אור ברסלב
בכורי שלמה חלק א שלמה אורח חיים סימן יב

בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה

שלמה אורח חיים סימן יב

שלמה אורח חיים סימן יא

ב"ה יום ד' תשא תרח"ם לפ"ק אזארקאוו. הרים ישאו שלום וברכה וחיים טובים לכבוד ידידי מחו' ה"ה הרב הגאון האמיתי המפורסם בקצוי ארץ. נזר הקודש. מאור הגולה. בוצינא קדישא. חסידא ופרישא. נ"י פ"ה עה"י פרי עץ החיים כו' כקש"ת מוה' יעקב לאנדא שליט"א אבד"ק נאשעלסק: אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו. הנה בבואי מדרכי לביתי ביום ועש"ק פ' תצוה מצאתי מכתבו היקר המסולא בעיני בפז רב. ואורו עיני בראותי את שלומו הטוב ושלום כבוד תורתו. וכל חדרי לבי מלאו ששון לראות דבריו הקדושים החוצבים להבות אש דת. ואחרתי עד עתה להשיב מפני ימי הפורים. ואמרתי להשיב מפני הכבוד לפלפל מעט בדבריו היקרים: א) מה שכ' כ"ג דהס' ברכי יוסף אין לפניו לעיין טעמו. הנני להעתיק לשונו. אחר שהביא שמצא דברי הזוהר שהביא התולעת יעקב ב' הזוהר כ"י מוגה מרבנן קשישאי בהקדמה (דף י' ע"ב) כלשון ההוא בהדיא על דא אתחייב מיתה לשמים ומעתה צדק הרב תולעת יעקב. ואח"כ כ' הברכי יוסף וז"ל אלא דשמיע לן מרבנן קדישי דזמנין דמיא הרחק מאד מאדם ובלכתם ילכו פחות פחות מארבע אמות כאותה שאמרו גבי שבת. עכ"ל:

ב) ומה שכ' כ"ג דלשון ההולך אם משמע דוקא הליכה ולא שהייה תלוי במחלוקת דא"ח (בסי' ב') לא ילך ד"א בגילוי הראש דלט"ז ומג"א דוקא הליכה. והב"ח והבכ"ש (דף קי"ח) דאף עמידה בכלל עכ"ל הזהב. לא זכיתי להבין דעת קדושים. דלפענ"ד נראה מדברי הב"ח דדוקא הליכה ורק מה שכ' בש"ס ד"א לאו דוקא הוא. דבתחלה כ' טעם למה לא השמיט הש"ע שיעור ד"א אחר גילוי הראש. ואח"כ כ' דנהי דמצד עיקר הדין נראה כן. מ"מ מרבינו יונה ומרמב"ם נראה דלאו דוקא ד"א דלפי הטעם דמכה"כ כו' גם הליכה בתוך ביתו ופחות מד"א אסור. מצד מדת חסידות ולא הזכיר כלל דגם בעמידה וישיבה אסור. יע"ש. רק בבכור שור בשבת קי"ח הביא דברי הב"ח וז"ל. וכ' הב"ח הביאו המג"א דה"ה פחות מד"א וראייתו ממ"ש הרמב"ם וש"פ הקדמונים בסתם לא יגלה ראשו אלמא אפילו פחות מד"א. עכ"ד. וא"כ מדבריהם יש ללמוד נמי דל"ד הילוך אלא אפילו בקימה וישיבה צריך ליזהר כו' עכ"ל הבכור שור. נראה שהבכ"ש ס"ל בדעת הב"ח דדוקא מה שכ' בגמרא ד"א לאו דוקא אבל הליכה דוקא. רק שהבכ"ש השיג על הב"ח דמדברי הקדמונים יש ללמוד דלאו דוקא הילוך מדכתבו סתמא. משמע דאי לא היה מצא בקדמונים שכ' סתמא היה מודה להב"ח דמה שכ' הגמרא הליכה ד"א הוא בדוקא. וא"כ כיון דבזוהר הקדוש ובתולעת יעקב הביאו הליכה ד"א ולא נמצא בקדמונים ובאחרונים דהוא לאו דוקא. מהי תיתי לומר דלאו דוקא הליכה ד"א. ובפרט דהבכ"ש כ' שם הטעם דהלשון הליכה ד"א שבש"ס לאו דוקא משום דלפי הטעם דמכה"כ ליכא חיוב בין הליכה לישיבה. אבל בנ"ד לפי הטעם שכ' בזוהר דהולך ד"א בלי נט"י בשחרית חייב מיתה מפני שמשרה הר"ר עליו י"ל כמ"ש כ"ג שעל ידי הליכה מעורר רוחא דמסאבותא ומרבה בטומאה. אבל בשוהה גרידא לא. וא"כ גם הבכ"ש מודה בנ"ד דהליכה ד"א הוא דוקא:

ג) ומה שכ' כ"ג וז"ל מיהו עכ"פ לדברי כולם לא דייקו מלשון הליכה וע' בבכ"ש שהביא ממ"ש שלא הלך ד"א בלי תורה. ותפילין דודאי ל"ד הולך עכ"ל הזהב. לא זכיתי להבין דברי קדשו. נהי דהבכ"ש לא דייק על לשון הילוך. אבל הט"ז והמג"א והב"ח כולם הסכימו דהליכה דוקא רק שהב"ח חידש דד"א לאו דוקא. ואפילו בהליכה פחות מד"א אסור. אבל בעמידה וישיבה לא ס"ל כן יע"ש. ולפענ"ד ראית הבכ"ש מסוכה (דף כ"ח) דקאמר לא הלך ד"א בלא תורה וכן במגילה (דף כ"ח) אהא דלא הלכתי ד"א בלא תורה פירש"י שהיה שגורה תמיד גירסתו בפיו ע"כ. וזה אינו תלוי בד"א אלא דל"ד עכ"ל. ולפענ"ד שאני התם דהוי רק ספור מעשה ע"כ שייך לומר דבשלא בכיון כ' ד"א אבל לעולם היכא דקאמר בש"ס או בזוהר דין להלכה ל"ש לומר לאו דוקא נקט. וראיה לחילוק זה ממ"ש הרמ"ע מפאנו (סי' ל"ו) דאין למדין הלכה מאגדות יע"ש. והטעם דבאגדה אינו מקפיד שיהיה מדוקדק להלכה. וסיפור מעשה אף בש"ס לא עדיף מאגדה. וכן השכל נוטה אבל דברי הזוהר שכ' הלכה ל"ש ביה לומר לאו דוקא קאמר כיון דרוצה להשמיענו דין להלכה:

ד) ומה שכ' כ"ג דלכאורה ממ"ש המג"א (סי' ד') על מ"ש סדה"י דלא יגע במלבושיו כ' ע"ז דבגמרא לא משמע כן כו' אלא שלדעתי אין זה ראיה כ"כ די"ל דודאי מיירי שנטל ידיו להעביר ר"ר כו' עכ"ל. הנה בשו"ת שבו"י (ח"ג סי' א') השיג ג"כ על התולעת יעקב בשם הזוהר מברכות (דף ט"ו.) וכיון שצריך לפנות ולכנוס לבה"כ ודאי הוא יותר מד' אמות כי לאו כל אדם זוכה להיות בה"כ סמוך למטתו כ"כ יע"ש. ויעיין בס' ארצות החיים (סי ד' ס"ק כ"ב) שכ' שהיא טעות דשם מיירי שכבר נטל בקומו מר"נ יע"ש. א"כ כ"ג כיון לדברי ארצות החיים:

ה) ומה שכ' כבוד גאונו דלא ברירא מילתא דשיהה מקרי קל לגבי הליכה דחייב מיתה. לפמ"ש הר"ן ביומא דנבלה חמור. מצד כמות האיסור וה"ה בשיהה עושה איסורים הרבה עכ"ד. אמת לדעת הר"ן הוא כן. אולם דעת רוב פוסקים לא ס"ל כהר"ן לא מבעיא לדעת הרא"ש ביומא פ' יוה"כ בשם רבו הר"ם דשוחטין לו ולא יתנו לו בשר נבילה כו' כי שבת הוא אצלו כחול יע"ש. וכ"כ הטור (בא"ח סי' שכ"ח) והד"מ יע"ש וכ"כ בשו"ת הרא"ש (כלל כ"ז) דלא כהר"ן. וכ"ש לשיטת הראב"ד יע"ש. והרא"ש כ' ואני שמעתי שמא יהיה החולה קץ באכילת איסור ויפרוש ויסתכן. וכן הוא לפי סברת הגהת מרדכי דתקלת אכילת איסור מגונה. וכ"ה בשו"ת הרשב"א (ח"ב סי' פ"ט) ויעיין בשו"ת תשב"ץ (ח"ג סי' ל"ו ל"ז) ובשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' אלף י"ז) ובס' קרבן נתנאל פ"ח דיומא שהשיגו על הר"ן ז"ל ובפרט לפמ"ש האחרונים דברא"ש משמע דבדרבנן לא משגחינן על כמות האיסור וכן י"ל דגם להר"ן כן יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד ג"כ דלא הוי דאורייתא י"ל דלכ"ע לא משגחינן על כמות האיסור. ועיין בשו"ת חת"ס חא"ח (סי' פ"ה): ו) ומה שכ' כ"ג דלדברי השערי תשובה שוה חיוב שהייה להולך. ולפענ"ד אינו מוכרח מדבריו. די"ל דהליכה חמור משהייה. והסברא הוא כמ"ש כ"ג ב' הר"ן דנהי דהליכה בלי נט"י חמור משהייה מ"מ למהר אף שהוא איסור חמור עדיף משיעבור בשיהה הרבה פעמים והוי חמור בכמות:

ז) ומה שכ' כ"ג וז"ל ומ"ש דאפילו אי נימא דגם בשהייה איכא חיוב מיתה מ"מ הוי שב וא"ת שלא בדקדק כתבת כו' דא"כ אין כאן שום איסור חדש ע"י הליכו ול"ש בזה שב וא"ת עכ"ד. הנה אמת כי הלשון חיוב מיתה בשיהה שכתבתי הוא לאו דוקא וכוונתי היה איסור מיתה. וכעין דאמרינן בשבת (דף ד'.) איסור סקילה ויעי"ש בתוס' ד"ה קודם דאם לא התירו לא מחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו יע"ש שאפילו הכי מקרי איסור סקילה ויעיין בכריתות (דף י"ב ע"ב) דתני אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין כו' ונכנס למקדש חייב ואינו רק מדרבנן כיומא (דף ס' ע"ב) כמ"ש התוס' בזבחים (דף י"ד ע"ב) בד"ה לא מחשבה ועיין בגיטין (דף י"ט.) חייב שתים ופרש"י שם וכ"כ בש"ש (שי"א אות י"ג) ע"ש. וה"ה בנ"ד בשיהה ליכא רק איסור מיתה דהא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו כתוס' פסחים (דף ק"ח ע"ב) ד"ה שאף הן יע"ש והא בדאורייתא לא מצינו חיוב מיתה או מלקות בכל התורה בשב וא"ת רק בפסח ומילה. ודוקא ע"י מעשה יש חיוב מיתה או מלקות ואם כן בשיהה גרידא דהוי שב וא"ת לא יכלו חכמים לומר דאיכא חיוב מיתה דלא מצינו דכוותיה באורייתא כב"מ (דף ד'.) רק באם השיהה הוא ע"י מעשה כגון שהלך ארבע אמות בלי נט"י שחרית אז איכא חיוב מיתה ואף דהליכה עצמה היא היתר מ"מ השיהה שבא ע"י הליכה הוי קום ועשה. וכעין דאמרינן בבל יראה דאינו לוקה עליו. מ"מ הא כתב הרמב"ם בה' חומ"צ (פ"א ה"ג) דקונה חמץ פסח לוקה. אף דהקניה עצמה היא מעשה היתר מ"מ כיון שהבל יראה בא ע"י מעשה אף דהוי מעשה היתר לוקה וכמ"ש בשו"ת בית אפרים (חא"ח סי' מ"א) שהקשה למה לוקה הא כל מלתא דא"ר ל"ת אעל"מ ומתרץ דהקני' בעצמה היא מעשה היתר באם לא משהה החמץ רגע אחר הקני' רק שישרפו תיכף מש"ה ל"ש אעל"מ כיון דהמעשה הוא היתר. ומכל מקום לוקה על בל יראה כיון דהשהוי דבל יראה בא ע"י מעשה יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד ג"כ כיון דע"י הליכה מעורר עליו רוח מסאבותא כמ"ש גם כ"ג. והשהייה בא ע"י מעשה הליכה מה שלא היה קודם הליכה. אף דהליכה עצמה מעשה היתר מ"מ השהייה שאח"כ בא ע"י מעשה הליכה שהוא חיוב מיתה שעבר על דברי הזוהר הקדוש בקום ועשה. ואם כן א"ש דמוטב ללכת פחות פחות מד"א שיעבור רק בשב ואל תעשה כדעת הברכי יוסף:

ח) ומה שכ' כ"ג דמה שכתבתי משבת (ק"ל.) אין לו שום דמיון דהתם איסור שבת הותרה מפני מילה לר"א כו'. אבל הכא ע"ז אנו דנין אם זה עדיף כו' עכ"ד המסולאים כוונת כ"ג כיון דר' אליעזר ס"ל דגם מכשירי מילה דוחין שבת ע"כ דס"ל דשבת הותרה מפני מצוה. אולם יעיין בשבת (דף קל"א.) לא לכל אמר ר"א מכשירי מצוה דוחין את השבת אסיקנא דלמעוטי רק ציצית ומזוזה אבל בעומר ושתי הלחם ובלולב ובסוכה ובמצה מכשיריהם דוחין את השבת ובאלו ודאי לא הותרה שבת רק נדחה. א"כ אינו מוכרח מדס"ל לר"א דמכשירי מילה דוחין את השבת דהותרה שבת אצל מילה. ועיין כסף משנה פ"ב מה' שבת ושו"ת עטרת חכמים (חא"ח סי' ד') וכיון דנדחה נ"מ במקום שאפשר לקיים שניהם אינו דוחה. וא"כ ה"ה אם ימהר יעבור על איסור שבת דאורייתא ואם לא ימהר המצוה לא יעבור על איסור דאורייתא רק על דרבנן. היה לן לומר דנדחה האיסור דרבנן מקמי האיסור דאורייתא ואפ"ה לא נדחה הדרבנן רק האיסור דאורייתא נדחה מפני הדרבנן כדי למהר המצוה. א"כ ה"ה בנ"ד עדיף שימהר לעשות המצוה ליטול ידיו אף שעי"ז יעבור על איסור הליכה שזה חמור ודומה לדאורייתא ואפילו הכי עדיף למהר למעט את התפלה וליטול את הידים. משיעבור בשיהה הרבה ואם כן הדמיון עולה יפה וצ"ע עדיין ועיין שו"ת ברית אברהם (חא"ח סי' ב' אות ה') ושו"ת ר' בצלאל האחרון (סי' י"ג אות ג') ושו"ת עמק הלכה (ח"ג סי' ק"ז):

ט) ומה שהעיר כבוד גאונו דנ"ד תלוי במה שאיתא בעירובין (דף ק"ד ע"ב) בשרץ שנמצא במקדש כו' הדמיון עולה יפה כתפוחי זהב במשכיות כסף. ושפתים יושק. ומה שהעיר משבועות (דף י"ז.) דבא בארוכה רק שאין לו ענין לנ"ד צדקו דבריו ודפח"ח. [וכעת נדפס מחדש הגהות מהרב הגאון מוה' יהודה ליבוש נ"י אבד"ק פשעדבארז על הקיצור שו"ע סי' ב' וכיון ג"כ לדעת כ"ת בראיה זו מעירובין. יע"ש]:

אלה דברי אוהבו מלב ונפש מוקירו ומכבדו כערכו הרם. משתחוה מרחוק מול הדרת קדשו המתאבק בעפר רגלו ומבקש פני כ"ק להזכירני לטובה. בעת תפלתו. פי המדבר דו"ש באהבה:

שלמה אברהם בלא"א המופלג מוה' דניאל זאב רזעכטע נ"י סימן יג: ב"ה יום י"ג שבט שנת תרמ"ט אזארקאוו. החיים ושלו' ושפע רב טוב לכבוד יד"נ ה"ה הרב הגאון המובהק. סיני ועוקר הרים. שר התורה. מאור הגולה גזר הקודש איש אשכולות. חכם חרשים. נ"י פ"ה עה"י כו' כקש"ת מו"ה יוסף זכריה שטערן שליט"א אבד"ק שוואל בעהמ"ח ספר זכר יהוסף וכו': אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו:

הנה זמן כביר חלף הלך לו מעת נסתם כל חזון בינינו. ולא אוכל להתאפק עוד מלהשתעשע עם כ"ג בדברי תורה. והנני להציע לפני כבוד גאונו מה שרחש לבי בימים האלה:

א) הנה בס' הכלבו ה' חומ"צ כ' וז"ל וענין הביטול הוא שמשים אותו כדבר שאינו חשוב לכלום וכדבר בטל לגמרי ולפיכך מועיל שאינו נחשב אח"כ להתחייב עליו בב"י אבל אינו מועיל לו לפטרו אם אכלו עכ"ל הכלבו. ואינו מובן דמהיכי תיתי ס"ד דיהיה הביטול מועיל לפוטרו אם אכלו יעי' בשו"ת מהרי"ם (סי' ס"ז) שנשאל על זה מחכם אחד והשיב הגאון מהרי"ם ז"ל דכוונת הכלבו כמו שיטת רש"י ורמב"ם דתשביתו אינו מטעם הפקר אלא דגזה"כ שצריך שישבית בלבו החמץ מתורת אוכל ולחשבו כעפרא בעלמא ובזה מקיים המצוה דתשביתו ואינו עובר תו על בל יראה. וזה כוונת הכלבו דסובר דביטול היינו תשביתו דקרא וגזה"כ לבטלו מתורת אוכל ולזה שפיר השמיענו הכלבו דאינו מועיל רק שאינו עובר עליו על ב"י אבל לא לענין לפוטרו אם אכלו דהייתי אומר כיון דביטלו מתורת אוכל שוב אינו עובר על אכילה ואשמעינן דאינו כן עכת"ד. ולפענ"ד לא הועיל כלום בתירוצו. דעדיין יפלא איך ס"ד דמשום דביטלו ונחשב בעיניו כעפר יהיה משום זה מותר באכילה. דהא כל שאכלו שוב אחשבי' לאוכל. וכסברת הריטב"א במס' מכות דהטעם של ר"ש דס"ל כ"ש למלקות מטעם דאחשבי' באכילתו. וכסברת שו"ת הח"צ (סי' פ"ו) בח"ש שאסור מה"ת לר"י מטעם אחשבי' באכילתו יע"ש. וא"כ כ"ש בנ"ד דבאמת חשוב הוא רק בטלה מדעתי' מתורת אוכל. וא"כ כשאוכל את החמץ אתי מעשה האכילה ומבטל מחשבתו יעי' קידושין (דף נ"ט.) ואיך ס"ד דיהיה מותר באכילה כה"ג: ב) ולפענ"ד נראה לבאר דברי הכלבו באופן אחר דהנה הבעה"מ כת' בפסחים (פ"א) דבאכילת חמץ מקיים מ"ע דתשביתו יע"ש. וכיון דמקיים מ"ע דתשביתו מנתק הלאו דב"י כפסחים (דף צ"ה.) כסברת תוס' שם בשם ר"י דלאו דב"י ניתק לעשה וכמ"ש התוס' בפסחים (דף כ"ט ע"ב) בשם ר"י ד"ה רב אשי. ואף שהקשה עליו השעה"מ בה' חומ"צ (פרק א') ועוד אחרונים דזה הוי לאו שקדמו עשה כדאית' במכות (דף י"ד סע"ב) וראיתי בשו"ת תורת חסד (חא"ח סי' מ"ב) שמתרץ דלק"מ דברמב"ם ה' נערה בתולה (פ"א ה"ז) מבואר דלאו שקדמו עשה ג"כ הוי נל"ע ואין לוקין עליו והכ"מ שם כ' דטעמו משום דאמרינן שם דר"י הדר ב"י ע"ש. וכן י"ל בדברי הר"י בתוס' ג"כ דס"ל כהרמב"ם בזה. וכמו שהוכיח כן הר"י שם מאוקימתא דר"א בפסחים דמזה מוכח דרב אשי דהוא בתרא ג"כ ס"ל דלאו שקדמו עשה הוי ג"כ נל"ע יע"ש. ובס' ברכת אברהם תירץ ע"פ דברי הבעה"מ לשיטתי' דס"ל דלר"ש מותר באכילה עד הלילה וא"כ לא הוי לאו שקדמו עשה דאיסור אכילה בא בב"א עם הלאו וכרת יע"ש. היוצא לנו מזה דלדברי הבעה"מ באכילת חמץ בפסח אף שעבר בלאו דלא תאכל חמץ. מ"מ מקיים העשה דתשביתו ומנתק הלאו דב"י:

ג) ואף דבטעם המלך ה' חומ"צ (פ"א ה"ג). העלה דהא ודאי אם אכל החמץ אינו מקיים העשה דהאיך שייך לומר שבכלל תשביתו היינו אכילה והתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו כי כל אוכל חמץ ונכרתה. ואף לדעת בעהמ"א שס"ל שמקיים מ"ע דתשביתו באכילה היינו לפני זמנו וכר"ש. אבל תוך זמנו מי עקש יאמר כן כו' עכ"ל אולם בשו"ת תשובה מאהבה (סי' קפ"ב) כ' עליו ואני הוא העקש הזה ואומר מה גם שעובר על איסור כרת עכ"ז קיים מ"ע של השבתה וכי הבא על א' מהעריות האמורות בתורה לא קיים מ"ע של פו"ר כו' עכ"ל. היוצא לנו מזה דלפי סברת הרב תשובה מאהבה לבעה"מ אף אם אוכל חמץ בתוך הפסח מקיים בזה העשה דתשביתו לנתק הלאו דב"י. אף שעושה עבירה באכילתו. וא"כ הבעה"מ לשיטתי' דס"ל דלר"ש מותר באכילה עד הלילה. א"כ לא הוי לאו שקדמו עשה רק לאו הניתק לעשה ובאכילתו מנתק הלאו דב"י. א"כ זה כוונת ס' הכלבו לומר דדוקא ביטול מהני לסלק את האיסור דבל יראה. אבל אין מועיל לו לפוטרו אם אכלו. פי' אינו מועיל לו לפטרו מבל יראה אם אכלו דבאכילתו אינו מקיים העשה דתשביתו לנתק הלאו. משום דס"ל להכלבו כדעת רוב פוסקים דבאכילתו חמץ בפסח אינו מקיים העשה דתשביתו. משום דהוי מהב"ע. ואף אי נימא דהכלבו ס"ל כשיטת הרמב"ם דקונה חמץ בפסח לוקה ולא ס"ל דחמץ הוי ניתק לעשה. מ"מ י"ל דכ' הכלבו סברתו דבאכילתו אינו מועיל לו לפטרו מב"י אף לפי סברת התוס' דס"ל דב"י ניתק לעשה. כנ"ל ביאור דברי הכל בו:

ד) הנה מה שהביא הרב תשובה מאהבה ראי' לסברתו וכי הבא על א' מהעריות האמורות בתורה לא קיים מ"ע של פו"ר. אף דמבואר בש"ע אה"ע (סי' א' ס"ו) ברמ"א ב' הרשב"א דאם הוליד ממזר קיים המצוה של פו"ר. מ"מ אין ראי' מזה דאפשר לומר דזה דוקא אם היה לו ממזר בהיתר כגון גר שמותר לישא ממזרת כמבואר בגמ' ואה"ע (סי' ד') והוליד ממנה ממזר. והיה מיושב בזה קשית הבית שמואל שם שהקשה על הרמ"א מדברי הס' חסידים (סי' ת"ק) שכ' דבהוליד ממזר לא קיים מצות פו"ר. אבל לפי מה שהעליתי אינו קושיא. דהס' חסידים מיירי בהוליד באיסור. אבל הרמ"א מיירי בהוליד בהיתר על אופן הנ"ל. וא"כ נסתר ראית התשובה מאהבה:

ה) אולם באמת צדקו דברי הרב תשובה מאהבה. דמסתימת לשון הרמ"א משמע דמיירי אפילו בהוליד באיסור כדאמרן ביבמות פרק כיצד. והובא ג"כ בבית יוסף בשם הירושלמי על המשנה דפרק כיצד מי שיש לו בן כו' ויע"ש בריטב"א. דמשמע אפילו בבא על הערוה. דמקשה על מה דחייב על מכתו והא אינו עושה מעשה עמך. א"כ א"ש דברי תשובה מאהבה:

ו) אמנם קשיא לי דהנה בס' מנחת חינוך (מצוה א) מקשה לשיטת הפוסקים דס"ל דגם בנולד באיסור ג"כ מקיים מצות פו"ר דלמה יצא י"ח והלא הוי מהב"ע ולדעת הרבה מהראשונים מהב"ע מה"ת אינו יוצא ולדעת התוס' סוכה (דף ט') עכ"פ מדרבנן א"י. ותירץ ע"פ סברת אחרונים יעי' שעה"מ ה' לולב דמהב"ע לא הוי אלא אם בשעת מצוה עושה ג"כ עבירה דבאתרוג הגזול בשעת הנטילה עובר על והשיב את הגזילה זהו מהב"ע אבל אם בשעת המצוה ליכא עבירה כלל כגון בהוציא מצה מרה"י לרה"ר דבשעת קיום המצוה ליכא עבירה כלל ל"ה מהב"ע א"כ ה"נ נהי דהמצוה של. הבנים באה ע"י עבירה דביאת איסור מ"מ המ"ע היינו הבנים. והבעילה הוא רק הכשר מצוה דא"א בל"ז. והראי' דאם לא הוליד וכן אם מתו הבנים לא קיים המצוה וכיון דעיקר קיום המצוה הם הבנים ובעת הזאת ליכא עבירה כלל דעבירה כבר נעשית בשעת הבעילה דמי להוציא מצה מרה"י לר"ה דל"ה מהב"ע. ועי' מהריט"א בכורות (דף מ"ו) שכ' דע"כ השמיטו הריף והר"ם הירושלמי הזה משום דבאמת אינו יוצא משום מהב"ע. והירושלמי מיירי באונס דאין עבירה כלל והם השמיטו דבר זה דהוא מילתא דלא שכיח עכ"ד:

ז) ונפלאת היא בעיני על הרב מנחת חינוך דפלפל בענין זה ולא העיר מדברי בעהמ"א שס"ל דבאכילה מקיים העשה דתשביתו אף דהוי בעבירה וא"כ הוי מהב"ע ולא יצא י"ח. ובזה לא שייך תירוצו דבזה בא קיום העשה של תשביתו עם העבירה של אכילת חמץ בבת אחת. ואף דיש לתרץ דס"ל כשיטת טעם המלך הנ"ל. מ"מ עכ"פ היה לו להעיר מדברי בעהמ"א בזה ולתרץ כן. א"כ לשיטת הרב תשובה מאהבה יקשה על בעה"מ כקשית הרב מנחת חינוך דהוי מהב"ע. ובזה לא שייך תירוצו. וא"כ ליכא ראי' ממה שמקיימין מ"ע של פו"ר גם בממזר. דשם לא בא המצוה והעבירה בבת אחת כנ"ל. אבל באכילת חמץ בפסח בא המצוה והעבירה בבת אחת וצ"ע ושערי תירוצים לא ננעלו: אלה דברי ידידו מוקירו ומכבדו כערכו הרב משתחוה מרחוק מול הדרת קדשו. מצפה לתשובתו:

שלמה אברהם בלא"א המופלג יר"א כש"מ דניאל זאב רזעכטע נ"י:

תוכן העניינים

בכורי שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה