בכורי יוסף· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן מט
אשר בקש כת"ר ליישב קו' מהרש"ל על כל הפו' בפרק ג"ה (צ"ו) דכ' התו' שם ד"ה מכלל להוכיח מן הש"ס דכיון דסבר ר"מ דצריך חטיטה ע"כ פליג אתנא דסכר דמ"ה אינו אסור אלא מה שעל הכף בלבד דכיון דמחמיר טפי מדר"י בחטיטה אין סברא שיקיל בדאו' יותר מר"י דא"כ תיקשי לשי' כל הפו' דפסקו בהא דחטיטה כר"מ ופסקו כתנא דלא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד הנה זיכני ה' בדרך קרוב דהנה כ' התו' שם ד"ה צריך שיטול את כולו לענין חטיטה סתם כר"מ דתני לי' בסתם ולענין נאמנות סתם לעיל כר"י דתנא לי' בלשון חכמים וחכ"א נאמנים וכוונתם דלעיל (צ"ג) מבואר בסוגיא שם דתליא אהדדי דלר"י דאינו טרחא כ"כ נאמנים ולר"מ דהוה טרחא מרובה אין נאמנים וא"כ הסת"מ דסתמה דצריך טרחא ואפ"ה נאמנים סותרים אהדדי ולענ"ד נראה דזה כוונת ר"י שם דארחב"א אר"י חזרו לומר נאמנים כו' ולכאורה אין לו ביאור כיון דמתני' סתם ג"כ דנאמנים מאי חזרו לומר והנראה דר"י קשיא לי' קו' התו' ע"כ אמר חזרו לומר נאמנין פי' דבאמת הוה חזרה בס"מ דהכא ואף דמתני' דהכא הוה רישא כ"כ התו' בר"פ א"ט גבי סתמא דאלו כשירות וטריפות דכיון דחד בבא הוא לא שייך רישא וסיפא ע"ש וה"נ הוה כחד בבא כיון דתליא אהדדי ולישנא בתרא פליג וסבר דאדרבה חזרו לומר דאין נאמנים פי' דסיפא עיקר וכיון דצריך חטיטה א"כ אין נאמנים ע"ש היטיב וי"ל דפלוגתייהו תלי בשני תי' התו' ר"פ א"ט הנ"ל ודוק והנה אנן סברינן כל"ב דחזרו לומר אין נאמנים ומעיקרא הוו סברי כר"י ולבסוף כר"מ וא"כ י"ל דחומרא השני' אינה מעיקר דין הגזירה אלא דהי' חומרא אחרת ובהך כו"ע מודו. ול"ק כלל דאין סברא דאי נקיל כתנא דכף היכי נחמיר בחטיטה יותר מר"י דבאמת בגזירה השני' גם ר"י מודה ומעיקרא מעיקר הדין באמת לא היינו מחמירין יותר מר"י אבל אח"כ החמירו טפי אליבא דכו"ע להצריך חטיטה ואין כאן סתירה כלל ובזה מיושב קו' התו' על שמואל ג"כ דהחמיר כר"מ ודריש על הכף ונדחקו דאליבא דתנא דמתני' דריש ע"ש ולדברינו הנ"ל א"ש ודו"ק:
וישוב דברי רש"י סו"פ הזרוע ד"ה חלב שע"ג הקיבה ותוך הקיבה חלב הקרום והוגה חלב הקרוש הנה המגיה הזה לא מצא שיהי' חלב בתוך הקיבה והגיה הקרוש ונראה כוונתו על בך דסו"פ כל הבשר דמירי לענין בשר בחלב הקיבה וע"ש בתו' שהזכירו חילוק בין קרוש לצלול ומיהו נראה דאין דעתו גם בכאן לחלק בזה אלא דאורחא דמילתא נקט רש"י שדרכו להיות קרוש אבל לענ"ד אין משמעות הסוגיא כאן בזה כלל ועיקר כגי' הישנה וגם כוונת רש"י לתרץ זה ומה שיש עוד כאן לכאורה קו' גדולה דהכא אמר שחלב הקיבה כהנים נהגו בו טובת עין ונתנוהו לבעלים ולעיל (מ"ט) אר"א דחלב שע"ג קיבה כהנים נהגו בו היתר כר"י שאמר משום אבותיו כו' וע' פירש"י דהא דנקט כהנים היינו שלהם ניתנה הקיבה מבואר שהיו נותנים להם החלב ואכלוהו ואי"ל דהך דהכא שנהגו בו טובת עין הוה אח"כ שהרי הוא מתוספתא דפ"ט ע"ש וגם אינו נראה שחזרו בהם דהכא משמע דתני לה כבר לדינא ודוק והנה פלוגתא דר"י ור"ע שם בחלב הקיבה תלי אי בעי דווקא תותב קרום ונקלף או דיו בקרום ונקלף לחוד ואמרינן התם דפליגי לישני בפלוגתא דר"י ור"ע דל"ק סבר דאקשתא כו"ע ל"פ דאסור לפי שהוא גם תותב כי פליגי דאייתרי דהוא אינו אלא קרום וע' רש"י דאקשתא קרי מה כא שבחוץ לעיגול ואייתרא קרי לי' מה שבפנים וסוגית הש"ס דפרק מקום שנהגו הוה כהך לישנא קמא וא"כ מבואר ומיושב הכל דהך דר"א נמי הוה כל"ק ומה שקורא הש"ס ע"ג קיבה ובתוך הקיבה היינו דאקשתא ע"ג קיבה ודאייתרא בתוך הקיבה כמו שקורא רש"י שם חוץ ופנים ומה שנהגו בו טובת עין היינו ע"ג קיבה לחוד וכן הוא מפורש בתוספתא דקאי ע"ג קיבה לחוד ע"ש והא הוה איסורא לכו"ע והך ע"ג קיבה דאמר שכהנים נהגו בו היתר היינו מה שקורא כאן שבתוך הקיבה והיינו דאייתרא וכמפורש שם בל"ק דבהכי פלוגתא דר"י ור"ע אלא שלא דקדק שם לפרש בתוך הקיבה עד לבסוף וזה שדקדק רש"י לפרש דשבתוך הקיבה היינו חלב הקרום היינו דלא נטעה לפרש בתוך הקיבה ממש אלא דפירושו חלב הקרום והיינו דאייתרא שהוא קרום לבד ואינו תותב והיינו פלוגתייהו דר"י ור"ע ובהא אמרינן לעיל דכהנים נהגו בו היתר כר"י אבל שע"ג קיבה שנתנוהו לבעלים זה הוה איסורא לכו"ע ואין להקשות דאי איסורא לכו"ע ואפ"ה מדינא הוא לכהן הא כ' רש"י לקמן (קל"ו ע"ב) דטריפה פטורה מן המתנות דכתיב ונתן א ולא לכלבו והרי החלב הוא אסור וע"כ אינו לכהן ובשלמא ללישנא דאקשתא פליגי י"ל דע"ג קיבה דהכא הוה לר"י דשרי אבל להך לישנא דאייתרא פליגי קשה לכאורה אבל באמת ז"א דהך מיעוטא לא קאי אלא אהא דשרי בסתמא דהיכי דהאי איסורא כגון טריפה פטורה אבל מה שלעולם אסור מעיקרא לאו לאכילה קאי תדע דהא מרבינן גם צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן התישים דלא קיימי כלל לאכילה ודו"ק.
עומד אני כעת בדברי התו' (דקכ"ב) ד"ה לגבל שהקשו לפירש"י לענין ג"ד דחשיב ארבעה מילין לגבל ולתפלה ולנ"י דלרש"י שפי' לתפלה להתפלל בעשרה ואינן מענין אחד דא"כ ליחשב נמי שלשים ריס דפרק לא יחפור דמדת המיל שבעה ומחצה ריס וע' בזה ברש"י יומא (ס"ו) דחשבון זה אינו מוסכם אליבא דכו"ע ודברי ר"א הקליר אינו לפי חשבון זה ע"ש וטפי הו"ל להקשות מהך דסו"פ אלו מציאות גבי פריקה וטעינה ומדדה עמו עד פרסה דשיעור פרסה ודאי ארבעה מילין והך דסוטה (מו) דשיעור לוי' תלמיד לרב עד פרסה ובברכות (ד"ל) לענין ח"ה ומיהו בזה י"ל דלא חשיב אלא הני דצריך האדם לטרוח עד ארבעה מילין דלא שייך להך דברכות ע"ש ברש"י אבל מהנך דלעיל קשה ודוחק לומר דלא חשיב אלא הני שיש בהן מעשה אח"כ דא"כ גם קו' התו' יש ליישב דלא חשיב אלא הני דצריך לטרוח אחר המעשה ולא שצריך להרחיק המעשה וצע"ג