בכורי יוסף· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן מב
מה שהקשה בתו' ב"ק (נ"ג) גבי הא דממעט שור פסוה"מ בבור מדכתיב והמת יהי' לו מי שהמת שלו וזה אסור בהנאה וכ' בד"ה לענין ע"כ כשנפדו איירי דאי לא נפדו הוה הקדש וגם קרן פטור דכתיב רעהו והקשו כיון דנפדו למה אין המת שלו הא יכול להאכילו לכלבים למ"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואפי' למ"ד אין פודין מוכח בפסחים דדוקא להאכילו לכלבים אבל להסיקו תחת תבשילו שרי כו' ומיהו זה דווקא לר"א שם אבל ר"י ע"כ פליג ואפשר דרבא דהכא כר"י ס"ל עכ"ל והקשה דא"כ לר"א ע"כ ליתא והא בד"י פריך בהדיא ר"א וליתני חומר בשור מבבור שהשור חייב בו שור פסוה"מ ובור פטור בו א"א בשלמא רבנן תני ושייר אלא א"א רבי יהודה מאי שייר דהאי שייר כו' הרי בהדיא דגם לר"א הוה אין המת שלו הנה יפה הקשה ואנכי הוספתי להקשות דהא עכ"פ אליבא דמ"ד פודין לא תי' כלום וא"כ לדידי' ע"כ ליכא הך דרשא וא"כ מנ"ל לר"א להקשות א"א ר"י ליתני הך דשפה"מ דילמא ר"י סבר פודין ול"ל כלל הך דרשא והנלענ"ד דהנה לכאורה מה שהוכיחו דע"כ בשנפדו דאי לא נפדו הוה הקדש וגם שור פטור הא איכא לאוקמה בבכור בע"מ דא"צ פדיון ונאכל לכהנים ואינו הקדש וקיי"ל בכור שמת דיקבר ואין המת שלו אבל התו' לשי' דפי' בד"ה שור ושופסה"מ דגם בכור בע"מ אף שניתן לכהנים לא מיקרי רעהו וערש"י ד"ה ה"ג דמפורש יותר דכי קא זכו משולחן גבוה קא זכו והנה לעיל (י"ב) אמרינן דלריה"ג שלמים מיקרי רעהו וחייב ומ"מ בבכור בזמה"ב מודה דמתנות כהונה משולחן גבוה קא זכו עיי"ש היטיב במסקנא ואפי' שלמים דווקא לבעלים מחיים מיקרי ממון בעלים אבל כהנים לאחר שחיטה בחלקן מודה דלא הוה ממון בעלים ג"כ מהך טעמא דמשולחן גבוה קא זכו ומש"ה מודה להא דתנן בקידושין (נ"ב) דהמקדש בחלקו אינה מקודשת והכי אמרינן בקידושין שם והנה תניא בקידושין שם דר"י ס"ל מקודשת ואר"י דדריש רבי יהודה וזה יהי' לך מן האש לכל צרכך ע"ש וא"כ ר"י דס"ל בכל הקדשים לאח"ש דאף חלק הכהנים הוה ממון בעלים ה"ה בפשיטות דגם בכור בזה"ב אפי' מחיים הוה ממון כהנים דהא בהך קרא דזה יהי' לך גם בכור כתיב התם וכיון דחזינן הכא בסוגיא דמדמינן דין נזיקין לקידושין א"כ לר"י ה"ה בכור שניתן לכהנים חייב בנזקיו והא דפוטר ר"י נגח ואח"כ הקדיש ע"כ אינו במתנות כהונה וכ"ש שלמים אפי' חלק הבעלים דבסוגיא מוכח בהדיא דזה עדיף ממ"כ ולדידי' לא איצטריך כך קרא דריה"ג ולפי"ז בכל הני חייב וע"כ איירי בעולה וחטאת ואשם דאינן מתנות כהונה ג"כ דמיקני לבעלים לכפרה ואפ"ה אינן ממון בעלים ג"כ כדאמרינן בסו"פ ב' דחולין סד"א כיון דמיקני לבעלים לכפרה כדידי' דמי קמ"ל דלא כו' אבל בכור וק"ק חייב בנזקיהן וא"כ זה דווקא בשור אבל בבור קאי עלייהו מיעוטא דמי שהמת שלו ופטור וא"כ א"ש דפריך ר"א אליבא דר"י ליתני שור פסוה"מ והיינו בכל הני אבל התו' שם קאי בסוגיא אליבא דרבא וגי' התו' בדי"ב ד"ה ואי איתא דגבי בכור שור דלא פריק לי' דאפי' בכור בע"מ לא הוה ממון בעלים גרסו אביי ורבא ולדידי' ע"כ לי"ל בהני ממון בעלים ומש"ה הוצרכו לתרץ דסבר כר"י ועי"ל דלא תי' הך דרבא נמי בהני דשפסוה"מ משמע סתמא בכל הקדשים אבל ר"א י"ל דנקט ל"ד לישנא דרבא בכ"ד:
והנה כל דברינו אינו אלא לרב דסבר התם בקידושין דלא חזר בו ר"י אבל ר"י סבר התם דחזר בו ר"י ואמר אביי דכותי' דר"י מסתברא וא"כ ע"כ ליתא לכל דברינו ומ"מ אפשר לומר דר"א פריך התם אליבא דר"י ליתני כו' משום דכמה סתמי מוקמינן כריה"ג כהך דנכסים שאין בהם מעילה ובר"פ פרת חטאת מוקמינן סתם משנה כריה"ג ואיירי ר"י בסיפא ע"ש ולדידי' איכא לאוקמא מיעוטא בשלמים ובכור בזה"ז דמסיק שם בב"ק דהוה ממון בעלים לריה"ג ע"ש (אבל רבא כבר כתבו התו' שם ד"ה ואם איתא הנ"ל דאחי כרבנן וליכא לאוקמה בהכי והוצרכו לומר דסבר כר"י או דניחא להו לאוקמי בכל הקדשי' וכנ"ל ודוק:
שוב ראיתי בח"ס חי"ד (סרי"ט) שהביא קו' זו בשם הגאין ר"מ וכ' להיפוך מדברינו דר"א קאי אליבא דרבנן וא"כ אי הוה כתיב רעהו בשור הוה ממעטינן כל קדשים וכיון דכתיב המת שלו בעי דווקא שיהא ראוי לו ואפי' ראוי לכלבים איתמעיט כדדרשינן בעלמא לו ולא לכלבו ולק"מ קו' התו' דהא ראוי לכלבי' אבל רבא סבר כריה"ג וא"כ מרעהו לא הוה ממעטינן ק"ק וא"כ י"ל דלו אינו ממעט אלא אינה ראויה גם לכלבו אבל מה שראוי לכלבים לא ממעט. הגה"ה וערש"ל שהקשה בדברי רש"י (דנ"ג) הנ"ל דפי' דבכור בע"מ לא מיקרי ממון בעלים שסותר עצמו בדנ"א ד"ה שור פסוה"מ דכ' דבכור בע"מ מיקרי מ"ב ע"ש ול"י מאי קשיא לי' דכבר כ' התו' (י"ב) ד"ה ואם איתא הנ' דאביי ורבא כרבנן ולריה"ג בכור בע"מ בזה"ז ודאי הוה מ"ב ובדנ"א פי' רש"י אליבא דכו"ע דלריה"ג דתנן כמה סתמי כוותי' איכא לאשכוחי בבכור בע"מ והיינו בזה"ז ולרבנן פירש שם כגון בפסוה"מ שנפדו ט"ש. וכאן בדנ"ג ס"ל לאביי ורבא כרבנן ודו"ק:
והנה לפי שי' לא הי' צריך לומר דהוה מצי למכתב רעהו אלא דמה דאיתמעיט בשור ממילא פטור גם בבור כמש"כ התוס' (ד"ז) ד"ה שור רעהו ע"ש אבל כל ד"ק ל"נ לענ"ד דכ"כ דרבא כרבנן ס"ל כמש"כ התוס' (די"ב) ד"ה ואי איתא ומימרא דרבא גבי תודה הוה אליבא דריה"ג דאוקים שם מתני' כותי' וכ"כ התוס' שם ומש"כ דא"כ המת יהי' לו יתורא ונמעט אפי' מה שאינו ראוי לכלבים לענ"ד זה א"א הכא גבי בור דבלא"ה כל נבילה בבור הוה לכלבים וע"כ אינו ממעט אלא מה שאינו ראוי לכלבים ודברינו מוכרחים דאדרבה קו' ר"א בד"י הוא משום דר"י כריה"ג וקאי מיעוטא אק"ק דפטור בבור וחייב בשור ופסוה"מ נקט משום רבותא והיינו בלא נפדו או בבכור דלאו בר פדיון אבל לרבא לי"ל הכי דבכה"ג גם בשור פטור כנ"ל ודו"ק:
ובד"כ שם דאמר לימא ר"י לי"ל דר"ל נמי בשתי פרות דאמר בעטה מהלכת ברבוצה פטורה משום דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור כו' נראה לומר דקשיא לי' לומר דר"י לי"ל כל המשנה דהא אמר רבא הלכתא כותי' דר"י לבר מתלת ואי איתא הא איכא הך דכל המשנה כו' דהא לקמן (כ"ד) גבי המשסה כלבו של חבירו אית לי' לרבא בהדיא הך סברא ולא פליג אר"ל אלא משום דלבעוטי בי לי"ל רשותא אבל בלא"ה סבר כר"ל וע"כ דר"י נמי מודה בה ופשוט: