אור ברסלב

בכורי יוסף· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן ו

סימן ה

רבותינו האחרונים האריכו בענין נשבע בכתב אי כתיבה כדיבור דמי ופלפלו בזה בדרשות וסברות רבות בטעמא דקרא ובעניותינו אין לנו רשות לדבר בזה כי דעתם רחבה ודעתנו קצרה אך נאמר מה שחננו ה' במשא ומתן ע"פ מקור וסוגיות הש"ס וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו:

(א) והנה כולם פתחו דבריהם בראיה ממגילה י"ח גבי הא דתנן הי' כותבה דורשה ומגיהה אם כיון לבו יצא ופריך בגמ' ה"ד כו' אלא דכתב פסוקא פסוקא וקרי כו' אלא דמנחא מגילה קמי' וקרי לה מינה פסוקא פסוקא וכ' לה כו' ומדנקט הש"ס תרתי זימני לשון וקרי ש"מ דדווקא אי קרי יצא אבל במה שכותב הפסוקים לא הוה קריאה וש"מ דכתיבה לאו כדיבור דמי וחתרו הרבה לדחות ראי' זו דבקריאת מגילה שאני דגלי קרא ויש מי שכתב מנזכרים ונעשים דזכירה בפה ואחד כ' דדרשינן אמר עם הספר אמרה מיבעיא לי' אלא אמור בפה מש"כ בספר והתם דווקא בעי קריאת פה ולענ"ד קשה בזה דאי מצינן לחלק בין מגילה לשאר דברים דאף דבעלמא כתיבה כדיבור במגילה גלי קרא דלאו כדיבור ובעי דווקא קריאת פה א"כ תיקשי הא דאמר בברכות ט"ו גבי פלוגתא דר"י ור"י לענין קורא את שמע אי צריך להשמיע לאזניו דהא דתנן הכל כשרים לקרוא את המגילה חוץ מחרש כו' כמ"ד צריך להשמיע לאזניו כו' ודחיק טובא לאוקמה כמ"ד א"צ ע"ש ואי ס"ד דמצינו חילוק במגילה דאף דבעלמא גם כתיבה כדיבור במגילה בעי דווקא אמירה בפה א"כ י"ל דה"נ ס"ל כו"ע דצריך להשמיע לאזניו וטעמי' משום דגלי קרא דכתיבה לא מהני אף דהוה כדיבור בכ"ד וע"כ נראה דאין לחלק בין מגילה לשאר דברים אבל עיקר הראי' דבמגילה אינו יוצא בכתיבה משום דהש"ס נקט וקרי לענ"ד יש לדחות דהנה הא דנקט הש"ס וקרי נראה דדייק לה מלשון המשנה אם כיון לבו יצא ותקשה קו' הש"ס בברכות ר"פ הי' דקתני שם הי' קורא קורא ש"מ מצות צריכות כונה ומשני הש"ס שם אם כיון לבו לקרות ע"ש וה"ל סמיך אדהתם ולא חש כבר להאריך כיון דכבר פי' התם ועוד י"ל דהתם לא נחת לדקדק אלא משום הא דפריך בתר הכי והא קרי משום ומשני התם בקורא להגיה ע"ש אבל הכא דלא תני כלל הי' קורא אלא כותבה או מגיהה א"כ פשוט לו לפרש אם כיון לבו לקרות וז"ב והנה פי' התוס' שם בקורא להגיהה שאינו קורא כהלכתו אלא כמשפט כתיבתו בחסירות ויתירות ע"ש וא"כ הרי בהדיא דאפי' קורא בפה כיון שקורא כמשפט הכתיבה אינו יוצא ידי קריאה כ"ש כאן דאפי' כתיבה כדיבור הא הכתיבה כמשפט המסורת ואינו יוצא ידי קריאה שכתיבה כדיבור דמי מ"מ הא אינו קורא כמשפט הקריאה וכמש"כ התוס' ברכות שם. ובזה יתיישב גם מה שתמה רע"א דלא דקדקו הפו' מסוגיא זו דצריך לקרות קודם כתיבה דהא במתני' לא תני קורא אלא כותבה וע"כ משום דכותב מגילה מן הסתם צריך לקרות וכה"ג דיקדק הש"ס דאסור לכתוב שלא מן הכתב משום דע"כ איירי מתני' במנחא מגילה קמי' דאל"ה היכי יצא וכיון דתני סתמא הי' כותבה ע"כ איירי שהיה מגילה קמי' כדין כתיבה וה"נ יל"ד דצריך לקרות קודם כתיבה מדתני סתמא הי' כותבה ולא תני קורא ע"כ דדין כתיבה כך הוא ולפי דברינו באמת זה תני במתני' בהדיא אם כיון לבו דהיינו כיון לבו לקרות וליכא למידק מינה וגם להיפך אין להקשות לדידן באמת למה תני אם כיון לבו דהא בלא"ה ע"כ קורא משום הכתיבה דהכא אם כיון לבו לקרות כדין קריאה קאמר ולא כקורא להגיה ודו"ק:

עוד הקשה רע"א דאי נכד"ד א"כ היכי לכותבי ספרים לכתוב השם ככתיבתו הא הוה הוגה השם באותיותיו בענ"ד איני יורד לד"ק בזה דהתם שאני דבהדיא ילפינן לא כשאני נכתב אני נקרא. והותר בכתיבה ונאסר בדיבור ואין לומר דנילף מהתם דלאו כדיבור דהכא שאני דטעמא משום לעלם כדאמרינן כ"ז בסו"פ אלו עוברין ע"ש וזה פשוט עוד הקשה מאלם לא יתרום משום ברכה והא יכול לכתוב הברכה וכעין זה יש להקשות בכל ספק ברכות כגון ספק קרא ק"ש וספק אמר אמת ויציב וספק ברך בהמ"ז וספק התפלל וש"ד דנסתפקו אי דאוריי' או דרבנן ואי דאורייתא חוזר אף דהוה ספק לא תשא וברכה לבטלה ולכאורה הי' אפשר בכתיבה דנראה דליכא לא תשא בכתיבה ובודאי דוחק לומר דבכ"ד איירי דווקא בשבת דא"א לכתוב ובזה אין לתרץ כדברי הרע"א על קושיתו ע"ש ע"כ נראה לענ"ד דלקושטא דמילתא ברכות ותפלות וקדושות וקריאות לא ניתנו אלא בדיבור ואף שכתיבה כדיבור דמי הכא שאני כדאמרי' בברכות כ"ה לענין צואה על בשרו כל הנשמה תהלל כו' ואף דקיי"ל התם כמ"ד כל עצמותי היינו לענין טהרה אבל הדיבור הוה דווקא בנשימה ולא בידים ותדע דהא ברכות ותפלות מדינא אסורין לכתוב מ"ה דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ כדאמרינן בשבת (דקט"ו) כותבי ברכות כשורפי תורה דאין מצילין אותן מן הדליקה בשבת וש"מ דלא ניתנו לכתוב ע"ש ואף דעכשיו שוב הותר לכתוב גם ברכות משום עת לעשות כמש"כ הרא"ש שם מ"מ חיוב ברכה דאורייתא כגון ברכת המזון וכה"ג ודאי חזינן דלא ניתן בכתיבה ואף דאח"כ הותר משום עת לעשות מ"מ לא לענין חובת קריאה הותר הקריאה ורתי ודאי דווקא בפה וכן ברכות דרבנן כעין דאורייתא תיקון וכן י"ל לענין קריאת המגילה דהא קיי"ל בנדרים דמקרא ומסורת הוה הלמ"מ ושמעינן דבעי דווקא קריאה בפה וה"נ לכל קריאה ולפ"ד אלו י"ל דגם במגילה בעי דווקא קריאה בפה ואפי' יכתוב כדין קריאה לא יצא י"ח דקריאה בפה איתקין ומ"מ אין למדין מזה לענין שבועה דהכא שאני דהחיו' על הקריאה בפה ולא שייך כתיבה כאן כלל ודו"ק:

(ב) והנה התומים בס' צ"ו הביא ראי' מירוש' ר"פ כה"ג דפריך אהא דכה"ג דנין אותו וימנה אנטלר פי' למה צריך להתבזות בעצמו לפני ב"ד יעמיד טוען עבורו ומשני הגע בעצמך הרי שנתחייב כה"ג שבועה וכי ישבע אנטלר ע"ש ואי שבועה בכתב הוה שבועה הרי יכול לכתוב שבועתו ולשלוח לב"ד והנה לשי' רע"א דכל היכי דמתכוין שלא יהי' כקריאה לא הוה כקריאה א"כ פשוט דלא שייך כאן אלעבר שבועה בכתב דדלמא אינו מתכוין לקריאה ונראה דכאן שעיקר השבועה אינה אלא בכוונתו לא תלי בדעת ב"ד אלא שכבר כתבנו דקו' שהוכיח ממנה אינו מוכרח אבל גוף הקו' שהקשה התומים לא זכיתי להבין דהא יכול ג"כ לשבע בפה בביתו דודאי מהני וע"כ הא דצריך הכא בפני ב"ד היינו כדאמרינן בגיטין (ל"ה) אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד דשבועה בב"ד חמורה ובכתיבות (פ"ה) תשבע ני העיר במתא כי היכי דתכסוף ובב"מ נ"ח נשבעין לב במעמד גזברים וע"ש בפירש"י דהיינו דצריך השבועה לכתחילה משום חומר השבועה בפני בע"ד ובפני ב"ד ואינו יכול לשבע בביתו בפ"ע וא"כ מאי מהני שיכתוב השבועה בביתו ויקראנו בפני ב"ד ובפני בע"ד סוף סוף ליכא כיסופא ולא הוה בפני בע"ד ותדע דבשילהי ב"ק גבי מקבלין עדות שלא בפני בע"ד דאם היו עדי' מבקשין לילך למה"י מקבלין שלא בפני בע"ד ואי מה שקורין הכתב בפני בע"ד הוה כבפני בע"ד א"כ יכתבו עדותן ויקראם בפני הבע"ד וע"כ דזה לא הוה כבפני בע"ד וזה פשוט וא"כ אף דכתיבה כדיבור לא עדיף מנשבע בביתו בדיבור דלא הוה כבפני בע"ד דליכא כיסופא ודו"ק:

(ג) עוד הקשה שם מהא דאמרינן בריש תמורה כל ל"ת שבתורה שאין בו מעשה אין לוקין חוץ מנשבע ומקלל חבירו בשם ויליף שם מקלל חבירו מאם לא תשמור והפלא ה' את מכותך דהיינו מלקות ואי כתיבה כדיבור דילמא איירי בכתיבה דהוה מעשה והנה זה יש ליישב בפשיטות דהא הך אם לא תשמור הוי קרא יתירא ואי כשיש בו מעשה פשיטא ואף דבר"פ אלו הן הלוקין יליף מינה לכל מלקות מ"מ ליראה את השם הנכבד והנורא דכתיב כאן למקלל חבירו ליתורא למ"ל הא הוה בכלל דשאר לאוין ועיין תוס' סנהדרין (ס"ו) ד"ה מאי כו' דאיסור למקלל חבירו גמרינן במה הצד או מאב ונשיא או מאב וחרש ע"ש וע"כ דאיירי קרא כשאין בו מעשה והח"ס הקשה מנשבע דיליף מלא ינקה ה' הא ב"ד מנקין אותו ומלקין אותו והנה הך לכאורה לאו יתורא הוא דהא פריך ודילמא לא ינקה כלל וא"כ למה איצטריך וע"כ דנכתב משום חומר שבועת שוא כדאמרינן בכ"ד שנאמר בו לא ינקה וא"כ כיון דצריך למיכתב לא ינקה איצטריך לא ינקה ה' דלא לימא לא ינקה כלל וא"כ כיון דלאו יתורא קשה שפיר לכאורה דילמא כשכתב השבועה דהוה מעשה וע"כ דליכא שבועה בכתב מיהו לאחר העיון בשבועות (כ"א) מבואר שם דיליף שם דאף שבועת שקר דאין בו מעשה לוקה מלשוא לשוא שני פעמים מש"ש ע"ש וזה הוי קרא יתורא ודאי וע"כ כשאין בו מעשה קאי וי"ל דאמסקנא סמיך והא דפריך שבועת שקר מנלן הומ"ל דשבועת שוא גופא לא ידעינן כ"כ דלא משכחינן יתורא אלא דפריך בפשיטות אשבועת שקר ודוק אלא דיש להקשות קו' זו בתו"כ שהביאו התוס' בסנהדרין (ס"ה) ד"ה הואיל כו' דממעט מועשה דכתיב גבי קרבן מקלל או"א ומסית ומדיח ונביא השקר דאין בהם מעשה ע"ש ואי כתיבה כדיבור משכחת מעשה בכל הני ע"י כתיבה והנה כבר הקשה כן התומים בהכ"ח גבי ע"ז דממעט ג"כ מועשה דלשי' ר"ת דבראוי להגיד כשר ע"י כתב ידם דא"כ משכחת מעשה בע"ז ומש"כ דבדיני נפשות מודה ר"ת דפסול בכת"י קשה לענ"ד דמשמעות הש"ס בריש מכות דגם לענין מלקות קרי ע"ז בסתמא לאו שאין בו מעשה ע"ש דצריך קרא דאיכא מלקות בע"ז משום דהוה לאו שאין בו מעשה ומשמע דלעולם הוה אין בו מעשה:

והנה הח"ס יישב קו' בשי' החינוך דכל לאו דמשכחת בלא מעשה אף שעשאה במעשה אינו לוקה אבל הקשה לשי' הרה"מ דהשעה"מ והמל"מ כתבו בשמו להיפוך דכל שיש בו מעשה אף דעשאה בלא מעשה לוקה ולדידיה קשה טפי כל הני דא"כ למה קרי להו כל הני אין בו מעשה אם אפשר בכתב דהוה מעשה ותי' לשי' דנשבע בכתיבה ליכא מלקות אף דשבועה בכתב הוה שבועה מ"מ ליכא בזיון השם בכתיבה וכן מקלל חבירו אינו לוקה משום זה ג"כ ע"י כתיבה דבהני הוה טעמא משום בזיון השם ומש"ה חשיב להו אין בו מעשה וכ' עוד דבזה ניחא הא דלא חשיב הש"ס מקלל או"א בהדי הנך תלתא דמקלל או"א חייב גם בכתב ומש"ה בכ"ד נמי לוקה ולא שייך למיחשבינהו לשי' הה"מ אבל לשי' החינוך דכל שמשכח בלא מעשה גם כשעשאה במעשה אינו לוקה נדחק ליישב הא דלא חשיב מקלל או"א וע"ש שנדפס בטעות בהיפוך ודו"ק אבל כל דבריו לענ"ד קשים להבין הנה מש"כ הא דלא חשיב מקלל או"א כבר הקשו התוס' בשבועות שם ד"ה חוץ הא דלא חשיב מוציא שם רע וע"ז ותי' דלא חש למחשבינהו כיון דכתיב מלקות בגופייהו ע"ש וה"נ י"ל דלא חשיב מקלל או"א דכתיב מיתה בגופו ובלא"ה י"ל דלא חשיב אלא חייבי מלקות ולא חייבי מיתות ומה שתי' אליבא דהה"מ דמקלל או"א חשיב כיש בו מעשה משום דאיתא במעשה כגון בכתיבה צ"ע דהא התו"כ חשיב לי' בהדיא אין בו מעשה כמו שהביאו התוס' סנהדרין הנ"ל ועוד תקשה דהא אי נימא דשבועה בכתב מהני ה"ה הקדש בכתב ודאי מהני דהא אפי' בהרהור מהני. וא"כ לשי' זו דכל שיש בו במעשה גם בלא מעשה חייב א"כ למה חשיב ממיר דלוקה אף שאין בו מעשה הא ממיר נמי איתא במעשה וכה"ג בכ"ד נמי לוקה לשיטתו ועו"ק לי טובא בין לשי' החינוך בין לשי' הה"מ. דהא חסמה בקול לר"ל בב"מ (ד"צ) אינו לוקה ובמעשה ודאי לוקה כדתניא בברייתא התם וכן אמרינן במכות (ד"כ) גבי הא דתניא אחד הניקף ואחד המקיף לוקין ופריך ניקף אמאי לוקה לאו שאיב"מ הוא ומשני רבא במקיף לעצמו פי' ולקי תרתי משום ניקף ומשום מקיף כיון דעביד מעשה כפי' רש"י ור"א משני במסייע וד"ה ע"ש הרי דבלאו אחד אם עשה במעשה לוקה ובלא מעשה אינו לוקה וקשה לתרוייהו:

והנראה לענ"ד בביאור הדבר ובתחילה נפרש דברי החינוך והנלענ"ד דהחינוך לאו מסברא דנפשי' קאמר ויסודו מדברי הש"ס סנהדרין (דס"ה). ואו דפריך התם לר"י מ"ש כפיפת קומתו דהוה מעשה ומ"ש עקימת שפתיו דלא הוה מעשה ומשני שאני, מגדף הואיל וישנו בלב ופריך מע"ז דליתנהו בלב ולא חשיב מעשה ומשני שאני ע"ז הואיל וישנו בקול ופריך וקול לר"י לאו מעשה והא גבי חסימה חשיב ר"י מעשה ומשני שאני ע"ז הואיל וישנו בראי' והנה התוס' בד"ה הואיל הקשו לגי' רש"י דלפי המסקנא הדר בי' מהך סברא דישנו בקול וא"כ תיקשי הני דחשיב בתו"כ שהבאנו לעיל מקלל או"א ומסית ומדיח ונביא השקר איב"מ וכ' גי' אחרת דשאני מגדף הואיל וישנו בקול וכי פריך וקול לר"י לאו מעשה היינו דווקא בע"ז משום דבדיבורא עביד מעשה והוה כחסימה ג"כ דבדיבורא עביד מעשה שהבהמה יראה לאכול וזוקפת ראשה. וה"נ אר"י בתמורה לא תיתני ממיר דבדיבורא עביד מעשה ע"ש והנה לפי גירסתם ופירושם נראה דמהך טעמא דמעיקרא דשאני מגדף הואיל וישנו בלב הדר בי' לפי המסקנא ולהך שינויא דכן ישנו בקול ע"כ הדר בי' ג"כ מתחלת סברת הש"ס דהוה ס"ל דעקימת שפתיו הוה מעשה אלא דקול לאו מעשה הוא והוא דחוק אבל לשי' רש"י נראה ברור דהך טעמא שכן ישנו בלב קאי וביאור הש"ס בשכן ישנו בקול מבואר למדקדק בדבריו דחילוק יש בדבר דע"ש ודאי הוה מעשה כגון במגדף דעיקר האיסור נגמר בדיבורו לבד ומש"ה הוצרך לטעם שכן ישנו בלב אלא דבע"ז אין האיסור נגמר בדיבורו אלא בשמיעת הב"ד והשמיעה לב"ד זה לאו מעשה ומש"ה אף דבע"ז לא שייך ישנו בלב מ"מ כאן אין ע"ש גומר האיסור ואין האיסור במעשה אלא בהשמיעה לב"ד וקו' התוס' נראה ליישב דגם לרש"י אפשר לומר דלא הדר בי' אלא בע"ז דבדיבוריה עביד מעשה והך סברא שכן ישנו בקול קאי שפיר לענין מסית ומדיח ונביא השקר דבכל הני אינו תלוי בלב כמגדף אלא הוו כע"ז דהאיסור נגמר ע"י שמיעת חבירו וישנן בקול. ומקלל או"א אף דהאיסור נגמר בדבריו מ"מ הוה ישנו בלב דאם אינו מכוין לאביו ודאי אינו עובר כמו מגדף לפירש"י ע"ש ובתד"ה הואיל וישנו בלב ודו"ק ומע"ז הוא דפריך דבדיבוריה עביד מעשה ואפ"ה מסיק כיון דישנו בראי' ועיקר הדבר ע"י ראי' שאין בו מעשה לא חשיב מעשה זולת דלפי' התוס' א"ש טפי דקאי הך שינויא למגדף דאיירי בי' התם ולפירש"י לא מפרש בש"ס למאי צריך לפי המסקנא הך סברא דישנה בקול וכבר כ' דלשיטתם דחוק יותר וכנ"ל ומה שהוכיחו עוד דבתמורה אר"י לא תיתני ממיר דבדיבורי' עביד מעשה. ולכאורה לפירש"י לפי המסקנא ג"כ ע"ש לחוד הוה מעשה זולת מה שישנה בקול לק"מ דודאי ג"כ ממיר הוה חשיב ישנה בקול דאינו דומה למגדף שהאיסור נגמר בדיבורי' לחוד וכן מקלל או"א אבל ממיר אין האיסור בהדיבור אלא בהפעולה הנמשך ממנו אלא דמ"מ כיון דהפעולה הנמשך ממנו הוה מעשה חשיב מעשה ודו"ק והנה לפי המבואר בדברינו לפירש"י דקאי ס"ד דהש"ס לפי המסקנא דע"ש הוה מעשה אלא דבמגדף דתלוי בלב ועיקר האיסור במה שבלב לא חשיב לי' מעשה וס"ל להחינוך דה"נ בכל מעשה גמורה אם עיקר האיסור אינו המעשה לא חשיב לאו שיש בו מעשה וה"נ הוה סברת ישנה בקול דאף דע"ש הוה מעשה כיון דהאיסור ע"י שמיעת הב"ד לא חשיב יש בו מעשה זולת היכא דבדיבורי' עביד מעשה אף שישנה בקול מ"מ כיון דתחילתו וסופו מעשה אף שבינתים הוה ע"י שמיעה מ"מ הוה חשיב מעשה אי לאו דעיקר הדבר הוא ע"י ראי' ולא חשיב מעשה ולפי"ז מיושב מה שהקשינו לשיטתו מחסימה דהנה מסקינן בב"מ שם דעיקר איסור חסימה לא תדוש בחסימה והדישה שדש בו ודאי הוה מעשה והא דפטר ר"ל חסמה בקול לענ"ד נראה ברור דכיון דר"ל ס"ל ע"ש לא הוה מעשה א"כ הא דהבהמה נחסמת ס"ל דלא הוה מכחו וחשיב כמו שאינה אוכלת מעצמה ואיהו לא עביד איסורא כלל. והא דאר"ל אינו לוקה איידי דאר"י לוקה אמר איהו נמי אינו לוקה אבל באמת ליכא כאן איסור חסימה כלל ובזה מיושב היטיב מה שהקשו התוס' דלר"ל כיון דגם חסימה איכא בלא מעשה א"כ היכי ילפינן במכות דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו משום דבעינן דומיא דחסימה הא בחסימה גופה איכא לדידי' בלא מעשה ונדחקו ליישב ועוד הקשו דלר"ל קיי"ל דסבר דאפי' לשאב"מ לוקין עליו ולמה פטר לי' הכא ולפי דברינו א"ש שבקול לר"ל לא הוי לאו כלל וליכא חסימה בכה"ג ושפיר יליף מינה במכות וא"כ גם עיקר האיסור יש בו מעשה ולק"מ גם לשי' החינוך וגם הך דניקף לפי מה שביארנו בשי' א"ש כיון דעיקר איסור הקפה הוה האיסור ע"י מעשה אלא שאפשר שאחר יקיפנו והוא לא יעשה מעשה ומ"מ חבירו יעשה מעשה וא"כ אין נ"מ בדבר דמ"מ האיסור הוה ע"י מעשה ודו"ק. וא"כ כבר נתיישב שפיר מה שהקשינו מכל הני מקלל או"א ומו"מ ונה"ש ונשבע וממיר ומקלל חבירו דאי כתיבה כדיבור דמי כל הני משכח ע"י מעשה וכן ע"ז לשי' ר"ת דכשר בכתב דכיון דכל הני עיקר האיסור אינו המעשה וכמו שבארנו א"כ אף שעשאה ע"י מעשה אינו חשוב יש בו מעשה וכדנתבאר:

והנה דברי הה"מ שכ' בשמו דכל היכא שישנה במעשה אף בלא מעשה לוקה הם בפי"ג מהל' שכירות שהקשה שם דהרמב"ם פסק שם דחסמה בקול לוקה כר"י וס"ל דע"ש הוה מעשה ובפי"ח מהלכות סנהדרין הביא כל לאו שאב"מ אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומק"ח בשם וממיר והנה מנשבע ומקלל כ' כדברי התו' דחסמה בקול דווקא משו' דבדיבורי' עביד מעשה חשיב ע"ש מעשה אבל מממיר דהוא נמי עביד מעשה בדיבורי' קשה ובהדיא אר"י לא תיתני ממיר והנה לשי' רש"י והחינוך דביארנו דקאי ג"כ בשי' רש"י יש ליישב דברי הרמב"ם דלא יסתרו את עצמם וגם למה פסק שלא כר"י דהנה כבר ביארנו דע"ז אף דבדיבורי' עביד מעשה מ"מ כיון דעיקר האיסור ע"י ראי' לא חשיב מעשה וכן מגדף אף דע"ש היכי שנגמר האיסור בדיבורי' לחוד הוה מעשה כיון דישנה בלב לא הוי מעשה [ובאמת יש לתמוה בדברי התוס' שבועות הנ"ל דכ' דאין לומר דע"ז חשיב מעשה דהא בר ש מכות מבואר דאין בו מעשה ולא אייתי טפי הך דסנהדרין דמסיק הש"ס מבריי' דע"ז אב"מ ומבואר הטעם לפי שישנה בראי' וא"ל דהתו' ניחא לי' לאתויי ממלקות דהא בש"ס סנהדרין שם מדמה בהדיא למלקות ופריך מחסימה וצ"ע] וא"כ כמו דע"ז לא חשיב מעשה אף דבדיבורי' עביד מעשה לפי שישנה בראי' לכאורה ה"נ ממיר נהי דבדיבורי' עביד מעשה מ"מ הא ישנה בלב דנהי דקיי"ל דבתמורה רבי קרא שוגג כמזיד ואפי' בטעות הוה תמורה ולקי מ"מ היכי שאינו מתכוין להדיא לכך ודאי לא הוה תמורה כגון הך דתנן בסופ"ב דנדרים הרי עלי כקרבן והוא אומר לא נתכוונתי אלא לקרבן של מלכים דאינו נדר וה"נ גבי תמורה האומר ה"ז תמורת קרבן שיש לי בביתי ויש בביתו קרבן וקרבן של מלכים דאם הי' בלבו לקרבן של מלכים אינו תמורה וא"כ ת בלב כמגדף וכי היכי דמגדף אף דבע"ש נגמר האיסור וע"ש בכה"ג ודאי הוה מעשה אפ"ה כיון שישנה בלב אינה מעשה ה"נ ממיר בכה"ג לענין סברת דבדבורי' עביד מעשה דהא משמעות הש"ס דסברא דישנה בלב וישנה בראי' שוין הן ותרוייהו מגרעי מעשה דע"ש וכל שכן לפי מה שביארנו בשי' רש"י והחינוך ודו"ק ע"כ נראה דבאמת ר"י לא אמר לתנא אישתבשת אלא דלא תיתני ממיר ובאמת פליגי בהכי דתנא סבר דבממיר איכא ילפותא דאף בכה"ג דישנה בלב דלא הוה מעשה אפ"ה לוקה בממיר ור"י סבר דלא תיתני ממיר וכעין שאר"י (בב"ק ל"ד) חובל ומבעיר אינה משנה ואת"ל משנה חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו ע"ש וה"נ אמר בקיצור דממיר אינה משנה אלא היכי דבדיבורי' עביד מעשה חייב כמו בכל דוכתא וכגון בא"צ ללב כגון שאמר תחת קרבן חטאתי שיש לי בביתי ודו"ק. והנה לפי"ז י"ל דהרמב"ם סמך אסוגי' דסנהדרין דהכא דאייתי הך דר"י דחסימה ולא אייתי ר"י דתמורה דמפרש בהדיא דבדיבורי' עביד מעשה חייב:

אלא משום דאנן ס"ל דגבי תמורה איכא ילפותא בהדיא הגה"ה ולשון הש"ס במנחות (פ"ה) הקדישו מהו שילקה עליו משום בע"מ כו' מבואר דמקדיש בע"מ לוקה אף דאינו במעשה אלא בע"ש וכן פסק הרמב"ם בהדיא ולכאורה אף דבדיבורי' עביד מעש' מ"מ הא הקדש ודאי ישנה בלב דהא הקדש טעות אינו הקדש וע"כ דבתמור' איכא ילפותא דאפי' אין בו מעשה והדר ילפינן תחילת הקדש מסוף הקדש כדאמרינן (במנחות צ"ג) ולא חשיב בהדי נשבע וממיר משום דמממיר ילפינן לה והוה בכלל ממיר ולר"י י"ל דבאמת איכא ילפותא בהקדש ודו"ק:

לוקה דאפי' בלא מעשה חייב ולא ס"ל בההיא כר"י ואייתי טפי ר"י דחסימה דקיי"ל כותי' ומש"ה הביא הך דחוץ מממיר ועוי"ל דגי' כגי' רש"י בריש תמורה דמש"ה איצטריך איצטריך בתמורה ריבויא לנשים משום דתמורה הוה לשאב"מ וע"כ היינו בצריך ללב וכמ"ש דבכה"ג לא הוה מעשה ופסק כסתמא דהש"ס כ"ז לשי' החינוך וכפירש"י:

אבל הה"מ לא הביא אלא חילוק התוס' דבדיבורי' עביד מעשה ומשמע דס"ל דע"ש לחוד לא הוה מעשה ולי"ל א"כ גי' רש"י וא"כ לפי המסקנא לא קאי סברא דישנה בלב וכמו שנתבאר והוקשה לו הך דממיר לפי"ז ליכא תי' דישנה בלב ותי' ע"ז בלשון זה ואפשר הי' לי לומר דכל שא"א אלא בדיבור לבד לא חשיב מעשה אבל חסימה כיון דישנה גם במעשה גם החסימה בקול הוה מעשה והנה הבינו בדבריו המל"מ והאחרונים דכל ששנה במעשה אף בלא מעשה כלל לוקין עליו וכ"כ דקשה טובא ע"ז הך דניקף וחסימה בקול לר"ל דאינו לוקה אף שישנה צ"י מעשה ואף לר"י מבואר הטעם בסנהדרין דע"ש חשיב מעשה אבל לענ"ד גם דברי הה"מ אינן אמורין אלא בע"ש דבכה"ג גם פ"ש הוה מעשה וכן מורין בהדיא דבריו שכ' דגם החסימה בקול הוה מעשה וא"ש מהך דניקף ומחסימה דלר"ל דע"ש לא הוה מעשה ל"מ הך סברא דישנה ע"י מעשה ומיהו עכ"פ בע"ש היכא דאפשר במעשה גם להה"מ הוה מעשה ועדיין תקשה מממיר אי כתיבה כדיבור דמי א"כ הא אפשר בכתב דהוה מעשה ולמה חשיב הרמב"ם ממיר בהדי הני דלוקין אף שאין כם בהן מעשה גם תקשה התו"כ דלעיל דחשיב מקלל או"א ומו"מ כו' אין בהם מעשה וביותר קשה לפי דברי הלח"מ שם דכ' להקשות לפי שי' הה"מ לחלק בין היכא דאפשר במעשה דא"כ אמאי הקשה הש"ס בסנהדרין שם דפריך אע"ז וקול לר"י לאו מעשה והא גבי חסימה לר"י הוה מעשה וא"כ דילמא חסימה שאני דאפשר במעשה גמורה ותי' דגם ע"ז אפשר במעשה כגון בכתב לשי' ר"ת דכשר ע"ש וא"כ ע"כ ממיר דלהרמב"ם לא חשיב מעשה ע"כ ליכא בכתב והנלענ"ד דבאמת לא ע"ז ולא ממיר חשיב ישנה במעשה אף שאפשר בכתב דהנה התו' כ' בב"מ על הקו' שהבאנו לעיל דלר"ל דחסמה בקול אינו לוקה דאינה מעשה א"כ איכא חסימה בלא מעשה וא"כ היכי אמרינן במכות דלשאב"מ אין לוקין עליו דילפינן מחסימה הא חסימה גופא אפשר בלא מעשה ותי' דקרא איירי בסתם חסימה שהוא במעשה ע"ש א"כ י"ל בפשוט דהה"מ לא אמר לה אלא בחסימה דסתם חתימה הוה במעשה אבל מה שע"ז ונשבע וממיר ומקלל וכו' אפשר בכתב לא חשיב ישנה במעשה כיון דאין דרך במעשה וקו' הרב לח"מ דא"כ מאי פריך בסנהדרין אע"ז לענ"ד יש ליישב בפשיטות דהא הסוגיא בסנהדרין קאי אליבא דר"י ור"י ודאי לי"ל הך חילוק דהה"מ דהא חשיב ממיר יש בה מעשה דלא כהרמב"ם וי"ל דהש"ס סמיך אר"י דממיר ובזה א"ש טפי דהרמב"ם לא פסק כר"י גבי ממיר משום דחזינן דהש"ס סמיך אר"י דגבי ממיר ולא אייתי לי' ש"מ דלית הלכתא הכי גם י"ל ג"כ כדלעיל מגי' רש"י ריש תמורה הנ"ל וכמש"נ וא"כ אף לדברי הה"מ אין ראי' דכתיבה לאו כדיבור דאפי' הוה כדיבור ואיכא בכתב מ"מ לא מיקרי ישנה במעשה כיון דאין דרך בכתיבה ומש"ה לא הוה מעשה ואפי' יכתו' באמת י"ל דלא חשיב ג"כ מעשה לפי"ז כיון דאין האיסו' המעשה וכעין סברת החינוך הנ"ל או אפשר דבכתיבה חשיב מעשה אלא דהתו"כ וסוגית הש"ס וקראי דנשבע ומקלל חבירו בשם לא איירי בהכי כמש"כ התוס' גבי חסימה דקרא איירי בסתמא דמילתא וה"נ סתמא לא הוי בכתב ולפי זה גם להרה"מ אין לנו שום ראיה להקל בכתיבה.

ופשטות הדברים תלי בשני תירוצי התו' בגיטין (ע"א) ד"ה והא יכול לדבר מתוך הכתב דבס"ד דיקדקו דלמה ממעט גבי חרש מחליצה לפי שאינו באמר ואמרה הא אפשר בכתב וס"ל בפשיטות כמו דאמרינן התם דהוה הגדה בכתב ה"נ אמירה וא"כ ה"ה לבטא בשפתים דכתיב בשבועה ובתי' כ' חד סברא דאמירה ודאי לא הוה בכתב וא"כ י"ל דה"ה ביטוי אפשר דלא הוה בכתב ומ"מ אינו מוכרח דאפשר דביטוי הוה כהגדה ועוד כ' שם דהתם שאני דילפינן מוענו הלוים ואמרו כמו דילפינן דצריך לה"ק מהתם ולפי"ז משמע דגם באמירה בכ"ד הוה אפי' בכתב ודוקא התם דאיכא ג"ש מלוים אבל בלא ג"ש לא ילפינן מלוים וגבי לוים נראה טעמא דלא הוה בכתיבה משום דכתיב קול רם וזה לא שייך בכתיבה אבל בכ"ד גם אמירה מהני ע"י כתיבה וה"ה ביטוי ואף דכתיב בשבועה לבטא בשפתים לא ממעטינן כתיבה כמו גבי עדות מפיהם ולא מפי כתבם. דכבר כתבו התו' בשבועות (כ"ו) דהך קרא לא הוה יתורא למעט אפילו גמר בלבו וכ"ש כתיבה דעכ"פ חשיבה כהגדה כדמשמע בגיטין שם בהדיא וא"כ הוה ספק של תורה ממש:

(ד) עוד נלענ"ד דיש מקום להחמיר בשבועה אפי' אי נימא דאמירה וביטוי ודיבור לא הוה ע"י כתיבה מסוגיא דשבועות שם דאמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים מיתיבי מוצא שפתיך תשמור אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב עולות ומשני ש"ה דכתיב כל נדיב לב כו' ונגמור מיני' הוה תרומה וקדשים ש"כ הבאים כאחד וא"מ ולמ"ד מלמדים חולין מקדשים לא ילפינן והנה התוס' ד"ה משום כ' דבתרומה כתיב ונחשב לכם תרומתכם דניטלת במחשבה ואף דתרומה הוה חול אצל קדשים וחולין מקדשים לא ילפינן מ"מ קדשים נילפי מיני' הלכך הוה ש"כ ובקו' פי' תרומת המשכן כו' והנה ד"ק תמוהין לענ"ד דהא השתא דקאי למ"ד משום ש"כ ע"כ סבר דילפינן חולין מקדשי' ומש"ה צריך מיעוטא כדפריך וניגמור ולמ"ד מלמדין הוא דמסקינן דחולין מקדשי' לא ילפינן ובעיקר הדבר אף דבכ"ד קיי"ל בפשיטות דחולין מקדשים לא ילפינן פריך הכא ונגמור מיניה ולמ"ד אין מלמדין איצטריך ש"כ למעוטי כבר כ' במ"א דהכא שאני כיון דכ' נדרי הקדש וכתיב נדרים סתם אלא דאין אנו יודעין אי גמר בלבו הוה נדר שפיר ילפינן והבאתי לזה ראיות נכונות וכן צ"ל ע"כ לפירש"י דפי' תרומה תרומת המשכן. א"כ היכי חשיב להו שני כתובים הא בהדיא אית לי' לשמואל במנחות (י"ט) דדורות משעה לא ילפינן. וגבי שעיר נחשון לסמיכה (שם נ"ו) אמר דשעה מדורות לא ילפינן וה"נ אמרינן בכ"ד וא"כ תרוייהו לא ילפי מהדדי וע"כ דס"ל דזה ג"מ ור"י דסבר מלמדין ע"כ פליג בהא. והנה אנן דקיי"ל כמ"ד א"מ דהכי סתמא. דהש"ס בכ"ד ובר"פ א"ע גבי טכ"ע ע"ש וא"כ לכאורה בפשוט י"ל דהא אפי' בגמר בלבו הוה ס"ד למילף מקדשים אלא דמעטי' קרא וא"כ לא מצינו מיעוט אלא להרהור. אבל כתיבה דעכ"פ עדיפא מהרהור דהא הגדה הוה בודאי ונהי דאינה כדיבור מ"מ עדיפא מהרהור ולא אשכחן דאיתמעט בשבועה ושפיר הוה שבועה בכתיבה מיהו זה יש לדחות לפי דברינו דדווקא מעיקרא דלא הוה מיעוטא הוה חשיב ג"מ אבל השתא דלענין הרהור הוה מיעוט ול"ד לקדשים ע"כ תו א"א למילף מקדשים לענין כתיבה דאיכא למפרך דמה לקדשים שכן ישנן בהרהור אבל לפי מה דכ' התוס' בקידושין (דל"ה) גבי סוגיא דמ"ע שהז"ג נשים פטורות בד"ה אלא למ"ד כו' דכיון דאין מלמדין הוי מיעוטא דדווקא הני חייבות אבל מ"ע שהז"ג פטורות ע"ש וכיון דהוה כמיעוט גמור א"כ הא איכא למילף מינה גופה דמדאיצטריך קרא למעט הרהור בכ"ד ש"מ דהא כתיבה דעדיפא עכ"פ מהרהור הוה שבועה ואפי' נימא דלא הוה כביטוי ולכאורה זה סברא נכונה להחמיר וצ"ע

(ה) ולענין חרם בכתב ע' ח"ס הביא דברי הנוב"י שכתב דבחרם לא כתיב ביטוי ולכו"ע הוה אפי' בכתב והשיג עליו דא"כ אפי' בהרהור נמי וזה ודאי א"א כדמוכח ממו"ק (י"ז) גבי צורבא מרבנן דהוה מצער לי' ההוא אלמא וא"ל ר"י דלשמתי' וא"ל מסתפינא מיני' וא"ל כתוב פתיחא ואחתי' בכדא ואחתי' בי קיברא ושקיל ד' מאה שיפורא כו' וע"כ הא דלא נידהו בינו לבין עצמו דאפ"ה ירא כעין שאמרו בריש ב"ב גבי בבא בן בוטא דלא רצה לקלל להורדוס בינו לבין עצמו משום עוף השמים יוליך את הקול וא"ל לכתוב בכתב ולהטמינו בכד ולמה לו הכתב הו"ל להרהר החרם בלבו וע"כ דהרהור ל"מ והנה הראי' ממו"ק לענ"ד לא שייך הכא כלל דודאי לא הי' שם חרם גמור שיחול עליו איסור מוחרם וכל דיני חרם דא"כ היכי החרימו ולא הודיעו שינהוג דין מו"מ ועבר אלפני עור לא תתן מכשול וגם האחרים לא ידעו כלל והוה מכשול לרבים. וע"כ דלא הי' שם אלא קללה בעלמא וזה ודאי כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני וע"כ הא דא"ל לכתוב היינו אלומי מלתא בעלמא כמו ד' מאה שיפורא דהתם אבל גוף דברי הנוב"י לענ"ד קשין להולמן דהא כ' בעצמו במ"ב בשם הרמב"ן דהביא המדרש גבי כי היה השבועה גדולה דכתיב גבי פלגש בגבעה רע"א וכי שבועה הי' שם והלא חרם הי' שם אלא ללמדך שהוא החרם הוא השבועה ע"ש א"כ פשוט דחרם דין שבועה עלי' וחד מלשון שבועה הוא ואין לחלק ביניהן כלל וז"ב ומה שכתב דמעשים בכל יום שרבותינו גוזרים חרם על הסכמות בכתב לענ"ד אינו שייך כלל כאן לענין מה שמקבל בעצמו באיסור חרם. זה שחכמי הדור גוזרים דהתם עיקר הדבר שאנו מחויבין לשמוע תקנתם והכתב אינו אלא להודיע לנו דבריהם וזה פשוט

(ו) והנה כ"ז באדם שכותב בעצמו אבל צוה לסופר שיכתוב באנו לדין שבועה ע"י שליח ודברי הח"ס שכ' ע"ז דהוה כגט דאף דכתיב וכתב קיי"ל שהאשה עצמה כותבת גיטה לא זכיתי להבין דהתם לר"א דסבר ע"מ כרתי כתיבת הגט צריך שליחות ולשי' התוס' בגיטין (כ"ב) ד"ה והא לאו בני דיעה נינהו דא"צ שליחות על כתיבת הגט כ' שם דוכתב לא קאי על הבעל אלא על הסופר ע"ש ולר"מ דמצאו באשפה כשר סבר דוכתב דקרא וחתם הוא אבל כאן כ"כ דכתיבה לא עדיף מאמירה וא"כ תלי בדין שליחות בשבועה וכ"כ הרמב"ן בתי' לב"ב פרק מי שמת דאין יכול לעשות שליח לנדור עבורו וכ"כ התו' בנזיר (י"א) ד"ה דהוה מתנה על מש"כ בתורה דאינו יכול לעשות שליח לנזירות וכ"כ הש"מ שם וכ"כ הר"ן והעיטור הובא באו"ח סתל"ד דאינו יכול להפקיר ע"י שליח וכ"כ המהרי"ט דאינו יכול להקדיש ע"י שליח. ונראה פשוט דה"ה דאין שבועה ע"י שליח וכבר הארכתי בדברי המהרי"ט במ"א והנה הנוב"י כתב להוכיח דיש שבועה ע"י שליח מדקיי"ל דיש תנאי בשבועה כגון שבועה שאוכל ככר זו אם אוכל זו בשבועות והא אמרינן בכתובות דכל מידי דאפשר ע"י שליח יש תנאי ולא אפשר ע"י שליח אין תנאי אבל כבר הקשו קו' זו הש"מ נזיר שם והתו' לענין נזירות והש"מ תי' דדווקא במעשה דלא אלים דיבורא למיעקר מעשה וצריך למילף מתנאי בני גד וב"ר בעי דווקא אפשר לקיומי ע"י שליח כהתם אבל בדיבור בלבד בלא"ה ידעינן דיש תנאי דאתי דיבור ומבטל דיבור והתוס' תי' דנזיר מיקרי אפשר לקיומי ע"י שליח דיכול להביא קרבנותיו ע"י שליח והנה הרע"א הקשה בדברי התוס' על קושייתם דהקשו על הא דא"ר דברישא לא פליג ר"ש דהוה מתנה על מש"כ בתורה ות"ל דאין תנאי בנזירות דא"א ע"י שליח ותירצו משום הבאת קרבנות כנ"ל והקשה בקו' התוס' דמאי עדיפא להו הך טעמא דא"א ע"י שליח דאית בי' פלוגתא ביבמות (נ"ג) ובתירוצם הקשה דאכתי תקשה הך דקונם רחיצת עולם עלי אם ארחץ ורחיצתו א"א ע"י שליח ואפ"ה יש בו תנאי:

והנה מש"כ דהוה פלוגתא לפי דבריו טפי הו"ל להקשות דהא רבינא גופא סבר ביבמות שם דיש תנאי בחליצה אף דא"א לקיים ע"י שליח אבל באמת כ"כ התוס' שם ד"ה רבינא דלענין דינא לא פליגי ולכו"ע אין תנאי אלא לענין מאמר אי יש קצת זיקה ע"ש ועוד דהתו' מקשו לקושטא דמילתא דודאי קיי"ל דיש תנאי בנזיר דבנזיר י"ב תנן הריני נזיר לכשיהי' לי בן ומיהו התם לכשיהי' אינו תנאי וכדמוכח דברי הראב"ד גבי הבו לי' ד' מאה זוזי ולינסוב ברתי' (בביצה) אבל בדי"ט תנן גבי הילני המלכה ה"נ ז' שנים אם יבא בני מן המלחמה ואם הוה תנאי גמור כמו אם יעברו ב"ג וב"ר וש"מ דיש תנאי בנזיר וכן יש להוכיח מכ"ד והקשו שפיר ומה שהקשה על תירוצם מקונם רחיצת עולם כו' הנה אמרינן בכתובות שם דבביאה נמי יש תנאי משום דאיתקוש הויות להדדי וכיון דקדושי כסף ושטר אפשר ע"י שליח גם ביאה מיקרי אפשר לקיים ע"י שליח וה"נ נדרים ונזירות אמרינן בריש נדרים דאיתקיש נדרים לנזירות גבי ידות ע"ש ותמהני מש"כ בנוב"י מ"ב בסי' קמ"ו מבן המחבר דנדרים לא אשכחן דאיתקוש לנזירות דלא כמפורש בש"ס נדרים בהדיא וא"כ אף נדרים א"א לקיים ע"י שליח כיון דנזירות אפשר בשליח כמש"כ התו' מיקרי גם נדרים אפשר לקיים ע"י שליח ועוד דאיכא גדרים גופה דאפשר לקיים כגון נדרי הקדש ועדיף טפי מכסף וביאה וא"כ ג"כ אין ראי' מזה לענין שבועה ודו"ק:

והנה בתשובה הנ"ל הביא ראי' לחזק דעת אביו דיש שליח לשבועה משבועות (ל"ד) דאמר דר"ש יליף דשוגג כמזיד בשביעת הפקדון ממעילה ופריך וליגמור מעדות ומשני מסתברא ממעילה איכא למילף שכן מעילה בכל נהנה בקבוע חומש ואשם אדרבה מעדות הו"ל למילף שכן חטא הדיוט בשבועה תבעי' וכפרי' ואואין הנך נפישן דתביעה וכפירה חדא ואי אין שליח בשבועה איכא עוד חדא דדמי לעדות ולא למעילה דבמעילה קיי"ל דיש שליח ובשבועה אין שליח וכן בעדות עד מפי עד פסול ע"ש ולענ"ד זה תימה דנהי דמספקינן במחייב עצמו בשבועה דאפשר דמהני ע"י שליח מ"מ שבועת הפקדון ודאי ל"מ ע"י שליח כלל דאי נשבע בשקר א"כ אין שליח לדבר עבירה ולא מיבעיא לשי' הפו' דאפי' בשוגג אין שליח לד"ע דודאי לא שייך שליח כלל ואפי' לשי' התו' בב"ק (ע"ט) ד"ה נתנו לבכורות בנו דבשוגג יש שליח וא"כ אפשר אם השולח א"י הוה שפיר שליח הא מ"מ קיי"ל דאין אדם מחויב להאמין אפי' בשבועה אלא מי שהאמינו תחילה ועסק עמו אבל השליח הזה לא עסק עמו כלל. וא"כ אינו מחויב להאמינו דילמא השליח מזיד הוא ולא הוה שליח ועוד נראה דשבועה שלעבר לא שייך שליח כלל כמו מצות שבגופו ובהדיא אמרינן בירושלמי ר"פ כה"ג הנ"ל הגע עצמך הרי שנתחייב כה"ג שבועה וכי ישבע אנטלר הרי דשבועה שלעבר לא שייך כלל ע"י שליח וזה ברור ומה שהקשה דא"כ איכא חדא דדמי לעדות טפי ממעילה הנה לפי מש"כ דשבועה שלעבר הוה כמצות שבגופו ולא שייך שליח א"כ י"ל דמעילה נמי בכה"ג אין שליח וכמו שכתבו התוס' בקידושין (מ"ג ד"ה) לא מצינו דהיכי שאמר לו התחמם בגיזי עולה או הושיט ידך לכר שמן של הקדש גם במעילה אין שליח דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב דהוה דבר שבגופו עוי"ל בפשוט דזה הוה בכלל מה שחשיב הש"ס דדמי לעדות בענין בשבועה דהיינו נמי טעמא דאין שליח לפי שהוא בשבועה והוה דיבורא בעלמא ואין שליח ותדע דלא חשיב הא גופה ששניהם מביאין קרבן על הדיבור בעלמא משא"כ מעילה דהוה מעשה או שלו או של שלוחו ואין לדחוק דשבועת הפקדון חשיב ג"כ מעשה לפי שקבל פקדונו דהא הקרבן הוי על השבועה ולא על הכפירה וע"כ דזה הכל נכלל במה שאמר בשבועה ודו"ק וא"כ אין ראי' לסברת הנוב"י גם הוכחתו נדחית מדברי הש"מ והתוס' נזיר וכל הראשונים ס"ל דאין שליח והרב ז"ל לא הביאם כלל ובודאי כותייהו נקטינן.

אמנם הביא שם דברי המהרא"י ז"ל במי שעשה מורשה לדון בשבילו וקבל המורשה בחרם שיבא לזמן פלוני דיש ללמוד מהא דגבעונים דכתיב כי נשבעו להם נשיאי העדה הרי שנתחייבו ישראל לקיים שבועת הנשיאים דהוו כשלוחם וה"ה כ"א ע"י שלוחו ע"ש ולכאורה דבריו כנגד כל הני פו' ובאמת גוף ראייתו תמוה ג"כ דהא התם נשאר האיסור לדורות והסכמות הראשונים דא"א להשביע הנולדים כלל וע"כ דהתם משום חרמי ציבור דכ' הפו' דחל על זרעם. וכבר האריך בזה הנוב"י גופי' במ"ב (סקמ"ו) ע"ש וליישב דברי רבינו המהרא"י נראה דהנה יש להבין בסוטה (ד"י) דדריש והוא יחל להושיע את ישראל הוחלה שבועתו של אבימלך. מבואר דנתחייבו ישראל לקיים שבועתו של אברהם אבינו ג"כ ודוחק לומר דהתם ג"כ מדין קבלת אבות וכדאמרינן אברהם כיון דאתו מיני' רבים כרבים דמי ועוד דהרי השביע אברהם לאבימלך ג"כ וב"נ ודאי אינו מצווה כלל על השבועה כמש"כ התוס' נזיר (דס"א) דעובד כוכבים אינו בבל יחל ע"ש וכן מוכח בכ"ד ועוד דלא חשיב לה בשבע מצות ב"נ. ע"כ נלענ"ד דכריתות ברית בין שנים בשבועה עדיף טפי וזה איתא אפי' בב"נ והוה בכלל דינים וזה חל אפי' על זרעו ואין להקשות דהא קיי"ל נשבע ליתן מתנה לחבירו ומת אין היורשים חייבים לקיים שבועת אבירם התם בשלא קבל על זרעו אבל קיבל על זרעו חל על זרעו וכ"ש שחל על אדם ע"י שלוחו ולפי"ז נאמר ג"כ דבשבועת הגבעונים ג"כ בשביל כריתות ברית חלה השבועה וכדמשמע בגיטין (מ"ו) דדין שבועה גמור הוה התם דיליף מינה לנדר שהודר ברבים ואלו חרמי ציבור מבואר בהדיא בפו' דיש לו הפרה אפי' ברבים והנוב"י נדחק בזה דתרוייהו הוו התם דהנשיאים נשבעו שיגזרו לרבים וזה דוחק דבקרא כתיב סתמא דב"י נשבעו להם ואין להקשות דא"כ היכי יליף לנדר שהודר ברבים דילמא משום כריתות ברית דחמיר נראה פשוט דהתם יליף מדתלי קרא בלשון העדה כדכתיב כי נשבעו להם נשיאי העדה משמע בשביל שהי' עדה וה"נ יליף מינה ר"י דרבים דווקא עשרה אלא דר"נ ס"ל דעדה דכאן לא נראו להם לחכמים דוקא עשרה ובזה יש ליישב מה שהקשו הפו' דדילמא התם משום דנדרו על דעת הגבעונים וקיי"ל דנדר על דעת חבירו אין מתירין בלא דעתו לכתחילה מיהו,. ולענ"ד א"ש דקרא תלי בהדיא לפי שהיו רבים ואין להקשות דלמה באמת לא קפדינן משום דעת חבירו די"ל בפשוט דהא כ' התוס' שם דר"י מודה דהוה נדר טעות ולא הוה אלא משום קדושת השם אלא דאי ברבים יש לו הפרה לא שייך קדוה"ש וא"כ איש דמשום דעתם פשוט דלא שייך קדוה"ש כיון דהי' בטעות וכן י"ל דלא שייך משום כ"ב אבל הא דחל ע"י שליח שפיר י"ל משום כ"ב וגם המהרא"י לא למד ממנה אלא לענין דין זה דנעשה בין שנים וכדין כ"ב אבל שבועת איסור שפיר מודה לכל הפו' דא"א ע"י שליח ולענין כ"ב יודו כל הפו' לשי' המהרא"י ולענין תנאים של שידוכין דהוה ודאי כ"ב אפשר דיש להחמיר כדברי המהרא"י אפי' ע"י שליח וכ"ש ע"י כתיבה ולענ"ד יש פנים לזה בדברי הראשונים לענין ת"כ יעו"ש אמנם הנוב"י כ' לבעל חרם של שידוכין משום שנכתב שם בלשון התנאים דמקבלין עליהן ועל ב"כ וא"א להשביע את הנולדים והוה כנדר שבעל מקצתו יעו"ש מבואר דלא ס"ל האי סברא ע"כ איני אומר אלא כמעורר לברר הדבר למי שדעתו רחבה וה' ילמדנו דרך תבונות:

אמנם כ"ז שאנו צריכין לשבועה ע"י שליח דווקא כשלא חתמו תחתיו אבל כשחתמו תחתיו פשוט לענ"ד דהוה כהדירו חבירו וקבל הדברים דמבואר ביו"ד סר"ע דהוה נדר וה"נ אי שבועה בכתב הוה שבועה החתימה פשוט דהוה כקבל הדברים ותמהני דהגאון נוב"י כתב דחתימה לא הוה ככתב בעצמו ולא זכיתי לירד לסוף ד"ק ובנקרא לפניהם וקבלו הדברים פשוט דאין אנו צריכין ג"כ לשבועה בכתב אלא הוה כקבל בחרם בפה ממש מיהו כ"ז בשכתוב לשון ומקבלים הצדדים כו' אבל כ' קיבלו כבר פשוט בדברי הפו' דאינו אלא הודאה שקיבלו ומהני אמתלא שלא קיבלו אבל הח"ס יו"ד (סר"כ) כ' דזה דווקא בשטר העומד לראי' אבל בשער שנעשה סיפור דברים בין הצדדים שרגיל שאינו נגמר אלא בכתב זה גופה הוה לשון קבלת שבועה ע"ש וה"ה לענין תנאים של שידוכין ודו"ק:

עוד יש בזה לדון מדברי הד"מ שהביא באה"ע סי' נ' מהג"מ פרק החולץ שיש חרם הקדמונים שלא לבטל שידוכין ע"ש והנה הע"ז יו"ד סוף סי' רל"ו כ' בשם המהרי"ו דבזמנינו אין פוצה פה שנוגע בחרם הקדמונים ע"ש ולכאורה הוא תימה שהרי הרמ"א ז"ל הוה בתראי טפי והביאו לחרם זה אבל נראה לפי שמסיק הע"ז שם דעתה שכותבין והקנס לא יפטור החרם צ"ע בדבר שמשמע שמקבלין חרם מחדש זולת חרם הקדמונים ע"ש. ונראה פשוט דאף שאין בלשון זה קבלת חרם מ"מ גלי דעתייהו דסמכי אחרם קדמונים וכן מוכח ע"כ דהך חרם שמזכירין מקודם כוונתנו על חרם הקדמונים דהא בזמנינו כותבין אח"כ וכ"ז קיבלו בש"ד וח"ח כו' וע"כ דחרם שכ' מעיקרא היינו חרם הקדמונים וזה פשוט והנוב"י השיא לדעת הט"ז לקבלת חרם חדש ממש. ואף זה לא קיים דקיי"ל חרם בכתב לא הוה חרם. ולענ"ד נראה כמש"כ ומש"ה נמי המהרי"ו לא חש לחרם זה לפי שבזמנו לא היו כותבין והחרם לא יפטור כו' אבל בזמן הרמ"א כבר היו כותבין זה ומש"ה הביאו לחרם זה לדינא:

עוד סמך על דברי הסמ"ע בסי' רמ"ה שכ' דאפי' כותבין והקנס לא יפטור להחרם לא חיישינן לחרם כיון דאין מקבלין חרם בפירוש אלא בק"ס והקנין בעל לענין עיקר הנתינה בטל לענין חרם ע"ש אבל לענ"ד גוף דברי הסמ"ע צריך ביאור דמה ענין הקנין על הנתינה לענין החרם דכי משום דאינו קנין לענין הנתינה לא הוה קבלה על החרם והרי אפי' בנדר שבטל מקצתו בטל כולו איצטריך מיעועא להכי מקרא כדאיתא בריש נדרים ע"ש ומנלן דבכה"ג מתבעל החרם. ע"כ נלענ"ד דטעם דברי הסמ"ע משום נדר טעות כמו דקיי"ל לענין יורשים שחלקו ונמצא שדה אחת שאינה שלהם דבעל כל החלוקה וה"ה הכא כיון דעיקר ההתקשרות שלהם תלי בהנתינות וסברי דהוה קנין וכיון דהוה טעות בהנתינה ולא הוה קנין בטל ההתקשרות וליכא בין חרם שמקבלים בעצמם בין חרם הקדמונים דגוף ההתקשרות הוה בטעות וצ"ע בלשון הסמ"ע אבל עכ"פ נלענ"ד ברור דהאידנא שכותבין על הצדדין לשון התחייבות ובזה הקנין ודאי קיים על ההתחייבות קיים ג"כ לענין החרם וכל לשון הסמ"ע שם סובב על קנין אתן בלא התחייבות דלא הוה כלום אבל בהתחייבות הקנין קיים ג"כ לענין ההתחייבות וקיים לענין החרם. והכי דייני רבנן קשישאי בספרי שו"ת דיש חרם במבטל שידוכין וז"ב (ז) ולענין חיוב הקנס מבואר ברמ"א חו"מ (סר"ז) ואה"ע (ס"נ) דלא הוה אסמכתא דהוה לא גזים דהכל ראוי להתחייב משום הבושה וכיון דלא גזים ובידו לא הוה אסמכתא וזה שי' התוס' בכ"ד והרא"ש פרק ד"נ (סי' יו"ד) והג"א פא"נ (סכ"ט) ועוד הרבה פו' טעם ב' כ' התוס' בב"מ (ס"ו) ד"ה ומניומי דהוה כסעימותא כיון דכל העולם נוהגין בו ע"ש. טעם שלישי כ' התוס' פרק ד"נ (דכ"ו) ד"ה והלכתא דהוה כקנו מיני' בב"ד חשוב לפי שנוהגין לקבץ הרבה אנשים בשעת שידוכין וכ"כ הג"א בשבת פרק ב"מ (סי"ט) ד"ה שני ב"א ע"ש עוד עלה בידנו טעם רביעי בביאור שי' ר"ת ונבאר הדברים בעזה"י הנה הרמ"א בחו"מ שם סוף סעיף י"ז הביא שי' ר"ת בלשון זה וי"א הא דמשחק בקוביא לא הוה אסמכתא מטעם דמאחר ששניהם מתנין כו' אגב דבעי למיקני גמר ומקנה ודווקא דאין בידן ג"כ אבל בידן לא כמש"כ גבי עירבון ונרשם מרדכי בשם ר"ת ולכאורה לפי"ז קנס של שידוכין עדיין הוה אסמכתא וכ"כ הסמ"ע (סקל"ה) והוא תמוה דבמרדכי שם כ' בהדי' דלפי"ז קנסות של שידוכין קונה ע"ש עו"ק דהיכי נחלק לשי' ר"ת דדווקא לאו בידו לא הוה אסמכתא ובידו גרע טפי והרי כל עיקר סברת ר"ת זו משום דהקשה על פירש"י בסנהדרין (כ"ד) גבי משחק בקוביא דאמרינן שם כל כה"ג לאו אסמכתא ופירש"י דהיינו משום דלאו בידו והקשה עליו דבב"מ (ע"ד) אמרינן איפכא דכל שלאו בידו הוה טפי אסמכתא ופי' ר"ת דכל כה"ג היינו לפי ששניהן מתנין ואגב דבעי למיקני גמר ומקנה וא"כ היכי אנו נהדר נימא לשיטתו תו דלאו בידו עדיף טפי ובאמת הוכחת רמ"א מעירבון הקשו שם התוס' בסנהדרין ואינו מבואר תי' על זה ובב"מ (ע"ד) ד"ה הכא לאו בידו הוסיפו להקשות עליו דאי סברת הש"ס בסנהדרין שם דמש"ה לא הוה אסמכתא דאגב דבעי למיקני גמר ומקנה א"כ היכי מדמה במסקנא ההוא ר"י משום ר"ט היא דאמר לא ניתנה נזירות אלא להפלאה ולדידי' אפי' בכה"ג הוה אסמכתא והא גבי נזירות לא שייך כלל הך סברא וכ' אח"כ ושוב חזר בו ר"ת והגי' בעצמו בספר הישר גבי עובדא דשני אנשים שהמרו זא"ז בהקנו זה לזה כו' ודבריהם מוכיחים דבזה נתיישב הקו' שהקשו עליו. והנה קו' מהך דעירבון נראה בפשוט דהתם שהלוקח נתן ערבון והתנו אם הלוקח יחזור בו מחול הערבון ואם המוכר יחזיר יכפול הערבון. והנה אף דהמוכר תפוס בידו ממש ושי' ר"ת מבואר בתו' ב"מ (ס"ו) הנ"ל דכל שהבע"ד עצמו תופס קונה בודאי וכ"כ הר"ן בנדרים שם בשמו כבר פי' התוס' ב"מ שם דמש"ה בערבון אינו קונה לפי שהלוקח דאין לו תפיסה אינו קונה ומתוך דל"ק לוקח גם המוכר אינו קונה ע"ש וא"כ א"ש בפשיטות דל"מ ג"כ סברא דמגו דבעי למיקני גמר ומקנה דהא לפי מה שחזר בו ר"ת בעי קנין דווקא גם בכה"ג כמש"כ גבי המרו וא"כ אף דהמוכר יש לו קנין ויש לו תפיסה מ"מ כיון דהלוקח אין לו לא קנין ולא תפיסה על הכפל ודאי אינו קונה ומתוך של"ק לוקח ל"ק מוכר וכמש"כ לענין סברא דתפיסה וז"ב וקו' השני' דהיכי מדמה לנזירות דהתם לא שייך הך ברא וע"נ סר"ז שנדחק בהך קו' בסברא חדשה ולענ"ד בפשוט דדווקא לפי מה דס"ל ר"ת מעיקרא דהך סבר דמגו דבעי למיקני גמר ומקנה מהני לגמרי דזה גופה הוה קנין ועדיף טפי אפי' מלא אסמכתא דעכ"פ צריך קנין בכ"ד והכא לא בעי כלל א"כ אין לדמות נזירות לכאן כלל אבל לפי מה שחזר בו דאפי' בכה"ג צריך קנין דווקא א"כ אין סברא זו אועיל אלא שלא נימא דלא כיון לקנין כלל אלא להסמיך חבירו על דבריו ובכה"ג אמרינן כיון דבעי למיקני בודאי כיון לקנין אבל עכ"פ צריך לומר דקנין מספק מועיל ומש"ה אייתי ההיא דנזירות דהתם ודאי ס"ל להש"ס דלא שייך לומר להסמיך ובודאי כיון לגזירות וא"צ התם ג"כ קנין כלל דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואפ"ה ס"ל דכיון דספק הוא אינו חל דבר מספק וה"נ ל"מ הקנין מספק ועי' תוס' סנהדרין שם ד"ה ההיא ר"י כו' ודו"ק ובזה יתפרש היטב המרדכי פרק א"נ ד"ה ואני מצאתי כדברי ר"ת כו' ההיא דערבון דקונה אליבא דר"י כנגד ערבונו ותרתי בעינא לא גזים ובידו [ומש"כ לא בעינא הוא ובדברי הגהות מיימוני כ' בעינא] ואין קונה אסמכתא אלא בקנין טוב מקרקע כראוי להם כו' ומכאן הוציא מור"ם ז"ל דבריו בשי' המרדכי בשם ר"ת ובאמת הדברים סתומים ולענ"ד פשוט דצריך להגיה דאין קונה אסמכתא אלא בקנין כו' ודבריו ממש כדברי התו' בב"מ הנ"ל דמש"כ וההיא דערבון דקני אליבא דר"י כנגד ערבונו ותרתי בעינא לא גזים ובידו זהו קו' התוס' לשי' ר"ת דלמה אינו קונה לר"י אלא כנגד ערבונו ואינו קונה הכפל דהוה אסמכתא כדאמרינן בש"ס ומשום דבעינן דווקא תרתי לא גזים ובידו וכאן הכפל גזים ולמה לא אמר התם ג"כ אגב דבעי למיקני כו' תי' דאין קונה אלא בקנין וכמו שחזר בו ר"ת והתם הלוקח אין לו קנין ומתוך של"ק לוקח ל"ק מוכר וכמו שנתבאר ודבריו הם ממש כדברי התו' כמו שדרכו בכ"מ ולפי"ז בשידוכין דהוה בקנין ואיכא ג"כ הך סברא דמגו דבעי למיקני גמר ומקנה שפיר כ' דלא הוה אסמכתא ובאמת כ"כ כן התוס' סנהדרין דלשי' ר"ת כל שידוכין לא הוה אסמכתא דמנו דבעי למיקני כו' אלא דמעיקרא הוה סבר אפי' בלא קנין ולפי מה שחזר בו דווקא בקנין וא"כ לדידן דנהגינן בקנין יש לנו טעם רביעי אבל מה שה שרבינו מאור עינינו הרמ"א ז"ל לא הבין כן גם בב"י האריך בשיטת ר"ת ולא נתבררו ד"ק וצ"ע:

(ח) ולמדנו על הכלל דמבטל שידוכין יש עליו חיוב חרם וקנס עתה נבאר בקצרה מי הם המתחייבין ועל מה מתחייבים והנה בתנאים דידן רגילין לכתוב עצם הנישואין על הזוג החתן פלוני ישא את הכלה פלונית כו' ואח"כ כותבין התחייבות האבות על הנתינות ואח"כ קובעין זמן החתונה והנה הנוב"י מ"ק (סס"ח) דעתו דכיון דאין כותבין אלא דהחתן ישא את הכלה על הכלה ליכא שום התחייבות ע"ש ולענ"ד הוא תמוה הנה בסרנ"ג ס"ג הובא שתי דעות בבריא שאמר יטול פלוני ויחזיק כו' אי הוה לשון מתנה ע"ש כ"ז אינו אלא בנותן מתנה לבדו ואינו לשון תנאים בין שנים ואפ"ה ס"ל כיון דאמר יטול הכונה שיתן אבל בלשון שהותנה בין שנים פשוט דיטול הוה הכוונה התחייבות על שניהם שיתנו ומפורש בהדיא בעובדא דפרק ב"מ בשבת כל מי שימרה את הלל יטול מאתים זוז הרי בהדיא דהוה לשון חיוב וז"ב עוד כתב הוכחה דלא קאי החרם על החתן והכלה שכ' בלשון התנאים וכ"ז קיבלו עליהם ועל ב"כ בח"ח וש"ד כו' ועל החתן והכלה לא שייך ב"כ דאין עליהם אלא חיוב הנישואין וגם זה לא הבנתי דלמה לא יתפרש כלשון הכתוב אבני שהם ואבני מלואים לאפוד ולחושן שמתפרש כ"א במה דשייך בי'. וכן רגיל לשון המשנה בכ"ד וה"נ עליהם קאי גם על החתן וכלה ועל ב"כ קאי על המחותנים לבד עוד כתב בטל את החרם לגמרי דבטל מקצתו דא"א להשביע את הנולדים ובטל כולו וכבר כתבנו דיש להסתפק דבכריתות ברית בין שניהם חל על זרעם כמו שבועת אברהם ואבימלך ובר מן דין כ' הח"ס יו"ד (סר"כ) דא"א להתיר בזה משום שבועה שבטלה מקצתה כיון דמעיקרא לא הי' חל ע"ש עוד כתב להתיר משום שעברו מועד ההשלשה ברצין והנה בתנאים דידן אין ההשלשה תלוי על החתן והכלה וכן כתב בעצמו דאין דרך החתן לתבוע הנדוניא ע"ש וא"כ לא ידעתי כל מה שהאריך בזה כיון שאינו עיקר הדבר אינו מתבטל אלא משום שעיבר ברצון וא"כ הרי מבואר בשו"ע שם דדווקא בשנים הותר השני אבל בשלשה ועבר אחד לא הותרו השנים וא"כ כיון דהחתן לא עבר כלום ולא עברו אלא המחותנים החתן והכלה אינן נפטרים והנה בדבר שעיקר הדבר תלוי בו הסכמת הפו' דאפי' עבר אחד באונס לא נתחייב השני וכולם הביאו מדברי הירושלמי דאונסא כמאן דלא עבד וע' בש"ך שביאר דאונס רחמנא פטרי' אבל לא לחייב השני אבל לענ"ד יש ללמוד בפשיטות משכירות פועלים דקיי"ל בר"פ האומנים דכל אונסא דלא הו"ל מפועלים הוה פסידא דפועלים אף שהוא אונס גמור וע"כ דלא מהני אונס לחייב השני ודו"ק וא"כ אם העברת הזמן הוה עיקר הדבר אפי' הוה מחמת המחותנים והחתן והכלה אנוסים מ"מ נפטרים מן החרם אבל כבר הסכים הט"ז שם דהעברת זמן אינו עיקר הדבר גם הנה"כ לא חלק עליו אלא דהיכא דהתנה בהדיא הוה כעיקר הדבר אבל בכעין דידן שמעיקרא נעשה ההתקשרות ואח"כ קובעין הזמן כ' ג"כ דאינו עיקר הדבר ע"ש וכ"כ בהדיא המהר"ם פאדווה בסס"ז והמהרי"ט ספר שני ס"ק ע"ש וא"כ כיון דאינו מרצין החתן לא נפטרו מהחרם וז"ב:

ולענין מאיס עלי האריך הנוב"י שם ודעתו דפטורה לגמרי בין מהחרם בין מהקנס ע"ש והנה לשון הרמ"א ביו"ד דבמאיס עלי מתירין אותה שלא מדעת האיש ומשמע דזה ל"מ אלא שבכאן א"צ דעתו אבל גוף ההתקשרות לא נתבטל וא"כ לענין הקנס דלא שייך התרה חייבת אפי' במאיס עלי והנה מדברי הב"ש בס"נ אין ש רק יש ששאפהת ה לה סירד ס וו למידט לבע"ה יותר אין הכרע לענין הקנס אבל לענ"ד כיון דלאחר קידושין ודאי לא נתבטל משום מאיס עלי מן התורה והוא פשוט בכ"ד דאל"כ א"א שאמרה גרושה אני למה אינה נאמנת במגו דמאיס עלי והקידושין בעלין ומיהו זה י"ל כיון דמדרבנן ודאי לא הפקיעו הקידושין וצריכה גט כדמפורש בכתובות א"כ תו אינו מיגו מ"ה דזה הוה טענה אלימתא טפי ועוד דאפי' אי נימא דמאיס עלי מבטל הקידושין מ"ה מ"מ הוה דבר שבערוה וצריכה שני עדים להפקיע הקידושין וזה אין לנו באפשרי לידע לבבה ומש"ה ע"כ צריכה גט אבל בלא"ה אפשר דהוה אומדנא דמוכח אבל לענ"ד אין לך מאיס עלי גדול מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין דסו"פ הגוזל קמא ואפ"ה לא פריך מנעשה בעלה מוכה שחין כמש"כ התוס' דדווקא לפני היבם ומן האירוסין דלא איכפת לי' לבעל ואית לן למיזל בתר דעתה לחוד אבל כל שנ"מ לבעל לא אזלינן בתר דעתה לחוד ואדרבה אנן סהדי דהי' נכנסת בספק זה וכבר נתבאר היטב בדברי הפו' דכל דבר שיש בו דעת שנים בעי דווקא אומדנא גדולה דמוכח טפי אבל מאיס עלי לא הוה מוכח כ"כ היכי דתלי בדעת שניהם ומש"ה כל שיש נ"מ להבעל וצריך דעתו אינה אומדנא לבטל הקידושין וא"כ לכאורה שידוכין נמי תלי בדעת שנים כקידושין ואף דבהמירה אחות המשודכת פטר הרא"ש מן החרם והקנס אף שבקידושין פשוט דאין מתבטלין בשביל זה כ"כ הב"ח בתשובות הישנות (ס"ח) דזה גופה חידוש הוא ואי לאו דברי הרא"ש לא הוה פטרינן לי' וא"כ לענין מאיס עלי מנלן לעשות אומדנא חדשה ליזיל בתר דעתה לחוד. והנה רבינו הנוב"י בתשובה הנ"ל חזינן דיש לו ע"א לסמוך עליו להקל אבל מה שאני תמה דהב"ש בסל"ט סקי"א כ' דנולדה בה מומין לאחר שידוכין נתבטלו השידוכין דדווקא לאחר קידושין דהוה שדה הבעל אמרינן נסתחפה שדהו אבל בשידוכין עדיין לא הוה שדה הבעל כדכתב הרא"ש א"כ נתבטלו השידוכין ולענ"ד הוא תמוה דהא האיש ודאי לא הוה שדה האשה כמש"כ התוס' בריש כתובות ואפ"ה מנעשה בעלה מו"ש לא פריך כמש"כ התו' דמה שנעשה אח"כ ותלי בדעת שניהם לא אזלינן בתר דעת אחד וא"כ ע"כ לישנא דנסתחפה ל"ד אלא כל שנעשה אח"כ מזלו גרם וה"ה בשנעשה לאחר שידוכין והרי דווקא בהמירה אחות המשודכת דהוה אומדנא גדולה הוצרך הרא"ש לפוטרו משום פגם גדול אבל במום בעלמא לא אשכחן ודאי לפוטרו וכ"כ הב"ח בהדיא שם דאינו בטל אם לא בהוכחה גדולה אבל בש"ד הוה ממש כלאחר קדושין ובתשו' נוב"י באה"ע (סנ"ג) כ' ג"כ בפשיטות דלענין מום דלאחר שדוכין לא שייך נסתחפה שדהו וחידוש גדול שלא הביא דברי הב"ש הנ"ל ולא עמד ג"כ על הדברי הב"ח שסותרין זה ולענ"ד ברור לדינא בין במום בין במאיס עלי לא נתבטלו השידוכין ובמאיס עלי תתן הקנס ואח"כ מתירין לה החרם בחרטה אלא דא"צ דעתו ובמומים אפשר דגם זה לא מקילינן ומ"מ במומים גדולים דס"ל לרשב"ג שכופין אותו להוציא אפשר דבשידוכין מתירין שלא מדעתו לפחות כעין שכ' הש"ך לענין מאיס עלי ואפשר דאפי' בהיו כיון דאיכא מ"ד דגם בהיו יכולה לאמר סבורה הייתי שיכולה אני לקבל ועכשיו איני יכולה ומ"מ אפשר דדוקא מאי דאיכא דיעות בין הפו' בתראי אבל מאי דאיכא דיעה בש"ס דלא כהלכתא אינה אפי' צירוף להקל וצ"ע ומ"מ גם להתיר שלא מדעתה במאיס עלי התנה רמ"א דצריכה לברר באמתלא ברורה והנוב"י כ' דאם נותנת הקנס זה גופה הוה אמתלא ואני תמה דכבר דחה הרא"ש דברי הפו' דבמאיס כופין אותו להוציא ול"ח לעיני' נתנה באחר כדחיישינן גבי טמאה אני לך למשנה אחרונה דהכא כיון דמפסדת כתובתה לא חיישינן ודחה דאם עיני' נתנה באחר לא איכפת לה במנה ומאתים כו' ע"ש וא"כ פשוט דה"נ לא הוה אמתלא ואפי' לדברי הנוב"י פשוט דהיינו דווקא כשיש לה משלה ומשלמת תיכף אבל אם אין לה עכשיו לשלם במה שתתחייב כשתתעשר ודאי לא הוה אמתלא וגדולה מזו כ' התוס' בב"ב (מ"ד) גבי המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אינו מעיד לו עלי' וכ' בד"ה למאי נ"מ כו' דאפי' נוגע בעדות לא מיקרי משום זה שיתחייב לכשיתעשר ע"ש. וכ"ש דאינו אמתלא וגם מה שנותן עבורה אביה נראה דאינו אמתלא ופשוט:

(ט) והנה האבות אף שאינן מתחייבין אלא על הנתינות מ"מ הורה הח"ס אה"ע (סקי"ד) דאם הבת אינה מתרצית דאסיר להאב ליתן לה נדן להשיאה לאחר ואם נותן לה נדן עובר החרם וחייב קנס ומשמעות דבריו בהדיא דקאי בסתם שידוכין דהא הקשה על המ"ע שדן בזה בדיני דגרמי דמאי שייך כאן דיני דגרמי הרי אין אנו דנין אלא שנתחייב לפייסה וכל שלא פייסה נתחייב בחרם וקנס ולכאורה צריך להבין מנ"ל דמתחייב לפייסה אף דאינו מוזכר כלל בתנאים שמתחייב בזה האב אבל מצאתי זה מפורש בתשובת המבי"ע ח"ר ספ"ה שכ' דהוה אומדנא דמוכח שנשבע לו אדעתא דלא יהא בידו להתפטר שבתו אינה מתרצית ולא מיבעיא אם הוא לדעתו אלא אפי' שלא לדעתו כל שבידו להרצותה ואינו מרצה חייב בחרם וקנס ועפ"י דרכו נלענ"ד להוסיף יותר דאין אנו צריכין לאומדנא חדשה אלא דהא כל עיקר הטעם דפטרוהו מחיוב הנתינות כשבתו אינה מתרצית הוא משום אומדנא דמוכח דלא נתחייב אדעתא דלא תהני בתו וא"כ כל שבידו להסיר האונס פשוט דקיי"ל דלא מיקרי אונס כההיא דקיי"ל דש"ח שהי' לו להקדים ברועים ומקלות ולא קידם חייב דאינו אונס וא"כ בטלה האומדנא ומה שאסר ליתן לה נדן ג"כ הוה מהך טעמא דהרי יש בידו לכופה בדבר זה ולפי דברינו אף כשהבת מתחייבת בעצמה דבכה"ג ליכא אומדנא כ"כ דהאב מתחייב בנשואין כיון דהבת מתחייבת בעצמה מ"מ כיון דאם נותן לה נדן הרי מסייע בזה ידי עוברי עבירה ואסור בלא"ה ליתן לה נדן א"כ אין כאן אומדנא דמוכח לפוטרו מחיוב הנתינות ומ"מ צ"ע כשכתב לשון ליתן נדן לבתו אפשר שלא נתחייב כלל רק ליתן לבתו וכשאינה מתרצית אין כאן חיוב כלל ואין אנו צריכין כלל לאומדנא. וגם בדברי הח"ס אפשר לפרש דאינו אלא הוכחה שהוא מדעתו וצ"ע ובאמת קשה הדבר מאוד לחתוך הדין באומדנות הללו כיון דתלוי באיסור חרם ואפשר דבחרם אין הולכין אחר אומדנא אלא במוכח טובא כעין מכר ומש"כ הנוב"י בפס' יש אומדנא על ההתקשרות גם החרם נפקע כמש"כ הרמ"א במי שנשבע לפרוע חובו ומחל לו החוב גם השבועה בטילה דלא נשבע אלא כ"ז שיהא חייב ע"ש ולענ"ד יש לדון בדבר דהנה בסס"ז הקשה דבחו"מ משמע דבמחילה מהני וביו"ד סרכ"ח משמע דצ"ל דוקא הריני כאלו נתקבלתי וע"ש שנדחק בזה ולענ"ד בפשוט דהתם שלא נשבע בשעת ההתחייבות אלא אח"כ להבטיחו על החוב לא נתכוין אלא על חיוב החוב:

אבל ביו"ד הא איירי שרצה לאלם ההתחייבות בחומר שבועה וכ"ז שאינו אומר הריני כאלו התקבלתי אינו נפטר מהתחייבות השבועה וכעין סברא זו בסמ"ע שם ס"ק כ"ב ע"ש ולפ"ז גם לענין זה י"ל דהא בתנאים כוונתנו לאל ההתחייבות בחיוב שבועה ואף דהוה אומדנא לענין סתם התקשרו' לענין שבועה צרי' הוכחה טפי לפי דברי הפו' וצע"ג:

(י) ולענין סבלונות הנה זה פשוט דהחוזר חייב להחזיר הכל אפי' מאכל ומשקה ששלחו לו ואפילו צד השני ואכל סעודת חתן דקיי"ל בלאחר אירוסין דעשוין לבלות לא הדרי מ"מ הובא באה"ע ס"ל דבשדוכין דעת הפו' דל"מ אכל סעודת חתן ובכה"ג לא מחלי כלל וע"פ סברא זו נראה לי דגם הרמב"ם דסבר לאחר אירוסין אפי' לא אכל הוה עשוין לבלות מתנה מ"מ בשידוכין נם הרמב"ם יודה דלא מחל כלל וחוזר הכל ומבואר שם דכ"ז אין נ"מ בין סבלונות ששלח הוא לשלחה היא אמנם הב"ח בסמ"ט שם כ' דסבלונות ששלחה איהי י"ל דהוה משו' איקרובי דעתא לגמרי לשם מתנה והביא שכן דעת הרא"מ בשם האו"ז וכ' דלא מפקינן מהמוחזק ולכאורה יש לנו לסמוך עליו וגם יש לצרף דעת הי"א בשו"ע שם דגם בשידוכין מהני אכל וא"כ לשי' הרמב"ם גם בלא אכל בעשוין לבלות מיהו לא הדרי והנה הרשב"א כת' דאף דבכתובות דמ"ז מחלקינן הנ"מ מדידי' לדידה אבל מדידה לדידיה משום איקרובי דעתא מ"מ התם גופא לא קיי"ל להלכה כן כו' ולכאורה צ"ע דמ"מ כיון דמצינו חילוק זה בש"ס מנלן כאן ללמוד דין סבלונות ששלחה היא מסבלונות ששלח הוא אבל באמת י"ל דהוא מוכרח דהא ע"כ צ"ל דכאן הוה אומדנא טפי שלא נתן אלא ע"מ לכונסה דאל"כ רבנן דפליגי אראב"ע בכתובות שם וסברי דגובה את הכל ע"כ פליגי אמתני' דסברי דהסבלונות חוזרין וא"כ הו"ל למימר כדרך הש"ס בכל מקום מתני' מני ראב"ע היא. וע"כ צ"ל דסבלונות הוה אומדנא טפי ויש להסביר הטעם בכמה גווני וא"כ כיון דאפי' באומדנא דהתם קיי"ל דאפי' מדידה לדידיה הוה אומדנא כ"ש באומדנא דסבלונות דאלים טפי דאית לן לומר אפי' דידה ומ"מ דעת הב"ח דבסבלונות יש סברא יותר דמדידה הוה מחילה לגמרי דבשלמא לדידה י"ל דשולח לה כד' להתקשט אבל לנברא לא שייך תכשיטין וא"כ לא שייך הוכחתנו דנהי דהתם הוה אומדנא טפי גבי מדידיה לדידה מ"מ במדידה לדידיה יש כאן סברא יותר דהוה מחילה טפי ומש"ה הוה כאן מחילה במדידה לדידיה אף דבכתובות שם קיי"ל דלא הוה מחילה אפי' מדידה לדידיה ואפשר דהמוחזק יכול לטעון קים לי וצ"ע:

והנה לכאורה כשהבת אינה מתרצית והאב טוען שהוא אנוס נהי דמספק אין אנו יכולין לחייבו בקנס מ"מ י"ל דלענין הסבלונות הוה כא"י אם נתחייבתי דהא חיוב הסבלונות אינו נולד אלא משעה שחוזרין ואם הוא ברצון יש לו כננדו חיוב הקנס וא"כ הוה כא"י אם נתחייבתי ולא הוה כא"י אם פרעתיך כיון דאין החיוב בברור אפי' שעה אחת וראיה לדבר מההיא דעשה לי שירים ונזמים וטבעות ואקדש אני לך דב"ק (צ"ט) ובקידושין דאי אין לשכירות אלא לבסוף מקודשת ולא הוה מקדש במלוה וחזינן כיון דבאין כאחת אין כאן שעת מלוה שעה אחת וא"כ ה"נ הוה כא"י אם נתחייבתי אבל באמת נראה דהחיוב תיכף משעת נתינה דהא בעי בב"ב שם שבח סבלונות מהו כיון דאי איתא בעינא בעינא בעי למהדר ברשותייהו קאי א"ד כיון דאלו מגנב דמי בעי לשלומי כדידיה דמי כו' ואי עד השתא הוה ברשותו הוה כהקנה לל"י דהשבח ללוקח וע"כ דהשתא איגלאי מילתא דמעיקרא הוה הלואה וא"כ צ"ע אי הוה כא"י אם נתחייבתי אבל יש לדון כאן מט"א דהוה לא הוה ליה למידע ודעת הפו' דבכי ה"נ אפי' א"י אם פרעתיך פטור וצריכין אנו לבאר בזה הנה המל"מ בפ"ד משאלה ופקדון כת' בפשיטות דפטור וכ' ראיה מב"מ (צ"ז) גבי שאלה היום ושכרה למחר דאמרינן שם זה אומר שאולה וזה א"י חייב ופריך לימא תהוי תיובתא דר"נ ור"י ומוקי לה בשיש עסק שבועה ביניהם ות"ל דהחיוב ודאי וא"י אם החזיר וע"כ משום דלא הו"ל למידע ע"ש ולענ"ד הוא תמוה דהא שיטת התו' דבלא הו"ל למידע נם לר"ה ולר"י פטור וע"כ דהתם הו"ל למידע ואפשר לומר דבהו"ל למידע נחתינן חד דרגא ולר"ה ור"י דמחייב התם בא"י אם נהחייבתי בהו"ל למידע מחייב בא"י אם פרעתיך אפילו בלא הו"ל למידע אבל לר"נ ור"י דפטרי התם אפי' הו"ל למידע בלא הו"ל למידע אית לן למיפטר אפי' א"י אם פרעתיך אבל הוא דחוק וכבר כ' שם התוס' בעצמם ד"ה והלה דאע"ג דמסר לו שתי פרות וא"י אם החזיר מ"מ כיון דמחזיר אחת הוה כא"י אם הלויתני וכן בשאלה היום ושכרה למחר כשא"י אם מתה בעודה שאולה ע"ש נראה בפירוש דבריהם כיון דמעיקרא הוה שתי פרות לפנינו נקבע הספק מתחילה כעין ההיא דכריתות (דף י"ח) נבי חתיכה אחת משתי חתיכות ע"ש וצ"ע בפירוש דבריהם אבל עכ"פ אין ראיה מכאן:

והתומים סע"ה הביא ראי' מב"ק (קי"ח) דפריך לר"ה ור"י מהא דתנן א"י אם הלויתני פטור ופריך ה"ד אי דלא תבעי ליה רישא בא"י אם פרעתי נמי כו' ולשיטת התוס' דבלא הו"ל למידע גם לר"ה ור"י פטור לוקי בלא הו"ל למידע ובא"י אם פרעתיך חייב אפי' בכה"ג וע"כ דבלא הו"ל למידע גם בא"י אם פרעתיך פטור והנה מלבד דהוא דחוק באוקימתא דמתני' י"ל דלא משני הכי דמ"מ תיקשי לאביי דכתבו התוס' בכ"ד דלדידי' אפי' לא הו"ל למידע חייב אבל הביא שם ראיה נכונה מלשון הבעה"ת דכ' דביורשין א"י אם פרעתיך פטור דלא הו"ל למידע מיהו לשון הטור בסע"ה משום דטענינן ליורש ומשמע באמת דווקא ם משום דטענינן ליה הא אי ל"ה אף דא"י ולא הו"ל למידע לא מיפטר וביותר דהרשב"ם כ' בב"ב (ל"ג) ד"ה א"ל כו' דמלוה ע"פ גובה מן היורשין כו' ונשבע שלא פרעו ע"ש הרי דס"ל באמת דאפי' א"י ולא הו"ל למידע חייבין אפילו ביורשין כ"ש בעלמא אמנם נראה דבא"י אם פרעתיך דווקא בשנולד לו ספק ויש כאן ריעותא ומש"ה בלא הו"ל למידע פטור אבל יורשין אין כאן שום ריעותא ואינו חשוב כלל כא"י אם פרעתיך ומש"ה איצטריך הך טעמא דטוענין ליורש וגם הרשב"ם ל דדוקא לענין יורשין שלא נולד ריעותא מחייב אבל בלא הו"ל למידע בעלמא אפשר דמודה דפטור. ומ"מ שיטת הרשב"ם לענין יורשין תמוה מאוד דהא בד' ע' שם גבי שטר כיס היוצא על היתומים משמע בהדיא דאי הי' האב נאמן לומר פרוע במגו דנאנסו גם היתומים פטורין ממילא אפי' לא טענו כלל וכ"כ שם בעצמו דטוענין ליתומים וכ"כ עוד בדף קע"ד שם ד"ה ר"ה כו' דהא דמלוה ע"פ גובה מן היורשין היינו כשחייב מודה דאי ל"ה טוענין ליורשין וע"ש בתד"ה ואם כ' לו התקבלתי כו' ודו"ק ואם כן אין לנו חולק על דברי הבעה"ת אמנם בסקט"ו הביא התומים שם דאפילו שניהם אינן יודעין אם פרעו דעת הרשב"א דחייב ואפי' בלא הו"ל למידע עיי"ש ומכל מקום נראה דבכה"ג דידן דאין החוב ברור קודם גם הרשב"א יודה דאפי' א"י אם פרעתיך פטור דאל"כ תיקשי מאי קמ"ל ר"ז דמגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותי' ת"ל דהו"ל א"י אם פרעתיך דהרי כבר נתחייב במזונותי' וא"י אם נפטר ותנן בהדיא דא"י אם פרעתיך חייב מיהו זה יש לדחות בכמה אנפי חדא דמ"מ איצטריך ר"ז דגם בכה"ג דשניהן שמא ג"כ חייב ועוד דדיני חיוב הבעל שאני דהו"א דבכה"ג לא חייבו לי' רבנן במזונותי' שכבר אינו בעלה והא לענין פירות איכא למ"ד דמשעה שנתן עיניו לגרשה אין לו לבעל פירות והו"א דגם מזונות אין לה ואצטריך לאשמועי' דמזונות עדיין חייב. אבל יש לדון מהך דסו"פ מי שמת נפל הבית עליו ועל אשתו דב"ה אומרים נכסי' בחזקתן דמספיקא לא מפקינן ממונא והא הוה כא"י אם פרעתיך וע"כ משום דאין חיוב הכתובה ברור דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וה"נ חיוב הסבלונות עדיין לא היו עומדין לידי גיבוי עד שעה שהיו חוזרין וההיא שעתא כבר נולד ספק חיוב הקנס ואף דאינו דומה לגמרי דהתם אותו הספק שעמדנו בו מעיקרא לא נתברר אבל כאן הספק שהי' מעיקרא נתברר והספק הוה מצ"א מ"מ אינו נראה לחלק דמ"מ למדנו דאין כאן חזקת חיוב עד עכשיו והשתא שמתברר כבר יש ספק אחר ואין לחלק וא"כ גם לדעת הרשב"א פטור בזה ובלא"ה. כבר הסכימו האחרונים דבלא הו"ל למידע גם א"י אם פרעתיך פטור וא"כ נראה ברור דבכה"ג אינו מחזיר הסבלונות. ועוד נראה דאפי' אם נחייב א"י אם פרעתיך אפי' לא הו"ל למידע מ"מ כיון דלא הו"ל למידע קיי"ל דבכ"ד דהאי ידע והאי לא ידע נשבע ונוטל והא דפטרו בחו"מ (סע"ה) א"י אם פרעתיך אפי' משבועה היינו דווקא ע"כ בהו"ל למידע אבל בלא הו"ל למידע ודאי חייב מיהו שבועה וא"כ יש לו לפחות עליו שבועה לכו"ע. ומ"מ באיתנהו לסבלונות בעין דהוה ברשותי' דמרא והספק קנס הוה מילתא אחריתי צ"ע אבל אי ליתנהו ואין עליו אלא חיוב ממון הדין ברור כמש"כ דע"ז הוה הקנס פרעון גמור ודו"ק:

(יא) עוד לענ"ד ברור דאף דגם אוכלין ומשקין חוזרין מכל מקום היכא דנתן לו מזונות והלה הי' לו מזונות ממ"א ומחמת מזונותיו לא הרויח ממ"א נהי דמשום טענה זו שהפסידו מלהרויח לא הוה מחייבינן לשכנגדו דקיי"ל מבטל כיסו של חבירו פטור מ"מ בכה"ג המזונות שנתן אינו חוזר דאף דאזלינן בתר אומדנא שלא נתן אלא ע"מ לכנוס מ"מ זה דווקא בנותן מתנה דאין הולכין אלא אחר דעת הנותן לבד אבל כאן אין הולכין אחר דעתו לבד דהוה כמוכר כיון דשכנגדו מפסיד אין הולכין אחר דעתו אלא אחר דעת שניהם וראי' ברורה מב"ק (דקט"ז) גבי טול דינר והעבירני דאין לו אלא שכרו דיכול לומר משטה אני בך ואפ"ה בצייד השולה דגים מן הים כיון דהי' מרויח בכיוצא בו אמרינן דנותן לו שכרו משלם והטעם ברור דבכה"ג לא אזלינן בתר דעתי' לחוד. וע' תו' שם בע"ב ד"ה להביא כו' גבי השוכר את הפועל להביא כרוב ודרומסקנין לחולה דאפי' מת החולה דודאי הוה אומדנא דמוכח דלא התנה לו שכר גדול אלא בשביל החולה מ"מ כיון דהי' משתכר בכיוצא בו ממ"א נותן לו שכרו משלם וע"כ דבכה"ג לא אזלינן בתר אומדנא ודווקא במתנה דהולכין אחר דעתו לבד הוה אומדנא אבל היכא שחבירו מפסיד ג"כ אין הולכין אלא אחר דעת שניהם וה"נ לענין סבלונות הדין כן זה נראה ברור:

(יב) עוד פסק שם בשו"ע דאם עשה סעודה והוצאות כמנהג המדינה חייב החוזר לשלם והוא מדברי הרמב"ם והנה הראב"ד השיג עליו מר"פ המוכר פירות גבי מכר זרעוני גינה ולא צמחו דקיי"ל התם דאין נותן לו אלא דמי זרע אבל דמי הוצאה אינו מתחייב והנה הרב המגיד חילק דהתם עשה ההוצאה להרווחה אבל כאן לא עשה אלא כמנהג המדינה והט"ז כ' ע"ז דאין בו כדי לחלק וחילק באופן אחר דהתם בשעה שמכר לו לא הי' היזק אבל כאן בשעה שחוזר בו עושה ההיזק דההוצאות כבר הי' ועד השתא שהי' צורך בהן לא הי' היזק ובשעת החזרה נעשה היזק והנה עדיין אין מקור לדברי הרמב"ם ועו"ק לי לחילוק הרב ע"ז דהא אמרינן התם וי"א אף דמי הוצאה ואמרינן מאן י"א רשב"ג ומייתי רשב"ג דנותן בהמה לטבח וקילקלה נותן לו דמי בושתו ודמי בושת אורחיו ע"ש ולחילוק הט"ז אינו דומה כלל דהא התם גבי טבח נעשה ההיזק בשעת מעשה ובכה"ג לכו"ע חייב וע"כ דאין לחלק בזה כלל ע"כ נלענ"ד דבלא"ה ע"כ צריכין אנו לחלק הא דפטרינן התם דמי ההוצאה דמ"ש מטיהר את הטמא ובעה"ב עירבן עם פירותיו דקיי"ל דחייב לר"מ דדאין דד"ג ועי' תוס' ב"ק (ד"ק) ד"ה טהר את הטמא כו' וקיי"ל כר"מ ובלאו הא דקיי"ל כר"מ א"א כלל לומר דלר"מ חייב הכא דא"כ לימא מאן י"א ר"מ וע"כ דגם לר"מ פטור התם ותיקשי טובא מ"ש מהך דטיהר את הטמא דחייב החכם בהפסד פירות שעירבן הבעה"ב בעצמו וה"נ ליתחייב במה שעשה הבעה"ב הוצאות ע"ז. שוב ראיתי שכבר נתעורר בזה הרמב"ן בדיני דגרמי שלו והאריך לחלק ודבריו נוטין לדברי הרה"מ דכל שעושה מצד המנהג מיקרי ההיזק מחמתו והוא הגורם אבל מה שעושה להרווחתו לא מיקרי זה הגורם ואין ההיזק עליו ועירבן עם פירותיו צ"ל דה"נו דכמאן דאמר לו לערבן בפירותיו דמי וצ"ע אבל עכ"פ דברי הרמב"ם מוכרחין מהך דטיהר את הטמא וז"ב וכיון דמדיני דגרמי הוא פשוט דאינו אלא כשחוזר בו מרצונו אבל במתה או במאיס פלי דהוה אונס או במת הוא פשוט פשוט דאין דד"ג באונס ואינו מחזיר ההוצאות כ"ז נראה לדינא בהלכות העמומות האלו ולמעשה צריך עוד להתיישב. וה' יצילנו משגיאות:

(יג) כתב בספר חסידים שלא ישא אדם בת אחותו. ושני אחים לא ישאו שתי אחיות ואב ובנו לא ישאו שתי אחיות ובנוב"י דחה דבריו בשתי ידים דבגמ' אמרינן דמטה לישא בת אחותו גם אמרינן בברכות (דמ"ד) שמוני' זוגים אחים כהנים נשואים שמונים זוגות אחיות כהנות ובכתובות ר"פ וברי' הוו נשואי תרתי בנתי' דאבא סיראה ע"ש ולענ"ד כל דברי הס"ח הם משום חשש סכנה והנה באמת בזמן הש"ס כיון דהוה מצוה לישא ב"א א"כ שומר מצוה לא ידע דבר רע אבל השתא נולד חשש איסור בדבר וא"כ הדר הוה סכנה. והנה אמרינן בקידושין (י"ב) דרב מנגיד על חתנא דדר בי חמוה. וערש"י מתוך שרגיל להיות אהבה ביניהן חיישינן לתקלה וע' בתוס' שנדחקו הרבה דבזמנינו דרים בבי תמוה וכת' דהשתא דרים בשביל טובת הנאה משום שדרים בלא שכירות ויש הוכחה שאינן דרים בשביל חמותם והוא דחוק מאוד דבש"ס לא חילקו בדבר וכ"ש לפירש"י דבאמת חיישינן לתקלה ומש"כ עוד דסמכי אל"ב לענ"ד גם לל"ב נהי דלא מנגיד מ"מ פריצותא הוה כדקיי"ל באידך מילי דהתם אלא שסמכו להקל וא"א בדבר וא"כ כ"ז שהיא חמותו לבד אבל כשהיא גם אחותו כשישא בתה דתהי' חמותו ואחותו דהקורבה גדולה ביותר חיישינן טפי לתקלה ומש"ה יש לאסור וכיון דאיכא חשש איסור חיישינן לסכנה ועוד י"ל בדרך חידוד דהנה קיי"ל דבאחותו מתייחד לפרקים. והנה י"ל כמו דאמרינן גבי אב לענין חיבוק בתו דנתקדשה אסור ה"נ י"ל דבנתקדשה אסור ואף דאין איסור חל על איסור מ"מ אין זה אלא לענין עונש אבל האיסור חמור כדאמרינן ביבמות (דל"ב) נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים והנה בזמן הש"ס דלא הוה שכיחי בבית חמותם ליכא למיחש למידי וכן בשנשאת לאחר אבל בזמנינו דדרים בבית חמותם איכא למיחש דאתי לידי יחוד כיון דמעיקרא לא הוו בדיל מינה מיחוד והיא גזירה פשוטה בכל הש"ס ודעת הרבה פו' דיחוד דאו' ושפיר איכא למגזר ואף הס"ח לא אסר אלא בחיי אמה ואין בידי לעיין בו והך דשני אחים לא ישאו שתי אחיות ואב ובנו. לענ"ד באמת לא דכולם הוה סכנה דרובא ודאי לאו סכנה ואינהו הוה ידעי להבחין בזה אבל אנן יתמי דלא ידעינן קיי"ל דבסכנה אין הולכין אחר הרוב וחוששין למיעוט ואסרו להקיז בכל ערב יו"ט משום ערב יו"ט של עצרת ומר ידידי הגאון הר"ר שואל זעליג נ"י אמר דכל אלו הדברים משום מילתא דתמיהא ושלטי בה עינא בישא ובזמניהם דהיו שכיחין לא שלטא בה עינא ודפח"ח וסעד לדבריו בדברי התו' מו"ק ח' ד"ה וארון עם המת בחצר. דבירושלמי התיר במת מפורסם אפי' בשוק ובזמנינו שאין קהילות הרבה הכל הוה מת מפורסם ע"ש. וכה"ג כ' עוד בע"ג (ט"ו) ד"ה אימר כו' דדווקא בימיהם אסרו למכור בהמה טמאה לעו"ג שהיו הרבה יהודים ביחד ואם הי' לו בהמה שא"צ לה הי' מוכרה לחבירו. אבל עכשיו שאנו מעט אם נאסור למכור יפסידנה כו' וה"נ הוה איפכא לחומרא וא"כ י"ל דבזמנינו דדשו בה רבים תו לא שלטא בה ג"כ עינא וליכא למיחש למידי ושלום על ישראל.

תוכן העניינים

בכורי יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה