בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה
שלמה אורח חיים סימן ט
ב"ה יום י"א טבת שנת תרל"ו לפ"ק פה אזארקאוו:
החיים והשלום לכבוד ידיד ד' ה"ה הרב האי גאון המפורסם, בקצוי ארץ. סיני בקודש ועוקר הרי הרים בפלפולו החרוץ. בוצינא קדישא. חסידא ופרישא. נ"י פ"ה עה"י. שר התורה. חכם חרשים כו'. כקש"ת מו"ה אברהם שליט"א. אבד"ק קראשניעוויטץ וכעת אבד"ק ציאכאציאוו אורו על כנפות הארץ:
אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו. מכתבו היקר לי מפז רב קבלתי לנכון. קראתי בו ושניתי ושלשתיו ומצאתי בו טעם לשד השמן, ואוכלם. מה מתקו לי רגבי אמרותיו החוצבים להבות שלהבת אש דת. בפלפול עצום על אדני שכל הישר עמוק עמוק מי ימצאנו. אולם לפי קוצר המשיג לא זכיתי להבין דברי קדשו באיזה מקומן של שבחים. ואמרתי להציע לפני הדרת קדשו אשר מתורתו ילמדני ויעמידני על האמת ויבאר לי את כוונתו העמוקה וידעתי כי לא יהיה בלב כ"ג עלי על אשר הרהבתי בנפשי להשיג עליו באיזה מקומות כי ידעתי אשר במקום גדולתו שם ענותנותו. וכמ"ש בשו"ת הרמב"ם (סימן קנ"ו) [העתקתי דבריו היקרים בהקדמה] ולא היה דעתי להשגה רק לשאול את פני כ"ג שיברר לי דעתו כי צדקו דברי קדשו: א) זה יצא ראשונה מ"ש כ"ג דהרמב"ם ס"ל דמגילה א"צ עיבוד לשמה אינו כמ"ש הרה"מ רק משום דאזיל טעמיה במזוזה דא"צ עיבוד לשמה משום דאינה חובת הגוף רק בס"ת משום דהוה חובת הגוף התדירה. אבל מגילה אף דהוי חובת הגוף אינה תדירה. והוא ס"ל כדעת הפוסקים דפי' צריכה שרטוט כאמתה של תורה היינו מזוזה. אם כן נראה דמגילה הוקש למזוזה עכ"ד הקדושים. הנה בעיקר הסברא דהרמב"ם לטעמיה זכה לכוון לדברי הגאון מוהר"א מווילנא שכתב כן להדיא בא"ח (סימן תרצ"א) יע"ש. אולם לפענ"ד יש לשדות בו נרגא. דאף אם נימא דכוונת הרמב"ם כמ"ש כתר"ה דיהיה חובת הגוף וגם תדירה. י"ל דמוכרח היה לומר כן כיון דמזוזה יש לה מעלה דהוי עשה השוה בכל דנוהג ג"כ בנשים כמו דאמרינן בקידושין (דף ל"ג) אבל תפילין וס"ת אינה עשה השוה בכל דנשים פטורות מתפילין כמבואר שם. א"כ נמצא ב' מעלות למזוזה מה שאין בס"ת ותפילין היינו תדירה ושוה בכל וכמו דמצינו בפ"ק דיבמות לענין דחיית עשה לל"ת דשוה בכל חמור מאינה שוה בכל. וכן מברכות (דף כ') בתוס' ד"ה שוא"ת דכבוד הבריות דוחה לאיסור שאינו שוה בכל. יע"ש. לכן מוכרח לומר דלס"ת ותפילין יש גם כן ב' מעלות היינו חובת הגוף וגם תדיר. ונהי דאינו תדיר כ"כ כמו מזוזה מ"מ כיון דהוה חובת הגוף עדיף ממזוזה אף דהוא עשה ששוה בכל ותדיר טפי אבל במגילה דיש לה ג"כ מעלת העשה דשוה בכל דהא נשים ג"כ חיובות בשמיעה עכ"פ לכ"ע כמ"ש בש"ע (סימן תרפ"ט ואאריך אי"ה לקמן בזה. אם כן אין להמזוזה רק מעלה של תדיר ונגד זה יש למגילה המעלה דהוא חובת הגוף דעדיף מתדיר. וז"ב בעזה"י:
ב) עוד נלפענ"ד דהנה בירושלמי סוף מגילה כתב וז"ל תפילין ומזוזה הי קדים שמואל אמר מזוזה קודמת ור"ה אמר תפילין קודמין מ"ט דשמואל שכן היא נוהגת בשבתות ויו"ט מ"ט דר"ה שכן היא נוהגת במפרשי ימים והולכי מדברים מתני' מסייע לשמואל דתפילה שבלה עושין אותה מזוזה ומזוזה שבלה אין עושין אותה תפילה שמעלין בקודש ולא מורידין עכ"ל א"כ מבואר דשמואל ס"ל מזוזה קודמת שכן היא תדירה יותר מתפילין משום דתפילין אינן נוהגת בשבתות ויו"ט אבל מזוזה נוהגת בשבתות ויו"ט מש"ה מזוזה קודמת. ור"ה ס"ל דתפילין קודמין משום דמזוזה אינה נוהגת במפרשי ימים והיינו שיכול לפטור עצמו מהחיוב. אבל תפילין נהי דאינו תדיר מ"מ הוי חובת הגוף דאינו יכול לפטור עצמו מהחיוב. מש"ה תפילין קודמין דחובת הגוף עדיף מתדיר וכיון דהירושלמי כתב דמתני' מסייע לשמואל דמזוזה קודמת א"כ לכאורה קשה על הרמב"ם דכתב דמזוזה א"צ עיבוד לשמה משום דתלוי בבית וקיל מתפילין. אולם באמת א"ש דהא הרא"ש כתב בה' תפילין ומסתברא דהלכה כר"ה דמצוה דגופא עדיף וגם מפרש תלמודא טעמי' והקשה הרב קרבן עדה הא בתלמודא מפרש ג"כ טעמא דשמואל ואדרבא מייתי סייעתא לשמואל. ותירץ כיון דהירושלמי מביא ראיה לדשמואל מבריי' דתני תפילין שבלה עושים אותה מזוזה ומזוזה שבלה אין עושים אותה תפלה א"כ ממילא למאי דקיי"ל בתלמודא דידן דאיתא בברייתא בהיפוך דמתפילה אין עושין מזוזה וממזוזה עושין תפילה דקדושת תפילין חמורה ממזוזה וממילא הוי סייעתא לר"ה יע"ש ובשו"ת הגר"ע איגר (סימן ט'):
ג) לפ"ז מיושב דברי הרמב"ם על נכון ויפה חילק בין ס"ת ותפילין למזוזה ומבואר חילוקו בדברי ר"ה בירושלמי דס"ת ותפילין הוי חובת הגוף שאינו יכול לפטור עצמו אבל מזוזה אינה חובת הגוף רק חובת הבית דהא אינו נוהג במפרשי הים והולכי מדבריות וז"ב בעזה"י. דמקורו של חילוקו דהרמב"ם ז"ל הוא מדברי הירושלמי אלו. אם כן מבואר דמ"ש הרמב"ם חובת הגוף התדירה אין כוונתו דצריך להיות חובת הגוף וגם תדיר הלא גם תפילין אינו תדיר דהא אינו נוהג בשבתות ויו"ט. רק כוונתו לחלק תפילין ממזוזה דמזוזה אינו חובת הגוף כלל דהא אין מוטל עליו לקנות בית שיהיה חייב במצות מזוזה. וגם אם יש לו בית מותר למכרו ויכול לפטור עצמו מהחיוב. לכן כתב דמזוזה עצמה אינה המצוה. וכמ"ש הרמב"ם בתחלת דבריו לחלק וז"ל וא"ת מ"ט תפילין וס"ת צריכין עיבוד לשמה ומזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה לפי שעצמו של הס"ת ועצמן של התפילין הן המצוה ולפיכך צריכין לעשות להם עיבוד לשמה כו'. ועצמה של המזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני הבית שחייב בה ואם אין בית אין מזוזה עכ"ל. אם כן מבואר דעיקר החילוק של הרמב"ם דס"ת ותפילין הם חובת הגוף אבל מזוזה הוי חובת הבית. א"כ ה"ה מגילה דומה לתפילין דהוי חובת הגוף ואינו יכול לפטור עצמו ממנה בשום פנים ואף דהרמב"ם סיים אבל ס"ת ותפילין חובת הגוף התדירה היא. היינו דלא יכול לפטור עצמו מהחיוב בזמנו מש"ה קראו תדיר. אבל מזוזה יכול לפטור עצמו מהחיוב כל ימיו [ולא מקרי תדיר רק מצוי כדאיתא בזבחים (דף צ"א.) אמר רבא מצוי קאמרת יע"ש]. או י"ל דכוונת הרמב"ם לומר דהלכה כר"ה דתפילין עדיף משום דהוי חובת הגוף וגם מקרי תדיר נגד מזוזה. דהא מזוזה כיון דתלוי בבית ואינו חובת הגוף לא מקרי תדיר רק מצוי כנ"ל. א"כ מגילה דאינו יכול לפטור עצמו מהחיוב הוי תדיר יותר ממזוזה. ואם כן אמאי מגילה א"צ עיבוד לשמה אע"כ כמ"ש הרב המגיד דלא השווה לכל דבר לס"ת. וכן נראה דברי התרומה בדעת הרמב"ם הובא בהגהת מיימוני ספ"א מה' תפילין. ואף שהשיג עליו מ"מ נראה ברור דכן כוונתו בדעת הרמב"ם:
ד) ונלפע"ד להביא עוד ראיה להרב המגיד בדעת הרמב"ם ז"ל דהנה צריכים להבין דעת הרמב"ם דס"ל דמזוזה לא בעי עיבוד לשמה מנין לו זה. ואף שכתב לחלק כן מ"מ מנין לו לחלק כן דוקא לענין עיבוד לשמה. ולמה אינו מחלק כן גם לשאר דברים להקל במזוזה מן ס"ת ותפילין כגון לענין כתיבה לשמה ודיו וכדומה ונלפע"ד לתרץ דהנה גוף הדבר שצריך עיבוד לשמה דס"ת ותפילין הוא רק מדרבנן כמ"ש הפמ"ג וכ"כ המבי"ט בקרית ספר וכן נראה מדברי הרמב"ן במלחמות פ"א דסוכה וחידושי הר"ן סנהדרין (דף מ"ד) דכתבו דבס"ת דבעי לשמה משום דכתיב כתבו לכם דרשינן לכם עשייה לשמה ובתפילין ומזוזה דלא רבי קרא לא בעינן עיבוד לשמן וא"כ בס"ת לא כתיב לכם רק בכתיבה ומנין לעיבוד רק כיון דבעי כתיבה לשמן כ"כ החמירו חז"ל על עיבוד וכנראה מדברי הר"ן דשם כתב לחיבוב המצוה. וכבר כתב בש"ג משם הא"ז איני יודע מנין לו דתפילין בעי לשמה העיבוד בין למצוה בין לעיכוב. ואינו דומה למצה וסוכה שהם גוף המצוה. אבל עיבוד עור מהי תיתי מדאורייתא. דגבי ציצית דרשינן לך לשם חובך ואי דתפילין איתקש למזוזה וס"ת ומזוזה ילפינן כתיבה כתיבה מגט דכתיב וכתב לה לשמה הא בגט גופיה לא בעי עיבוד לשמה ויעיין תוס' מנחות (דף מ"ב.) לכן נראה דהוי רק מדרבנן משום חיבוב מצוה. מעתה א"ש שיטת הרמב"ם ז"ל דלהרמב"ם היה קשה לו קושית הש"ג מנין לנו בתפילין ומזוזה דבעי עיבוד לשמה והלא כל הלימוד של לשמה הוא מגע ובגט עצמו א"צ עיבוד לשמה. לזה יצא לחלק בין מזוזה ותפילין. דתפילין בעי עיבוד לשמה ומזוזה באמת לא בעי עיבוד לשמה דלא עדיף מגט דג"כ א"צ עיבוד לשמה. וטעם חילוק הזה נלפע"ד דהנה התוס' ריש זבחים הקשו אמאי אמרינן סתם נשים לאו לגירושין קיימו מאי שנא מקרבנות דאמרינן סתמא לשמן קאי. ואין לומר משום דאין כאן מצוה לגרשה דא"כ בזינתה מא"ל. ותירצו בתוס' ובקדמונים הוא מפורש יותר דבשלמא במילה ופסח כיון דמצות חובת הגוף הם. בזה י"ל דוודאי לא ימשוך ידו מן המצוה. משא"כ באשתו שזינתה נהי דמצוה איכא לגרש מ"מ אין חוב עליו לגרשה ואם ירצה שלא לגרשה אין עבירה בידו לכך מסתמא לאו לשמה קאי. יע"ש. א"כ מבואר שם דגט אינו חובת הגוף משום דאין חוב עליו לגרשה. א"כ כיון דחזינן דבגט א"צ עיבוד לשמה ולא החמירו בו חכמים דיהיה העיבוד לשמה משום חיבוב מצוה כיון דאינו חובת הגוף. א"כ ה"ה במזוזה דג"כ אינו חובת הגוף רק חובת הבית כנ"ל ג"כ א"צ עיבוד לשמה. אבל תפילין דהוי חובת הגוף ועצמן של התפילין הן המצוה לכן החמירו בו חכמים דגם העיבוד יהיה לשמה וא"כ א"ש דדוקא לענין עיבוד לשמה היקל במזוזה כיון דדומה לגט ושם ג"כ א"צ עיבוד לשמה. אבל לענין שאר דברים דגם בגט בעי הכל לא הקילו גם במזוזה וז"ב בעזה"י:
ה) שוב ראיתי בשו"ת הגר"ע איגר (סי' ס"ט) שכתב שם וז"ל במחכת"ר גם להרמב"ם כתיבה לשמה מדאורייתא אלא דעיבוד לשמה ס"ל דלאו מדאורייתא דהרי הרמב"ם (בה' י"א) כתב דמזוזה לא בעי עיבוד לשמה כו' וכתב הכ"מ דאין ללמוד מזוזה מס"ת. ובהלכה ט"ו כתב דכתיבה שלא לשמה פסול במזוזה. ומנ"ל זה. ללמוד מס"ת אלא ע"כ דס"ל דשלא לשמה בכתיבה פסול מדאורייתא ע"כ לשונו הזהב. ושמחתי כי כונתי בעזה"י לדעתו הגדולה אולם לא ביאר למה העיבוד שלא לשמה פסול רק מדרבנן ואנכי בעניי הסברתי הכל בטוב טעם בעזה"י. וא"כ ממילא במגילה דג"כ הוה חובת הגוף ולא דמי לגט גם כן צריך העיבוד להיות לשמה. ואמאי כתב הרמב"ם דמגילה א"צ עיבוד לשמה אלא ע"כ כמ"ש הרב המגיד דלא לכל דבר השוה לס"ת: ו) גם מצאתי בדברי קדשו ט"ס שכתב והרי פרש"י בהא דצריכה שירטוט כאמיתה של תורה כמזוזה שיש בה מלכות שמים עכ"ל. ז"א דאדרבה רש"י כתב להדיא במגילה (דף ט"ז ע"ב) וז"ל כאמתה של תורה כס"ת עצמה שירטוט הלכה למשה מסיני עכ"ל. וכן הביא ר"ן בשם רש"י כן רק זה שיטת ר"ת הובא בתוס' גיטין (דף ו' ע"ב) בד"ה אמר ר' יצחק דפירושו כמזוזה וכמעט כל הפוסקים חולקים על ר"ת ומסכימים לדעת רש"י דכן כתב הרא"ש להדיא בה' ס"ת וכ"כ הר"ן במגילה פ"ב וכ"כ הריטב"א במסכת מגילה והתוס' בעצמם במנחות (דף ל"ב ע"ב) דחו דברי ר"ת והעלו כדעת רש"י מירושלמי וכ"ה האור זרוע הגדול בהל' מגילה ובפרט שרצה כת"ר לומר דהרמב"ם ס"ל כפירוש ר"ת וזה וודאי אי אפשר דהא הרמב"ם כתב להדיא בהל' מגילה (פ"ב ה"ט) וז"ל וצריכה שירטוט כתורה עצמה עכ"ל וכתב ה"ה מקורו ממגילה (דף י"ו) צריכה שירטוט כאמיתה של תורה עכ"ל. מבואר דס"ל כפרש"י וממילא מגילה לא אתקש למזוזה. ולא יצטער שרצה להעמיס כן בדעת הרמב"ם יעיין בהגהות מיימון ה' תפילין פ"א שכתב שהסמ"ג רצה לומר דהרמב"ם ס"ל בפירוש כאמיתה של תורה כפירוש ר"ת והשיג עליו דהרמב"ם לא ס"ל כן וכוונתו ג"כ ממה שכתבתי והעלה שם הג"מ בשם כמה גאונים כדעת הרש"י. וכיון דהרמב"ם לא ס"ל דמגילה אתקש למזוזה מהי"ת לומר בדעת הרמב"ם דמש"ה אינו מצריך עיבוד לשמה משום דאיתקש למזוזה הלא לא מצינו בש"ס דמגילה אתקש למזוזה לשום דבר ואי משום החילוק שכתב כת"ר בדעת הרמב"ם דומה למזוזה. כבר העליתי בעניי דאין הפירוש כן בדברי הרמב"ם וגם אם הפירוש כמו שכתב כת"ר גם כן אינו דומה מגילה למזוזה כנ"ל. ומ"מ א"ש דברי הרמב"ם במה שכתב דמגילה א"צ עיבוד לשמה דהעיקר כמ"ש ה"ה דאינה כס"ת אלא למאי שהשוו לה בהדיא:
ז) לכאורה נוכל להביא ראיה לדעת הרמב"ם לפי פירוש ה"ה דאלת"ה יקשה על מאי דאמרינן במגילה (דף י"ט ע"א) על הספר ובדיו וכתב מנ"ל אתיא כתיבה כתיבה כו' עכ"ל למה לי הג"ש דכתיבה כתיבה הלא בל"ז כיון דנקראת ספר יש לה דין ס"ת שצריכה להיות כתיבה על ספר ובדיו וכעין זה הקשו התוס' בסוטה (ד' י"ז ע"ב) לענין שירטוט למה לי הדרש של דברי שלום ואמת דצריך שירטוט הלא נקראת ספר. אע"כ לתרץ כמו שתי' התוס' במנחות (דף ל"ב ע"ב) במאי דאמרינן במגילה (דף י"ט.) אמר רב מגילה נקראת ספר ונקראת אגרת כו' וכתב רש"י ונקראת אגרת לומר שאינה חמורה כספר. והשתא אי לאו דרשא דדברי שלום ואמת הו"א כיון דנקראת אגרת לא ליבעי שירטוט קמ"ל דברי שלום ואמת דבעי שירטוט כספר יע"ש. אם כן נוכל לתרץ ג"כ קושיתי דמש"ה צריכה לג"ש דכתיבה כתיבה שצריכה להיות על הספר ובדיו דאל"ה לא נוכל ללמוד מספר דשמא דומה לאגרת וכאשר זכינו לזה מוכרח שיטת הרמב"ם ז"ל כמ"ש ה"ה דלא לכל דברים השוו לס"ת רק למאי דרבי להדיא דאלת"ה רק דאתקש לכל מילי הדרא קושייתי לדוכתה למה לי הג"ש דכתיבה כתיבה הלא כבר נלמד מדאתקש מגילה לס"ת לענין שירטוט ממילא לכל דבר אתקש (מלבד לענין שלשה חוטי גידין) ולמה לי הג"ש דכתיבה כתיבה להשוות לס"ת. וכן להיפוך כיון דכבר כתב הג"ש דכתיבה כתיבה א"כ לכל דבר איתקש למה לי הקרא של דברי שלום ואמת והוה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וע"כ דלא אתקש לכל דבר רק מה דרבי קרא להדיא מש"ה אי לא רבי קרא להדיא לכל אחד הייתי אומר דדומה לאגרת ומש"ה כיון דלא מוזכר עיבוד לשמה להדיא בש"ס דפסול ממילא כשר וצדקו דברי ה"ה בדעת הרמב"ם. שוב ראיתי בר"ן פ"ב דמגילה שכתב דאף דכתב כתיבה כתיבה לענין קלף ודיו מ"מ שמא דוקא לענין עיקר כתיבתו הוקש אבל לא לענין שירטוט דהוה רק תיקון הכתיבה לכן צריך לקרא דדברי שלום ואמת א"כ אינו מיותר. ואכתי אצטריך למכתב ונכתב בספר ללמוד שאף אם תפרה בחוטי פשתן פסולה דבלא"ה הו"א דכשרה לפי שהתפירה אינה כדבר שבגופה כקלף ודיו ושירטוט יע"ש. אם כן נסתרה ראייתי לה"ה דשוב נוכל לומר דהוקש לכל דבר לס"ת לדבר שבגופה. רק הכתובים האלה צריכים ללמדנו אף על דבר שאינו בגופו ולא הוה ב' כתובים הבכ"א:
ח) ולכאורה צריכים להבין לסברת הרמב"ם דס"ל דא"צ עיבוד לשמה במגילה למה גרע מכל הדברים שיש לו דון ס"ת והנלפע"ד דהנה גוף הדבר דצריך עיבוד לשמה בס"ת ותפילין הוא רק מדרבנן כמש"כ לעיל ב' הפמ"ג ומלחמות דפ"א דסוכה וחי' הר"ן סנהדרין והש"ג בא"ז משום חיבוב מצוה לפ"ז א"ש דברי הרמב"ם. דדוקא בס"ת ותפילין צריך עיבוד לשמה עכ"פ מדרבנן משום חיבוב מצוה כיון דבעי כתיבה לשמה א"כ זה דוקא בס"ת ותפילין דהם דאורייתא אבל במגילה דהוא דרבנן או מדברי קבלה וכמו שאבאר בעזה"י דמגילה מדרבנן לכן לא גזרו בזה דהוה תרתי דרבנן. אבל שאר דברים דהם דאורייתא גם במגילה צריך להיות דהוה רק חד מדרבנן. היוצא לנו מזה דדברי ה"ה שרירים וקיימים בדעת הרמב"ם דמש"ה א"צ עיבוד לשמה משום דלא השוה לס"ת אלא למאי שמפורש וא"כ ממילא ה"ה בנ"ד בקטן שהגיע לחינוך עכ"פ שלא הוזכר בש"ס דפסול נראה דכשר וכמו שהביא הברכ"י ראיה זו להכשיר אשה לכתיבת מגילה מהאי טעמא:
ט) ומ"ש כתר"ה ועוד נראה דאפילו לדעת הרב המגיד מודה בקטן שפסול שהרי כתב הרמב"ם שם אבל אם כתבו אפיקורס או גוי פסול והרי פסול גוי וקטן מחד קרא נפקא מדכתיב וכתבתם כדאיתא בפרק השולח וברמב"ם פ"א מהלכות תפילין. עכ"ל. כוונתו משום דכתיב וקשרתם וכתבתם מי שישנו בקשירה ישנו בכתיבה אבל מי שאינו בקשירה אינו בכתיבה:
י) ולפע"ד אינו קושיא דהא גם קטן ישנו בחיוב לשמוע מקרא מגילה נהי דאינו חייב לקרות מ"מ חייב לשמוע מקרא מגילה ממגילה כשרה כמו הגדולים דהכי איתא בירושלמי דמגילה פ"ב אמר בר קפרא צריך לקרותה בפני אנשים ונשים וקטנים שאף הם היו באותו הנס בספק להרוג עכ"ל מדברי הירושלמי האלו מבואר דלא כדעת המפרשים במה שאמרו שאף הם היו באותו הנס כלומר דבזכות אסתר ניצולו עיין תוס' מגילה (דף ד'.) ד"ה שאף רק הכוונה משום דהיו בספיקא דלהרוג] וכיון דסתם דבריו לחלק בין קטן שהגיע לחינוך משמע אפילו קטן שלא הגיע לחינוך חייב במשמע מגילה ובפרט לפי טעמו משום שאף הם היו באותו ספק להרוג א"ש דאף דאינו חייב בקריאה מ"מ חייב לשמוע מקרא מגילה ממגילה כשרה. וכ"כ בהלכות גדולות הלכות מגילה (דף ל"ב ע"ב) וז"ל נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת מגילה אלא שחייבין במשמע. למה שהכל היו בספק להשמיד להרוג ולאבד והואיל והכל היו בספיקא הכל חייבין במשמע כו' עכ"ל. [ואף דבש"ע (סי' תרפ"ט ס"ו) כ' דמנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה עכ"ל. ולפלא הוא בעיני שכתבו רק בשם מנהג טוב דמירושלמי ומהלכות גדולות הנ"ל מוכח דהוא חייב ואפשר לתרץ בדוחק דכוונת הש"ע דמנהג טוב להביא קטנים וקטנות היינו אף שאינם מבינים כלל הקריאה מ"מ הוה מנהג טוב להביאם] וכיון דמחויב לשמוע מקרא מגילה הוה בר קשירה ואינו דומה תו לגוי שפסול לכתוב מגילה משום דאינו מחויב אף בשמיעה אבל קטן הוי מחויב בדבר וכמו שכתב הרב בפמ"ג להכשיר אשה לכתיבת מגילה שהרי מחוייבת בשמיעה. אולם מ"ש הפמ"ג דקטן פסול לכתיבת מגילה אף שהגיע לחינוך צ"ע דהלא גם קטן חייב בשמיעה כנ"ל:
יא) עוד כתב כת"ר ואת"ל שטעם הרמב"ם לפסול גוי לכתיבת מגילה משום דאדעתא דנפשיה עביד ואין כאן כתיבה לשמה ואף שהרמב"ם מכשיר עיבוד שלא לשמה מודה, בכתיבה דבעי לשמה הא מטעם זה יש לפסול בקטן שאין אחד עומד על גבו עכ"פ דקטן אין כוונתו כוונה כדאיתא בפ"ק דחולין עכ"ל הזהב:
יב) נלפע"ד לשדות נרגא בזה. ומקודם אציע מקור הדין מכתיבה לשמה דהנה מבואר במרדכי בהלק"ט (סי' תתקמ"ז) שלשה מחלוקת בענין הס"ת ואזכרות שבו אי סתמא לשמה, או לא והן השלשה תירוצים בתוס' מנחות (דף מ"ב סע"א) הר"י מאורלייניש הוכיח דסתמא לאו לשמה קאי ופסול מדאורייתא בין באזכרות בין בשאר ס"ת והר' אלחנן ס"ל בהיפך סתמא לשמה קאי אפי' אזכרות נמי. ור"ש ס"ל לחלק בשאר ס"ת סתמא לשמה קאי לכן בעינן קרא בגיטין (דף מ"ה ע"ב) למעט עכו"ם בכתיבה ובאזכרות סתמן לאו לשמן כמשמעות פשטות הסוגיא בגיטין (דף נ"ד ע"ב) אזכרות שבו לא כתבתי לשמן יע"ש. והנה ז"ל הרמב"ם בפ"א מהלכות תפילין הלכה ט"ו הכותב ס"ת כו' ובשעת כתיבה לא היה לו כוונה וכתב אזכרות שבהן שלא לשמן פסולים כו' עכ"ל. וכן כשמנה הרמב"ם בסוף הל' ס"ת עשרים דברים שהס"ת פסול כתב וז"ל אחד עשר שכתב האזכרות בלא כוונה עכ"ל. נראה בעליל דעתו כשיטת הר"ש. אולם דעת הרא"ש והטור ביו"ד (סי' רע"ד ורסי' ע"ו) דסתמא פסול גם באזכרות גם בשאר ס"ת וכ"כ הרי"ו. והכי קיי"ל כרוב פוסקים. אולם כדי שלא לאפושי בפלוגתא רחוקה נלפע"ד כיון דהר' אלחנן במרדכי ותירוץ א' במנחות (מ"ב) הנ"ל ס"ל סתמא כשר לגמרי נראה גם לרוב פוסקים הנ"ל דפליגי וס"ל סתמא פסול היינו רק מדרבנן בין בס"ת ובין בשאר אזכרות. והכי ס"ל באמת הרב המבי"ט בס' קרית ספר והביאו בשער דעה (סי' רע"ו) יע"ש שהשיג עליו וז"ל עיין בתוס' ע"ז (דף כ"ז.) ובמרדכי בהלק"ט פרק התכלת דמוכח להדיא דס"ל דאם לא כתב האזכרות לשמן פסול מדאורייתא ודלא כמ"ש המבי"ט וכו' עכ"ל. עכ"פ מודה השער דעה דבשאר ס"ת דסתמא סול הוא רק מדרבנן ויעיין בפמ"ג בא"ח (סי' ל"ב בא"א ס"ק ל"ב) וז"ב. לפי"ז נלפע"ד דלהפוסקים דס"ל דמגילה דרבנן הר"ן ז"ל והגהות מרדכי וסייעתו. עכ"פ במגילה סתמא לשמה כיון דבמגילה ליכא אזכרות והוה רק כשאר ס"ת וגם בשאר ס"ת מסתמא רק מדרבנן פסול א"כ נראה דזה דוקא בס"ת דהוא דאורייתא אבל במגילה דהוא רק מדרבנן לא גזרו בזה לפסול סתמא וכשר במגילה אף בסתמא [ואף שכתב כת"ר דגוף קדושת המגילה דאורייתא לפע"ד אינו נראה כמו שאכתוב לקמן בעזה"י] רק אם כיון בפירוש לדבר אחר אז פסול. לפי"ז בקטן בן דעת אף דפסול בסת"ם היינו משום האזכרות שבהם דסתמא פסול וקטן אין כותב לשמן אבל במגילה דליכא אזכרות וגם סתמא כלשמן ממילא גם קטן כשר דלא גרע מסתמא:
יג) ויש להביא ראיה לזה מדברי התוס' בע"ז (דף כ"ז) ומנחות (דף מ"ב.) ד"ה ועל שהקשו למה במילה כשרה בעכו"ם אף דבעי לשמה והא בגיטין אמרינן עכו"ם אדעתא דנפשיה עביד ותירצו דעכו"ם עביד סתמא ובגט דסתמא לאו לשמה קא פסול בעכו"ם. משא"כ במילה סתמא לשמה קאי יע"ש. א"כ ה"ה בנ"ד שהעליתי דסתמא כשר סגי בכתיבת קטן דלא גרע מסתמא ואין להקשות דאם כן אמאי פוסל הרמב"ם גוי לכתיבת מגילה דלא גרע מסתמא ובמגילה סתמא כשר. והוא קושיא עצומה לכאורה. אולם באמת א"ש דגוי פסול לכתיבה במגילה כיון דאינו בר קשירה דאינו מחויב בקריאת ובשמיעת מגילה אבל קטן דמחויב עכ"פ בשמיעה וכיון דישנו בקשירה ישנו בכתיבה:
יד) ויש להביא עוד ראיה לזה דהנה איתא ביו"ד סימן רע"ד בש"ע ס"א) צריך שיאמר הסופר כשיתחיל לכתוב ספר זה אני כותב לשם קדושת ס"ת ומספיק לכל הספר וכתב הט"ז וז"ל ובסמ"ג כתב שיאמר עוד וכל האזכרות שבו לשם קדושת השם ע"כ:
ונראה דכן נכון דשמא ישכח אח"כ לקדש השם במקומו וכן נראה דעת המעדני מלך בה' ס"ת שכוונת הסמ"ג כן אלא שחולק עליו בל"ח שם אות א' שכתב שלדעת הרא"ש לא מהני באזכרות מה שאומר באזכרה הראשונה כל אזכרות שאני כותב כו' יע"ש ויעיין בספר מלאכת הקודש שתמה על המע"מ שאין כוונת הסמ"ג כן רק דס"ל ג"כ כדעת הרא"ש והעלה ב' רוב פוסקים כדעת הרא"ש. היוצא לנו מזה דלגוף קדושת הס"ת סגי בתחלת כתיבה ורק אצל האזכרות צריך לומר בכל שם. ממילא במגילה דליכא אזכרות פשוט דסגי לומר כן בתחלת הכתיבה ותו לא לפי"ז פשוט דבמגילה כשר קטן לכתוב משום דבזמן קצר כזה גם קטן יכול לכוין. ויש לי להביא ראיה דיש לחלק בין זמן קצר לזמן מרובה מדברי הרא"ש בהלק"ט הל' ס"ת וז"ל ונהגו העם כמ"ש הר' ברוך כי אין עבדנן ישראל מצוין בכל המקומות וכן הדעת מכרעת דבגט דבעינן שיכתוב כל התורף הגט לשמה זה לא יעשה אבל בעיבוד לא בעינן אלא בתחלת העיבוד כשישים את העור להסיד שיאמר אז אני עושה כך לשם ס"ת וזה יעשה הגוי ויעיין נוב"י (מהד"ת סי' קע"ה חיו"ד סי' קע"ה) והנה בגיטין (דף כ"ג.) במה דאיתא התם במתני' הכל כשרין לכתוב את הגט אפילו חש"ו והא לאו בני דעה נינהו ומשני והוא שיהיה גדול עע"ג ופריך אלא מעתה נכרי וישראל עע"ג ה"נ דכשר וכ"ת ה"נ והתניא נכרי פסול ומשני נכרי אדעתא דנפשיה עביד יע"ש. אם כן נראה דאף בקטן בעומד על גבו גדול כשר לכתוב. אפ"ה בגוי אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד וגרע מקטן. ואפ"ה כתב הרא"ש הנ"ל דדוקא גט כיון שצריך להיות כל הגט לשמה זה אינו עושה אבל אם צריך רק רגע אחת לשמה אמרינן גם בנכרי שעושה לשמה א"כ כ"ש בקטן דעדיף מגוי בוודאי אמרינן דהיכא שצריך רק רגע אחת לשמה גם קטן עושה מש"ה דוקא בסת"ם דאיכא ג"כ אזכרות דצריך כל הכתיבה לשמה משום השמות מש"ה קטן פסול אבל במגילה דליכא אזכרות שוב א"צ לשמה רק בתחלת הכתיבה וזה מועיל לכל הכתיבה א"כ אמרינן בזה דגם קטן כשר לכתיבת מגילה ועכ"פ בקטן ואחרים עומדים על גבו בוודאי כשר לכתוב בו דלא גרע מגט:
טו) אולם התוס' כתבו בחולין (דף י"ב) ד"ה קטן דאף דסתמא כשר בקדשים מ"מ בקטן גרע דהוה רק כמתעסק אף שאמר בפירוש שמכוין לזה יע"ש. א"כ לא מהני גם בנ"ד בקטן וגרע מסתמא. אולם נלפע"ד דאפ"ה מהני כתיבת קטן וחשיב לשמה דהא מבואר שם דקטן יש לו מעשה וכו' גבי אלון ורימון כו' שחוקקים התינוקת למוד בהן כו' ופירשו התוס' דהיכא דהמעשה מורה בבירור על הדבר שאין לתלות בדבר אחר נקרא מעשה וחשיב מעשה שיש בו מחשבה ודוקא בקיימא עולה בדרום ואייתיה לצפון דאיכא למיתלא מקום הוא דלא אתרמי ליה חשיב רק מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו יע"ש. וא"כ בשלמא לענין מחשבה דקדשים אין המעשה מורה בבירור על המחשבה וכן על הכוונה וחתיכת סימנים אבל בנ"ד בכתיבת מגילה מור בבירור שכותב לשם מגילה דאין לתלות בענין אחר וכ"כ בשו"ת הרי"מ (בא"ע סי' כ"ג) לענין קידושין בקטן דמקרי מעשה מטעם זה יע"ש. ואפילו אם נימא דאינו מורה בבירור על זה מ"מ א"ש לשיטת רש"י שם דפירוש מעשה היינו היכא שיש מעשה ודיבור. ואם כן בכתיבת מגילה יש מעשה הכתיבה ודיבור שצריך לומר בפירוש שכותב לשם מגילה ויעיין ביו"ד (סי' רע"א ורע"ד) דמשמע דאף לדעת הרא"ש והא"ח דבקדושת השם די במחשבה לבד הוא משום דכבר אמר בפירוש על הכתיבה. אבל על הכתיבה צריך לומר בפירוש לשמו והוא עפ"י דברי הר' ברוך שמדמהו לפיגול דכתיב לא יחשב ובעינן דיבור כמ"ש התוס' בפסחים (דף ס"ג.) ד"ה ר"מ ורש"י קידושין (דף מ"א ע"ב) וכיון דצריך דיבור ומעשה אית ליה מעשה מה"ת ואף שהתוס' חלקו על רש"י מ"מ הר"ן שם תירץ דברי רש"י יע"ש ויעיין בראש יוסף חולין (דף י"ב) שם ולקמן נדבר עוד מזה אי"ה בהרחבה ויעיין דעת הג"א מס' ברכות פרק היה קורא (סי' י"ב) הכל כשרים ליתן לידים אפילו חש"ו כבר שית וכבר שבע הובא להלכה ברמ"א בא"ח (סי' קנ"ט סע"ז) י"א דקטן פחות מבן ו' דינו כקוף ופסול ליתן לידים והבית הלל ביורה דעה (סי' ג') הקשה סתירה אמאי לא חילק הרמ"א נמי כן ביו"ד (סי' א') בשחיטת קטן דפחות מבן ו' דינו כקוף ובספר ארח מישור על ד"מ תירץ שם דודאי כח גברא מקרי גם פחות מבן ששה אלא בנט"י ה"ט משום דבעינן כוונת דעת נותן וקטן כזה לאו בר כוונה הוא כמו קוף אבל לשחיטה לא בעינן כוונה יע"ש וא"כ בנ"ד דמיירי שהיה יותר מששה שנים הוי בר כוונה כמו דמהני גם בנט"י דצריך ג"כ כוונה. וז"ב. עוד יש להביא ראיה לזה מדברי הרמב"ם בה' פרה אדומה(פ"י ה"ו) וז"ל אבל קטן שיש בו דעת כשר להזות יע"ש ואף שבהל' ז' כתב שם המזה צריך לכוין ולהזות על הטמא לטהרו ואף לפמ"ש הראב"ד שם עכ"פ בעינן שיתכוין לו יע"ש. ויעיין בפי' המשניות להרמב"ם מס' פרה (פי"ב מ"י) ובתוי"ט שם ד"ה ותינוק שאין בו דעת יע"ש א"כ ה"ה בנ"ד לענין כתיבת מגילה קטן שיש בו דעת כשר לכתיבת מגילה:
טז) היוצא לנו מזה דלשיטת הרמב"ם קטן שיש בו דעת עכ"פ כמ"ש הרשב"א הובא בראש יוסף חולין י"ב שם כשר לכתיבת מגילה וכמ"ש הרב המגיד דלא השוה לכל דבר לס"ת. אלא אפילו לשיטת הפוסקים דחולקים על הרמב"ם ז"ל וס"ל דמגילה צריך עיבוד לשמה מ"מ נלפע"ד דמודים דקטן כשר לכתיבת מגילה וא דומה לעיבוד לשמה דזה הוא פסול בגוף המגילה אבל פסול דכתיבת קטן אינו בגופו וכמו שמחלק הרמב"ן הובא בר"ן ז"ל שהבאתי לעיל ואם הרוצה לדחות יאמר דכתיבת קטן מקרי ג"כ פסול בגופו. אבל לשיטת הרמב"ם והרב המגיד נראה ברור דבנ"ד כשר כנ"ל ונפלנו ברבוותא. והנה בש"ע (סימן תרצ"א) הביא בסתם דעת הרמב"ם ז"ל דא"צ עיבוד לשמה ואח"כ כתב הש"ע וי"א דצריך עיבוד לשמה והנה כבר כתב הכנה"ג באו"ח (סי' שי"ח) בהג"ה בשם המהרי"ק ומהר"ש הלוי ומהרי"ט דכשכותב בשלחן ערוך סברא אחת בסתם והסברא אחרת בלשון י"א דעתו לפסוק כאותה סברא שכתב בסתם וכ"כ הרמ"ע בתשובה (סי' צ"ג) והש"ך בחו"מ (סימן ס"ו ס"ק ט"ו). והפר"ח ביו"ד (סי' נ' סק"ד) ובאו"ח (סי' פ"א) ובחלקת מחוקק אה"ע (סי' א' סקי"א) אם כן נראה ברור דדעת הש"ע כדעת הרמב"ם דא"צ עיבוד לשמה אולם המג"א כ' כתב הרמ"א (בסי' ס"א) דצריך עיבוד לשמה יע"ש. וכן נראה מהלבוש ששינה והביא דעת המקילים ב' י"א ונהי דאנן בתר רמ"א גרירין מ"מ הפר"ח והברכ"י העלו כש"ע אם כן מכלל ספק לא נפק לפע"ד: יז) גם נראה דמ"ש הרמ"א דצריך עיבוד לשמה לאו משום דפשיטא ליה בוודאי דשלא לשמה פסול דא"כ היה לו להגיה כאן (בסי' תרצ"א) דהלא משמע מש"ע דדעתו כדעת הרמב"ם דא"צ עיבוד לשמה מדכתבו בסתמא היה לו להביא דעיקר כסברא הב'. אע"כ דלרמ"א מספקא ליה ומספק צריך עיבוד לשמה ומש"ה לא הגיה כאן דעיקר כסברא הב' משום דאינו בוודאי דצריך לשמה רק מספק ונ"מ לדינא כגון שקרא מקודם במגילה שלא היה העיבוד לשמה ואח"כ השיג מגילה שהיה העיבוד לשמה שוב אינו רשאי לקרות בברכה דשמא העיקר כדעת הרמב"ם דכבר יצא אף שלא היה העיבוד לשמה רק דצריך לחזור ולקרות בלא ברכה וכנלפע"ד עיקר לדינא. ומלבד זה המג"א כתב דהרמ"א (בסי' ס"א) העלה דצריך לשמה ובסי' ס"א לא נמצא ברמ"א כן והרב הפמ"ג הרגיש בזה וכתב ואפשר שהרמ"א כתב כן בתשובה רק שלא היה בידו התשובה מהרמ"א יע"ש. ואני בעניי יגעתי ולא מצאתי בשום מקום בתשובת הרמ"א כן ולו יהא שכתב כן בשום מקום בתשובה כבר כתב הנחלת שבעה (בסימן י"ב) דכשסותר עצמו מתשובה להג"ה פסק בהג"ה עיקר יע"ש א"כ כיון שלא מצינו בהדיא ברמ"א שחולק וגם מדברי המג"א אינו מוכרח דס"ל כן רק שכתב על הי"א דכן נמי דעת הרמ"א אבל לא כתב דזה עיקר להלכה. לכן נלפע"ד דנוטה יותר להיתר ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא וכן נראה מהפמ"ג שכתב דאם אין לו מגילה אחרת רק מגילה שלא נעבדה לשמה יקרא בה וטוב שלא לברך עליה עכ"ל. נראה דמספקא ליה ג"כ. היוצא לנו מזה דדין זה אם מגילה בעי עיבוד לשמה הוי ספיקא דדינא כיון דמש"ע נראה ברור דס"ל דא"צ עיבוד לשמה כדעת הרמב"ם ז"ל וברמ"א מספקא לן אם ס"ל בוודאי כדעת ר"ת דצריך עיבוד לשמה או דמספקא ליה ואין ספק מוציא מידי וודאי:
יח) שוב ראיתי בבאר שבע בשו"ת (סי' מ"ז) שנשאל אם מותר בשעת הדחק לכתוב במגילה טעמי הקריאה ולקרות בה החזן כתב דלכאורה לשיטת הר"ת שכתב כיון דנקראת ספר נותנין לה כל דין ס"ת חוץ ממה שמפורש בהדיא דהיינו אם הטיל בה שלשה חוטי גידין כשרה אבל לכל שאר דברים הוא כס"ת א"כ גם בנ"ד פסול כיון שכתב במס' סופרים ס"ת שפוסקו או שאיבד ראשי הפסוקים לא יקרא בו א"כ ה"ה מגילה דשוה לו ושוב סותר זה וסיים ועוד דהא ע"כ צריך אתה לומר דמ"ש בשם הר"ת ז"ל חוץ ממה שמפורש בהדיא דהיינו שאם הטיל בה שלשה חוטין גידין כשרה כו' לאו דוקא דהא מצינו גם כן עוד דברים הרבה מפורשים בגמרא שאין למגילה דין ס"ת כדאיתא בפרק שני דמגילה ת"ר השמיט בה הסופר אותיות כו' וכתב הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דמאי דאמרינן במקצתה כשרה קל הוא שהקילו חכמים במגילה אבל בס"ת אפילו לא השמיט בה הסופר רק אות אחת פסולה ועוד שהתם תנן פרק הקורא את המגילה עומד ויושב יצא ובגמרא תני משא"כ בתורה. והרבה דינים דשנינו במגילה מקילי מגילה והא דנקט ר"ת שאם הטיל בה ג' חוטי גידין כשרה לפי שנקט לשון הגמרא דאיתא בפ"ב דמגילה אמר רב מגילה נקראת ספר ונקראת אגרת נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ונקראת אגרת שאם הטיל בה ג' חוטין גידין כשרה ע"כ וע"פ דברים האלה נ"ל להורות דמותר לחזן לקרות המגילה מתוך מגילה כשרה שכתוב בה טעמי הקריאה עכ"ל א"כ מבואר דגם לר"ת אינו דומה מגילה לס"ת וא"כ ה"ה בנ"ד י"ל דגם לר"ת אינו דומה מגילה לס"ת א"כ עכ"פ מידי ספיקא דדינא לא נפקא וממילא גם נ"ד אם קטן כשר לכתיבת מגילה תלוי בפלוגתא זו של עיבוד לשמה כמ"ש כבוד גאונו א"כ הוה ג"כ ספיקא דדינא:
יט) ומה שהקשה כבוד גאונו על הפמ"ג שהעלה דאשה כשרה לכתוב המגילה משום דאף היא חייבת בשמיעה וכן רצה לומר הברכי יוסף והקשה כבוד גאונו הלא הוי מ"ע שהזמן גרמא ואיתקש לתפילין דשם פסולה לכן אף כאן פסולה אף דחייבת בשמיעה וראיה ממזוזה דגם כן חייבת ואפ"ה פסולה לכתיבת מזוזה עכ"ד קדשו. הנה בהשגה זו כבר קדמו ה"ה הגאון ר"ע איגר בגליון לאו"ח (סי' תרצ"א) והרב מלאכת שמים על סת"ם (כלל כ"ד סקי"א) והניחו בקושיא:
כ) ונלפע"ד לתרץ דדוקא במזוזה שהוא מ"ע דאורייתא אז אמרינן דאיתקש לתפילין ותלוי בתפילין דהוה ג"כ מ"ע דאורייתא אבל במגילה דהוא דרבנן כמ"ש הר"ן ורוב הפוסקים [ויעיין לקמן אות ל'] או דברי קבלה מ"מ הם בכלל לא תסור כמ"ש הרמב"ם בס' המצות (שורש א') ויעיין בזוהר הרקיע ובספר מגילת אסתר שהאריך לתרץ דברי הרמב"ם ובל"ת השוה הכתוב אשה לאיש אם כן תו לא דמי לתפילין דהא לא אתקש לתפילין רק עשה. אבל לא ל"ת אף שהז"ג כמ"ש בקידושין (דף ל"ג) ויעיין בס' תיבת גומא פרשת וילך אות ב') ונהי דמקרא מגילה מקרי עשה מ"מ יש לו דין לאו ולא עשה. ונלפע"ד להביא ראיה לזה דמ"ע דרבנן יש לו דין לאו ולא שייך ביה מ"ע שהז"ג מדברי רש"י בברכות (דף כ') וכמו שהבינו התוס' שם בד"ה בתפלה בדברי רש"י ממ"ש דל"ג פשיטא דרחמי נינהו ולאו דאורייתא דכל דהוא מדרבנן לא שייך ביה מ"ע שהז"ג יע"ש. אם כן מוכח דדעת רש"י דבדרבנן אין דינו כעשה רק כלאו מש"ה לא שייך ביה מ"ע שהז"ג מש"ה לא דמי לתפילין. ואין לחלק דשאני התם דתפלה הוא רק דרבנן אבל מגילה דהוה דברי קבלה יש לו דין תורה ז"א דא"כ יקשה מאי קשיא ליה להתוס' על רש"י מהלל דהא גם הלל עיקרו מדברי קבלה שהרי ישראל אמרו על הפסחים ודוד המלך תיקנו אע"כ דאין לחלק בזה ונהי דהתוס' חולקים על רש"י דהא הלל ג"כ דרבנן ואפ"ה נשים פטורות מ"מ י"ל דכוונת רש"י עפ"י מ"ש הרמב"ן בסוף שורש א') דהלל מועדים הוי דאורייתא. ורק מה שכתב בש"ס דהלל דרבנן היינו דחנוכה א"כ י"ל דמש"ה תיקנו כעין דאורייתא אף בהלל דחנוכה. אבל תפלה דכולה דרבנן נא שייך דתיקנו כעין דאורייתא וראיה לחילוק זה מדברי התוס' בב"ב (דף מ"ט ע"ב) לכאורה נוכל לתרץ קושית התוס' על רש"י דנימא רש"י ס"ל באמת לחלק כן דשאני הלל דהוא דברי קבלה ויש לו דין תורה [שוב ראיתי בראש יוסף מבעל פמ"ג בסוגיא שם דתירץ באמת כן] אולם אחר העיון לא נמצא מזור בתי' זה לדברי רש"י. דעדיין יקשה מפסחים (ד' קח ע"ב) מד' כוסות שהיו נשים פטורות מטעמא דזמן גרמא אי לאו טעמא דאף הם היו באותו הנס ושם אינו מדברי הקבלה רק דרבנן כמו תפלה. אמנם גם לשיטת התוס' יקשה אמאי לא פריך גבי ק"ש פשיטא כדפריך גבי אחריני דהא הוה זמן גרמא ואי משום דהוה דרבנן מ"ש מהלל אבל לגרסת רש"י ניחא. ויעיין בתוס' ר' יהודא חסיד על מסכת ברכות שהקשה כן לשיטת התוס'. ונלפע"ד לתרץ קו' התוס' על רש"י ע"פ מ"ש בתוספת ר' יודא חסיד בברכות שם ד"ה וחייבין בתפלה פשיטא תימא מאי פשיטא והלא מ"ע שהזמן גרמא הוא. ואי משום דרחמי נינהו פריך פשיטא וכי זה כל כך טעם פשוט שיש לו להקשות פשיטא. י"ל דמשום דפריך על אחריני פשיטא פריך ליה נמי גבי תפלה אע"פ שאין פשוט כל כך עכ"ל הזהב א"כ מעתה צדקו דברי רש"י דל"ג פשיטא דהא אינו פשיטא כמ"ש ר' יודא החסיד. ואין לתרץ דמשום אינך נקט הלא גם בברכת המזון לא פריך פשיטא וז"ב:
כא) שוב מצאתי דמה שכתבתי דמצוה דרבנן דינו כלאו דגם נשים חייבות כוונתי לדעת הגדולים דכ"כ באורחות חיים (דף פ"ג) וז"ל דנשים חייבות שהוא מ"ע דרבנן וכל מ"ע דרבנן אף שהוא זמן גרמא נשים חייבות וכ"כ ר"ת בספר הישר הובא בס' יעיר אוזן וכתב עוד שם בדעת מהר"מ מרוטענבערג דפוס פראג (סי' תע"ג) וכתב דבספר מחזיק ברכה תירץ מה שקשה על כלל זה. ונלפע"ד להביא עוד ראיה לתי' זה מדברי הגרע"א (בתשובה סימן קס"ט) וז"ל נסתפקתי לר"י דס"ל דסומא פטור ממצות אם מ"מ מחויב בכל לאוין רק מעשיות פטור או דפטור גם מח"ל. ומצאתי בספר המכריע להריא"ז (סי' ע"ח) דדיבר מזה ונראה ראיה מהתוס' דס"ל דחייב בלאוין ממ"ש ר"ה (דף ל"ג) די"ל דסומא מברך משום דחייב במצות מדרבנן ולהכי מברך והא מאי דמברכין על מצות דרבנן אמרינן בשבת (דף כ"ג) היכן ציונו מלא תסור. והא סומא גם מזה יפטור אע"כ דחייב בלאוין ומש"ה חייב בלאו דלא תסור וכוונתי בזה להטורי אבן מגילה (דף ל"ד) עכ"ל. [יעיין בפמ"ג לאו"ח בפתיחתו ח"ג אות כ"ט ובנוב"י מה"ת חא"ח סי' קי"ב] א"כ מבואר דהמצות עשה כיון דהוא מחוייב רק דרבנן דינו כלאו משום לא תסור. ומש"ה סומא חייב בדרבנן דבלאוין חייב א"כ ה"ה בנ"ד ג"כ מגילה יש לו דין לאו וממילא לא איתקש לתפילין. דאם נימא דאף דהוה דרבנן דינו כעשה יקשה למה הסומא מברך דהא אינו מצווה על לא תסור דכיון דדינו כעשה אע"כ דדינו כלאו. א"כ ה"ה בנ"ד דינו כלאו ולא איתקש לתפילין וז"ב. שוב מצאתי בספר גבורות ד' ממהר"ל מפראג (פרק מ"ח) וז"ל ועוד דלא דמי מצוה דרבנן דכל מצות דרבנן הם תלוים בלאו דלא תסור כו' ולא שייך בלאו דלא תסור מצות עשה שהזמן גרמא דזהו לא תעשה עכ"ל יע"ש:
כב) אולם יש לסתור זה ממאי דכתבו התוס' שם בערב פסחים וז"ל ר"ל שאף הן היו באותו הנס ואי לאו האי טעמא לא היו חייבים משום דנשים פטורות ממ"ע שהזמן גרמא אע"ג דארבע כוסות דרבנן כעין דאורייתא תקנו. עכ"ל. ועיין בשו"ת חות יאיר (סי' י') ב' תלמידו שביאר דברי התוס' שהיה קשה להם דגם בלא טעם שהיו באותו הנס נשים חייבות משום דהוי דרבנן ובדרבנן לא שייך מ"ע שהז"ג משום דשרשו מלא תסור והוי לאו וע"ז תירצו התוס' דכעין דאורי' תיקנו נשים פטורות במ"ע שהז"ג יע"ש א"כ מוכח משם דדעת התוס' דגם במצוה דרבנן דינו כדאורי' והוי עיקר מ"ע שהז"ג והדרא קושית כ"ג לדוכתי' דכאן לא שייך לומר כיון דאף הם היו באותו הנס כשרין לכתוב. דזה שייך על הקריאה ולא על כתיבת המגילה כמובן דלא עדיף ממזוזה דכעין דאורייתא תקנו:
כג) אולם נלפע"ד להצדיק סברתי ולא קשה מדברי התוס' פסחים הנ"ל לנ"ד די"ל דאין כוונת התוס' במה שאמרו כעין דאורייתא תקנו לומר דבדרבנן יש לו חומר דאורייתא רק לקולא כלומר דדרבנן לא יחמירו בתקנתם יותר מדאורייתא וכיון דבדאורייתא נשים פטורות גם בדרבנן נשים פטורות מש"ה צריך לטעמא דאף הם היו באותו הנס אבל בנ"ד באמת נימא כמ"ש הפמ"ג והברכ"י דאשה כשרה משום דאף הם בחיוב שמיעה. ואין להקשות דהא איתקש לתפילין משום דהוי מ"ע שהז"ג וממילא פסולה לכתוב כמו בתפילין. ז"א דהא מקרא מגילה הוי לאו מלא תסור ואין לומר כמ"ש התוס' כעין דאורייתא תיקנו. דלהחמיר לא אמרינן כעין דאורייתא תקנו דיהיה כעשה ולא עדיף מלאו דהא כל כחו הוא רק מלא תסור וממילא הוא לאו ולא איתקש לתפילין ואף דנמצא כמה פעמים בש"ס דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה כמ"ש בכתובות (דף נ"ו.) מ"מ כבר כתבו התוס' בב"ב (דף מ"ט ע"ב) דלא אמרינן חכמים עשו חיזוק רק בדבר שיש לו עיקר מה"ת כמו בירושה דירושה מה"ת לכך אף בירושת הבעל דרבנן עבדו חכמים חיזוק אבל בדבר דליתא דכוותה בדאורייתא כגון אכילת פירות של הבעל לא עבדו חיזוק יעי"ש. ואני מצאתי כדברי התוס' מפורש במס' גיטין (דף ס"ה.) [ונפלאתי שלא הביאו התוס' שמפורש כן בש"ס דגיטין] א"כ ה"ה במגילה דג"כ לית ליה שורש מה"ת ממילא לא עבדו ביה חיזוק. וא"כ לכאורה קשה על התוס' בערבי פסחים הנ"ל דכתבו דכעין דאורייתא תקנו הלא ד' כוסות ג"כ לית להו עיקר מה"ת לא שייך ביה לומר דכעין דאורייתא תקנו. אולם הוא הדבר אשר דברתי דאין כוונת התוס' לומר חומרא דרבנן תיקנו כעין דאורייתא. רק קולא דדרבנן לא יהיה חמור מדאורייתא. א"כ א"ש אדרבה כיון דאין לו שורש מן התורה לכן לא יעשו שיהיה חמור הדרבנן מן הדאורייתא. וא"כ ה"ה בנ"ד במגילה דג"כ אין לו שורש מה"ת לא יעשו בה חיזוק וא"כ אמרינן באמת דיש לו דין לאו ולא איתקש לתפילין ומשום הכי אשה מותרת לכתוב מגילה:
כד) היוצא לנו מזה דמצוה דרבנן או מדברי קבלה דשרשו מלא תסור הוא לאו רק אם הקולא הוא אם יהיה כעשה אז אמרינן כעין דאורייתא תקנו כמ"ש התוס' בפסחים ואם הקולא דהוא לאו כמו בנ"ד אז אזלינן לקולא ודינו כלאו [ומדי דברי בענינא דנשים חייבות לשמוע מקרא מגילה משום דאף הן היו באותו הנס כמ"ש במגילה (דף ד'.) וכ"ה בירושלמי מגילה וכ"ה במרדכי יע"ש. אכתוב מה דקשה לי ע"ז למה לי הטעם משום דהיו באותו הנס דהנה בברכות (דף כ' ע"ב) ובשבועות (דף כ ע"ב) אמרינן זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתניהו בשמירה ישנן בזכירה. והנה במגילה (דף ב' ע"ב) אמרינן דכתיב ימים האלה נזכרים ונעשים אתקש זכירה לעשיה יע"ש והנה אמרינן במגילה (דף ה' ע"ב) תני רב יוסף יום י"ד וט"ו אסורים בהספד ותענית משום דכתיב שמחה. ובסוף מועד קטן כתיב במשנה דהנשים מענות בהם שכולם עונות כאחת ומטפחות אבל לא מקוננות ע"ש הובא במגילה (דף ג' ע"ב) ע"ש. ופשוט דאף אם לא היו באותו הנס והוי מ"ע שהז"ג מ"מ במאי דלא מקוננות דהוי שב וא"ת וודאי היו אסורים דזה איתקש לכל ל"ת דשוים נשים לאנשים בכל מקום כמ"ש בקידושין (דף ל"ג). ובפרט לפמ"ש האבודרהם בריש ספרו דלכך נשים פטורות ממ"ע שהז"ג משום דהנשים משועבדות לבעליהן א"כ זה שפיר על דבר שהוא בקום ועשה אבל דבר שהוא בשב וא"ת לא שייך שיעבוד הבעל עליהן א"כ פשוט דנשים בכלל שמחה עכ"פ בשב וא"ת דלא יקוננו על מת וממילא כיון דהן בכלל עשייה הן בכלל זכירה ג"כ וחייבים במקרא מגילה כמו דאמרינן בברכות דכשם שחייב בשמירה כן נתחייב בזכירה והדר אמרינן כיון דהוה חייב בזכירה חייב בעשייה בכל הדינים דזכרים חייבים בעשיית יו"ט ומשתה ולמה לי הטעם דאף הן היו באותו הנס ודומה לזה קשיא לי על מש"כ הר"ת בפרק כל כתבי דנשים חייבות בסעודה שלישית בשבת ופי' שאף הן היו באותו הנס דמן הלא לפמ"ש בשם ש"ס הנ"ל דנשים חייבות בשמירה משום דהוה שב וא"ת תו לא שייך מ"ע שהז"ג בסעודה שלישית דהא איתקש זכירה לעשייה כמו דאסורה בעשייה כן חייבת בזכירה אף בלי טעם דאף הן היו באותו הנס. וצ"ע. ויעיין בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' ג']:
כד) ומה שהקשה כת"ר על הר"ת שהביאו התוס' בפרק השולח שלמד מכאן דאשה אינה יכולה לעשות ציצית ולאגוד לולב כיון שאינה מחויבת בציצית ולולב והקשה כ"ג הא אין הטעם כלל דמצוה שאינה מחויבת אינה יכולה לעשות דמזוזה תוכיח משום דאיתקש לתפילין. ותירץ כתר"ה דדוקא סת"ם תלה התורה בתפילין אבל שאר מצות לא והוא דחוק קצת. ולפענ"ד נראה לתרץ קושייתו על ר"ת מציצית לעולם דגם בשאר מצות ג"כ איתקש לתפילין כפשיטות הלשון דמשם נלמד דמ"ע שהז"ג נשים פטורות זה גם כן כוללת. אולם בציצית שאני. דהנה התוס' כתבו ביבמות (דף ד'.) ד"ה לא תלבש שעטנז שהקשו דליחייב נשים בציצית מסמוכין דכל שחייב בכלאים חייב בציצית ותירצו דהא שמ"ע שהז"ג נשים פטורות ילפינן מתפילין מהיקשא והיקשא עדיף מסמוכין יע"ש. א"כ בציצית אי לאו דנשים פטורות והיינו ע"כ משום דאיתקש לתפילין משום דגז"ש עדיף מסמוכין ורק היינו אומרים דסמוכים עדיף מגז"ש היינו אומרים כקושיית התוס' ביבמות הנ"ל דליחייבו נשים בציצית מסמוכין ובכיון כתב התורה כדי שלא נילף מהיקשא דתפילין וממילא כיון שהתורה רמזה בפירוש דלא איתקש לתפילין ממילא נשים כשרים לעשות ציצית ולא דמי למזוזה דשם איתקש לתפילין מש"ה הוצרך ר"ת לומר הטעם משום דנשים אינן חייבים בציצית וע"כ הטעם משום דהיקש דתפילין עדיף מסמוכים וממילא פסולין לעשות ציצית וז"ב בעזה"י. ואפשר לתרץ גם מלולב דהנה מה דצריך לאגוד הלולב הוא רק מצוה דרבנן נהי דאמרינן הטעם משום זה אלי ואנוהו מ"מ כיון דהדין אם לא אגדו כשר מוכח דהוי רק אסמכתא דהא בדאורייתא לא מצינן לכתחלה ודיעבד וכיון דהוי מצוה דרבנן דשרשו מלא תסור הוי דינו כלאו כנ"ל ושוב לא איתקש לתפילין והוי אמינא דמותר לאגדו מש"ה איצטרך לומר כיון דאינה מחוייבת בלולב אינה רשאית לאגדו ג"כ משום דאינה בקשירה אינה בעשיי': מ"מ מ"ש כתר"ה דה"ה במגילה שדומה לסת"ם. כבר העליתי לפענ"ד דדין אם מגילה צריך עיבוד לשמה הוי ספיקא דדינא וא"כ ה"ה נ"ד דתלוי בזה כמ"ש כ"ג נ"כ הוי ספיקא דדינא:
כו) ומ"ש כ"ג דיש להכשיר קטן שהגיע לחינוך לכתיבת מגילה דמגילה דרבנן והרי מדרבנן מחויב בתפילין ואינו דומה להא דקיי"ל דאין קטן שהגיע לחינוך יכול להוציא הגדול בקריאת המגילה דשם כתבו התוס' הטעם דקטן תרי דרבנן וגדול חד דרבנן והתינח אם היה הפסול תלוי במה שפטור ממגילה ג"כ היינו יכולים לומר דלא מקרי בר חיובא לגבי הגדול שיוכל לכתוב מגילה להגדול אבל כיון דתלוי בפטור התפילין ובתפילין מחויב הקטן מדרבנן והוא חד דרבנן כמו הגדול במגילה שפיר כשר הקטן לכתיבת המגילה דרבנן עכ"ד הקדושים:
כז) הנה לפי מה שהעלתי לעיל דמגילה כיון דהוא דרבנן דשרשו מלא תסור ולא איתקש לתפילין לכאורה גם קטן שהגיע לחינוך יהיה פסול לכתוב מגילה דתו לא שייך סברת מעכת"ר דהא לא איתקש לתפילין ובמגילה קטן שהגיע לחינוך לא יכול להוציא גדול ממנו. אולם שתי תשובות בדבר חדא דהא העלתי דמה דמצוה דרבנן יש לה דין לאו הוא רק להקל אבל אם יצמח מזה חומרא אמרינן דהוא עשה א"כ בקטן אם נימא דהוא לאו ולא אתקש לתפילין יצמח חומרא דלא יוכל לכתוב מגילה לכן גבי קטן אמרינן דדינו ככל מ"ע שהז"ג ואיתקש לתפילין ושוב כשר לכתוב מגילה. ושנית אף אם נימא דיש לו דין לאו ולא אתקש לתפילין מ"מ א"ש דכשר לכתוב מגילה ואין להקשות הא אינו יכול להוציא גדול משום דהוא תרי דרבנן. ז"א. אמת דהתוס' כתבו כן במגילה (דף י"ט ע"ב) יע"ש. אולם מדברי הב"י לא נראה כן דאם נימא כן יקשה אמאי בנר חנוכה (בסי' תרע"ה) פוסק דקטן שהגיע לחינוך מוציא גדול אף דהוי תרי דרבנן [ומה שקשה ע"ז הלא הביא שם ב' דעות בש"ע ודעה א' בסתם דס"ל דאינו מוציא ויעיין בפמ"ג בא"א (סי' תרפ"ט סק"ד) שתירץ זה. אולם מוכרחים אנו לחלק כמ"ש הראב"י הובא בב"י דאין קטן שהגיע לחינוך חייב בקריאה רק בשמיעה כמו נשים ומש"ה א"ש דאין קטן שהגיע לחינוך יכול להוציא גדול דמחויב בקריאה וכן מבואר בהלכות גדולות ובירושלמי וכ"ה בפמ"ג בראש יוסף מגילה (דף ד'.) לתרץ הסתירה לענין נשים אם מוציאין לאנשים לתרץ בזה הסתירה בש"ע] וכ"מ בהגהות מיימוני, א"כ א"ש דדוקא לענין קריאה אין יכול קטן שהגיע לחינוך להוציא לגדול דמחויב בקריאה דעל זה אינו בר שליחות אבל לענין כתיבה הכל שוין דהא אפילו נשים דמחויבים רק בשמיעה פשוט דצריכין לשמוע מקרא מגילה ממגילה כשרה וה"ה בקטן שהגיע לחינוך וכיון דלענין זה שוין ממילא יכול להוציא גדול אף דהוי תרי דרבנן הלא ראינו דכל הפוסקים הנ"ל לא ס"ל חילוק של התוס' ובפרט דרש"י חולק להדיא על חילוק התוס' כמ"ש הרא"ם על סמ"ג ריש הלכות מגילה וז"ל אכן קשיא דא"כ מ"ט דר' יוסי. דפוסל קטן שהגיע לחינוך מלהוציא את הרבים במגילה והלא קטן שהגיע לחינוך לגבי מילי דרבנן מחויב בדבר קרינן ליה דאין לומר דרש"י ג"כ ס"ל דאין תרי דרבנן מפיק לחד מדרבנן דק"ו הוא אם דרבנן מפיק דאורייתא כ"ש תרי דרבנן לחד דרבנן עכ"ל. א"כ מבואר בדבריו דס"ל בדעת רש"י דתרי דרבנן יכול להוציא לחד דרבנן. ומה שהקשה הרא"ם לרש"י מ"ט דר' יוסי דפסול קטן שהגיע לחינוך מלהוציא הרבים במגילה. לפי הנ"ל אתי שפיר כיון דקטן אינו מחויב רק בשמיעה ולא בקריאה לכן אינו מוציא גדול. וז"ב:
כח) ולולי דמסתפינא הייתי אומר לתרץ דברי הש"ע (מסי' תרע"ה) לכאן דשאני התם דמיירי מקטן שהגיע לחינוך יכול להוציא את הגדול אבל כאן לא קאמר קטן שהגיע לחינוך רק חש"ו וקשה דהיה לו לומר יותר רבותא דאפילו הגיע לחינוך אינו יכול להוציא להגדול אע"כ דבהגיע לחינוך לא גרע מנר חנוכה דמוציא את הגדול דס"ל דתרתי דרבנן יכול להוציא חד דרבנן. ואני בעניי מצאתי תנא דמסייע לי דברי האור זרוע הובא בשלטי הגבורים פרק מי שמתו שכתב להדיא דכל מצוה שחיובה מדברי סופרים קטן שהגיע לחינוך מוציא את הרבים ידי חובתו וכתב שם הש"ג וכן בהלל וכן במגילה וכן בנר חנוכה עכ"ל. אמת על הב"י לא קשה לי מדוע לא הביאו דהא כבר כתב הכנה"ג בא"ח (סי' קפ"ח הגב"י אות ו') דספר שה"ג לא נתפשט עוד בימי הב"י. רק על נושאי הכלים אתמהה למה לא הביאו דבריו ונפלאת היא בעיני דאשתמיט להם דברי האור זרוע ועכ"פ היוצא לנו מכל זה דאף לפי מה שהעליתי דמגילה לא אתקש לתפילין א"ש דקטן שהגיע לחינוך כשר לכתיבת המגילה:
כט) ומ"ש כתר"ה איברא דכד מעיינין הא מלתא ליתא והוא דוודאי אף שמגילה דרבנן היינו החיוב קריאה אבל קדושת המגילה הכתובה כהלכתה הוא מן התורה ככל כתבי הקודש למה דפסק הרמב"ם אסתר מטמא את הידים כו' כר"א המודעי ולדידיה כתיבת מגילת אסתר נכתבת בתורת משה כו' וע"כ קטן שאינו מחויב בתפילין ילפינן מקראי דאם כתב סת"ם אין קדושתו עליה וא"כ כיון שחכמים חייבו לקרות המגילה מתוך מגילה הכתובה כהלכתה כל שאין קדושת המגילה עליה ככל מגילות שיהיה קדושה ד"ת אינו יוצא ידי חיוב דרבנן כו' והאריך בזה עכ"ד הקדושים:
ל) ולפע"ד דקדושת המגילה הוי רק דרבנן וכן מצאתי להדיא בספר, ראש יוסף מהרב פמ"ג על מגילה פרק בני העיר וז"ל ואמנם בס"ת יראה לכאורה דיש בו קדושה מדין תורה ואסור לנהוג בה בזיון וכ"ש להשתמש עליה תשמיש חול ושל גנאי ומנא אמינא לה מהא דביו"ד (סי' רפ"ב) חייב לעמוד מפני ס"ת והוא מגמ' קידושין פ"ק איבעי' להו מהו לעמוד מפני ס"ת ופשוט מפני לומדי' עומדין מפני' לא כש"כ. ויראה דק"ו גמור הוא ומפני לומדי' מה"ת הוה מפני שיבה תקום והדרת פני זקן כו' נמצאת אומר שחומר קדושת ס"ת חמור מכל קדושת המצות שהן מדרבנן וזה מד"ת כאמור. ומיהו הני מילי בס"ת שלם אבל חסר אות אחת ממנה או יתיר וכ"ש חומש אחד אפילו כתיקון ובגלילה אין בו קדושת ס"ת רק קדושת ספרים. ועיו"ד (סי' רפ"ב) בב"י וש"ע שם עכ"ל הזהב. וכן איתא שם בב"י ב' הרמב"ם וז"ל ואין כן דעת הרמב"ם שכתב מותר לכתוב התורה חומש בפני עצמו ואין בהם קדושת ס"ת השלם ומשמע דבעשוי' בגלילה כתקונו קאמר וא"צ לומר בספרים אלו שאינם עשוים בגולל אפילו כל התורה כתובה בהם וכן נהגו העולם שלא לעמוד מפניהם ומעולם לא נשמע פוצה פה לערער בדבר עכ"ל. ואף שברמ"א הביא אבל חומשים שלנו אין צריכין לעמוד משמע אבל בחומשים בגלילה צריך לעמוד צ"ע דמדברי הב"י נראה בדעת הרמב"ם דאפילו בחומשים שהם בגלילה א"צ לעמוד ואף שברמ"א הביא גם דעת הרשב"א החולק אולם הש"ך והעטרת זהב הגיהו ברמ"א יע"ש. נראה דחומשים א"צ לעמוד מפניהם. והנה במגילה, (דף כ"ז) אמרינן דחומשים יש להם יותר קדושה מנביאים וכתובים כו' אבל לא נביאים וכתובים ע"ג חומשים א"כ כיון דקיי"ל דאין עומדין מפני חומשים כש"כ דאין עומדין מפני נביאים וכתובים:
לא) ולכאורה צריכין להבין דברי הרב הפמ"ג במ"ש דדוקא ס"ת יש לה קדושה מה"ת משום דקתני דחייב לעמוד מפני ס"ת משמע דוקא ס"ת אבל לא נביאים וכתובים דהא כתבו התוס' בשבת (דף י"ד ע"ב) ד"ה האוחז דמה שאמר ר' פרנך אמר ר' יוחנן כל האוחז ס"ת ערום נקבר ערום דלאו דוקא ס"ת וה"ה בשאר, כתבי קודש יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד נימא כן דלאו דוקא ס"ת וגם על הב"י קשה איך אומר כן בדעת הרמב"ם דדוקא בס"ת ולא בשאר ספרים. אולם התוס' בעצמם לא כתבו כן בהחלט רק כתבו בלשונם קצת משמע דלאו דוקא ס"ת יע"ש ויעי' בשו"ת שב יעקב (חא"ח סי' י"א) שהעלה והוכיח מתוס' מגילה (דף כ"ד) דאין איסור נגיעת ערום בשאר כתבי קודש כאשר הוא סתימת לשון פרנך יע"ש שהאריך מאד בדברי התוס'. ודלא כמג"א (בסי' קמ"ז) דס"ל דמגילה כשרה אסור ליגע ערום דהעולם אין נזהר בזה. ופוק חזי מה עמא דבר. ואם אינם נביאים בני נביאים הן כדברי השב יעקב. וא"כ ה"ה בנ"ד מדאמרינן בקידושין מה לעמוד מפני ס"ת היה לו לומר מה לעמוד מפני ספרים דכולל ג"כ נביאים וכתובים ואע"כ דזה היה פשוט לי' דא"צ לעמוד. ודוקא מפני ס"ת צריך לעמוד ועוד מצינו שיש חילוק בין ס"ת לשאר כתבי קודש לענין תשמיש המטה דע"י הנחת כלי בתוך כלי שאינו מיוחד אינו מותר אלא בתפילין ושאר כתבי קודש וחומשים. אבל לא בס"ת לדעת הרא"ש בפ' מי שמתו:
לב) לכאורה נוכל להקשות ע"ז מדברי שו"ת הרמ"א (סי' ל"ד) שנשאל אם מותר לישב על תיבה שיש בה ספרי קודש אי לחוש בזה משום בזיון ספרים והשיב כיון דאמרינן במנחות (דף ל"ב ע"ב) מטה שיש בה ס"ת אסור לישב עלי' הרי מבואר שאסור לישב על הספרים ואפילו על מטה שס"ת עלי' כש"כ על הספרים עצמן. ואין לחלק בין ס"ת לשאר ספרים כמו שמצינו שחלוקים לענין תשמיש המטה לפי דעת הרא"ש פ' מי שמתו ואפ"ה נראה דלענין זה אין חלוקים דהא קדושת ספרים עדיפי מעצמות המתים שדינן כס"ת לענין זה כדאיתא במרדכי עכ"ל. א"כ נראה לכאורה דאף קדושת ספרים ג"כ כס"ת. ואף שכתב שם ס"ת מ"מ לאו דוקא ס"ת. אולם אחר העיון אינו קושיא. דלענין בזיון שאני נהי דשאר ספרים אין להם קדושה רק מדרבנן מ"מ אסור לבזות אותן ונהי דלענין כבוד אינן שוין כמ"ש ביו"ד (סי' רפ"ב) ולענין הורדה מקדושה קלה לחמורה ג"כ אינם דומין כמ"ש במגילה (דף כ"ז ע"א) אבל לענין בזיון שווין. וראי' לחילוק זה מדברי כנה"ג ביו"ד (סי' ר"מ אות מ') שכתב וז"ל מצאתי בספר צפחת מים פ' משפטים דעל כבודו יכול למחול ולא על בזיונו ועי' בשו"ת הריב"ש (סי' ר"ך) דמבואר דאף דאב ורבו יכולים למחול על כבודם אבל על בזיונם אינם יכולים למחול וכן הוא בשאלתות פ' משפטים (דף ס"ז ס"א) א"כ ה"ה לענין כתבי קודש לענין בזיון אמרינן דהוה כס"ת עכ"פ מדרבנן. אבל מ"ש בש"ס מטה שיש בה ס"ת אסור לישב עלי' הוא מה"ת וזה דוקא בס"ת ממש אבל לא בשאר ספרי קודש דרק מדרבנן החמירו. ובלא"ה מבואר שם (בסי' רפ"ב) בש"ך ב' הר' מנות דהא דאמרינן דגם בשאר ספרים אסור לישב עמהם בשוה דוקא שלא בשעת הלימוד אבל בשעת הלימוד מקילים בזה אף דבס"ת וודאי אסור. אע"כ דלא דמי לגמרי לס"ת. היוצא לנו מכל זה דדברי הרב הפמ"ג שרירים וקיימים דדוקא ס"ת קדושתו מה"ת אבל בשאר ספרים אין קדושתם רק מדרבנן וא"כ הדרא סברתם לדוכתי' דקטן שהגיע לחינוך כשר לכתיבת המגלה כנ"ל. שוב מצאתי בשו"ת בית אפרים (חא"ח סי' ס"ח) שכ' וז"ל אלא אפילו למ"ד נאמרה לכתוב אין הציווי לכותבה כדי ללמוד מתוכה כמו נביאים וכתובים רק משום מצות קריאה. שכך תקנו עפ"י רוה"ק לקרותה מתוך הכתב כו' ואינו דומה לשאר נביאים וכתובים שנאמרו ברוה"ק ומסרום לעם ד' בתורת דברי קבלה כדברי תורה ללמוד בהם ולתכלית זה הם כתובים ומסורים לעם ד' אלה. משא"כ במגילה שניתן לכתוב לשם מצות קריאה ואין מקיים מצות ת"ת בקריאתה רק מצות חכמים בקריאה לבד כו' ע"ש. א"כ מזה ראי' למה שהעליתי דלמגילה אין לה קדושה כמו לנביאי' וכתובים. וע"כ אין לה קדושת ס"ת:
לג) ומ"ש כת"ר וז"ל דא"כ [כלומר דקטן שהגיע לחינוך כשר לכתיבת המגילה אף דגוף קדושת המגילה הוא דאורייתא] אם קטן שהגיע לחינוך כתב ס"ת יהיה כשר לקרות בו שהרי קריאת התורה מתקנת עזרא לבד ולהדיא כ' הש"ך ביו"ד (סי' רפ"א סק"ז) דפסול אלא וודאי כיון דמ"מ גוף קדושת ס"ת דאורייתא לא מהני קט לקדושתו ושוב אינו יוצא בה אף מדרבנן כיון דאין קדושה בקדושת ס"ת מה"ת עכ"ל הזהב. אולם לפי מה שהעליתי דקדושת מגילה רק דרבנן לא קשי' מס"ת דשאני ס"ת דקדושתו דאורייתא לכן קטן אף שהגיע לחינוך פסול לכתוב ס"ת:
לד) ומ"ש כתר"ה נשוב למ"ש בתחלה דאף לדעת הרב המגיד בשיטת הרמב"ם דמגילה אינו כס"ת אלא למה שהשוה מ"מ הרי פסול הרמב"ם בפירוש מגילה שכתבו גוי ואת"ל דמשום דגוי אדעתא דנפשי' עביד הלא קטן נמי לאו בר כוונה הוא (הנה כבר העלתי לעיל לסתור ב' טעמים האלו וכ"ש בקטן שהגיע לחינוך] עוד כ' כת"ר והנה יש מקום בזה להכשיר ע"פ דברי הירושלמי דתרומות (פ"א ה"א) הביאו התוס' פ"ק דחולין (דף י"א) שהקשה אהא דחש"ו פסולים לכתוב הגט משום דבעי לשמה ויהיה מעשה שלהם מוכיח על מחשבתם פי' דהא חש"ו יש להם מעשה ואין להם מחשבה וכתיבת הגט הוה מעשה ומשני משום דזה כותב וזה מגרש פי' שאחר מגרש וכתב כת"ר פירוש בדברי הירושלמי והוכיח משם דקטן שהגיע לחינוך כשר לכתיבת מגילה ואח"כ דחה פירושו דמש"ס דידן מוכח דלא הוה רק מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו בגט דבזה לא מהני רק מדרבנן ולא מהני לקדושת מגילה שהוא דאורייתא אף דחיוב קריאה מדרבנן עכ"ד:
לה) ולפע"ד נראה מלבד דלפי מה שהעלתי לעיל באריכות דגוף קדושת המגילה רק דרבנן א"כ מהני גם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו [ולכאורה נוכל לומר דדוקא בדרבנן מהני אבל לא בדברי קבלה אולם לקמן אכתוב בע"ה דדברי קבלה אין דינו כדאורייתא] א"כ ראייתו מדברי הירושלמי קמה וגם נצבה רק אפילו נימא דגוף קדושת המגילה דאורייתא ג"כ דיחוי של כת"ר חוזר ונראה בהי דמוכח משם דכתיבת גט לא מקרי מעשה רק מחשבתו נכרת מתוך מעשיו מ"מ בכתיבת מגילה מקרי מעשה גמור. סתם נשים לאו לגירושין קיימו מ"ש דאמרינן סתמא לשמן קאי ואין לומר משום דאין כאן מצוה לגרש דא"כ בזינתה מא"ל. ותירצו בתוספת וביתר ביאור הוא בדברי הקדמונים דבשלמא במילה ופסח כיון דמצות חובת הגוף הם בזה יש לומר דוודאי לא ימשוך את ידו מן המצוה משא"כ באשתו שזנתה נהי דמצוה איכא לגרש מ"מ אינו חוב עליו לגרשה ואם ירצה שלא לגרשה אין עבירה בידו לכך מסתמא לאו לשמה קאי יע"ש. א"כ ה"ה:
לענין מ"ש כתר"ה ג"כ יש לחלק כן דדוקא בגט נהי דהקטן עושה מעשה בכתיבת הגט ואף שאמר בפירוש לשם גט מ"מ לא הוה רק מחשבתו נכרת מתוך מעשיו אבל מעשה גמור לא הוה משום דאין מבורר בבירור דכוונתו באמת לגט דהרי חזינן דגם גדול שכתב סתמא לא מהני בגט אף דמהני במילה וקרבנות משום דגט אינו חובת הגוף צריך לשמה בפירוש ולכן כתיבת הקטן לא מקרי מעשה גמור כמו באלון ורימון בחולין (דף י"ב ע"ב) דזה לא הוה כלשמה בפירוש רק מחשבתו נכרת מתוך מעשיו ונחית חד דרגא מגדול. אבל לעולם במגילה דהוא חובת הגוף מקרי מעשה גמור דבזה הוה כמו באלון ורימון כמו שהבאתי לעיל ראי' לזה מדברי השו"ת הרי"מ (חא"ח סי' ב' ובחאה"ע סי' כ"ג) וע"ש. והא גם בגדול בזה בסתמא כשר כמו שהוכחתי לעיל וא"כ א"ש דקטן שהגיע לחינוך כשר לכתיבת מגילה. אולם ז"א דנהי דמגילה חובת הגוף אבל הכתיבה אינו חובת הגוף דיכול לצאת במגילה שכ' חבירו וצ"ע:
לו) ונלפע"ד להביא ראי' מירושלמי הנ"ל לנ"ד אפילו לפי מ"ש הפירוש בירושלמי על מה דמשני משום דזה כותב וזה מגרש דפירושו משום דבעי שליחות ולאו בני שליחות נינהו ג"כ א"ש לנ"ד דדוקא בגט פסול משום דלאו בר גירושין הוא לכן לאו בני שליחות נינהו אבל במגילה דכבר העליתי ב' רוב פוסקים דקטן שהגיע לחינוך מחויב עכ"פ בשמיעה כמו נשים א"כ הוה איתא בדנפשי' ויכול להעשות שליח וכמ"ש התוס' גיטין (דף ס"ד ע"ב) להדיא דכל היכא דאיתא בדנפשי' מועיל שליחות לקטן יע"ש. וא"כ כיון דהוה בר שליחות כשר לכתוב מגילה דהא לענין גוף כתיבת המגילה שוה לגדולים דצריך ג"כ לשמוע קריאה ממגילה כשרה. היוצא לנו מכל זה דהדין צדק עכ"פ לשיטת הרמב"ם וה"ה דקטן שהגיע לחינוך כשר לכתיבת מגילה:
לז) ומ"ש כתר"ה דהברכי יוסף כ' בשם התוס' דנשים וקטנים דוקא בס"ת פסולים אבל כשרים לכתוב נביאים וכתובים וכ' דחפש בתוספ' גיטין ולא מצא. הנה כוונת הברכ"י הוא על מ"ש התוס' בגיטין (ד' מ"ה ע"ב) [ומ"ש בברכ"י דף מ"ד ט"ס] ד"ה כל שישנו בקשירה כו' וסיימו ודוקא בס"ת ותפילין ומזוזות דכתיב וקשרתם דרשינן הכי עכ"ל מ"ה הכשירו בסוכה ולולב וציצית ומכאן למד הברכ"י דדוקא סת"ם אבל נביאים לא דאל"ה הו"ל להתוס' להשמיענו יותר רבותא דאפילו בנביאים וכתובים פסול אע"כ דבנביאים וכתובים נשים וקטנים כשרים לכתוב ונלפע"ד להביא ראי' לזה כיון דהתוס' כתבו דמאי דאמרינן כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה הוא דוקא בסת"ם דכתיב וקשרתם וכתבתם דרשינן הכי. דהא הרא"ש כ' שם פירוש על זה דדוקא ס"ת הוא דילפינן מתפילין ומזוזה דכתיבה מכתיבה ילפינן יע"ש ופירש"י במנחות (דף ל"ב ע"ב) הכא כתיב וכתבתם והתם כתיב זאת זכרון בספר עכ"ל. וכן הביא שם הקרבן נתנאל ע"כ נראה דנביאים לא הוקשה לזה דהא לא מצינו דנביאים אתקש לס"ת מכתיבה כתיבה. א"כ מוכח כדעת הברכ"י בדעת התוס' דנשים כשרות לכתוב נביאים. אולם תימא לי על הרב הברכ"י דדחה ראי' זו מהתוס' כיון דלכמה דברים אתקש מגילה לס"ת. ואי מהא לא תברא דיש לתרץ ע"פ מ"ש הרב המגיד בדעת הרמב"ם דלדבר שלא מפורש לא איתקש. ועדיפא היה לו לסתור ראייתו מתוס' כיון דמצינו להדיא במגילה (דף י"ט ע"א) דאמרינן על הספר ובדיו. מנלן אתיא כתיבה כתיבה כו' ע"כ. א"כ ממילא אתקש מגילה לספר וספר אתקש לתפילין דכל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וצ"ע:
לח) ומה שהביא כת"ר ראי' דבנביאים וכתובים נשים וקטנים פסולים ממתני' דאין בין ספרים לתפילין ומזוזות מגילה (דף ח') דכבר כ' רש"י ספרים היינו תורה ונביאים וכתובים וכה"ג דייק הרמב"ן לענין אם חסר אות אחד בס"ת פסול וכה"ג דייק הח"צ (בסי' צ"ז) דנביאים וכתובים צריך לתפרם עכת"ד:
לט) ולפענ"ד יש לשדות בזה נרגא. דהנה לכאורה קשה על שיטת הרמב"ם דס"ל דמזוזה א"צ עיבוד לשמה ובס"ת צריך עיבוד לשמה איך יפרנס המתני' דאין בין כו' דמשמע דלשאר דברים שוין והלא יש חילוק עדיין בין מזוזה לספרים. ונלפע"ד לתרץ דהנה התוס' במנחות (דף ל"ב) הקשו בד"ה תפילין על הקלף מזוזה על דוכסוסטוס וז"ל ושניהם פסולים אגויל וס"ת כשרה על הגויל ותימא דלא חשיב לי' בהדי דאין בין ספרים לתפילין ומזוזות בפ"ק דמגילה. ויש לפרש דלא איירי בדבר שכתובין בו כו' עכ"ל. לפ"ז מתורץ קושיתי בטוב טעם. דלא יכול התנא לחלק מענין עיבוד לשמה דהא לא מיירי כלל מדברים הכתובין בו דהיינו העור. לפ"ז נסתר מחמתו ראית כת"ר דבנביאים וכתובים נשים וקטנים פסולים מדלא קתני חילוק זה דנוכל לומר ג"כ דלא מיירי כלל מהכותב רק מהכתיבה:
מ) באופן אחר נלפע"ד לתרץ ע"פ מ"ש הר"ן בפ"ב דמגילה על מה שכ' בירושלמי מה בין ספרים למגלת אסתר שהספרים נכתבין בכל לשון ומגילת אסתר אינה נכתבת אלא אשורית וכתב שם הר"ן דכי קתני אין בין בירושלמי היינו דברים שבגופה וכ' שם דהרמב"ם ס"ל דמגילה א"צ עיבוד לשמה משום דזה לא מקרי דבר שבגופה יע"ש. א"כ נוכל לומר ג"כ במתני' דאין בין הנ"ל ג"כ דמיירי רק מדבר שבגופה אבל ענין עיבוד לשמה לא הוי דבר שבגופה לדעת הרמב"ם. אולם עדיין קשה לי על שיטת הר"ת בגיטין (דף ו ע"ב) דס"ל במזוזה צריך שרטוט בכל שורה ובס"ת א"צ שרטוט בכל שורה רק בשורה ראשונה איך יפרנס מתני' דאין בין הנ"ל וכאן לא שייך תירץ של התוס' הנ"ל דלא מיירי מדברים שכתובים בו. דזה הוי ג"כ כמו כתיבה דמזוזה דצריך לשרטט בכל שורה הוי ג"כ כמו גוף הכתיבה. אולם יש לתרץ ע"פ דברי הר"ן הנ"ל דהא כ' הר"ן שם עוד וז"ל ועדיין לא למדנו בשרטוט דשמא לעיקר כתיבה הוקשה לספר דהיינו קלף ודיו אבל לא לשרטוט שאינו אלא תיקון הכתיבה מ"ה אצטריך ואמת לומר שאף לענין שרטוט נקראת ספר עכ"ל. א"כ מבואר דשרטוט אינו דבר שבגופו. א"כ א"ש דאין יכול לומר החילוק לענין שרטוט דהא לא מיירי רק מדבר שבגופו:
מא) באופן אחר נלפע"ד לתרץ ע"פ דברי התוס' במנחות (דף ל"ב.) הנ"ל שתירצו שם על הקושיא הנ"ל וז"ל אי נמי משום דתפילין ומזוזות לאו מחד טעמא מיפסלין אגויל ולא דמי לאשורית דהוי מחד טעמא משום דכתיב והיו עכ"ל. א"כ מבואר שם דהא דאמרינן במגלה (דף ח ע"ב) אין בין ספרים לתו"מ היינו דתפילין ומזוזות צריך להיות שווים מחד טעמא והמתני' אשמעינן רק החילוק שבין ספרים לתפילין ומזוזות א"כ נראה מתוס' דכש"כ אם תפילין ומזוזות לא שוין בדין הזה בוודאי לא איירי בי' לחלק ביניהם לספרים. א"כ מיושב קושיתי על ר"ת הנ"ל דמ"ה אין מחלק ביניהם לענין שרטוט כיון דאינו חיוב רק במזוזה אבל בתפילין א"צ שרטוט בכל שורה א"כ א"ש דבזה לא איירי מתני' דאין בין:
מב) לפ"ז הן נסתר מחמתו ראית כתר"ה משום דאשה וקטן פסולים לכתוב נביאים וכתובים דנוכל לומר ג"כ דלא מיירי שם אלא מה דשוה בכל הספרים אבל מה דאינו שוה בכל הספרים לא שייך לחלק בין ספרים לתפילין ומזוזות כמ"ש דלא חשב החילוק שביניהם לענין גוויל כיון דאינו שוה בתפילין ומזוזות מחד טעמא. כש"כ דלא יכול לחשוב החילוק בין ספרים לתו"מ. מה דאינו שוה בכל הספרים אבל לעולם דבנביאים וכתובים אשה וקטן כשרים לכתוב. וליכא ראי' מדברי הח"צ. דשאני התם דהש"ס כתב להדיא לענין תפירה דשווין ספרים לתו"מ. ממילא שפיר הוי ראי' מדברי רש"י דספרים כולל גם נביאים וכתובים ממילא מוכח דגם נביאים וכתובים צריך תפירה. וכן ראית הרמב"ן לענין טעות דג"כ כולל כל הספרים. אבל בנ"ד דאינו מוזכר כלל בש"ס שם דמתני' מיירי מפסול דאשה וקטן נוכל לומר דמתני' לא מיירי מזה מדאינו שוה בספרים וז"ב:
מג) אולם קשה לי קושיא גדולה על מתני' דאין בין דעדיין היה יכול לחלק דדוקא בתו"מ פסו כתיבה שלא כסדרן אבל בספרים כשר שלא כסדרן כמבואר בפוסקים וכאן לא שייך כל התירוצים הנ"ל וצריך נגר ובר נגר דליפרקינהו שוב עלה בדעתי לתרץ ע"פ מ"ש הרשב"א במגילה (דף ז ע"ב) על מתני' דאין בין יו"ט לשבת. והביא דמקשה בירושלמי דהא תנן משילין פירות דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת. וכ' הרשב"א לתרץ דתנא ושייר ואע"ג דקתני אין בין. דהא אית לן כוותי' בפ"ק דתענית דתניא התם אין בין שלש הראשונות לשלש האמצעות כו' ואפ"ה אמרינן התם דתני ושייר ובכלהו הני דמתני' משמע דתני ושייר כו' עכ"ל. א"כ מתורץ יפה קושיתי דנוכל לומר ג"כ במתני' דידן דאין בין דתני ושייר. לפ"ז נלפע"ד לתרץ קושית הירושלמי מה שהקשה על מתני' דילן דלא מחלק דתו"מ פסול על שני עורות וספרים כשרים והניחו בקושיא. אבל לפמ"ש בשם הרשב"א מתורץ דבלא"ה תני ושייר. אולם קשיא לי דהא יכול לחלק דבתפילין ומזוזות נכתבין שלא מן הכתב אבל ספרים אין נכתבין שלא מן הכתב. אולם יש לתרץ זה בשני אופנים חדא ע"פ מ"ש הר"ן ב' הרמב"ן בדעת הרמב"ם שס"ל דמגילה א"צ עיבוד לשמה. וקשה עליו מירושלמי שכתב דאין בין ספרים למגילת אסתר רק דספרים נכתבין בכל לשון וקשה להרמב"ם דהא ספרים צריכים עיבוד לשמה ומגילה א"צ. ותירץ הרמב"ן דהרמב"ם ס"ל דלא שני רק מקולי ספרים ולא מחומרי ספרים. א"כ ה"ה יש ליישב קושיתי דמ"ה אין כתוב חילק דבתפילין ומזוזות אין נכתבין מן הכתב ובספרים אינן נכתבין רק מן הכתב משום דלא קתני רק מקולי ספרים ולא מחומרי ספרים. ועוד יש לתרץ קושיא זו דהנה הטעם דספרים אין נכתבין אלא מן הכתב משום דלא מגרס גריסין אבל תו"מ מגרס גריסין. ויעי' ברשב"א מגילה (דף י"ח) ד"ה היתה כותבה. א"כ נראה דאין החומרא בספרים משום דספרים חמירא קדושתה רק משום דלא מגרס גריסין ובכגון זה לא שייך למתני' לחלק ביניהם. ומנא אמינא לה מדברי שו"ת הר"ן (סי' ל"ח). וז"ל דהירושלמי כ' בפ"ק דמגילה על מתני' דתנן התם אין בין ספרים לתו"מ אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותו"מ אין נכתבין אלא אשורית. ושם בגמ' אמרינן על דרך קושיא תולין בספרים ואין תולין בתו"מ כלומר ואיך אמרו במשנתינו שאין בין ספרים לתו"מ אלא שהספרים נכתבין בכל לשון הרי חילוק אחר יש ביניהם שהרי תולין בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות. ואמרינן שם על דרך תירץ ספרים שכתובים כתו"מ אין תולין בהם. תפילין ומזוזות שכתב כספרים תולין בהם. כלומר הא דלא קתני במתני' אין בין לענין תלי' לפי מה שתולין בספרים ואין תולין בתו"מ אין מחומר תו"מ ולא מקולי של ספרים אלא מפני דרך כתיבתן אמרו כן שלפי שספרים כתיבתן גסה ויש ריוח הרבה בין שיטה לשיטה תולין. אבל תו"מ שכתיבתם דקה אין תולין כו' עכ"ל. א"כ מבואר שם דלא קתני במתני' רק מה דיש חילוק מצד חומר ספרים או מחומר תו"מ. א"כ ה"ה דלא יכול לכתוב חילוק זה דנכתב מן הכתב בספרים ולא בתו"מ דהא כ' הרשב"א דזה אינו מצד חומר הספרים אלא מצד דלא מגרס גריסין אבל אם תו"מ לא היו מגרס גריסין ג"כ היה אסור לכתוב שלא מן הכתב. יעי' ב"ק (דף ס"ב ע"ב) תוס' ד"ה מרובה: מד) ומה שכתב כ"ג שהקשה הרא"מ על הסמ"ג שרצה לסייע לדברי הרמב"ם שאמר אין מגילה צריך עיבוד לשמה מהא דהקורא במגילה הכתובה בין הכתובים ביחיד יצא דסתמא אינה מעובדת לשמה כדרך הכתובים. דא"כ לענין שרטוט ותפורת גידין ודיו נימא נמי הכא. וראיתי בח"צ שתירץ קושית הרא"ם דבשלמא שרטוט ואינך דסתמא דמלתא דמינכר הוא ובוודאי יראה אם הוא כתיבה כדינה. אבל לענין עיבוד לשמה דהוא מידי דלא מינכר ואעפ"כ אתה מכשיר לקרותה בין הכתובים מסתמא כשר אפילו בלא עיבוד לשמה דומיא דכתובים עכ"ד הקדושים:
מה) ונלפע"ד דאי מהא לא תברא קו' הרא"ם דעדיין יקשה הלא כתיבה לשמה בעי אפילו לשיטת הרמב"ם כמ"ש כל האחרונים. א"כ מנין ידע דהכתיבה היה לשמה דזה ג"כ לא מינכר. אע"כ דמיירי כשידע שהיה הכתיבה לשמה א"כ נוכל לומר דמיירי ג"כ שידוע שהיה העיבוד לשמה ונסתר ראית הסמ"ג: מו) אולם לכאורה לפי מה שהוכחתי לעיל (אות י"ג) דבמגילה סתמא ג"כ לשמה א"ש דמ"ה מגילה הכתובה בין הכתובים כשרה ואין לחוש דשמא היה הכתיבה שלא לשמה כיון דאפילו היה סתמא כשרה ג"כ. וזה אין לחוש שמא היה כוונתו בהיפך מלשמה. ואין להקשות דא"כ נסתר ג"כ ראית הסמ"ג דעיבוד שלא לשמה כשר דלמא מ"ה מגילה הכתובה בין הכתובים כשר משום דעכ"פ לא גרע מסתמא ובמגילה גם סתמא כלשמה. ז"א קושיא. דדוקא גבי כתיבת מגילה שייך לומר כיון דכותב מגילה ועושה מעשה של המצוה אז אף דלא היה לו כוונה בפירוש לשם מגילה רק בסתמא דעוסק בו הוי כלשמה. דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אבל בעיבוד העור אם היה בסתמא לא שייך לומר דהוי לשם מגילה. דהא אינו עושה עדיין שום מעשה שיהיה מגילה רק העיבוד דזה עושה ג"כ לעור שאינו למצוה כלל רק לבגד ואינו ניכר בזה מחשבתו מתוך מעשיו וז"ב בסברא. א"כ שוב א"ש תירץ של הח"צ דלא נוכל להקשות מנין לנו דהכתיבה היה לשמה. משום דלענין הכתיבה אף בסתמא כלשמה. אולם עדיין קשה הלא אם כתבו גוי ואפקורס מבואר ברמב"ם דהמגילה פסולה א"כ אמאי מגילה הכתובה בין הכתובים כשר ביחיד דשמא כתבה גוי או אפקורס ואינו מינכר. אע"כ דידעינן דלא כתבו גוי ואפקורס א"כ יכול להיות דידעינן ג"כ דהעיבוד היה לשמה ונסתר ראית הסמ"ג. וצ"ע:
מז) וכת"ר כתב ליישב קושית הח"צ על הרא"ם שדחה ראית הסמ"ג דלא בעי תפירת גידין אלא שיהיה בהם קדושה אבל לא קפדינן בהא כיון דבלא"ה מותר לקרות בה דשם מיירי רק לקרות וזה כוונת הסמ"ג בעיבוד שלא לשמה ג"כ עכ"ד המסולאים:
מח) מ"מ לפי דברי כ"ג שהשיג על הח"צ נסתר ראית הסמ"ג והדרא קושית הרא"ם לדוכתי':
מט) ונלפע"ד לתרץ קושית הרא"ם, בפשיטות דכוונת הסמ"ג דע"כ מגילה א"צ עיבוד לשמה דאם נימא דצריך עיבוד לשמה למה כ' סתם מגילה הכתובה בין הכתובים יוצא ביחיד דנוכל לטעות דלא בעי עיבוד לשמה היה לו לפרש עכ"פ דעיבוד לשמה בעינן דבזה יכולים לטעות כיון דלא נזכר בש"ס דצריך עיבוד לשמה והוא רק מדרבנן כמו שהוכחתי לעיל (אות ד') אבל בתפירה ודיו שכ' להדיא בש"ס דצריך במגילה והוי פסול דאורייתא תו לא נוכל לטעות בזה מ"ה א"ש דכ' סתמא דקורין במגילה הכתובה בין הכתובים: נ) ומ"ש כת"ר דפשוט בעיניו דאשה וקטן פסולין לכתוב מגילה. הנה כבר העליתי דזה תלוי ברבוותא בפלוגתא דרמב"ם ורמב"ן אם מגילה צריך עיבוד לשמה והעליתי דהוא ספיקא דדינא כנראה מש"ע. וא"כ גם בנ"ד הוי ספיקא דדינא וא"כ א"ש שוב מ"ש בתשובתי הראשונה להתיר מכח ס"ס נא) ומ"ש כת"ר ועתה נבוא לבאר דין בן י"ג שנה שכתב מגילה ולא בדקוהו בשערות והסכים לדברי לכאורה כיון דמגילה דרבנן סמכינן על חזקה דרבא. וכתב גדולה מזה להכשיר אף בס"ת. ואח"כ דחה דברי דמגילה חמור מס"ת דהנה הרמב"ם כתב דכל מצות של תורה נדחין מפני מקרא מגילה ומשמע דאפילו לא יוכל אחר קריאת המגילה לעשות המצוה של תורה וכ"כ הט"ז בדעת הרמב"ם אבל הר"ן כתב דבא"א לקיים שניהם אין שום מצוה של תורה נדחה מפני מקרא מגילה דרבנן והט"ז דחה דברי הר"ן שדעת הר"ת דברי קבלה כדברי תורה דמי וכת"ר כתב דלדידיה א"צ לזה והביא ראיה לדעת הרמב"ם מהירושלמי דמגילה עכ"ד:
נב) מקודם אציע מה שנלפע"ד לדחות דברי הט"ז. חדא נלפע"ד דאף לשיטת ר"ת דס"ל דצום גדליה דדברי קבלה כד"ת דהיינו צום גדליה שכתוב בזכריה שהוא נביאים. דוקא מה שכתוב בנביאים אבל מה שכתוב בכתובים לא חמור כד"ת וראיה לדברי מדברי מס' סופרים פ"ח דנביאים נקרא קבלה וכתובים דברי קדושה יע"ש. דשם משמע דנביאים עדיפי ויעיין בר"ן פ"ק דר"ה גבי פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות יע"ש. א"כ מגילה דהוי בכלל כתובים י"ל דר"ת מודה דלא הוי כדאורייתא. ולא נעלם ממני מ"ש הרז"ה הובא בב"י (סי' תרפ"ו) וז"ל והר"ן הקשה ע"ז בפ"ב דתענית וכתב שהרז"ה תירץ דכיון דפורים דברי קבלה וד"ק כמו ד"ת הו"ל כשבתות ויו"ט דתנא הם אסורים לפניהם ולאחריהם מותרין לפי שהם ד"ת וד"ת א"צ חיזוק עכ"ל. ונפלאת היא בעיני על הט"ז דאשתמיטתיה במחכת"ר דברי הרז"ה אלו דאל"ה לא היה צריך להביא ממרחק לחמו מדברי הר"ת מענין צום גדליה. הלא הרז"ה כתב להדיא על ימי הפורים ובפרט לפי מ"ש דמדברי הר"ת ליכא ראיה דיש לחלק דזה דוקא בנביאים אבל לא בכתובים אבל מרז"ה שכתב להדיא כן על ימי הפורים ליכא לסתור כן. אולם הר"ז משיג שם על הרז"ה והעלה דימי הפורים הם דרבנן יע"ש:
נג) עוד נלפע"ד דגם להרז"ה אין כוונתו דיהיה לו דין דאורייתא גם להחמיר רק שכתב דאינו כמו דרבנן דצריך חיזוק אבל ימי פורים שכתובים בכתובים דהוים ד"ק א"צ חיזוק מש"ה אחריהן מותרין להתענות אבל לעולם יכול להיות דמודה דאינו כד"ת שיהא לו כל החומרות של ד"ת מפני שהבאתי בעזה"י איזה ראיות משם דד"ק לא הוי כד"ת ממש. ובזה יהיה מיושב מה דהיה קשה לי על הרב פר"ח דבסי' תרפ"ו כתב דנראין לו עיקר דברי הרז"ה הנ"ל. ובסי' תרפ"ז כתב דעיקר דמקרא מגילה דרבנן וסותר עצמו אבל לפמ"ש א"ש. גם לא נעלם ממני מ"ש בהגהות מרדכי פ"ק דמגילה ב' הר"ר יואל שכתב ג"כ כהרז"ה וז"ל ורשב"ט כתב דחנוכה הוא פרסומא ניסא ופורים דכתיב בכתובים הו"ל כד"ת ולא בעי חיזוק וראיה דבירושלמי מדמה להא דאמרינן בכל מתענין חוץ משבתות ויו"ט ור"ח וחנוכה ופורים ע"כ. ונעלם מהט"ז במחכת"ר דברי הר' יואל אלו ג"כ שלא הביא ראיה מדבריו. ונלפע"ד דגם כוונת הגהות מרדכי כמו שכתבתי במה שכתב דדינו כד"ת היינו לענין דלא בעי חיזוק. אבל לא לומר דהוי דינו כדאורייתא ממש לחומרא:
נד) אולם הרמב"ם בה' נדרים (פ"ג ה"ט) כתב וז"ל פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלו הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים הרי הן צריכים חיזוק וידחה נדרו, מפני גזירת חכמים עכ"ל. ויעי"ש ברדב"ז בפירושו שם וז"ל הנודר שיצום בשבת כו' או ערב יוה"כ סובר רבינו שאסור להתענות בעיה"כ מה"ת דכתיב בתשעה לחודש כו' ואפילו תימא שהוא דרשא דרבנן מ"מ יש לו עיקר מה"ת ולא אתי לזלזולי ביה ואין צריך חיזוק יע"ש עוד ברדב"ז ד"ה פגע בו חנוכה ופורים כו' ומשמע מהכא שאדם נדר לבטל איסורין דרבנן כגון שישתה סתם יינם או שנדרו לתת לחבירו רבית דרבנן וכן שאר איסורים שידחה נדרו מפני גזירות דרבנן שלא יבואו לזלזל בהם דצריכים חיזוק כו' עכ"ל הרדב"ז שם. א"כ מבואר דהרמב"ם ס"ל דאף איסור דרבנן אם יש לו עיקר מה"ת א"צ חיזוק. ורק איסור הצום בחנוכה ופורים כיון דהוי דרבנן ואין לו עיקר כלל מה"ת מש"ה צריך חיזוק. וקשה תינח חנוכה אין לו עיקר מה"ת. אבל צום הפורים דמבואר במגילת אסתר (ט' כ"ב) לעשות אותם ימי משתה ושמחה. א"כ עכ"פ הוי מד"ק שאסור להתענות וד"ק כד"ת. אע"כ דס"ל דד"ק אינו כד"ת. א"כ שוב מה דכתיב שם (פסוק ל"ב) ומאמר אסתר קים דברי הפורים האלה ונכתב בספר וכתב רש"י שם וז"ל אסתר בקשה מאת חכמי הדור לקבעה ולכתוב ספר זה עם שאר הכתובים וזה ונכתב בספר עכ"ל. ומקורו ממגילה (דף ז') יע"ש. א"כ גם הכתיבה אינו מה"ת כיון דהוי רק ד"ק. ואף שלענין הכתיבה מצאו רמז בתורה זאת זכרון בספר. כמגילה (דף ז'.). מ"מ לא מצינו שיהיה לענין הכתיבה כדאורייתא. דאטו כל מה שנמצא לדרבנן רמז בתורה יהיה דינו כדאורייתא. אדרבא מבואר ברמב"ם בהקדמתו לזרעים ואעתיקו לקמן (אות ס"ב) דנראה מדבריו דגם אם יש רמז אין דינו כדאורייתא. ואי משום דלענין הקריאה ס"ל להט"ז בדעת הרמב"ם דתקנו אותו כדאורייתא ממש. דגם בא"א לקיים שניהם ג"כ כל המצות נדחין מפני מקרא מגילה מלבד מה שהעלתי לקמן (באות נ"ד נ"ה) דרוב ראשונים ואחרונים חולקים עליו. אלא בלא"ה אף אם נימא כהט"ז וכשיטת כ"ג אין להחמיר בשביל זה בנ"ד. כיון דעל גוף הכתיבה לא מצינו שיהיה דינו כדאורייתא. כמו שאוכיח אי"ה לקמן (אות ס"א) רק על הקריאה מצינו דהחמירו ביה לפי שיטת הט"ז וכ"ג. וכיון דעל גוף הכתיבה לא מצינו דהוי כדאורייתא. שוב מועיל חזקה דרבא. ושוב גם לענין הקריאה יוצאין במגילה שכתבה בן י"ג שנים שלא הביא עוד ב' שערות. וכעין שכתב הרמב"ם לענין הוחזק האיסור בע"א דמלקין עליו. כיון דעל גוף הכתיבה סמכינן על חזקה דרבא. והנה מדברי הרמב"ם בפ"ג מהל' נדרים הנ"ל נראה היפך מדברי התוס' בב"ב (דף מ"ט) שהבאתי לעיל (אות כ') מדבריו למדנו דאף בדרבנן אם יש לו סמך מה"ת אינם צריכים חיזוק. א"כ כ"ש ימי פורים לפי דעת הרז"ה ורשב"ט שהם כתובים בכתובים. אבל אין מוכח מזה דהם דאורייתא. דהלא חזינן דגם דרבנן שיש לו עיקר מה"ת ג"כ א"צ חיזוק. ונלפע"ד דהא שכתב הה"מ בפ"א דאישות דמ"ש הרמב"ם מד"ס היינו לענין חשבון המצות אך כל דין תורה יש להן יע"ש. אולם מדברי הרמב"ם בפ"ג מה' נדרים ה"ט הנ"ל כתב להדיא דפורים הוא מד"ס ומדסיים וידחה נדרו מפני גזירת חכמים נראה אף שכתב מד"ס הוי רק מדרבנן. ועוד מדחשבו בהדי חנוכה בוודאי הוי רק דרבנן. וכן מצאתי להדיא בהגהות מרדכי שם וז"ל וא"ת יהיו נשים חייבות בסוכה שאף הן היו באותו הנס דענני הכבוד וכן יהיו חייבות במצה מטעם זה ומה צריך טעם דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. וי"ל דלא אמרינן האי טעמא אלא במלתא דרבנן כגון מגילה וחנוכה וד' כוסות. ע"כ מבואר דמגילה הוי דרבנן ומצאתי בשו"ת מהרי"ק (שורש) שכתב ב' התוס' דיומא דד"ק הוי דרבנן. וכ"ה בשבת פרק כירה ד"ק לא הוי כדאורייתא. וכן יש להביא ראיה מב"ק (דף ב' ע"ב) דאין דנין ד"ת מדברי קבלה ואם נימא דד"ק כדאורייתא ממש אמאי אין דנין זה מזה. יע"ש. והנה הרמב"ם כתב בה' מגילה פ"א שמגילה תיקון נביאים. והנה מבואר ברי"ף פ"ד דמגילה ב' הירושלמי דמשה, תיקן להם לישראל לקרות בשבתות ויו"ט ובר"ח ובחוה"מ וכ"כ הרמב"ם דהוא תיקון נביאים ואפ"ה קיימא לן דקריאת התורה הוא דרבנן כא"ח (סי' תרפ"ה) דאין לנו קריאה מה"ת לכ"ע רק פרשת זכור וי"א גם פרשת פרה דלא כב"ח ויעיין בברכי יוסף שדחה שם דבריו. א"כ מבואר דאף דהוא תיקון נביאים מ"מ הוי דינו רק כדרבנן אם כן בנ"ד דהוא ג"כ רק תיקון נביאים אינו כדאורייתא ממש. ויעיין בתענית (פ"ד מ"ד) בברטנורה וז"ל אבל קרבן עצים כדברי סופרים דמי. וכתב התוי"ט שאע"פ דתקנת נביאים היא כד"ס דמי. ובגמ' דתענית (דף כ"ח ע"ב) קרי לה מדאורייתא משום דתקנת נביאים היא. יעיין ריש עירובין עכ"ל: נה) שוב ראיתי בטורי אבן במגילה (דף ד'.) ד"ה שאף הן היו באותו הנס וז"ל וי"ל דודאי דבר שחיובו בדברי קבלה ל"ד לשל תורה לגמרי ולא לשל דבריהם אלא הוא מילתא מציעי בין של תורה לשל סופרים כו' עכ"ל א"כ קשה לכאורה כיון דד"ק חמורים מדרבנן קצת אפשר דלא מהני ביה חזקה דרבא. אולם באמת יש להוכיח דדברי קבלה לא עדיף מדרבנן. מפ"ק דפסחים (דף ט"ז.) גבי ספק משקין דמ"ד טומאת משקין דרבנן אזלינן בספיקו להקל ואף ע"ג דכתוב הדר הוא בספר חגי (קפיטל ב'). וכן בהא דתרומות פירות וספק חלה ג"כ הקילו אע"ג דמקרא הוא בספר נחמיה (קפיטל י"ג) והוא דברי קבלה. אע"כ דגם זה דינו כד"ס וכן יש ללמוד מפסחים גבי בה"ש דתשעה באב. שוב מצאתי בספר ישועות ישראל (סי' ס"ז) שהוכיח ג"כ מכאן דד"ק הוי רק כדרבנן דלא כטורי אבן. ואפשר דהטורי אבן מודה לענין לעשות חיזוק דא"צ אף שהוא רק כדרבנן מ"מ א"צ חיזוק כיון דמפורש עכ"פ בנביאים וכתובים וזה כוונתו במ"ש דהוא מציעי בין דאורייתא לדרבנן. אבל לענין ספק וכדומה מודה דדינו כדרבנן ממש. וא"כ ה"ה לענין חזקה דרבא דמהני ביה כמו בדרבנן ממש. ונלפע"ד להביא עוד ראיה דמקרא מגילה דרבנן. מחי' הרשב"א מגילה (דף י"ט) ד"ה ור' יהודה מכשיר בקטן וז"ל פי' התוס' דחוק וכו' דכל שעיקר המצוה דרבנן כמגילה והלל ומצות אינך קילי טפי והלכך לא מפיק עכ"ל. וכן מצאתי בריטב"א ר"ה (דף כ"ט) ובמס' מגילה (דף ד' ע"ב) שכתב להדיא דמגילה דרבנן. וכן מצאתי להרשב"א מגילה (דף ה' ע"ב) וז"ל ובנימוקי הרמב"ן נרו דחזקיה ור' אסי מנהג חסידות היא דאדרבה לא ליקרי כלל דהוי ספיקא בשל דבריהם וד"ק כדרבנן ולקולא אלא לדברי הגאונים ז"ל קרו מדינא בי"ד דאזלינן בתר רובא. אבל בט"ו מנהג חסידות ולענין ברכה בראשון ולא בשני דאודאי דבריהם מברכין אספק לא מברכין עכ"ל א"כ מבואר דעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א דמגילה דרבנן ודעת הרשב"א ב' הרמב"ן דדברי קבלה כדרבנן ממש. עוד מצאתי דמגילה דרבנן בספר תורת נתנאל (ח"ב פ' חקת) וכ"כ להדיא ברא"ם על הסמ"ג ריש הל' מגילה שכתב לענין קטן שיוכל להוציא את הגדול דמחויב בדבר כיון שהגיע לחינוך לגבי מילי דרבנן מחויב בדבר מקרי. יע"ש. וכ"כ התוס' להדיא במגילה (דף י"ט ע"ב) ד"ה ר' יהודה אומר דבקטן הוי תרי דרבנן ובגדול הוי חד דרבנן במגילה וכ"כ הכל בו הובא בא"ר (סי' תרפ"ח) דמש"ה לא קרינן בי"ד וט"ו מספיקא דיומא הטעם לפי שאינו אלא מדבריהם וכ"כ הא"ר שם (סי' תרפ"ז) שהקשה על מ"ש הלבוש דמגילה זמנה כל הלילה אף דק"ש עד חצות. כתב הא"ר וז"ל ול"נ דבמגילה דרבנן לא החמירו יע"ש. וכן מצאתי בספר מעין החכמה על מצות (דף קמ"ג ע"ג) שהביא בשם העיטור שס"ל דמגילה דרבנן וכן מצאתי בדרישה א"ח (סי' תר"ד) שכתב לחלק בין עיוה"כ דאכילתו דאורייתא אבל בפורים אף דהוי ד"ק אינו דאורייתא והוא כמו שכתבתי לעיל ב' הרמב"ם פ"ג מהל' נדרים ה"ט. וא"כ ה"ה לענין קריאת המגילה כנ"ל (באות נ"ד):