אור ברסלב
בכורי שלמה חלק א שלמה אבן העזר סימן ד

בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה

שלמה אבן העזר סימן ד

שלמה אבן העזר סימן ג

ב"ה יום כ"ז תמוז תר"מ לפ"ק אזארקאוו. החיים והשלום וכט"ס לכבוד אוהבי ה"ה הרב הגאון המפורסם לשם ולתהלה. סיני ועוקר הרים. איש אשכולות. פאר הדור. נזר הקודש. חכם חרשים. צדיק ונשגב. נ"י פ"ה עה"י כו'. כקש"ת מו"ה מרדכי גימפל שליט"א אבד"ק ראזינאי:

אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו:

לאשר הכרתי כי במקום גדולתו שם ענותנותו. לזאת הרהבתי בנפשי להציע לפני כס כבודו הרם שאלה אחת אשר קרה בעיר הקרובה לעירנו:

שאלה הנה אשת הרב הגאון הצדיק מו"ה פלוני הכהן נ"ע אבד"ק פלונית אשר נתאלמנה מבעלה. וחתן בעלה מוהר"ם הלוי נ"י הוא איש יקר ופרנס את האלמנה ובני' אשר עשה מסחר אתם ביחד. ועתה מתה אשת מוהר"ם הנ"ל ואם מוהר"ם הנ"ל יקח אשה אחרת מי ישגיח על הילדים. כי עד עתה ר"מ הנ"ל לא הי' לו בנים והוא רוצה לישא אלמנת חותנו הגאון הצדיק זצלה"ה. וכפי הנראה הי' זאת טובה גדולה עבור היתומים. אם מותר. עכ"ל השאלה: שאלה זו נשלחה לכבוד הרב הגאון כו' מו"ה חיים אלעזר וואקס שליט"א. אבד"ק קאליש וכעת אבד"ק פיעטרקוב. גם נשלחה לכבוד הרב הגאון כו' מו"ה שמשון ארנשטיין אב"ד דפה וכעת הוא אבד"ק קאליש. והראה לי שאלה זו. ותשובת הגאון מו"ה רח"א וואקס שליט"א שהעלה להיתר ושאל חות דעתי בזה. ולפענ"ד ג"כ נראה לי להקל בנ"ד להלכה ולא למעשה. והנני להציע את רחשי לבי לפני כ"ג אם יסכים להיתר בנ"ד. וזה החלי בעזר צורי וגואלי:

א) מקור דין זה הוא ביבמות (דף כ"א.) בברייתא ומותר באשת חמיו. ובתוס' מביא הירושלמי דאשת חמיו אסור משום מראית עין. ובפרובינציא הי' אחד טבחו טבוח ויינו מזוג לישא אשת חמיו ואפסדי' ר"ת לסעודתי'. והרי"ף והרמב"ם פסקו כש"ס דילן דאשת חמיו מותרת ואנחנו גרירין תמיד אחרי בעלי התוס'. ויעי' בהרא"ש שהעלה להדיא דשמא בחורגה הגדילה בין האחים אית לה קלא כגמרא דילן ואין לחוש מפני מראית העין אבל באשת חמיו לית לי' קלא איכא למיחש למראית העין וכן מסתבר עכ"ל יע"ש. וגם בס' הלכות הגדולות כ' להדיא דאשת חמיו אסור מפני מראית העין יע"ש וכ"כ במ' דרך ארץ פ"א. וכן מצאתי בפסיקתא זוטרתא (פ' אחרי) דאסור משום מראית העין וכן העלה בס' אור זרוע הגדול כדעת התוס' וכן דעת הטור לאסור. אולם הש"ס דיל העלה להתיר באשת חמיו וכ"ה בש"ע אה"ע (סי' ט"ו) דעה הראשונה בסתם להיתר. רק י"א לאסור. וכבר כיילו לנו הפוסקים דבכה"ג דעתו בפשיטות לפסוק כדעה הראשונה. ולא הביא הי"א רק לחלק להם כבוד. וכ"כ הכנה"ג בא"ח (סי' שי"ח בהגה"ט) ובכללי הפוסקים כלל ס"ב בשם מהרי"ק ומהר"ש הלוי ומהרי"ט יע"ש. וכ"כ בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' צ"ז) והש"ך בח"מ (סי' ס"ו ס"ק ס"א) והפר"ח ביו"ד (סי' נ') והב"ח ביו"ד (סי' ק"ץ) ובחלקת מחוקק אה"ע (סי' א' ס"ק ט"ו):

ב) גם הרשב"א והר"ן העלו כיון דגמרא בסוטה פליג על חורגין ה"ה באשת חמיו וחתנו כיון דלא חיישינן למראית העין מותר והעלו דלא ס"ל לאמוראי בתראי הא דירושלמי. וכ"ה הנ"י בשם הריטב"א שהרמב"ן ורבים מרבותינו התירו ושכן עיקר יע"ש וכן הוא דעת הרד"ק בשמואל ב' (קפיטל ג' פסוק ה') דאשת חמיו מותרת. הובא בשו"מ. אולם היש"ש ביבמות האריך לאסור וכ"ה הבית הלל והצ"צ והב"ש בשם תשובת מהרי"ל (סי' פ"ה) והב"ח. וכן פשט המנהג בכל אשכנז לאסור:

ג) אמנם הרב נוב"י (מהד"ק חאה"ע סי' כ"ו) פתח בכחא דהיתרא. א'. מה שכ' התוס' על הירושלמי דאוסר דלא כהש"ס בבלי. וכ"ת דאפשר דבדורות האחרונים אסרו. הביא על זה הנוב"י דאי אפשר לומר כן. דהאוסר בירושלמי הוא ר' חנינא ור' חנינא מב"ד של רבינו הקדוש. ורבינו הקדוש בשעת מיתתו אמר ר' חנינא ישב בראש וכו'. ובתלמוד שלנו ביבמות אמר רבא ג"כ דאשת חמיו מותרת ורבא הי' כמה דורות אחר ר' חנינא יע"ש שכתב אמנם אין בכחי לדחות דברי התוס' והרא"ש אבל בכל מה שיש בכחי להמציא חלוקים לא אמנע. עכת"ד:

ד) ולפענ"ד דהופיע רוח הקודש בבית מדרשו של היש"ש בדעת התוס' דלא כהרב נוב"י. אלא דאין כוונת התוס' במה שכ' שמא אח"כ אסרום על התנאים ואמוראים. רק הכוונה דהגאונים אסרום אחר הש"ס. וכמו שנמצא בבה"ג דהוא מן הגאונים. ומ"ה אסר ר"ת ואפסדי' לסעודתי' דלעולם דהש"ס דידן חולק על הירושלמי וממילא הלכה כש"ס דילן נגד הירושלמי והמס' דרך ארץ ופסיקתא זוטרתא. רק דהגאונים אסרום וחששו לדברי הירושלמי משום מראית עין מ"ה אפסדי' ר"ת לסעודתי'. כי האיר ד' את עיני ומצאתי את שאהבה נפשי בס' האגודה [המיוחס בס' שם הגדולים להרא"ש] וז"ל ומעשה הי' בפרובינצא באחד שהי' טבחו טבוח לישא אשת חמיו ואפסדי' ר"ת לסעודתי'. ושמא אחר התלמוד אסרום הגאונים עכ"ל האגודה. וידוע דס' האגודה מביא דברי הש"ס והתוס' ומבליע איזה פירוש בדבריהם. והנה שפתיו ברור מללו דכונת התוס' דהירושלמי חולק על ש"ס דילן. ומפני זה הי' קיי"ל כש"ס דילן להיתר. רק מפני דאחר התלמוד אסרום הגאונים מ"ה אפסדי' ר"ת לסעודתי':

ה) גם ארווח לן דכל האיסור לדעת התוס' והרא"ש דהעלו לאיסור הוא רק מתקנת הגאונים בעל הלכות גדולות וסייעתי'. ולדעת המתירים לא אסרום הגאונים או דלא חששו לאיסור הגאונים. כיון דמבואר בש"ס דילן דלא כירושלמי ואף שכ' הרא"ש ז"ל בפ' תפלת השחר והתוס' בפ' אלו טריפות (דף מ"ד.) דדברי בעל הלכות גדולות דברי קבלה הם וראוי סמוך עליהם. וכ"כ מהרי"ק (שרש ק"נ וק"ס). ויעי' בש"ך ביו"ד (סי' כ"ה סק"ב) ויעי' בשו"ת מבי"ט (ח"ב חיו"ד סי' י"א) שהוסיף עוד בטעם זה מפני שקבל מהגאונים ומרבנן סבוראי ומרבנן דסוף הוראה יע"ש. וא"כ בנ"ד דבה"ג מחמיר מפני מראית העין לכאורה אסור:

ו) אמנם אינו קושיא דמלתא דפשיטא היא שלא בא לומר שכיון שקבל מרבנן סבוראי ומרבנן דסוף הוראה לא ירים איש את ידו לחלוק עליו דהוי כאילו דבריו כתובים בש"ס. ז"א דהא כמה וכמה דינים מצינו שחלקו עליו התוס' והרשב"א והרא"ש ואף במקום שהוא מחמיר והם מקילים ולא חשו כלל למה שהם עצמם כתבו דדבריו דברי קבלה הם אלא כוונתם שקרוב לשמוע אל דבריו היכא דליכא בהו פירכא מן הש"ס כיון שכל דבריו דברי קבלה. אבל היכא דחזינן בהו פירכא מן הש"ס אין ספק דלא משגחינן עילויה כמ"ש המעדני מלך בפ' תפלת השחר (דף ל"ד.) הובא בכנה"ג בריש כללי הפוסקים. וכ"כ הגהת מיימוני פי"ד מה"ש בשם סה"ת. וכ"כ הרא"ש בפ' אד"מ שכ' שכל הדברים שאינם מבוארים בש"ס שסידר רב אשי ורבינא אדם יכול לסתור ולבנות אפילו לחלוק על דברי הגאונים הובא בטור ח"מ (סי' כ"ה). יע"ש. וכ"ה בי"מ בשמם וא"כ כיון דבש"ס דילן מפורש להיתר אף דבירושלמי כ' לאסור משום מראית העין מ"מ רבו המתירים כש"ס דילן ולא משגיחין על דברי בה"ג וסייעתי' דאוסרים ובפרט בנ"ד שיש בלא"ה עוד צדדים להתיר: ז) ונלפע"ד לומר דגם לדעת הירושלמי במקום שאין מכירין אותם מותרים לישא זה את זה. דהנה החת"ס (חאה"ע ח"א סי' ל"ח) העלה בפירוש דברי הירושלמי וא"ת תורה היא ר"ל דינא היא ככל שניות ולא רק משום מראית העין בעלמא. וע"ז מייתי מרצפה בת איה. ומדאמר לי' נביא נשי אדוניך בחיקך. נמצא שהותרה אשת חמיו להדיא ע"פ נביא. וכללא הוא כל שהותר בפירוש אין כח ביד חכמים לאוסרו. כאשר השריש בט"ז בה' ר"ה וביו"ד (סי' קי"ז) ובח"מ סי' ב'. וכ"כ התוס' בפ' איזה נשך. וא"כ א"א לשלמה לגזור עליו משום שניות כיון שהתירו הנביא לדוד להדיא. אבל משום מראית העין יכולים לאסרו לפי שינוי המקום והזמן כמ"ש בקעה מצא משום שאינן בני תורה כו' עכ"ל. ודבריו צ"ע דלפי הטעם שכ' הט"ז גם מפני מראית העין אין כח ביד חכמים לאסור. דסוף סוף אוסרים מה שהתירה התורה בפירוש:

ח) ונלפע"ד לתרץ דבנ"ד יכולים חכמים לאסור אשת חמיו משום מה"ע. דהנה הפנים מאירות חי' לזבחים (דף ע"ד ע"ב) בתוס' ד"ה רב דאמר. השיג על הט"ז הנ"ל שהשריש דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור. דהתם התירה התורה בפירוש מים בם לא ירצו הא ע"י תערובות אפילו חד בחד ירצו ואפ"ה חכמים גזרו עכ"ד הפמ"א. ולפענ"ד אדרבה מדברי תוס' אלו יש ראי' ברורה לדברי הט"ז. דלכאורה קשיא לי לפמ"ש התוס' לתרץ דאיצטרך קרא דוקא לחד בחד א"כ אם חכמים גזרו דאסור ורק אם הקריב ראש אחד מהם מותר קשה הא אמרינן שם בזבחים (דף ע"ז ע"ב) וגם כאן בדף ע"א אמר ר' אלעזר לא התיר ר"א אנא שנים שנים וא"כ לא משכחת לה היתר בחד בחד דהא אינו מותר רק אם הקריב ראש אחד ואז לא נשאר רק אחד והא ר"א נא התיר אלא בשנים שנים משום מגו:

ט) ויש לתרץ דהנה לכאורה קשה למה צריך ר"א שנים שנים הא גם בלא זה מותר דהא מה"ת חד בתרי בטל ורק מדרבנן להחמיר וא"כ אם קירב ראש אחד הוי ספק דרבנן ואזלינן להקל ברוב פעמים בש"ס. ונלפע"ד לתרץ דסברת ר"א הוא דנהי דספק דרבנן להקל מ"מ מדחזינן בביצה שספק אם נולדה ביו"ט אפילו באלף לא בטל. אף דהוי רק ספיקא דרבנן. מ"מ בדשיל"מ אף ספק דרבנן להחמיר כביצה (דף ג'.) ויו"ד (סי' ק"ב ס"ב). א"כ ה"ה נמי כאן. כיון דאפשר בשנים שנים דאז היו יותר היתר משום מגו [ונלפע"ד להסביר יותר סברתו משום דאז הוי איקבע התירא כיון דאחד בודאי היתר. ואיקבע איסורא ליכא כיון דהקריב ראש אחד שמא זו היא האיסור] וכיון דאפשר בשנים שנים דאז הוא יותר היתר מלהקריבו כ"א בפ"ע הוי כמו דשיל"מ לפי סברת רש"י בדשיל"מ דעתיד שיאכלנה באיסור יאכלנה בהיתר. וכאשר זכינו לסברא זו נתיישב לנו קושיתנו הנ"ל דמ"ה בחד בחד אם הקריב ראש אחד מותר ראש השני אף דר"א מצריך שנים שנים הוא רק משום דאפשר בשנים. אבל אם נתערב חד בחד אי אפשר בשנים שנים ממילא מותר משום ספק דרבנן להקל כנ"ל:

י) שוב ראיתי דתירץ זה אינו. דא"כ איך נפרנס סוגיא ערוכה בזבחים (דף ע"ז ע"ב) מתיב ר' ירמי' על ר"א דאמר דר"א לא הכשיר אלא בשנים שנים ממתני' דקתני וחכמים אומרים אפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהן יצא לבית השריפה [מכלל דלר"א קרב אף דלא נשאר רק אחד] והוצרך לדחוק לתרץ מאי אחד זוג אחד. הא לפמ"ש לא קשה ממתני' דהא אם לא נשאר רק אחד מודה ר"א דא"צ שנים שנים ומותר בלא"ה כיון דלא אפשר כאן בשנים ואזלינן להקל משום ספק דרבנן כנ"ל. אע"כ צ"ל דגם בכה"ג אסור משום לא פלוג רבנן בתקנתן אף להחמיר. יעי' בכתובות (דף נ"ב ע"ב) וב"מ (נ"ג ע"ב) ובריש פ' בית שמאי (דף ק"ז.) (דלא כמ"ש התוס' בעירובין (דף ס"ה.) ד"ה התם. דדוקא להקל אמרינן לא פלוג). וא"כ הדרא קושיתי לדוכתא: יא) ונלפע"ד לתרץ ולומר בכוונת דברי תוס' בזבחים (דף ע"ד.) ד"ה רב אמר כו' הנ"ל. דשפיר תירץ התוס' דהא דאיצטרך לן קרא לא לחד בתרי איצטרך אלא לחד בחד איצטרך. והי' קשה להתוס' על תירוצם כקושיתי לעיל דהא בחד בחד אם קירב ראש א' א"א אח"כ שנים שנים. על זה מתרץ התוס' וסיימו וז"ל. והש"ס מייתי לי' לקרא משום דכיון דכל כך התיר הכתוב. אין ראוי להחמיר מדרבנן לגבוה. פי' דיהי' אסור לעולם משום דכיון דא"א לעולם להקריב בשנים והוא כמו סברת הט"ז. ואין להקשות דמ"מ כיון דאינו מותר רק אם קירב ראש אחד מהם אבל אי לאו הכי אסור מדרבנן. א"כ חזינן דאף דהתירה התורה בפירוש בחד בחד מ"מ גזרו שלא לאכלו: יב) אולם באמת אין זה קושיא דדוקא אם חכמים גזרו להחמיר לגמרי כמו אם היו אומרים דבחד בחד לעולם אסור אז היה מוכח להיפך מט"ז. אבל כיון דאם הקריב ראש אחד מהם מותר הנשאר וא"כ לא עקרו כל ההיתר של התורה שהתירה בפירוש אז מודה הט"ז דיש כח ביד חכמים לעקור בכה"ג. וראי' לזה משו"ת דברי יוסף (סימן מ"ח) ושו"ת חת"ס (חיו"ד סי' ק"ט) ושו"ת נוב"י (מהד"ק יו"ד סי' ס"ב) שכתבו להדיא דבכה"ג מודה הט"ז כיון דאין עוקרי' כל ההיתר. ותירצו בזה קשית החות יאיר (סי' קמ"ב) על הט"ז מדאסרו רבנן רבית של נכרי אף דכתיב בתורה לנכרי תשיך. ותירצו כיון דלא עקרו בכדי חייו ובת"ח מש"ה יכלו לעקור קצת מההיתר. וכבר קדמם בזה הרב אור החיים בספר ראשון לציון (דף מ"ב) ויעי' ברכי יוסף א"ח (סי' תקפ"ח) ותיתי ני שקיימתי בעזה"י סברא זו מדעתא דנפשאי. לפי הצעה זו נראה בעליל איך מדויק בדברי התוס' בזבחים הנ"ל דכתבו וז"ל. משום דכ"כ התיר הכתוב [פי' חד בחד] אין ראוי להחמיר דרבנן לגבוה עכ"ל התוס'. פי' דאין ראוי להחמיר לגמרי דנאמר דאף אם יקרב ראש אחד יהי' אסור משום דלא נשאר להקריב שנים שנים. זה א"א לומר דאם תאמר כן תעקור ההיתר שהתירה התורה בפירוש בחד בחד וזה א"א כמ"ש הט"ז אע"כ בחד בחד נהי אם לא קירב ראש אחד גזרו מ"מ בקירב אחד השני מותר ולא אמרינן דגזרו גם בזה משום לא פלוג. משום סברת הט"ז. אבל אם נתערב חד בתרי דאז ההיתר משום ביטול ברוב אף אם הקריבו רובם ולא נשאר רק אחד אסור משום דלא נוכל להקריבו שנים שנים. ואף דהכא א"א בשנים שנים מ"מ אסור משום לא פלוג כנ"ל. היוצא לנו מכל זה דמדברי תוס' אלו יש ראי' גדולה לדברי הט"ז וגם לדברי החת"ס הנ"ל יש ראיה ברורה בדעת הט"ז. ויעי' לעיל (סי' א' אות ב') חלק אה"ע:

יג) ומה שהקשה בשו"ת שו"מ (מהד"ת ח"ג סי' כ"ט) על דברי החת"ס (הנ"ל באות ז') דבנ"ד לא שייך סברת הט"ז כיון שכתיב ההיתר בפירוש לא יכלו חכמים לאסור דאטו כתיב מפורש דדוד נשא רצפה בת איה. דלא כתיב רק ואתנה לך את נשי אדוניך בחיקך. ובמס' סנהד' (ד' כ"ג) דרשו נשים הראויות לו מבית המלך. ונהי דר"י דריש להו כפשוטו אבל עכ"פ אינו מפורש ההיתר ולכך אסור מדרבנן. ומצאתי ביש"ש יבמות (פ"ב סי' ה') שהקשה באמת על הירושלמי דלרבנן באמת לא הותר לו נביא נשי אדוניו וכ' דע"כ ל"פ אלא משום אלמנת המלך לא משום אשת חמיו ולפ"ז עכ"פ מפורש לא נזכר. ומצאתי ברד"ק (ש"ב סי' ג' פסוק ה') כי עגלה היתה אשת שאול ודוד נשא אותה גם רצפה בת איה. ואף שהיתה אשת חמיו מותרת ע"ש. ובסי' י"ב שם רמז לזה אבל עכ"פ מפורש אינו מבואר בכתוב וע"כ יכלו חז"ל לאסור. עכת"ד יע"ש. אולם לפענ"ד אינו השגה על החת"ס. לפי מה שהעלה הכנה"ג באו"ח בחי' לרמב"ם ה' מלכים שהעלה דגם לרבנן דר"י נשא דוד את רצפה בת איה. ופלפל אי היתה פלגש בקידושין או לא יע"ש:

יד) ובלא"ה נפלע"ד דאינו השגה. דבנ"ד שייך שפיר הכלל של הט"ז ע"פ מה שמצאתי בס' בית מנחם (שער א' פ"א) שהעלה שם בטעם של הט"ז דחכמים עשו זה דבמה דמפורש בתורה להיתר לא רצו לאסור כי לא יתקבלו מה שיחמירו בזה דזיל קרי בי' רב הוא. כולם יודעים דזה מפורש בתורה להיתר והמה יחמירו בה. והאריך בזה והעלה שם דבהלמ"ס יכולין חכמים להחמיר דל"ש בזה זיל קרי בי רב הוא דהקבלה רק ביד חכמי' הוא להתיר ושפיר יכולין לאסור וכה"ג מבואר בתבואת שור (סימן כ"ט) יע"ש. היוצא לנו מדבריו בדעת הט"ז דכל החשש הוא רק מפני אותן שאין בקיאין בהלכה רק מה שכתוב להדיא בקרא. וא"כ בנ"ד דכתיב מפורש ואתנה לך את נשי אדונך בחיקך א"כ זיל קרי בי רב הוא דנשא אשת חמיו. ונהי דבסנהדרין (דף כ"א) דרשו נשים הראויות לו מבית המלך ורק דר' יהודה דריש לה כפשוטו. מ"מ מי שאינו בקי בש"ס קרי בי רב הוא דמותר בא"ח ולא ישגיח בחומרא דחכמים שאסרו א"ח. א"כ לא יכלו חכמים לאסור בזה כיון דכל החשש הוא רק בשביל האינם בקיאים בהקבלה ויסברו דכוונת הקרא כפשוטו להתיר אשת חמיו. ושייך שפיר בנ"ד סברת הט"ז. שוב מצאתי תנא דמסייע לסברת הט"ז באסיפת זקנים כתובות (דף ל"ד.) בהא דאמרי' התם מ"ט דר' יוחנן הסנדלר כדדרש ר"י אפיתחא דבי נשיאה ושמרתם את הקודש וז"ל. והילכך כיון שהיתר הנאה שמעינן מדכתיב לכם שלכם יהא. לכך לא גזרו בה כיון שהתירה התורה להדיא עכ"ל. א"כ מבואר כסברת הט"ז ולעיל בתשובתי (סי' א' אות א') העלתי כהט"ז ב' התוס' ב"מ (דף ס"ד ע"ב) ד"ה ולא ישכור. ובשם הריטב"א סוכה (דף מ"ג.) ובשם המאירי מגילה (דף ד' ע"ב) יע"ש. ובס' מנחת חינוך בקומץ מנחה למצוה (רפ"ז) השיג על הט"ז מזבחים (דף ל"ג.) ליעול ולסמוך דרחמנא אמר. יע"ש לענין אשם מצורע. אולם לפי מה שהבאתי ב' בית מנחם ליכא קושיא דשם ג"כ אינו מפורש לסמוך אשם מצורע בתורה דהא איכא למ"ד דסמיכה תיכף לשחיטה לאו דאורייתא. וגם י"א דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא מ"ה לא מקרי מפורש:

טו) לפ"ז א"ש דברי הירושלמי הנ"ל דלא נוכל לומר דהוי כעין איסור תורה דהיינו משום שניות. דהא התורה התירה בפירוש דדוד נשא רצפה בת איה. ואם האיסור משום שניות אז בכל אופן אסור. וזה אין בכח החכמים לאסור לגמרי מה שהתירה התורה בפירוש כנ"ל. אבל אם האיסור רק משום מראית העין דוקא במקום שמכירים אסור אבל במקום שאין מכירים דאז לא שייך מראית עין מותר וכמ"ש בירושלמי שם להדיא על שני חורגים דבאתרא דלא ידע להון מותר. וג"כ הסברא כיון דכל האיסור משום מראית העין מ"ה במקום דלא ידע להון מותר ומשום זה יש כח ביד חכמים לאסור מה שהתירה התורה בפירוש כיון דאיכא גוונא דמותר באתרא דלא ידוע. ונוכל לומר דהירושלמי ס"ל דמה שאסור משום מראית העין מותר בחדרי חדרים כמו דס"ל רב חנן בר אמי לחד לישנא בביצה (דף ט'.) ויע"ש דלרש"י אף ללשון ב' שם ס"ל לרב חנן דלא כרב דס"ל דאף בח"ח אסור וכ"ד הרבינו נסים גאון הובא בתוספות דע"ז (דף י"ב.) ובשבת (דף קמ"ו ע"ב) וס"ל דמותר בח"ח. אולם הש"ס דילן ס"ל כר"א ור"ש בשבת (דף ס"ד ע"ב) ורב דס"ל דבכל מקום שאסרו חכמים מפני מה"ע אפי' בח"ח אסור. ומ"ה כיון דבכל מקום אסור תו אין כח ביד חכמים לאסור כלל ומש"ה לא יכלו חכמים לאסור משום מ"ע כלל ולגמרי מותר היוצא לנו מזה דלדעת הירושלמי עכ"פ במקום מוצנע מותר לישא זה את זה. ולדברי הש"ס דילן גם במקום שמכירין מותר ואין בו משום מראית העין:

טז) שוב מצאתי תנא דמסייע לי לפירושי בירושלמי בספר האגודה וז"ל. ומותר אדם באשת חמיו פירש ר"י בירושלמי אשת חמיו אסורה מפני מ"ע וקאמרינן נמי שני חורגין שגדילין בבית אסורין מפני מ"ע. רבי חנינא אמר יסבון באתרא דלא חכימין להון וכן פי' ר"ת ובה"ג נמי פוסקים כן וגם באשת חותנו אבל בשמעתין שרי לתרווייהו וכן בפ' משוח מלחמה דאמרינן התם חורגה הגדילה בין האחים דשרייא ומעשה בפרובינצי כו' עכ"ל הזהב. ומדלא כתב בס' האגודה רב חנינא אמר דשני חורגין יסבון באתרא דלא חכימין משמע דקאי גם אאשת חמיו. דיסבון באתרא דלא חכימין. דאל"ה היה לו לפרש דקאי דוקא אשני חורגין דלא נטעה כן. ואף דבירושלמי ג"כ כתב בלשון הזה. תנא א"צ לפרש דבריו. אבל הפוסקים צריכים לפרש דבריהם במקום שיש לטעות בדבריהם. ויעיין בב"י ביו"ד בריש (סי' ר"א) ד"ה ומ"ש ואף אם תטבול וז"ל דאע"ג דהרמב"ם סידרא ולישנא דמתני' נקט ליכא למימר דכי היכי דדחקינן בפירושא דמתניתן הכי נדחוק בפי' דברי הרמב"ם דבתראה הוא. ואם איתא דסבר הכי הו"ל לפרש ולא לסתום דבריו כסתימת המשנה עכ"ל. אמנם בהה"מ ספ"ב מה' מכירה ומה שפירש בו הלח"מ שם נראה ההיפך מהרב ב"י. והוא עצמו בפ"י מה' ס"ת ה"ז כתב אין מכאן השגה על רבינו שהוא ז"ל העתיק המימרא ולשונה וכל מה שתפרש במימרא תוכל לפרש בלשונו ועי' בב"ח ח"מ (סי' ר"ז סי"א). אולם מהא לא תברא. חדא אפשר לומר דסברא זו דוקא בדעת הרמב"ם שדרכו להעתיק לשון הש"ס. אבל בס' האגודה דהוא אחרון טפי הרבה אפשר דמודים דהו"ל לפרש ולא לסתום דבריו. דדרכו להביא דעת כמה פוסקים ופירושי התוס' היה לו לפרש יותר ממ"ש בירושלמי. ועוד דאף בלשון הירושלמי לא נראה בעליל דכוונתו דקאי יסבון כו' גם על אשת חמיו. מ"מ מלשון האגודה נראה בעליל דכוונתו דקאי גם על אשת חמיו כיון דלא הפסיק בין אשת חמיו ובין שני חורגין. ואחר שהביא שניהם הפסיק בשני נקודות. וכ' רבי חנינא אמר יסבון כו' ע"כ דקאי אתרווייהו. דאם קאי רק אשני חורגין הי' לו להפסיק בין אשת חמיו לשני חורגין. ושלא להפסיק בין שני חורגין ליסבון כדי שנדע דיסבון כו' קאי דוקא אשני חורגין. [ויע"ש בהקדמה דהמגי' מספר האגודה הוא הגאון בעל המחבר ספר שו"ת שארית יוסף. ונראה דהניקוד היה בס' האגודה מכבר. והיא ראיה ברורה לפי ענ"ד]:

יז) היוצא לנו מכל זה דבנ"ד מותר לישא זה את זה באתרא דלא ידע להון אף לדעת הירושלמי וכ"ש לשיטת הש"ס דילן. וא"כ כל שנשא במקום דלא חכימין הרי עכ"פ הנשואין מותרין. ואח"כ כל שכבר נשאה מותרת. כמ"ש הצ"צ דכל שכבר נשאה מותרת. ולש"ס דילן גם במקו' שמכירין מותר וא"כ ה"ה בנ"ד מותר. ואף אם נימא דלשיטת הירושלמי אסור אף באתרא דלא חכימי מ"מ כיון דלשיטת ש"ס דילן מותר קיי"ל כש"ס דילן. כמ"ש הרי"ף בשלהי עירובין ובאסיפת זקנים ב"מ (דף מ"ה) כ' וז"ל הר' יונתן. ואין אנו חוששין לגמרא דירושלמי דאותן רבנן בתראי שסדרו לנו התלמוד בבלי הביאו בו אותן סברות שהן כהלכה הנאמרות בתלמוד ירושלמי ורוב התלמוד בבלי מהן כגון דברי ר' יוחנן ור"ל וכל הנקראים בשם רבי. ומה שראו שהוא שלא כהלכה הניחו אותו בתלמוד ירושלמי יע"ש. ויעי' בשו"ת מהרי"ק (שרש פ"ד) ובשו"ת חוט השני (דף י"ג ע"א). וא"כ בנ"ד פשוט להתיר ואף דבפסיקתא זוטרתא ומס' דרך ארץ מבואר לאיסור משום מ"ע יעי' בפי' הרא"ש להלק"ט ש הרי"ף הל' ס"ת גבי פ' פתוחה. ויעי' בב"ח ביו"ד (סי' רע"ח ס"ב) שנקראו ספרים חצונים לפי שאינם נכנסים בכלל הגמרא יע"ש. ובמס' מועד קטן (דף ט"ו) כ' התוס' דמס' ד"א הוא מספרים חצונים. ומקורו מברכות (דף כ"ב.) ע"ש. וא"כ אין לסמוך עליהם נגד ש"ס דילן. ואף שבשו"ת שו"מ (מ"ת ח"ג סי' כ"ט) העלה דש"ס דילן מודה להירושלמי דאסור משום מ"ע במקום שמכירין רק דש"ס דילן מיירי מעיקר הדין ולא ממ"ע יע"ש. ולכאורה יש להביא ראיה לדבריו ממ"ש הב"ח ביו"ד (סי' שפ"ז) לדעת הרמב"ם דכיון דבירושלמי מפורש. אף שבגמרין אינו מפורש ילמוד סתום מן המפורש יע"ש. א"כ אף דבש"ס דילן לא קתני דאסור משום מ"ע ולחלק בין מקום מכירין למקום שאין מכירין מ"מ נלמד זה מירושלמי דמפורש:

יח) אולם באמת ז"א דממ"ש הב"י ביו"ד (סי' שמ"א) ובבדק הבית שלו בח"מ (סי' מ"ו) משמע דס"ל דכל שלא חילקו בהכי בגמ' דילן משמע דלא ס"ל הכי. וכ"כ הב"ח בא"ח (סי' קכ"ד ס"ז) לדעת רש"י ותוס'. ואפשר דהנך רבוותא נמי מודו להב"י בהא. דהא הב"י לא כתב כן רק על חילוק שחילק הטור מפני שהוזכר בירושלמי בדין שהוזכר בגמרא דילן דזה ודאי גרע טפי מאילו לא הוזכר כלל עיקר הדין בגמרתנו. דכיון שכתבו הדין ולא חילקו בו שום חילוק מכלל דלא סבירא להו. וגם הב"י הוציא כמה דינים מהירו' אף שלא הוזכרו בגמ' דילן כמבואר לבקי בספריו ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי על הב"י. וכ"כ היד מלאכי. וא"כ כיון דבש"ס דילן לא כ' להדיא לחלק דבמקום שמכירין עכ"פ אסור משום מ"ע ע"כ דס"ל דלגמרי מותר אף משום מ"ע:

יט) עוד נלפע"ד דבנ"ד לא שייך לאסור משום מ"ע כיון דבני עירו בודאי יודעים היטב כי המדוברת היא חמותו חורגתו היא אשת הגאון אבד"ק פלונית המנוח ז"ל. וכעין שכ' הגאונים ופסקו המחבר בשלחנו הטהור והרמ"א בא"ח (סי' רמ"ג) גבי מרחץ יע"ש. והדבר מפורסם בכל העיר שאינה חמותו. ובפרט כיון שידוע שעשה ע"פ שאלת חכמים גאוני הזמן בודאי בהיתר עשה. אולם הט"ז בא"ח (סי' רמ"ד סק"ד) השיג להך דסי' רמ"ג משום מה דכ' הרמ"א שם בשם תשו' אשכנזית דאפי' הדר בין העכו"ם איכא למיחש לאורחים. וא"כ ה"נ איכא חששא דחשדא דאורחים יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד איכא למיחש לאורחים דיטעו דהיא חמותו ממש:

כ) אולם זה אינו השגה. שכבר כ' הרב חת"ס (חא"ח סי' ס') דהך דאורחי' אינו סותר כלל להך דססי' רמ"ג דבמרחץ (בסי' רמ"ג) כיון דשכנים הם ישראלים ומחמם המרחץ בשבת לא יחשדוהו האורחים. משא"כ תשובת אשכנזית (שבסי' רמ"ד) איירי להדיא מאדם הדר בין הגוים ולכשיבואו שם אורחים יחשדוהו לומר הואיל ודר בין הגוים ואין ישראל רואהו מלאו לבו לעשות רע לשכור לו פועלים נכרים יע"ש. א"כ בנ"ד יש להם להנשא במקום שאין מכירין. ואח"כ מותרין להיות גם במקום שמכירין כנ"ל. ואין לחוש שמא יבואו אורחי' כיון דהם יהיו במקום שדרים ישראלים לא יחשדוהו שעשו באופן האסור:

כא) ומצאתי בס' חוסן ישועות על יבמות (דף כ"א.) שכ' להתיר בא"ח לגמרי דמירושלמי אין ראי' די"ל לשיטתי' הוא הולך. דאית' שם דמאן דאית לי' כללא דכל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו משום שני' פליג אהאי ברייתא דמתיר אשת חורגו ומ"ה לא סמכו עלה כמו בהיתר אשת חמיו וחורגין. אבל לפי שיטת גמרתנו דמתרצו לקמן לא פליגי ברייתא אהא כללא משום דליתא להאי כללא אלא היכי דבחד קידושין מקרב לה. א"כ שפיר יש לסמוך על כל הדברי' השנויין בהאי ברייתא. ובשו"ת נוב"י חוכך להחמיר אף בלאחר מיתת אשתו וחומרא יתירה היא דאחר מיתת אשתו הואיל ונתרחקו. שום אדם לא יטעה לומר שהוא אביו שאין בכדי שהדעת טועה לומר על רחוק שהוא קרוב יע"ש. א"כ יש לנו עוד גדול אחד לסייע לנ"ד להתיר בפשיטות: כב) עוד נלפע"ד בנ"ד להתיר דהנה הרמב"ם בפ"ה מה' יו"ט העלה דבחדרי חדרים מותר משום שמחת יו"ט. ואף דבכ"מ שאסרו מפני מ"ע אפילו בח"ח אסור. משום שמחת יו"ט התירו. יע"ש בהרב המגיד וש"פ. לפ"ז נרא' דכל לדבר מצוה לא גזרו מפני מ"ע בח"ח אפילו באיסור דאורייתא דהא הך דלהטיח גגו הוא צריך דמיירי הרמב"ם שם הוא איסור דאורייתא ואעפ"כ בח"ח שרי משום שמחת יו"ט. ויעי' בפ"י ביצה (דף ט'). א"כ ה"ה בנ"ד כיון דקי"ל ביו"ד (סי' ק"ס סי"ח) בשם הרא"ש והרמב"ם דכל רבית דרבנן מותר במעות של יתומים יע"ש. ויעי' במ"א (סי' רמ"ב) בשם שיבולי לקט לוין ברבית לצורך סעודת שבת או סעודת מצוה. וכ' הבאר יעקב שם וגם בה' רבית דר"ל ברבית דרבנן יע"ש. א"כ חזינן דלטיבת ותקנת יתומים דינו כלדבר מצוה ושמחת יו"ט. לפ"ז נצמח בנ"ד היתר במקום שאין מכירין כלל דהוי כמו חדרי חדרים מותרים להנשא וליכא בי' משום מ"ע בח"ח כיון דלטובת יתומים הוי כדבר מצוה דמשום שמחת יו"ט התירו בח"ח וליכא משום מ"ע. וכיון דנשאו בהיתר שוב מותרים לבוא אף במקום שמכירין מדהוי כדיעבד. וכמו שפסק הצמח צדק (סי' י') דבדיעבד מותר. וכמו שכ' בשו"ת שו"מ דבבית מאיר צידד דלא בשביל שהורו לו מתיר הצ"צ בדיעבד רק משום דבדיעבד שרי. א"כ י"ל דמה שאמרו בירושלמי דיסבון באתרא דלא חכימין להון היינו לא שידורו שם תמיד דא"כ הו"ל לומר שיתבין באתרא דלא חכימין להון. רק כיון דלא אסור אלא מפני מ"ע. וא"כ כל שנשאו באתרא דלא ידעון להון א"כ כל שכבר נשא שוב מותרין אף במקום שמכירין אותה יע"ש. וא"כ א"ש בנ"ד להתיר. עכ"פ דינשאו במקום שאין מכירין: כג) [לכאורה י"ל דנידון הצ"צ אם מותר בדיעבד תלוי בפלוגתא דרבוותא ביו"ד (סי' י"ג) דצריך לשחוט בן פקועה משום מ"ע דבאמת א"צ שחיטה. ובדיעבד אף לא שחטו דעת הט"ז שם דבדיעבד אם לא נשחט מותר. ודעת הנקה"כ דאסור אף בדיעבד. אולם בנ"ד בודאי אף לשיטת הנקה"כ מותר כנ"ל דבמקום מצוה ל"ש מ"ע בח"ח ומותר לכ"ע]:

כד) ומה שהשיג בשו"ת שו"מ על ההיתר דתקנת יתומים מה שהוכיחו ממ"ש בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' צ"ו) להתיר לישא מיניקת בשביל טובת היתומים. דאף אם נימא דמשום תקנת היתומים מתירין איסור דרבנן היינו אם הוא איסו' מצד עצמו כמו מניקת או אבילות דהוא איסור בפ"ע. אבל מה שאסרו אשת חמיו הוא מצד דלא ליגע באיסור תורה בחמותו ממש בזה ל"ש להתיר משום תקנת יתומים דחיישינן כשיראו שמתירין אשת חמיו יסברו דחמותו ג"כ מותרת וחמותו בשריפה או באיסור בודאי לא התירו בשביל תקנת יתומים כמו כן גזרו באשת חמיו. ואטו כ"ע ידעו דהוא לטובת יתומים יע"ש. ראי' זו יפה השיג עלי'. אולם ראי' שהבאתי מאבק רבית דמותר לתקנת יתומים ראיה טובה היא. דהא דא"ר הוא אסור ג"כ מחשש דלא יבא לרבית דאורייתא. ואינו איסור בפ"ע רק יש לו שורש בדאורייתא. והא ראי' דבר"ק אסור אף לטובת יתומים. כמבואר ביו"ד (סי' ק"ס) ובחיבורי ברית אברהם (סי' ק"ס שאלה נ"ה) ואפ"ה בא"ר שהוא דרבנן התירו ולא חשו שיבואו לרבית דאורייתא לטובת יתומים. וא"כ ה"ה בנ"ד באשת חמיו ג"כ התירו האיסור של מ"ע בשביל תקנת יתומים ולא חשו שיבואו עי"ז לאיסור דאורייתא. וז"ב:

כה) ומה שכ' בשו"ת שו"מ להשיג על דבריו הנ"ל. וכ' דלכך אסר ר"ת משום דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה דהרי כל שנשאה מותרת. וא"כ הו"ל עושין ספד"ר לכתחלה. והרי גם איסור דרבנן אין עושין בידים דה"ל כמבטל איסור בידים ולכך ל"מ שיסבון באתרא דלא חכמין ולכך נשמט בש"ע. ומ"מ צידד בנידון דידי' שכבר נשאה וגם היא לאחר מיתת אשתו יש להקל שלא יצטרך לגרשה יע"ש. נראה מדבריו דבנ"ד דהוי לכתחלה אסורין להנשא: כו) ולפענ"ד אינו נראה. דכבר כת' בשו"ת תרומת הדשן הובא ביו"ד (סי' נ"ז) ברמ"א ובש"ך שם דבמקום שיש צדדים להתיר מותר לעשות ס"ס לכתחלה. וכבר כ' הפוסקים דספק אחד בדרבנן דומה לס"ס בדאורייתא. וא"כ במקום שיש צדדים להתיר מותר לעשות ספק דרבנן לכתחלה. ובנ"ד יש צדדים להתיר. דשמא הלכה כש"ס דילן דמותר אף במקום שמכירין. וגם אם הלכה כשיטת הירושלמי דלמא הלכה כהנוב"י והעצי אלמוגים והחסן ישועות ומהר"ח כהן ראפאפורט (סי' י"ח) דלאחר מיתת אשתו מותרין להנשא ואף במקום שמכירין. ועוד דבנ"ד הוי ג"כ ס"ס וא"כ עכ"פ מותרים להנשא בנ"ד במקום שאין מכירין שיבואו אח"כ למקום שמכירין כנ"ל:

כז) ובלא"ה אשתמיטתי' במחכת"ר להרב שו"מ במה שצידד להחמיר בנידון דידי' אף שהי' לטובת היתומים אפ"ה אסור משום דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה. הלא מבואר בה' סוכה (סי' תרכ"ו) בט"ז בשם הלבוש לענין סכך פסול דמותר לבטל לכתחלה. וכ' הטעם משום דבמצוה לא שייך אין מבטלין איסור לכתחלה יע"ש. וכיון שהעלה דהא דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה דהוי כמו מבטל איסור לכתחלה. שוב במקום מצוה דמותר לבטל לכתחלה מותר ג"כ לעשות ספק דרבנן לכתחלה וז"ב בעזה"י. ובלא"ה יש לתרץ לפמ"ש בירושלמי כלאים (פ"ב ה"א) וז"ל תמן את מרבה לבטל איסור תורה ברם הכא את מרבה לבטל מפני מראית העין. עכ"ל. וכ' על זה הגאון שו"מ בהגהותיו ציון ירושלים שם על הירושלמי וז"ל לכאורה מבואר דאיסור דרבנן מותר לבטל וצ"ע על הפוסקים דאוסרים אף בדרבנן ואולי דכאן שאינו אסור רק מפני מה"ע וא"כ בח"ח מותר בפרט באיסור דרבנן. ועמג"א (סי' ש"א סקמ"ו). ואם כן כל שנרבה ואין כאן מ"ע שוב לא איכפת לן בזה ואף דכאן המ"ע היא בשביל איסור תורה מ"מ כאן שאינו רק מבטל המ"ע בכה"ג ודאי לית בי' משום מבטל איסור דהא אינו מבטל איסור רק שלא יהא מ"ע יע"ש. לפ"ז א"ש בנ"ד דהוי לטובת יתומים מותר לבטל איסור לכתחלה כיון דכל האיסור הוא רק משום מראית העין כמ"ש בירושלמי. וז"ב:

כח) ונלפענ"ד דזה תלוי בפלוגתא דהרז"ה והרמב"ן בפ' ר"א דמילה. דהרז"ה כתב באם נשתפך החמין שלאחר המילה דאסור למולו כיון שיצטרך לחלל שבת אח"כ משום החמין. והרמב"ן חולק דאח"כ יהי' פקוח נפש ויהי' מותר. והר"ן השיג על הרז"ה וסתר ראיתו. ויעי' בשו"ת כנסת יחזקאל חא"ח. א"כ לדעת הרז"ה אסור לכתחלה אף דבדיעבד יהיה מותר משום פ"נ. וא"כ ה"ה בנ"ד אסור לכתחלה אף דבדיעבד מותר. אבל להרמב"ן והר"ן ז"ל מותר לכתחלה בנ"ד כיון דבדיעבד מותר. ואפשר דבנ"ד גם הרז"ה מודה להיתר כיון דלתקנת יתומים הוי כטרחה והוי כדיעבד:

כט) עוד נלפע"ד להתיר בנ"ד דקי"ל דבשל רבים ליכא חשדא כע"ז (דף מ"ד.) ויעי' ביו"ד (סי' קמ"א) שהביא ב' דעות בזה. ויעי' שו"ת ח"צ (סי' מ"ד) שמביא סוגית הש"ס דע"ז דברבים ליכא חשדא ונחית לחלק בין ע"ז דחמיר טפי ומסיק שוב שאין חילוק. ויעי' בשו"ת מהרי"ט (ח"ב סי' ל"ה) ותוס' יומא (דף נ"ד ע"ב). והנה הש"ך שם (ס"ק כ"ז) כ' בשם הפוסקים דגם אצל שנים שייך הך כללא דאצל רבים ליכא חשדא. לפ"ז נוכל לומר דהירושלמי ס"ל שנים לא מקרי רבים ומ"ה אסור לקחת א"ח משום מ"ע. אף דכאן האיסור עליו וגם עליה דהוי בשנים. מ"מ לא מקרי רבים. ושייך חשדא ומ"ע. והש"ס דילן ס"ל דבשנים מקרי רבים וליכא חשד מ"ה י"ל דליכא משום מ"ע בנ"ד. וכיון דקי"ל דגם בשנים מקרי בשל רבים ממילא הלכה בנ"ד כש"ס דילן דמותר ולא שייך בי' מ"ע. או דנימא דכ"ע ס"ל דבשנים מקרי ג"כ בשל רבים רק דהירושלמי ס"ל דבשל רבים ג"כ איכא חשדא וכדעה הא' שם דאין לחלק מ"ה ס"ל דאסור משום מ"ע והש"ס דילן ס"ל כהך דעה דבשל רבים ליכא חשדא מ"ה ס"ל דמותר בא"ח ולא שייך בזה משום מ"ע. ואנן קי"ל כהך דעה דברבים ליכא חשד כרמ"א בשם הטור והרא"ש מ"ה מותר בנ"ד כש"ס דילן:

ל) ומה שכ' בשו"ת חת"ס שלא מצא בשום אחרון שהקיל לאחר מיתת אשתו כי הנוב"י גופי' לא החליט וסיים שלא לעשות מעשה עד יחזור ויעי' ולא זכינו בזה לאורו והגאון עצי אלמוגים המציא זה מדעתו וכ' ששוב מצא בנוב"י ושמח. והרי אחר כמה שנים חיבר ספר עצי ארזים על אה"ע (ובסי' ט"ו) ממש על כל סעיף וסעיף מייתי ספרו עצי אלמוגי' אך בהא דאשת חמיו תפס פלך השתיקה. אין זה אלא לפי שרא' הגאון נוב"י לא מלאו לבא להתיר אפילו אחר מיתה ע"כ גם הוא חזר בו. וא"כ כיון שהם מסופקים הו"ל לדידן ספק בחסרון ידיעה ואינו מצטרף לס"ס יע"ש בחת"ס. נפלאתי הלא בעצי ארזים (סי' ט"ו סעיף ד' ס"ק ז') הביא דבריו שבעצי אלמוגים להתיר בא"ח לאחר מיתת אשתו. ודלא פליגי הש"ס דידן והירושלמי אהדדי יע"ש. ומ"ה בסעיף כ"ד לא הוצרך לכפול דבריו שבעצי אלמוגים ונראה בעליל דלא חזר מדבריו ופשוט לי' להיתר. וגם כבר הבאתי לעיל (אות כ"א) דברי הגאון חוסן ישועות שדעתו להתיר בפשיטות אף בחיי אשתו כשגירשה. וגם ידוע דברי הגאון המפורסם מהר"ח כהן ראפפורט בתשובה שהעלה להיתר (בסי' י"ט) וא"כ אינו ספק והוי סניף להיתר עכ"פ להנשא במקום שאין מכירין. וא"כ צדקו דברי הגאון מו"ה שמחה נתן ז"ל הובא בחת"ס שם שרצה להתיר בא"ח לאחר מיתת אשתו משום ס"ס. ספק שמא כהרי"ף והרמב"ם וחכמי ספרד להתיר. או כתוס' בשם ר"ת לאסור ואת"ל הלכה כר"ת לאסור דלמא איכא להתיר אחר מיתת אשתו בת חמיו:

לא) ומה שכ' הרב חת"ס להשיג על המתירין לאחר מיתת אשתו לאסור משום לא פלוג בחיי אשתו. נראה לפענ"ד לתרץ השגתו דבנ"ד לא שייך לא פלוג. ע"פ מה שחידש הט"ז באה"ע (סי' קי"ט) דמצינו הרבה לחלק בגזרת חכמים כגון בפ"ק דשבת (דף י"ח.) שמצינו גזרה בשביל טעם יש לנו לומר שלא גזרו אלא במקום ששייך אותו טעם וכעין שמצינו ביו"ד (סי' קט"ז) לענין גזרת גילוי. דהאידנא אין חוששין לגילוי כיון שאין נחשים מצויין בינינו. ועוד מצינו לענין אור הנר בשבת בא"ח (סי' ער"ה) במ"ש אפילו הוא גבוה הרבה דאמרי בה אפילו גבוה שתי קומות מטעם כיון דגזר לא פלוג רבנן. וקשה שם שהרי מצינו הרבה חילוקים שם כגון בין אחד לשנים ובין אדם חשוב לאחר לענין מדורה אלא ודאי צ"ל כמו שכתבנו שם היכא דיש חילוק מצד האדם שלזה יש טעם להתיר אמרינן שזה לא נכנס בכלל הגזרה שלא גזרו אלא על הראוי לאותה גזרה אבל שמצד הנר לא חילקו כיון שיש בו איסור כשהוא למטה לא נפקע האיסור אם מגביהו או מסגירו בעששית דכיון שנאסר נאסר. משא"כ בחילוק שבין אדם לאדם דאמרינן שזה לא נאסר מעולם כיון שלא גזרו בפי' ע"ז בשביל זה עכ"ל א"כ ה"ה בנ"ד דדנין אם מותר לישא א"ח אחר מיתת אשתו או לא. שיש חילוק מצד האדם שלאחר מיתת אשתו יש להתיר אמרינן בי' שזה לא נכנס בכלל הגזרה. ומ"ה ל"א בי' לא פלוג. וא"ש בנ"ד להתיר לאחר מיתת אשתו. ומיושב השגת החת"ס: לב) ומה שדקדק החת"ס בדברי מהרי"ל והאריך בו יותר מדאי. אשתמיטתי' במחכת"ר דברי השו"ת חוט השני (סי' ל"א) שכ' וז"ל ואין לדקדק כ"כ בדברי מהרי"ל וחי נפשי הדקדוק כי הוא מלאכה של בטלה ויגיעה לריק כי הוא לא כתב הענינים כל כך בדקדוק והורק מכלי אל כלי כמ"ש הוא עצמו בהקדמה על כן לא עמד טעמו בו יע"ש. היוצא לנו מכל זה להתיר זה את זה במקום שאין מכירין. ושוב מותרין אח"כ לדור אף במקום שמכירין. כנ"ל: לג) ואחר כתבי כל ההיתר בנ"ד מצאתי ראיתי לאחד קדוש וקדמון מדין אשת חמיו ומחמיר מאד בזה בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' קפ"ב) שהעלה באחד שנשא אשת חמיו כבר נתעברה ממנו דיוציאה ויגרשה. ואולי אין הס' הזה תחת ידו אעתיק לכ"ג תורף דבריו. וז"ל נראה שיוציא דכיון שהירושל' בתוס' יבמות (דף כ"א.) אוסרה ואמרו דרבותינו שדורות האחרונים גזרו עליה היא שני' גמורה כו' ונראה דמה שהזכיר הירושלמי מראית העין פי' אם יראו שתתיר אשת חמיו יתירו גם חמותו ואינו פירוש שיסברו שהי' חמותו כו' אפילו אם, יש הכירא טובא שאינה חמותו כגון שאשתו בת שלשים שנה ואשת חמיו אינה כ"א בת י"ב אעפ"כ אסורה כו' וכן משמע מדרצה לאוסרה מדאורייתא כו' ועוד דבר פשוט שאם הוא אדם עובר על תקנת רבינו גרשום מאור הגולה זצ"ל והי' נושא שתי נשים שהיינו כופין אותו להוציא כ"ש העובר על גזרת רבותינו חכמי התלמוד. וע"כ נראה שיוציא. עכ"ל. היוצא מדבריו להחמיר אף במקום שכבר נשאת וגם היא מעוברת ולא חיישינן ללעז בנים. ואולי אם הצ"צ ראה דברי הר"ח הי' חוזר מדבריו שכ' להתיר בדיעבד וכמ"ש בשו"ת מהרי"ק הובא בח"מ (סי' כ"ה) דאם נמצא דבר בקדמון אשר אינו מצוי קי"ל כהקדמון שאילו ראה אז היה מודה לדבריו. ולפי דברי מהר"ח א"ז נסתר גם ההיתר שכ' הגאון המחבר נפש חיה. על מה שחידש הנוב"י שיטעו בין חמיו לאביו ויאמרו שזו אשת אב. והנה כמו שכ' מהר"ח א"ז באשת חמיו דאין פירושו שיסברו שהיא חמותי רק דאם יראו שתתיר אשת חמיו יתירו גם חמותו וה"ה באשת אב ג"כ אין החשש שיסברו שהיא אשת אב. רק שאם נתיר אשת חמיו נתיר ג"כ אשת אב. וא"כ נסתר ההיתר של הגאון בעה"מ נפש חיה ולא מהני מה דפקיעי שמיא. והא אף דלא נטעה שהיא אשת אב מ"מ אם נתיר אשת חמיו נתיר אשת אב כיון דחמיו נקרא אב כמו שדוד קרא לשאול אב. לפ"ז נסתר ג"כ ההיתר של הגא"ב דפה וכעת הוא אבד"ק קאליש שהתיר בנ"ד כיון דבנ"ד לא נוכל לטעות דהוי אשת אב. מפני דהרב הגאון אבד"ק פלונית הי' כהן וחתנו החריף פלוני נ"י הוא לוי עכ"ד. אולם לפי מה שהעלתי ב' מהר"ח א"ז ז"א. דאף דלא נוכל לטעות שהיא אשת אב מ"מ איכא למיחש אם נתיר אשת חמיו נתיר אשת אב. וז"ב:

לד) אמנם אפשר לומר דמהא לא תברא לכל היתירים הנ"ל. די"ל דמהר"ח א"ז לא מיירי לאחר מיתת אשתו רק בגירש אשתי. מ"ה הי' מחמיר בנידון דידי' דגזרו בזה משום מראית עין. דאם יתירו זה יתירו גם חמותו. אבל בנ"ד דמיירי לאחר מיתת אשתו דאז גם חמותו אינו בשריפה וכרת אפשר דמודה דלא גזרינן בזה משום חמותו. כמו דלא גזרינן בגר וכמ"ש הנוב"י. ועוד כיון דמהר"ח א"ז כ' להדיא דגזרת חמותו הוא גזרת חכמי התלמוד. ויפה השיג הנוב"י דא"א לומר כן כיון דר' חנינא הי' הראשון לאמוראים ורבא שהי' אחריו מופלג הי' מתיר ולא גזר משום מ"ע. ומ"ה נוכל לחלק כמ"ש הנוב"י בין גרושת אשתו. ובין אחר מיתת אשתו דקליש איסורא דלא גזרו רבנן בגר [עי' יבמות דף צ"ד: תוס' ד"ה ואיסורא. וביבמות דף צ"ח: ] יע"ש. וה"ה באשת חמיו דג"כ מהדין מותר רק מפני מ"ע לאחר מיתת אשתו לא גזרו. וא"ש היתירים הנ"ל:

לה) הנה כבוד הגאון בעה"מ נפש חיה נ"י הוסיף על דברי הנוב"י להתיר בנ"ד ע"פ מה דאיתא במנחות (דף ס"ח.) דאי ס"ד למצוה משום מצוה ליקום ולגזור. וכ' התוס' בד"ה והכתיב עד הביאכם וז"ל ממשמע דאיכא עשה דאורייתא אלא דליכא לאו מהא דדחינן משום מצוה ליקום ולגזור אע"ג דאיכא איסורא דאוריי' אין סברא לגזור ולהחמיר כיון דליכא לאו. וא"כ ה"ה בחמותו לאחר מיתת אשתו לדעת הרמב"ן והרשב"א דאין בה לאו וכרת רק איסורא בעלמא לא שייך גזרה. עכ"ד:

לו) לכאורה יש להקשות על דברי הגאון בעל נפש חי' שליט"א. ממה שכ' בא"ח (סי' תרע"א ס"ח) חצר שיש לו שני פתחים משני רוחות צריך להדליק בשתיהם מפני החשד ע"כ. א"כ מבואר דאף דנר חנוכה לא הוי רק מצות עשה דרבנן מ"מ שייך בי' גזרה. אמנם יש נתרץ זה. ע"פ מה שכ' הגאון הנ"ל בתשובתו לתרץ קשית רב גדול אחד והביא דהתוס' במנחות הקשו מביצה (דף ה') דאמר מתקנת ריב"ז דביצה אסורה מ"ט מהרה יבנה בהמ"ק. והא התם לא הוי רק מדרבנן. ואעפ"כ עבדינן גזרה. ותירץ ע"פ מה שכ' בחבורו נפש חי' בענין עשה דוחה ל"ת (סי' כ') דבאיסור דרבנן איכא ג"כ עשה ול"ת, וכדאיתא בסוף ר"ה גבי שופר דאין מפקחין עליו את הגל דאין עשה דוחה ל"ת. וכיון דמדאורייתא לא דחי ה"ה מדרבנן וכדאיתא במג"א (סי' תמ"ו) לענין טלטול חמץ לבערו דהוי ג"כ עשה ול"ת משום מוקצה דרבנן. וכיון דבדרבנן יש ג"כ ל"ת שייך בו גזרה ועיקר הגזרה הוא רק על הל"ת משום דכתיב ושמרתם את משמרתי הוי ל"ת יע"ש א"כ א"ש דגם בנר חנוכה הוי עשה ול"ת מ"ה שייך בי' גזרה משום דהוי ג"כ ל"ת. גם יש לתרץ ע"פ דברי הנוב"י (מה"ק סי' כ"א) דהחשש שעובר בשב וא"ת:

לז) אולם לכאורה יש לדחות זה דיש לחלק דדוקא באיסור דרבנן במה שצוו שלא לעשות בזה שייך לומר דהוי לאו וגם עשה. אבל במצוה דרבנן לעשות אפשר דמקרי רק עשה. והא ראי' דהרמב"ם בה' מגילה וחנוכה פ"א כ' קריאת המגילה בזמנה מצות עשה מד"ס כו'. עכ"ל. ובפ"ג כ' והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה עכ"ל. נראה לכאורה דהוי רק עשה. והדרא קושייתי לדוכתא. אמנם באמת ז"א. דכל מצוה דרבנן אף בקום ועשה מקרי עשה ול"ת. או עכ"פ ל"ת ודאי מקרי. דכן מבואר בשבת (דף כ"ג.) וז"ל והיכן צונו רב אויא אמר מלא תסור. רב נחמי' אמר שאל אביך ויגדך כו' עכ"ל. וברמב"ם ה' ברכות (פי"א ה"ג) וז"ל וכן כל המצות שהן מד"ס בין מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר בשבת והדלקת נר חנוכה כו'. והיכן צונו בתורה שכתוב בה אשר יאמרו לך תעשה עכ"ל וכ' הכסף משנה וז"ל וכ' רבינו טעמו של רב אויא שהוא נראה יותר ועוד דאמרינן בברכות (דף י"ט ע"ב) כל מילתא דרבנן אסמכוה אלאו דלא תסור אלמא כרב אויא קיימא לן. וכתב רבינו אשר יאמרו לך תעשה שהוא בלשון עשה וכתוב בפסוק עצמו. עכ"ל. א"כ נראה דדרבנן הוי גם מ"ע ל"ת וכמו שכ' הרמב"ם להדיא בס' המצות שורש א' יע"ש. ומיושב קושייתי: לח) לכאורה יש לשדות בו נרגא בדברי הרב נפש חי'. ממ"ש המג"א (סי' תס"ט) דאף שיסברו שהקדישו לדמי פסח אין איסור באכילתו שיאמרו שפדאוהו דקדושת דמים יש לו פדיון. אבל כשמקדיש בהמה אמרינן בשבועות (דף י"א.) דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף ואין לו פדיון א"כ יאמרו שאוכל קדשים בחוץ וגם בחטים הרואה סבור שהקדישו קדושת הגוף למנחות אע"פ שאין האמת כן כדאי' שם בגמ' מ"מ איכא למיחש מפני הרואין וכו' יע"ש. וא"כ מוכח מכאן דגם בעשה כמו קרבן פסח ואיכא בי' מראית עין:

לט) ונלפע"ד לתרץ דשאני עשה זו דיש בה כרת כיבמות (דף פ"ג.) דיש לחלק בין איסור כרת לאיסור לאו. וא"כ כ"ש דיש לחלק בין איסור כרת לעשה. ואף (דבדף קי"ט) שם אמר רבא מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו. ז"א הא רש"י שם מחלק דבחשש בעלמא יש לחלק בין לאו לכרת. יע"ש. וא"כ ה"ה בקרבן פסח אף דהוי רק משום מראית עין דהוי רק חשש בעלמא מ"מ באיסור כרת חששו. אבל באיסור עשה לא חששו למ"ע. לפ"ז מיושב ג"כ מה שהי' קשה לי לכאורה ממ"ש ביו"ד (סי' רס"ד ס"ו) וז"ל ומ"מ משום מראית העין צריך לתקן רבוי הבשר שמכאן ומכאן כו' עכ"ל. א"כ נראה דגם בעשה דמילה גזרו משום מ"ע. אולם לפי מה שהעלתי דיש לחלק בין איסור כרת לאיסור לאו. וא"כ כיון דמילה הוי עשה שיש בה כרת כיו"ד (סי' רס"א) מ"ה שייך מ"ע:

מ) לכאורה יש להקשות על הרב בעה"מ נפש חיה שליט"א ממה דמבואר במתני' דברכות וחכמים אומרים עד חצות כו'. א"כ למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה עכ"ל. וכ' הברטנורה ושאר מפרשים בק"ש ובאכילת קדשים. והרי הרמב"ם כ' בריש ה' קריאת שמע. מצות עשה אחת והוא לקרות קריאת שמע פעמים ביום עכ"ל א"כ מבואר דגם בעשה גזרו. ועשו משמרת. בשלמא לשיטת התוס' הובא בצל"ח ריש ברכות דס"ל דק"ש דרבנן, א"ש. ע"פ מה שכתבתי לעיל דמצוה דרבנן הוי כמו ל"ת מלא תסור. מ"ה עשו בה משמרת. אבל לפי שיטת הרמב"ם קשה:

מא) ונלפע"ד לתרץ ע"פ מ"ש הצל"ח בריש ברכות. וז"ל ובגוף הפלוגתא שבין רש"י ורמב"ם אם עשו הרחקה בה"ח ואימורים ולדעת רש"י לא עשו חכמים הרחקה והדבר צריך טעם למה לא עשו סייג בזה ונראה דק"ש היא מצוה חמורה שהיא עיקר קבלת עול מלכות שמים לכן חששו חכמים לעשות סייג וכן אכילת קדשים שאכילת נותר הוא חיוב כרת חששו לעשות סייג. אבל הקטר חלבים ואימורים שאין בו כרת רק איסור גרידא לא חששו לעשות בזה הרחקה וסייג וכן משמע מדברי רש"י ביבמות (דף קי"ט.) ד"ה מה לי איסור לאו כו' דלענין הרחקה שפיר יש לחלק בין איסור כרת דעבדינן בי' הרחקה ובין איסור לאו דלא עבדינן בי' הרחקה עכ"ל. א"כ א"ש דבק"ש אף דהוי רק עשה עשו בו סייג משום שהיא עיקר קבלת עומ"ש. אבל לעולם בשאר עשה לא עשו הרחקה:

מב) אמנם קשיא לי מהא דהעלה הרמב"ם בה' תפלה (פ"ו ה"ה) כיון שהגיע זמן מנחה גדולה לא יכנס למרחץ אפילו להזיע כו' ולא לאכול אפילו אכילת ארעי שמא ימשוך באכילה עכ"ל. בשלמא לדידן דקיי"ל תפלה דרבנן וכמ"ש הרמב"ן בס' המצות כברכות (דף כ"א.) וסוכה (דף ל"ח.) א"ש. דשייך בתפלה גזרה דהוי כל"ח מלא תסור כנ"ל. אבל לפמ"ש הרמב"ם בה' תפלה (פ"א ה"א) וז"ל מצות עשה להתפלל בכל יום עכ"ל. א"כ מוכח דגם במ"ע לחוד ג"כ שייך גזרה דלא כהגאון בעה"מ נפש חיה:

מג) ונלפע"ד לתרץ דהנה הרמב"ן בס' המצות שורש א' השיג על הרמב"ם במ"ש שהתפלה היא מצוה מה"ת הלא בברכות (דף כ"א.) ובסוכה (דף ל"ח.) מבואר דתפלה דרבנן. ותירץ הכסף משנה שם וז"ל ודעת רבינו שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום ממ"ש ועבדתם את ד' ועבודה זו צריכה שתהי' בכל יום שאם אינה בכל יום אולי נבוא לומר שהיא פעם אחת בכל ימיו וזה ממה שלא יסבלהו הדעת וא"כ ע"כ החיוב הוא להתפלל בכל יום אבל אין מנין התפלות מן התורה אלא בפעם אחת ביום סגי. עכ"ל. יע"ש שחכמים תקנו ג' תפלות בכל יום. ומ"ה אמר בש"ס דתפלה דרבנן. יע"ש. לפ"ז מיושב קושייתי. נהי דעיקר תפלה לרמב"ם הוי מ"ע מה"ת. מ"מ כיון דחכמים תקנו שצריך שיתפלל ג' פעמים בכל יום ובדרבנן הוי ג"כ ל"ת מלא תסור כנ"ל. ואטו כיון דעיקר תפלה הוא מ"ע דאורייתא גרע דלא יעשו בה משמרת. דל המ"ע דאורייתא נשאר דהוי דרבנן דדינו כל"ת דעשו בי' משמרת כנ"ל. ומיושב קושייתי בטוב טעם:

מד) אולם קשיא לי על הרב הגאון הנ"ל ממאי דהעלה הרמב"ם בה' סוכה (פ"ט ה"ז) נסרים כו' ואם יש ברחבן ארבעה אין מסככין בהן ואע"פ שאינם משופין גזרה שמא ישב תחת התקרה וידמה שהיא כסוכה עכ"ל. והלא שם הוי רק מ"ע של סוכה ואפ"ה גזרו בה. ועשו משמרת. וכן קשה עוד ממה שכ' הרמב"ם שם בהלכה י' חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין מסככין בהן גזרה שמא יעשה אותן חבילות על גג כדי לייבשן וימלך וישב תחתיהן לשם סוכה. והוא מתחלה לא עשה סכך זה לצל ונמצאת כסוכה שנעשית מאלי' עכ"ל. א"כ מבואר דגם בעשה דסוכה עשו משמרת. וכן מה שכ' הרמב"ם שם בפ"ו ה"ח מי שהי' ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך ביתו או חוץ לסוכה הרי זה אסור וכאילו לא אכל בסוכה עד שיהי' שלחנו בתוך הסוכה גזרה שמא ימשוך אחר שלחנו עכ"ל. א"כ מוכח דגם בעשה שייך משמרת. וצ"ע לחלק בזה שוב מצאתי בנוב"י מהד"ק (חא"ח סי' כ"א) שכ' להדיא דבאיסור עשה לא אמרינן דעביד הרחקה. ובהגהות מהגאון מ' יוסף שאול ז"ל הביא ראי' לזה מסוכה (דף ט"ז ע"ב) ל"א ר"י אלא באיסור. עשה אבל שבת דאיסור סקילה יע"ש ברש"י ודוק:

מה) היוצא לנו מכל זה דלפענ"ד בנ"ד יש להתיר שישאו זה את זו במקום שאין מכירין ואח"כ יהי' מותר להם לדור אף במקום שמכירין. כן נראה לי להלכה ולא למעשה עד יצטרפו בזה איזה גאונים להתיר בנ"ד. לזאת נפשי כמה לשמוע חות דעתו הגדולה למען נדע איך לעשות:

אלה דברי ידידו מוקירו ומכבדו כערכו הרם משתחוה מרחוק מול הדרת קדשו. מצפה לתשובתו:

שלמה אברהם בלא"א המופלג הגביר מו"ה דניאל זאב רזעכטע נ"י:

תוכן העניינים

בכורי שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה