בכורי יוסף· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן יא
גיטין (כ"א) כותב לה את הגט על יד של עבד ונותן לה העבד על קרן של פרה ונותן לה הפרה בשלמא יד של עבד א"א למקצי' אלא קרן פרה ניקצצה וניתיב לה א"ק וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה וקציצה כו' בספר גט מקושר הקשה דכיון דבעינן בגט שאינו מחוסר מעשה היכי קי"ל דשולח גט בריחוק מקום כדתנן השולח גט ממה"י הא אמרינן בנזיר (דמ"ה) גבי גילוח נזיר דהא דכתיב וגלח פתח אוהל מועד ע"כ אינו פתח היכל דכתיב ולקח ונתן מי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה יצא זה שמחוסר לקיחה והבאה כו' הרי חזינן דהבאה מיקרי מחוסר מעשה. וא"כ בגט נמי ליפסיל דמחוסר הבאה וכתב דאי"ל דהכא לא מיקרי מחוסר מעשה כיון דאפשר שהאשה תבוא כאן ואין הגט חסר מעשה דא"כ גבי קרן פרה נמי הא היכי שנותן לה הפרה כשר וא"כ אפשר נמי שלא יהא מחוסר מעשה ואפ"ה פסול ע"ש הנה באמת נראה לענ"ד דאין לדמות כלל כל הני דרשא דמחוסר מעשה וכ"א מידריש לפי ענינו כמש"כ התוס' לענין כלל ופרט וכי ה"ג בכ"ד ומ"מ כיון דסברת הרב ז"ל לדמותם צריכין אנו לבאר ישוב מבואר ולענ"ד הדבר מבואר בתוס' נזיר שם גבי גלח בגבולין חוץ לירושלים אינו משלח תחת הדוד וכתבו שם ד"ה א"מ דאע"ג דפתח אוהל מועד ל"ד מ"מ חוץ לירושלים א"מ דמחוסר הבאה לירושלים ע"ש וחזינן דלא ממעט אלא חוץ לירושלים אבל בירושלים גופה אף דמחוסר הבאה למקום הדוד לא מיקרי מחוסר מעשה ואף שי"ל בזה כחילוק הרב ז"ל דבירושלים גופה כיון דאפשר להביא הדוד להשער לא מיקרי מחוסר מעשה מ"מ לשון מחוסר הבאה נראה דלא אמרו אלא כשעתה אינו במקום הראוי למציתו ומחוסר להביאו אבל כשהמקום גם עתה ראוי אלא שמחוסר להקריבו בזה אמרינן בכ"ד מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה ומש"ה נמי כשמגלח בירושלים אפי' רחוק ממקום הדוד לא מיקרי מחוסר הבאה כיון דהמקום ראוי לדוד ולא ממעטינן אלא בגבולין חוץ לירושלים שאין המקום ראוי לדוד של שלמים דנפסל ביוצא ומחוסר השער מעשה להכשירו להביאו למקום הראוי וכיוצא בזה נראה בריש כיסוי הדם דממעט קדשים מכיסוי דכתיב ושפך וכסה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכיסוי יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכיסוי דעל המזבח א"א לכסות ע"ש. והנה נראה פשוט דגרירה דהתם היינו מחוסר הבאה דגרירה בעצמה מאי מעשה היא והיינו הבאה למקום הראוי ומש"ה כתבו התוס' שם דל"ד לדם הניתז ושעל הסכין דצריך לגרור דהתם אי לא ניתז לא הי' צריך גרירה וע"כ פי' דבריהם היינו דהתם המקום ראוי אלא דמחוסר קריבה ומחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה אבל דם קדשים מחוסר הבאה למקום הראוי ומחוסר הבאה מיקרי מחוסר מעשה ומיהו י"ל ולפרש דהתם כיון דמעיקרא נתחייב בכיסוי בשעת שחיטה אף אי נימא דהשתא נדחה מ"מ כיון דבידו להכשירו מחויב להכשירו ולגררו ולהתחייב בכיסוי והכי אמרי' בפסחי' (ס"ט) ערל שלא מל ענוש כרת כיון דחיובא רמיא עליה אלא דגברא לא חזי ובידו להתכשר מחויב הוי וה"נ ע"כ אינו נפטר לגמרי דלא עדיף מכסהו הרוח דכתבו שם התד"ה צריך שיתן עפר למעלה דלא קיים המצוה דמצותו שיתן הוא ע"ש ומש"ה כסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות אף שכסהו בעצמו ונתגלה פטור מלכסות משום דבכסהו הרוח לא קיים המצוה וה"נ כיון דלא קיים המצוה וכשיגרור יכול לקיים חייב לגוררו כדי לקיים המצוה ואף דגבי כסהו הרוח גופה כי לא נתגלה אמרינן בהדי' דאינו חייב לכסות ואפי' יש בידו לגלותו ולכסותו משמע דאינו מחוייב ע"כ צ"ל דשא"ה כיון דהוא מכוסה א"א לחייבו יותר אבל בל"ה כיון דמחוייב בכיסוי ובכיסוי הרוח לא קיים המצוה ובידו לגלותו ויתחייב אח"כ לכסות דודאי אין חילוק בין נתגלה מעצמו לגילהו הוא למה לא יתחייב להכשיר למצוה כדאמרינן בפסחים גבי ערל ואף שי"ל דדרשא דהכא זהו גזיה"כ כאן דנפטר בזה מ"מ אין סברא כן כלל כיון דבידו לקיים המצוה כיון דחזר ונתגלה חייב לכסות והשתא אינו מקיים המצוה היאך נימא לפטרנו וע"כ כיון דמכוסה הוא אין זה ענין לגלותו ולכסותו דאין תועלת בזה וביארתי בזה בס"ד במ"א. וא"כ הכא לענין ניתז י"ל אף דנדחה בשעת מעשה מ"מ כיון דאם יגרור יתחייב לכסות דל"ג מכסהו הרוח ונתגלה דודאי מחוסר גרירה ואפ"ה חייב אח"כ וה"נ אח"כ ודאי לא נתמעט וא"כ השתא נמי כיון דבידו לגרור לא שייך למעט וע"כ אין המיעוט אלא לענין קדשים דמעיקרא אינו מתחייב כלל בכיסוי וא"כ דברינו אינן מוכרחין בכאן מ"מ פשטות דברי התוס' אינן מורין כן וגם בעיקרא דמילתא יש לעיין דבכסהו הרוח גופא אי נימא דשייך מחוסר גרירה א"כ למה באמת מתחייב אח"כ כיון דכבר נפטר דאיתמעט מקרא וע"כ דבאמת לא שייך שם כלל הך סברא כמש"נ כיון דהמקים ראוי מחוסר הבאה לא מיקרי מחוסר מעשה אלא הבאה למקום הראוי דנתחדש בה דבר המכשירו אבל מחוסר קריבה לא הוה מחוסר מעשה כלל ומש"ה שולח גט במקום רחוק לא מיקרי מחוסר מעשה ולפי"ז לא קשיא מקרן פרה אדהכא כלל דדווקא גבי הבאה לא הוי מחוסר מעשה אלא אם חסר להביאו למקום הראוי הא בל"ה לא הוי מחוסר מעשה אבל קרן פרה הקציצה מ"מ מעשה היא אלא דהרמב"ן ז"ל הקשה מסברא דנפשי' דמחוסר מעשה לא מצינו מיקרי מחוסר אלא היכא דהמעשה מחוסר בהכרח אבל כאן למה מיקרי מחוסר הא יכול ליתן לה כל הפרה ותי' בזה סברא ברורה דכיון דהפרה הוי דבר חשוב ושמו עליו בפ"ע לא מיקרי אפשר ליתן לה עם הפרה כיון דעתה אין רצינו ליתן לה והיא סברא רווחת בלא דוחק כלל וא"כ גם לפי הבנת הג"מ לק"מ דכאן מיקרי המעשה מחוסר בהכרח כיון דלא יהיב לה הפרה לא שייך אפשר ליתן לה וז"ב אלא דהפ"י דקדק דמשמע ממתני' דדווקא נותן לה הפרה הא ל"ה פסול ואמאי כשמקנה לה הקרן כמו שהוא מחובר בפרה למה לא יהי' גט הא אינו מחוסר קציצה וכתב דאין זה כריתות כיון דגוף הגט מחובר בדבר שהוא שלו אלא דהקשה לפי זה מאי מיבעי' לי' להש"ס ע"מ שנייר שבין שיטה לשיטה שלי מאי תיפוק לי' דאין זה כריתות והנה מש"כ דמשמע דכשנותן לה כמו שהוא מחובר אינו גט לפי דברינו הוא מוכרח דאי ל"ה אינו מחוסר מעשה אפי' קוצץ הקרן כיון דאין המעשה בהכרח ובזה לא שייך סברת הרמב"ן וע"כ דפסול אפי' הוא מחובר וצ"ל כסברתו דאין זה כריתות וכן נראה ול"ד לשניהם שותפין בשאר סחורה כמו שראיתי מי, שדמה כן דהכא כיון דגוף הגט מחובר בשלו אין הגט כורתה וז"ב ויש סעד לזה משי' הרי"ף גבי ההיא דגיטין (ד"ט) אנן משום דלאו גט כריתות קא מתנינן לה דפי' הרי"ף לפי שכתוב בו זכות הבעל וכל שיש בו זכות לבעל אינו כריתות ע"ש וקושית הפ"י מע"מ שהנייר שלי' נראה לענ"ד דכבר הקשו שם התוס' הא מחוסר קציצה ותי' דאין זה דבר חשוב ולא מיקרי מחוסר קציצה ע"ש והנה י"ל בכעין זה גם לענין גוף הסברא דכאן דאין זה חשוב ולא מיקרי אגידא בי' משום הא אבל הוא דוחק קצת בכאן אבל באמת החילוק כאן פשוט ומבואר דדוקא בפרה דמחוסר קציצה פסול ולא מיקרי בידו לקוצצו אין זה כריתות אבל בנייר כיון דמחוסר קציצה לא מיפסיל התם ובידה לקצוץ כל שעה לא מיקרי אגידא בי משום הא ושפיר הוה כריתות אפי' כשהוא מחובר וז"ב:
וראיתי מי שכ' בזה דא"א להקנות כלל קרן הפרה כשהוא מחובר דכמו שאמרו בב"מ (ד' ע') דמשוך פרה וקני כלים שעליה הוי איבעי' דלא אפשטא אע"ג שהם תלושים וכ"ש קרן פרה שהוא מחובר הנה נראה שהבין דגריעותא דהתם משום דאינו מכוון לקנות כל מה שמושך ואולי לפום ריהטא כתב כן דזה ודאי אע"פ שאינו מכוין לקנות הכל קני מיהו מה שמכוין לקנות וכ"כ בהדיא התוס' שם (ד"ח) ד"ה ממאי דבמציאה דחצי' שלי איירי דטוען הגבהתי כולה לקנות חצי' ע"ש והא דלא קני התם במשוך בהמה וקני כלים כתבו התו' שם משום דאין משיכתן שוה אבל משיך קופה לקנות כלים כתבו דפשיטא דקני וא"כ ה"נ קרן הפרה דגופא היא ודאי נקנה במשיכת הפרה והוא מבואר בהדיא ביו"ד סש"כ ס"ו בהג"ה לענין מקנה לעובד כוכבים לפטור מן הבכורה דמקנה לה אזנה וצריך מעות ומשיכה דמספקא לן דילמא ליכא בעובד כוכבים אלא קנין משיכה ואפ"ה נקנה האוזן במשיכת הפרה והוא מדברי התוס' סוף ע"ג (דף ע"א) ד"ה ר"א והרא"ש ריש בכורות ע"ש ומיהו מדברי הש"ס שם ובד' נ"ג דפריך וליקנינהו אודנייהו לעובד כוכבים אין לפשוט לשיטת הפוסקים דאין בעובד כוכבים אלא קנין משיכה ואפ"ה נקנה האוזן די"ל דאדרבה כיון דאוזן א"א להקנות במשיכה יכול להקנו' בכסף כמש"כ התוס' בע"ג שם ד"ה פרדשני לענין מתנה כיון דא"א בכסף נקנה במשיכה וכ"ש איפכא. אבל מדברי הפו' דהצריכו משיכה מבואר בהדי' דמהני קנין משיכת הפרה לענין האוזן וה"ה לענין הקרן והוא פשוט ולכאורה בהגבהת הפרה לקנות אזנה פשוט דמהני אפילו הגביה פרה לקנות כלים שעלי' דהא הגבהתן שוה מיהו זהו אי הוי מגבה לה ממש אבל הגבהה בבהמה גסה לא שייכא אלא בחבילי זמורות כדאמרינן בקדושין (דכ"ו) ואכתי נראה דאין הגבהתם שוה וצ"ע לדינא בזה:
ובספר ז"י מתרץ קושי' הג"מ דהבאה לא מיקרי מחוסר מעשה אלא דהתם אי הוה אמרינן דפתח אוהל מועד ממש א"כ לעולם צריך הבאה והו"ל למכתב והבאת ע"ש ואם כי דבריו נכוחין אבל נסתרו מדברי התוס' שם דכתבו דלפי האמת השתא נמי גילח בגבולין אינו משלח דמחוסר הבאה אף דהשתא א"א כלל לכתוב והבאת דהא באמת א"צ הבאה ודברינו ברורים ומוכרחים וע' תוס' חולין (ק"ל) ד"ה אי דחולין בעזרה אינו אסור אלא דרך עבודה ע"ש וא"כ לכל הפירושי' צריך לבאר כאן למה פשיטא להו דהדוד א"א להיות בעזרה דהיינו פתח אוה"מ דנהי דשלמים ק"ק ונאכלין בכל העיר כמש"כ התו' שם ולכתחילה אין להביא בעזרה אבל מ"מ איסור דאורייתא אין כאן וא"כ מנ"ל דהדוד אינו בפתח אוהל מועד והמפרש שם כתב לקיחה והבאה לעזרה ונראה שסובר דפתח אוהל מועד היינו בפתח היכל ממש וצ"ע דמ"ש משלמים דכתיב ושחטו פתח אוהל מועד ואפ"ה א"צ ריבוי אלא לענין צדדין כדאיתא בזבחים (דנ"ה) וע"ש רש"י ד"ה וחד כו' דלא תימא כנגד הפתח דווקא ע"ש אבל תוך הפתח גופה ודאי א"צ גם לשון לעזרה שכ' אינו מדוקדק דמה לדוד של שלמים בעזרה וצ"ע ולשי' התוס' אפשר ליישב לפי דבריהם במנחות (ד"פ) דטעמא דאין איסור אלא דרך עבודה משום דדרשינן מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי ושלי בשלך היינו דרך עבודה ע"ש ואפשר כיון דבבישול נמי כתיב ובשל במקום קדוש דווקא ואף דהתם משום יוצא מ"מ כיון דפריט בי' קרא אסור נמי בחולין וסעד לסברא זו במנחות (צ"ו) ע"ש ודו"ק:
ומש"כ לעיין בדברי תוס' יבמות (צ"נ) ד"ה מייתי לי' כנתי דפירי דאין סברא לחלק בין קירוב מקום לרחוק אלמא דמחוסר הבאה לא הוה מחוסר מעשה. ל"ו מה הציון הלז דהא התוס' שם קאי אהא דאמר הש"ס שם דר"י ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מדעשר אפירי דהוה מייתי לי' אריסי' וכתבו דע"כ משל אריס היו דאי משלו למה הוה לא בל"ע דאפי' מחוברין אמרינן דבידו לתולשם כדאיתא בקידושין (ס"ג) וא"כ מחוסר מעשה אין קפידא כלל בדבר שלא בל"ע וא"כ אף אי הבאה הוה מחוסר מעשה לא איכפת לן כלל כי היכי דלא איכפת לן מחוסר תלישה דאמרינן בסו"פ כ"ה דהוה מחוסר מעשה ומיהו גוף דברי התוס' צ"ע קצת דאפי' הוה משל אריס למה הוה לא בא לעולם לענין לתרום עליו דהא איבעי' לן בנדרים (ל"ו) אי תורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים ומסקנת הפו' דא"צ ועמל"מ פ"ד מתרומות ה"ב וא"כ השתא נמי יכול לתרום ולמה הוה לא בל"ע (שוב מצאתי שכבר הקשה כן בדו"ח והניח בצ"ע) וי"ל דכוונתם דהיו משל האריס והיו מחוברים וא"כ דווקא בשלו אמרינן בקידושין דלא הוי בל"ע משו דבידו לתולשם אבל אחר לא דאין בידו לתולשם וצ"ע בזה גם אינו מבואר בדבריהם:
תוספות שם ד"ה יצא זה כו' ול"ד נקט עלה של עציץ נקוב כו' וקמ"ל נמי אף שצריך ליתן לה בפסיקת היניקה לא חשיב בהכי מחוסר מעשה ע' תו"ג שמדקדק דמנ"ל שצרי' פסיקת היניקה הא אפשר שתקנה כשהוא מחובר בחזקה וכוונתו אף דמחובר פסול הא כתב הרא"ש דטעמא משום דכתיב ונתן בידה והכא הא ניתן מיד ליד בפסיקת היניקה ולענ"ד אינו מוכרח דכ"ז שהוא מחובר מקרי אינו ניתן מיד ליד ואי דראוי לתלוש כשיפסיק היניקה כל מחובר נמי יכול לתלוש ואולי דס"ל דכל מחובר אם יתלוש אחר הכתיבה הוה מחיסר קציצה והשתא אינו ראוי ליתן מיד ליד אבל כאן דמחוסר לא מיפסיל שפיר מיקרי ראוי ליתן מיד ליד וכעין דלא מיקרי מחוסר קציצה וגם גוף הסברא אינו מוכרח כאן כלל ותדע דמיקני בחזקה וא"כ דינו כמחובר ולא כמטלטלין ובעיקר הדרשא דדבר הניתן מיד ליד הנה בפ"י הביא תוספתא דדריש מה ספר בתלוש אף כל בתלוש ותמהני דלא הרגיש שהרא"ש כתב דרשא אחריתי וליישב דברי הרא"ש שלא הביא דרשת התוספתא נראה דס"ל דדרשא זו אינה אלא לר"י הגלילי דדריש נמי מה ספר דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל ואף דהש"ם לא נקיט לה הך דרשא י"ל דלא נקיט אלא לפרש פלוגתייהו במתני' אבל רבנן דסברי דליכא למדרש ספר כלל דלספירת דברים הוא דאתא א"כ אין לנו לדרוש הך דרשא נמי ומ"מ צ"ע קצת דלריה"ג בידה למאי אחא ומיהו י"ל כמש"כ התוס' בריש הזורק דמידרש לכלל ופרט ע"ש אבל לפי זה קשה מנ"ל דרשא דהרא"ש דהא הך כלל ופרט ס"ל יוד לכו"ע וצ"ל דתרתי ש"מ ומיהו כל הטורח הזה טרחנו ליישב שיטת הרא"ש אבל לעיל בדכ"א דרשינן ספר אחד ולא שנים ושלשה ספרים וכתבו שם התוס' דאפי' לרבנן דדרשי לספירת דברים דרשינן נמי הך דרשא ע"ש וא"כ י"ל דה"נ דרשינן דרשא דהתוספתא לענין תלוש וא"כ כיון דגזה"כ הוא דתלוש פסול עציץ נקוב דדינו כמחובר בכ"ד פשיטא כ"ז שלא פסק היניקה פסול. והרא"ש שכתב נמי סברא דבעי פסיקת היניקה צ"ל כמש"כ לעיל ודו"ק: