בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה
שלמה אבן העזר סימן ח
ב"ה יום א' פ' פקודי שנת תרל"ה לפ"ק פה אזארקאוו. הרים ישאו ברכה וחיים ושלום וכט"ס לכבוד ידיד ה' וידיד נפש כל חי ה"ה הרב האי הגאון המפורסם בקצוי ארץ סיני ועוקר הרים. שר התורה. נזר הקודש צדיק ונשגב. פ"ה עה"י נ"י כו'. כקש"ת מו"ה שמחה רעהפיש שליט"א אבד"ק קעמפנא והגליל. [בעהמ"ח ספר שערי שמחה זצ"ל]:
אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו:
לאשר שמו הטוב כשמן תורק אשר במקום גדולתו שם ענותנותו. וכאשר החל להראות לי כי ענותו תרבני. לזאת הרהבתי בנפשי לבוא לפני כס כבודו הרם להציע לפני הדרת קדשו את רחשי לבבי את אשר עלה בעזרת רוכב שמים במצודת שכלי אשר נסתפקתי ואשר עלה ברעיוני ומבוקשי אשר כבוד גאונו ישים דברי בכור שכלו הזך לשקול אותם בשכל הקודש ומתורתו ילמדני. וישמיעני חות דעתו הרחבה להלכה:
שאלה באשה שהניקה ב' בנים ומתו והחליטו הרופאים כי חלבה ארסיי. כי האשה הזאת היא נגועה ומוכת שחין ר"ל. גם אמרו הרופאים כי גם היא מסוכנת אם תניק לאשר היא חולנית על החזה ר"ל. ואחר זה היה לה בן ולא הניקה אותו מפני ציווי הרופאים וחי. ואחר זה ילדה זכר ואמרו ג"כ הרופאים יהודים מומחים שלא תניק כי היא סכנה לה ולהילד. ונתנה בנה למינקת שלשה חדשים קודם מיתת בעלה רק היא ג"כ הניקה מעט. והעיקר הניקה המינקת. אולם אם הילד נפלה למשכב וגזרו הרופאים שהיא מפני שתניק גם היא מעט והזהירו אותה שלא תניק כלל. ופסקה להניק לגמרי חודש קודם מיתת בעלה. ומפני שפסקה מלהניק פסק גם חלבה. והמינקת הניקה הילד חמשה עשר חדשים וגמלתו והילד הוא בריא אולם וכעת אירע שידוך הגון להאשה האלמנה עם גביר אחד שישגיח גם על ילדי' לטובה. והאשה הכניסה לבעלה הראשון נדוניא גדולה. אולם בעלה אבד הכסף בענין רע ונשארה ריקם עד שאין לה מזונות ר"ל. ואם תעשה זה השידוך יהיה לה ישועה ולבני'. אך גביר הזה אינו רוצה לחכות עד שיהיה הילד כ"ד חדשים. ורוצה לעשות החתונה תיכף. והורה לה מורה אחד דמותרת להנשא אחר דהילד הוא אחר ט"ו חודש ועשתה השידוך. ונסתפקתי אם רשאי לעשות החתונה או לא רק לחכות כ"ד חדשים. וזה החלי בעזר צורי וגואלי: תשובה הנה בספר פני יהושע בקו"א למס' כתובות (סי' ק"נ) לאחר שביאר שם דיש לאסור אף בלא התחילה להניק לאחר מיתת בעלה ושגם בתשו' ח"צ החמיר מאד בדין זה כ' וז"ל אמנם נשתרבב הדבר בעוה"ר ונעשה כהיתר ע"י קלי הוראה שהתירו מורים לכתחלה ליתן למניקה מיד לאחר שילדה ולא התחילה להניק עד שכמעט בטלה תקנת חכמים וכבר נעשה מעשה בימינו והסכימו גדולי דורנו לאסור אף בדיעבד לאחר שניסת ע"י כך ולנדות הבעל עד שיוציא בגט וישאנה לאחר כ"ד חודש ויש שחשו לדברינו כו' עכ"ל. לזאת זחלתי ואירא לחות דעתי בענין זה אשר הגדולים מנעו עצמם להורות בזה. ובשו"ת שב יעקב (חאה"ע סי' ט') כ' שתמיד היה חושך א"ע מן הדין בדינים אלו שלא לפתוח בהיתר תחלה עד אשר בא תחלה היתר משארי רבנן יע"ש. וכן בס' משנת דר"ע בסופו תשובה מענין זה וז"ל ולא רציתי להזדקק א"ע לדבר זה כלל וכלל כי היה נגד עיני ובזכרוני שעם היות דבר זה איסור דרבנן הרבה והרבה החמירו בי' ראשונים ואחרונים וכמה דיו נשתפכו. ובפירוש אמרו שאין לחוש לקלקול בית ולא לתקנת בתורתה [יעי' בשו"ת הריב"ש סי' ש"ס] וכאשר האריך בזה הרב החסיד מהר"ש אבוהב בשו"ת דבר שמואל (רסי' פ"ב) כו' אי לזאת אמרתי הנה דבר זה לגדולים שבישראל וזקנים שבדור להם משפט הגאולה והבחירה לפתוח דלתות העזרה כי אין ננעלת עליהם כו' ואני לא אבוא אלא כנושא ונותן בפלפלת כל שהוא למען דלא ליהוי כמאן דיליף ריקם. אמנם לא כאוסר ולא כמתיר לא כסוגר ולא כפותח רק כמאן דמצד אצדודי פעם לימין פעם לשמאל כו' עד אשר יובא הדברים לפני זקנים שבדור גאוני זמנינו ולפניהם משפטה יצא ואז אבתרייהו אגרור למנקוט בשפילי גלימייהו כו' ע"כ לשונו הזהב ויעי' בשו"ת חת"ס (חאה"ע ח"ר סי' ל"ג) וז"ל אהוביי קשה עלי שהכניסוני לדבר שאני מרחיק מאד מאד מלהצטרף להתיר בענין מינקת חבירו כי יראתי מקרא מלא דמייתי תוס' סוטה (דף כ"ז.) בשדה יתומים אל תבוא כי ה' יריב ריבם וקבע קובעיהם נפש רחמנא לצלן ורוצה בשדי יתומים כמו שדים ורחם בשי"ן ימין ועי' פ"י בקו"א כתובות (סי' ק"ן) ע"כ שומר נפשו ירחק. ואסמכתא זו היא מירושלמי עכ"ל. וכ"כ בשו"ת עטרת חכמים (חאה"ע סי' א') וז"ל וכ"ז אני כותב ע"ד הערה בעלמא כי באמת כבר גזרתי בעצמי מיום עמדי על דעתי שלא להאשים את המקילין ולהעבירם מדעתם אם יש להם כמה צדדים להקל אבל להיות שמי נקרא בכלל המצדדים לא יאבה כי כן מקובל אני מאבות אבותי הגאונים זצ"ל שהי' דרכם למשוך ידיהם מזה ולא אמרו לא איסור ולא היתר חדשים מטעם הכמוס אתי עכ"ל. ויעי' בשו"ת שמן רוקח (ח"א סי' נ"ו) פלפל בזה הרבה וכ' ואני אינני מורה בזה לא איסר ולא היתר מטעם הכמוס עמי עכ"ל. והטעם הכמוס הוא בלי ספק בשביל דברי הפ"י בקו"א הנ"ל שקילל ר"ל. ואם בארזים נפלה כו'. איך ארהב לכתוב בזה איסור או היתר. רק באתי לפלפולא בעלמא אבל לא להלכה קאתינא ח"ו. רק לשאול את חות דעת כבוד גאונו כי לו יאתה:
א) הנה מקור דין זה הוא ביבמות (דף מ"ב) וכתובות (דף ס'.) ובש"ע אה"ע (סי' י"ג סי"א) וז"ל. או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרה לו מינקת בחיי בעלה כו' מותרת לינשא עכ"ל. וכ' הב"ש דדוקא אם פסק חלבה מחמת איזה סיבה אז סגי אף ביום אחד קודם מיתת הבעל. אבל בפירשה הילד ושכרו לה מינקת צריך דוקא ג' חדשים מקודם. יע"ש. א"כ בנ"ד דלא פסק חלבה מאיזה סיבה רק מחמת שפירשה הילד א"כ צריכים ג' חדשים מקודם. ובנ"ד פסקה רק חודש קודם מיתת בעלה להניק א"כ אסורה להנשא תוך כ"ד חודש:
ב) אמנם בנ"ד יש להתיר ע"פ מ"ש בשו"ת ח"צ (סי' ס"ד) באלמנה שהניחה בעלה מעוברת ואחרי מות בעלה ילדה בן ולא הניקתו כלל אלא שכרה לו מינקת מחמת שבחיי בעלה שפטו הרופאים שחלבה ארסיי ומתו ג' בנים מחמת שהניקה אותם ונשתדכה לאלמן והיה שעת הדחק והעלה להיתר תוך כ"ד חודש כיון דחלבה מזיק וממית כאשר חכמי הרופאים יגידו ונתאמת בחוש הרי אסורה היא להניק את בני' כדאמרינן במילה ובאיסורי כרת כמו אכילת יוה"כ וחלול שבת שהוא איסור כרת וסקילה סמכינן ארופאים הכא לא כל שכן שיש לנו לשמוע אל הרופאים וכיון שמן הדין אסורה להניק את בני' בשעה שמת בעלה אין אני קורא בה סתם מעוברת למניקה קיימא דהרי לא קיימא למניקה וגרועה מפסק חלבה וצמקו שדי' דהלכה רווחת בישראל דמותרת לינשא יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד דג"כ לפי עדות הרופאים אסורה להניק וחלבה ארסיי א"כ ג"כ מותרת להנשא תוך כ"ד חודש:
ג) ואף דבשו"ת בית יעקב (סי' ק"מ) רוצה לאסור אף בחלב ארסיי אם שהילדים אשר הניקה מתו ואשר לא הניקו אח"כ נשארו בחיי'. מ"מ דעתו לאסור. והגאון מ' אברהם ברודא זצ"ל הלך בדרכו כנודע מהדברים אשר עברו בענין זה בינו ובין הגאון ח"צ זצ"ל והובא דברי האוסר בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' צ"ז) ובוודאי לדעתם יש לאסור בנ"ד מק"ו כמובן אולם בשו"ת שבו"י שם (סי' קט"ז) האריך בזה והעלה להתיר וכ' שכן הסכמת כמה גדולים דלא כהחולקים עליו יע"ש. וא"כ יש להקל גם בנ"ד: ד) אך יש לדחות דלא דמי נ"ד לנידון הח"צ והשבו"י. דהם מיירי שהניקה מקודם ג' בנים ומתו כלם והרופאים אמרו שהיא מפני שחלבה ארסיי וג' פעמים הוי חזקה. ואחר זה הי' לה ג' בנים ולא הניקה אותם וכלם חיים וקיימים. א"כ נתאמתו דברי הרופאים דלא היא בשביל שבאו בשכרם. אבל בנ"ד דמיירי שהניקה רק ב' ילדים ומתו ואף שהרופאים אמרו שהיא מפני שחלבה ארסיי. א"כ לא הוי עוד חזקה. וגם אח"כ לא הניקה רק אחד שלא הניקה ולא מת. א"כ לא ידענו עוד אם אמת בפי הרופאים. ולא נוכל ללמוד נ"ד מנידון דידהו. ועי' בני אהובה:
ה) ועוד יש לחלק דנידון הח"צ והשבו"י דמיירי שלא נתנה הדד כלל בפי התינוק יע"ש מ"ה אינה בכלל מינקת חבירו. וכמ"ש בשו"ת אמונת שמואל (סי' ב') שראה העתק תשובה מהחכם מו"ה משה בכמר אברהם פרווינצל שהתיר באלמנה שלא התחילה להניק וכן פסק האלוף מו"ה יהודא אבד"ק הוראדנא יע"ש. אבל בנ"ד דמיירי דהתחילה להניק וחודש קודם מיתת בעלה הניקה מעט. וא"כ לפי מה שהעלה הב"י בטעם של הגאונים בפסק חלבה דצריך ג' חדשים הוא משום דעד ג"ח הדר חלבה למקומה א"כ אפשר דהיא עדיין בכלל מינקת חבירו ואסורה להנשא תוך כ"ד חודש:
ו) אך יש להתיר בנ"ד דהנה בשו"ת שב יעקב (חאה"ע סי' ט') העלה וז"ל וכל זה אם יסכים כת"ר עם הסברא אם אין לה חלב כדי סיפוק הולד להחיותו הו"ל כמו פסק החלב לגמרי מטעמים וראיות הנ"ל. דא"ל כיון דיכולה להניק קצת לא פלוג רבנן כבר הוכחתי לעיל מש"ס דתמורה (סוף פ' כל האיסורין) דסתם חלב היינו כדי להעמיד על אותו חלב כדי חיותא וכיון שאין לאשה כזאת חלב כדי סיפוק לא נכללת בשם מינקת חבירו בתוך גזירות חכמים. ומכ"ש לפמ"ש התוספות בכתובות (דף ס') ד"ה דאמר ר"נ הלכה כר"מ בגזרותיו א"ל דגזרינן מת אטו לא מת כו' עכ"ל. א"כ ה"ה בנ"ד ג"כ דאי אפשר לה שתניק בעצמה כפי עדות הרופאים מפני הסכנה. וא"כ אף אם לא תנשא ולא תעכר חלבה ג"כ צריכה למניקה אחרת שוב ל"ש לגזור בזה שלא תנשא משום גזרת חשש זה. דנהי דלא נוכל להתיר מטעם סכנה בלבד מפני שאינו דומה לנידון הח"צ ושבו"י. עכ"פ לא עדיף מאשה שיש לה רק מעט חלב שאין יכולה בעצמה להניק. וא"כ נ"ד דומה לנידון השב יעקב:
ז) איברא דנידון השב יעקב תלוי באשלי רברבי. דהנה התוס' כ' בכתובות (דף ס'.) ד"ה אר"נ וז"ל אין לפרש דגזרינן מת אטו לא מת ונתנה בנה להניק אטו לא נתנה גומלתו אטו לא גמלתו דא"כ היכי שרי רב נחמן לבי ר"ג אלא י"ל דגזרינן במת שמא תהרגנו ונתנה בנה להניק שמא תחזור בה גומלתו אטו שמא תגמלנו ועדיין הוא צריך להניק עכ"ל. והקשה המהרש"א דלמה לא כתבו התוס' דגזרינן הא אטו הא וכמו בהבחנה דגזרינן שאינן ראויות לילד אטו ראויות ע"ש. ויעי' בשו"ת בית שמואל אחרון (חאה"ע סי' ב') שכ' דלפי שיטת התוס' כל שאין החלב מספיק להניק הולד שלה וצריך למניקה אחרת וא"כ אין חשש באשה זו ומותרת להנשא ולא גזרינן אטו אשה אחרת יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד דהאשה עצמה אסורה להניק מפני סכנה כנ"ל ג"כ לא גזרינן בה אטו אשה אחרת אולם לשיטת הר"ן ז"ל גזרינן אטו אשה אחרת. ואין להקשות קשית התוס' דא"כ היאך שריא ר"נ לדבי ר"ג על זה תירץ הר"ן דר"ג קלא אית לי' וכ"ע יודעים. אבל גומלתו או נתנה בנה למניקה אין כ"ע יודעין יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד לשיטת הר"ן ז"ל גזרינן אטו אשה אחרת. א"כ תלוי נידון השב יעקב ונ"ד בפלוגתא דתוס' והר"ן ז"ל:
ח) עוד כ' הב"ש אחרון דדברי הרא"ש סותרין עצמן. דהרא"ש כ' בשמעתין וז"ל ואפילו נתנה בנה למינקת או גומלתו אסורה להנשא דחיישינן שמא תמהר לגומלו כדי שתינשא ויסתכן הילד וכן נתנה למניקה שמא תחזור. הרי דהרא"ש ז"ל ס"ל כשיטת התוס' דלא גזרינן אטו אשה אחרת רק באשה זו יש חשש. ואח"כ כתב דאפי' נשבעה המינקת שלא תחזור אסור דגזרינן אטו היכא דלא נשבעה הרי דחזינן דגזרינן אטו אשה אחרת. וא"כ דברי הרא"ש סותרין יע"ש:
ט) ונלפע"ד לתרץ דברי הרא"ש דליכא סתירה בדבריו לעולם דס"ל כשי' התוס' דלא גזרינן אשה זו אטו אשה אחרת ואפ"ה א"ש. והנני מוכרח להעתיק דברי הרא"ש בארוכה בכתובות (דף ס'.) וז"ל ואפי' נתנה בנה למניקה או גומלתו אסורה להנשא דחיישינן שמא תמהר לגומלה כדי שתנשא ויסתכן הילד כו'. אבל שאר נשים אפילו נשבעה המינקת או הדירה ע"ד רבים שלא תחזור בה אסור דאתי למיחלף באשה אחרת היכא דלא נשבעה כו' והיכא שגומלתו בחיי בעלה נראה שמותרת לינשא דליכא למיגזר כו' דודאי מינכר בין נתנה למניק' ובין לא נתנה למניקה ובין גומלתו ללא גומלתו וכן משמע הלשון מינקת שמת בעלה שהיתה מיניקתו כשמת בעלה עכ"ל. א"כ מוכח דהרא"ש ס"ל ג"כ כשיטת התוס' דלא גזרינן הא אטו הא. והא דגזרינן בנתנה למינקת רק שמא תחזור כיון דמינכר דנתנה למינקת. אבל לעולם היכא דלא מינכר שפיר גזרינן הא אטו הא ומ"ה בנשבעה ע"ד רבים גזרינן אטו לא הדירה עד"ר דזה לא מינכר. ויעי' במשפטי שמואל (סי' קי"ח) דכל דברי הרא"ש הם מיוסדים על הרוב ע"פ בעלי התוס' ולפעמים מה שחסר בדברי התוס' משלים ומוסיף הרא"ש יעי' דרישה ח"מ (סי' קס"ה). א"כ מדברי הרא"ש נבין היטב גם שיטת התוס' דלא יסתרו אהדדי. ומיושב גם קשית מהרש"א הנ"ל על התוס' שהקשה דלמה לא גזרינן הא אטו הא כמו בהבחנה. אולם לפמ"ש הרא"ש א"ש משום דמינכר ל"ש לגזור גמלתו אטו לא גמלתו רק משום דיש לחוש באשה זו עצמה שמא תגמלנו. ומיושב היטב קשית הב"ש אחרון על הרא"ש. וקשית מהרש"א על התוס'. היוצא לנו מזה דלפי דעת התוס' והרא"ש לא גזרינן נתנה למינקת אטו אשה אחרת שלא נתנה למינקת דמינכר. רק החשש שמא תחזור המינקת. וא"כ בנידון השב יעקב דחלבה אינה מספיק הוי דומיא דצמקה דדי' לא שייך לגזור בה אטו אשה אחרת ומותרת להנשא תוך כ"ד חודש. א"כ ה"ה בנ"ד כיון דאינה רשאית להניק בעצמה ע"פ ציווי הרופאים וצריכה למניקה אחרת ג"כ. שוב ל"ש לגזור בה אטו אשה אחרת ומותרת לינשא:
י) אולם לכאורה יש לדחות דברי ע"פ דברי הנוב"י (מהד"ק חאה"ע סי' י"ג) שכ' וז"ל ומ"ש בשם התו' והרא"ש דלא גזרינן במניקה הא אטו הא לא מצאתי דבר זה בתוספות וישתקע הדבר. ורום מעל' טעה בדברי התוס' במה שכתבו דלא גזרינן מת אטו לא מת ונתנה למניקה אטו לא נתנה וכוונת התוס' דבשלמא בהבחנה שאסרו לאלמנה וגרושה להנשא תוך ג' חדשים גם רדופה אסורה שכיון שגם היא אלמנה או גרושה גזרינן אלמנה זו אטו זו אבל כאן מניקה אסרו וכיון שמת ולדה או גומלתו שוב אינה נקראת מניקה ואין לגזור בה מידי. ובזה מתורץ גם קושי' מהרש"א. אבל גרושה שמניקה גזרינן גרושה אטו אלמנה עכ"ל יע"ש. ולפ"ז גם לשיטת התוס' גזרינן הא אטו הא כל שישנו בכלל הגזרה. רק בגמלתו ונתנ' למניקה משום דקלא אית לי' שאינה מניקה עוד שוב אינה בכלל מניקה מ"ה לא גזרינן בה הא אטו הא. וא"כ זה א"ש בנתנה למניקה והיא לא תניק כלל. זה אית לי' קול ואז אינה בכלל מניקה. אבל בנ"ד דמניק' ג"כ מעט את הילד סברא דהוא עדיין בכלל מינקת חבירו אף שהיא סכנה. מ"מ כיון דמיניקה שם מינקת עליה: יא) אמנם יש לשדות נרגא בדברי הנוב"י. דלדבריו יהיו דברי הרא"ש סותרין עצמן כקשית הב"ש אחרון הנ"ל. ולפי דבריו לא שייך תירוצי הנ"ל. דהא בנתנה למינקת והיא לא תניק אינה נקראת מינקת רק החשש שמא תחזור בה וכיון דנשבעה עד"ר לא שייך חשש זה. ורק לגזור אטו אשה אחרת כיון שאינה נקראת מניקה לא שייך לגזור לפי מה שהעלה הנוב"י. ולמה כתב הרא"ש בנשבעה עד"ר דאסורה לינשא דגזרינן אטו לא נשבעה. אע"כ דלא כהנוב"י רק כפירש"י וא"ש דלא יסתרו דברי הרא"ש דבנשבעה עד"ר יפה כת' הרא"ש דאסורה לינשא כיון דלא מינכר:
יב) וא"כ לדברי התוס' והרא"ש בנדון השב יעקב הוי דומיא דצמקו דדי' ומותרת להנשא תוך כ"ד חודש. וא"כ ה"ה בנ"ד דדומה ג"כ לנידון השב יעקב כנ"ל יש להתיר. כיון דנתנה בנה למניקה בחיי בעלה ג"ח קודם מינכר מפני שהאשה עצמה אינה רשאית להניק מפני הסכנה ומפני שחלבה ארסיי לכן נתנה בנה למניקתה ושוב לא שייך בה לגזור אטו אשה אחרת. ומותרת להנשא תוך כ"ד חודש:
יג) איברא דלכאורה יש להשיג על דברי לפמ"ש הב"ש אחרון לתרץ דברי הרא"ש וז"ל אך אחר העיון בתשובת הרא"ש (כלל ל"ה) כ' וז"ל וכבר הי' מעשה באשכנז והורה אחד מגדולי ארץ באם המניקה נשבעה עד"ר שלא תחזור בה הותרה לינשא וחלקו עליו כו' וגם מורי מהר"ם מרוטנבורג וכתב דלית הלכתא כר"נ דשרי לדר"ג מדמסיק בגמרא הלכתא מת מותר גמלתו אסור אלמא ס"ל לגמ' דאין שום צד היתר רק במת דאי הוי שום צד היתר לאשמעינן הא וכ"ש מת עכ"ל. וא"כ שפיר כ' הרא"ש דבנשבעה עד"ר אסורה להנשא דאין הלכה כר"נ וא"כ גזרינן אטו אשה אחרת והא דפירש הרא"ש דטעמא דמילתא דשמא תגמלנו ולא אמר הטעם דגזרינן אטו אשה אחרת היינו לפרש דא"כ קשה לר"נ דשרי לר"ג לכך מפרש דר"נ סובר דהטעם דבאשה זו יש גזירה כנ"ל. יע"ש. לפ"ז יהי' מתורץ השגתי על הנוב"י הנ"ל. דיהי' א"ש דברי הנוב"י בפירוש דברי התוס' וי"ל דגם דעת הרא"ש כתוס'. ואפ"ה לא קשה על הרא"ש בפסקיו דסותר עצמו כיון דפירוש הרא"ש בתשובה דלא קיי"ל כר"נ דשרי לר"ג מ"ה גזרינן הא אטו הא:
יד) אולם לפענ"ד נראה עיקר כמו שכתבתי בפירוש דברי הרא"ש בפסקיו. דהרב ב"ש אחרון לא הרגיש במה שכתבתי דהרא"ש הרגיש בסתירתו ונשמר מזה כנ"ל. לכן הוצרך לדחוק דסמך עצמו על דבריו שבתשובה. (כלל ל"ה) דלא קיי"ל כר"נ. אולם יש להוכיח משו"ת הרא"ש (כלל י"ח) להיפך. שכ' שם אפילו נשבעה לאדם גדול כמו אלו שהולכים בחצר המלך ולא אמרינן כיון שאדם גדול הוא תירא המינקת לחזור בה. וכ' שם וז"ל שאף ר"נ לא התיר אלא בר"ג שהי' יחיד בארץ שלא הי' כי אם ר"ג אחד והי' כמו מלך בישראל. אבל אם באנו להתיר לכם אנשי בית המלך נמצא שנעקור תקנת חכמים עכ"ל. הובא בטוש"ע אה"ע (סי' י"ג) להלכה. וכ' הב"ח שם וז"ל ומשמע מתשובת הרא"ש (כלל י"ח) דבנשי דבי ר"ג גופייהו הוי מתיר דהלכה כר"נ אלא דאלו הולכין בחצר המלך אינן דומין לדבי ר"ג עכ"ל. ונראה מהטור שהביא דברי תשו' רא"ש (דכלל י"ח) דפוסק כר"נ. ומה שלא הביא דינו דר"נ שהתיר לדבי ר"ג מפני שהטור אינו מביא רק הדינים המצוים בזה"ז. ויעי' בפרישה. וכבר כ' הב"י בח"מ (סי' קט"ז) בשם הר"י בן הרא"ש כשסותר הרא"ש מפסקיו לתשובותיו שהפסקים עיקר וכ"כ הכנה"ג בח"מ (סי' ע"ב הגה"ט אות ס"ח) וכ"כ בשו"ת חוט השני (דף ט"ז.) יע"ש. וא"כ כיון דבפסקיו העלה דבנשבעה עד"ר דגזרינן הא אטו הא והטעם משום דלא מינכר. ושאני במה דשרי ר"נ לבי ר"ג דקלא אית לי' נראה דפוסק כר"נ. א"כ עיקר להלכה נראה כדברי הרא"ש בפסקיו ובפרט דבתשובה סותר עצמו כנ"ל. א"כ י"ל הא דפוסק בתשובה (כלל י"ח) כר"נ הוא דידי'. [כמו שפוסק בפסקיו]. ומה שפוסק בתשובה (כלל ל"ה) דלא כר"נ הוא דרבי' מהר"ם מרוטנבורג. וכמו שהביא שם מפורש דרבו פוסק כן. א"כ ליכא סתירה בתשובות וגם ליכא סתירה מתשובה לפסקיו. היוצא לנו מזה דלפי דעת הרא"ש בפסקיו דהם עיקר להלכה [ובתשובה כלל י"ח] יש להתיר בנידון השב יעקב ובנ"ד כנ"ל ועי' בשו"ת הריב"ש סי' ש"ס:
טו) לפ"ז נלפע"ד לתרץ ג"כ מה שהקשה עוד הב"ש אחרון שם על שיטת התוס' שהעלו דלא גזרינן באשה זו אטו אשה אחרת. דא"כ קשה הא דאמרינן בש"ס אמר ר"פ ואתון לא תסברוה מהא דתניא הרי שהיתה רדופה או שהיתה עקרה כו' ולשיטת התוס' דלא גזרו במניקה אטו אשה אחרת ובהבחנה גזרו עקרה אטו אשה אחרת וא"כ לא דמיא גזירות אלו להדדי. אחר זה מצא קושיא זו בפ"י יע"ש והניחו בקושיא אולם לפי מה שהעלתי בעזה"י ב' הרא"ש והתוס' לחלק דהא דלא גזרינן הא אטו הא כיון דמינכר. אבל במה דאינו מינכר כגון בנשבעה עד"ר גזרינן. א"כ שוב דומה מינקת להבחנה. דבהבחנה ל"ש לומר דמינכר האשה שאינה ראוי' להוליד. וראי' לזה משו"ת הריב"ש (סי' ש"ס) וז"ל ואע"ג דאסיקנא התם מת מותר ולא גזרינן מת אטו לא מת היינו משום דבמת הדבר מפורסם ונודע לכל וליכא למיגזר בי' אטו לא מת. משא"כ בההיא דר' מאיר דאינן ראויות לילד שאין ניכר לכל מי הן הראויות ומי הן שאינן ראויות שייך למגזר בהו עכ"ל מ"ה א"ש בהבחנה דגזרו משום לא פלוג בכולהו. וה"ה במינקת במקום דלא מינכר כגון בנשבעה עד"ר גזרינן הא אטו אשה אחרת כמו בהבחנה. ומיושב קשית הב"ש אחרון:
טז) עוד הקשה הב"ש אחרון על שיטת התוס' הנ"ל דסתרי אהדדי. דהתוס' כ' בד"ה והלכתא ר"ש הזקן אומר דגרושה מותרת להנשא ור"ת אומר דאסורה להנשא דמפרש טעמא התם דמעוברת אסורה להנשא משום דסתם מעוברת למניקה קיימא. ולמאי דמפרש מעיקרא הטעם משום דחסא שייך גבי גרושה כמו גבי אלמנה אע"ג דהדר בי' מה"ט מגופא דמילתא לא הדר בי' דמיירי אפילו בגרושה עכ"ל ולפ"ז לשיטת התוס' דלא גזרינן באשה זו אטו אשה אחרת א"כ בצמקו דדי' אפילו אחר מיתת בעלה. ומכ"ש בחיי בעלה מותרת להנשא. וא"כ במעוברת בצמקו דדי' מותרת להנשא וא"כ קשה קשית התוס' דהא לטעמא דדחסא אף בצמקו דדי' אסורה להנשא במעוברת. וא"כ למסקנא נמי דינא הכי דצמקו דדי' אסורה דגזרינן אטו אשה אחרת. הרי דברי התו' קשים להבין והניחו בקושיא. יע"ש:
יז) ונלפע"ד לתרץ קשיתו דמדברי התוס' והרא"ש מבואר דר"ת ס"ל דאין חילוק בין אלמנה לגרושה וכמ"ש תוס' ב' ר"ת דאלמנה נמי אינה משועבדת כשאומרת איני ניזונית ואיני עושה או כשרוצית לינשא ע"ש. ובאלמנה ודאי אפילו אינה מכירה דהא אפילו מעוברת אסורה מה"ט דלמניקה קיימא ואע"ג דאינה מכירה לעולם. וא"כ ה"ה גרושה אפילו אינו מכירה. וגם ממה שכ' התוס' דגם בשאלתות פוסק דל"ש גרושה ל"ש אלמנה. מבואר דגרושה ואלמנה שוין ובאלמנה ודאי אפי' אינו מכירה לא תינשא עד כ"ד חודש. ויעי' במהרש"א בטעמא דר"ת דאוסר בגרושה אע"ג דלא משעבדא דגזר אטו מכירה יע"ש. וכן נראה להדיא באור זרוע הגדול ה' יבום וקידושין (סי' תרכ"ט) יע"ש. לפ"ז א"ש מה שכ' התוס' דלפי מאי דמפרש מעיקרא הטעם משום דחסא שייך גבי גרושה כמו גבי אלמנה אע"ג דהדר בי' מהאי טעמא מגופא דמילתא לא הדר בי' דמיירי אפילו בגרושה עכ"ל. שאני התם כיון דר"ת ס"ל דגבי גרושה במכירה כופה אותה להניק [ולא ס"ל סברת הר"ש דאע"ג דכופין בגרושה במכירה להניק משום סכנת הולד כיון דלאו בתורת שעבוד היא מותרת להנשא כמ"ש בהגהת אשר"י ובאור זרוע הגדול שם. אולם הר"ת ס"ל כיון דכופין אותה להניק ממילא הוי משועבד כמו באלמנה] ומ"ה אסורה להנשא. ושוב גם באינה מכירה אסורה להנשא מטעם לא פלוג. כיון דזה לא מינכר בין מכירה לאינה מכירה. והוכיחו התוס' דמש"ס מבואר דמיירי אפילו בגרושה מדהטעם דדיחסא מספיק בין לגרושה בין לאלמנה. א"כ נראה דלשון הש"ס לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו כולל בין גרושה בין אלמנה א"כ אף שחזר מהטעם לא חזר מהדין מטעם דמעוברת למניקה קיימא. וא"כ שוב במכירה בוודאי א"ש דאסורה להנשא. כיון דיכול לכופה להניקה ושוב גם באין מכירה אסור אטו מכירה כסברת הרא"ש דבין גומלתו ללא גומלתו מינכר מ"ה לא גזרינן. אבל בין מכירה לאינה מכירה זה לא מינכר כלל מ"ה גזרינן הא אטו הא. אבל בצמקו דדי' נהי דלפי הטעם דדחסא הי' אסור גם במעוברת. מ"מ כיון דנדחה הטעם ומסקינן מעוברת למניקה קיימא. ל"ש בזה הטעם דלמניקה קיימא כיון דצמקו דדי' לא נקראת עוד מניקה כלל. וזה מינכר לכל דצמקו דדי' ולא הי' לה חלב מעולם. מ"ה א"ש דצמקו דדי' מותר לשיטת התוס' להלכה. ושאני גבי גרושה דאף דהדר מהטעם לא הדר מהדין כיון דהלשון לא ישא מעוברת חבירו ומינקת חבירו כולל בין גרושה בין אלמנה. מ"ה אמרינן גם למסקנא דגזרינן באינה מכירה אטו מכירה כיון דלא מינכר כנ"ל ומיושב קשית הב"ש אחרון על התוס':
יח) לכאורה נוכל להשיג על דברי ע"פ מ"ש באסיפת זקנים בכתובות (דף ס'.) וז"ל ואם הי' מכירה פי' המורה שאינו רוצה לינק מאשה אחרת עכ"ל. וא"כ ג"כ מינכר באם מניקה אצל אשה אחרת דאז מקרי אינה מכירה. אולם באסיפת זקנים שם השיג על פי' המורה בטוב טעם וז"ל ואינו נ"ל דא"כ אמאי בעי עד כמה כו' נראה אם יונק מאשה אחרת מ"ה נראה לי שאע"פ שהוא יונק אם הוא מכיר את אמו כופין אותה כיון שהיא מכירה אם תניחנו תיקשה לו פרישת אמו ומסתכן כו' עכ"ל. ולפ"ז דאף אם יונק מאשה אחרת ואפ"ה יכול להיות דמקרי מכירה שוב לא מינכר לכל אי הוי מכירה או לא. מ"ה א"ש דגזרינן אינה מכירה אטו מכירה:
:
יט) לפ"ז בנ"ד כיון דמיירי שנתנה בנה למניקה אחרת עוד ג"ח לפני מיתת הבעל. וזה ודאי מינכר. ואף דהיא ג"כ ינקה מעט. מ"מ כיון שהיא בעצמה אסירה להניק מטעם סכנה ואינה משועבדת להניק מפני הסכנה שוב דומה לנידון השב יעקב במקום שאין מספיק לה חלבה ולקחה מינקת אחרת דיש להתירה להנשא כנ"ל:
כ) ולהלכה אף הב"ש אחרון שהקשה איזה קשיות על שיטת התוס' הנ"ל סיים וז"ל אך נראה דעת רבותינו בעלי התוס' רחוקים מדעתנו ואין לנו כח לדחות דבריהם מחמת איזה קושיא כי מה נדע אשר לא ידעו רבותינו בעלי התוס' ואולי הי' להם איזה תירץ על קושיא זו וכדאי הם רבותינו בעלי התוס' לסמוך עליהם בשעת הדחק דוחקא דההיא איתתא. ומה גם אפשר להרא"ש ז"ל והר"ן ז"ל וש"פ והטור וש"ע ז"ל מודים בהא דהא בחיי בעלה לא הי' מספיק חלבה להניק הולד ושכרה מינקת דמותרת לכל הפוסקים וגם יש לצרף לזה סברת בעל פ"י ז"ל שכ' היכי דאיכא טעמים אחרים להתיר דמותרת לינשא לאחר ט"ו חודש. גם לצרף לזה סברת בעל שב יעקב דמתיר היכא דאיכא טובת יתומים ולרווחא דמילתא תשבע המינקת עד"ר שלא תחזור ושלא תינשא לבעל עד כ"ד חודש לוולד יע"ש. א"כ כ"ש לפי מה שהעלתי לתרץ בעזה"י כל קשיות הב"ש אחרון על התוס' והעלתי דשיטת הרא"ש ג"כ מסכים לשיטת התוס' [כהרא"ש בפסקיו ובתשובה כלל י"ח] וא"כ בנידון השב יעקב דנתנה בנה למניקה אחרת בחיי בעלה אף דהוא ג"כ מניקה מעט ולא הספיק חלבה מינכר טובא ול"ש בי' לגזור אטו אשה אחרת. וא"כ ה"ה בנ"ד כיון דהיא בעצמה אינה רשאית להניק מפני הסכנה. ונתנה למניקה בחיי בעלה ג"ח. וחודש קודם מיתת הבעל פסקה ג"כ מלהניק לגמרי מותרת להנשא אחר ט"ו חודש עכ"פ:
כא) ומה שהביא הב"ש אחרון ב' הפ"י דהיכי דאיכא טעמים אחרים להתיר דמותרת להנשא לאחר ט"ו חודש. אמת דבפ"י כ' דוקא היכי דעבד עובדא והתיר אחר ט"ו חודש לא מהדרינן יע"ש. ומצאתי בירושלמי סוטה (פ"ד ה"ג) וז"ל רבי מני הורי שמונה עשר חודש וצם כל ההוא יומא. וכ' שם בציון ירושלים וז"ל ומדלא חזר בו וכמו שעשה אביו בש"ס דילן נלפע"ד דר' מני שמע שני מעשים שר"ל הורה לעקביא כ"ד חודש ור"ח הורה י"ח דהוא ט"ו דהכריע רשב"ג וא"כ לכתחלה הוי לי' להורות לחומרא כר"ל ולכן צם. אבל לא רצה להדר עובדא משום כבודו של ר"ח. ומזה קצת סמך למ"ש הפ"י בקו"א לכתובות (דף ס'.) דלאחר ט"ו חודש אי עבד עובדא לא מהדרינן עכ"ל. וא"כ ה"ה בנ"ד דג"כ המורה עבד עובדא להתיר אחר ט"ו חודש לא מהדרינן עובדא:
כב) והנה הרמב"ם בפי"א מה' גירושין כ' הטעם במעוברת משום דחסא ותמה עליו הכ"מ שהיא נגד מסקנת הגמרא. ותירץ דרבינו לא גרס אלא. יע"ש. ויעי' בב"ש מה שתירץ על זה. וראיתי בס' דרושת ארי על אה"ע (סי' י"ג סק"ג) שכתב על זה ולכאורה מה שכ' הרמב"ם הטעם במינקת ג"כ תמוה דבגמרא איתא הטעם דלא יהיב לה הבעל בצים וחלב למסמסא והוא בודה טעם מלבו דאינו מקפיד לרפאות החלב ע"ש. ותירוצם של הכ"מ והב"ש לא שייך הכא והגאונים הנ"ל לא כתבו בזה כלום. ואפשר לומר דמצא טעם זה באיזה תוספתא ואם הדבר כן הוא גם במעוברת ליתא לתמיהתם דבשלמא לטעם הגמרא במינקת משום דלא יהיב לה וכו' והוצאת דמים נגעו בי'. אבל היכא דליכא הוצאת דמים חייס אדחברי' כמו דחייס אדידי' שפיר אידחי טעמא דדחסא במעוברת אבל לטעמא של הרמב"ם במינקת דאינו מקפיד לרפאת החלב משמע אף בלא הוצאת דמים אינו מקפיד, א"כ קם נמי טעמא דחסא במעוברת יע"ש: כג) ולפענ"ד יש לשדות נרגא בדברי הדרושת ארי. דהנה ראיתי בס' ידי אליהו (תיקון פ') וז"ל גם מה שכ' הרמב"ם בטעמא דמניקה והוא אינו מקפיד לרפאת החלב נראה שהי' נוסחתו בגמרא ממסמסא לה בבצים וחלב דקאי למניקה ולא לולד והיא נוסחא נכונה דלא שייך בצים ביונק יע"ש. וכן מצאתי בשו"ת כנסת יחזקאל (סי' נ"ט) דהרמב"ם גורס ממסמס לה יע"ש. לפ"ז כוונת הרמב"ם במה שכ' שאינו מקפיד לרפאת החלב היינו דלא יהיב לה בצים וחלב שעי"ז תרפא את החלב שלה וא"כ נוגע ג"כ להוצאות וא"כ י"ל דלעולם במקום שאינו נוגע להוצאות שלו מקפיד גם על ילד דחברי' כמו על דידי'. א"כ נסתר תירץ של הרב דרושת ארי:
כד) ונלפע"ד לתרץ קשית הכסף משנה על הרמב"ם והסמ"ג דנקטו הטעם משום דחסא. מה שנראה מש"ס דאידחי טעם זה. דלהרמב"ם ז"ל הי' קשה לו על הברייתא למה הוצרך לומר מעוברת כלל ודי באמרו לא ישא אדם מינקת חבירו וממילא ידענו שמעוברת לא ישא דהרי סופה להיות מניקה אלא וודאי שיש איזה איסור מוסיף במעוברת מלבד מה שסופה להיות מניקה. ונ"מ אפילו היכא דלא שייך איסור מניקה כגון בצמקו דדי' או בגרושה שלא שייך בי' טעם דמניקה שג"כ אסורה ועל זו שאל הטעם שהרי איסור מניקה לא שייך בצמקו דדי'. וכ"כ הנוב"י (מהד"ק חאה"ע סי' י"ח) שהיה קשה להר"ש כנ"ל. ומשני לי' משום סנדל ודחסא. והקשה דידי' נמי. פי' אף שידע שיש סברא שיחוס יותר על דידי' מעל דידה.. מ"מ הי' פשוט להש"ס דבשביל חילוק דק זה לא יהי' מספיק דנגזור בשביל זה לבד על הכלל במעוברת חבירו. מ"ה תירץ הש"ס דהעיקר מה שאסרו מעוברת חבירו הוא משום דסתם מעוברת למיניקה קיימא. ושוב גם מעוברת אסור. וא"כ לפי האמת אף במקום דל"ש הטעם דמעוברת למניקה קיימא מ"מ שייך טעם דדחסא שיהי' אסור גם מעוברת חבירו בגרושה וצמקו דדי' אף דלא שייך בהו טעם דמעוברת למניקה קיימא מטעם לא פלוג שיהי' נגרר המיעוט דל"ש בהו טעם דלמניקה קיימא להרוב דשייך בהו טעם דלמניקא קיימא. והוא מטעם דעכ"פ שייך בהו טעם דדיחסא. אבל אי לא הי' שייך הטעם דדחסא לא היינו אומרים לא פלוג בגרושה ובצמקה כיון דמינכר בין צמקה ללא צמקה ובין גרושה לאלמנה. וכמו שהעלתי ב' הרא"ש. ומ"ה הוצרך הרמב"ם לומר דעכ"פ נשאר הטעם דדחסא כדי לגזור עליו אף במקום דלא שייך הטעם למניקה קיים מטעם לא פלוג:
כה) לפ"ז מיושב שפיר דנקט מעוברת חבירו. דאל"ה היינו יכולים לטעות דוקא במה דשייך בי' טעם דלמניקה קיימא אז אסור גם במעוברת חבירו. אבל במקום דל"ש הטעם דמניקה אז מותר גם במעוברת חבירו. מ"ה הוצרך לומר בפי' מעוברת חבירו להשמיענו דגם במקום דל"ש הטעם דלמניקה קיימא אפ"ה אסור מטעם דיחסא, לפ"ז מוכרח כמ"ש הרמב"ם דאל"ה הדרא קושיא הנ"ל לדוכתא. ומיושב קשית הכ"מ על הרמב"ם ז"ל. שוב מצאתי בס' בית מאיר (בסי' י"ג) שכ' וז"ל ושפיר י"ל דזה טעם הר"מ וסובר אף דמסקינן דלא מההוא טעמא ראוי לגזור עיקר הגזירה מ"מ מאחר שגזרו מטעם הנקה שוב לא חלקו וגזרו אף על צ"ד מטעם דחסא וכבר כ' הלח"מ דאפשר דלא גרס אלא. עכ"ל. ושמחתי כי כוונתי בעזה"י לדעת הגדול בעיקר תירוצי רק אני הוספתי דדינו של הרמב"ם מוכרח דאל"ה הדרא קשיות הנ"ל לדוכתא: כו) ובשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' צ"ה) מתרץ שיטת הרמב"ם והסמ"ג ג"כ בטוב טעם ודעת. ותוכן דבריו די"ל באמת דגם להמסקנא דיבמות קיימא האי טעמא דדחסא והא דמסיק הש"ס אלא משום דסתם מעוברת למניקה קיימא משום דהוי קשה לי' אי הכי דידי' נמי ולזה מסיק הש"ס דסתם מעוברת למניקה קיימא והכי פירושא כיון דכשתלד ותניק חייב לגרשה משום מינקת חבירו ע"כ חיישינן לדחסא כדי שלא יהי' בר קיימא ולא יצרך לגרשה. ומשא"כ בדידיה לא חיישינן לדחסא כיון שמותר לקיימה כשתלד ותניק יע"ש. ובשו"ת שמן רוקח (ח"א סי' נ"ו) מביאו וכ' על זה דהיא מרגניתא דלית ביה טימא. יע"ש. אולם דעת רוב פוסקים דהטעם דדיחסא אידחי לגמרי ושוב הדין בצמקו דדי' כמו שאבאר בעזה"י לקמן (אות כ"ח):
כז) [מדי דברי בזה נוראות נפלאתי על מה שכ' בלבוש באה"ע (סי' י"ג סי"א) ח"ל בולד דידי' לא חיישי' להכי דממסמסא לי' בצים וחלב. אבל בולד דאחרים לא יניח לה הבעל למסמס לי' וימות ברעב כו' עכ"ל. משמע מלשונו אף דתמסמס האשה להולד בבצים וחלב ממעות שלה. הבעל לא יניח לה למסמס. דאל"ה הי' לו לומר לא יהיב לה הבעל למסמס. וע"פ דבריו יהי' מיושב קשית הנוב"י (מהד"ק חאה"ע סי' י"ב) שהקשה בעבר ונשא בשוגג למה סגי בהפרשה והגירושין מועיל מה שאין ההפרשה מועיל שהרי בגמרא הקשה דידי' נמי ומשני ממסמסא לי' בבצים וחלב דידה נמי ממסמסא לי' וכו' לא יהיב לה בעל. וא"כ הגירושין מועיל גם לענין מסמס בצים וחלב. אבל ההפרשה אכתי ברשות הבעל היא ומה שקנתה אשה קנה בעלה ולא יהיב לה למסמס בבצים יע"ש. אולם לפי מה שכ' הלבוש דהחשש הוא דהבעל לא יניח לה למסמס. נראה אף דיתנו היורשים מ"מ החשש שהבעל לא יניח לה למסמס. א"כ סגי בהפרשה כיון דהבעל לא יהי' אצלה. אף דלא יתן לה למסמס. מ"מ יתנו לה היורשים מעצמם. ושוב לא שייך החשש דלא יניח הבעל למסמס. ויהי' מיושב קשית הנוב"י ע"פ דברי הלבוש. אולם קשיא לי לפי דבריו איך נפרנס סוגין במקומה ביבמות (דף י"ג ע"ב) דידה נמי ממסמסא לי' בבצים וחלב לא יהיב לה בעל. וליתבעינה ליורשים אמר אביי אשה בושה לבוא לב"ד והורגת בנה עכ"ל. למה לי טעם זה תיפק לי' דאפילו באינה בושה לבוא לב"ד כגון בגרושה לשיטת הר"ש. מ"מ הבעל לא יניח לה למסמס לי' בבצים וחלב וכ"נ מדברי התוס' והרא"ש שפלפלו בגרושה. ואם כהלבוש גם בגרושה לא שייך למסמס כיון דלא יניח הבעל. לכן נלפע"ד דהוא ט"ס בלבוש וצ"ל דלא יהיב לה בעל. וז"ב]:
כח) עתה נבא לנ"ד הנה הרא"ש כ' בפ' אע"פ וז"ל ומטעם זה נראה להתיר אשה שדדי' צמקו ואינה רגילה להניק לעולם או שפסקה חלבה בחיי בעלה ושכרו לה מינקת בחיי בעלה עכ"ל וכ' הב"י ומשמע דושכרו לה מינקת אדלעיל קאי שצמקו דדי' או פסק חלבה ולאו מילתא באפי נפשה היא. ורבינו [הטור שכ' או שאינה חולבת לעולם כיון שיש לה צימוק דדים או שפסק חלבה בחיי בעלה] או ששכרו לה מינקת בחיי בעלה נראה שמפרש דמילתא באפי נפשה היא עכ"ל הב"י. א"כ ה"ה בנ"ד כיון שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרה מינקת בחיי בעלה מותרת. ובפרט לפמ"ש הב"ח שם וז"ל ומ"ש או שכרו לה מינקת חבירו ולא חלה עליו תקנת חכמים וכ"כ הסמ"ג ב' תשובות הגאונים. ואע"ג שכ' לשם שנתנתו למינקת ג' חדשים קודם מיתת הבעל סמך רבינו על מה שהשיג עליו הרא"ש בתשובה (כלל נ"ד) וז"ל אבל לא ידעתי טעמי' למה צריך ג"ח קודם מיתת בעלה ושמא היה ידוע אצלם שבתוך ג"ח אפשר שיחזור החלב לאשה וכו' סמך רבינו על תחלת דבריו להקל בספק איסור דרבנן וס"ל לרבינו נמי דמה שכ' הרא"ש בפ' אע"פ וז"ל נראה להתיר אשה שצמקו דדי' או פסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה עכ"ל. דהאי ושכרו הוי כאילו אמר או שכרו והכי משמע מדחזר וכתב בחיי בעלה. דאי כפי' הב"י דאדלעיל קאי שצמקו דדי' או פסק חלבה ולאו מילתא באפי נפשה הוא לא היה צריך לומר ושכרו לו מינקת בחיי בעלה אלא ושכרו לו מינקת דהא אדלעיל קאי שאמר בחיי בעלה ותו דלא היה צריך לומר כלל דשכרו לו מינקת אלא ודאי מילתא באפי נפשה הוא וכתב כן ע"פ תשובת הגאונים שהביא הסמ"ג ונטה להקל אע"ג שאין שם ג"ח והכי מסתברא עכ"ל הב"ח. א"כ ה"ה בנ"ד דמיירי שפסק חלבה בחיי בעלה חודש קודם מיתת הבעל וגם שכרו לה מינקת עוד ג"ח לפני מיתת הבעל יש לסמוך על הב"ח וסייעתי' דיש להקל,:
כט) אולם יש לדחות דלפי שיטת הב"י שהביא ב' תשובות הרא"ש (כלל צ"ג) דדוקא אם פירשה מלהניקו ונתנתה למינקת ג"ח קודם מיתת הבעל וכ"פ ב' שו"ת הריב"ש (סי' תס"ג) וב' שו"ת הר"ן (סי' י"ב) וכ"כ הדרכי משה ב' הנ"י פ' החולץ והגהת מרדכי ומהרי"ו ות' מהר"ם פאדווה ויעי' בפרישה שהסכים להב"י וכ' וז"ל אבל אם לא פסק אלא היא בעצמה פירשה מלהניקו בחיי בעלה ונתנתו למינקת אז צריך להיות ג"ח קודם מיתת בעלה ושהיא לא הניקתו כלל תוך ג"ח דאז צמקו לה דדי' אבל תוך ג"ח עדיין היא בכלל מינקת חבירו ואסורה לינשא תוך כ"ד חודש יע"ש. ויעי' בב"ש שם שכ' דדוקא בנפסק מחמת איזה סיבה אז סגי ביום אחד אם נתנה בנה למינקה בחיי בעלה אבל אם פירשה ומחמת זה פסק חלבה אז צריך דוקא ג"ח מקודם. וא"כ בנ"ד שהניקתו תוך ג"ח לא מהני נתינתו למניקה:
ל) איברא דכבר העלתי לעיל (אות ו') דנ"ד לא גרע מנידון השב יעקב מפני שאסורה להניק בעצמה וצריכה למינקת אחרת יש לסמוך על השב יעקב להקל בנ"ד ג"כ להתירה להנשא אחר ט"ו חודש. וכעת נראה לי דנ"ד עדיפא מנידון השב יעקב. כיון דבנ"ד אסורה להניק מפני סכנה דידה וסכנת הילד בוודאי אינה בכלל מינקת חבירו. וכמו שהעלתי ב' ח"צ (סי' ס"ד) ומה שדחיתי לעיל (אות ד') דשאני נידון הח"צ דמיירי שמתו ג' בנים מפני שהניקתם. והוי אתחזק. אבל בנ"ד דמיירי רק שמתו ב' ילדים מפני שהניקה אותם לא הוי חזקה. ז"א השגה. דשם מעשה שהיה כך הי' אבל לפי הטעם שכ' הח"צ דמפני שאסורה להניק אינה בכלל מינקת חבירו. א"כ ה"ה בנ"ד ג"כ אסורה להניק. ויעי' בשו"ת חתם סופר (חאה"ע ח"ר סי' ל') וז"ל ומכ"ש בנ"ד שהרופאים אומרים שהנקה בעצמה היא סכנה לה ולולד אע"ג דבעלמא אין האמנה להרופא אלא לספק עלינו ויהי' ספק פ"נ דדו"ש ויוה"כ כו'. מ"מ גם בנ"ד אם עכ"פ מאמינים להרופא לספק עלינו שעכ"פ ספק פ"נ איכא להאשה שוב אינה משועבדת להניק ולסכן עצמ' ומכ"ש דאיכא סכנה להילד עכ"ל. וא"כ ה"ה בנ"ד אינה משועבדת להניק עכ"פ מפני ספק סכנה. ואף לפ"מ שכתב החת"ס אח"כ שם ובודאי בתחלת הנקה דרוב בנים מסוכנים לחלב ומסמוס ביעי בלא חלב כלל אינו מועיל. וא"כ אם לא יניק כלל הו"ל ודאי סכנה ודברי הרופא ספק אפשר שאין ספק מוציא מידי ודאי כו' עכ"ל. ואני הוספתי על דברי החת"ס ע"פ מ"ש בב"י בח"מ (סי' תכ"ו) ובסמ"ע שם בדברי ירושלמי שמחויב להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה יע"ש. א"כ ה"ה בנ"ד מחוייבת האשה להכניס עצמה בספק סכנה להציל הילד מודאי סכנה. אולם ז"א דבאמת השמיטו בעלי הש"ע דין זה וע"כ לא ס"ל כן וכמ"ש בספר הפלאה בקו"א (סי' פ' סי"ב) וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"ש סי' תרכ"ה) וכ' דמי שעושה כן ה"ז חסיד שוטה יע"ש. ועוד דהא סיים בשו"ת חת"ס שם וז"ל אבל אחר שכבר ינק איזה חדשים ועוד יניק רק חששא דמיעוטא או משום שאר בנים כגילו בזה ודאי ספק פ"נ דילי' עדיף ואין מניחים אותה להניקו וממילא מהיכי תיתי לעגנה בחנם ולחשוד להרופאים שמשקרים במזיד מחמת שוחד הואיל והיה זה בחיי בעלה ולא נולד עכשיו וגם מוכיחה קיים שכל הנשים יודעות שיש לה מיחוש הנ"ל וכבר הורה זקן בתשובה שבסוף ס' בני אהובה ככל חזיון הזה ואין לפקפק על היתר זה עכ"ל הזהב. וא"כ ה"ה בנ"ד דג"כ ידוע שהיא מסוכנת ושני רופאים יהודים מומחים מגידים בתורת עדות שסכנה לה להניק הוי כצמקו דדיה בחיי בעלה ומותר להנשא תוך כ"ד חודש. ועוד כיון שהעלתי ב' החת"ס דאחר שכבר ינק איזה חדשים ועוד יניק רק חששא דמיעוטא אי משום שאר בנים כגילו ודאי ספק פ"נ דילי' עדיף. א"כ בנ"ד ג"כ כשמתו שני ילדי' שהניקה אותם והרופאים אומרים שחלבה ארסיי בוודאי הוי חזקה. וכמבואר באה"ע (סי' ט') אשה שנישאת לשנים ומתו לא תנשא לג' שכבר הוחזקה להיות אנשי' מתים. וכתב הב"י שם בס"פ הבא ע"י (דף ס"ד.) אמרינן דפלוגתא דרשב"ג ור' הוא דלרשב"ג לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא ולר' לשני תנשא לשלישי לא תנשא ומסיק התם דהלכה כרבי עכ"ל יע"ש. וכ' בפרישה וז"ל ואע"ג דאמרינן בעלמא תלתא זימני הוי חזקה הכא דאיכא סכנת נפשות אזלינן לחומרא עכ"ל יע"ש. וכ"ש בנ"ד דהוי סכנה לה וסכנה להולד. וכל הענין הוא רק תקנת הולד. ובנ"ד הוא תקנת הולד בהיפך שלא תיניק כדי שלא יבוא לידי סכנה בוודאי יש להקל. וכן מצינו ביו"ד (סי' רס"ג) לענין מתו אחיו מחמת מילה דבתרי זימני הוי חזקה דאין למולו כשהוא קטן יע"ש. א"כ חזינן דבמקום סכנה בשני פעמים הוי חזקה. וא"כ ה"ה בנ"ד כנ"ל דשוב דומה לנידון הח"צ להקל בי'. שוב מצאתי בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' צ"ז) שהעלה ג"כ כמו שכתבתי דלאו דוקא בג' בנים שמתו רק אפי' בשני בנים יש להקל והביא הראיות שהבאתי מקטלנית וממילה יע"ש וכן מצאתי בשו"ת הרא"ם (סי' כ"ז) ומה שכתבתי לעיל (באות ה') שנ"ד אינו דומה לנידון הח"צ דשם מיירי שלא נתנה הדד לפי התינוק כלל לכן יש מקום להתיר. אבל בנ"ד שנתנה הדד בפי התינוק גרע. ז"א דהא מבואר בריב"ש (סי' תס"ג) שהובה ביתה יוסף ומדברי הרשב"א שבב"י דלא מהני שלא התחילה להניק. הובא דעתם בש"ע דלא מהני. ובנידון הח"צ מיירי דבשעה שמת בעלה היתה מעוברת והיתה בכלל התקנה של מעוברת חבירו שאסורה דמעוברת למניקה קיימא. אבל בנ"ד דבשעה שמת בעלה לא היתה כלל בכלל מינקת חבירו. חדא מדנתנתו למינקת ג"ח קודם מיתת בעלה. וגם מפני שפסק חלבה ואינה רשאית להניק מפני הסכנה. ועי' בחלקת מחוקק (סי' י"ג ס"ק ט"ו) שכתב ג"כ דכשמת בעלה קודם שילדה גרע טפי מנולד קודם שמת דכשמת בעלה קודם הלידה כבר נאסרה מטעם מעוברת חבירו יע"ש. וא"כ נ"ד כ"ש דיש להקל בי' מנידון הח"צ:
לא) הנה בשו"ת הגרע"א (סי' צ"ה) כ' וז"ל גם הריב"ש בשו"ת (סי' תס"ג) במ"ש בנתנו למינקת אסור' דשמא תחזור המינקת הוסיף להמתיק ושמא תתן להמינקת בשביל זה כדי שתנשא. והיינו דרצה ליישב באם עי"ז דנתנה למינקת פסק חלבה אם ניחוש לשמא תחזור מה בצע לנו אם לא תנשא. לזה פי' דשמא תתן בשביל זה כדי שתנשא הרי דלא ניחא לי' בסברת הרמ"ה ז"ל דמרויחין שתהדר אחר מינקת. ובאמת קשה לי למה דמבואר בריב"ש בנתנתו ג"ח קודם מות בעלה דמותרת דלכאורה גם בנתנתו יום א' תשתרי אחר שתמתין ג"ח לשיעור פסיקת חלבה דהא גם בנתנתו למינקת אחר מיתת בעלה הי' ראוי להתיר בכה"ג כיון דאין מרויחין במה דלא תנשא אלא דחיישינן שעשתה זה ליתן למינקת בשביל שתנשא וזה ל"ש בנתנו בחיי בעלה וצ"ע עכ"ל. והניחו בקושי':
לב) ונלפע"ד לתרץ קשייתו די"ל דהריב"ש ס"ל כמ"ש בשו"ת מהר"י ווייל (סי' ק"ב) וז"ל דבסמ"ג כ' דלא מקרי מינקת חבירו היכא דפרשה מלהניקו ונתנתו למינקת ג"ח קודם מיתת הבעל משמע דוקא ג"ח קודם מיתת הבעל אבל בפחות מג"ח לא. והטעם משום דג"ח אית להו קלא כו' עכ"ל יע"ש. א"כ א"ש דברי הריב"ש דדוקא בנתנתו ג"ח קודם מיתת הבעל דאז יש לו קול אז מתירין מדאינה תו בכלל מינקת חבירו ולא שייך לומר בה לא פלוג כיון דאית ליה קול. כמ"ש הר"ן ז"ל לתרץ הא דשרי ר"נ לדבי ר"ג ול"א בי' לא פלוג משום דאית לי' קול יע"ש. אבל אם נתנתו למינק' רק יום אחד לפני מיתת בעלה. נהי דפסקה כבר חלבה מינה ג"ח קודם מיתת הבעל אפ"ה כיון דלית לי' קול מה דפסק חלבה כיין דלא נתנתו להילד ג"ח קודם שייך בי' לגזור אטו אשה אחרת שלא נתנה למניקה בחיי הבעל משום לא פלוג, וז"ב בעזה"י. ומיושב קשית הגרע"א על הריב"ש. לפ"ז בנ"ד דמיירי דנתנתו ג"ח קודם מיתת בעלה למינקת מטעם דהרופאים גזרו אומר דאסורה להניק א"כ יש לו קול. אף דהניקה ג"כ מעט אינה בכלל מינקת חבירו כיון דאינה רשאית להניק ואינו תקנת הולד כמ"ש הח"צ. וגם משום לא פלוג לא שייך בה כיון דיש לו קול כנ"ל. א"כ גם סברת הריב"ש סניף להתיר בנ"ד: לג) באופן אחר נלפע"ד לתרץ קשית הגרע"א בפשיטות. דהריב"ש לשיטתי' דכ' (בסי' תס"ג) הנ"ל וז"ל ואף הגאונים ז"ל לא התירו אלא בנתנה בנה למניקה בחיי בעלה ולאחר ג"ח מת בעלה דהשתא אינה נקראת מינקת חבירו כיון שיש ג"ח שלא הניקתו ובג"ח כבר מכיר המינקת האחרת ותפסו להם הגאונים ז"ל ג"ח לחומרא שהוא השיעור הגדול הנאמר בגמרא בהכרת המינקת אבל בפחות מיכן לא התירו עכ"ל. א"כ נשמר הריב"ש מקשית הגרע"א דלא התירו רק אם מכיר המינקת האחרת דהיינו ג"ח. שאז דוקא אינה נקראת אמו עוד בכלל מינקת חבירו. כיון שיש להילד מינקת אחר שמכירה. לפ"ז יש לנו צד מדברי הריב"ש להתיר בנ"ד. דאף דבנ"ד הניקה אמו ג"כ מעט עד חודש לפני מיתת בעלה. מ"מ כיון שנתנה למינקת ג"ח קודם מיתת בעלה והיא הניקה את הילד ביותר. א"כ כבר מכיר הילד את המינקת. א"כ שוב אינה נקראת בכלל מינקת חבירו. ויש להתיר בנ"ד עכ"פ אחר ט"ו חודש: לד) עוד יש סניף להקל בנ"ד ע"פ מ"ש בשו"ת מהר"ם זיסקונד רוטנבערג (סי' ל"א) שהעלה דנראה לו להתיר ממה דפוסק בש"ע אם פסק חלבה בחיי בעלה ושכרה מינקת מותרת וצריכין אנו לפרש כב"ש דפירושו אם פסק חלבה אף רק יום אחד ובאמת טעמא בעי הא אם פסק רק יום א' ולא שכרה מינקת אסורה כי שמא תחזיר חלבה ואינה מותרת אם לא שפסקה ג"ח שאז נפסק החלב כמו שפסק הש"ע וגם שכרה מינקת ולא פסק חלבה כלל נמי אסורה מטעם שמא תהדר המינקת ולא יועיל פסק חלבה יום א' ושכרה מינקת שניהם יחד הא עדיין לא נסתלקו החששות הנ"ל אלא ודאי דלא אסרינן לה משום חששא שמא תהדר המינקת אלא היכא דיש מקום לחשש זה לפנינו משא"כ הפסק חלבה דאין כאן מקום לחשש זה שמא תחזור המינקת כי מאי יפסיד התינוק אם תחזור המינקת או מה ירויח אם נאסור אותה ומותרת. וא"כ השתא בפסק חלבה יום אחד דאפשר שתחזיר חלבה ואתיא לכלל מינקת אפ"ה לא חיישינן לחששא שמא תהדר המינקת הואיל באשר היא שם אין מקום לחשש זו. מכ"ש בנ"ד שאי אפשר שתחזור להניק [פי' משום דנתברר שחלבה ארסיי] מכ"ש דלא חיישינן לחששא שמא תהדר המינקת ואין מקום לחששא זו יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד דמיירי בנתנה למניקה ג"ח קודם מיתת בעלה ונתברר אצל הרופאים שיש סכנה לה להניק בעצמה פשוט דמותר בנ"ד. שוב ראיתי בשו"ת מהר"ח כהן ראפפורט (סי' י"ג) שהביא ג"כ ראי' להקל בנידון דידיה מדברי מהר"ם זיסקונד הנ"ל. וא"כ דברי מהר"ח כהן ג"כ סניף להקל בנ"ד:
לה) הנה בשו"ת הרא"ם (סי' כ"ה) כ' וז"ל וכן השב יעקב גופא שם בתשובה נראה שהסכים לפי' הב"ח יע"ש וא"כ צמקה אף בלא נתנה למינקת מהני וא"כ תיקשה נגזור אטו לא צמקה וצ"ל דצמקה גופא מידי דמינכר הוא כאשר יתבאר לקמן. אמנם אף לשיטת הב"ש וכן נ"ל עיקר דשכרו למינקת קאי גם אצמקו וא"כ איכא למימר דמטעם נתנה למניקה היא מידי דמינכר רק דבעינן צמקה דאל"ה יש לאסור דלמא הדרה בה המינקת או דהוא בכלל מינקת חבירו יע"ש. אולם לפענ"ד דברי השב יעקב כנים. דלעולם דנתנה למינקת מודה השב יעקב דלא מהני כמ"ש בשו"ת הרא"ם מטעם דלמא הדרא בה המינקת או דהוא בכלל מינקת חבירו אבל צמקו דדיה סגי כיון דהוי מידי דמינכר כנראה מדברי הרא"ש בפ' אע"פ. ל"ש לגזור בי' אטו אשה אחרת דלא צמקו דדי':
לו) ומה שהאריך בשו"ת הרא"ם שם להשיג על השב יעקב במה שהשיג על הב"ש וז"ל ודבריו תמוהין במה שכ' אם רצונה למסמס בביעי וחלבא דאם כוונתו לאחר מיתת בעלה כו' ואף דאפשר דנולד סמוך למיתת בעלה ועדיין לא נגמל הילד אבל זה אין הדעת סובל לפרש כן לשון הפוסקים כו' עכ"ל הרא"ם אולם לפענ"ד דברי השב יעקב צודקים. דזה מודה השב יעקב דקשה לפרש לשון הפוסקים דיהיה מיירי באופן זה. רק שהשיג על הב"ש דלפי דבריו דצמקה ובפסק חלבה ע"כ צריכים להשכיר מינקת א"כ עדיין קשה לטעמיה דשכרה מינקת לא מהני. רק אדלעיל קאי אצמקה ופסק חלבה אשמעינן דצריכה ג"כ להשכיר מינקת ל"ל לאשמעינן זאת כיון דע"כ צריכה ליתן למינקת. דאת"ל דאשמעינן דלא מהני אם רצונה למסמס בביעי וחלב [כלומר באופן שכ' בשו"ת הרא"ם כגון בנולד סמוך למיתת בעלה ועדיין לא נגמל הילד. ז"א מלבד שהוא דחוק לומר כן לפרש כן דעת הפוסקי' כמ"ש בשו"ת הרא"ם. הקשה עליו השב יעקב עדיפא מיני'] דא"כ אזיל ליה ג"כ הנחתו. פי' במה שכ' דיש להוכיח כהב"י דאדלעיל קאי דהא אם היה צימוק דדים או פסק חלבה ע"כ הולד אצל מניק' א"כ אם שכרה מינקת לבד מותר ל"ל להזכיר צימוק דדים כו' עכ"ל. דהא לפי מה שחידש דמשכחת במסמס בביעי וחלב בנולד סמוך למיתת בעלה ועדיין לא נגמל הילד א"כ אינו מוכרח דהילד אצל מינקה. א"כ צריך להזכיר צימוק דדים דמהני אף בלא שכרה מינקת. אע"כ דזה סברא פשיטא להב"ש דלא מיירי באופן במסמס ביעי וחלב ולא צריך להשמיענו זאת. א"כ שוב אתי שפיר מה שהשיג השב יעקב על הב"ש. ומ"ה העלה השב יעקב דכוונת הרא"ש וודאי בצימוק לא נצרך לומר ושכרה לו מינקת ולא קאי עלי' רק על פסק חלבה קאי. וה"פ או שפסק חלבה כו' וכוונתו לומר בזה אף שאינו נפסק לגמרי אלא יש לה מעט חלב כדרך נשים שאינו נפסק מכל וכל רק עכ"פ אינו מספיק חלב ושכרה לה מינקת שהצריכה למינק' מותרת לינשא יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד יש להקל דדמי לצמקה כיון שאסורה להניק בעצמה מפני הסכנה. ואף שהרה"ג מו"ה מתתיהו ארווייליר ז"ל השיג שם על השב יעקב אולם הגאון שב יעקב תירץ יתיב כל השגותיו בתשובה שלאחרי' יע"ש. ויש להקל גם בנ"ד:
לז) ומה שהשיג בשו"ת הרא"ם שם על השב יעקב מלשון הרא"ש שכ' שאינה מניקה בשום פנים. דמשמע מזה הא אם גם היא מניקה לא מהני נתנתו למניקה. אולם באמת הרב שב יעקב (בסי' ט) הרגיש בזה ודחאה והוכיח מתשו' ההוא בעצמה להיפך. והוכיח כן גם מסוף פ' כל האיסורין בתמורה יע"ש. לכן דברי השב יעקב ברורים להלכה ובפרט דבנ"ד גם מהר"ם מודה דיש להקל. דדוקא בנידון השב יעקב שאין סכנה במה שמניקה רק שלא הספיק חלבה. על זה י"ל דהיא עדיין בכלל מינקת חבירו. ויש תועלת במקצתו להילד עכ"פ. אבל בנ"ד כיון שסכנה להוולד ואין מחוייבת להניק ואינה רשאית להניק בוודאי אף לשיטת הרא"ם אינה בכלל מינקת חבירו. וא"כ גם לשיטתו יש להקל בנ"ד ובפרט לפי מה שהעלה בשו"ת הרא"ם (סי' כ"ז) שהעלה דדברי הח"צ (סי' ס"ד) ברורים להלכה דעדיף מאד מצמקו דדיה ואע"ג דעובדא דהח"צ היה בהוחזקה בשלשה ילדים ברור דהמעשה שהיה כך היה דהרי במילה וקטלנית פסקינן כרבי בתרי זימני הוי חזקה יע"ש כמו שהעלתי לעיל (אות ל'). וא"כ כ"ש בנ"ד דיש להקל אחר ט"ו חודש שתנשא להמשודך:
לח) גם יש סניף בנ"ד להקל ע"פ מ"ש בס' עצי ארזים (סי' י"ג ס"ק כ"ה) דבטור איתא או שכרו לו מינקת. וכפי הנראה שכן הי' הנוסחא ישינה בלשון הרא"ש. וכ' הב"ח שכן עיקר מדכתב ב' פעמים בחיי בעלה ואף שהט"ז והב"ש השיגו עליו תירץ העצי ארזים דס"ל להרא"ש לחלק בין נתנה להמניקה בחנם ובין שכרו מינקת. וי"ל דבשכרו עד זמן תשלום הנקת התינוק לא חיישינן שתחזור בה ואפי' אם תחזור בה ל"ש בזה טעמא דבושה לבא לב"ד שאם כבר נתנו להמינקת כל השכר א"כ הרי צריכה להחזיר השכירות ובשכר הנקה יכולה למסמוס ואם לא נתנו לה השכר א"כ מי שישלם שכר הנקה ישלם שכר המסמוס שהרי כבר קצבו השכר עם המינקת רק דשכירות לאחר מיתת בעלה לא מהני כיון שהיתה נקראת מינקת חבירו בשעת מיתת בעלה גזרינן הא אטו הא. אבל בחיי בעלה דליכא למיחש לאחלופי כיון דבשעת מיתת בעלה לא היתה מינקת כלל לכן בשכירות ליכא למיחש לחזרה. ולפי הטעם שכתבתי דבדמי השכירות יכולה למסמס אין לחלק גם כן בין מניקה פנוי' לנשואה יע"ש. א"כ ה"ה בנ"ד דמיירי ששכרה מינקת עבור דמים שוב ליכא חשש שמא תהדר. ומ"ה מותרת להנשא בנ"ד. אף דגם היא הניקה מעט תוך הג"ח. מ"מ כיון דאינה בכלל מינקת בשביל שאינה רשאית להניק לכן בשכירות ליכא למיחש לחזרה כיון דאם תחזור יכולה למסמס בדמי השכירות:
לט) עוד יש צד להתיר בנ"ד ע"פ היתר של השו"ת אמונת שמואל (סי' ב') שהעלה בהכניסה לו סך עצום ורב הראוי' לקנות ב' שפחות דאז אינה משועבדת להניק דיש לסמוך על הר"ש שהתיר בגרושה מפני דאינה משועבדת להניק. וא"כ ה"ה באלמנה כיון דג"כ אינה משועבדת להניק בשביל עשרה שהכניסה לו שהי' ראוי לקנות ב' שפחות יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד דמיירי ג"כ שהכניסה לבעלה הראשון רכוש גדול ואינה משועבדת להניק ג"כ יש צד להיתר ועוד דבנ"ד דמיירי ג"כ שאין לה מזונות שבעלה לא השאיר כלום. ואז ג"כ הדין שאין משועבדת להניק ויש צד להיתר:
מ) אולם יש לדחות היתר זה דהא הב"ש ובשו"ת כנסת יחזקאל (סי' נ"ט) השיגו על הרב אמונת שמואל וז"ל הנה לכאורה נעלם מהם לשון הרשב"א שכל יסודם עליו שכתב די"ל דלא אמרו אלא בגרושה שיש לו אב למסמס ליה בבצים כו' וכ"כ הרא"ש בכתובות והר"ש הזקן כו' הואיל ובעל' קיים וכל הפוסקים והתשובות כולם מעתיקין דברי הר"ש דוקא בגרוש' שיש לה בעל. וא"כ באלמנה אף דאינה משועבדת לא שייך היתר זה יע"ש:
מא) ונלפע"ד לתרץ קשיתם על הרב אמונת שמואל דהנה הנוב"י (מהד"ק חאה"ע סי' י"ד וסי' י"ז) תמה על הא דאמרינן ביבמות (דף מ"ב) לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו הרי שתלה האיסור בדידי' ובכתובות (דף ס'.) אמרו לא תנשא תלה האיסור בדידה. ופי' הוא להוכיח דינו של הר"ש בכתובות אינה מניקה שמת בעלה והיא משועבדת להניק לכן תלה האיסור בה. אבל ביבמות איירי לא ישא האיש מעוברת חבירו משמע אף בגרושה לכן תלה האיסור בו. דבאמת אם אין רצונה להניק לא משועבדת להניק רק תלה האיסור דבעל לא ישא. ואם לא ישא את הגרושה סתם אשה חסה על בנה ותניק. ובזה מיושב דברי ב"ש דאף דהם סברו שמטו דד מפיו מ"מ האיסור עליו כ"ד חוד כי היא מעצמה תניק את בנה. וא"כ באינה משועבד' ורק האיסור עליו והיכא דהוא רואה את הילד גמול בוודאי אין איסור גם עליו והגמרא דאוסרתו גמלתו הוא דוקא היכא דאיסור עלי' יע"ש ודברי פח"ח. אולם מדברי הר"ש נראה דבגרושה לא גזרו כלל גם עליו כמו שהעתיקו כלם דברי הר"ש. ובפרט לפי הטעם שהביא הר"ן בשמו משום דאיכא בעל דממסמס בבצים וחלב. א"כ אין לגזור על הנושא מינקת בגרושה וכמ"ש הנוב"י בעצמו שהוא נגד משמעות הפוסקים:
מב) ונלפע"ד לתרץ באופן אחר קצת. מדברי הנוב"י ע"פ דבריו. דנ"ל דשני הטעמים צריכי' דמ"ה כ' הר"ן לשיטת הר"ש דמ"ה בגרושה מותרת להנשא כיון דיש לה בעל שימסמס. דהטעם הזה דאינה משועבדת להניק בלבד אינו מספיק כמ"ש הרא"ש בכתובות בפ' אע"פ וז"ל והר' שמשון ז"ל הי' אומר דגרושה אינה צריכה להמתין עשרים וארבעה חדשים שאין עלי' להניק את בנה הואיל ובעלה קיים והביא ראי' מההוא דלעיל נתגרשה אינו כופה ואין חילוק בין נדרה ללא נדרה. אבל כשמת בעלה אע"פ שאינה מחויבת להניקו מ"מ כיון שאין לו אב עשו חכמים תקנה שתניק האם עכ"ל כלומר דהנה הרא"ש כ' ביבמות פ' החולץ בשיטת ר"ת ח"ל ועוד אלמנה גופא אי אמרה איני ניזונית ואיני עושה לא משעבדא להניק אלא חכמים עשו תקנה זו שלא יבא הולד לידי סכנה. ורוב נשים חסות על ילדיהן ומניקתו אפילו אינה משועבדת להניקו. אבל אם היתה מותרת לינשא לא היתה מניקתו עכ"ל. מ"ה כ' הר"ש לדחות שיטת ר"ת הנ"ל. דדוקא כשמת בעלה אע"פ שאינה מחויבת להניקו מ"מ כיון שאין לו אב עשו חכמים תקנה שתניק האם. אבל בגרושה שבעלה קיים א"צ להתקנה. פי' כמ"ש הר"ן בשיטת הר"ש. כיון דהבעל קיים ימסמס בבצים וחלב. אבל באלמנה דל"ש שהבעל ימסמס עשו חכמים תקנה דלא ישא מינקת חבירו כדי שלא יבא לידי סכנה:
מג) אולם יש חילוק לדינא דהיכא דמשועבדת להניק אז דוקא עשו חכמים זמן הנקה כ"ד חודש ואז נגזור גמלתו אטו לא גמלתו כו'. כדי שלא להפסיד שיעבוד הילד יעי' בס' בית מאיר בצלעות הבית (סי' ה'). אבל באופן שאינה משועבדת להניק כגון שהכניסה לו עשירות עצום דראוי לקנות מהם ב' שפחות. ואז רשות בידה לשמוט דד מפיו. מ"מ אם הם מניקים מרצונם. לא ישא אדם אותה כדי שלא להפסיד להתינוק. אולם אם פסקה להניק ואין רצונה להניק עוד באמת מותרת להנשא לכל אדם כעין סברת הנוב"י הנ"ל. ולפ"ז מיושב ג"כ קשית הנוב"י על ב"ש שס"ל דשמטה דד מפיו ואינה משועבדת להניק. וא"כ איך משכחת לה להר"ש לב"ש דיהי' אסור לישא מעוברת ומינקת חבירו. אולם לפי הנ"ל א"ש דדוקא בגרושה לא גזרו כלל על הנושא כיון דאיכא בעל שימסמס. אבל באלמנה אף דאינה משועבדת מ"מ גזרו על הנושא מינקת חבירו כיון דליכא בעל שימסמס עכ"פ כל זמן שהיא מינקת מרצונה הטוב. אבל לעולם במקום ששמטה דדה מפיו מותרת להנשא:
מד) לפ"ז בנ"ד בהכניסה עושר רב דהי' ראוי שיקנה שני שפחות בוודאי אינה משועבדת להניק. ועוד מפני דעתה אין לה מזונות ג"כ אינה חייבת להניק. ולפ"ז כיון דכבר פסקה להניק עוד בחיי בעלה ונתנתו למינקת ג"ח קודם מיתת הבעל. וגם גומלתו והוא בריא אולם ושוב כיון שהוא רואה את הילד גמול בוודאי אין איסור גם עליו ובפרט שהוא אחר ט"ו חודש דיש לצרף גם סברת הפ"י הנ"ל (באות כ"א):
מה) ובלא"ה מה שכ' בשו"ת כנסת יחזקאל שם וז"ל וכל הפוסקים ותשובות כלם מעתיקין דברי הר"ש דוקא בגרושה שיש לה בעל עכ"ל. לפענ"ד יש להעיר על דבריו. דהא כ' בס' אור זרוע הגדול ה' יבום וקדושין (סי' תרכ"ט) וז"ל והיכא שנתגרשה והיא מניקה בזה הורה הר' שמשון זצ"ל זקינו של רבינו שמשון דשאנץ זצ"ל שמותרת להנשא אחר ג' חדשים והביא ראי' מפ' אע"פ (דף נ"ט ע"ב) נדרה מלהניק את בנה ב"ש אומרים שומטת דד מפיו ובה"א כופה ומניקתו נתגרשה אינו כופה אלמא דגרושה לא מחייבא להניק מותרת להנשא אחר ג"ח. דדוקא גבי אלמנה שהיא חייבת להניק את בנה אסור לה להנשא עד כ"ד חודש מפני שבושה כו' עכ"ל. נראה מדברי האור זרוע בדעת הר"ש דאין הטעם בשביל שיש לה בעל שימסמס בבצים וחלב רק הטעם בשביל שאינה משועבדת וכמו שהביא התוס' בשם הר"ש. וכן הרא"ש בפ' החולץ כ' וז"ל ודלמא מיעברא ומיעכר חלבא וקטלא לי' ומתוך זה הי' אומר רבינו שמשון הזקן גרושה מינקת וגרושה מעוברת מותרת לינשא דלא משעבדא להניק כדאמרינן בפ' אע"פ (דף נ"ט ע"ב) נתגרשה אינה כופה כו' עכ"ל. נראה מדברי הרא"ש אלו בדעת הר"ש ג"כ רק מטעם דלא משעבדא להניק ולא הביא כלל הטעם משום דהבעל קיים ימסמס בבצים וחלב וא"כ יש ג"כ בנ"ד צד להקל כפי שיטת האור זרוע והרא"ש ביבמות בדעת הר"ש דבמקום דלא משעבדא להניק מותר להנשא תוך כ"ד חודש. ובנ"ד דהכניסה נדוניא גדולה אינה משועבדת להניק. מ"ה יש להקל בנ"ד. שוב מצאתי בשו"ת הגרע"א (סי' צ"ה) וז"ל מ"מ רובא דרבוותא התוס' ביבמות וכתובות והרא"ש והסמ"ג ומרדכי כתובות הביאו לדברי הר"ש דמתיר בגרושה משום דתניא נתגרשה אינו כופה. הרי דתליא בשיעבוד הנקה. וממילא גם זונה מותרת. וא"כ דעת הר"ן אליבא דהר"ש יחידאה נגד הנך רבוותא הנ"ל עכ"ל. א"כ מיושב קשית הכנסת יחזקאל:
מו) ומה שהקשה הב"ש על הרב אמונת שמואל וז"ל אבל אנ"ל להקל דהא לא כתבו הפוסקים היתר זה אלא בגרושה ולא באלמנה וע"כ הטעם משום דגרושה לעולם היא פטורה להניק א"כ היא אינה בכלל מניקה. אבל אלמנה דהיא לפעמים חייבת אז היא בכלל מינקת חבירו כו' עכ"ל יע"ש. אולם באמת אינו השגה לא מבעיא לשיטת הרשב"א שכ' ה"ה בשמו דשיטת הר"ש הוא דוקא באינה מכירה. אבל במכירה מודה דאסור. והובא דעתו בש"ע (סי' י"ג סי"ד) פשיטא דלא קשיא קשית הב"ש. דהא גם בגרושה לא לעולם היא פטורה להניק. דהא במכירה באמת אסורה מפני דאז חייבת להניק. ואפ"ה באינה מכירה מותרת ולא אמרינן לאפלוג. וא"כ ה"ה באלמנה היכא דאינה משועבדת פטורה להניק ולא אמרינן לא פלוג. אלא אפילו לפי שיטת הפוסקים דס"ל בדעת הר"ש דמתיר אפילו במכירה וכמ"ש להדיא בס' אור זרוע הגדול ה' יבום וקידושין (סי' תרכ"ט) בדעת הר"ש. אפ"ה לא קשה קשית הב"ש. די"ל דהר"ש נקט גרושה וכ' הטעם משום דאינה משועבדת. א"כ שפיר כמו שהי' כתוב גם באלמנה דהעיקר בטעם תליא מילתא. ומ"ה נקט בגרושה דמילתא פסיקתא נקט דלעולם היא משועבדת. אבל באלמנה יש חילוקי דינים והי' צריך להאריך דבהכניסה נדוניא רבה או כשבני משפחתה אינם רגילים להניק וכן אם אין לה מזונות דאז אינה משועבדת מותרת להנשא ואם לאו לאו. לכן נקט בקיצור דבגרושה מותרת להנשא כיון דאינה משועבדת [דכן היא הגירסא לפי דעת רובא דרבוותא וכמו שהבאתי לעיל ב' הגרע"א בתשובה (סי' צ"ה)] ואז ממילא נדע דגם באלמנה במקום דאינה משועבדת מותרת להנשא, וכעין דאמרינן בעירובין (דף ב'.) אלא סוכה דנפישין מיליה פסיק ותני פסולה. וכדאמרינן בפסחים (דף ג' ע"ב) לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה יע"ש. אף דיש לחלק מהתם בסוכה:
מז) תדע דאם נימא דלא פלוג רבנן בתקנתן מ"ה באלמנה בכל אופן אסורה להנשא תוך כ"ד חודש. א"כ גם גרושה תהי' אסורה להנשא וכמ"ש באמת בשו"ת הריב"ש (סי' תס"ג) וז"ל וכבר הסכימו האחרונים ז"ל דמניקה שמת בעלה לאו דוקא אלא ה"ה נתגרשה כו' אף דליכא סכנת ולד יע"ש. נראה דס"ל דאף באינה מכירה בנתגרשה אפ"ה אסור מטעם לא פלוג. אולם רוב פוסקים חולקים על הריב"ש וס"ל דבאינה מכירה בנתגרשה ודאי מותרת וע"כ דלא אמרינן משום לא פלוג. ואף דבהבחנה אמרינן לא פלוג דבכל אופן צריך הבחנה כבר תרצתי לעיל (אות ט"ו) דשאני התם דלא מינכר בין הראוי' לילד בין לא ראוי' לילד. אבל בין גמלתו ללא גמלתו או בין נתנה למניקה או לא נתנה או צמקה ללא צמקה ניכר. מ"ה ל"ש בי' לא פלוג:
מח) ומה שהקשה עוד הב"ש על האמונת שמואל וז"ל ולכאורה יש להביא ראי' מש"ס אפילו אלמנה עשירה אסורה דהא בי ריש גלותא התירו חז"ל משום דהם מפורסמים ובוודאי ר"ג עשירים היו ומ"מ מחמת עשירים אסורים כו' עכ"ל. וכן הקשה בשו"ת כנסת יחזקאל (סי' נ"ט) והוסיף להביא ראי' דבר"ג עשירים היו ח"ל דנודע דבר"ג היו עשירים כמבואר בגיטין (דף ל"א ע"ב) רנב"י דיתיב בגוהרקא דדהבא כו' דלמא מאינשי דביר"ג כו' וכן מצינו כמה פעמים בשלשלת הקבלה וס' יוחסין להראב"ד ולכך התיר ר"נ שהי' לאל ידה לשני שפחות כו' יע"ש:
מט) ונלפע"ד לתרץ השגתם. דהא מבואר בשו"ת אמונת שמואל (סי' ב') דכי היכא דבגרושה באינה מכירה שריא לאנסובי ולא אמרינן דגזרו בה משום לא פלוג כמו בהבחנת ג"ח ברדופה ועקרה וכו' אלא מדמינן לה מת הילד או ששכרו מינקת ג"ח בחיי בעלה דלא מקרי מינקת חבירו א"כ פשוט דה"ה והוא הטעם באלמנה שמת בעלה והיא אינה מחויבת להניק אפילו ע"י כפי' בשכר כגון שהכניסה לו ב' שפחות או ממון הראוי לקנות או שבני משפחתו או משפחתה אינם רגילין להניק כלל ג"כ שריא לאינסובי ולא מקרי ג"כ מינקת חבירו אלא היכא דיכול לכופה להניק בשכר כגון שלא הכניסה ודרך משפחתו או משפחתה להניק יע"ש. א"כ י"ל דמ"ה צריך בר"ג הטעם דלא הדרי בהו כיון דאף דכל ההיתר הוא רק דביש לו ב' שפחות הוי דומיא דגרושה באינה מכירה דיש להתיר משום דאינה משועבדת א"כ ה"ה באלמנה ביש לה ב' שפחות לפ"ז י"ל דמ"ה צריך הטעם בר"ג דלא הדרי כדי שנוכל להתיר בר"ג אף במקום דמכירה. דאז לפי הטעם דהם עשירים לא מהני דלא עדיף מגרושה דג"כ במכירה אסורה להנשא אף דאין שיעבוד עלי' אבל לפי הטעם דשאני ר"ג דלא הדרי יש להקל כיון דנתנתו למינקת ולא הדרי בהו. ומתורץ ות הב"ש והכנ"י:
נ) אולם באמת ז"א לפי מה שכ' הרב המגיד בה' גירושין (פרק י"א) ב' הרשב"א בתשובה דאפילו לר"ג כל זמן שהניקתו האם עד שמכירה לא תנשא אלא כופין אותו ומניקתו מפני סכנת הילד. יע"ש. ובפרט לפמ"ש באסיפת זקנים בכתובות (דף ס'.) ב' המורה דמכירה פי' שאינו רוצה לינק מאשה אחרת ע"ש. א"כ כיון דנתנתו למינקת בהני דבר"ג א"כ לא נוכל לומר דמיירי גם במכירה. אמנם לפי מה שדחה באס"ז והעלה דאף אם הוא יונק מאשה אחרת אם הוא מכיר את אמו כופין איתה שכיון שהיא מכירה אם תניחנה תיקשה לו פרישת אמו ומסתכן כו' יע"ש. א"כ לפי שיטת ה"ה מיירי דוקא באינו מכירה. הדרא קשית הב"ש והפנ"י לדוכתא:
נא) לכן נלפע"ד לתרץ באופן אחר. ע"פ מ"ש בשו"ת אמונת שמואל שם ומיהו בהא ודאי החמירו אלמנה מגרושה לדעת הרשב"א היאך שמת בעלה והיא התחילה להניק ואינה מכירה אסורה בכל האופנים שבעולם אפילו היכא דהכניסו ב' שפחות וטעם דהיא קריא מינקת חבירו בשעת מיתתו ושוב יכול לכופה להניק ולכן בי ר"ג אסרינן להו בס"ד דגמרא אפילו באינה מכירה וכמ"ש ריב"ש לפי שכבר התחילה להניק וגלי דעתי' דרוצה להניק כמ"ש ב"י ב' תשו' הרשב"א כו' משא"כ בלא התחילה מעולם והוא בדין לא יכול לכופה שרי לאינסובי דלא הי' עליו שם מינקת חבירו יע"ש. לפ"ז מיושב שפיר קשית הב"ש והכנ"י הנ"ל. דמ"ה צריך הש"ס לומר הטעם ההיתר בדבי ר"ג משום דלא הדרי בהו כיון דבלא טעם זה אף ביש לה שני שפחות ג"כ אסורה להנשא כיון דמיירי בדבי ר"ג שהתחילה להניק וגלי דעתי' דרוצה להניק ואז לא מהני אף ביש לה שני שפחות. וא"כ נהי דבי ר"ג המה עשירים לא עדיף מיש לה שני שפחות דג"כ לא מהני מ"ה הוכרח הש"ס לומר הטעם משום דבי ר"ג לא הדרי בהו אבל בשאר אינשי באמת אסור אף בעשירים. ומיושב קשית הב"ש וכנ"י בעזה"י:
נב) לפ"ז נלפע"ד לתרץ קשית האבני מלואים (סי' י"ג ס"ק י"ח) שהקשה דאי נימא דגזרינן אטו מכירה א"כ היכי שרי רב נחמן להני דבי ר"ג כיון דבי ר"ג נמי כל שמכירה אסור וכמ"ש הרב המגיד מה' גירושין (פי"א). ואין לומר דשאני דבי ר"ג דלא גזרינן בהו אטו הא משום דענינם נודע ומפורסם וכמו שיבואר לפנינו בשם הריב"ש דהתם היינו שענינם נודע ומפורסם בנתנו למינקת. אבל זה שיתפרסם אם הילד מכירה או לא דבזה צריך בדיקה אם מכירה ולא יתכן בזה פרסום וא"כ אפילו נתנתו למינקת נגזור אטו מכירה והאריך בזה והניחו בקושיא יע"ש:
נג) אולם לפי מה שהעלתי יש לתרץ קשיתו. בהקדם דברי הב"ש והכנסת יחזקאל הנ"ל דביר"ג היו עשירים. א"כ הוי כמו יש לה שני שפחות. א"כ לפ"ז כיון דהיא אינה משועבדת א"כ אינה בכלל מינקת חבירו דנגזור בה אטו אשה אחרת רק דנגזור בה אטו אשה זו בעצמה בנתנה למינקת שמא תהדר כנ"ל (באית ל"ע) בדעת הרא"ש. מ"ה אמרינן שפיר דבבי ר"ג לא מהדרי שוב לא שייך חשש דשמא תהדר. ומ"ה התיר ר"נ לר"ג. אבל החשש אינה מכירה אטו אשה אחרת מכירה זה לא שייך בדבי ר"ג. כיון דהמה עשירים ואינה משועבדת להניק. אינה בכלל מינקת חבירו, ורק בשביל דנשים חסות על ילדיהן בשביל זה לא גזרינן באשה זו אטו אשה אחרת כנ"ל:
נד) באופן אחר נלפע"ד לתרץ קשית האבני מלואים הנ"ל. ע"פ מה שהעלה הנוב"י (מהד"ק חא"ע סי' י"ג) דביבמות (דף מ"ב.) פליגי בהבחנה ג"ח דלטעם דר"נ אמר שמואל משום דאמר קרא להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך כו' א"כ הוי דאורייתא. ולטעם של רבא גזרה שמא ישא, את אחותו היי רק דרבנן יע"ש. וא"כ י"ל נהי דבברייתא של היתה רדופה מוכח דגזרינן בהבחנה משום לא פלוג אטו אשה אחרת י"ל דהוא משום דס"ל דהבחנה דאורייתא אבל במינקת אחרת. רק דגזרינן באשה זו עצמה בנתנתו למינקת שמא תהדר או גומלתו אטו שמא תגמלנו כמ"ש התוס' בכתובות (דף ס' ע"ב) בד"ה ואמר ר"נ. יע"ש. ולפ"ז להלכה דלא קיי"ל כר"נכיון דקיי"ל כרבא דהבחנה הוי דרבנן. א"כ שוב גזרינן אטו אשה אחרת גם במינקת אף דהוי רק דרבנן. כמו דגזרינן בהבחנה אטו אשה אחרת אף דהוי רק דרבנן. יע"ש בנוב"י לפ"ז י"ל דר"נ לשיטתי' דס"ל דהבחנה דאורייתא שפיר התיר לדבי ר"ג משום דל"ש לגזור אינה מכירה אטו אשה אחרת מכירה. דהא בדרבנן מודה ר"נ דלא גזרינן אטו אשה אחרת רק דגזרינן באשה זו עצמה שמא תחזור בה כנ"ל. מ"ה שפיר התיר בדבי ר"ג כיון דמאוימים המה לא הדרי בהו. א"כ מיושב שפיר קשית האבני מלואים:
נה) ומה שהקשה בשו"ת כנסת יחזקאל עוד שם על האמונת שמואל וז"ל והאמת יורה דרכו שטעו דידוע בגמרא דקאמר דלמא חזרה המינקת ודוקא בהכניסה לו שני שפחות ופי' שפחות שהם קנין עולם כמו שהקשה בב"מ (דף י' ט"ס וצ"ל י"ב) האי שפחה ה"ד אי דאייתי שתי שערות כו' ואלו אינם יכולים לחזור ולכך שפיר אם הכניסה לו שני שפחות אינה מינקת משא"כ במינקת דלמא תחזור ואם האם עשירה גדולה במדינה שאין נוהג בקנין שפחות כו' חיישינן דלמא תחזור המינקת אחר שיכירה הולד. יע"ש שהניחו בקושיא: נו) לפענ"ד אינו השגה. דאדתמה על האמונת שמואל הי' לו לתמוה על הטור והש"ע באה"ע (סי' פ' ס"ח) שכ' הכניסה לו שתי שפחות או נכסים הראוים לקנות מהם שתי שפחות כו' ואינה מניקה את בנה יע"ש הא אין דרכם להביא רק מה שנוהג גם בזה"ז. והא בזה"ז לא משכחת לה לקנות מהם שני שפחות. ויש לתרץ דבזמן הש"ע היו משיגים לקנות שפחות. אולם עדיפא מיני' נלפע"ד לתרץ. דז"ל הרמב"ם בה' אישות (פכ"א ה"ה) יש מלאכות אחרות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהן עניים ואלו הן אופה הפת כו' ומניקה את בנה כו' בד"א בעניים. אבל אם הכניסה לו שפחה אחת כו' הכניסה לו שתי שפחות או נכסים הראוין לקנות מהן שתי שפחות או שהיו לו שתי שפחות או שהי' ראוי לקנות שתי שפחות אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה אלא נותנת אותו לשפחה להניק עכ"ל. ואם נימא דהא דקתני או שהי' ראוי לקנות שתי שפחות הפי' דוקא אם יכולים לקנות שפחה כנענית דוקא כדי שאז תניק השפחה. א"כ במקום דלא ישיגו לקנות שתי שפחות. אף שהיא עשירה. אפ"ה תהי' מחויבת להניק בנה. אם העיקר תלוי רק אם ישיגו לקנות שתי שפחות או לא. א"כ אינו מדוקדק לשון הרמב"ם במה שכ' בד"א בעניים כו'. הלא דין הזה נוהג אפילו בעשירים במקום שלא ישיגו לקנות שתי שפחות. וכבר ידוע דלשון הרמב"ם שקול בפלס הקודש מזוקק שבעתים. אע"כ דהעיקר תלוי דדוקא בעניים תקנו שמחויבת להניק בנה לטובת הילד. אבל בהכניסה שני שפחות או נכסים הראוין לקנות מהן שני שפחות. פי' כמו שהביא הרב המגיד וז"ל דפי' רש"י שהכניסה נדוניא רבה שיש כדאי למביאה נדוניא זו לקנות ממקצתה שפחות להכניס לשמשה וזה דעת רבינו. עכ"ל. נראה כוונתו כיון דהכניסה נדוניא רבה שאז אינה ענייה. ומ"ה אינה משועבדת להניק. דהשיעבוד הזה דוקא על העניים. וטעם הדבר לתקנת הולד דזה נצרך דוקא בעניים. אבל בעשירה תוכל לשכור מינקת. ואם ניחוש שמא תחזור. י"ל כמ"ש הש"ס ביבמות (דף מ"ב ע"ב) דלמא איעברא ומיעכר חלבה וקטלי' לי' אי הכי דידיה נמי. דידיה ממסמס לי' בבצים וחלב. דידה נמי ממסמס לי' בבצים וחלב. לא יהיב לה בעל כו' עכ"ל וא"כ בזה בדידי' באם תחזור המינקת ימסמס. בפרט שהכניסה לו עשירות. בוודאי יוכל למסמס. ולכן לא חייבוה להניק בנה. כיון שראוי לקנות שני שפחות. ואף אם לא נשיג לקנות מ"מ נשיג לשכור מינקת. ולא שייך בזה לומר שמא תחזור כיון דיוכל למסמס כנ"ל. ויש להביא ראי' לדברי מדברי העצי ארזים (סי' י"ג ס"ק כ"ה) שהעלה דבשכרו עד זמן תשלום הנקת התינוק לא חיישינן שתחזור בה ואפילו אם תחזור בה לא שייך בזה טעמא דבושה לבוא לב"ד שאם כבר נתנו להמינקת כל השכר א"כ הרי צריכה להחזיר השכירות ובשכר הנקה יכולה למסמסו. ואם לא נתנה לה השכר א"כ מי שישלם שכר הנקה ישלם שכר המסמוס ולא שייך בזה שבושה לתבוע ליורשים שהרי כבר קצבו השכר עם המינקת כו' יע"ש. וא"כ כ"ש בזה שהכניסה לו עשירות. שאינה מחויבת להניק מפני דלא חיישינן שתחזור המינקת שישכור. ואף אם תחזור יוכל למסמס. וכן יש להוכיח מדברי הבית מאיר שאביא לקמן (אות ס"ה). ומיושב קשית הכנסת יחזקאל. ועי' מח"א ה' עבדים סי' א':
נז) לפ"ז נלפע"ד לתרץ מה שהקשה בס' עצי ארזים (סי' י"ג סק"ל) על האמונת שמואל דלדבריו אפילו הכניסה כדי שפחה אחת נמי נימא הכי. דהא בכתובות (דף ס"א.) בהכניסה שפחה אחת פרכינן עלה הא שארא עבדא ותימא לי' עיילת איתתא בחריקאי. ומתרץ דא"ל הא טרחא לדידי ולדידך וכו' ועכ"פ זה פשוט דהא דאמרינן באחת לא טוחנת ולא אופה וכו' אורחא דמלתא נקט דמסתמא תפטור עצמה ממלאכות הכבדות. אבל אם תאמר השפחה האחת שהכנסתי היא תניק את בנך וודאי שהרשות בידה כו'. וא"כ אף בכה"ג תהי' פטורה. וא"ת שבאמת לא תקנו אלא בעניי' שאין לה אפילו שפחה אחת א"כ בטלת דין דשכרה מינקת דהוי כמו שהכניסה מעות לשפחה אחת. ומבואר לעיל דלא מהני אלא בחיי בעלה וגם בפסק חלבה יע"ש. אולם לפי מה שתרצתי לעיל קשית הכנ"י מיושב ג"כ קשית העצי ארזים. דאיך מדמה שכרה מינקת בחיי בעלה במניקת חבירו. להכניסה לו שפחה אחת בבעל שלה. דבשלמא בבעלה לא שייך החשש שמא תחזור המינקת. לא מבעיא בעת שהיו משיגים לקנות שפחה בוודאי לא היתה יכולה לחזור דהיא קנין עולם. ואף בזה"ז דלא שייך לקנות שפחה ורק הטעם משום דהיא עשירה שראוי לקנות בנדוניא כזאת שפחה אחת. או עכ"פ לשכור מינקת ג"כ לא שייך החשש הזה שמא תחזור המינקת. דבדידיה שייך דיוכל למסמס בבצים וחלב דהא הכניסה לו עשירות. ומ"ה אינה משועבדת להניק בנה כנ"ל. אבל במניקת חבירו. דבדידה ל"ש לומר דימסמס דבושה לבוא לב"ד. מ"ה חיישינן שמא תחזור המינקת. ולכן לא שרי רק אם פסק גם חלבה ג"ח קודם מיתת הבעל. דאז לא נ"מ להילד במה שלא תנשא ואז דוקא מותרת להנשא. ומיושב קשית העצי ארזים:
נח) ומה שהקשה בס' הפלאה לדעת הר"ש הזקן דהיכא דלא משעבדא לית בה דין מינקת דא"כ לרב דס"ל כאנשי יהודא דלעולם לא משעבדא להנקה לפמ"ש תוס' ר"פ אלמנה ניזונית והיכי קאמר רב צריכה להמתין כ"ד חודש. כבר תירץ בס' הפלאה בק"א לסי' צ"ג לפמ"ש הב"ח (סי' צ"ג) דכל היכא דאסורה לינשא מחמתו יש לה מזונות בע"כ ולכן אסורה לינשא כדי שיוכרחו היורשין ליתן לה מזונות ומעשה ידיו שלהן דהיינו הנקה יע"ש. ואף שבס' אבני מלואים השיג על תירוצו מ"מ הרב אבני מלואים תירץ יפה דקושיא מעיקרא ליתא דלרב דס"ל כאנשי יהודא ס"ל דגרסי במשנתנו הניזונית וכמ"ש מהרי"ט וא"כ ממילא משעבדי אפילו לאנשי יהודא יע"ש. ולפענ"ד נראה לתרץ קשית הפלאה ע"פ מה שתרצתי לעיל (אות מ"ג) את קשית הנוב"י על הרב אמונת שמואל מב"ש דס"ל דשמטה דד מפיו יע"ש. והעלתי דדוקא בגרושה לא גזרו כלל על הנושא כיון דאיכא בעל שימסמס. אבל באלמנה אף דאינה משועבדת לרב מ"מ גזרו על הנושא מינקת חבירו כל זמן שהיא מנקת מרצונה הטוב (רק עד כ"ד חודש כיון דליכא בעל שימסמס אבל לעולם במקום שפסקה מלהניק מותרת להנשא כיון דאינה משועבדת. ומיושב קשית הפלאה: נט) הנה בשו"ת כנסת יחזקאל שם השיג על האמונת שמואל וז"ל והנה עדיין מוטל עלינו לבאר לפ"ז דבלא"ז היינו מפרשים מטעם חסות על ילדיהן א"כ לימא במעוברת ג"כ האי טעמא ומאי מקשה על המעוברת יותר ממניקות ונ"ל דהנה הרא"ש מדקדק בלשונו רוב נשים חסות משמע דאיכא מיעוט נשים דאינן חסות ובגמרא קאמר ג"כ סתם מעוברת למניקה קיימא ש"מ דאיכא מעוברת שאינו קיימא למניקה כי באמת כמה פעמים הולד שאינו של קיימא או צימוק דדים. לפ"ז הי' קשה לסמוך מיעוט חסות למעוטא דמעוברת אינה מניקות והוי כמחצה על מחצה נגד טעמא דרוב נשים חסות ולא הי' לחכמים לגזור במעוברת באשר שאינה משועבדת. בשלמא במניקות איכא רובא דחסות נגד מיעוטא אך במעוברת איכא תרי מיעוטא נגד חד רוב. וע"ז מסיים עיכור חלבה וקטלה ומשום ספק נפשות החמירו אף דהוי מחצה על מחצה. ובזה מתורצים כל הקשיות הנ"ל שהקשה מהר"ש לוצאטו בתשובת א"ש מה שהקשה בדברי התוס' הנ"ל יע"ש:
ס) ולפענ"ד תירוצו לא מחוור בעיני. דכבר כ' הרשב"א בת"ה ה' שחיטה דאפילו אי אמרינן סמוך מיעוט לחזקה אפילו לרבנן הוא דוקא כשהמיעוט מסלק מן הרוב ולא כשהוא עומד ממש נגד הרוב כגון התם מיעוט מפילות דהוי ג"כ בכלל רוב מתעברות אלא מכל נשים המתעברות מסלק מיעוט מפילות. משא"כ מיעוט אינן מתעברות דהוא עומד ממש נגד הרוב א"א לחשבו כלל למיעוט דכמאן דליתא דמי יע"ש. לפ"ז השתא לענין סמוך מיעוט לחזקה אמרינן סברא זו דהיכא דהמיעוט הוא עומד ממש נגד הרוב הוי כמאן דליתא. א"כ כ"ש לענין צירף מיעוט למיעוט שיהי' נחשב כמחצה בוודאי אמרינן כסברת הרשב"א. וא"כ בנ"ד המיעוט דנשים שאינן חסות על ילדיהן הוא עומד ממש נגד הרוב והוי כמאן דליתא ל"ש לומר בי' לצרף למיעוט השני שיהי' כמחצה. וא"כ נשארו קשית מהר"ש לוצאטו ומוכרחים לומר כסברתו וסברת האמונת שמואל:
סא) עוד יש צד להיתר בנ"ד כיון דאין לה מזונות כעת ולא תוכל להניק הילד וגם שאר בניה מוטלים ברעב על ידי שישא אותה המשודך יהי' לה מזונות ולכל הילדים והוי תועלת יתומים. וכבר העלה בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' צ"ה) סניף להקל במינקת חבירו כל שהוא לתועלת יתומים והוכיח כן מח"מ (סי' ר"צ סי"ט) אצל אפוטרופס שאין רשאי להוציא עבדים לחירות. וכ' הרמ"ה דכל זה מיירי בלא רשות ב"ד. אבל רשאי לעשות כל מה שיראה להם שהוא תועלת יתומים וכ' הב"י שכ"כ הה"מ בסוף ה' נחלות בשם הרמב"ם והרשב"א ז"ל וכן מפורש בתוס'. הרי להדיא דמשום תועלת יתומים עקרינן העשה דלעולם בהם תעבודו. ומינה דמשום תועלת יתומים דחינן תקנת חכמים לגבי מינקת וכגוונא שכ' מהר"י מינץ לענין מופקרת. עכ"ד השבו"י. ונלפע"ד ג"כ להביא ראי' דלתועלת יתומים מתירין איסור דרבנן. דהא ביו"ד (סי' ק"ס סי"ח) קיי"ל ב' הרא"ש והרמב"ם דכל רבית דרבנן מותר במעות של יתומים יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד יש להקל משום תועלת יתומים איסור מינקת חבירו שהוא רק דרבנן אליבא דכל הדעות: