אור ברסלב
בכורי שלמה חלק א שלמה אבן העזר סימן ג

בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה

שלמה אבן העזר סימן ג

שלמה אבן העזר סימן ב

ב"ה יום כ"ז אדר. תרח"ם לפ"ק אזארקאוו. החיים והשלום וכט"ס לכבוד יד"נ ה"ה הרב הגאון המובהק. מאור הגולה. רכב ישראל ופרשיו. סיני ועוקר הרים. חכם חרשים. שר התורה פ"ח. עה"י נ"י. צדיק ונשגב. איש חמודות כו' כקש"ת מו"ה יוסף זכרי' שטערן שליט"א אבד"ק שאוול המחבר ס' זכר יהוסף וכו':

אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו. מכתביו היקרים המסולאים בפז קבלתי לנכון. שתיתי בצמא דבריו הקדושים והיו לי למשיבת נפש. שמחתי לראות משלומו הטוב בעזה"י ומשלו' תורתו. בם ראיתי אשר מצאתי חן בעיניו לשום דברי בכור שכלי הזך. והי' לי למשוש נפש. והנני להשיבו להצדיק דברי מחצי השגתו בעזרת רוכב שמים:

כ"ג באות א' כתב אשר השיג מכתב מן מהר"ד טעביל שליט"א מוויטעפסק בשם בשורת לחיים תוצאות ומבשר מתוצאות קונטרס קרן ישועה תשובות בענין כזה. הנני להשיבו ששאל אותי שאלה זו בכתב בשינוי קצת. מאשר שלח השאלה לכ"ג וכמו שכתבתי לכ"ג (בסימן א') והשבתי להרב הנ"ל תיכף את תשובתי והבטיחני להדפיסה בקונטרס קרן ישועה. אולם לא זכיתי לראות קונטרס הלזה. ואולי לא בא לדפוס כלל. אך נפלאת היא בעיני מאין בא השינוי בהשאלה:

א) מה שכ' כ"ג באות א' דמה שהקשיתי על עיקר חדר"ג לדהט"ז ביו"ד (סי' קי"ז) דבמפורש בתורה להיתר אין ביד חכמים כא לאסור. ובזה מפורש להיתר כי תהיינה לאיש שתי נשים. וכ' שכבר הרגישו בזה הקודמים בשו"ת שמן רוקח ובשו"ת שו"מ עכ"ד נתתי שבח להשי"ת כי כוונתי לדעתם הגדולה. ומה שהביא כ"ג מדברי שו"ת שמן רוקח שכ' להשואל דהו"ל להקשות על התוס' ב"מ (דף ע' ע"ב) ד"ה תשיך והא מה"ת מצות יבום קודם ומ"מ התירו. וע"כ דשאני מצות יבום דנשתנה הענין שראו שהדור פרוץ ואין כוונתו לשם מצוה כן בחדר"ג שראה שעתה א"א לעמוד בסיפיקייהו וירבו הקטטות והט"ז מיירי רק בדבר שהי' שייך הטעם גם מאז ולא במה שהוא למגדר מילתא עכ"ל. ולפענ"ד ליכא ראי' מהא דמצות יבום קודם ומ"מ התירו לחלוץ להא דר"ג. דשאני התם דנהי דמצות יבום קודם אבל עכ"פ גם מצות חליצה הוי מצוה וכיון דחזינן דאף מי שעוסק במצוה קלה פטור ממצוה חמורה כריטב"א סוכה (דף כ"ה). מ"ה חשבו חכמים דמוטב שיעסוק במצות חליצה כדי שיהי' פטור ממצות יבום אף דהוא קודם. מטעם שראו שהדור פרוץ. ואין כוונתם לשם מצוה. ומהני סברא זו דלא יהי' חשוב עוקר מצוה מה"ת כיון דעכ"פ עוסק במצות חליצה. וממילא פטור ממצות יבום. כנ"ל. אבל לחדר"ג במקום מצוה. שאז יהי' עוקר מצות פו"ר לגמרי, ולא יקיים מצוה אחרת תחתי' מנין לנו סברא זו דמשום סייג יש כח ביד חכמים לעקור היתר או מצוה מפורש. ויעי' בשו"ת הריב"ש (סי' ש"ב) וז"ל. אבל מ"מ אומר לך דאפילו לדברי הגאונים ז"ל שפוסקין דמצות יבום קודמת בנדון זה שהיבם הוא נשואי לכ"ע מצות חליצה קודמת דהא קיי"ל שנותנין לו עצה שאם הוא הי' ילד והיא זקנה כו' כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה בתוך ביתך ובודאי שבכגון זה מצות חליצה קודמת שאם היתה מצות יבום קודמת אפילו בכגון זה ישיאו לו ב"ד עצה לבטל מצות יבום הקודמת אלא ודאי כל שיכנס קטטה לתוך ביתו אם הי' מיבם מצות חליצה קודמת כו' עכ"ל הזהב. וכיון דחזינן דבמקום קטטה לא שייך מצות יבום קודם. א"כ ה"ה וכ"ש במקום שאינו מכוין לשם מצוה דל"ש בזה מצות יבום קודם. דזה גרע מקטטה. וא"כ בזה"ז גם בבחור דומה לנשואי לדעת הריב"ש. כיון דבאופן זה מצות חליצה קודמת. וליכא השגה על הט"ז ממצות יבום: ב) אולם יש להביא ראי' לחילוק שהביא כ"ג ב' השמן רוקח. מדברי התוס' סוטה (דף ח'.) ד"ה ואם. גבי הא דאר"י דאם הי' שערה נאה לא הי' מגלהו אע"ג דכתיב ופרע את ראש האשה כו' יע"ש דשב וא"ת לא מעקר הוא. כדאיתא בפ' האשה רבה (דף צ'.) ע"כ. והסברא שעקרו ג"כ משום סייג. כדאמרינן שם בסוטה. שמא תצא מב"ד זכאית ויתגרו בה פרחי כהונה. יע"ש. אבל בקום ועשה אף במקום סייג אין בכחם לעקור הכתוב בידים. דהא התוס' כתבו שם בד"ה האיש נסקל ערום. ואין האשה נסקלת ערומה כו'. מאחר שהכתוב אומר שלא לנוולה אם היינו מנוולין אותה א"כ אנו עוקרין הכתוב בידים כו' עכ"ל. אף דשם הוי ג"כ משום סייג. ואפ"ה בקום ועשה אין יכולים חכמים לעקור דבר מה"ת. וכן משמע ג"כ בריש ברכות במתני' דכל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר ואע"ג דכתיב התם בהדיא בקרא עד הבוקר. דבסייג מודה הט"ז. וכן י"ל גבי רבית דחכמים אסרו רבית נכרי בפא"נ (דף ע"א.) אף דמפורש בקרא להיתר. ולרמב"ם הוי מצוה. כמו שהקשה בשו"ת חות יאיר (סי' קמ"ב). אולם א"ש דהא הטעם שאסרו חכמים דשמא ילמוד ממעשיו והוי רק לסייג ואז כח בידם לאסור. דכן יש לפרש דברי הרמב"ם שהביא הטור בח"מ (סי' ב') ולא לעבור על ד"ת [פי' במקום שמפורש בקרא להיתר) אלא לעשות סייג לתורה [פי' דאז גם אם מפורש להיתר מותר אפילו לעבור על ד"ת כיון שהוא לעשות סייג] יע"ש. וכ"כ בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' קצ"ז יע"ש. וגם לפי תירץ זה שהביא כ"ג מיושב הערתי על הט"ז. ואין נסתר מחמתו ההיתרים שהבאתי בנ"ד:

ג) ומה שכ' כ"ג ולדעתי בלא"ה לק"מ דהט"ז לא מיירי רק היכא שמפורש בלשון היתר כקרא דיהי' לכם אבל גבי שתי נשים לא כתיב רק שלא יוכל לבכר כו' ועכ"פ תפסו קידושין כו' ובדוד נאמר ג"כ ע"י נביא ואתנה לך כו' ואת נשי אדוניך כו' רק מצד שנהגו כן המלכים עכ"ל. הנה בתשובתי לכ"ג לקמן (סי' ד' אות י"ג י"ד) כבר הבאתי אשר בשו"ת שו"מ (מה"ת ח"ג סי' כ"ט) השיג כעין זה על הרב חת"ס מה שכ' בדעת הט"ז הנ"ל. ותרצתי שם בעזה"י את קשיתו (באות י"ג וי"ד) יע"ש וא"צ לכפול הדברים: ד) ומה שכ' כ"ג וז"ל והנה מעכת"ר האריך באות ב' עפ"ד האחרונים דלאסור מקצתו יכולין לעשות ואיני רואה חילוק בזה לעקור דבר מה"ת שיהי' מותר מצד שלא גזר על כל העולם. ורק החילוק כו' עכ"ד קדשו. [אולם עדיפא מיני' הי' כ"ג יכול להשיג על תירץ זה ממעשר בהמה שהוא מ"ע כרמב"ם ה' בכורות (פ"ו ה"א) ואסרו חכמים בהחלט בזה"ז משום תקלה כדאית' בבכורות (דף נ"ג.) ואם נימא כמו שתרצתי ב' האחרונים יקשה איך יכולים לעקור מצוה לגמרי. יעי' ביד מלאכי (אות רצ"ה) ובשו"ת תורת חסד (חא"ח סי' י"א) אולם לפי תירץ של כ"ג ב' השמן רוקח א"ש דבמקום חששא וסייג יכולים לעקור דבר מה"ת לגמרי]:

ה) אמנם לפענ"ד מבואר מדברי התוס' בב"ב (דף ס' ע"ב) ד"ה דין הוא. וז"ל תימא הא כתיב פו"ר ושמא על אותן שכבר קיימו פו"ר קאמר עכ"ל. ולפי דברי כ"ג ליכא חילוק אם עוקר המצוה לגמרי או לא, ויותר נפלאתי שכ"ג באות א' בסופו רמז לדברי תוס' הנ"ל. לענין דם טוהר. ולא הביא כאן דמדברי תוס' אלו ראי' לדברי האחרונים שהבאתי לחלק בין אם עוקר לגמרי את הדאורייתא אם לא. וכעין חילוק זה כ' המג"א (סי' תקפ"ח סק"ד) ב' מהר"פ. וכ"נ מדברי תוס' יבמות (דף כ' ע"ב) ד"ה א"ה. יע"ש. א"כ נראה שס"ל חילוק זה. שבתי וראיתי בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' רי"ג) וז"ל והיאך יעלה על הדעת שיבטלו חכמים מצוה דאורייתא ביטול גמור משום איזה גזרה שתהי' לא נתנה התורה כח לחכמים בזה וביבמות פ' כיצד שהקשה התלמוד כל הנשים לא יתיבמו גזרה משום איילנית וקשיות אחרות הקשו שם כיוצא בזה דמשמע דס"ל לתלמודא דגזרינן אפילו היכא דמתבטלת מצות יבום. תירצו בתוס' וגם מפרשים אחרים באותן הקשיות שלא הי' דעתן בקשיות אלו שיגזרו לבטל המצוה לגמרי עכ"ל הזהב. א"כ שפתי התשב"ץ ברור מללו כחילוק האחרונים. גם מצאתי בשל"ה הקדוש (דף רס"ו ע"ב) שכ' שהוא מ"ע להלוות לנכרי ברבית. ולמצוה זו כמה תנאין דרבנן. כלומר להלוות לנכרי ברבית עד כדי חייו ולת"ח ביותר מכן. ובהכי לא אתיא גזרה דרבנן למעקר לגמרי מ"ע דאורייתא יע"ש ויעי' בפר"ח א"ח (סי' תקפ"ט) שכ' וז"ל שהרי לא מצינו שב"ד יעקרו מצוה אחת לגמרי מה"ת ושיאמרו שלא יתקע שופר לעולם וכ"כ בשעה"מ בה' שופר (פרק א'). וכן מבואר בדברי ידי אליהו (תיקן כ"ה) וז"ל אלא ביאור דבריו הרמב"ם בפ"ז מה' לולב] הוא שאע"פ שאין בגזרתם זאת עקירת ד"ת מפני שהוא בשב וא"ת כמו שאמרו בגמ' דיבמות על כל זה כשימשך מגזרתם ביטול המצוה בכללה לא ראו לגזור ולכן ביום ראשון שהמצוה בגבולין דוקא בו ולא בשאר הימים אם היו גוזרין הי' מתבטל נטילת לולב של גבולין מכל וכל פשיטא שלא הי' להם לגזור יו"ט ראשון במקדש ולא בגבולין. אבל ביום שבת שבתוך החג ראו לגזור במקדש שאינה מתבטלת המצוה מכל וכל שהרי מתקיימת היא בשאר הימים. כ"נ לפרש דבריו עכ"ל. א"כ מבואר כחילוק האחרונים שהבאתי:

ו) ונלפע"ד לתרץ הקושיא ממעשר בהמה על הט"ז הנ"ל שהבאתי באות ד'. ע"פ מ"ש הרמב"ם בה' בכורות (פ"ו ה"ב) וז"ל מעשר בהמה נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית. אבל חכמים אסרו לעשר בזמן הזה כו' ואם עבר ועשר הרי זה מעשר ויאכל במומו. עכ"ל. וכ"כ התוס' בבכורות (דף ס"א.) ד"ה במעשר בזה"ז. וז"ל בר"פ מסקינן דאינו נוהג בזמן הזה משום תקלה ומ"מ אם עשר חל עליו שם מעשר עכ"ל. ולכאורה לשון הרמב"ם אינו מדוקדק שכ' דמעשר בהמה נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית אבל חכמים אסרו כו'. הא כיון דחכמים אסרו א"כ אינו נוהג שלא בפני הבית אולם באמת א"ש. דלהרמב"ם הי' קשה לו. דאיך יכולת ביד חכמים לאסור ולבטל לגמרי מצוה מה"ת. וכסברת הט"ז ביו"ד (סי' קי"ז) הנ"ל. מ"ה הכריח מזה דאסרו רק לכתחלה אבל בדיעבד אם הפריש הרי זה מעשר. וא"כ לא עקרו המצוה לגמרי. כיון דבדיעבד אם הפריש הוי מעשר. וכדמוקי הש"ס בבכורות שם דמוקי לי' ר"י בזמן הזה. והיינו כגון שהפרישו בדיעבד. ודוקא אם הי' הדין דגם בדיעבד אם הפריש אינו מעשר אז הי' נקרא שעקרו המצוה לגמרי. כיון דלא משכחת לה תו שום מעשר בהמה. וראי' לדברי מדברי התוס' בסוכה (דף נ"ג ע"ב) ד"ה נקטם ראשו. שכ' דבהדס שענפיו מרובין מעליו לא הוי דיחוי כיון שבידו ללקטן. וכ' הר"ן והפ"י דאף דאין ממעטין ביום טוב מ"מ כיון שאם עבר ומיעטן כשר לא הוי דיחוי יע"ש. וכיון דחזינן דמשום דאסור לכתחלה מדרבנן לא נדחה עוד ממצותו. א"כ ה"ה בזה גבי מעשר בהמה. אף שאסור לכתחלה להפריש מעשר. מ"מ כיון דאם הפריש ועשר הוי מעשר לא נדחה עוד ממצותו. ושוב לא מקרי עקרו המצוה לגמרי. וא"כ מוכח מהרמב"ם והתוס' שס"ל דאם עבר והפריש הוי מעשר דס"ל כסברת הט"ז הנ"ל דאין יכולת ביד חכמים לעקור מצוה לגמרי או מה שמפורש להיתר בתורה. דזה תלוי בזה:

ז) ואף שמדברי רש"י שם בבכורות נראה דס"ל דלמ"ד דתקנו חכמים שלא לעשר בזה"ז אפילו אם עבר ועשר לא חל שם מעשר עליו. יע"ש. נראה לכאורה דלא ס"ל כהט"ז ביו"ד הנ"ל. אולם אינו מוכרח. יעי' בס' קהלת יעקב (ערך אפוטרופוס) שהעלה דרש"י ס"ל דמאי דעקרו חכמים מצות מעשר הוא מטעם הפקר ב"ד הפקר דהפקירו כל העדר באופן שיחשב כאלו הבעלים חזרו וזכו בהן מן ההפקר ובכן פטורים מן הדין דיש להם דין לקוח ואף דיש כח, ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת מ"מ בהיות שאפשר לעשות הדבר ע"י הפקר לפוטרם מן הדין. עדיף טפי. יע"ש. וא"כ אפשר דס"ל כשיטת הט"ז ושאני הכא דפטור מן הדין מטעם הפקר ב"ד והוי כלקוח וזה לא מקרי עקירה. וזה דעת רש"י. אמנם הרמב"ם והתוס' ס"ל דאם עבר ועשר קדוש היינו משום דס"ל דמדין הפקר ב"ד הפקר א"א כיון דבתר הכי נמי הוי של בעלים לא מצינו באופן זה הפקר ב"ד הפקר וכמ"ש התוס' ביבמות (דף פ"ט ע"ב) יע"ש. וכיון שכן אין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה לומר דאפילו אם עבר ועשר דיאכל בקום עשה בלא מום. ומיושב קשית הי"מ והתורת חסד:

ח) [מדי דברי בענין מעשר בהמה אציע מה ששמעתי להקשות מפי הרב הגאון הצדיק כו' מו"ה שמשון ארנשטיין שליט"א אבד"ק קאליש. בשם רבו הרב הגאון המובהק מו"ה שמחה רעהפיש זצ"ל. המחבר ס' שערי שמחה. שהקשה איך חייבה התורה לעשר מעשר בהמה כיון דקיי"ל דטריפה פסול למעשר. כרמב"ם ה' בכורות (פ"י הי"ד) א"כ יש לחוש שמא העשירי הוי טריפה וא"כ פסול למעשר. ונהי דקיי"ל דהולכין אחר הרוב. ורוב בהמות כשרות. מ"מ קשה לפי שיטת הרא"ש מפליזא הובא באסיפת זקנים בב"מ (דף ז') דרוב אינו בירור רק ספק רק שהתורה התירה הספק. וכבר אמרינן שם בב"מ. עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. יע"ש. וא"כ ברוב דהוי ג"כ רק ספק לא מהני לענין מעשר. וניחוש שמא טריפה היא. ולא הוי מעשר. והוא קושיא נפלאה ותרצתי קושיא זו. דהנה לכאורה צריך להבין דבכל התורה מהני רוב ובמעשר לא מהני. אלא הסברא דהתורה קפדה במעשר שיהי' עשירי ודאי. אבל אם הוא ספק אם הוא תשיעי או האחד עשר או העשירי. אז אמרינן עשירי ודאי אמר רחמנא. ולא עשירי ספק. כסוטה (דף כ"ט.) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל טמא ודאי הוא דלא יאכל הא ספק יאכל וכתיב כל טהור יאכל בשר טהור ודאי הוא דיאכל אבל ספק לא יאכל. ויעי' בחו"ד (בסי' ק"י) בבית הספק שמוכיח מכאן דדעת הרמב"ם דבמקום דמזהיר קרא בקום ועשה כגון בתולה יקח אשה וכן לקיחת אתרוג ואכילת מצה אמרינן דמחויב שיהי' בוודאי ולא בספק כמו דדריש טהור ודאי ולא ספק יע"ש. וסברא זו מצינו שקדמו הרשב"א בחי' יבמות (דף מ'.) ד"ה אי לא מצה. וז"ל וניחא לי דחמץ משמע חמץ ברור וחלוט אפילו ת"ל שאינה מצה חמץ ברור אינו להכי נקט מצות אמר רחמנא כלומר מצה ברורה עכ"ל. וא"כ במעשר קפיד רחמנא שיהי' עשירי ודאי. ולכן כל שהספק אם הוא עשירי או התשיעי גם רוב לא מהני. אבל במה שהספק אם הוא כשר וטריפה. ואנו דנין על זה מהני רוב. ונהי דנצמח מזה הספק גם לענין מעשר אם הוי מעשר מ"מ כיון שהרוב כבר הוחזק לענין שהיא כשרה. שוב מהני גם לענין מעשר. כסברת הפלאה ספ"ק דכתובות אף דאין הולכין בממון אחר הרוב. מ"מ אם נוגע גם לענין איסור דבזה אזלינן בתר רוב שוב מהני גם לענין ממון. וכן מבואר בתוס' בכורות (דף כ') בד"ה ור"י יע"ש וא"כ ה"ה בזה ואפילו בלא סברת הפלאה י"ל דכיון דבמעשר בהמה אין הספק אם הוא עשירי או התשיעי. רק הספק אם הוא כשר או טריפה. ונהי שנוגע גם אם הוא כשר למעשר. מ"מ זה לא מקרי עשירי. רק ספק מעשר. וז"ב בעזה"י. אך לכאורה יש להקשות על זה כיון דגם בקרבן דכתיב תמים וצריך ודאי תמים מ"מ מצד הרוב מקרי ודאי תמים. א"כ גם במעשר נימא מצד הרוב דהוי ודאי עשירי. אולם באמת א"ש דסברת הרא"ש מפליזא דרוב לא הוי רק ספק הוא דוקא ברוב דתערובות וכל דפריש מרובא פריש. משא"כ ברוב גמור כמו במכה אביו שעל רוב זה דנין דיני נפשות ולכל מילי חשוב כודאי גמור. וכדומה לזה ברוב שרוב בהמות כשרות. דהוי רוב גמור. בזה מודה הרא"ש מפליזא דהוי כודאי. וכן מצאתי להדיא לחלק כן בהגהות הגאון מו"ה ברוך פרענקל זצ"ל לסוף ספר שב שמעתתא יע"ש. לפ"ז א"ש גבי קפץ אחד לתוך המנין. דאמרינן עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק דהוי רק רוב דכל דפריש. אבל לעולם כשאנו דנין אם הבהמה כשרה או טריפה. דבזה הוי רוב גמור הוי כודאי גם לענין מעשר]. ומה שתמה כ"ג מה שהבאתי הקושיא על הט"ז מדם טוהר ב' הדברי יוסף. לא מצא שום רמז בדברי יוסף מזה. אני ראיתי בס' יד מלאכי (סי' רצ"ה) שהביא כן בשמו. וסמכתי עליו והרגישו גם כ"ת במכתבו השני]:

ט) ומה שכ' כ"ג בשם שו"ת בנין עולם דאין סברא לחלק בין איסור חכמים למנהג. דק"ו הדברים אם חכמי התלמוד לא היו יכולים לאסור המפורש בקרא להתיר ק"ו לחכמים האחרונים בזה"ז עכ"ד הנעימים. אולם לפענ"ד היא סברא אמיתית לחלק כן. בין איסור חכמים למנהג. דמנהג של הרחקה מאיסור הוי כמו נדר. וכמו שהעלה הפר"ח במנהגי איסור שלו. ושאני מנהג איסור ממנהג של מצוה. דאף דבערבה דהוי מנהג נביאים אינו יכול לברך עליו. אבל במנהג של איסור להרחקה הוי כנדר ויכול לברך עליו. אולם שבתי וראיתי בשו"ת מהר"י כהן בה' נדה (אות ח') שהשיג על זה דבאין טומאה אין טהרה ואין טבילה יע"ש שהאריך בזה דעיקר הטבילה הוא למען תוכל להזדקק לבעלה. ואחרי שנמנע ממנה ההזדקקות לסיבת המנהג שעושה אותה כטמאה מחמת נדה בכל דבר הנה הטבילה הוא כמטומאה וטהרה ותוכל משום כן לברך ג"כ על הטבילה דכן היתה החומרא שהחמירו על עצמן שיהי' הדם טוהר כדטמא ודמי להא דמברכין איו"ט שני אף שבאמת בקיאין בקביעתא דירחי ומ"מ מברכין וציונו כיון שעשו אותו כיו"ט ראשון לגמרי כן הכא עשו את הדם טוהר כדם טמא לגמרי ותוכל מ"ה לברך על הטבילה יע"ש. ויעי' בתענית (דף כ"ח ע"ב) רב איקלע לבבל חזינהו דקרי הלל כו' ולפי דעתו של רב הי' באותו מנהג משום ברכה שאינה צריכה דעובר משום לא תשא מ"מ סמך על המנהג אבותיהם ולא רצה לבטלם. ויעי' בשו"ת מהרי"ק (שורש ט') דאפילו נגד ההלכה אזלינן בתר מנהג היכא שהמנהג הוקבע ע"פ חכמי המקום כמ"ש המרדכי פ' הפועלים ע' מג"א (סי' תצ"ד) ב' שו"ת רמ"א (סי' כ"א) ועי' בביאורי סמ"ג ובפר"ח סי' תצ"ו. ובעיקר קושית הרב שמן רוקח על הט"ז ומה שהקשה בשו"ת בית יעקב (סי' מ"ב) על הט"ז מריש ברכות יעי' שם בשו"ת מהר"י כהן שם:

י) ומה שכ' כ"ג (באות א') וז"ל ובעיקר דברי כ"ת מדם טוהר איני רואה דמיון לזה י"ל דיכול לאסור על עצמו דבר המותר דכיון דמחומרא דר"ז שהחמירו על עצמן זה בידם. וכבר נכלל זה בספרי זכ"י בפתיחה (דף ג') עכ"ל. אולם לפי מה שהעלתי לעיל (אות ט') מיושב השגתו. והדמיון עולה יפה דכיון דחזינן בדם טוהר דאף דמפורש בתורה להיתר. מ"מ יש כח ביד בנות ישראל להחמיר על עצמן ולאסור הדם והמנהג הוי כמו נדר. אם כן ה"ה בחדר"ג ג"כ הטעם דע"י ההיתר נעשו מריבות וקטטות בין איש לאשתו ובין הנשים. ורצו הם בעצמם שיהיה חרם שלא לישא ב' נשים כדי שלא יהיה קטטות. וכעין דאמרינן בב"מ (דף כ"ז ע"ב) ניחא ליה לבעל אבידה למיהב סימנין למישקליה מידע ידע דעדים לית ליה כו' עכ"ל. וה"ה בחדר"ג שראה רגמ"ה דניחא להו לעשות חרם כדי שלא להיות ביניהם קטטות. וקבלו עליהם ברצון טוב את האיסור כמו בדם טוהר שהחמירו על עצמן. וה"ה בזה כיון שרצו בעצמן לאסור דבר המותר הוי כמו נדר ושבועה. וא"ש הדמיון לדם טוהר. ובזה נבין מה שכ' בש"ע אה"ע (סי' א' ס"י) ולא פשטה תקנתו בכל הארצות. פי' דדוקא במקום שרצו בעצמן את התקנה שם תיקן. אבל בארצות שלא רצו בעצמן שם לא תיקן מטעם הנ"ל:

יא) ומה שכ' כ"ג (סוף אות א') וז"ל וע' שב יעקב (חאה"ע סי' א') בד"ה ועוד יש לצרף על תמיהת התוס' ב"ב (דף ס' ע"ב) ד"ה דין הוא יעש"ב עכ"ל כ"ג. וראיתי בשב יעקב שם שתמה על תירץ התוס' שכ' על אותן שקיימו פו"ר קאמר כו' דיש לדקדק אמאי קאמר שלא לישא אשה ולהוליד בנים דלא הו"ל למימר רק שלא להוליד בנים דודאי הא ל"ק דיאמר רק שלא לישא אשה דאפשר כוונת התנא דדוקא אשה להוליד בנים משא"כ עקרה וזקינה שידוע שאינה בת בנים לא הוי ראוי להיות בכלל גזרה. אבל שלא להוליד בנים לחוד הו"ל לומר. אלא י"ל שלא תטעה כדברי התוס' לומר דכוונתם, רק על בנים יותר מכדי פו"ר אבל עכ"פ צריך לקיים פו"ר ע"ז אמר שלא לישא אשה כלל ממילא מוכח דאפילו על בנים כדי חיוב פו"ר ראוי לגזור עכ"ל. ולפענ"ד דברי התוס' ברורים כשמש. דמ"ה לא היה יכול לומר שלא להוליד בנים לחוד. דאז בוודאי היינו טועים דדוקא אשה להוליד בנים אסור משא"כ עקרה וזקנה שידוע שאינה בת בנים לא הוי ראוי להיות בכלל גזרה. מ"ה הוכרח לומר שלא לישא אשה ולהוליד בנים. דאז ידענו דגם עקרה וזקנה הוי בכלל הגזירה דאי לאו הכי היה סגי לומר שלא להוליד בנים לחוד. אע"כ דגם עקרה וזקנה בכלל הגזרה. אבל הגזרה היה דוקא על מי שכבר קיים פו"ר. אבל על מי שלא קיים פו"ר לא הוי הגזרה ומיושב קו' הש"י על התוס':

יב) ומה שכ' כ"ג (באות ב) וז"ל ומה שהעיר כ"ת מהא דתענית אם נדרו קודם לגזירתו כו' להסוברים דגם במקום מצוה גזר יעי' בשו"מ (קמא ח"א סי' א') ובשו"ת מוהר"ם מינץ (סי' ו') דמשום דאמרו דין הוא שנגזור על עצמינו כו' מ"מ גורם שאין כופין להוציא במקום ששהא עמו עשר שנים ע"כ לשונו הזהב. ולפענ"ד יש לשדות בו נרגא. ע"פ מה שהבאתי לעיל (אות ה' וי"ב) בשם התוס' ב"ב (דף ס' ע"ב) ד"ה דין הוא. וז"ל תימא והא כתיב פו"ר ושמא על אחר שכבר קיימו פו"ר קאמר יע"ש. וכ"נ מתוס' יבמות (דף כ' ע"ב) ד"ה א"ה יע"ש. נראה מזה דכל שלא קיים פו"ר לא יכלו לגזור. וא"כ הדרא קושיתי לדוכתא להסוברים דגם במקום מצוה גזר רגמ"ה. ומיושב השגת כ"ג [ויעי' בשו"ת הרי"ם (חאה"ע סי' ל"ו) שכ' דתמוה מאד הטעם שכ' בשהה י' שנים ולא היה לה בנים דכופין על הגט מהא דין הוא שנגזור על עצמינו. הא לא גזרו. וגם אם היו גוזרין היה על זמן שהיה גזירת שמד ר"ל כמ"ש רש"י שהיו מבטלין ממילה אבל לא היו גוזרין על זמן שאין גזירות ומניחים לקיים המצות כמו לענין הצומות. דאל"ה יקשה מה שאמרה מרים לעמרם כו' לכך העלה דכוונתם מאחר דמה שמעשין וכופין הוא מטעם דשליחותיה עבדינן דהדיוטות אנן. א"כ כיון שהיה אז גזירות שמד ר"ל שהיה בדין שנגזור ע"ע א"כ לא נתנו לנו רשות לכוף ואח"כ שבטלו הגזירות אין כאן סמוכין שיתנו לנו רשות וממילא ל"ש זה רק לענין לכוף אותו. יע"ש]:

יג) ומה הביא כ"ג (באות ב') וז"ל וע"ע בשו"ת זית רענן (ח"ב חאה"ע סי' כ"ז) דמ"ע של פו"ר יש שני ענינים שמחוייב לקיים עונתו ובזה מקיים עיקר המצוה וכשלא הולידה הגם שקיים המצוה בפועל כו' עכ"ד. ולפענ"ד יש להעיר בדברי הזית רענן דלדבריו איך נפרנס דברי הרמ"א באה"ע (סי' א' ס"ו) ב' הרשב"א והב"י וז"ל היה הבן ממזר או חש"ו קיים המצוה עכ"ל. ואיך מקיים המצוה הא עיקר המצוה שמחויב לקיים עונתו באשתו הכשרה לו בפועל. ובממזר ל"ש קיום העונה. ואינו מקיים המצוה רק התכלית לבד. ודוחק לומר דכוונת הרמ"א דצריך בלא"ה לקיים עונתו באשתו הכשרה בפועל ואז גם אם הוליד ממזר קיים המצוה דמסתימת לשון הרשב"א והב"י והרמ"א משמע דבכל ענין מקיים המצוה. אע"כ דלא כהרב זית רענן: יד) ומה שהביא כ"ג (באות ג') מדבר שבמנין וכ' שכבר קדמני בזה בשו"ת רש"ל (סי' ס"ה) בהערה שלי שמחתי כי כוונתי בעזה"י לדעתו הגדולה. ומה שהאריך כ"ג שם להביא סיוע לדברי בבקיאות נפלא דבריו ברורים כשמש ומה שהביא כ"ג דברי התוס' בביצה (דף ו'). לענין היכי שהיתה הגזרה מפני חששא דכיון שעברה החששא ממילא מותר ולא הוי דבר שבמנין עכ"ד. ונפלאת היא בעיני למה לא הביא כ"ג דברי התוס' בע"ז (דף ל"ד) דבמשקין מגולים דעכשיו שאין הנחשים מצוים דשרי דשאני התם דבשעת הגזרה היו מקומות דלא חשו לזה משום שלא היו נחשים מצוים. וא"כ אנן בזמה"ז כאותן מקומות דמי משא"כ היכי דבימים הראשונים אסרו בכל המקומות א"כ אף שבטל הטעם לא בטל הגזרה. וכ"כ הפר"ח ביו"ד (סי' קי"ו) יע"ש והמג"א (סי' תפ"ח סק"א) מביא חילוק זה ב' המזרחי ה' חמץ ולא הזכיר שכן הוא להדיא בתוס' יע"ש. וא"כ כיון דמבואר באה"ע (סי' א' ס"י) דחרם ר"ג לא נתפשט בכל הארצות יע"ש. א"כ שוב באופן דל"ש הטעם אף במקום שנוהג חרם. ג"כ אינו נוהג החרם דר"ג דלא גרע בזמה"ז באופן דל"ש הטעם ממקומות שלא נתפשטה התקנה בזמן הקודם ועי' בשו"ת עה"ג (סי' ס"ז) שהביא דברי הרא"ש פ"ק דביצה ד"ה דבדבר שבמנין כו' ג"כ כסברת התוס' דע"ז הנ"ל. ויעי' בשו"ת כנסת יחזקאל (סי' מ"ה). ומה שהביא כ"ג ב' שו"ת חתם סופר חיו"ד (סי' ק"ו וק"ז) מה שהביא ב' שו"ת הרא"ש גבי טלית של פשתן דהיכי דהטעם ידוע ומבורר ל"ש דבר הנאסר במנין ע"כ. יעיין כת"ר במג"א (סי' ט' סק"ז) שהעתיק גם כן דברי תשובת הרא"ש הנ"ל. ויעי' בירושלמי מו"ק (פ"ב ה"ג) א"ר בא בר ממל אילו הי' לי מי שימנה עמי התרתי בשר בכור להשקל בליטרא כו' יע"ש נראה כהראב"ד שהשיג על הרמב"ם ה' ממרים (פ"ב ה"ב). אולם בגיטין (דף ל"ו ע"ב) איבעיא להו כי התקין פרוזבול לדרי' הוא דתקן או דלמא לדרי עלמא נמי תקן למאי נ"מ לבטולי ומייתי שם אח"כ הא דאמר שמואל אי איישר חילי אבטלינהו] ופירש רש"י לבטולי להושיב ב"ד אי אכשורי דרי שלא יהיו מונעים מלהלוות לבטל את תקנת הללו דאפילו כתב פרוזבול ישמט. ומזה משמע דאי הלל לדרי עלמא נמי תקן אי אפשר לבטולי ע"י ב"ד אחר אף אי אכשור דרי שלא יהיו מונעים מלהלוות ובטל הטעם שבגללו התקן לפרוזבול כמבואר שם. דמ"מ אין ב"ד קטן מהראשון יכול להתירו. כדעת הרמב"ם ז"ל שם. ויעי' בר"ן שם ויעי' בשו"ת הריב"ש (סי' ד"ש) ובא"ח (סי' תע"א ס"ד) בהגה. ויעי' מעשר שני (פ"א מ"ד) ובתי"ט שם ובפ"ה מ"ב בתי"ט שם. ובעדיות פ"א מ"ה ובפי' הרמב"ם והראב"ד. וביבמות (דף ע"ט ע"ב) בתוס' ד"ה בימי. ויעי' בשו"ת ברית אברהם (חאה"ע סי' מ"א אות ד') שהביא כלל מחודש דהא דבדבר שבמנין צריך מ"א להתירו. היינו אם מתחלה הי' רק היתר ונאסר באיסורו עומד. אבל אם מתחלה הי' מצוה בדבר אך דאסרו הדבר לבטל המצוה מחמת איזה טעם או גדר וסייג. וממילא כשבטל הטעם למה נבטל המצוה מבלי שום טעם. ואפשר דזה כוונת הרא"ש בטלית של פשתן כיון דיבוטל מצות ציצית. אך דגזרו אף לבטל ממצות ציצית במקום שלא ימצאו של צמר משום הטעם. וכיון שבעל הטעם אין לבטל המצוה יע"ש ורמזו כ"ג. וא"כ ה"ה בנ"ד להפוסקים דגם במקום מצוה גזר. א"כ הי' התקנה לבטל המצוה. ולכן במקום דל"ש הטעם כגון בנשתטית וכדומה אין לבטל המצוה מבלי שום טעם ויעי' בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תרל"ג) ובשו"ת תורת חסד (חא"ח סי' י"ז) שהאריך בזה והעיר קצת מזה:

טו) ומה שהשיג כ"ג (באות ד') על דברי וז"ל ורק שאינני רואה לדמות בזה כלל לשוטה בדבר אחד מה שאדם מתעב כל מיני מאכל כו' עכ"ל. הנה הרגשתי בזה בעצמי בתשובתי שם (אות ל"ב.) דיש לבע"ד לחלוק בזה. וכתבתיו רק לסניף ועכ"פ סניף הוי משום דניכר שאינו בדרך הטבע מחמת חולי רק ניכר בה אותות שהוא שגעון כמבואר בשאלה. וכעין דאמרינן בחגיגה (דף ג' ע"ב) אי דעביד להו דרך שטות יע"ש. נראה מזה דניכר ממעשה האדם אי עביד להו דרך שטות או מסיבה אחרת. ויעי' בשו"ת מהר"י ווייל (סי' נ"ב) וז"ל דוודאי הא דפליגי ר' יוחנן ור"ה פ"ק דחגיגה איזה נקרא שוטה היינו אע"כ שלא ראינו בו שטות אלא מקרע כסותו כו' דאטו אי אינו מקרע כסותו ואינו לן בבית הקברות ואינו יוצא יחידי בלילה ובשאר כל דרכיו הוא עושה שטות דלא נקרא שוטה אתמהה כו' יע"ש. וה"ה בנ"ד. וצ"ע:

טז) ומה שכ' כ"ג בתשובתו בסופו (אות ה') מצד ספק חרם והאריך בבקיאות נפלא. הנני להוסיף על דברי קדשו יעי' בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' קכ"ח) שכ' שם וז"ל דמי שנידוהו בחלום אם ע"י מלאך הוא הרי הוא מנודה ואם ע"י שד הוא אין מנודה וא"כ זה ספק מנודה ספק אינו מנודה והרי זה כספק איסורא אם אסור לספר ולכבס ולהתרחק מבני אדם ד' אמות אם לא ומן הספק צריך היתר ככל ספק איסורא שאפשר לצאת מיד ספק ע"י תקנה ויתירוהו עשרה שזה הוא מנודה לשמים כו' עכ"ל. נראה מדבריו דאם לא הי' עצה לצאת מהספק היינו מקילין דהוי רק כספיקא דרבנן א"כ נראה דעת התשב"ץ שחרם הוא רק מדרבנן. דרק מפני שאפשר לצאת מהספק אזלינן להחמיר. אבל בנ"ד דלא אפשר לצאת מהספק ויהי' צריך להחמיר שלא לישא אשה אחרת ולא יקיים מצות פו"ר אפשר דמקילין. כ"ג רמז לחת"ס (חאה"ע סי' ב' ג'). אבל לא רמז כ"ג לחת"ס (ח"ש חאה"ע סי' צ"ט) שכ' שם וז"ל דפליגי אי חרם דאורייתא וספק להחמיר או לא. ויעי' במשפטי החרם לרמב"ן שבסוף תשובה המיוחסת וצל"ע קצת דכל חילי דרמב"ן כו' ועכ"פ חזי לאיצטרופי דעת הסוברים שהוא רק דרבנן וס' להקל ולהאומרים נמי שס' להחמיר האיכא דס"ל דלא החרים אלא עד סוף אלף החמישי ומכאן ואילך אינו אלא קבלה בעלמא דלא מצינו בשום מקום שחזרו ונמנו על ככה להחזיק החרם יע"ש שהאריך בזה. ויש עוד אתי להאריך בספק חרם שהוא ספק דברי קבלה. אולם כבר הארכתי בספק דברי קבלה בתשובתי להרב הגאון מקאוונא שליט"א. ועוד באיזה תשובות אין רצוני לכפול:

יז) ומה שכתב כ"ג (באות ו') להשיג על מה שכתבתי על פי דברי הט"ז באבן העזר (סי' קי"ט) וכתב כ"ג וז"ל. הנה מזה אין ראי' מוכרחת לדידן שאחר שברחה מזה ושמצד מה שהי' מקודם הי' צריך התראה מב"ד כיון דהיא בת דעה כיון שיש לדון רק מצד דין מורדת ושייך ג"כ סברת מהרי"ק כו' ואף שהדבר מסור לב"ד כו' ולב"ד שאינו יפה. עכ"ד הנחמדים. הנה השגה זו אין מקומה כאן דכאן דנתי דמקרי נשתטית והוי ראי' מעליא מדברי הט"ז לנ"ד. ומה שהשיג דזה לא מקרי נשתטית. זה כבר השיג כ"ג לעיל באות ד'. ואני תרצתיו בתשובה זו לעיל אות ט"ו קצת. ומה שהשיג מצד דין מורדת יאות על מה שהעלתי בתשובתי הראשונה (אות כ"ז) לצדד להיתר מצד דין מורדת שתרצתיו באות שאחר זה:

יח) ובעיקר השגת כ"ג על מה שצידדתי בנ"ד משום מורדת יש לתרץ. דבנ"ד האשה מנעה את הבעל מתשמיש הוא מפאת שמאסה בו ולא כדי לצערו. וסופו הוכיח על תחלתו שברחה עם הציס'. ובזה א"צ התראה. ודוקא במנעה מתשמיש כדי לצערו אז צריך התראה והכרזה. אבל במאסה בו א"צ התראה כ"נ מלשון הש"ע באה"ע (סי' ע"ז). ומה שכ' כ"ג מדברי מהרי"ק שא"כ כ"א יטעון כן כשתקדיח תבשילו עכ"ד. הנה הרמ"א כ' שם באה"ע (סי' ע"ז ס"ב) וז"ל ונ"ל דוקא תוך י"ב חודש אבל לאחר י"ב חודש אם הוא רוצה לגרשה צריך לקבל ממנו בעל כרחה או מתירין לו לישא אחרת דאין כח ביד האשה לעגנו לעולם וכ"נ להורות עכ"ל. וא"כ בנ"ד דמיירי לאחר י"ב מתירין לו לישא אשה אחרת אף דנראה שם דעכ"פ התראה בעינן. נלפע"ד דזה דוקא באיתא האשה לפנינו ומרדה בו לצערו. אז דוקא בעינן התראה. דאל"ה שייך סברת מהרי"ק דאם יותר במורדת יבא להתיר בשאין מורדת דאפילו תקדיח תבשילו יאמר שהיא מורדת. כי יתן עיניו באשה אחרת. אבל בנ"ד כיון דחזינן דברחה לנפשה לארץ אחרת עם הציס' לא שייך בזה לחוש כן ויש גביית עדות על הכל כמבואר בהשאלה. לא שייך שמא עיניו נתן באחרת וגדולה מזו כ' בשו"ת מהרי"ק (סוף שורש ג') וז"ל ואם יסכימו טובי העיר שהם מעוותים אותו אז יבקש מאתם שיכתבו הדברים לפני מורה צדק והם יעיינו בדבר להתיר לו ולגרשה בעל כרחה או לישא אחרת דמאחר שיעשה הדבר ע"פ ראשי הקהל לא יבא כ"כ לידי קלות ראש עכ"ל הובא דבריו בקיצור בב"ש שם סק"כ יע"ש. וא"כ כ"ש בנ"ד דידוע לכל אנשי העיר שברחה לנפשה. והב"ד גבו עדות על זה פשוט דמתירין לו ע"פ מאה רבנים לישא אחרת. ויעי' בסוף ס' נחלת יעקב בשו"ת מהגאון מליסא (סי' ה') ורמזו גם כ"ג נראה ברור שכל שאינה רוצית לקבל גט מתירין לו לישא אחרת. ויעי' בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' ת"ש ובשו"ת מים חיים חאה"ע סי' ב':

יט) ומה שכ' כ"ג מ"מ חשש לזה לפריצת הדור ולב"ד שאינו יפה דשכיחי טובא עכ"ד. לכאורה יש להביא ראי' לדברי קדשו מדברי הרדב"ז הובא בשו"ת אבקת רוכל (סי' כ"א) שכ' דהאידנא דלא בקיאי כ"כ הדיינין דייקינן ב"ד בתר ב"ד ואם בזמנו של הרשב"א כ"כ כ"ש בזמנינו יע"ש. א"כ ה"ה לענין מורדת יש לחוש לב"ד טועין. אמנם הרב ב"י השיג שם על הרדב"ז וז"ל אמר יוסף קארו לא דק דלא אמר כן הרשב"א אלא בדין ההוא שהוא זר. אבל בשאר דינים גם בזה"ז לא דייקי בתר בי דינא. וזה פשוט בתשובת הרשב"א שכתבתי בב"י עכ"ל. ואם כן הוא הדין בנ"ד אין חוששין לב"ד טועין:

כ) ומה שהביא כ"ג ראי' מתוס' ישנים (דף י"ז.) דהו"ל לגזור אף במסיקה מה"ט עכ"ל כו' ולכן אף במקום שנתברר ג"כ ממש כיון שברוב פעמים א"א שיתברר כו' דאל"כ תתקלקל התקנה לגמרי עכ"ד קדשו. לפענ"ד אינו השגה דהא כתב הלח"מ בה' יו"ט (פרק ג') דלא פלוג רבנן לא אמרינן רק בענין אחד בעצמו אבל בשני ענינים כגון שנאמר דמשום דנאסר כבוי שלא לצורך יאסר ג"כ לצורך מטעם דלא פלוג רבנן לא שייך כלל למימר הכי כיון דשני ענינים נפרדים הם דהאי לצורך והאי שלא לצורך. וראיתי שמביאים ראי' לדבריו מדברי הר"ן בשבת (ר"פ השואל) שכ' הר"ן תדע דהא אמרינן בפ"ק דאם אדם חשוב הוא מותר ולא גזרינן אטו שאינו חשוב יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד כיון דנתברר לכל העולם דברחה ומאסה בבעלה דפשוט דמתירין לו לישא אחרת. ובלא"ה כ' התוס' בשבת (דף כ"ד ע"ב) דאין להשוות גזירות חכמים זה לזה יע"ש וכ"כ בשו"ת מהרד"ך (בית י"ג חדר ב') א"כ אין ראי' מדברי התוס' ישנים דשבת שהביא כ"ג:

כא) ובלא"ה י"ל דענין התראה הוא רק להפסיד כתובתה דכ"נ מדברי הבית שמואל (סי' ע"ז סס"ק ל"ג) בדיני מורד ומורדת בקצרה. מורדת האומרת בעינא לי' ומצערו כו' והיינו דינא דמתרין לה שתפסיד הכתובה כו' א"כ נראה דהתראה מועיל רק לענין הפסד הכתובה. וכעין זה כ' הנוב"י (מה"ת סי' כ"ו) על מאי דאמרינן בש"ע אה"ע (סי' קט"ו ס"א) אלו יוצאות שלא בכתובה כו' או ששימשתו נדה כו' וכ' הרמ"א ויכול לגרשה בע"כ ואין בזה משום חרם ר"ג. וכתב הנוב"י ואף דמבואר שם דדוקא בהתראה. זה דוקא לענין להפסידה הכתובה. אבל לענין לגרשה בע"כ אין צריכה התראה. יע"ש. וא"כ י"ל דה"ה לענין מורדת צריך התראה דוקא להפסיד כתובתה. אבל לענין להתירו לישא אשה אחרת אפשר דאין צריך התראה. וכן יש להוכיח מדברי החלקת מחוקק (סי' ע"ז ס"ק ט"ז) והב"ש סק"כ וט"ז סק"א דההתראה לענין כתובה וא"צ המתנה יב"ח. והמתנה יב"ח לענין שמא יתפייסו ולא יצרך לגרש. אבל התראה לגירושין ל"צ. תדע שלשון התראה כך. הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתיך ק' מנה הפסדת אותם. ע"כ. ולא אמרינן לה שתצרך לקבל גט או שישא אשה אחרת. אע"כ דההתראה לענין כתובה דוקא:

כב) ומה שהשיג כ"ג (באות ז') על דברי וז"ל וגם לפי דרכו זה לא חשוב קום ועשה רק מה שנשבע לעשות בידים ולא מה שבא ממילא בסתם ב"א ורק מצד שלא הי' לו להעמיד דבריו בכה"ג כו' עכ"ד. ולפענ"ד אינו השגה דהא מבואר בתוס' שבועות (דף ל' ע"ב) ד"ה אבל וז"ל ועי"ל דכשעושין על ידו לא מקרי שב ואל תעשה עכ"ל. וא"כ ה"ה בנ"ד כיון דע"י החרם דר"ג אסור לו לקחת אשה אחרת והוא נכשל כאיסור השחתת זרע ע"י החדר"ג הוי כקום ועשה ול"ש בי' כולל. ואף דהתוס' בבכורות (דף כ') ד"ה רבינא כ' דתשמיש דאדם לא חשיב תלי במעשה. אולם יעי' ביבמות (דף כ"ג ע"ב) דאין אונס בערוה לפי שאין קישוי אלא לדעת. ויעי' תוס' יומא (דף פ"ב ע"ב) ד"ה מה רוצח. א"כ מקרי קום עשה:

כג) ומה שכ' כ"ג וז"ל וגם להאחרונים חל בכולל גם על שאינה ראוי להוליד כגון קנה קטנה איילנית כיו"ד (סי' רל"ד ס"ח) בהג"ה לענין שבועה שלא לישא אחרת יע"ש עכ"ד. הנה סברא זו נמצא גם בראשונים בשו"ת הריב"ש (סי' צ"ח וסי' שצ"ה) אולם הרבה מהאחרונים חלקו על זה דלא מקרי כולל הואיל וגוף לשון השבועה ועיקרה בא לבטל את המצוה ולא מקרי כולל מה שכלול בדבר מין שאינו דבר מצוה והביאו ראי' לדבריהם מדברי ירושלמי הובא בתוס' שבועות (דף כ"ד.) בנשבע שלא יאכל מצה סתם חייל ובנשבע שלא יאכל מצה בלילי פסח אינו חל לפי שאין כאן כולל. וקשה הא אף בלילי פסח מיקרי כולל דחייל על מצה עשירה. יעי' בישועות יעקב אה"ע (סי' קי"ח סט"ו) שכ' והנה מה שדחו זה מקצת אחרונים וכתבו דמצה עשירה אינה בכלל סתם מצה דאית לה שם לווי עדיין לא הועילו כלום דמשכחת לה במצה שאינה משומרת לשם מצוה או שאינו משומר משעת קצירה דאדם ממלא כרסו מהם ומחויב לאכל כזית מצה באחרונה. ופשיטא דשם מצה עלה וחשיב כולל לשיטת הריב"ש. אולם יעי' בישועות יעקב שמתרץ קושיא זו בטוב טעם ואין כאן מקום להאריך בזה:

כד) ומה שכ' כ"ג (באות ח') להשיג עלי במה שכתבתי להקל בנ"ד מצד שלא נקראת אשה הראוי' לו בנשתטית והשיג דאין זה נוגע כלל לכאן רק מצד דין מורדת כו' עכ"ד היקרים הנה אני דנתי ג"כ מצד נשתטית מפני שנראה בה אותות שגעון שלא רצתה לאכול ולשתות כלל כדרך המשוגעים רק שתיית הקאפ"ע לרוב עד כי אין מספר מה שאינו בדר טבע אנשים שאינם משוגעים אף אם הם חולים. ויעי' בשו"ת מהר"י ווייל (סי' נ"ב). ושו"ת דבר משה (ח"א אה"ע סי' מ"ט) ובשו"ת מים רבים (סי' טו"ב) ושו"ת עטרת חכמים (חאה"ע סי' י"ז) גם לא רצתה לטבול בשום אופן מפני שאמרה שאינה יכולה לטהר לבעלה ולא נהגה כלל מנהג אישות. אף שיכול להיות ששקר דברה. מ"מ כיון שלא התחילה לנהג כלל מנהג אישות הן שהוא מצד נשתטית הן מצד מורדת הוי סניף להתיר בנ"ד:

כה) ומה שהשיג כ"ג (באות י') על מה שהבאתי משו"ת מים עמוקים (סי' ל"ב) ותמה על זה שהוא דין פשוט ביו"ד (סי' קפ"ז סי"ד) ב' הרמב"ן כו' ובנ"ד ממ"נ כו' עכ"ד. אינו השגה דמדברי הש"ע שם שכ' באשה שיש לה מכה ופצעים שא"י לטבול תצא מתחת בעלה שלא יבטל מפו"ר. אינו ראי' דהא בס' בית הלל בסי' קפ"ז שם כ' דעכשיו שנתפשט תקנת ר"ג גם בדין זה אין כופין אותה לגרש בע"כ. הביאו גם כ"ג. אולם יעי' בהגהות יד אברהם שם שכ' ונראה דהבית הלל אזיל לטעמי' שכ' כן באה"ע (סי' ע"ט) גבי לקתה חולי אריך שיכול הבעל לומר לה הרי גיטך וכתובתך דלפי חדר"ג א"י לומר כן ולגרשה בע"כ. אבל לפמ"ש שם הב"ש דאפילו בזה"ז יכול לגרשה בע"כ וכ"כ הח"מ שם ה"ה כאן כשיש לה מכות וא"י לטבול יכול לגרשה בע"כ דלא גרע מחלתה דבאה"ע ועוד דכיון דא"י לטבול ויבטל מפו"ר וגם יעמוד בלא אשה אפשר דבמקום מצוה כי האי כ"ע מודים דלא תיקן ר"ג יע"ש. וא"כ עכ"פ מדברי הש"ע ליכא ראי' לנ"ד לפי מה שהעלה בס' בית הלל לכן הבאתי ראי' מדברי הרח"ש (סי' ל"ג) ושו"ת מים עמוקים (סי' ל"ב) שהעלו בפשיטות דשרי לגרשה בע"כ אף בזה"ז. וא"כ ה"ה בנ"ד:

כו) ומה שהשיג כ"ג (באות י"א) על דברי וז"ל אבל לענין משמשתו נדה שלא היתה רוצה רק באופן זה מ"מ אבדה נאמנותה כו' אם לא שנאמר כסברת ברית אברהם (חאה"ע ססי' י"ד אות ו') כו' וז"ל וזה לא מסתבר כלל שאם היא חשודה על גוף האיסור שתהי' נאמנת בזה שלא להכשילו בלפני עור כו' עכ"ל. ולפענ"ד אינו השגה לעולם כסברת ברית אברהם הנ"ל דמ"מ אינה חשודה להכשיל למי שאינו רוצה לעשות איסור. אך לכאורה יש להעיר על דברי שו"ת ברית אברהם הנ"ל. די"ל דבנשים לא שייך לפ"ע. לפי מאי דמשמע קצת מרמב"ם בפי' המשניות שביעית (פ"ה מ"ו) דיסוד לפ"ע הוא משום ערבות וכ"נ מריטב"א בע"ז וא"כ לפי דעת הרא"ש ברכות שהקשה אי גם נשים אינן מחויבות מה"ת עכ"פ יוציאו אנשים בבה"מ מצד ערבות. וע"ז תירץ דליתנייהו בכלל ערבות. יע"ש. א"כ גם לפ"ע ל"ש בהו מדאינם בכלל ערבות. ועי' בס' דרישה ביו"ד (סי' א') דנשים לא קפדי אלפ"ע יע"ש. א"כ נסתרו דברי הברית אברהם שכ' שאינה חשודה להכשיל למי שאינו רוצה לעשות איסור. כיון דהטעם הוא בזה משום לפ"ע. ובנשים ל"ש לפ"ע. וממילא חשודים הם להכשיל את חבירה. וכן נראה מדברי הר"נ ביומא פ' יוה"כ גבי אין עושין דבר זה ע"י נשים יע"ש. אולם באמת ז"א דכבר העלו האחרונים דגם נשים איתנהו בכלל לפ"ע וכמ"ש בס' ישועות יעקב ביו"ד (סי' א') שהשיג על הדרישה דכותים חשידי אלפ"ע שמענו אבל נשים לא שמענו ויעי' ברמב"ן ביבמות (דף פ"ד.) אמר רבא כל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת. וכ' הרמב"ן קשה לי תיפוק לי' דהא איכא מ"מ משום לפ"ע. דהא שוה בכל י"ל לפ"ע גבי השוה בכל כתיב אבל לאו באינו שוה בכל אינו נוהג בהן יע"ש. ויעי' בחת"ס (חח"מ סי' ר"ב) כ' דהסברא תמוה מאד ועוד הא קרא לא נאמר אלא מי שהוא עור בשום דבר לא יתן מכשול לפניו בעצה רעה ובכלל זה היועצו לעבור עבירה. וא"כ וכי היועץ לכהן לטמא לא גרע מעצה רעה במילי דעלמא יע"ש. וא"כ להרב חת"ס נראה דעתו דשייך לפ"ע בנשים. רק אפילו לשיטת הרמב"ן נראה דעתו דבעשה השוה בכל מודה דשייך לפ"ע. וא"כ ה"ה בנ"ד כ"ש דהוי לאו דנדה דשוה בנשים כמו באנשים והיא מוזהרת עליו כמו שהוא מוזהר בוודאי שייך לפ"ע גם בנשים. ויעי' בשו"ת מ' בצלאל אשכנזי (סי' ג') מביא ב' הרדב"ז שכ' מי שנתן בתו לצדוקי היא עוברת תמיד אלפ"ע לפי שהיא מבשלת לו לפי אכלו ואפילו היכא דנא קאי בתרי עברי נהרא איכא איסור תורה ויעי' בנוב"י (חאה"ע סי' פ') ושו"ת הגר"ע איגר (סי' קצ"ד) בכהן שמקדש גרושה גם היא עוברת על לפ"ע יע"ש. א"כ ה"ה בנ"ד שייך באשה לפ"ע. וא"כ יפה כ' הרב ברית אברהם דאינה חשודה להכשיל למי שאיני רוצה לעשות איסור:

כז) ומה שתמה כ"ג על הרב ברית אברהם דזה לא מסתבר כלל שאם היא חשודה על גוף האיסור שתהא נאמנת בזה שלא להכשילו בלפ"ע כיון דהבעל בעצמו לא יוכל לידע עכ"ד. יפה תמה ומצאתי להדיא כדברי כ"ג בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' תמ"ה) וז"ל כיון דאינה מפקדת על איסור כרת אינה מקפדת על ולפני עור לת"מ ומשמשתו נדה והוא לא ידע עכ"ל לכאורה יש להעיר בזה לפמ"ש ביו"ד (סי' קי"ט ס"ז) דבשל אחרים נאמן אפילו על אותו דבר יע"ש. ויעי' ברמב"ם פי"ב מה' מעשר הי"ז ובפ"י מה' מו"מ א"כ ה"ה בנ"ד. אונם ז"א דזה דוקא במלתא דלא שייך בי' ואיני נוגע בדבר רק שמעיד בשל אחרים בזה נאמן. אבל במנתא דשייך בי' ונוגע בדבר שוב אינו נאמן לפ"ע. כמבואר שם בש"ע ס"א ובש"ך ס"ק י"ח:

כח) אולם הרב ברית אברהם דחה בעצמו זה בלא"ה. עכ"פ לפ"ז גם באם הנואף הוא ישראל ראוי שתיאסור להנשא לנואף הלזה כיון ששניהם חשודים על איסור נדה נתבטל הנאמנת. וגם להנשא לאחר יש לדון כיון דעכ"פ נתבטל הנאמנת שלה דהיא חשודה על הדבר יעי' יו"ד (רסי' קי"ט) בזה. אך יש לדון בסוגיא דסוטה (דף כ"ה ע"ב) דמי בעי אם עוברת על דת רצה לקיימה וכו' והלא בכלל זה הוא ג"כ שמשתו נדה והיאך יהי' מיתר לקיימה. וע"כ הכוונה שבאם ירצה לקיימה ויבדקה להבא ע"י נשים אחרות וכדאיתא בנדה (די"ג) הא בלתי זה יש לאוסרה להנשא. ואח"כ הביא דברי ס' הפלאה שהעיר בעוברת על דת בשמשתו נדה כו' שאסורה לו רק אם תקבל תשובה או ע"י בדיקת נשים אחרות יע"ש. היוצא לנו מזה דאם קבלה האשה תשובה כדת או ע"י בדיקת נשים אחרות שוב לא מועיל אם אומר הבעל שאין מאמינה על הבדיקה. שוב מצאתי בשו"ת הר המור מהגאון מ' מרדכי בנעט זצ"ל] (סי' ל"א) שהעיר ג"כ במה שהעיר כ"ג דאבדה נאמנותה כיון ששמשתו נדה. ופלפל בזה הרבה וסיים וז"ל ע"כ נלפע"ד כ"ז לא נראה מהאשה שעשתה תשובה גמורה תשובה שאינה של רמי' ובסיגופים ותעניתים כו' מ"מ בכה"ג נוכל לסמוך אח"כ ע"י בדיקת נשים כשרות להתמנות עלי' אשר יבדקו אותה כל פעם וסיפור ז' נקיים שלה ע"י שאותן הנשים תהי' לה וגם אז יכתוב לה כתובה אחרת כמבואר בחמ"ח (סי' קט"ו ס"ק י"ח) עכ"ל. א"כ ה"ה בנ"ד ג"כ לא יכול הבעל לומר אין מאמינך על הבדיקה ולכן יפה אמרתי בתשובתי הראשונה (סי' א' אות כ"ח) דיש לדמותו למ"ש הרמ"א באה"ע (סי' ק"ט ס"ג) דאם היא מביאה עדים שגם הוא עובר על נדרים וחרם לא אבדה כתובתה אף אם היא עובר וא"כ ה"ה לענין שמשתו נדה אם הבעל ג"כ ידע מזה לא הפסידה הכתובה. א"כ אפשר דה"ה לענין לגרש בע"כ ג"כ אינו יכול לכופה ליורשה בע"כ. ומיושב השגתו:

כט) ומה שכ' כ"ג וז"ל מ"מ העלו בעסקה בזיופים דנידונה כעוברת על דת כו' וה"נ י"ל דלא גזר בכה"ג שהכניסה עצמה בסכנה ומותר לישא אחרת ומבואר ביו"ד (סי' רל"ב סי"ז) דהיכי שהי' מסבב בעצמו אין זה אונס אלא רצון וכ"כ בשו"ת מעיל צדקה (סי' ט"ו) עכת"ד. דבריו היקרים מיוסדים על אדני פז. ואף לפי מ"ש בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' כ"א) דזה דוקא בשבועה אבל בנדר אם היה אנוס בשעה שנדר אף דהוא הביא עליו האונס לא חל הנדר יע"ש. אף אם היה החרם דומה לנדר מ"מ בנ"ד מודה מהרי"ט דשאני התם דחיילות הנדר הי' בשעה שהיה אנוס. אבל בנ"ד החרם היה עוד לפני האונס וחייל עליו שלא לקחת שתי נשים. וכיון שהוא הביאה עליה האונס לא מקרי אונס. אולם באמת חרם היא שבועה כמ"ש במדרש תנחומא פ' וישב כי השבועה גדולה כו' (שופטים כ"א ה') וכי שבועה הי' ללמדך שהחרם היא השבוע' עכ"ל. וא"כ בודאי א"ש בנ"ד אף למהרי"ט כמ"ש כ"ג דבשבועה אם הביא עליו האונס לא מקרי אונס. ובגליון הגרע"א רמז ג"כ לשו"ת מעיל צדקה:

ל) ומה שרמז כ"ג להבית מאיר (סי' ע"ח באה"ע) והיינו דנראה דחולק על המעיל צדקה יעי' כ"ג בס' פתחי תשובה שם (ס"ק א') שהביא דברי הבית מאיר ותמה עליו שלא זכר דברי האסיפת זקנים בכתובות (דף נ"א) ב' הריטב"א דהא דקתני לקתה חייב לרפאותה להכי נקט לקתה ולא קתני חלתה לאשמעינן דאם חלתה בפשיעותא אינו חייב לרפאותה יע"ש. וכן הביא שם עוד בשם איזה פוסקים יע"ש:

לא) ומה שכ' כ"ג (באות י"ג) מדברי הב"ש (סי' א' ס"ק נ"ז ובסו"ס קנ"ד) דעדיף טפי לגרשה בע"כ מלהתיר לו לישא אחרת ולהנוב"י (מ"ק חאה"ע סי' א') להיפך דחרם דב"נ קיל טפי והביא כ"ג בזה בקיאות גדול. יעי' בשו"ת רשמי שאלה (חאה"ע סי' ס"ו) וז"ל ומה גם ראיתי בשו"ת בי"מ דחרם רגמ"ה נמי איסור דאורייתא מקרי ע"ש בסוף שו"ת הנ"ל. אחר שנים רבות מצאתי עוד כן בשו"ת נוב"י (חאה"ע סי' ע"ה) דחרם הוא דאורייתא ע"ש (בדף צ"א) ב' רשב"א וע"ש עוד (בדף צ"ב) בסופו ע"ש ובפרט החרם דרגמ"ה שלא לגרש בע"כ עכ"ל. נראה מדבריו ג"כ דחרם שלא לגרש בע"כ חמיר. ויעי' בשו"ת מים חיים (חאה"ע סי' א') שס"ל בהיפך. שכ' וז"ל וגם בתשובת מהר"ם פאדווא שהבאתי לעיל מבואר ג"כ שגזירת רגמ"ה שלא לגרש בע"כ קיל מגזירת דר"ג שלא לישא שתי נשים לענין הסכמת מאה רבנים וכמו שהבאתי לעיל וגם הרב ח"מ והרב ב"ש (בסי' קי"ט סק"ח) כתבו וז"ל בתשו' מהר"ם פדוואה התיר לגרש בע"כ אבל לא התיר שישא אשה אחרת כו' משמע להדיא מדבריהם שגזירת רגמ"ה שלא לגרש בע"כ קיל מגזירת דלא לישא שתי נשים וכן משמע בסי' ע"ז שכ' הרב ב"ש בס"ק י"ט וז"ל וכ' בח"מ אף לי"א דאין מתירין לישא אשה אחרת מ"מ מתירין לגרש בע"כ ע"ש. ויעי' בישועות יעקב באה"ע (סי' א' סק"ח) שהעלה דמשמעות הלשון בסוף ס' תשובת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג דהך תקנה שלא לישא ב' נשים החרים רגמ"ה שלא יהיה לו התרה רק ע"פ מאה רבנים. אבל תקנת רגמ"ה בענין גט בע"כ לא הי' בזה האופן רק שבמקום מצוה לא תיקן וא"ש דכאן בנשתטית שאי אפשר לגרשה בע"כ רק לישא אחרת צריך התרה יע"ש ובשו"ת שב יעקב חולק ג"כ על הב"ש בענין זה ומחלק בין מקום מצוה היכי דהיא לא פשעה כמו נשא אשה ושהה עשר שנים עמה ולא ילדה ובין עוברת על דת. ובשו"ת מהר"ם פדוואה חולק דשוין יע"ש. א"כ לפי סברת הישועות יעקב בנ"ד דהוי במקום מצוה כנ"ל בתשובתי הראשונה הי' מקום להתיר ע"י גט בע"כ אף בלא מאה רבנים מ"מ בנ"ד דא"א לגרשה בע"כ לכן צריך התרה ממאה רבנים לישא אשה אחרת:

לב) ומ"ש כ"ג (באות י"ד) וז"ל וגם בעיקר קשית כת"ר מהא דאין ב"ד יכול לבטל כו' מבואר ג"כ בב"ח דאין דאין שום דעה כו' מסתמא כך קבלו מפי רגמ"ה וב"ד דתחלת תקנתם כך נעשה להיתר בנידון כזה עכ"ד. יעי' כ"ג בתשובתי הראשונה (אות י"ג) שרמזתי ג"כ להב"ח בענין זה: לג) באופן אחר נלפע"ד לתרץ ע"פ מ"ש הרמב"ם בה' ממרים (פ"ב ה"ז) גזרו ודימו שפשטה בכל ישראל ועמד הדבר כן שנים רבות ולאחר זמן מרובה עמד ב"ד אחר ובדקו בכל ישראל וראו שאין אותה הגזרה פושטת בכל ישראל יש לו רשות לבטל ואפי' הי' פחות מב"ד הראשון בחכמ' ובמנין עכ"ל. ומקורו מע"ז (דף ל"ו) השמן לא פשט איסורו ברוב ישראל כו' וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי ר"א ב"ר צדוק שהיו אומרים שאין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה כו' יע"ש. וא"כ ה"ה בחר"ג מבואר באה"ע (סי' א' ס"י) דלא פשטה תקנתו בכל הארצות יע"ש. א"כ דומה היא לשמן דצריך היתר. רק דאפי' הי' פחות מב"ד הראשון בחכמה ובמנין יכול להתיר. א"כ מיושב קשיתי דמהני בנשתטית היתר ממאה רבנים אף שקטנים בחכמה ובמנין מב"ד הראשון:

לד) ונלפע"ד ליתן טעם למה הצריכו מאה רבנים על ההיתר של נשתטית. כיון דהיה קשה להם איך יכולת ביד ב"ד שקטנים מב"ד חבירו לבטל דברי ב"ד שגדלו מהם. לכן אף שהעלתי לעיל לתרץ כנ"ל. מ"מ עכ"פ מה שהיו יכולים לעשות יותר בהיתר עשו והכריחו שיהי' מאה רבנים בכדי שבכללות הב"ד בהצטרפות כולם יתירה מחכמת ב"ד הראשון אע"פ שראש ב"ד האחרון לא יהי' גדול בחכמה כראש ב"ד הראשון ולא נערוך אלא בערך כל החכמה הנמצאת בכלל הב"ד. ומנא אמינא לה מדברי שו"ת הרדב"ז בלשונות הרמב"ם (סי' קי"ז) שכ' שיש שני דרכים דרך א' כנ"ל ודרך הב' שאין לנו להעריך אלא בערך ראש ב"ד שאם היה ראש ב"ד האחרון שהוא עוקר הדבר גדול מראש ב"ד הראשון יכולים לבטל דברי ב"ד הראשון אע"פ שהחכמה בכללה שיש בב"ד הראשון יתירה מן האחרון. ומדברי הרמב"ם בפי' המשנה נראה שהכל תלוי בראש ב"ד. אבל מיתורא דמתני' משמע לי דתרווייהו בעינן שיהי' כללות הב"ד האחרון גדול מן הראשון. וגם ראש ב"ד האחרון יהי' גדול מן הראשון ואז יוכל לבטל דברי ב"ד חבירו כו' עכ"ל. פי' דקתני במתני' אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. לכן נלפע"ד אף דכ' הרמב"ם במקום דלא נתפשטה התקנה יש לו רשות לבטל אפילו הי' פחות מב"ד הראשון בחכמה ובמנין. מ"מ כל מה דאפשר לעשות יותר על צד היותר טוב צריכים לעשות. לכן חידשו אף דבזה"ז ליכא חכמים גדולים כבזמן הקודם וא"כ א"א בזה"ז שיהיו גדולים בחכמה ובמנין. מ"מ עדיף לקחת מאה רבנים דאז בכללות הב"ד בהצטרפות כולם אפשר שהיא יתירה מב"ד הראשון. ואז ההיתר מהני על הצד היותר טוב. ומ"ה כ' הכל בו דאין להתיר חר"ג אלא ע"פ מאה אנשים מג' קהלות מג' ארצות. והיינו מטעם שיציע הדבר לפני הגדולים שבאותו הדור מג' ארצות כמ"ש הב"ח. ואז יהי' בכללות המאה רבנים בהצטרפות כולם יתירה מב"ד הראשון. ואף אם בכללות המאה רבנים ג"כ לא יהי' יתירה מב"ד הראשון. מ"מ כל מה שנוכל לעשות על צד היותר טוב מחויבים לעשות. ודוקא בחרם דר"ג שלא לישא ב' נשים אמרו כן דצריך היתר ממאה רבנים דחמיר דכל עוד דאגידא בי' עובר על החרם ובעמוד והוצא קאי. אבל בחדר"ג שלא לגרש בע"כ דבשעת גירושין עובר על החרם ותו לא. וכמ"ש בכנה"ג. מ"ה א"צ בזה היתר ממאה רבנים דקיל:

לה) ומה שכ' כ"ג באות ט"ו מה שהבאתי הקושיא על הט"ז מדם טוהר ב' הדברי יוסף ובאמת לא נמצא שם כלל מזה. ושוב נזכר שביד מלאכי (אות רצ"ה) הביא ג"כ קושיא זו בשם הדברי יוסף עכ"ד. אמת הדבר שהי' בזכרון שלי קושיא זו ב' הרב דברי יוסף מפני שראיתי ביד מלאכי שם הקושיא בשמו. כי לא נמצא ת"י שו"ת דברי יוסף. וסמכתי עליו. היוצא לנו מכל זה מכל הלין טעמא יש להתיר בנ"ד ע"י היתר מאה רבנים ובאופן שכ' הצ"צ (סי' ס"ו) הובא בבאר היטב אה"ע (סי' א' ס"ק כ"ב) ובכל האופנים שנצרך לזה כמבואר בתשובות שם בפתחי תשובה:

אלה דברי יד"נ מוקירו ומכבדו כערכו הרב. אוהבו מקרב ולב עמוק משתחוה מרחוק מול הדרת קדשו:

שלמה אברהם רזעכטע:

תוכן העניינים

בכורי שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה