בכורי יוסף· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן כא
מה ששאל ביאור דברי התו' שבת (ע"ג) גבי זומר וצריך לעצים חייב משום נוטע ומשום קוצר דכתבו שם דווקא צריך לעצים הא ל"ה פטור אפי' לר"י דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה מידי דהוי אקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב כו' והמהר"ם לובלין פי' מידי דהוי קורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב דאינו חייב משום כותב ומוחק אלא משום כותב לחודי' ודבריו סתומים ואין לו הבנה כלל והנה פי' דברי התו' כבר בארתי בחי' לאו"ח (סשי"ז) גבי הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת והביא המג"א סק"י בשם הב"י דהחיוב משום מכה בפטיש דהוה גמר מלאכה אבל משום קורע ליכא הכא כיון דאינו ע"מ לתפור ואף דאינו מקלקל מ"מ מלאכת קורע אינו אלא ע"מ לתפור וכתבתי דזהו כוונת התוס' ז"ל בכאן דזומר וא"צ לעצים אף דהזמירה הוא תיקון מ"מ קצירה לא הוה אלא בצריך לעצים מידי דהוה אקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב פי' דהא אם קורע שלא ע"מ לתפור ומוחק שלא ע"מ לכתוב אף שהם לתיקון אינו מלאכת קורע ומלאכת מוחק וכוונת דברי המהרמ"ל שכ' דאינו חייב משום כותב ומוחק אלא משום כותב לחודי' כוונתו לההיא דסו"פ הבונה (דק"ד) דאמרינן הגיה אות אחת מלאכת מכה בפטיש שהרי הוא ודאי חייב ופריך השתא כתב א"א פטור הגיה חייב ואר"ש כגון שנטל לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין ומשמעות הסוגיא דאינו חייב אלא אחת משום כותב אבל משום מוחק ליכא הכא דמלאכת מחיקה אינו אלא ע"מ, לכתוב וזה ראיית התו' לשי' מסוגיא דהתם וגם בקורע ע"מ לתפור דפשיטא להו דשלא ע"מ לתפור אינו חייב אף שהוא תיקין לכאורה י"ל דהוכחתם מהך דהפותח בית הצואר דהכא גופה דפשיטא להו דאיכא התם גמר מלאכה ומדנקט חייב חטאת משמע דליכא הכא אלא חד חטאת וע"כ דקורע ליכא הכא אף שהוא לתיקון וכשי' הב"י הנ"ל עוד אפשר דהוכיחו מהך דדע"ה דאמרינן דקורע ע"מ לתפור הוה במשכן שכן יריעה שנפל בה דרנא קורעין אותה ותופרין אותה והנה בנפל בה דרנא י"ל דבל"ה ע"כ צריך לקורעה מן הבגד דמקלקל לכל הבגד וכעין מעשה דבר הדיא בברכות (דנ"ו) ע"ש ואפ"ה צריך דווקא ע"מ לתפור הא נ"ה אף שמתקן אינו מלאכת קריעה ועכ"פ שי' התו' כשי' הב"י:
והנה סיים המ"א ודלא כהעולת שבת ועי' מה"ש דהע"ש הקשה מהך דהקורע בחמתו לקמן (ק"ה) דאמרי' לר"י חייב היכי דעביד למירמי אימתא אאינשי ביתי' דהוה תיקון אף שאינו ע"מ לתפור וכבר כתב המה"ש דלא ביאר הרב ישוב על קושיא זו ע"ש ולענ"ד דלכאורה גוף הסוגיא קשה דכיון דאמרינן דלר"ש פטור דהוה מלאכה שא"צ לגופה א"כ מ"ש מהך דחגיגה (ד"י) דהחופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור אפי' לר"י דמחייב מלאכה שאצל"ג הנ"מ מתקן אבל מקלקל פטור וא"כ ה"נ אף דאמרינן דהוא מתקן הא מ"מ א"צ לגופה ואמרינן דבמקלקל מודה ר"י ומה בין זה לחופר גומא וגם לעיל (דל"א) אמרינן גבי כחס על הפתילה דר"י פוטר בכולן חוץ מן הפתילה ומסקינן דר"י כר"י דמחייב מלאכה שא"צ לגופה וקסבר ר"י סותר ע"מ לבנות במקומו הוה סותר שלא ע"מ לבנות במקומו לא הוה סותר ועפירש"י דהוא הדין בכל המקלקלים צריך דווקא שיהי' התיקון בגוף הקלקול. נראה באמת דזה הוכחת ר"א בחגיגה שם גבי חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה וא"כ מ"ש הך דהקורע למירמי אימתא דחייב ולכאורה הי' אפשר דבאמת קורע ע"מ לתפור גופה נראה דצריך שום תיקון בקריעה ותפירה דאי ל"ה מאי מלאכת מחשבת הוה בקריעה ותפירה וכן משמעות דברי רש"י הנ"ל שכ' ואינו יכול לבנות אלא א"כ סותרו ודו"ק ועוד נ"ל דע"כ מוכת הכי דלכאורה כל קורע יש לדקדק היכי משכחת לה כלל לחייב דמנא ידעינן דהוה ע"מ לתפור ואין לומר משום הודאת פיו הא הגה"ה קיי"ל דאין אדם נהרג עפ"י עצמו ע' תוס' ב"ק ן וע"כ צ"ל דמסתמא מחזקינן (ד"ד) גבי לא הרי דהוא ע"מ לתפור דאין אדם השור שמשלם את מקלקל בחנם וא"כ זה שייך הכופר כהרי האדם היכי דהקריעה והתפירה הוה תיקון אבל בל"ה אכתי לא שייך חזקה זו כלל והוא ברור לענ"ד וא"כ יש לפרש כל הסוגיא דהקורע בחמתו דבאמת איירי ע"מ לחפור שאינו משלם את הכופר הקשה ריב"א דמאי חומרא היא זו הא שאינו משלם כופר דקים לי' בדרבא אלא דאפ"ה צריך תיקון ומה מיני' ותי' דשוגג נמי תלי פליגתא דר"י ור"ש דלר"ש פטור מדתנא דבי בעי תיקון דווקא בגוף הקריעה חזקי' וכן מבואר בתו' (דל"א) שם חזקי' נמי בעפ"י ולר"י סגי בזה אפי' התיקון עצמו דבשור חייב כופר אינו לגופה כיון דמ"מ הוא ע"מ אפי' עצמו כדמוכח לתפור ואינו בגדר מקלקל לקמן (מ"א) גבי אין שצריך דווקא צריכה לגופה דיני אלא כשהמית עפ"י אבל בשלא ע"מ לתפור ל"מ עצמו ואדם בכה"ג לחייב אפי' כל תיקון שבעולם פטור ממיתה ומכופר וכשי' התו' והב"י הנ"ל וכדמוכח ודו"ק:
ע"כ הך דהחופר גומא והך דדל"א הנ"ל. אבל מדברי התו' בסוגיא דהקורע בחמתו לא מוכח כן גם הרמב"ם פסק בפשיטות מהך סוגיא דכל חובל דרך נקמה חייב דהוה כמו למירמי אימתא ש"מ דס"ל דמשום הך תיקון לחוד חייב ודלא כדברינו. ע"כ נראה דבאמת הך דהקורע למירמי אימתא לא חשיב מקלקל כלל וכפשטות לשון הש"ס ה"נ מתקן הוא ע"ש וא"כ לק"מ מהך דהחופר גומא ומהא דאמרינן בדל"א דסותר צריך דווקא לבנות במקומו דזה דווקא במקלקלים וזה אמרי' דמתקן הוא וביאור הדבר כ"כ התו' (דק"ו) ד"ה חוץ בשם ר"ת דמש"ה חובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו חשיב קילקול דאין התיקון בא אלא לבסוף אבל שוחט בשעת הקלקול בא התיקון שמוציאה מידי אבמ"ה וכן קורע למירמי אימתא בשעת הקילקול בא לו התיקון ע"ש וא"כ חופר גומא וא"צ אלא לעפרה וכן סותר דדל"א פשוט דאין התיקון עד לבסוף והוה מקלקלים דגרעי טפי מחובל ומבעיר כדמבואר בתו' ב"ק (ל"ג) ע"ש וליישב שי' התו' והב"י גבי זומר וא"צ לעצים ופותח בית הצואר ומוחק שלא ע"מ לכתוב צריכין אנו להוסיף ביאור בסברא זו והנראה דהנה בקורע למירמי אימתא פשוט דהתם בשעת הקילקיל גופה כל משהו ומשהו שקורע היא המשהו גופה מירמא אימתא והקילקול גופה היא המתקנת ק לענין שחיטה אף דאינה מתרת אלא לבסוף מ"מ כל משהו ומשהו היא מתרת ותדע דהא איכא למ"ד דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וע"כ דגם תחילת השחיטה מכלל השחיטה וכן ביאר רש"י בחולין דלא אמרינן דבתחילת השחיטה נעשה טריפה בנקיבת הושט דכולה חדא שחיטה היא ע"ש הרי דכל משהו של השחיטה חשוב מתיר ועי' תו' זבחים (ק"י) ד"ה ואי אליבא דר"מ וצ"ע אי שחט ס"א וקיבל אחד דמו וזרקו כו' אי אמרינן מישרי שרי ע"ש ודוק היטב ועכ"פ שוחט וקורע למירמא אימתא אינם מקלקלים כלל דבשעת הקילקול הוא מתקן אבל כל הני כגון זומר וא"צ לעצים ופותח בית הצוואר ומוחק שלא ע"מ לכתוב וכן הך דקורע הדרנא מהיריעה שהבאתי בכל הני אין התיקון אלא לאחר גמר מעשה ובשעת מעשה מקלקלין הן וכיון שהם מקלקלים תו הוו כסותר דקיי"ל דבעינן לבנות במקומו וא"צ לגופו פטור במקלקלים וחילוק זה קרוב לשמוע וא"כ לענין חובל דרך נקמה שפיר למד הרמב"ם דהוא חייב דהתם התיקון בשטת הקלקול גופה כמו למירמא אימתא ודו"ק
שוב ראיתי כעת בגליון רע"א שכיון בפי' דברי התו' כמש"כ אך לא הביא דברי המג"א הנ"ל. וזה גרם לו שהקשה מהך דהקורע בחמתו ולא הזכיר שהוא קושי' הע"ש וכבר נתבאר ישוב הדבר ת"ל:
ומה שהקשה עוד דהא פשיטא דניחא לי' בעצים להשתמש בהן אלא דעתה א"צ להם מ"מ מיקרי צריכה לגופה כההיא דלקמן גבי התולש עולשין ע"ש לא זכיתי להבין דהא מ"מ היכי שהעצים הולכין לאיבוד בשעת מעשה פשוט דהוה א"צ לגופה ופשוט דזה עדיף מהא דאמרי' התם גבי עולשין גופה דבארעא דחברי' ל"ח מיפה הקרקע כיון דלא איכפת לי' ואפשר שזה כוונת ד"ק בעצמו במה שסיים בארעא דחברי' שאין לו המשך עם הקודם ודלגו בדבריו ע"ש:
אבל מה שכתבו התו' ז"ל עוד דדמי להך דכובש כבשין דלגופן מותר ולא מיקרי אפי' מלאכה שאינה צריכה לגופה דקיי"ל דאסור לכתחילה וע"כ דלא הוי מלאכה כלל צ"ע לענ"ד די"ל דהתם אין החסרון משום המלאכה כלל אלא דמן הסתם לא מיקרי משקה אלא היוצא מן הזיתים וענבים אלא דהיכי דגלי דעתא דצריך למימיהן אחשבינהו ומיקרי משקה והוי סחיטה. אבל סתמא לא מיקרי משקין וממילא אין כאן סחיטה והוי ככובש לתוך הקערה דאוכלא דאפרש הוא אבל כאן לענין קוצר פשוט דלא שייך זה אלא דלא מתכוון וצ"ע:
ואגב אכתוב לו מה דתמוה לי כעת ברבריהם בדס"ג שם גבי דיליף אריג ותכשיט כ"ש שמטמא מוכל כלי ופריך והא ההוא בכלי מדין כתיב ופירש"י והתם טומאת מת הוא והקשו בד"ה ההוא בכלי מדין דנילף שרץ ממת בג"ש דבגד ועור כי היכי דיליף שם בדס"ד לענין דבר הבא מזנב הסוס וזנב פרי ע"ש ולענ"ד הוא תמוה דהא בחולין (כ"ה) יליף דדבר הבא מן העזים מן הקרנים והטלפים טמא במת והקשו שם דניליף מג"ש דבגד ועור ותי' דאין ללמוד אלא דומיא דבגד ועור ע"ש וא"כ פשוט דה"נ אין ללמוד אריג ותכשיט ומש"ה בעי ג"ש אחרינא ובדס"ד הקשה הר"א ממיץ דלמ"ל כלל ג"ש דבגד ועור הא מסיק דאיתקש שרץ לש"ז וש"ז למת ונילף כולה מילתא בהיקש דבכל התורה למידין למד מלמד וגם בזה יש להתפלא דכאן הניחו בקושי' ובב"ק כ"ה כתבי לתרץ זה בפשיטות דע"כ לאו לכל מילי ילפינן מהיקש ולא בכל מילי בג"ש והוכיחו זה בהרבה ראיות ע"ש והנה לפי סברתם שם מסתמא גם ההיקש דש"ז לשרץ נמי לאו לכל מילי אתי דהא השתא קיימינן בסברא דאין חילוק בין למד מלמד. ובנדה (דמ"ג) ד"ה מנין לרבות נוגע בש"ז חזרו והקשו דלמה לן יתורא הא איתקוש ש"ז לשרץ והוא תימה קצת וה' יאיר עינינו: