אור ברסלב
בכורי שלמה חלק א שלמה אורח חיים סימן כה

בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה

שלמה אורח חיים סימן כה

שלמה אורח חיים סימן כז

הוא קונטרסי פרי עץ הדר:

ב"ה יום ד' פקודי ר"ח אדר תרל"ז לפ"ק אזארקאוו. הרים ישאו שלום לכבוד ידידי ה"ה הרב הגאון המפורסם בקצוי ארץ. שר התורה. נזר הקודש. חסידא ופרישא. נשיא בארץ הקדושה. נדיב ושוע. מגזע היחש. נ"י פ"ה עה"י כו' כקש"ת מו"ה חיים אלעזר וואקס שליט"א. אבד"ק קאליש והגליל בעהמ"ס נפש חיה:

אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו:

הנה כבוד גאונו חקר בספרו נפש חיה (סי' ב') דבמקומות שנמצאו אתרוגים מארץ הקדושה אשר המה כשרים ע"פ מסורות שהמה אתרוגים הראוים לברכה ואינם מורכבים אם מותר לצאת לכתחלה באתרוגי קארפו ולברך עליהם. וכ"ג פלפל בחכמה דכבר נהגו עלמא על אתרוג שנדע שהוא מורכב בוודאי פסול ואתרוגי קארפו לא יצאו מחשש מורכב. ובמקום שנמצאו אתרוגי ארץ הקדושה שהמה מוחזקים בכשרות ע"פ מסורות בוודאי לכתחלה אין לברך על אתרוגי קארפו. ודבריו מיוסדים על אדני פז ליישב דעת האלשיך ודעת הלבוש ומהר"י מינץ והמג"א ז"ל במקור טעם האוסרים אתרוגים מורכבים והעלה דאין לסמוך על הסימנים שכ' מהר"י פדוואה כמ"ש בחתם סופר. ובראותי את תשובתו היקרה כי דבריו דברי אמת וצדק ילין אתו. ודפח"ח. רוח מבינתי יענני לעיין ג"כ במקור זה הענין ולשפוט בצדק אם כנים דעת האוסרים. ואמרתי להציק לפני כס כ"ג מה שעלה במצודת שכלי הדל בעזר החונן לאדם דעת. ליישב ההשגות שהשיגו האחרונים על טעמי האוסרים הראשונים הנ"ל. ואף שכ"ג תירץ הרבה. הניח עוד מקום שבעלי תשובות האחרונים עומדים להתיר אתרוגי קארפו ומקום הניחו לי כו'. והעיקר שפכתי סוללה על דברי הרב שו"ת בית אפרים (חא"ח סי' נ"ו) שהעלה בפלפול עצום ונורא להתיר אתרוגי קארפו. והכה לרסיסים כל טעמי הגאונים האוסרים הנ"ל. ושמעתי אומרים שיש קונטרס פע"ה שדברו בזה חכמי דורו של הרב בית אפרים. ולדאבון לבי לא זכיתי לראותו] (ואף שידעתי מך ערכי וקטנו עבה ממתני. בכל זאת הרהבתי בנפשי עוז לדבר בשער ולסתור השגותיו והוכחותיו ולחוות דעי בזה. מאשר כי כבוד גאוני וגדולי דורנו עזרו על ידו לירות פנת יקרת מוסד מוסָד לאסור. וכהוציא אבן הראשה חן חן לה. ולאשר אכונן חצי רעיוני על יתר לירות המטרה בעזרת רוכב שמים לתרץ דעת הקדמונים שקדמוהו לאסור מורכבים. וכן חוק התורה והרשות נתונה להשיג על הראשונים אם יש לנו ראיות מש"ס ופוסקים וזה הוא כבודן. ויעי' בס' באר שבע בתשובה (סי' ל"ד) דאף דאין מושיבין את הארי לאחר מותו היינו במקום שאין טעמו ונימוקו מפורש בצדו. אבל היכא שהגאון גילה דעתו וכתב בבירור מה היסוד אשר עליו בנה בנינו לפסוק ההלכה אז הורשינו להשיב על דבריו. כי תורה היא עכ"ד. וגם בתירוצי כ"ג פלפלתי כדרך התורה שזה בונה וזה סותר על מנת לבנות. וזה יצא ראשונה להערות מקור טעמי פסול אתרוגים המורכבים. וליישב ההשגות. ואח"כ נדבר אי"ה על אודות אתרוגי ארץ הקדושה ואתרוגי קארפו. ויהי רצון שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי כתפלת רנב"ה. וזה החלי בעזר צורי וגואלי: א) מקור דין זה נובע מדברי שו"ת האלשיך (סי' ק"י) שהעלה דאתרוג המורכב פסול למצוה. וכ' הטעם וז"ל. ואם הרכיב יחור לימון באילן אתרוג לא קא מבעיא לי דהא אין היחור ההוא מוציא אלא לימוניס כדברי הגננים וכמ"ש רש"י ז"ל בסוטה (דף מ"ג) וכו' כי קא מבעיא לי איפכא שהרכיב יחור של אתרוג בלימון שמוציא היחור ההוא דמות אתרוג ואין הפרש אלא שהמיץ בתוכו מרובה משא"כ באתרוג בלתי מורכב שהמיץ מיעוט והקליפה שעליו עבה וכתב בזה שבטל הילדה בזקנה וכדאיתא בפ' משוח מלחמה דילדה שסבכה בזקנה בטלה וא"כ בטל היחור אתרוג לגבי עץ הלימון והאריך בזה יע"ש:

והנה בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' ל"ו) השיג על טעם זה. וז"ל דעיקר הראי' שמביא שם מהא דפ' משוח מלחמה דהא דילדה שסבכה בזקנה בטלה יש לדחות דהתם גזירת הכתוב הוא דכתיב ונטעתם פרט למבריך ומרכיב וליכא למילף מינה משום דהוי ב' כתובים הבאים כאחד דגבי חוזרי מעורכי מלחמה תניא ולא חללו פרט למבריך ומרכיב אבל לעולם לענין אתרוג אזלינן יותר בתר הנוף שתוחבין כמו שפירש רש"י בפ' משוח מלחמה כו' עכ"ל יע"ש: ונלפע"ד לתרץ קשיית השבו"י. דהנה הר"ן ז"ל כ' בפ"א דר"ה בשם הרמב"ן דאנו אין נוהגים ערלה בהברכה והרכבה משום דאמרינן בסוטה (דף מ"ג ע"ב) גבי הא דאמר לא חללו פרט למבריך ומרכיב [כלומר שאינו חוזר מעורכי מלחמה] והא אנן תנן אחד הנוטע וא' המבריך וכו' כי אתי רב דימי אמר הא מני ראב"י לא מי אמר ראב"י התם כרם כמשמעו ה"נ נטע כמשמעו נוטע אין מבריך ומרכיב לא. ע"כ. הלכך נמי ונטעתם כמשמעו אבל לא מבריך ומרכיב ומ"ה הוא שאינו חוזר עליו מעורכי מלחמה לראב"י משום דלא נהגו בהו ערלה וה"נ מסתברא דאי הוי ס"ל לראב"י דונטעתם לאו דוקא ואפילו מבריך ומרכיב נמי. אמאי נימא גבי עורכי מלחמה נטע דוקא. א"ו כדפי' וכיון דקיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל לא נהגה ערלה בחו"ל בהברכה והרכבה כלל. עכ"ד ובטורי אבן בר"ה שם הקשה כמה קשיות על דברי הרמב"ן אלה. א) אם איתא דס"ל לראב"י מסברא דאין הברכה והרכבה בכלל נטע א"כ ל"ל המיעוט של לא חללו ב) כיון דאין נוהג איסור ערלה ממילא אין חוזרים עליהם ול"ל קרא להכי דחזרה באיסור ערלה תליא דכיון דאין בה ערלה אין בה רבעי ולא שייך לא חללו וכמו שמבואר בסוגיא דסוטה שם. ג) הקשה על הגמרא דאיך אמר רב דימי דהאי לא חלל ולא חללו דממעט מו"מ אתיא כראב"י הא אדרבא האי תנא ע"כ ס"ל נטע לאו דוקא שלכן צריך המיעוט של לא חללו. ומתוך כך דחה דברי הרמב"ן יע"ש. ובס' התורה והמצוה על הספרא פ' קדושים (פ"ה אות נ"ט) מתרץ קשיית הטורי אבן דדברי הרמב"ן ישרים. שזה מבואר בדרב דימי שטעם ראב"י הוא משום דנטע מוציא מו"מ. ובכ"ז צריך המיעוט דלא חללו. כי אחר שלענין חזרה מעורכי מלחמה צריך כרם דוקא שהם שתים כנגד שתים ואחד יוצא זנב יצוייר שאחד מן החמשה נטע ע"י הברכה והרכבה והד' אחרים היה ע"י נטיעה. וע"ז יפול שפיר אשר נטע כרם כי עיקר הכרם היה בדרך נטיעה. וגם לא יקשה ע"ז דכיון שאין נוהג בו איסור ערלה ורבעי פשיטא דאינו חוזר כי הרמב"ן לשיטתי' שחולק על רב אחא משבחא וס"ל שלענין רבעי א"צ כרם רק אפילו גפן יחידי ויצדק ע"ז ג"כ ולא חללו. ומיעט זה מלא חלל ולא חללו. ר"ל. שאם היה הפי' שחוזר אף שלא חלל קצת הכרם כגון בה"ג דאחד היה ע"י הברכה וא"צ לחלל רק ד' נטיעות היל"ל לא חלל בלא כינוי וכשאמר לא חללו בכינוי מוסב על כל הכרם שצריך שיוכל לחלל כל הכרם ולא מקצתו וממעט מבריך ומרכיב. ואף לדעת הרא"ש והרשב"א שהביאו ג"כ כתי' הרמב"ן ולדידהו אא"ל כנ"ל דהא הם ס"ל כדעת הגאון דגפן יחידי אין נוהג בו רבעי וא"כ אא"ל לכאורה כפי' הנ"ל. אמינא לך כי מה שס"ל דגם רבעי אינו נוהג רק בכרם הוא רק למאי דדריש רבי גז"ש נאמר כאן תבואתו ונאמר להלן ותבואת הכרם וא"כ צריך כרם דוקא אבל למאן דיליף מקדש הלולים דבר הטעון שירה טעון חילול כמ"ש בריש פ' כיצד מברכין מודה שדי בגפן א' וי"ל דראב"י כן ס"ל. א"כ מתורץ קשיית הטורי אבן על הרמב"ן יע"ש:

ב) לפ"ז נלפע"ד לתרץ קשיית השבו"י הנ"ל. דמ"ה לא הוי שני כתובים הבכ"א. אף דכתיב ונטעתם צריך ולא חללו. משום דמן ונטעתם לחוד היינו יכולים לטעות לפי הציור שא' מן החמשה נטע ע"י הברכה והרכבה והד' אחרים היה ע"י נטיעה וע"ז יפול שפיר אשר נטע כרם כי עיקר הכרם היה בדרך נטיעה והרמב"ן ס"ל שלענין רבעי א"צ כרם רק אפילו גפן יחידי ויצדק ע"ז ג"כ ולא חללו. ומ"ה צריך מיעוט זה מלא חלל ולא חללו. דגם באופן זה אינו חוזר. א"כ לא הוי שני כתובין הבכ"א כיון דאיצטרך תרווייהו:

אולם לכאורה נוכל לשדות נרגא בזה ע"פ מ"ש התוס' בקידושין (דף נ"ח.) אף דחד קרא לא הוי מצי למילף מאידך מ"מ כיון שהשני מצי למילף מן הראשון כמו ע"א ושביעית דהוי ב"כ דשביעית לא מצי למילף מע"א דהא איסורי הנאה מ"מ כיון דע"א יכול למילף משביעית הוי ב' כתובין יע"ש. א"כ ה"ה בנ"ד אף דלענין חזרה לא יכלנו ללמוד למעט הרכבה ממה שמיעט בערלה כנ"ל מ"מ בהיפך יכולנו ללמוד היינו ערלה מחזרה מעורכי מלחמה. כיון דתליא זה בזה כנ"ל. א"כ אם היה כתוב ולא חללו למעט ממילא היינו לומדים דגם בערלה פטור בהברכה והרכבה מדמיעטה התורה גם בערלה א"כ הוי עדיין ב"כ הבכ"א. ויותר היה לו להרב שבו"י להקשות לפי מה שהעלתי ב' הטורי אבן. דהו"ל ג' כתובים הבכ"א דלכ"ע אין מלמדין. חדא ונטעתם דגבי ערלה. ושני ונטע דגבי חזרה מעורכי מלחמה. והשלישי קרא דולא חללו:

ג) ונלפע"ד לתרץ קשיית השבו"י וקשייתי ע"פ דברי התוס' ביומא (דף ס.) ד"ה תרי מיעוטא כתיבי. שהכלל העולה מדברי התוס' דכי אמרינן שלשה כתובים הבכ"א אין מלמדין היינו כי לא כתיבי בחד דוכתא. אבל כשהשני כתובים מהם כתיבי בחד ענינא אמרינן דאתי למיעוט אחר מיעוט לרבות בעלמא ובס' יבין שמועה (כלל קנ"ט) הסכים לכלל הזה וקלסו. יע"ש. לפ"ז מתורץ בטוב טעם קשיית השבו"י. דכיון דכתוב אחד ונטעתם קאי גבי ערלה. ושני כתובים כתיבי בחד ענינא גבי חזרה. אדרבה זה לא מקרי גם כתובים הבכ"א. רק מיעוט אחר מיעוט לרבות דבכל התורה ילדה שסבכה בזקנה בטלה. לפ"ז מתורץ מה תי דהוי ג' כתובים הבכ"א. כיון דתרי כתיבי בחד ענינא. לפ"ז מתורץ ג"כ קושיא א' של הטורי אבן הנ"ל דנהי דס"ל מסברא דאין הברכה והרכבה בכלל נטע מ"מ צריך המיעוט של לא חללו. דאל"ה הוי ב"כ הבכ"א חדא בערלה וחדא בחזרה. אבל כיון דכתיב מיעוט שני ולא חללו אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דבעלמא ג"כ ילדה בטלה בזקנה. לפ"ז מתורץ ג"כ קושיא שלישית של הטורי אבן דשפיר קאמר רב דימי דהא ולא חללו דממעט מו"מ אתיא כראב"י והאי תנא ג"כ ס"ל נטע דוקא ואפ"ה צריך המיעוט של לא חללו. כיון דבלא מיעוט של לא חללו היה ב"כ הבכ"א [לכאורה מתורץ גם קושיא השנית של הטורי אבן ע"פ דברי התוס' דיומא מה שהביאו ב' רבינו שמואל אולם אחר העיון ליתא כיון דחזרה תליא בערלה והיינו הך. ודוק. מ"ה צריכים עדיין לזה תירוצו של התורה והמצוה שהבאתי כנ"ל] אבל שאר קשיות מתורצות כנ"ל. ויש לי עוד איזה תירוצים בחידושי ולא העתקתים מפני יראת האריכות. ולקמן (סי' ל"ח) הבאתי איזה תירוצים על קשית השבו"י ב' הגאון זכר יהוסף שלי"ט. יע"ש:

ד) הנה בשו"ת בית אפרים (חא"ח סי' קנ"ו) הביא דבשו"ת איתן האזרחי (סי' ל"ט) נדפס שם תשובה אחת מהגאון מהור"ר אבא הלוי ז"ל על מ"ש מהר"ם אלשיך ומה שאמר המורה שנתבטלה יניקת הלימון באתרוג המורכב וכאילו כולו אתרוג. הנה ראינו בהר"ן שכ' בר"ה עלה דההיא אחד הנוטע ואחד המרכיב כו' דקיי"ל ילדה שסבכה בזקנה בטלה והוא גמרא ערוכה. וא"כ ה"נ בטיל ענף האתרוג לגבי הלימון וכאילו כולו לימון והתורה אמרה אתרוג וליכא וכו' עכ"ל האלשיך. וע"ז כ' הגאון מהור"ר אבא ז"ל דהיכן כתוב בתורה אתרוג רק פרי עץ הדר ומין זה הדר הוא ודר משנה לשנה באילן עכ"ל וכ' עליו הרב בית אפרים לתרץ דברי האלשיך ע"פ מ"ש בחי' הריטב"א בסוכה (דף ל"ה.) בהא דפריך ואימא פלפלין דודאי קים לן דהדר היינו אתרוג ולא היינו מסופקים בדבר שעשו מימות משה אלא שעל שרוצה להוכיח מן הכתוב פריך דאין הוכחה אלא שקבלו כן יע"ש. שכ' דהדר הוא שם העצם של אתרוג ולא שם התואר יע"ש שהאריך בזה. ונלפע"ד להוסיף על דברי הבית אפרים שכן ג"כ מבואר ברמב"ן בנימוקיו על התורה (פ' אמור) על פסוק פרי עץ הדר. ז"ל והנכון בעיני כי האילן הנקרא בלשון ארמית אתרוג נקרא שמו בלשון הקודש הדר כי פירוש אתרוג חמדה כו' ונקרא העץ והפרי בשם אחד כי כן המנהג ברוב הפירות תאנה אגוז ורמון זית וזולתם וכן זה שם העץ והפרי שניהם בארמית אתרוג ובלשון הקודש הדר עכ"ל הזהב. א"כ מבואר בדברי הרמב"ן דהדר הוא שם העצם של אתרוג וכמו שכתוב להדיא בקרא אתרוג:

ה) הנה לכאורה קשה על הרמב"ן והריטב"א הנ"ל מדברי המדרש רבה פ' אמור וז"ל שנאמר במשלי שלשה המה נפלאו ממני ג' המה פסח מצה ומרור. וארבעה לא ידעתים אלו ד' מינים שבלולב שביקש לעמוד עליהם פרי עץ הדר מי יאמר שהוא אתרוג כו' מי פירש להם לישראל על ד' מינים האלה שהן אתרוג ולולב הדס וערבה חכמים שנאמר שם והמה חכמים מחכמים עכ"ל. אם כן מבואר במדרש דסבירא להו דאינו מפורש בקרא רק קבלה היא לחכמים שהסכימו קבלתם אקרא ואם כן הדר אינו שם העצם של אתרוג ואין לתרץ דאין למידין מן האגדות כמ"ש בתיו"ט ברכות (פ"ה מ"ד) ובשו"ת שבו"י (ח"ב סי' קמ"ט). הא כבר השיג הפר"ח בספרו מים חיים על התיו"ט שם. וכ' דהך כללא הוא רק לענין ספק הלכה כדברי מי היכי דלא מפורש בש"ס ההלכתא אבל דינא דלא אתפרש בש"ס מצינו כמה פעמים דלמידן ממדרש. ויעי' בס' באר יעקב בסופו בכללים שכ' ג"כ דהא דאין למידין היינו אם סותר לדברי התלמוד יע"ש. אבל בנ"ד אדרבא דברי הש"ס מסייעים להמדרש. תדע דבסוכה (דף ל"ה פריך ואימא פלפלין כו' ואם הי' שם העצם של אתרוג הדר כמ"ש הרמב"ן והריטב"א ז"ל מאי פריך ואף שכבר תירצו הריטב"א שם. אבל עכ"פ לא מוכח מש"ס איפכא. א"כ שוב למידין מן האגדות דהיא רק קבלה הלכה למ"ס:

ו) ונלפע"ד לתרץ דברי הרמב"ן והריטב"א ז"ל ע"פ מ"ש הרמב"ם (בהקדמה לסדר זרעים) וז"ל שלא נסתפק אדם מעולם באלו המינים מה הם הלא ראינו מה שלק מרע"ה ואחריו יב"נ ושמואל הנביא ודהע"ה ומדור דור אלא שמצוה עלינו להראות רמיזותיו בקרא עכ"ל. הובא גם בב"א. יע"ש. לכן פירשו דמה דכתיב בתורה הדר הוא שם העצם של אתרוג כיון דגם חכמים דרשו על מלת הדר על איזה אופנים בסוכה (דף ל"ה.) וסמכו קבלת החכמים שהוא אתרוג אקרא. אבל בלא קבלת חכמים לא היינו יכולים לדרוש זה מקרא לבד דהדר הוא שם העצם רק דהיינו אומרים שהוא שם התואר כנראה ממדרש רבה הנ"ל:

ז) ונלפע"ד להביא ראי' לרמב"ם ורמב"ן והריטב"א דהי' להם בקבלה מסיני דפרי עץ הדר זה אתרוג כמ"ש במדרש דהנה בפ' אמור על פסוק פרי עץ הדר מתרגם האונקלס ותרגום יהונתן אתרוגין וכבר אמרו חז"ל במגילה (דף ג'.) ותרגום של תורה אונקלס הגר אמרו. והא אמר רב איקא בר אבין אמר ר' חננאל אמר רב מה דכתיב ויקרא בספר תורת אלהים זה מקרא. מפורש זה תרגום כו' שכחום וחזרו ויסדום עכ"ל. א"כ מבואר דמה דכתיב בתרגום היה להם בקבלה הלמ"ס. וא"כ כיון דהאונקלס תרגם על פרי עץ הדר אתרוגין וכ"כ בתרגום יונתן בן עוזיאל בוודאי היא הלמ"ס וכמ"ש במדרש וריטב"א ורמב"ן ורמב"ם. היוצא לנו מכל זה דחז"ל הי' להם בקבלה הלמ"ס דמה שאמרה תורה פרי עץ הדר הוא אתרוג דוקא וא"כ מיושב קושית הגאון מהר"א שהקשה דהיכן כתוב בתורה אתרוג והא מורכב יש לו מעלות האתרוג ולפי הנ"ל א"ש. ובזה מיושב ג"כ קושית הט"ז בסי' תרמ"ט שהקשה על הטעם שכ' דאתרוג מורכב פסול כ"ש מנדמה וז"ל ותו דאטו אתרוג כתוב בקרא והלא לא כתוב אלא פרי עץ הדר ודרשינן מיני' אתרוג כדאיתא בגמ' הרבה דרשות על זה והא מורכב יש בו כל המעלות שיש לאתרוג כו' עכ"ל. ולפי הנ"ל א"ש ומיושב קושית הט"ז] ומצאתי בשו"ת רמ"א (סי' קי"ז) שהאריך לתרץ קושיא של הגאון מהור"ר אבא ז"ל והט"ז בטוב טעם ודעת ואשתמיטתי' להרב בית אפרים במחכתר"ה דברי הרמ"א בתשובה הנ"ל. והרמ"א לא הביא דברי המדרש והרמב"ם והריטב"א והרמב"ן הנ"ל. היוצא לנו מזה דכנים דברי האלשיך הקדוש דאתרוג המורכב פסול אף דיש לו מעלת האתרוג ויעי' לקמן אות י"א וי"ב. ועוד ראי' לדברי משו"ת בשמים ראש (סי' רמ"ד) ולקמן אות קפ"ג: ח) כבוד גאונו הביא בספרו נפש חי' (בסי' א') קשית האחרונים על דברי האלשיך דהיכא דהיחור הוא אתרוג והעץ הוא לימון דבטל הילדה בזקנה כדאיתא בפ' משוח מלחמה. וחלקו האחרונים דזה היא רק לענין שאנו אומרים שעיקר הגידול היא מזקנה ולא מהילדה ואינו ערלה אבל לענין גוף הפרי אינו בטל לגבי הזקנה כיון דאדרבה היחור נושא פרי כמותו. ותירץ כ"ג דמ"מ פסול באתרוג דבאתרוג בעינן טעם עצו ופריו שוין והיכא שהרכיב אתרוג בלימון אין טעם עצו ופריו שוין דהרי העץ הוא לימון אך היה אפשר לומר דמ"מ הוי טעם עצו ופריו שוה דהאתרוג עם היחור שלו שגדל עליו שפיר שוה טעמו. אבל כיון שאנו אומרים דילדה שסבכה בזקנה בטלה הילדה בזקנה ועכ"פ לענין הגידול הוי כאלו גדל מהזקנה ולא מהילדה שוב הוי אין עצו ופריו שוה דהעץ שגדל עליו הוא לימון. וראה כת"ר אח"כ כעין סברא זו בבית אפרים עכ"ד. ומצאתי קושיא זו של האחרונים גם בחת"ס (חא"ח סי' קפ"ג) ובתירוצו מתורץ קושיתו בטוב טעם. עוד כ' החת"ס שם השגה על האלשיך והביא ראי' לחילוקו של האחרונים הנ"ל וז"ל ויש להוכיח כן מסוגיא דהתם דאלת"ה להס"ד דה"א הא דפרט למרכיב ככ"ע אתיא וכראב"י נמי תיקשי איך אפשר בהרכבה של איסור א"כ תו לא הוי כרם דהרי הפרי בטלה ונעשית מין אחר ואין כאן כרם אע"כ דהפרי לא בטלה והכרם נשאר כרם כמו שהיה עכ"ל. אולם לפי מה שכתב כ"ג א"ש לעולם מודינא דהפרי לא בטלה לגבי הזקנה והוי כרם דהא נושא ענבים טובים. רק שאני לגבי האתרוג אף דהאתרוג אינו בטל לגבי הזקנה מ"מ היחור בטל וממילא הוי אין עצו ופריו שוה ופסול למצוה. ומיושב קשית החת"ס. ויעי' ראי' לסברת כ"ג לקמן אות י"א:

ט) ולפענ"ד נראה ג"כ לתרץ קשית החת"ס על האלשיך שהקשה דאם נימא דהפרי של ילדה בטלה בזקנה לאו דוקא לענין איסור ערלה רק לכל דבר שנשתנה ג"כ למין אחר. א"כ איך אמרינן בפ' משוח מלחמה כאן בהרכבה של איסור. דלא משכחת לה הרכבה של איסור דתו לא הוי כרם דהרי הפרי בטלה להזקנה ונעשית מין אחר ואין כאן כרם. ולפענ"ד משכחת לה שפיר כגון שהרכיב יחור של כרם בזקנה של כרם. רק שהרכיב ג"כ יחור של מין אחר ג"כ בהזקנה של כרם. א"כ א"ש. אף דהילדה של כרם בטל להזקנה אפ"ה מקרי ג"כ כרם. כיון דהזקנה ג"כ של כרם. ואפ"ה אינו חוזר עליו מפני שהרכיב באילן זה גם מין אחר והוי הרכבה של איסור ומיעטי' קרא כדמעוט ולא חנכו גבי בית פרט לגזלן אבל לעולם דפרי של הילדה ג"כ בטלה להזקנה במהותה כמ"ש האלשיך. ומיושב קשית החת"ס:

י) ומה שהוסיף הרב והשיב משה (חא"ח סי' כ') דדברי הט"ז א"ש דהוי כמו חסר דהא כאן הקפידה תורה שיהיה עצו ופריו שוה וא"כ טעם מין האחר המעורב בו ותוספת הוי כמאן דליתא והוי כחסר. ודחה זה משום דעכ"פ יש לו התואר שהקפידה התורה עליו אף מין אחר הוי כאתרוג כיון שיש לו תמונת אתרוג ע"כ. אולם במחכת"ר אשתמיטתי' דברי הרמב"ם והרמב"ן והריטב"א הנ"ל (באות ד' ואות ו') דהלכה למ"ס דדוקא אתרוג כשר למצוה דהדר הוא שם העצם של אתרוג וממילא מין אחר אף שיש לו כל תמונת אתרוג פסול למצוה כיון שאינו המין שצותה התורה ושוב הוי כחסר:

יא) ונלפע"ד להביא ראי' לטעם האלשיך דהנה בירושלמי סוכה פ' לולב הגזול (ה"ה) כ' וז"ל תני רשב"י ולקחתם לכם פרי עץ הדר עץ שפריו הדר ועצו הדר טעם פריו כטעם עצו. טעם עצו כטעם פריו. פריו דומה לעצו עצו דומה לפריו ואיזה זה אתרוג עכ"ל וכל הרואה ישתומם דמיותר מ"ש פריו דומה לעצו עצו דומה לפריו. והרגיש בזה בקרבן העדה ואף שפירש דברי הירו' דפריו דומה לעצו בהדרו. ועצו דומה לפריו בטעמו. יע"ש. מ"מ מיותר הוא דהא כבר פירש דצריך להיות טעם עצו ופריו שוה. וגם פירש דהפרי ועץ צריך להיות הדר. על כן נראה לי ברור כשמש דכוונת הירושלמי הוא לפסול אתרוג המורכב. דיש לו ג"כ כל מעלות האתרוג כמ"ש הט"ז והרב והשיב משה לא נתמעט עוד ממ"ש מקודם דצריך להיות טעם עצו ופריו שוה וצריך להיות הדר הא לאתרוג המורכב יש לו ג"כ שני דברים הללו כמו שהקשה באמת הט"ז והרב והשיב משה. לכן הוסיף בירושלמי פריו דומה לעצו. כלומר דלא די אם ירכיב לימון בעץ של אתרוג דנהי דילדה שסבכה בזקנה בטלה לגבי הזקנה של אתרוג והוי עצו ג"כ עץ אתרוג מ"מ הפרי אינו דומה לעצו. וכמ"ש רש"י בסוטה דהיחור אינו נושא רק כמו העץ שניטל משם. א"כ אף דנשתנה טעמו והוי עצו ופריו שוה וג"כ הוי הדר כמו העץ. מ"מ מדהפרי אינו דומה לעצו פי' דהפרי אינו מינו של האתרוג וכמ"ש בשו"ת האלשיך דבזה פשיטא דפסול. כיון שהיחור הוא לימון ונושא לימון ויפה כ' הירו' פריו דומה לעצו ואח"כ כתב עצו דומה לפריו. אתי למעט אם נטל יחור של אתרוג והרכיב בעץ של לימון אף אם נימא דלא נשתנה טעמו של האתרוג בין בהפרי בין בהיחור. וכמ"ש רש"י בסוטה הנ"ל. וא"כ הוי טעם עצו היינו היחור ופריו שוה וגם הוי שניהם הדר מ"מ פסול מדאיצטרך שיהיה עצו דומה לפריו וכאן כיון שהיחור בטל לגבי הזקנה כמו דאמרינן בפ' משוח מלחמה הוי היחור ג"כ עץ לימון ונהי דהפרי היא אתרוג שוב אין עצו דומה לפריו כיון דהיחור בטל לגבי האילן והוי אינו מינו ופסול לאתרוג וז"ב בדעת הירושלמי וא"כ סייעתא לשיטת האלשיך הקדוש:

יב) באופן אחר קצת נוכל להביא ראי' לדעת האלשיך מדברי הירושלמי הנ"ל. דהנה בחתם סופר ח"ו בחי' לפ' לולב הגזול (דף ל"ב.) ד"ה ר' ישמעאל כ' שם וז"ל וצ"ע א"כ לימניש הגדילה באילן עץ הדר ע"י הרכבה כל הענפים מוציאים אתרוג וא' מוציאה לימניש כ' מהר"ם אלשיך בפשיטות דפסולה אע"ג דקיי"ל ילדה שסבכה בזקנה בטלה ילדה בזקנה מ"מ הפרי הוא לימניש ולא פרי הדר וקשה מאי בכך נימא פרי של עץ הדר וענף של עץ עבות ונדבר בזה עוד לקמן אי"ה. וקבלת אבותינו תכריע וחלילה וחלילה לשנות עכ"ל הזהב. ולפענ"ד אינו קושיא על האלשיך דהיא הדבר אשר דברתי בדעת הירושלמי. דמ"ה הוצרך להוסיף פריו דומה לעצו. דהא ממה שכ' מקודם שצריך שיהיה שניהם הדר. וצריך שיהיה שניהם טעמם שוה דהלא במורכב יכול להיות במורכב לימון על עץ של אתרוג דאז הוי פרי של עץ הדר. ודומה למ"ש הרמ"א דענף של עץ שהיא עבות אם האילן מגדל עבות יהי' כל ענפיו כשרים אף הענפים שאינם עבות כיון דהמין הוא עבות כקשית החת"ס. מ"ה הוצרך הירושלמי להוסיף פריו דומה לעצו דכמו דהעץ הוא הדר היינו של אתרוג כן הפרי צריך להיות בדומה לו אתרוג אבל לימנ"א פסול דאינו דומה לעצו. ועצו דומה לפריו היינו אם האילן של לימנא והיחור של אתרוג כנ"ל. ומיושב קשיית החתם סופר ויש ראי' מזה לשיטת האלשיך: יג) ומה שהקשה בשו"ת בית אפרים שם ממס' סוטה בילדה שסבכה בזקנה דדוקא באילן המורכב במינו בטלה אבל באינו מינו לא בטלה ונסתייע לזה מסוגיא דסוטה דמקשה אהא דתנינן בברייתא ולא חללו פרט למבריך ומרכיב. והא תנן א' המרכיב וא' המבריך ושני כאן בהרכבת היתר כאן בהרכבת איסור. ומקשה הרכבת היתר ה"ד אי ילד בילדה תיפוק לי' דבעי מהדר משום ילדה ראשונה ואי ילדה בזקנה הא קיי"ל דבטלה. ומדקשיא לי' הרכבת היתר ה"ד ולא קשיא לי' הרכבת איסור ה"ד דגם בהרכבת איסור תיקשי למה לי למעוטי דל"ב מהדר משום דהיא הרכבת איסור תיפוק לי דלא משכחת לי' הרכבה שיתחייב עלי' דילדה בזקנה בטלה וע"כ בהרכבת איסור דהיא אינו מינו לא בטלה יע"ש שהאריך בזה:

יד) ונלפע"ד לתרץ השגת בית אפרים דהנה הר"ן ז"ל כ' בע"ז (דף מ"ט.) שהקשו על רש"י דילדה שסבכה בזקנה אינה מדין זה וזה גורם אלא מתורת ביטול ואינו קושי' דדא ודא אחת הוא שזוז"ג מותר מהטעם לפי שנתבטל האיסור בהיתר כו' עכ"ל הר"ן ז"ל. היוצא לנו מדבריו הקדושים דזוז"ג מותר מטעם ביטול. ועוד כ' הר"ן ז"ל בנדרים (דף נ"ט ע"ב) דהתירא לא ביטל שהאיסור דרכו להתבטל ולא היתר עכ"ל. לפ"ז נבין היטב אמאי ילדה שסבכה בזקנה בטלה היינו טעמא משום זוז"ג דעיקר האילן דהוא היתר אין דרכו להתבטל וחשיב יותר מהיחור דהוי איסור ערלה מ"ה אמרינן להיפך דהיחור שיש עליו איסור ערלה דרכו להתבטל מ"ה אמרינן דבטל לגבי הזקנה לפ"ז נלפע"ד לתרץ קושית הבית אפרים הנ"ל (באות י"ג) דמ"ה לא מקשי הרכבה של איסור היכא משכחת לה. דהא משכחת לה דהי' לו אילן של הקדש שהקדיש ואח"כ נטע והרכיב אילן זה באינו מינו. א"כ משום האילן שלו מקודם לא הי' חוזר דהא אילן של הקדש שהקדיש ואח"כ נטע פטור מן הערלה כמ"ש בירושלמי וכן פסק הרמב"ם בה' מעשר שני (פ"י ה"ז) ובמל"מ ב"ה שמיטה (פרק א') כ' הטעם פשוט דכ' לכם יצא הקדש שאינו לכם [ויעי' בנדרים דף פ"ה. שכ' שיכולים אחרים לחטוף ממנו איסור הנאה בע"כ אף שיכול לישאל עליו ופלוגתא בין הרשב"א והריטב"א וש"פ אם איסור הנאה יש לו בעלים יע"ש בר"ן ויעי' ריטב"א סוכה (דף ל"ה.) תוך ד"ה של ערלה ובמג"א (סי' תרמ"ט סק"כ) ובקצה"ח (סי' ת"ה סק"ב) וברמ"א בא"ח (סי' תרמ"ט ס"ב) ב' שו"ת הרשב"א במודר הנאה מלולבו דלא הוי לכם ויעי' באה"ע (סי' כ"ח סכ"א) אשה שנדרה הנאה מאחד וקדשה אינה מקודשת ויעי' מחנה אפרים (ה' זכיה סי' ד'). ואני מצאתי בתוספתא דכלאים (פרק ה') כלאי הכרם מותרין משום גזל וכלאי זרעים יש בהם משום גזל עכ"ל והטעם פשוט לפענ"ד דכלאי הכרם דאסור בהנאה ואין לו בעלים ומ"ה אין בו משום גזל משום שלקחו ממנו בע"כ. כמו שכתבתי בשם הר"ן בנדרים (דף פ"ה). אולם כלאי זרעים דמותר אף באכילה כמ"ש ביו"ד (סי' רצ"ד) מ"ה יש בו משום גזל. א"כ מבואר מתוספתא דאיסור הנאה אין לו בעלים] אבל כיון שהרכיבו היחור חייב בערלה דהיחור אינו של הקדש ול"ש בזה לומר דילדה בטלה לגבי הזקנה דזיל בתר טעמא דבטל הוא משום דאיסור דרכו להתבטל ולא היתר. אבל כאן דגוף האילן הוא ג"כ איסור שוב לא אמרינן ביטול דמהי תיתי יתבטל האיסור ערלה באיסור הקדש דמאי אולמא האי איסור מהאי איסור. וממילא לא בטל ונוהג בו איסור ערלה. וראי' לזה דאיסור באיסור לא בטל מדברי הר"ן בנדרים (דף נ"ט ע"ב) בד"ה שאני גבי מעשר ח"ל ודברים שאין שוין מבטלין זא"ז. אבל איסורא באיסורא וכו' אינו בדין שתהא לה בטלה אע"פ שאין האיסורין שוין מ"מ איסור באיסור היא ודברים שהן שווין זל"ז לגמרי אין אחד מהם מבטל את חבירו וכמ"ש בפ' הנודר מן המבושל כו' עכ"ל. ויעי' ברמב"ם ה' פסולי המוקדשין (פי"ח ה"ח) וז"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה את זה ואכלן חייב אע"פ שריבה מין על חבירו אינו מבטלו שאין האיסורין מבטלין זה את זה עכ"ל. יע"ש בכ"מ ומה שקשה על הרמב"ם מזבחים (דף ע"ח.) דאמר רשב"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זע"ז ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ש"מ איסורין מבטלין זא"ז. ולדברי הר"ן קשה באמת אמאי יבטלו אפילו הוא משני שמות הא לדבריו אפילו בשני שמות לא בטיל. יעי' בס' שערי שמחה (שער ג' דף מ"ו) שעמד על זה ותירץ שם דדברי הר"ן דוקא בלח בלח אבל ביבש ביבש מודה יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד דהוי כלח בלח לא שייך ביטול באיסור באיסור. ואף דהכרו"פ בסוף (סי' צ"ח) דחה דברי הרמב"ם הנ"ל מהלכה יעי' בס' שערי שמחה שם שמתרצו בטוב טעם. ויעי' בשו"ת האחרונים שפלפלו בזה ומתרצים ג"כ קשיית הכרו"פ והעלו דהש"ך (בסי' צ"ח מיירי בביטול בס' אבל בביטול ברוב לכ"ע איסור באיסור לא בטל יע"ש. היוצא לנו מזה דהיחור של ערלה אינו בטל בהזקינה של הקדש ונוהג בו איסור ערלה. וממילא הי' חוזר עליו מעורכי מלחמה לולי איסור הרכבה. ואין להקשות דהא הפירות שגדלו על היחור בשנה הרביעית יהיו אסורים מטעם שיונקין גם מאילן של איסור הקדש וא"כ גם בלא איסור הרכבה לא הי' חוזר עליו מעורכי מלחמה. ז"א. דמ"מ גיודלין מותרין מטעם זוז"ג. דמצד גורם של היחור הם היתר בשנה הרביעית ומצד גורם של אילן של הקדש הם איסור והוי זוז"ג ומותר וממילא חוזר עליו מעורכי מלחמה ורק משום דהוי הרכבה של איסור כלאים דאינו מינו מ"ה אינו חוזר עליו: טו) ואין להקשות דלפ"ז הי' הש"ס יכול לתרץ בכה"ג גם בהרכבה של היתר שהרכיב מין במינו על אילן של איסור הקדש דאז חוזר כנ"ל כיון דהוי הפרי זח"ג ומותר וממילא משום האילן א"צ לחזור דאינו נוהג בו ערלה ומשום הרכבה נוהג בו ערלה. ז"א קושיא. דפריך שפיר הרכבה של היתר היכא משכחת לה דהיינו במין במינו דאז לא משכחת כנ"ל דהא במין במינו הקדש אפילו באלף לא ביטל דהוי דשיל"מ כמ"ש בנדרים (דף נ"ח.) ויעי' בתוס' פסחים (דף כ"ז) ובשו"ת מצל מאש (סי' י"ט) שהאריך בזה. ויעי' בחת"ס (חיו"ד סי' רכ"ג). וכבר כ' הפוסקים דבמקום דאפילו באלף לא בטיל גם זוז"ג אסור ויעי' בכסף משנה ה' נדרים (סוף פ"ה) שס"ל דגם בהקדש לא אמרינן זוז"ג מותר מה"ט. וכ"כ הרדב"ז בס' יקר תפארת וכ"ה בס' חזון נחום בסדר קדשים (דף קפ"ג) ויעי' במהרש"ל דס"ל דאיבעי' דש"ס בהקדש הוא בזוז"ג ואפשט לי' דבהקדש אסור אפילו בזוז"ג. ואף דמהרש"א תמה עליו שהרי גם בע"ז פסקינן דזוז"ג מותר וזורעין תחתיו ירקות בין בימות החמה בין בימות הגשמים כפי שהגי' השעה"מ במהרש"א ויעי' בשו"ת שבסוף ס' אבני מלואים. (תשובה ו') שתירץ קושייתו בטוב טעם דהא דע"ז לא בטל היינו דוקא אי נפיל היתירא לגו איסורא וכסברא דרב דימי פ' השוכר יע"ש. וכמ"ש הר"ן שם דכל שהאיסור במקומו חשוב ואין ההיתר מבטל אותו וזה חומרא דע"ז דגבי שאר איסורין אפילו התירא לגו איסורא בטיל איסורא וע"ז כה"ג לא בטיל. אבל היכא דשניהם באים כא' אפילו בע"ז בטל ומ"ה זוז"ג מותר בע"ז כיון דבזוז"ג האיסור וההיתר באין כאחד. ול"ש חומרא דהתירא לגו איסורא ובכה"ג שוה ע"ז לשאר איסורין אבל לעולם דבר שאינו בטל אף זוז"ג אסור. ויעי' במג"א (סי' תמ"ה סק"ה) שכ' דבחמץ כיון שאינו בטל אפילו זוז"ג אסור ויעי' בט"ז ביו"ד (סי' רט"ז סק"ו) דלא אמרינן זוז"ג מותר גבי דשיל"מ יע"ש וכ"ה הב"י בא"ח (סי' שי"ח) ב' השבולי לקט יע"ש. וא"כ ה"ה אם הרכיב היתור על אילן של הקדש מין במינו מ"מ הפרי של נטע רבעי ג"כ אסור מצד הקדש דהא כל ההיתר הוא רק מצד זוז"ג של האילן דאיסור הקדש וגורם של היתר של היחור. והלא בקונם והקדש מין במינו דאינו בטל לא מהני זוז"ג. וא"כ הפרי אסור בשנה הרביעית מצד איסור הקדש ושוב אינו חוזר עליו מעורכי מלחמה כיון דגם הפירות אסורים בהנאה. ואיסור הנאה הוי אינו שלו כנ"ל ולא הוי כרמו. אבל בהרכבה של איסור כגון מין בשאינו מינו משכחת לה שפיר כנ"ל. דהא דהקדש אינו בטל הוא דוקא במין במינו אבל במין בשא"מ אף הקדש דהוי דשיל"מ ג"כ בטל כדאיתא ביו"ד (סי' ק"ב) וא"כ שוב אמרינן בי' זוז"ג מותר. וא"כ משכחת לה שפיר הרכבה של איסור כנ"ל. דלולי איסור כלאים הוי הפרי מותר מצד הקדש כיון דהוי זוז"ג. וא"כ מצד האילן לא הי' חוזר מעורכי מלחמה כיון דהוי איסור ואיסור הנאה אין לו בעלים. אבל משום היחור דאינו בטל כנ"ל הי' חוזר מעורכי מלחמה. וז"ב בעזה"י:

טז) ומה שהקשה עוד הבית אפרים על האלשיך דהוי מצי להקשות בקיצור על המשנה האי הרכבה ה"ד. אולם לפי מה שתרצתי קושית הבית אפרים גם זה מתורץ דמ"ה לא מקשי ממתני' האי הרכבה ה"ד דידע דאיכא לתרץ דמיירי שהי' לו ד' אילני מאכל כשרים ואילן אחד של הקדש כנ"ל. והרכיב האילן של הקדש במין בשאינו מינו כנ"ל דאז א"ש דמקודם לא הי' חוזר מעורכי מלחמה כיון שלא הי' לו רק ד' אילני מאכל כשרים. אבל אחר ההרכבה שהי' לו ה' חייב דאין לדחות דנימא דיהי' בטל היחור בהזקינה. ז"א דזה דוקא באיסור בהיתר כסברת הר"ן הנ"ל. אבל כאן דהוי איסור באיסור לא בטל לענין ערלה כנ"ל. וגם בשנה הרביעית הפירות יהיו מותרים מטעם זוז"ג דאז מצד גורם היחור הוי מותר ומצד גורם של האילן הוי איסור וזוז"ג מותר. וכאן ל"ש לומר כיון דבהקדש אפילו באלף לא בטל ל"ש זוז"ג. דהא כאן מיירי באינו מינו אף הקדש בטל מ"ה הוכרח להקשות אברייתא ממתני' והוכרח לתרץ כאן בהרכבה של איסור וכאן בהרכבה של היתר ואח"כ מקשה יפה האי הרכבה של היתר ה"ד. אבל הרכבה של איסור משכחת לה כנ"ל. ומיושב קשית הב"א על האלשיך:

יז) לכאורה קשה על תירוצי מדברי הר"ן בע"ז (דף מ"ח ע"ב) שכ' וז"ל א"נ כשנתערב כל היכא דליכא טעמא ה"נ הבא מכח גרמת איסור כל היכא שהאיסור והיתר גרם לו הרי הוא כאלו נתבטל האיסור מ"ה אמר התם ילדה כו' דס"ל זוז"ג מותר דאיפסקה הלכתא בסוגין וכ"ת א"כ בסבכה ילדה בילדה הנטוע לסייג אסור הוא זוז"ג אינו קושיא דכי אמרינן זח"ג מותר ה"מ כשגורם של היתר א"א לו לשוב להיות איסור. אבל היכא שאפשר לו להיות איסור בטל לגבי גורם של איסור כיון שאפשר לו להיות כמוהו. ואין גורם של איסור בטל לגבי גורם של היתר כיון שא"א להיות כמוהו ודמיא הא מלתא להא דמנחות (דף כ"ג.) אמר ר"ח נבילה בטלה בשחיטה כו' ה"נ זו שנטעה לסייג אינו נמלך עלי' לאכילה חייבת בערלה נמצא שגורם זה של היתר אפשר לו להיות אסור אבל ילדה זו שסבכה בזקינה שהוא גורם של איסור א"א לה לחזור ולהיות היתר הלכך לא שרי משום זוז"ג והיינו דאמרינן התם אי אימלך בת מהדר הוא כו' עכ"ל. א"כ קשה לכאורה על תירוצי דאיך בטל במין בשאינו מינו הלא הגורם של היתר היינו היחור ג"כ אפשר להיות כהגורם של איסור הקדש דהיינו שיאסור גם היחור שיהי' הקדש. וא"כ שוב לא בטל בגורם של האיסור כמו שחיטה בנבילה. אולם שתי תשובות בדבר חדא דהא הר"ן כ' שם שני תנאים דלא בטל. חדא דהגורם של היתר אפשר לו להיות אסור והגורם של איסור א"א לו להיות היתר כמו שסיים וז"ל. ואין גורם של איסור בטל לגבי גורם של היתר כיון שא"א להיות כמוהו כו' עכ"ל. וא"כ בנ"ד חסר תנאי השני דהא האיסור ג"כ יכול להיות היתר כמו ההיתר דהיינו שישאל עליו דהא הוי דשיל"מ [או שיצא לחולין ע"י פדיון] וא"כ א"ש דבטל גורם האיסור בהיתר מצד זוז"ג. תדע דאל"ה יקשה על דשיל"מ דבטל באינו מינו נימא ג"כ דאינו בטל כמו שחיטה בנבילה. וע"כ דשאני בנ"ד כיון דהאיסור יכול להיות כמו ההיתר מ"ה בטל לגבי גורם של היתר. באופן אחר נוכל לתרץ דליכא קושיא על תירוצי מדברי הר"ן הנ"ל דהלא קיי"ל דהא דאילן של הקדש פטור מערלה דוקא בהקדיש ואח"כ נטע אבל בנטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה וא"כ א"א להיחור שיהי' כאילן של הקדש כיון דכבר נטעו אף שיקדיש אותו אכתי חייב בערלה [אולם יש לשדות בזה נרגא. דמשכחת שיטע אותו היחור במקום אחר שיקדיש תחילה ואח"כ יטע אותו יחור דאז יהי' פטור מערלה אולם תירץ הראשון א"ש]:

יח) עוד הקשה הבית אפרים על הרמב"ם ז"ל שהשמיט הך אוקימתא לחלק בין הרכבת איסור להרכבת היתר והוכיח הב"א משום קושיא זו כשיטתו דהא דאמרינן דהיחור בטל לגבי גוף האילן לא נאמר כי אם במין במינו. אבל במין בשאינו מינו אינו בטל והאריך בזה דלא כהאלשיך. אולם לפי תירוצי הנ"ל ע"פ דברי הר"ן ז"ל. בעזה"י יתיישב לנו שיטת הרמב"ם ז"ל אף דלא נימא כסברת הבית אפרים. דהנה הבית אפרים הקשה שם על הר"ן שהבאתי לעיל וז"ל ודברי הר"ן הקדושים הם צ"ע כו' וגם מ"ש בזוז"ג מותר דוקא שא"א להיתר להיות כאיסור ומייתי עלה מהא דמנחות צ"ע דהתם אליבא דר"י אתמר דס"ל מין במינו לא בטל וס"ל לר"ח דהיכא שא"א למבטל להיות כבטל שפיר בטל אף לר"י משא"כ לרבנן דס"ל דוקא עולין לא מבטלי אהדדי. אבל מב"מ בטל כמבואר שם דגם שחיטה בטלה בנבילה אע"ג דלא אפשר למהוי כוותי' ויעי' בר"ן בנדרים (דף נ"ב) דס"ל לר"י מב"מ לא בטל כשהוא מב"מ בשמא כו' וא"כ בזוז"ג דחד דאיסורא וחד דהתירא שפיר בטל לרבנן אף אם אפשר להיתר שיהי' נעשה איסור כיון דהשתא היתר הוא הוי לי' מין בשא"מ. וליכא טעמא דבטיל ברובא עכ"ל. הנה גוף קושייתו לא זכיתי להבין למה לא מקשה על תירץ השני דמתרץ שם בסוטה דהרכבה של היתר מיירי שהרכיב אילן בירק יע"ש. הא תירץ זה ג"כ אינו אליבא דהלכתא דהא קיי"ל ביו"ד (סי' רצ"ה) דאילן בירק הוי הרכבה של איסור א"כ חזינן דהש"ס מתרץ הסתירה שבין המשנה והברייתא אף דלא הוי אליבא דהלכתא. וא"כ ה"ה בתירץ זה בהרכיב באילן שנטע לסייג ג"כ הוי שלא אליבא דהלכתא. לפי זה א"ש שיטת הרמב"ם ז"ל די"ל דס"ל כשיטת הר"ן. והי' קשה להרמב"ם כקשית הבית אפרים דאינו אליבא דהלכתא דזה דוקא אליבא דר"י אתמר משא"כ לרבנן. מ"ה כיון דקי"ל כרבנן דר"י נסתר תירץ זה שהרכיב באילן שנטע לסייג. וגם תירץ השני בשהרכיב אילן בירק ג"כ אינו אליבא דהלכתא כנ"ל. וא"כ שוב לא משכחת לה הרכבה של היתר לשיטת הרמב"ם ז"ל וע"כ דמיירי מתני' בהרכבה של איסור ומשכחת לה כמו שכתבתי לעיל ואפ"ה חוזר עליו. וא"כ א"ש שיטת הרמב"ם ז"ל דהשמיט הך אוקימתא לחלק בין הרכבה של היתר לשל איסור. היוצא לנו מזה דמיושב קושית הבית אפרים על האלשיך דלא קשה מפ' משוח מלחמה ולא מדברי הרמב"ם ז"ל. ויעי' בשו"ת חמדת שלמה (חח"מ סי' ל"ז) שמתרץ ג"כ קשית הבית אפרים בטוב טעם והבית אפרים בעצמו תירץ קשיתו בטוב ואח"כ דוחה תירוצו בדוחק:

יט) ומה שהקשה עוד הבית אפרים דאם מיוחר המורכב הזה שעושה פרי אתרוג לקחו ממנו ענפים ונטעו והבריכו במקום אחר ועושה אתרוגים דלא איכפת לן בבריכה ראשונה כלל דענפים אלו שנתוספו עיקרו מיחור האתרוג הם באין ואין חלק שמיני שבשמינית מחמת הרכבה הראשונה פוסלו ומוציאו מתורת אתרוג כשר כו' דיחור זה בוודאי אין לו דין מורכב דאלא"ה ניחוש שירכיבו אחר זמן עם מינו ויבוא למכשול כו' עכ"ל. ונלפע"ד לתרץ דזה לא נוכל לומר דהגדולים שיצאו מההרכבה הם מותרים להרכיבו עם אילן אתרוג אחר. ומה שהוכיח דהא אם הורכב אילן אחד כלאים כגון אגוז פרסק והיחור הוסיף ענפים והוא לוקח ענף מהאגוז המורכב ומרכיבו בתוך אילן אגוז אחר דודאי שרי ולא אמרינן כיון שגדולין אלו שנתוספו אח"כ מאילן הפרסק הם באים וא"כ הוי ליה כמרכיב פרסק על אגוז. הא ודאי ליתא וכדאיתא בירושלמי דכלאים (פ"א ה"ד) עכו"ם שהרכיב אגוז על גבי פרסק אף ע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן נוטל ממנו יחור והולך ונוטע במקום אחר וכן פסק הרמב"ם וש"ע אינו ראיה כמו שדחה הבית אפרים בעצמו דמה שאמר נוטע במקום אחר דוקא קאמר שעושה אותו נטיעה בפ"ע כו' אבל לוקח היחור ההוא להבריכו באגוז אפשר דבאמת אסור כיון שנתגדל מעיקר אילן הפרסק. ונלפע"ד להביא ראיה דהגדולים שיצאו מהרכבה אסורים להרכיבו באגוז. מדברי הירושלמי במס' בכורים (פ"א ה"א) וז"ל הדא אמרה כשם שהילדה חיה מן הזקנה כך הזקנה חיה מן הילדה עכ"ל. ויעי' בפני משה שפירש דאף מן הזקנה אינו מביא משום שיונקין זה מזה. ומש"ה מהזקנה אינו מביא בכורים משום דהזקנה יונק מן הילדה. א"כ כ"ש מן היחור שצמח על היחור שינק משניהם מהזקנה ומן היחור הראשון כ"ש שאינו מביא וא"כ ה"ה בנ"ד דהיחור הזה יש בו דין מורכב דבודאי ינק מן הזקנה: כ) לכאורה יש לדחות ראיה זו דשאני התם בירושלמי דל"ש ביטול כדאמרינן בביצה (דף ל"ח ע"ב) אטו אם יתערב קב אחד של חטין בתשעה קבין של חבירו יאכל הלא וחדי. יע"ש דבממון ל"ש ביטול. וא"כ בירושלמי דשם מיירי דאחד מהם של רה"ר דהוי גזל אם כן אפשר לומר דזה ודאי דגם הזקנה יונק מן היחור והיחור יונק מן הזקנה רק לענין מצוה שייך ביטול. אבל שם לענין מביא וקורא דצריך, שיהיה אדמתך לענין ממון לא שייך ביטול כנ"ל. אבל לעולם לענין מצוה נוכל לומר דהמיעוט יניקה של הלימון בטל ברוב יניקה של האתרוג. אמנם נלפע"ד דגם בנ"ד לא שייך ביטל דכבר העלה הט"ז בהלכות סוכה (סימן תרכ"ו) בשם המרדכי דבסכך פסול מותר לבטל לכתחלה ולא מיקרי מבטל איסור לכתחלה כיון דלפני סכות ליכא עדיין איסור יע"ש. וא"כ ה"ה לענין אתרוג לפני חג הסכות עדיין מקרי היתר ומש"ה ל"ש ביה ביטל דהיתר בהיתר לא בטל כמ"ש הר"ן בנדרים (דף נ"ג ע"ב) ואף דדעת הר"ן בתשובה (סי' נ"ט) והתוס' והמרדכי בפ' כל שעה דהיתר בהיתר בטל והביאו ראיה מהא דתנן במסכת כלאים (פ"ט מ"א) צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב גמלים מותר ואם רוב מרחלים אסור כו' ומהא שמעינן דהיתר בהיתר בטל. אולם יעי' בפר"ח בא"ח (סי' תמ"ז) שהר"ן בתשובה לא מלאו לבו להורות כן הלכה למעשה. והפר"ח דחה ראיתם דשאני התם דאיסור שעטנז נוהג לעולם ולפיכך אף דליכא אלא צמר בצמר דהוי כולה היתרא בטל משא"כ הכא חמץ שרי מקמי פסח לגמרי וכיון שעדיין אינו נוהג איסור חמץ ל"ש ביטול יע"ש. ורוח הקודש הופיעה בבית מדרשו של הרב פר"ח. דזכה לכוין בזה לגאון קדמון בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' י"ז) שכ' להדיא לדחות ראיה זו כן והעלה דהיתר בהיתר לא בטל והביא כן בשם רבו רבינו מאיר וב' רבינו אב"י ז"ל יע"ש וכן העלה בשו"ת מהרי"ל (סי' רי"ד) שהראבי"ה ס"ל חוזר וניעור בחמץ וטעמו דלא קי"ל ביטול אלא איסור בהיתר ולא היתר בהיתר. ובשו"ת נוב"י (מהד"ת חיו"ד סי' קפ"ו) העלה ג"כ דלא בטל ע"ש. א"כ גם בנ"ד לפני חג הסכות האתרוג דומה לחמץ לפני חג הפסח. ומש"ה ל"ש ביה ביטול יניקת הלימון ברוב של האתרוג כיון דהוי היתר בהיתר. היוצא לנו מכל זה דע"כ גם בתוך הגידולין מעורב בתוכו מחלק האילן ומחלק היחור. ואפ"ה בפ"ע מותר לנטעו דלא קי"ל כאיסי בן יהודה. אבל לעולם דאסור להרכיבו באילן אגוז כל שיש שינוי מועטת ויעי' במחנה אפרים בהגהותיו להרמב"ם בפ"א מה' כלאים שהקשה על מ"ש הרמב"ם דמותר ליקח ענף מן המורכב ולנטעו במקום אחר. ומקורו מהירושלמי, והקשה דהא אסור לקיים כלאים והירושל' מיירי בשל נכרי יע"ש שהניחו בקושיא. ונלפענ"ד לתרץ דמש"ה מותר לנטעו ואין בו משום מקיים כלאים דהא הרמב"ם פוסק בה' כלאים (פרק א') דאף שני מיני זרע אילנות מותר לנטוע ביחד משום דגזירת הכתוב דדוקא הרכבה אסור באילן אבל ע"י נטיעה מותר. א"כ ה"ה בזה ג"כ מותר דלא עדיף משנטע ב' מינים ביחד דמותר. ואין לומר דזה גרע כיון דכבר מעורב בזה השני מינים ע"י הרכבה. ז"א דמ"מ התורה התירה ע"י נטיעה וכאן גידול הפרי הוא ע"י נטיעה החדשה. אבל אם הרכיבו באילן אפילו עם אחד מהשני מינים שהורכב. אז באמת יש איסור הרכבה כיון דביחור זה קלוט הרכבת שני מינים כקשית המחנה אפרים. וא"כ אם הרכיב יחור של ההרכבה באילן אתרוג ג"כ יש כאן איסור ההרכבה. א"כ מוכח להדיא דביחור זה של ההרכבה קלוט בו הרכבה דאלא"ה מאי מקשה המח"א דיהיה אסור משום מקיים כלאים. הלא אחר שתלשו מן האילן תו אינו מורכב. אע"כ דגם אח"כ הוא מורכב ומ"מ מותר לנטוע כך לבדו דהוי גזירת הכתוב דע"י נטיעה מותר כנ"ל. ואפ"ה לענין מצוה האתרוגים פסולים כיון שגדלו על היחור שקלוט בתוכו הרכבה והאתרוג נתבטל אל החלק לימונ"י. לכן אף אח"כ לא נתחדש עליו שם האתרוג לבדו ויעיין בר"ן בנדרים (דף נ"ז) וז"ל דעיקר ספיקא אי אמרינן דגידולין כיון שנמשכין מן העיקר שאינו כלה הוי ליה כעיקר איסורא כו' עכ"ל. וא"כ ה"ה בנ"ד דכל הפרי נמשך מן הגידולין הוי ליה כעיקר. מש"ה פסול למצוה. ולפ"ז א"ש דאסור גם לטעם הלבוש משום שנעבדה בעבירה אף דבנטיעה זו של יחור מן הרכבה ליכא איסור כנ"ל מ"מ דנין הפרי על שם היחור וכיון דהיחור הוא דבר שנעבדה בו עבירה גם הפרי כמוהו ופסול למצוה. [ולפ"ז א"ש גם לטעם הב' של האלשיך והט"ז והמג"א משום דהוי כשני מינים מעורבבים וחסר דהא ביחור זה ג"כ מעורב האתרוג והלימון לכן גם הפרי נדון כמוהו כסברת ר"ן הנ"ל]:

כא) ומה שהוכיח הבית אפרים דע"כ מותר להרכיבו דאלא"ה ניחוש שירכיבו אחר זמן עם מינו ויבוא למכשול כו' ע"כ. לפענ"ד אינו הוכחה דהא קיי"ל דאף בשני מינים אם הם דומין זה לזה דמיון גדול לא הוי כלאים כנ"ל וא"כ ממ"נ א"ש. אם יהיה הפרש ביניהם אז לא נטעה להרכיב משום נטיעה דיודע דהוא אסור להרכיב. ואם באמת לא יהיה הפרש מראה ביניהם ויהיו דומין זה לזה ממש. א"כ שוב באמת ליכא איסור הרכבה כנ"ל. ואין לחוש אולי יהיה דומה לו במקצת ולא יהיה לו דמיון גדול שאז אסור משום כלאים ואז יוכל לבוא לידי טעות להרכיבו. ז"א כיון דיש שני צדדים שאין לגזור כנ"ל ורק לחוש לצד זה הוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן כמו דאמרינן בב"מ (דף מ"ו ע"ב) דבמילתא דל"ש לא גזרו בה רבנן. ע"ש. ונסתר הוכחת הב"א:

כב) בשו"ת הב"ח (סי' נ"ה) כ' שהדבר פשוט ומפורסם שהפרי היוצא מן הכלאים הוא ממש מן היחור הנרכב לבדו וכן בכל הפירות ועינינו הרואות בתפוחים המורכבים כשמרכיב יחור שלו באילן של ערבה ונושא היחור מין של התפוחים ממש ואף ע"פ שנשתנה ריחו וטעמו קצת מה בכך ס"ס הוא מן תפוח וה"נ לגבי אתרוג אע"ג דאינו, דומה לאתרוג מכל צד מ"מ כיון דהוא מינו יוצאין בו כו' עכ"ל. ויעיין בשו"ת בית אפרים שהשיג על ראייתו בטוב טעם דשאני ערבה שהוא אילן סרק ולית ליה מגרמיה כלום ושרף שלו אינו מועיל לגדל פרי ואה"נ באתרוג המורכב באילן סרק היה מותר אבל כיון שגידולו בהרכבה אילן של פרי לימו"ן או מראנ"ץ י"ל שמשתמשים בערבוביא יע"ש:

כג) ומה שהקשה הבית אפרים מב"ק (דף צ"ב.) שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי אכיל טעים בהו טעמא דחמרא א"ל מאי האי א"ל ביני גופני קיימי אמר מכחשי בחמרא כולי האי, למחר אייתי לי מקורייהו. ר"ח חזא תאלי בי גופני אמר לאריסיה עקרינהו כו'. ועיין בתוס' ב"ב (דף פ"ב ע"ב). הרי מבואר דע"י סמיכת האילנות זה לזה הם קולטים הטעם של האילנות שאצלו ושואבים ממנו עד שמכחישים בהם כחש גמור ואין לך מי שיסתפק שאם אילן אתרוג הוא גדל בסמיכת לאילן גפן ושואב ממנו עד דטעים טעמא דחמרי שאולי יצא מחמת זה מתורת אתרוג יע"ש:

כד) ונלפענ"ד לתרץ דזה פשוט דאם אילן אתרוג גדל בסמיכה לאילן גפן וטעים טעמא דחמרא דאינו יוצא מתורת אתרוג כיון דחזינן דהתורה לא קפדה ג"כ לנטוע שני מיני זרע אילנות ביחד אף שבודאי יונקים זה מזה מ"מ מותר כמ"ש ביו"ד (סי' רצ"ה) וא"כ ע"כ אף שקולט טעם חבירו לא נשתנה איכותו ומהותו בשביל זה אבל על הרכבה דקפדה התורה ע"כ דע"י הרכבה כיון שקולט מחבירו טעם נשתנה מהותו ואיכותו ונעשה מין אחר וקפדה התורה שלא לעשות בריות חדשות וכמ"ש הקדמונים בטעם איסור כלאים מש"ה א"ש דאתרוג המורכב פסול למצוה. כיון דיש בו איסור ע"כ דנשתנה טעמו ונעשה בריה חדשה. לפ"ז מיושב ג"כ קשית הבית אפרים שהקשה עוד מבכורות (דף י"ז.) דצריך קרא על הדלה הגפן ע"ג תאנה דיינו פסול לנסכים הלא בלא"ה פסול כיון שנשתנה טעמו. אלא ע"כ דלא מעלה ומוריד שינוי טעם יע"ש. אולם לפי מה שתרצתי גם זה א"ש. דהנה הבאתי (באות קכ"ג) ב' נכד הגאון מהר"ח כהן ראפפורט דמוכח ממשנה דכלאים (פ"ו מ"ד) דבהדלה ליכא איסור הרכבת אילן יע"ש. וכיון דהתורה לא קפדה עליו ע"כ אף דמקבל טעם מחבירו לא נשתנה איכותו ומהותו מש"ה צריך קרא לפסול אותו לנסכים:

כה) ומה שהביא הבית אפרים ראיה מברכות (דף מ'.) דעיקר האילן ארעא ולכך אם בירך על פירות האילן בפה"א יצא כמ"ש רש"י שם דעיקר כל הפירות היא הארץ והכל גדל ממנו ולא משגיחין באילן כלל. וא"כ פשיטא דבכהאי גוונא שנוטע יחור במקום אחר לית לן בה כו' עכ"ל. לא זכיתי להבין ראייתו דהאיך מדמה הרכבה לענין ברכה. דשאני לענין ברכת בפה"א דהאילן ג"כ גדל בארעא מש"ה שייך עליו לומר בפה"א ומש"ה יצא בדיעבד: אבל לענין הרכבה אם נימא דעיקר האילן היא האדמה אמאי אסור להרכיב שני מיני אילנות הלא סדנא דארעא חד הוא. וע"כ דהתורה קפדה שלא לערב ע"י הרכבה שני כחות משונים להוציא ע"י אילנות מן האדמה. וא"כ היחורים אלו שגדלו על יחורים של אתרוג שהורכבו בעץ הלימו"ן בעודן שהיו מחוברים שם בטלה הילדה בזקנה וגדלו בשותפות מן האתרוג והלימו"ן ולא היו נקראים עוד בשם פרי עץ הדר כדין ילדה שסבכה בזקנה. וא"כ נהי דאח"כ נקצצו מכאן ונטעום בפ"ע. נהי דהאדמה מסייעת להיחורים שיוציאו אתרוגים בשינוי מעט. מ"מ אין הפסול חוזר להכשירו בשביל גורם האדמה דאין בכחה רק לפעול לתת יניקה כפי האילן שנטעו בה. וכאן אילן זה בשעת נטיעה לא היה עליו שם פרי עץ הדר קודם נטיעה. ועכ"פ היה מקרי פרי עץ הדר ולימו"ן. ואיך תפעול האדמה שישיג שם פרי עץ הדר לבדו: כו) ומה שהביא הבית אפרים ראיה דאמרינן בשבת פרק ר"ע (דף פ"ה.) בני שעיר החורי שהיו בקיאין בישיבה של הארץ שהיו אומרים מלא קנה זה לזית כו' חורי שמריחין את הארץ כו' ומש"ה כשנוטע יחור זה במקום אחר והארץ מוציאה פירות אתרוג גם העץ נגרר אחר הפרי והאדמה אשר עליה ואין לנו לחוש להרכבה כו' יע"ש לפענ"ד אינו השגה דזה פשוט דכפי האילן כן מוכרחת האדמה לפעול טבעה לתת יניקה להאילן רק דיש מקום באדמה מה שמסוגל יותר לאתרוגים דיצליח בזה לגדל אתרוגים יפים מאד. אבל אם יטעו במקום הזה תפוחים וכדומה לא יצליחו כל כך ולא יהיו יפים. והלא בגן אחד יגדלו כל מיני פירות אף דלא ידענו לטעום את הארץ כחויא. אע"כ כמו שכתבתי דמוכרחת האדמה לתת יניקתה אף נגד רצונה כפי האילן שיטע בו. וא"כ מאי מהני שנטע היחור שמורכב מאתרוג ולימו"ן ביחד שיתחדש עליו שם אתרוג לבד. הלא האדמה מוכרחת לתת כח יניקתה כפי האילן שיש בו כח אתרוג ולימו"ן ביחד. וממילא גם הפירות אין להם שם פרי עץ הדר לבדו ופסולים למצוה:

כז) ומה שהקשה עוד הבית אפרים דאפילו הוסיף היחור ליגדל קצת אחר ההרכבה נראה דבטל ברוב היתר. דאתי עיקר ומבטל גידולין כמ"ש בנדרים (דף נ"ז.) ונלפע"ד לתרץ ע"פ מ"ש בירושלמי מס' ערלה (פ"א ה"א) וז"ל ר"ז בעי ניחא צד התחתון לסייג והעליון למאכל. [פירוש דאין גידולי העליון מתגדלין מן האיסור דהצד התחתון מותר הוא. פני משה] צד התחתון למאכל והעליון לסייג גדל מתוך האיסור ואת אמרת הכין. [פי' בתמיה דאף בזה פטור הוא את של סייג מן הערלה ואמאי הרי גדל הוא מן האיסור פ"מ] . ר' זירא כדעתיה. [כלומר מה שהקשה לו זה משום דלטעמיה הוא דאזיל דאמר לעיל בפ"ה דכלאים פ"מ] דאמר ר"ז בשם ר' יוחנן בצל של כלאי הכרם שעקרו ושתלו אפילו מוסיף כמה אסור ואין גידולי איסור מעלין את האיסור כו' עכ"ל הירושלמי. וכ' הפני משה כלומר שהגידולין הבאין מחמת האיסור אע"פ שהגידולין עצמן היתר הן שהרי שתלו במקום אחר אעפ"כ אין מעלין ומבטלין את העיקר ונשאר באיסורו. וה"נ מכיון שהעלין גדלים מכח התחתון שהוא אסור הוי להו גידולי איסור ואסור ואע"פ שהעלין גדלו גם כן מצד עצמו והיא היתר אין גידולי היתר שבו מעלין את האיסור שבו עכ"ל. א"כ מבואר דדברי ר"ז בשם ר' יונתן הם דברי ר' יונתן שהובא בבבלי בנדרים (דף נ"ז ע"ב) דס"ל כן. וא"כ מוכח מהא דאמרינן שם בבצל של כלאי כרם שעקרו ושתלו כו' היינו דוקא כיון דעיקרו אסור אין גידולי היתר מעלין את האיסור כיון דהגידולין באין מכח העיקר האיסור לכן אין בכחם להעלות האיסור. אבל לעולם אם העיקר הוא היתר אז לא אמרינן כמ"ש הבית אפרים דהעיקר מעלה הגידולין של איסור. דא"כ יקשה אמאי אמר ר"ז ניחא צד התחתון לסייג והעליון למאכל ע"כ. אמאי ניחא נימא ג"כ דהעיקר דהוא לסייג מעלה את הגידולין שהוא למאכל דהוי איסור אם מועטים הם מהעיקר דהיא לסייג ומדברי הירושלמי נראה דבכל אופן אם צד התחתון לסייג והעליון למאכל ניחא היה ליה לחלק דאם העליון למאכל הוא מועט מן התחתון אז אתי עיקר ומבטל הגידולין של איסור. אע"כ דאין בכח העיקר של היתר לבטל הגידולין של איסור ומש"ה א"ש דבכל אופן ניחא אם התחתון הוא לסייג והעליון למאכל. וע"כ אין הטעם משום דאתא עיקר ומבטל הגידולין אלא הטעם דאין גידולי היתר מעלין את האיסור. וא"כ ה"ה דאין העיקר שהוא היתר מעלה הגידולין של איסור ולהלכה קיי"ל בגוף הדין כר"ז דאין גידולי היתר מעלין את האיסור כמ"ש הרמב"ם בהל' ערלה (פ') וכמו שפסק הרמב"ם ילדה שסבכה בזקנה כו' ויעי' במראה הפנים שם. א"כ ה"ה בנ"ד לא אמרינן אתא עיקר ומבטל גידולין. ואם כן אתי שפיר דהאתרוגים שצומחים על היחור הנוסף מן ההרכבה דפסולים מטעם הרכבה: כח) ונלפע"ד להביא עוד ראיה לזה מנדרים (דף נ"ז ע"ב) דהקשה ליה ר' ירמיה לר' יצחק דאמאי שביק תרין דס"ל דלא אתי גידולין ומבטלין את העיקר ועביד כחד ואמרינן מאן אינהו תרין כו'. ר' אמי פשוט ליה מהא דאמר ר' יוחנן ליטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה. כלומר לפי הגידולין והעיקר אלמא אתי גידולין המחוייבין ומבטלין את העיקר הפטור. ודחו דילמא לחומרא שאני ע"כ. ופירש הר"ן לעולם אימא לך דמדינא לזאת גידולין ומבטלין עיקר דאדרבא הרי הן כמוהו כו' יע"ש. א"כ מבואר דהיכא דהעיקר הוא היתר והגידולין הוא איסור אז אמרינן לחומרא דאתו הגידולין ומבטלין את העיקר. ואם כן ה"ה בנ"ד דהעיקר הוא אתרוג והגידולין הם פסולין גם כן אמרינן לחומרא דאתי גידולין ומבטלין להעיקר. ועכ"פ לא אמרינן בהיפך דאתי עיקר ומבטל גידולין ומיושב קשית הב"א:

כט) ומה שהביא הבית אפרים ראיה לסברתו דהיחורים לא קבלו שום שינוי ותורת אתרוג עליהם מאיסי בן עקבי' דאמר אסור לרכוב על הפרדה מק"ו. הביאו הרא"ש ולמה לא אמר איסי דינו בהרכבת אילן שהיא נשנה קודם דאסור לנטוע יחור מהמורכב א"ו מוכח דיחור אינו קונה שם חדש. ואע"ג דבירושלמי איתא להדיא דיש יחורים שהנטוע מהם הוא פרי חדש לגמרי וזה ודאי אסור להרכיב אליבא דאיסי. וקשה למה לא אמר איסי דינו בהרכבת אילן ע"ז י"ל דהוי מיעוטא ולא שכיח. ע"כ לא נקטי כיון דלא הוי ברוב אילנות וע"כ אתרוג דחזינן שמוציא פרי למינהו ותמונת אתרוג עליו לא נתבטל ממנו שם הראשון כלל ותורת אתרוג עליו יע"ש. ולפענ"ד אינו ראיה דמה שכ' הבית אפרים דמש"ה לא נקיט דינו בהרכבת אילן משום דה מיעוט' זה דוחק דהא בירו' מחשב הרב' אילנות שיחור המורכב מוציא פרי אחר. והיה להירושלמי לומר דלאיסי אסור לנטוע:

ל) ומה שהביא הב"א ראיה מהא דאיסי נלפענ"ד דאיסי לא היה יכול לומר ק"ו בהרכבת אילן דדוקא בכלאים בבהמה שייך הק"ו. וז"ל התוספתא בכלאים (פרק ה') איסי הבבלי אומר אסור לרכוב ע"ג הפרדה מק"ו. ומה אם במקום שמותר ללבוש שני חלוקות כאחד [א' של פשתן וא' של צמר] הרי הוא אסור בתערובות [צמר ופשתים כאחד] מקום שאסור לנהוג שתי בהמות אינו דין שיהא אסור בתערובתן אמרו לו כו' עכ"ל. ויעיין בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' שצ"א). ונלפע"ד דדוקא פרדה יש ללמוד מק"ו מכלאי בגדים דכמו בכלאי בגדים לא הקפידה התורה על גוף עירוב הצמר ופשתים דבזה ליכא איסור רק שהקפידה התורה שלא יהנה מצמר ופשתים יחדיו. כמו כן מה שאמרה התורה לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו ג"כ לא קפדה התורה לערבם רק שלא יהנה מהם במעשיו כשהם יחדיו. מש"ה יפה אמר איסי הק"ו דדמיא אהדדי. אבל בהרכבת אילן קפדה התורה דוקא על גוף מעשה העירוב וההרכבה. והא ראיה דהפירות מותרין. וגם המקיים כלאים אילן ס"ל להריטב"א ספ"ק דקידושין דמותר. ויעיין בשו"ת חת"ס (חיו"ד סימן רפ"ח) שהעלה ג"כ הכי. ויעיין בס' ברכי יוסף ביו"ד (סי' רצ"ז) שהביא כן בשם כמה פוסקים קדמונים. א"כ חזינן דהתורה לא קפדה בכלאי אילן רק על מי שמערב שני מינים ביחד. אבל כשכבר נתערבו פקע מהן האיסור והפירות מותרין. ולפ"ז תו לא נוכל ללמוד בהרכבת אילן דאסור לנטוע יחור מההרכבה זו מק"ו מכלאי בגדים. דשאני התם נהי דהתורה לא קפדה על צמר ופשתן כשאינם מחוברים להנות מהם מ"מ קפדה התורה להנות מהם כשהם מחוברים יחדיו. אבל בהרכבת אילן נהי דאסרה תורה להרכיב שני מיני אילנות מ"מ זה דוקא כיון דהוא גורם לערב שני מיני אילנות יחד שהיו נפרדין ומביא בריה חדשה לעולם וכמ"ש הטעם בקדמונים. מש"ה אסור. אבל הנוטע יחור מזה ההרכבה דאינו עושה כלום דהא כבר הם מעורבים. והשתא הפרי שיוצא מיוחר המורכב מותר לאכול כ"ש היחור שיוצא מההרכבה זו דמותר ומאין יתחדש עליו איסור. דזה לא מקרי רק מקיים כלאים דמותר בכלאי אילן לשיטת הרבה פוסקים כנ"ל. וא"כ ליכא ק"ו מש"ה לא היה יכול איסי לומר הק"ו בהרכבת אילן רק בפרדה. ואף דביו"ד (סי' רצ"ה) קיי"ל דאסור לקיים כלאים אף בהרכבת אילן אין סתירה לתירוצי. כיון דכבר הבאתי דהרבה מקדמונים דס"ל דמותר לקיים כלאי אילן א"כ נוכל לומר דאיסי ס"ל כמ"ד דמותר לקיים כלאי אילן ושוב ליכא ראיה מאיסי:

לא) לכאורה נוכל להקשות על תירוצי דהנה בפ"א דכלאים בירושלמי (הלכה א') כתב וז"ל כתיב שדך לא תזרע כלאים הייתי אומר אפילו שני מיני חטים ואפילו שני מיני שעורים בהמתך לא תרביע כלאים הייתי אומר אפילו שור שחור על גבי שור לבן. או שור לבן ע"ג שור שחור ובגד כלאים לא יעלה עליך הייתי אומר שני מיני צמר ואפילו שני מיני פשתן. פירוש בבגדים לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו מה כלאי בגדים שאסרתי לך שני מינין לא זה ממין זה ולא זה ממין זה אף כלאים שאסרתי לך בכ"מ לא זה ממין זה ולא זה ממין זה עכ"ל. ויע"ש בירושלמי כלאים (פ"א ה"ז) שלמד כן גם לכלאי אילן יע"ש. א"כ נראה דנלמד כלאי אילן מכלאי בגדים א"כ נלמד ג"כ זה מזה מק"ו כקשית הבית אפרים. אולם באמת אינו השגה. דדוקא קולא נוכל ללמוד שם כיון דחזינן בכלאי בגדים דהאיסור רביע עליה לעולם כל זמן שמעורבים ואפ"ה דוקא צמר ופשתים אבל צמר אף שהם שני מינים לא אסרה התורה. א"כ כ"ש בכלאי אילן דקיל דחזינן דהתורה לא קפדה רק על שעת העירוב כנ"ל ולא אח"כ כ"ש דמקילין ביה כשאינם שני מינים. אבל ללמוד מהק"ו חומרא לא נוכל דיש לדחות דלא דמי אהדדי כנ"ל:

לב) באופן אחר נלפע"ד לתרץ לסתור ראית הבית אפרים מאיסי. דבכלאי אילן ל"ש הק"ו מכלאי בגדים דהא שם בכלאי בגדים אם אין מחובר החלוק של צמר להחלוק של פשתן מותרין. ואם הם מחוברין אסורין. אבל בכלאי אילן הוא להיפך דהא כתב הרמב"ם בפ"א דכלאים דמותר לערב זרעי האילנות משני מינין ולזרען כאחד שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד ע"כ וכ"כ בשו"ת תשב"ץ (ח"ג סי' שי"ד א"כ חזינן בהיפך דבהרכבה דאינו מחובר כל היחור אל האילן רק בקצה ואפ"ה אסור. ובשזרעו זרע אילן ביחד דאז הם מחוברים שניהם יחדיו בכולו אז מותר. וא"כ איך נוכל ללמוד משם דהיחור של ההרכבה אסור הלא כאן ג"כ כולן מחוברים יחד והוא דומה ממש לזורע זרע שני מיני אילנות ביחד דג"כ מותר. וא"כ ה"ה בנוטע היחור של ההרכבה בארץ הוא דומה ממש לנטוע שני מיני זרע אילנות ביחד דמותר דהא כ' הרמב"ם שאין לך כלאים באילנות אלא בהרכבה לבד ויעי' ברמב"ם וש"ע שכ' דמותר ליקח ענף מהמורכב ולנטוע במקום אחר יע"ש. וכבר כ' הבית אפרים דדוקא לנטוע מותר אבל להרכיבו באילן אחר אסור [יע"ש שפלפל בזה אף שדחה פירוש זה מ"מ אמת ויציב היא בדעת הרמב"ם למעיין היטב] ומ"ה מודה איסי לחכמים דיחור שיוצא מההרכבה מותר לנטוע במקום אחר. אבל להרכיבו באילן אחר גם לחכמים אסור. וז"ב בעזה"י. היוצא לנו מזה דנסתר ראית הבית אפרים רק דאמרינן דהיחור היוצא מההרכבה קונה לו שם חדש כיון דנשתנה. וא"כ ה"ה בנ"ד. ומ"ה פסול למצוה כסברת האלשיך הקדוש:

לג) עוד הביא הבית אפרים (בח"א סי' נ"ז) ראי' לסברתו דבמין בשאינו מינו ילדה שסבכה בזקינה לא בטלה דלא כהאלשיך מדברי הירושלמי בסוטה (פ"ח ה"ה) שכ' שם וז"ל תני ולא חללו פרט למבריך ולמרכיב אמר ר' יוחנן דראב"י הוא. אמר רב חסדא דברי הכל הוא כשהרכיב פירות עבירה מה אנן קיימין אם כשהרכיב אילן מאכל על גבי אילן מאכל מין בשאינו מינו פירות עבירה הן ואם בשהרכיב אילן מאכל על גבי סרק מין במינו הוא נוטע כבתחלה הן. אלא כך אנן קיימין בשהרכיב תאנה שחורה ע"ג תאנה לבנה עכ"ל. א"כ מבואר דהירושלמי סובר דאפילו אם הפרי עצמו הוא מין אחד אלא שחלוק במראות הפרי וכיוצא לא אמרינן בזה דין ילדה שסבכה בזקנה בטלה שהרי חזותו מוכיח עליו וכ"ש באינו מינו ממש וזה מבואר מתחלת דברי הירושלמי דלא דחי הך דמאכל במאכל במין בשאינו מינו אלא משום דפירות עבירה הן. והו"ל מטעם ביטול אלא ודאי דס"ל כל שאינם מין אחד לגמרי לא שייך ביטול. ואע"ג דמתלמודן מוכח דבמינו בטלה אפילו שחורות ולבנות מ"מ יש ראי' מזה דמצינן למימר דבמין אחד לגמרי אף לתלמודן לא אמרינן דבטלה וא"כ מוכח דלא כאלשיך. ע"ש:

לד) ונלפע"ד לתרץ דאין מכאן השגה על האלשיך דלכאורה הירושלמי תמוה. מאי קאמר ע"ג אילן סרק מין במינו. חדא האיך מקרי זה מין במינו. ועוד קשה דהא הוי ג"כ פירות עבירה דהא קיי"ל דאסור להרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק. ויעי' בפני משה שעמד על זה ופירש דמה שכ' הירושלמי אילן סרק היינו כ"ז שלא נפדו דהפירות אסורין והוי כמו ילדה בילדה. והוא דחוק דלזה נקרא אילן סרק ועוד קשה על מ"ש בירושלמי דלא נוכל לומר דהרכבת היתר מיירי בהרכיב בשאינו מינו פירות עבירה הן. למה לא קאמר דהרכיב מין במינו ואם תקשה תיפוק לי' משום אילן הראשון כקשית הש"ס בבבלי. גם באינו מינו קשה זה. אע"כ דמיירי באופן שאינו חייב משום הראשון א"כ יכול לאוקמי' במין במינו בכה"ג לכן נראה לי לתרץ דברי הירושלמי ע"פ מה שתרצתי לעיל (באות י"ד) דברי הש"ס בבלי בפ' משוח מלחמה דמיירי באילן של הקדש דא"צ לחזור עליו והרכיב ביחור של היתר ואז הפרי מותר משום דהוי זו"ז גורם. לפ"ז מיושב קשיתי דתו לא הי' הירושלמי יכול לומר דמיירי במין במינו באופן הנ"ל דהא במין במינו דשיל"מ אפילו באלף לא בטל ושוב לא מהני זוז"ג. דזוז"ג מצד ביטול ובדשיל"מ לא מהני ביטול במין במינו כנ"ל. וא"כ הפרי אסור ובוודאי אינו חוזר עלי' מעורכי מלחמה מ"ה הוכרח לומר דמיירי במין בשאינו מינו דאז גם דשיל"מ בטל ושוב הפירות מותרים מטעם זוז"ג וא"כ משכחת לה בכה"ג. מ"ה הוכרח הירושלמי לתרץ דפירות עבירה הן דנהי דהפירות מותרין מ"מ מדנעבדה עבירה בהרכבה זו אינו חוזר עליו דפירות עבירה הם. ולפ"ז מיושב השגת ב"א דהו"ל לדחוי מטעם ביטול אע"כ דבא"מ ל"ש ביטול בילדה שסבכה בזקנה. אולם לפי מה שהעלתי אינו קושיא דהא כל הטעם דילדה שסבכה בזקנה בטלה כתבתי בשם רש"י והר"ן ב' הרמב"ן דהוא בטל מצד זוז"ג ומותר. וא"כ ה"ה בזה בטל גורם של האיסור הקדש לגורם של היתר וזוז"ג מותר. מ"ה הוכרח לתרץ בירו' דפירות עבירה הם מ"ה אינו חוזר אבל לעולם אף באינו מינו שייך דין ביטול ילדה בזקנה לענין ערלה וכדומה ועי' לקמן (אות מ') ומיושב השגת הרב בית אפרים על האלשיך:

לה) באופן אחר נלפע"ד לתרץ השגת בית אפרים. מירושלמי בסוטה. דהנה לכאורה דברי הירושלמי מוקשים כמו שהקשיתי לעיל. ונראה לתרץ ע"פ דברי הרמב"ן בליקוטיו בר"ה. וז"ל דהתם מייתי פלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי בהא דמונין משעת נטיעה בהרכיב באילן סרק. דר"ל ס"ל דוקא כשאינו סרק לגמרי רק כגון חרובי צלמונה דיכולין לבוא לידי חיוב ע"י מחשבה לאכילה אבל בסרק גמור מונין משעת הרכבה. ור"י ס"ל אפילו בסרק לגמרי מונה משעת נטיעה כו' עכ"ל. ונראה לי בשיטת הירושלמי דאף דאסור להרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק כמ"ש בתורת כהנים וביו"ד (סי' רצ"ה) מ"מ זה דוקא על אילן סרק ממש. אבל כשאינו סרק ממש כגון חרובי צלמונה דיכולין לבוא לידי חיוב ע"י מחשבה מותר להרכיב עליהם חרובי צלמונה שחישב עליהן לאכול. אף דע"י המחשבה נעשו אילני מאכל מ"מ מין במינו הוא. לפ"ז מאירין דברי הירושלמי כשמש בצהרים. מ"ש דהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק מין במינו היינו כה"ג שהרכיב חרובי צלמונה שחישב עליה לאכילה על חרובי צלמונה שלא חישב עליהם דזה הוי מין במינו כנ"ל. לפ"ז מיושב קושיא הנ"ל דגם ע"ג אילן סרק פירות עבירה הן. ולפמ"ש א"ש דזה הוי מין במינו גמור ומותר בכה"ג. ועל זה מתרץ יפה בירושלמי נוטע כבתחלה הן פי' כמו דהביא הרמב"ן ב' הירושלמי דבכה"ג גם ר"ל מודה לר"י דחשבינן שנות הערלה משעת נטיעה ולא משעת הרכבה כיון דאינו סרק גמור. והלא בזה גם מחשבה מחשבו לחיוב ערלה. א"כ כ"ש במעשה ההרכבה דעדיף מחישב עלי' לאכילה בוודאי מה שחייב בערלה. אינו מחמת ההרכבה רק מחמת המחשבה על האילן חרובי צלמונה. וזה פשיטא דחייב בערלה ממילא חוזר עליו מעורכי מלחמה ומאי אשמעינן בזה ויע"ש בפני משה. ומתרץ הירושלמי דמיירי בתאנה שחורה ע"ג תאנה לבנה ע"כ. ומיירי ג"כ בחרובי צלמונה רק שלא הי' מין במינו ממש דזה פשיטא כנ"ל. רק דמיירי במין אחד שיש לו שני תמונות כגון תאנה שחורה ע"ג תאנה לבנה שכבר הוכיח הירושלמי בכלאים (פ"א ה"ז) דזה לא מקרי כלאים ואשמעינן דבכה"ג חוזר עליהם מעורכי מלחמה כיון דלא הוי הרכבה של איסור. אבל לעולם דגם במין בשאינו מינו בטל לגבי אילן. ושאני הכא דאינו בטל לגבי האילן משום דחרובי צלמונה דינו כמו נוטע לסייג ולקורות דאינו נוהג בו ערלה ואפ"ה ילדה אינו בטלה בזקנה בכה"ג כמ"ש בסוטה כיון דע"י מחשבתו מחיוב בערלה ומכוונים דברי הירושלמי להבבלי. רק להירושלמי הי' במין במינו גמור מילתא דפשיטא. וחידש דאיירי במין אחד רק בשני תמונות כנ"ל ושוב לא הוי פשיטא דאשמעינן דזה לא הוי כלאים. ומשכחת לה שפיר הרכבה של היתר ומיושב קושית הבית אפרים. ואף דמתחלת דברי הירושלמי נראה דס"ל דבאינו מינו אינו בטל הילדה בזקינה כקשית הבית אפרים. ומ"ה העלה דמוקי לה בירושלמי בשהרכיב תאנה שחורה ע"ג לבנה דאף דלענין כלאים הוי מין במינו מ"מ לענין ביטול הוי מין בשא"מ. ואינו בטל הילדה בזקנה. נלפע"ד להוכיח מש"ס דילן דלא כבית אפרים. דלפי דבריו יקשה על מה דפריך בסוטה (דף מ"ג ע"ב) הרכבה של היתר היכי דמי. וצריך לדחוק בשהרכיב ע"ג עץ שנטע לסייג כו' דזה דוחק כמ"ש בחי' המאירי שם. הי' להש"ס לתרץ בשהרכיב מין בשא"מ רק שיש להם דמיון גדול זה לזה דאז לענין כלאים הוי מב"מ כמ"ש הרמב"ם דאין בו משום כלאים הבאתיו לקמן (אות קכ"ה) ולענין ביטול ודאי הוי אינו מינו דלא גרע מהרכיב תאנה שחורה ע"ג תאנה לבנה דבאמת הוא מין אחד רק דיש לו מראה אחרת. ואפ"ה הוי לענין ביטול מין בשא"מ. כ"ש אם באמת הם שני מינים רק דיש להם דמיון גדול במראה דאף שלענין כלאים הוי כמין במינו מ"מ לענין ביטול הוי אינו מינו. ויעי' ביו"ד (סי' צ"ח) דהעיקר מין במינו אם דשוין בטעמן ובאיסורין שאין להם ביטל אזלינן בתר שמא וכאן טעמן אינן שווין רק שיש להם דמיון גדול במראה אבל בטעם כל שאינם חלוקין בטעמן הרבה אף שאינם שוין בטעמן מ"מ לענין כלאים מקרי מב"מ. אבל לענין איסור כל שחלוקין בטעמן אף שאין חלוקין בטעמן הרבה ג"כ הוי מבשא"מ. וכ"ש להפוסקים דס"ל דאזלינן באיסור בתר שמא. בנ"ד הוי ודאי אינו מינו דכל מין יש לו שם בפ"ע וא"כ שוב ל"ש בי' ביטול לפי שיטת הבית אפרים אע"כ דגם באינו מינו בטלה הילדה בזקנה. וא"כ שוב לא משכחת לה הרכבה של היתר רק בנוטע לסייג וזה ראי' ברורה דלא כדעת הבית אפרים וצדקו דברי האלשיך הקדוש:

לו) ומה שהקשה הגאון מהר"א תאומים בתשובה שבסוף ס' נחלת יעקב על טעם האלשיך וכן הקשה הגאון מו"ה צבי אורנשטיין [שליט"א. נכד הגאון ישועות יעקב כעת אבד"ק לעמבערג] דאין ראי' כלל מהא דילדה שסבכה בזקנה לפסול אתרוג המורכב לא מבעי' לשיטת רש"י ז"ל בע"ז (דף מ"ט.) דהאי דילדה שסבכה בזקנה בטלה מטעם זוז"ג אתינן עלה ועי' בר"ן שהחזיק בשיטת רש"י להסיר מקשית תוס' שם א"כ פשיטא דכמו דלענין ערלה אמרינן ילדה שסבכה בזקנה בטלה הואיל ויש כאן גורם דהיתר בהדי גורם דאיסורא אזלינן בתר גורם דהיתר כמו לענין אתרוג אזלינן בתר גורם דהיתר דהיינו היחור המורכב שהוא אתרוג ויוצא בו ידי חובתו יע"ש:

לז) ונלפע"ד לתרץ ע"פ מה שחקר כבוד גאונו בספרו נפש חי' (סי' א') באם נתערב מועט מדבר שאינו ראוי לצאת בו ידי חובת מצה ברוב שראוי לצאת בו אם בטל ברוב שיצא בכזית ממנו שיש בו תערובות מועט שאינו ראוי לצאת בו. והעלה כבוד גאונו שאינו בטל ברוב לענין שישלים זה שאינו ראוי לשיעורא. ומצא כעין זה לענין דהיתר אינו בטל שישלים השיעור ברוב איסור בתוס' זבחים (דף ע"ח.) וה"ה בזה. וא"כ א"ש נהי דלענין איסור ערלה בטל האיסור לגבי גורם ההיתר והילדה שסבכה בזקנה בטלה. והטעם דההיתר יש לו יותר חשיבות מהאיסור מ"ה האיסור טפל להיתר וכמ"ש הר"ן דהיתר אין דרכו להתבטל. וא"כ לענין מצוה הוא בהיפוך. דחזינן דמה שאינו ראוי להמצוה יש לו יותר חשיבות ממה שראוי למצוה. כמ"ש כבוד גאונו. דמיעוט שאינו ראוי אינו בטל להרוב שראוי למצוה. וא"כ ה"ה לענין אתרוג ילדה שהוא אתרוג שסבכה בזקנה של לימו"ן בטלה הילדה בזקנה דמה שאינו ראוי למצוה יש לו יותר חשיבות ממה שראוי למצוה כנ"ל. ומיושב קושית הגאון מהר"א תאומים והגאון מו"ה צבי אורנשטיין שליט"א על האלשיך הקדוש:

לח) ומה שהקשה עוד הגאון מהר"א תאומים על האלשיך דגם לפי שיטת התוס' דמתורת ביטול אתא עלה אין מזה ראי' לפסול אתרוג המורכב דוודאי לא מדין ביטול איסורין נגעו בה דמאן מפיס לשער אם יניקת האילן מרובה מיניקת היחור [ונלפע"ד דלא קשה מזה על שיטת הר"ן שכ' בדעת רש"י שס"ל דבאמת זוז"ג מדין ביטול איסורין נגעו בה ויעי' בשו"ת אבני מלואים סי' ו' שתירץ זה בטוב טעם דדוקא באיסור בעין צריך היתר יותר אבל גורם דקיל סגי בשוה בשוה] אע"כ הואיל והיחור טפל לגבי האילן אמרינן שדי נופו בתר עיקרו ודיינינן שהפרי הגדל בו כאלו הי' היחור הזה גדל באילן מתחלתו עם פירותיו כו' ומעתה לענין יחור האתרוג המורכב באילן אחר הואיל והתורה אמרה פרי עץ הדר דהיינו אתרוג וחז"ל נתנו בו סימנים ואם הי' אילן לימו"ן או מראנ"ץ מוציא ענפים ואתרוגים גדלים בו ככל סימני אתרוג שטעם עצו ופריו שוה פשיטא דכשר כיון שיש לו סימני אתרוג עכ"ד. אינו קושיא דכבר העלתי לעיל (אות ד' ז' ח') בשם הרמב"ן והריטב"א והרמב"ם בהקדמתו לזרעים ובשו"ת רמ"א (סי' קי"ז) דזה לא מהני כיון דגם עצו אינו של אתרוג וא"צ לכפול יע"ש:

לט) ומה שהקשה הגאון מהר"ש קוועטש בשו"ת חכמת שלמה (סי' ב') דוודאי אם הפרי יש לו טעם אתרוג כולו עכ"פ גם הענף שגדל עליו יש לו טעם האתרוג ממש דהרי א"א להפרי להשתנות מהענף כשמצטרף עוד עמו עיקר האילן וע"כ דגם הענף כולו כאתרוג בטעמו וא"כ הא בדבר הניכר ל"ש ביטול ובאתרוג אדרבה הרי טעם עיקר האילן חזינן שנהפך לטעמו בבטל בתוכו ואפילו א"א דכשבאים לעולם מעורב ל"ש ביטול. היינו דוקא במין במינו אבל לא באינו מינו כשנתבטל טעמו וכמ"ש הנוב"י מהד"ת כו' עכ"ד. לפענ"ד אינו השנה דנוכל לומר באמת כסברת המרדכי דכשבאים לעולם מעורב ל"ש ביטול. ומה שהקשה כפי שחידש הנוב"י דבא"מ בטל. אינו קושיא דכבר השיג הישועות יעקב ביו"ד (סי' י"ד) על הנוב"י דניהו דהוי ששים ובאינו מינו לא נרגש הטעם. מ"מ כמות האיסור צריכים לבוא לומר דברובא בטל. וא"כ אף באינו מינו לא בטל יע"ש שדבריו מזהירים כשמש. וא"כ ה"ה באתרוג אינו בטל טעם הלימו"ן שנבלע בתוך האתרוגים. ומיושב קושית מהרש"ק על האלשיך:

מ) ומה שכ' שם עוד הגאון מהרש"ק וז"ל אע"כ כשיטת מהרש"א שם שכ' דבאינו מינו לא אמרינן דילדה שסבכה בזקנה דבטלה עכ"ל יע"ש. כבר קדמו בזה הרב בית אפרים בראי' זו ודחאה דהמהרש"א לא כתב כן רק בהרכיב עץ ע"ג ירק דהוי אינו מינו גמור ולא מוכח מזה בעץ עם עץ אינו מינו דיש להם טבע אחר בשינוי קצת יע"ש. היוצא לנו מכל זה דליכא השגה על טעם האלשיך ויפה הורה דאתרוג המורכב פסול:

מא) הרב האלשיך בתשובה (סי' ק"י) כ' עוד טעם לפסול אתרוג המורכב [והוא טעם ב'] שאף אם לא הי' היחור ההוא מתבטל בלימון. אלא שהוא כשני מינים מעורבים בשוה אתרוג ולימון לא יצא י"ח. הא למה זה דומה לחצי עבד וחצי בן חורין שתקע שאינו מוציא את בן חורין דלא אתי צד עבדות שבו ומוציא את בן חורין וה"נ כ"ש הוא דגוף האתרוג שיוצאין בו מעורב עם לימון דלא אתי צד לימון שבו ומוציא את החייב באתרוג. וכ"כ המג"א טעם זה דאינו אתרוג וכ"כ הט"ז ובשו"ת רמ"א (סי' קי"ז): מב) כבוד גאונו הביא בשם שו"ת רמ"א דהשואל רצה להתיר דאתרוג אפילו מקצת אתרוג משמע כמו שאמרו בפ' אותו ואת בנו דשה אפילו מקצת שה. ובשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' ל"ו) מביא היתר זה דשה אפילו מקצת שה. ותמה כ"ג על היתר זה דהא בשה אפילו מקצת קי"ל בחולין (דף קל"ב) דאינו חייב רק חצי מתנות ובתוס' שם (דף ע"ט ע"ב) בד"ה בין לר' אליעזר הקשה הרב ר' שמואל מוארדאן הא גבי כוי אמרינן שה אפילו מקצת שה לא חשיב מ"ה כולו שה להתחייב בכל המתנות א"כ ה"נ לא חשיב כאלו הוא כולו דם אלא חציו כו' עכ"ל. הרי בפירוש מבואר דבשביל שה אפילו מקצת שה לא חשיב כולו רק מקצתו וע"כ באתרוג לא מהני. וראה אח"כ בשו"ת בית אפרים והחת"ס שכתבו כן. והוסיף כ"ג דשיטת רש"י בחולין (דף ע"ט) אינו כשיטת התוס' לומר דחייב בחצי מתנות דחשיב מקצת שה ומקצת צבי. דכ' רש"י קמ"ל שאין כאן צד סוס מיוחד וצד חמור מיוחד הלכך אין מזכירין כאן צדדים דהא מבלבל זרעו ומין באפי נפשי' הוא דמקרי. והוי מין מצד עצמו מעין סוס וחמור. ע"כ. והעלה כ"ג בדעת רש"י דהוי מין אחר ואינו אתרוג כלל פסול אף ביו"ט שני וכן מורה לשון המג"א ע"כ דברי קדשו. הנה מצאתי עוד מגדולי הראשונים שהעלו כדעת רש"י הרמב"ן ז"ל בחולין (דף ע"ט) ד"ה הא דאמרינן. מבואר שם סברא זו דהוי מין אחר לגמרי בטוב טעם ודעת. ובשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' ד') האריך בכעין זה. וז"ל הרי אסור להשתמש בשני מינים ומותר לרכוב בפרדים וחכמי הרפואה ידעו דבר זה בשיקול דעתם שהדבר ידוע ממחקרם שההרכבה המזגית לא נשאר במורכב צורה מצורת כל אחד מהנפרדים שהורכב זה המורכב מהם אלא יש לו צורה חדשה ופנים חדשות באו לכאן כו' וההרכבה השכוניית אינה כן אלא ישאר המורכב מטבע הנפרדים שהורכב מהם בכל חלק מחלקיו ודומה לכלל החלקים כהרכבת המרקחות שהדברים הנפרדים שהורכב מהם כל אחד עומד בעצמו ונשאר בו טבעו ומזגו כו' עכ"ל הזהב. א"כ א"ש טעם של האלשיך ומג"א דפוסלים אתרוג המורכב משום שאינו אתרוג כיון דבאתרוג שנתגדל מהרכבה זו אין לך הרכבה מזגיית גדולה מזו שנעשה ברי' חדשה. וקונה לו שם חדש ואין בו חתיכה שיהי' בו מין אתרוג לבדו רק פנים חדשות באו לכאן מין שלישי מאתרוג ולימון שאין לו עוד טבע האתרוג וגם אין לו עוד טבע הלימו"ן. ומצאתי עוד כשיטת רש"י בדברי הרא"ש בפירושו לנדרים (דף נ"ז ע"ב) ד"ה דילמא לחומרא וז"ל ונראה דאפילו למאן דאמר אין בילה בדבר היבש הכא מודה דיש בילה כי היניקה והלחלוחות הקרקע מבלבל ומערב יחד ותורם ומעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו ומן הפטור שבו על הפטור שבו עכ"ל. א"כ מבואר דבגידולי הפירות היניקה והלחלוחות מתבלבל וכל חתוכה יש בו מן החייב ומן הפטור ביחד. וא"כ ה"ה שנ"ד יניקת דלימו"ן והאתרוג והלחלוחות של שניהם מתבלבל ומתערב יחד וא"כ לא הוי מין אתרוג כלל. כמ"ש האלשיך הקדוש. לפ"ז מיושב קושית הבית אפרים דאם הרכיב יחור של אתרוג על עץ לימון למה האתרוג פסול לפי מה שכ' רש"י בסוטה דהיחור נושא ממין היחור ואף שנשתנה מעט מ"מ העץ הלימו"ן הוי רק כמו צינור אל הליחה שיעבור בו מן האדמה אל היחור יע"ש שהאריך בזה. וכבר קדמו בזה בשו"ת הב"ח (סי' נ"ה) אבל לפי הנ"ל א"ש כיון דנולד ברי' חדשה מן היחור של אתרוג והעץ של לימו"ן אף שיש לו כמעט תמונת האתרוג בכל זאת מזגו וטעמו ותכונתו ומהותו נשתנה לטעם חדש והוי רי' חדשה ואינו מין אתרוג כלל. ויעי' בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תצ"א) ובברכי יוסף ביו"ד (סי' תרצ"ז) ובח"מ (סי' י') שם:

מג) הרב בית אפרים ובחת"ס (ח"ו בפ' לולב הגזול) מוסיפין תבלין לדחות ההיתר של שה מקצת שה שכ' כ"ג. מדברי שו"ת הריב"ש (סי' שמ"ז) על מ"ש הר"ן לסייע לרש"י דאפשר דכל האזרח להכשיר שותפות ומ"מ שאולה פסול מדכתיב לך דומיא דטלית שאולה פטורה ושל שותפין חייבת. והריב"ש כ' על זה ואני אומר דהתם אמר רחמנא שלא ישתמש אדם בטלית שהוא שלו אלא בהטיל בה ציצית ואפשר שיחייבוהו בשל שותפות כיון דקצתו שלו שהרי הוא משתמש בשלו בלא ציצית ויפטרהו בטלית שאולה שאין לה בה כלום. אבל בסוכה א"א לומר כן דכיון שחייבה אותו תורה לישב בסוכה שתהי' שלו איך נאמר שתפטרהו במצוה שלו ואין כאן אלא חצי סוכה כשירה וכן נמי באתרוג עכ"ל. וא"כ פשיטא דאין כאן מקום להכשיר משום דקיי"ל שה ואפילו מקצת שה שאין ראי' מן החיוב על הפטור דבאתרוג שבא לצאת בו ודאי כולו בעינן יע"ש. ואין להקשות על הריב"ש מדברי הריטב"א בסוכה (דף כ"ז ע"ב) בד"ה תניא שכ' דבסוכה ג"כ כשר של שותפין דכ"א לשלו הוא נכנס. ז"א דכתב כן רק לשיטת ר"א דס"ל ברירה אבל לחכמים פשיטא דלא מהני. וק"ל] וכעין סברת הריב"ש מצאתי במרדכי פ"ח דחולין שהשיב ר"ח לרבינו אביגדור דכמו לענין נגעים בית השותפין מטמא בנגעים ומרבינן שותפות ישראל ולא ממעט שותפות נכרי. ואפ"ה שותפות נכרי אינו מטמא והטעם כיון דיש להנכרי חלק בו ולאו בר טמאויי בנגעים הוא אין כאן בית שלם לגבי טומאה דבעינן בית שלם בזוויותיו וכן לגבי מזוזה אין כאן בית שלם להתחייב במזוזה ואנן בעינן בית שלם דהא ממעט בית שאין בו ד' אמות וכן שער שלם בעינן. וכי שקלת לחלק נכרי הוי חצי בית וכל פורתא ופורתא יש בו חלק דנכרי ל"צ קרא למעוטי עכ"ל. א"כ מבואר במרדכי ג"כ כעין סברת הריב"ש לענין סוכה של שותפין דבעינן סוכה שלמה ובשותפות הוי רק חצי סוכה. וא"כ ה"ה לענין אתרוג דבעינן אתרוג שלם ולא חצי אתרוג:

תוכן העניינים

בכורי שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה