אור ברסלב

בכורי יוסף· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן ה

סימן ד

חו"מ (סצ"ו ס"ה) אבל הסומא ה"ה ככל האדם ונשבע כל מיני שבועות וכן נשבעין על טענתו ע"כ הנה בב"ק (פ"ו) סבר ר"י דסומא פטור מכל המצות ויש פוסקין שכתבו דאליבי' פטור אפי' מלאוין וא"כ פסקא דהכא לכאורה דלא כוותי' אמנם אחר העיון נראה לדקדק דאדרבה לר"י נצרכה דלרבנן דסברי דחייב בכל המצות א"כ פשיטא דישראל גמור הוא וכן ע"כ דהוא בר דעת דמחייבינן לי' בכל המצות שהניחו ופשיטא דנשבע ומשמעות הב"י בכאן דקמ"ל דהוא בן דעת ולענ"ד זה תמוה דלא מצינו סברא כזו דכי בשביל שנסתמא נטרפה דעתו ואליבא דרבנן דחייב במצות פשיטא דבן דעת הוא ומהיכי תיתי הו"ל למיטעי ומאי קמ"ל וע"כ סי' נראה איפכא דאדרבה כ בכל המצות קיי"ל כר"י דפטור ומיהו נהי דפוטר ר"י מכל המצות נראה ברור מיהת דבמצות ב"נ ודאי חייב דאין סברא כלל שיהי' מותר לעבוד ע"ג ולכפור בעיקר ונאוף ורצוח וגזול ואפי' שור ההורג אדם נסקל וודאי לאו כללא הוא לפוטרו מכל המצות ובמצות ב"נ ודאי חייב (מיהו זה נראה דאינו בחומר ב"נ) ומ"מ כשלוה חייב לשלם וכן יש לו נאמנות על השבועה וחייב שבועה והיינו אפילו לר"י ומש"ה איצטריך לי' לאשמועינן וכן גבי גלות פסק הרמב"ם ז"ל כר"י ולכאורה לא שמעינן לי' לר"מ דפליג עלי' דר"י אלא משום דחייבו בגלות אבל באינך ג"ש דיליף ר"י רשע רשע ומכה מכה כו"ע דרשי לי' בדו"ט. וכיון דפסקינן גבי גלות כוותי' לכאורה ה"נ בכל המצות. ומש"ה הכא אשמועינן דכיון דאף עובד כוכבים חייב לשלם כשלוה איהו נמי נשבע כיון דיש לו נאמנות. והנה לפי שי' התוס' בנדה (ד"נ) דלרבנן דר"מ דהיינו ר"י בכ"ד ואף סומא בשתי עיניו כשר לדון. ע"כ מוכח דבדינין כדין ב"נ ע"כ איתא וחייב לשלם. דאי ל"ה היכי דן לר"י הא אמרינן בריש כה"ג דכל שאין דנין אותו אינו דן לכו"ע דהתקוששו וקושו. וע"כ בהלואתו ובהזיקיו לפחות כעובד כוכבים וכדביארנו

מיהו לפי ש התוס' בנדה שם ובב"ק (ט"ו) דאשה פסולה לדון א"כ לכאורה אי קיי"ל כר"י קשה כי מכשרינן סומא לדון הא כי היכי דילפינן ק (פ"ח) דעבד פסול להעיד ממה"צ דאשה וגזלן מה הני דכשירין לבא בקהל פסולין להעיד עבד דפסול קהל לא כ"ש מה לאשה שאינה במילה גזלן יוכיח מה לגזלן דמעשיו גרמו לו אשה תוכיח ופירש"י דצד השוה שאינן זהירין במצות זה מפני רשעו וזה מתני שאינו מצווה וה"נ איכא למיעבד ק"ו מחייבי מיתות ומלקיות דאינהו חייבין וסומא פטור ואפ"ה פסילי, לדון אשה כשיטת התו' וגזלן כדקיי"ל דכל הפסול להעיד פסול לדון ונעשה צד השוה שאין זהירין במצות וה"ה סומא וא"כ פסול לדון ומיהו הרא"ש בש"מ לא ניחא לי' הך צד השוה דפירש"י ופי' בהצד השוה דאינן מצוון בכל המצות דגזלן דפסיל לדון אינו משווה לדון וא"כ השתא דעל הך גופי' עבדינן ק"ו לא שייך הך צד השוה מיהו לשי' רש"י ודאי קשה גם להרא"ש בקל יש לעשות צד השוה אחרינא ונראה דלר"י יש ללמוד מקרא דסומא כשר לדון דהנה בריש מצות חציצה אמרינן דלר"י נפ"ל דלחליצה לא בעינן סנהדרין דאמר מר לעיני פרט לסומא ומדאיצטריך קרא למעוטי סומין ע"כ לא בעינן סנהדרין דאי סנהדרין בעינן מדר"י, נפקא דב"ד מנוקין מכל מום ואידך ההוא מיבעיא לי' לכדרבא דצריכי דיינא למיחזי רוקא דכתיב לעיני הזקנים וירקה ואידך אין ה"נ לכדרבא אתי כו' יעו"ש והכי הוה מסקנא ולכאורה קשה דא"כ כך אמר מר לעיני פרט לסומין לא קאי וקיי"ל דאמר מר הילכתא היא עו"ק דהך אמר מר ליתא בכל הש"ס הך לישנא והנראה דהנה בסו"פ תנן לעיני הזקנים וירקה רוק הנראה לדיינים ובגמרא א"ר צריכי דייני למיחזי רוקא דכתיב לעיני הזקנים וירקה. ולכאורה הך דרבא היינו מתני' והנראה דהנה בדיעבד קיי"ל דרקיקה לא מעכבא אלא ראוי נראה דמעכבא וכי היכי דבקריאה ראוי מעכב וא"כ ה"נ דיינים סומין דקיי"ל דפסול דיעבד היינו משום דבעינן ראוי למיחזי רוקא וזה פי' המשנה רוק הנראה לדיינין היינו שיהא ראוי להראות לדיינין והיינו שלא יהיו סומין וזה מעכב בדיעבד וא"ר בגמרא דלכתחילה למצוה בעינן נמי שהדיינין יראו באמת הרוק וכי היכי דקיי"ל גבי בילה דראוי מעבב דיעבד ולמצוה בעינן בילה ממש והנה כתבו החוס' בנדה (ס"ו) וכ"ד דהא דלא מעכב אלא ראוי דסברא הוא דכיון דליכא קרא לעכב אמרינן דלעיכוב בעינן ראוי והך גופה למצוה היכי דשייכא יעו"ש וא"כ הסוגי' מבואר היטיב דהך אמר מר היינו מהני' דרוק הנראה לדיינין דהיינו שלא יהיו סומין ובעי לאוכוחי מינה דע"כ דלא בעינן סנהדרין דאי ל"ה לא צריך למעוטי סומין ודחי דליכא למילף מינה דלא בעינן סנהדרין דלעולם בעינן סנהדרין וע"ש בתוס' דהיינו משום דכתיב השערה. כיון דבעינן סנהדרין אין ה"נ דע"כ סומין לא. ואי דא"כ קרא למאי אתי הא טעמא דלא בעינן אלא ראוי בדיעבד משום דלא מייתרא קרא א"כ השתא דקרא באמת מיותר נימא כדרבא דרקיקה גופה מעכבא דיעבד ולא מצינן למידק דלא בעינן סנהדרין. אבל לפי המסקנא דילפינן מקרא דלא בעינן סנהדרין איצטריך קרא לראוי והיינו לסומין וכדמתני' ורבא למצוה והאי אמר מר שפיר קאי לפי המסקנא ומבואר הסוגי' כמין חומר ולכאורה דברי התוס' שם ד"ה ש"מ דפסק ר"ת דסומא באחד מעיניו כשר לחליצה דכיון דלפי המסקנא לא בעינן אלא שיראו הרוק. ובאחד מעיניו יכול לראות לכאורה הוה תיובתא לדידן דמשמע דהוה ס"ד והדר בי' אבל דברינו נראין מוכרחין ודברי התוס' נראה לפרש דלפי הס"ד דממעט סתמא סומין מלעיני הו"ל למעט אפילו באחד מעיניו כי היכי דר"מ ממעט אף סומא מאחד בעיניו בנדה שם מדכתיב לעיני הכהן ובעי שניהן. אבל לפי המסקנא דש"מ דקרא לא אתי אלא ראוי לראי' די באחד מעיניו ולא ממעטינן אלא סומא גמור וז"ב והיינו דרבא קמ"ל דמשמעותא דקרא אתי לאשמועינן דבעי ראי' והיינו ראי' ממש למצוה וראוי לעכב והנה אמר התם דבחליצה דכתיב ונקרא שמו בישראל ע"כ אתי עד שיהי' אביו ואמו מישראל. וע"ש בתוס' דהיינו דאי למעוטי גר בעלמא אתי בשאר דינין נמי בעינן מקרב אחיך וחליצה לא גרע משאר דינין יעו"ש וא"כ אף אנו נאמר דמדבעינן בחליצה קרא למעוטי סומין ע"כ בשאר דינין כשר דאי ל"ה חליצה לא גרע משאר דינין [ומיהו הרי"ף והרמב"ם פסקו דסומא בשתי עיניו פסול לדון ואכמ"ל] ומזה הוכחה ג"כ דע"כ חייב בד"מ דאי ל"ה תיקשי הא משמע בריש כה"ג דהתקוששו וקושו הוה סברא פשוטה אליבא דכו"ע ואי אינו בד"מ היכא דן וע"כ דחייב וא"כ איכא ילפותא בהדיא דכשר לדון ולק"מ לר"י ושפיר י"ל דקיי"ל כותי' כמשמעות הפו' בהך דשבועה וכן פסק הרבינו ירוחם כר"י וכבר כתבנו דכן משמע מפסק הרמב"ם גבי גלות וא"כ נראה דאף דמדברי האחרונים וכ"פ משמע דלא קיי"ל כר"י מ"מ לענין להוציא בקידוש היום וברה"מ ושופר וכ"מ יש להחמיר בספק של תורה. דכל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן וסומא דפטור אליבא דר"י אינו יכול להוציא ולחוש לדעת ר"י ומשמעות הרמב"ם והמחבר ובאמת רב יוסף מספקא לי' התם בב"ק אי הלכה כר"י וקיי"ל דר"מ ור"י הלכה כר"י ורב שישא ברי' דר"א מפרש טעמי' ומשמע דהילכתא כוותי' ומיהו הא דקיי"ל וראיתם פרט לכסות סומא. ובריש חגיגה רגלים פרט לסומא דפטור מראי' ובסוף פסחים דממעט ראב"י סומא מהגדה משמע דלא כר"י ומיהו הני מתניתא נינהו והך דראב"י פליג התם ר"י וי"ל דהיינו טעמא באמת דלא משמע לי' מיעוטא משום דקיי"ל כר"י ועוד יתבאר בזה לפנינו ועכ"פ ספיקא הוה ויש לחוש לחומרא.

והנה הרא"ש בב"ק שם פסק כסתמא דמתניתין דהמבייש את הסומא חייב דלא כר"י ומשמע דבכל דוכתא לא סבר כר"י אבל הרא"ש לא הביא פי' התוס' בהך דר"י דסומא אין לו בושת. ומשמע דמפרש כפשוטו דהמבייש את הסומא פטור כי היכי דאר"י אין לעבדים בושת ולפ"ז לא אריא ושפיר י"ל שפסק כר"י וכאשר נבאר דהנה אמר התם על מתני' דהמבייש את הסומא חייב מתניתין דלא כר"י. דתניא רי"א סומא אין לו בושת וכו' מ"ט דר"י גמר עינך עינך מע"ז ופירש"י דע"ז ליתא בסומין דבעינן ראי' דאם לא ראה היך יעיד וא"כ קאי על המתחייבין. וא"כ הך דסומא אין לו בושת היינו שסומא שבייש אינו חייב בבושת וכן פי' התוס' ז"ל בהדי' וא"כ ע"כ הא דאמר מתניתין דלא כר"י אף דבמתני' לא תני אלא המבייש את הסומא חייב כבר נדחק רש"י דהכי קאמר והא בישן פי' דישן שבייש פטור ומדלא פי' דסומא שבייש פטור ש"מ דסומא שבייש חייב ועיקר חסר מן הספר ודיוקא גופא אינו מוכרח כ"כ והדוחק מבואר עוד הקשו התוס' דא"כ נילף נמי דגזלנים וקרובים ופסולים דאין בע"ז ליתנהו בבושת ותירוצם דחוק מאוד לכל מעיין. עוד הקשו דלפי המסקנא דפוטרו מכל הדינין למ"ל קרא גבי בושת ונדחקו ליישב דאי לאו קרא דגבי בושת הוה מסתברא למדרש גבי גלות כר"מ יעו"ש וכ"ז דחוק [והנה מקושייתם דאי ליתא בדינין פטור נמי גבי בושת לא קשי' לסברתנו דלעיל דסומא חייב בכל נזקין דמ"מ אף שחייב בנזק נראה פשוט דבד"ד פטור דזה חידוש וה"נ בב"נ שחבל את ישראל בשוגג ובגרם נראה דפטור מד"ד ופשוט] והעיקר קשה לי מאוד דלשון סומא אין לו בושת משמע דהמבייש את הסומא פטור כי הך דאין לעבדים בושת ותימא מאוד להפך הדברים. ע"כ נראה לענ"ד דיש לפרש כפשוטו דסומא אין לו בושת היינו דאין חייבין על בושת סומא וא"כ אתי שפיר מתניתין דלא כר"י כפשוטו דהא במתני' תנן דהמבייש אח הסומא חייב. והא דכתבו התוס' דהא מילפותא משתמע דקאי על המתחייבין נראה דשפיר איכא למשמע על המתביישין והיינו לפי המסקנא דר"י פוטר סומא מכל מצות שבתורה וכל דינין שבתורה א"כ פשיטא דלא משכחת עדים זוממין שהעידו בסומא והוזמו כיון דפטור מכל דינין א"כ עדים שהעידו עליו לא חייבוהו כלום וא"כ אף אי הוזמו פטורין וה"נ המביישו פטור ואף שהעלינו ברור דלא פוטרו ר"י על גזילתו והלואתו ונזקיו ועוד דהך מתניתא לא תני אלא חייבי מיתות ומלקיות וא"כ לכאורה שפיר איכא ע"ז שהעידו בסומא נראה דהנה בכתובות (ל"ג) אמר אביי דע"ז לא צריכי התראה דמי איכא מידי דאינהו בעו למיקטל בלא התראה ואינהו בעו התראה. ורחמנא אמר כאשר זמם ופריך לי' אלא זוממי בן גרושה דלאו מאשר זמם נפקא ה"נ דבעי התראה. ומשני משפט אחד משפט השוה לכולכם ופירש"י וכיון דרוב ע"ז לא בעי התראה הני נמי לא בעי התראה ויעו"ש דסברת אביי אינה אלא בחייבי מלקות ומיתה והוו רובא והיינו דאינהו הוו רוב החיובין ודו"ק וא"כ ה"נ י"ל כיון דליתא ברוב ע"ז שפיר יליף לי' לענין בושת ועוד י"ל דלגבי סומא נמי כל ע"ז נמי ליתא דיליף ממשפט אחד וכדאמר התם אביי ושפיר יליף לענין בושת ושפיר קאי דרשא על הניזקין ולא על המזיקין וא"כ פשוט דמתיישב קו' התוס' מקרובים ופסולים דעלייהו איכא חיוב ע"ז אי העידו עליהן. ומקרובים בל"ה ל"ק דאיתנהו ברחוקין בתורת ע"ז וכ"כ הש"מ וגם קושית התוס' דלמ"ל קרא גבי בושת א"ש בפשיטו' דהא השתא ילפותא הוה דאינן חייבין על בושתו וזה לא משתמע כלל עד השתא ומתיישב מאוד בסוגית הש"ס וא"כ הרא"ש דלא הביא פי' התוס' משמע דמפרש כפשוטו וכמו שנתבאר וא"כ הך דרשא דבושת לא שייכא כלל לאינך דינים ושפיר י"ל דבכל המצות שפיר פסק כר"י ותדע דאל"ה היכי פסק בפשיטות דלא כר"י מכח הך סתמא רא הא חזינן דר"י מספקא לי' אי הילכתא כר"י ולא הביא שום ראי' כלל דלא כר"י אלא נראה דהך דינא דבושת לא תליא כלל לכל המצות ומש"ה פסק כסתם מתני' לענין בושת ובכל המצות שפיר י"ל כר"י והא דפליג מתניתין דהכא בבושת לאו משום דלא סבירא לה דפטור סכל דינין וליכא למילף ג"ש לענין בושת אלא נראה דכבר כתבו התו' בריש ב"ק גבי כולן כאבות הן לשלם ממיטב דבושת נ"ל מיטב מג"ש דעינך מע"ז והכי דריש לי' בספרי יעו"ש ושם בד"ז ד"ה שור רעהו ובריש החובל (דפ"ד) ד"ה ר"א כתבו דהנך ג"ש לא נתקבלו אלא לענין מיטב יעו"ש היטב ונ"ל דר"י דריש לענין כל מילי כי היכי דדריש לי' ר"א בריש החובל שם לענין עין תחת עין ממון ומש"ה תנא דידן פליג ולא דריש לי' אלא לענין מיטב אבל בכל הדינין שפיר י"ל דסבר כר"י והרא"ש לא פסק כס"מ אלא לענין בושת ובסברא זו יובן לנו דברי התוס' דתי' על קושי' הנ"ל דכיון דפטר ר"י סומא מכל דינין א"כ למ"ל קרא גבי בושת ותי' דאחר שמצא קרא לכל דינין חזר בו מקרא דבושת. ולכאורה תמוה דהא ג"ש הוא וקיי"ל דאין אדם דן ג"ש מעצמו אלא א"כ קיבלה מרבותיו והיכי שייך דחזר בו ולפי דברינו א"ש דמתחילה הוה דן הך ג"ש לכל מילי וכבר כתבו התו' בכ"ד דהג"ש לא נתקבלו בפירושיהן ואח"כ חזר בו ולא דנה אלא לענין מיטב בלבד וכסתם ספרי דהבאנו לעיל דקיי"ל דס"ס ר"י וז"ב ומיהו כ"ז נשי' דחזר בו אבל כבר פירשנו דעדיין היא מחלוקת וג"ש דבושת אכתי צריכא לי' לר"י ולא חזר בו כלל אלא אנן לא סברינן כוותי' בהא אבל בכל המצות שפיר י"ל דקיי"ל כיותי' וכן נראה מהגהת אשר"י דהביא הך דר"י ופי' דמדרבנן מודה דחייב משמע דס"ל כוותי' להלכה ופשיטא דיש לחוש לחומרא לענין להוציא את הרבים ידי חובתן:

והנה כבר כתבו האחרונים דמדברי התו' שם דכתבו דמדרבנן מודה ר"י דחייב דאי ל"ה הוה כעובר כוכבים דאינו נוהג בתורת ישראל כלל משמע דאפי' בלאוין פטרו ר"י דאי ל"ה אמאי הוה כעובד כוכבים. אבל הרשב"א בש"מ כתב על דברי התו' דל"נ דא"כ אמאי שמח ר"י אי אין הלכה כר"י דלא מפקידנא ועבדינא:

ואי חייב מדרבנן אכתי מחויב מלא תסור וש"מ דס"ל דבלאוין מצווה דאי לאו הכי לא תסור גופי' ליכא גבי' ובאמת כן משמעות הש"ס דפוטרו מחייבי מלקות משמע דאי עבר פטור ממלקות אבל איסורא איכא ולענ"ד י"ל דאף התוס' מודים דבלאוין חייב והא דכתבו דהוה כעובד כוכבים היינו כיון דאינו נוהג בת"י בקום ועשה לא מינכרא דהוא ישראל ובדרך זה יש ליישב גם קו' הרשב"א ז"ל דלכאורה הא דרשינן בספרי ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ליתן ל"ת על כל עשה וא"כ ליתחייב סומא בכל מ"ע משום הל"ת אבל נראה ברור דהא ילפינן דפטור מכל המצות דכל שאינו במשפטים אינו במצות וחקים וכי ל"ת אינה בכלל מצות הא הכי אמרינן בכ"ד תרי"ג מצות הן אלא דאמרינן דלא פטרה תורה לסומא אלא דאינו מחויב בקום ועשה מצוה אבל לעבור לא ניתנה לו רשות וה"נ משמע לישנא דכן הי' ר"י פוטרו מכל מצות האמורות בתורה וא"כ מלא תסור נמי לא מחייבינן לי' לעשות דלא עדיף מכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושפיר אר"י דלא מיפקד לעשות ומש"ה נמי כתבו דהוא כעובד כוכבים משום דאינו עושה כלל אבל שפיר מודו דבלאוין מחויב וגם דברי הרא"ש בס"ק פוטרו מיהו לכ"ע ממלקות גם בעיקר הדין צ"ע לענ"ד דקידושין דכתב נמי דסומא מיחייב מדרבנן שלא יהי' נראה כעובד כוכבים אבל אשה מחייבה במל"ת ועשה שאין הזמן גרמא כוונתו בל"ת המביאות לעשו' אבל סומא אינו בל"ת שבעשי' כלל אבל לא שיהי' מותר לעבור ומ"מ כיון דאינו בעשי' לא מינכרא מילתא דהוא בתורת ישראל והנה הגאון ארצות החיים בסי' י"ז כתב להביא ראי' דפטור אף מלאוין מסוגיא דפסחים (מ"ח) גבי הואיל דפריך ממתניתא דיש חורש תלם אחד וחייב שמונה לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשים בכלה"כ ושביעית ביו"ט ואי אמרינן הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור ואי ס"ד דסומא חייב בלאוין ופטור מעשה לר"י לוקי דר"י היא ומש"ה ליכא הואיל הנה מלבד דלפי דברי התוס' שם ד"ה כתישה ומכ"ש לשי' רשב"ם שם דפריך משום מלאכה שאינה צריכה לגופה אין כאן ראי' [ומיהו ד"ק צ"ע דהא השתא מיהו צריכה לי' לגופה] וכן לשי' ר"ת אינה מוכרחת יעו"ש בלא"ה א"י מקום לדבריו דהא תנא איכפל למיחשב לאוי לטפויי מלקות וכדאמרינן עלה בהדי' במכות דלא חשיב זרוע ביו"ט דאין חילוק מלאכות ליו"ט יעו"ש וה"נ דחקינן בשבועות גבי ברייתא דיש אוכל אכילה אחת וחייב ד"ח כו' דלשכחו כולהו דליחול אהדדי ואי לענין א"צ לזה וא"כ היכי לוקי בסומא ור"י הא בהדי' פוטרו מיהו לכ"ע ממלקות גם בעיקר הדין צ"ע לענ"ד דאע"ג דסומא אין מצווה לכסות אי חורש כדי שיכסה ישראל מותר לו לחרוש ביו"ט כיון דניתנה לדחות להישראל וראי' מריש חמיד נשחט דמחוסר כיפורים בעה"ש עבר כהן אעשה דהשלמה כדי שיקיים הישראל מצות פסח ועי' תוס' בריש שבת גבי התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה ודו"ק ועי' תו"י כתובות (ד"מ) ד"ה אי כו' ול"נ דגבי דידה ליכא עשה דאי בעי אמרה לא בעינא לי' ע"ש ומשמע לכאורה דעשה דידי' אינו מתיר לה אבל החילוק מבואר דהתם הוי איסור דידה איסורא בפ"ט ודו"ק ואדרבה לשאר הפירושים יל"ד מסוגי' הש"ס איפכא דדווקא משו' דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל גם עליו הא ל"ה את דעלה ודאי ליכא עשה שרי לה נמי וי"ל דהתם אין עלי' איסור אלא כשהוא מצווה על האיסור ודו"ק עוד הביא ראי' דפטור אף מלאוין מירושלמי דסוטה דהוא סומא והיא סומא אינה שותה. וא דפטר מכל המצות וש"מ דפטור אף מלאוין והנה טעם הגאון דסבר דפטורא הוי משום דכיון דאינו בלאוין לא מיתסרא עלי' וכיון דלא מיתסרא לא מצי מקני לה אבל לענ"ד י"ל דהירושלמי סבר דוקנא לה חובה כתנאי דידן בריש סוטה וא"כ ודאי י"ל דכל שאינו במצות וקנא לה אינו בדין כל הפרשה. אף דאיתא בלאוי ומיתסרא עלי' וכיון דאם הוא סומא אינה שותה ה"נ אם היא סומא כדאקשינהו אהדדי בש"ס דילן סו"פ ארוסה יעו"ש ועוד דע"כ צ"ל הכי לשי' הפו' דהבאנו דפוסקים כר"י וא"כ בש"ם דידן שם למ"ל קרא ונעלם מעיני אשה פרט לסומא אי לא מיתסרה עלי' פשיטא דאינו מקנא לה כדאמרינן ברי"פ שם. וע"כ דבלאוין מחייב ושפיר מיתסרא עלי' וטעם הירוש' דלר"י אינה שותה משום דוקנא לה חובה וש"ס דילן או דקאי למ"ד רשות או דאף דהוה מצוה מ"מ סבר דאף דאינו מצווה בקינוי מ"מ יכול להשקותה דקינויו קינוי ולא הוה כחרש ועכ"פ מש"ס דידן מוכח דבלאוין מחייב. והנה הגאון הנ"ל הביא ראי' לחייב בלאוין מריש יבמות דפריך ולחשוב בצרות דפוטרות מחליצה אנוסת אביו ומשני דר"י היא דאוסר אנוסת אביו ובאיסורא לא מיירי:

ואי דסומא לר"י גם בלאוין ליתא א"כ ליחשוב בהיתרא וכגון בסומא ואי משום הא לא אריא לפי שי' התוס' דמדרבנן אסור וא"כ הא התם גם באיסורא דרבנן לא מיירי כדהוכיחו התוס' שם ד"ה לר"י ע"ש אבל לע"ד ראי' ברורה מיבמות (ע"ז) דאמר אי לאו דאמר ר"י הכתוב תלאן בלידה לא מצא ידיו ורגליו בביה"מ מכדי אמר מר קהל גרים איקרי קהל מצרי שני במה יטהר דילמא דאי עבר ונסיב דאי לא כתיב קרא ואי ס"ד דלר"י סומא ליתא אף בלאוין משכחת לה בסומין ובהיתרא וע"כ דבלאוין מחייב וזו ראי' ברורה לכו"ע עוד נלענ"ד ראי' ברורה מנדה (דף י"ג) דתנן החרשת והשוטה והסומא כו' פקחות מתקנות אותן והן אוכלות בתרומה ופריך בגמ' סומא איהי תבדוק נפשה ותיחזי לחברתה ואריב"ח סומא אינה משנה ואי ס"ד דלר"י סומא אינו מצווה גם בלאוין מאי פריך לוקי דר"י היא ולר"י כיון דאינה מציוה על הנדות וגם בלפני עור ליתה נראה פשוט דלא מהימנא על איסורין ונהי דבתחלת ראי' כשהיא מוחזקת לטהורה י"ל לשי' הר"ן סוף לולב הגזול דאפי' קטן נאמן בדבר שבידו כל שהוא בחזקת טהרה אפי' במידי דאורייתא א"כ י"ל דה"נ סומא אבל בסוף ראי' וכגון בזבה דבעי ספירת נקיים לשם טהרה ולטבילה דהוה בחזקת איסור נראה פשוט דכל שאינו מצווה בדבר אין נאמן עליו דהא פירש"י בחולין (ד' י') דנ"ל דעד אחד נאמן באיסורין במקום דאיתחזק איסורא ובידו מושחט את בן הבקר ואכלי כהנים ולא הצריכה תורה להעמיד עדים על הדבר. וא"כ פשוט דזה דווקא במחוייב בדבר אבל מי שאינו מחויב מנ"ל דלהימנא וא"כ א"ש דבעי פקחות מתקנות אותן ומפרישין אותה בטהרה ואח"כ כיון דאינה בחזקת רואה כדכתבו התוס' בריש גיטין יעו"ש נאמנת בעצמה וכי היכי דקטן נאמן אף בדאורייתא בדבר שבידו ולא איתחזק איסורא וכדברי הר"ן ז"ל וע"כ דבלאוין מחויב סומא אף לר"י וא"כ ודאי דאית לה נאמנות ומשו"ה הוצרך לומר דאינה משנה וזו ראי' ברורה ומוכרחת:

עוד כתב להקשות דאי סומא חייב בלאוין לר"י איצטריך הקישא דלא תאכל חמץ לאכילת מצה לסומא לר"י והנה לפי מש"כ לעיל דכל דבר שבעשי' ע"כ סומא פטור כבר יתיישב היטב דסומא ע"כ פטור מאכילת מצה וע"כ דהקישא לא קאי עליו ונכון אבל מש"כ דבש"כ דיו בחד קרא יתירא ליתא דפשוט דלר"י דסבר דבעי דוקא ג"כ צריך תרי קראי יתירי וכ"כ התו' בזבחים (י"ח) ד"ה אתיא ע"ש וא"כ לאביי דמצה והקהל וקידוש היום הוו ג"כ ומצה וקידוש היום איצטריך לסומא ליכא אלא חד יתורא ודו"ק:

גם מש"כ דלפי שי' הרמב"ם דמש"ה לא הוה תמורה לאו הניתק לעשה דהלאו שוה בכל אבל העשה ליתא בשותפין דאין עושין תמורה ואי סומא לר"י איתא בלאוין וליתא בעשה א"כ לאו הניתק לעשה לר"י היכי משכחת לה הא כל לאוין איתא בסומא וליתא עשה גבי' לפנ"ד י"ל דטעמי' דהרמב"ם גבי תמורה היינו משום כיון דשותפין שהמירו דליתא לעשה גבייהו לוקין וכיון דלאו זה ניתן ללקות גבי שותפין ניתן למלקות גם לכו"ע אבל כל לאוין אף דאינהו איתנהו בסומין ועשה ליתא לגבייהו מ"מ הא אית לי' לר"י בהדי' דסומא אינו לוקה א"כ לא נאמרו כלל למלקות ושפיר הוה ניתק אף דאין העשה שוה בכל ובלא"ה יש לדחות בהרבה פנים:

עוד כתב להוכיח דחייב בלאוין דאי ל"ה למ"ל בב"ב (קכ"ח) או ראה למפסל סומא בעדות. תיפוק לי' דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה והנה כל ד"ק אינן מובנין בזה דמש"כ דבב"ב (קכ"ח) ממעטינן סומא מאו ראה הנה ליתא שם זה כלל אלא דאייתי שם מתניתא דפיתח ונסתמא פסול דבעינן תחילתו וסופו בכשרות יעו"ש והך קרא דאו ראה ליתא שם כלל אבל מצאתי הך דרשא הגה"ה ברש"י נדה (ד"נ) יעו"ש [והנה בב"ק שם פירש"י וכן הביאה הרמב"ם דסומא פסול לעדות דבעינן ז"ל וכן מצאתי בתוספתא ראי' דאי לא ראה היאך (פ"ג דשבועות) או ראה יעיד יעו"ש וצ"ע קצת] להוציא את הסומא ע"ש. ומ"מ לא קשה כלל דבאמת י"ל דלר"י לא איצטריך הך דרשא והך קרא מידריש בכ"ד למילתא אחריתי בשבועות ל"ג מידריש לעדות המתקיימת בידיעה בלא ראי' וראי' בלא ידיעה ומיהו משמע שם (דל"ד) דרבנן דר"מ דסתמא הוא ר"י נ"ל דשבועת העדות הוה בתביעה שבממון מג"ש דתחטא תחטא וא"כ לא איצטריך לי' הך דרשא דידיעה בלא ראי' ודו"ק. אבל בערכין (די"ז) דרשינן לי' לר"י גופי' דלא בעינן שיהא בכשרותו מתחילתו ועד סופו אלא דבראי' והגדה תלי רחמנא יעו"ש. גם מש"כ דאי לא מיחייב בלאוין הוה עדות שאי אי"ל לא הבנתי ג"כ דאפי' אי חייב בלאוין פשיעא דאינו בתורת הזמה דבפירוש פוטרו ר"י מכל דינין שבתורה וזה הוה בכלל דינין ופשוט הוא וליישב דברי הרב נראה דכוונתו לאו מעדות שאי אי"ל דהא ל"ק לשי' הפי' דבממון לא בעי י"ל ובכמה גווני שא"צ י"ל אלא כונתו כיון דאינו בלא תענה ואינו מוזהר על עדות שקר לא הוה בכלל עדות כן נראה ליישב ד"ק אבל גם זה אינו לענ"ד דהא שי'ר"י בהגהת ת אשר"י בגטין סי' י' דעו"ג כשר מדאו' לעדות כל שאינו מוחזק בגזלנות. הגה"ה ובהדיא כתב רש"י דעד כותי בשאר שטרו' פסול מדרבנן דאחזקינן בפסולין יעו"ש ולכאורה קשה לי דא"כ עובד כוכבים שנתגייר הו"ל לאכשורי לכל עדות ואפי' מדרבנן דהא השתא אינו משקר ובסו"פ האשה שנתארמלה משמע דאפי' לעדות שקטן שהגדיל כשר עובד כוכבים שנתגייר פסול לרבנן ולריב"נ דווקא להני עדות כשר אבל לאפוקי ממונא לא וצ"ל דש"ה כדמפרש טעמא דעובד כוכבים לא דייק אבל בתוספתא דסנהדרין פ' ז"ב מוכח בהדיא דעובד כוכבים שנתגייר פסול משום שאין תחילתו בכשרות ע"ש וצע"ג וכן משמע דברי רש"י שם ד"ט ד"ה פסולא דרבנן וכ"כ התוס' בשמו בב"ק דפ"ז ד"ה יהא ע"ש והתוס' הקשו עליהם דלא עדיף מעבד דלא הוה בכלל אחיו יעו"ש אבל מהא דאינו בל"ת לא איכפת לכו"ע כלל. ובאמת נראה דאף דאינו בל"ת מ"מ כיון דאסור לו להפסיד ממון ישראל ובחו"מ סי' א' ובכ"ד פסקינן דעדים שהפסידו ממון בעדותן שלא כדין חייבין לשלם מדד"ג ולא משום הזמה וא"כ בעדות ממון גם עובד כוכבים המוחזק בכשרות כשר [וצ"ל דס"ל ג"כ דלענין עדות ממון לא בעינן עדות שאתה י"ל] וא"כ כ"ש סומא לר"י וכדביארנו דאפי' אינו בלאוין לא גרע ומיהו בחי' במ"א הארכתי ליישב שי' דאינו מדין עדות דאית בי' כמה גזה"כ כגון כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד וכל כי ה"ג אלא מטעם חזקה דבממון מהני חזקה ואי אתו סהדי מעליא ואכחשי' פשיט דל"מ ובזה מיושב דברי רמ"א בסי' מ"ו ואכמ"ל ולפי זה נדחין ראיותינו לענין סומא ולתורת עדות אבל משי' התוס' דהבינו לדין עדות ולא הקשו אלא דאינו אחיו ראיתנו חזקה וברורה]:

מעובד כוכבים וחייב לשלם על הפסידו ואולי הגאון נ"י סבר דאי אינו גם בלאוין. אינו חייב גם על הפסידו:

והיינו דקשי' לי' נהי דלא בעינן יכול להזימה בדין הזמה מ"מ בעינן שיהי' אסור לו להעיד עדות שקר. ואי יפסיד שלא כדין יהי' חייב לשלם על הפסדו ומ"מ גם לפי זה י"ל לפי שי' ר"י בב"ב מ"ג ד"ה ולסלקו כו' דבפסול שאינו בגוף העדות אלא בממון לא בעינן תחילתו כשרות והכי קי"ל בחו"מ סי' ל"ג וה"נ אי לא הוה פסולא בגוף העדות אלא דלא הוה מהימנינן לי' בסומא ונתפתח הוה מכשרינן לי' דהא השתא בר נאמנות הוא:

ותחילתו בכשרות לא בעינן בכי ה"ג ומש"ה איצטריך קרא דליהוי פסולא בגופה של עדות ואפי' סומא ונתפתח פסול כיון דלא הוה תחילתו בכשרות וכברייתא די"נ (קכ"ח). עיי"ל לפי שי' התוס' דתי' בב"ק שם אהא דהקשו דלמ"ל קרא לר"י גבי בושת. הא פוטרו מכל דינין ותירצו דאי לא הוה קרא גבי בושת הוה מסתבר למדרש גבי גלות כר"מ וממילא הוה חייב בכל המצות יעו"ש והנה קרא דבושת היינו עינך עינך מעדים זוממין וא"כ פשוט דע"כ איצטריך או ראה גבי עדות דאי ל"ה לא הוה ידעינן גבי בושת ולא הוה ידעינן בכל המצות דהשתא הוא דילפינן לי' מעדות וז"ב אלא אי קשי' הא קשי' דלשי' הפו' כר"י א"כ כל הני אמוראי בב"ב שם דבעו לאכשורי הי' יודע לו עדות ונסתמא ואי ליתא בלאוין ת"ל. דבל"ה לית לי' נאמנות כיון דאינו מוזהר כלל על עדות שקר ומיהו לפי מה שהוכחנו דעכ"פ להפסיד ממון ישראל אסור דל"ג מב"נ א"ש]:

ולדחות זה גם לדחות ראייתו מהא דקיי"ל סומא ששחט שחיטתו כשירה והא אינו בוזבחת כיון דליתא אף בלאו דנבילה נראה דהנה בפסחים (דף ס"ט) תניא דערל שלא מל ולא עשה פסח ענוש כרת ע"ש אלמא אע"ג דהשתא גברא לא חזי מ"מ כיון דבידו להכשיר את עצמו ולהביא עצמו לידי חיוב חייב. וא"כ ה"נ נראה בסומא שבידו להתרפאות עצמו אף דפטרה תורה סומא מכל המצות זה שבידו להתרפאות לא פטרתו תורה כיון דרפואתו בידו וה"נ מצינו בריש מי שאחזו קורדייקוס דר"ל סבר כיון דסמי' בידי' חשיב כבר דעת ויכול לגרש וה"נ דכוותי' ואף דהתם קיי"ל כר"י דפליג היינו דהתם לענין גיטין השתא מיהת דעתא שגישתא הוא אבל הכא פשוט דאף ר"י יודה דחייב במצות כיון דהוא בן דעת ובידו להתרפאות למה לא יתרפא וא"כ פשוט דהני אמוראי יש לומר דאיירי בכי ה"ג ולא נפטרו במצות וקרא לאיפסולי סומא לא הוו דרשי ומש"ה הוה מכשרי לו. ואולי דזה כוונת המפרשים שהביא רבינו הרשב"ם שם דהאי נסתמא לאו לשון עורון גמור הוא אלא עורון לשעתו דיש להן רפואה אלא דהוא ז"ל כתב דכולן הבל ואם לזה כוונו לא ידעתי למה זה הבל יהבלו. הרי דבריהם מכוונים דפוסקים כר"י וכשיטת רוב פוסקים שכתבנו וא"כ לא מצי לפרושי בסומא ממש דא"כ פשיטא דפסול כיון דאינו בל"ת ע"כ פי' בהך דיש לו רפואה ולא מיפטר מן המצות. וא"ל דמ"מ הרב לא ס"ל דסבר דודאי חייב בלאוין ועוד בודאי אסור לו להפסיד לחבירו דל"ג מב"נ וכדביארנו ומ"מ י"ל דזה כוונת המפרשים והוא כפתור ופרח גם לענין דינא נראה דדברינו נכונים דביש לו רפואה לא מיפטר מן המצות וא"כ י"ל דקרא דממעט עדות לדידן וכדהבאנו מן התוספתא בכי ה"ג איירי דאע"ג דחייב במצות פסול לעדות וכן הך דסומא ששחט דמכשרינן שחיטתו היינו נמי בהא דמצווה על השחיטה אבל סומא גמור אפשר דפטור אף מלאוין וא"כ שחיטתו ע"כ פסולה מ"מ כבר הוכחנו בראיות ברורות דבלאוין מיחייב ומשיה סתמו הפו' ולא חילקו ומשמעות דבריהם דבכל סומא כשר שחיטתו והכי נקטינן לדינא דבלאוין חייב לכו"ע אף דנראה להכריע כר"י.

שוב ראיתי ברדב"ז ח"א (סי' ל"ט) דכתב דלכאורה משמעות הרמבים גבי כהן סומא דכתב דבסומא באחד מעיניו נושא כפיו אם דש בעירו ומשמע הא בשתי עיניו לא משום דפסק כר"י דפטור מן המצות אבל אח"כ חזר בו משום דקשי' לי' דאי אפשר לומר כן דמדחזינן דגבי עדות וסנהדרין וחגיגה וראי' והגדה ולענין לקרות בתורה הוציאו הסומא מכלל דהא בכל המצות לא קיי"ל כר"י ע"כ נדחק דל"ד נקט סומא באחד מעיניו והנה לענ"ד משמעות דברי הרמב"ם חזקין וכבר דקדקנו כן מהך דשבועה וגלות וכבר פסק כן הרבינו ירוחם והגהת אשר"י בהדי' ומה שהקשה מעדות וסנהדרין כבר נתיישב בדברינו בכמה אנפין. גם מהך דלקרות בתורה פשוט דאין כאן ראי' כלל דהא קיי"ל דאפי' קטן עולה למנין שבעה אף שפטור וסומא איצטריך לאוסרו לקרות וטעמא משום דאסור לקרות פסוק אחד שלא מן הכתב ואף דלענין ללמוד בתורה שבכתב בפני עצמו כבר כ' התוס' בריש ב"ק דמותר משום עת לעשות מ"מ בציבור אין כאן הך התירא ואסור וז"ב ואין לנו שיור כי אם מהך דראי' והגדה וכבר עמדנו בזה בריש דברינו והנראה בביאור הך דריש חגיגה דהכי איתא שם רגלים פרט לחיגר ולב"ק ולסומא ומי שאינו יכול לילך ברגליו והנה קרא יתירא ליכא כלל לסומא דאיצטריך למעוטי כל הני אלא דמוכח מתנא דאיצטריך למעוטי סומא מקרא דרגלים ש"מ דהא בכל המצות מחייב לי' אבל אחר העיון ליתא דהנה כבר כתבו התוס' שם ובכ"ד דמדרבנן חייב סומא בכל המצות דלא יהיה נראה כעובד כוכבים והיינו בכל המצות אבל במצות ראי' וחגיגה נראה דלא מחייב אפי' מדרבנן דהא חיגר ואינו יכול לילך ברגליו נמי פטירי ומשמע שם ד"ז דאפי' מדרבנן לא מחייבו דבעי קטן חיגר שיכול להתרפאות מי מיחייב בחינוך מדרבנן ומשמע דהא חיגר שאינו יכול להתרפאות אפי' מדרבנן נמי פטור ע"ש וא"כ ה"נ סומא לא עדיף מינייהו וכי היכי דבפסחים שם גבי הגדה אר"א דסומא פטור דכתיב בעבור זה ומסקנא דקאי לבזמה"ז וא"כ ע"כ ה"ק דכיון דבדאו' פטור בדרבנן בזה"ז נמי לא חייבוהו דכעין דאו' תיקון וה"נ פי' דברייתא אף דס"ל דפטור מכל המצות מ"מ מדרבנן חייב אבל ראי' וחגיגה כיון דיש למעט סומא מרגלים דאתמעט גם חיגר ומי שאינו יכול לילך ברגליו דפטירי אף מדרבנן גם סומא פעור אפי' מדרבנן וז"ב:

ובדרך זה יתבאר גם ההיא דהגדה ונעתיק כל הסוגי' דהתם דראב"י פוטרו מהגדה דכתיב בעבור זה וגבי בן סו"מ ממעטינן סומא מזה ופרי דרב יוסף ור"ש דהוו סומין והוציאו את הרבים ומשני דסברי דהגדה בזה"ז דרבנן ופריך מכלל דר"א סבר דאו' והא איהו נמי אמר דהוא דרבנן ומשני דאיהו סבר דכל דתיקון רבנן כעין דאו' תיקון ופריך ור"י נמי ודאי כעין דאו' תיקין ומסיק דר"י סבר דהכי השתא התם דה"ל למכתב בננו הוא וכתיב זה למעוטי סומין אבל הכא מאי לכתוב ע"כ לשון הסוגי' ולכאורה קשה דהא ר"י גופא מספקא לי' בב"ק דילמא הלכה כר"י והו"ל למפרך לרב יוסף מדנפשי' היכי הוציא דלמא הלכה כר"י וכל שאינו חייב בדבר אינו מוציא גם מה דמסיק כל דתיקון רבנן כעין דאו' ולא חייבו לסומא גם מדרבנן בתקנתם צ"ע דהא לשי' התוס' דהוכיחו מדשמח ר"י אי פטור מן המצית דע"כ יכול לברך ולא הוה לבטלה דאי ל"ה מאי שמח הא מפסיד כל הברכות ושי' ר"י משום דחייב מדרבנן ולשי' יש להוכיח דאפילו במצות דרבנן חייב דאי ל"ה הא אכתי מפסיד כל ברכות דרבנן כגון הלל ומ"מ ונ"ח ועוד דהא גוף כל הברכות הוא מדרבנן וע"כ דאף בדרבנן חייבוהו והנראה דבאמת מדר"י גופי' ל"ק לי' דהוה פשיטא לי' דסבר דהגדה בזה"ז דרבנן ומש"ה יכול להוציא דמדרבנן סומא נמי חייב אלא דמראב"י מקשה דקמ"ל סומא פטור מהגדה מדכתיב בעבור זה ע"כ דס"ל דאף מדרבנן לא חייבוהו דאי ל"ה מאי קמ"ל דהא איהו סבר דבזה"ז דרבנן וא"כ גם לכ"א אינו אלא מדרבנן וע"כ דס"ל כיון דפטור דסומא כאן משום מצוה פרטית לא חייבוהו רבנן ופטור לגמרי גם מדרבנן בזה"ז וכי האי דראי' בחגיגה שם והיינו דפריך נמי לר"י דודאי במצוה פרטית כעין דאו' חייב כי הך מתניתא דריש חגיגה גבי ראי' והמקשה מעיר אהך דכעין דאו' תיקון סמיך כן נראה בביאור הסוג' וא"כ א"ש הא דאיצטריך ראב"י למיפטרי' מבעבור זה היינו נמי דלא נחייבו מדרבנן כבשאר מצות אלא דלכאורה עדיין קשה דהא קרא קאמר ולא שייך קרא להכי ע"כ נראה דהך דרשא דבעבור זה אינו כמו שנראה לכאורה משמעות דברי הרשב"ם דמסיים שם ור"י ור"ש ג"ש לא הוו גמרי ומשמע לכאורה דר"י ג"ש דריש אבל לענ"ד לא משמע כן בש"ס דא"כ עיקר התי' דר"י ור"ש לא גמרי ג"ש חסר מן הש"ס אלא דגם ר"א לא ג"ש קאמר ול"ד נקט הרשב"ם ור"י ור"ש אלא בא לומר דאין כאן ג"ש וזה מוכרח לענ"ד וגם לאו יתורא דריש ראב"י דודאי אינו מיותר כדמסיק ר"י ועוד דא"כ למ"ל לאתויי הך דבן סו"מ אלא דדייק ראב"י משמעותי' דקרא כי היכי דגבי בסו"מ אמרינן דמשמעות זה למעט סומין ה"נ גבי הגדה והיינו דפליג ר"י דהתם הוה יתורא דקרא אבל הכא לאו יתורא וכן משמעות לשון הש"ם וא"כ אין כאן הוכחה מראב"י דלא קיי"ל כר"י דהא קרא יתירא ליכא כלל והא דהוצרך ר"א הך משמעותא דזה אינו אלא למיפטרי' מדרבנן דהא בכל המצות חייב אבל בהגדה דמשמעותי' דקרא לא חייבה אלא מי שרואה את המצות ואית ליה הכירא לא חייבוהו רבנן כלל והוה כהך מתניתא דריש חגיגה ואין כאן שום סתירה לדר"י ונכון ובזה יש ליישב קושית הארה"ח על דברי תו' (ר"ה נ"ג) דהוכיחו מכאן דסומא חייב במצות מדרבנן. מדמשני סברי דהגדה דרבנן מכלל דאי דרבנן גם סומא חייב ותמה דהתם כיון דעיקר החיוב דרבנן י"ל מעיקרא גם על סומא איתקין אבל לעשות תקנה מיוחדת בשביל סומא אין ראי' וזהו הכל אי סוגיא קאי כמ"ד דבכל המצת של תורה חייב מן התורה וי"ל דבמצות דרבנן חייב מדרבנן אבל לעשות תקנה לא שמעינן אבל לפי דברינו יפה הוכיחו דהא לרב יוסף קיימינן ואיהו מספקא לי' אי הלכה כר"י דפטר סומא מכל המצות ואפ"ה אי הגדה דרבנן ניחא שגם סומא חייב וכיון דאפי' במצות דרבנן חייב סומא אפי' לר"י כ"ש דחייבוהו במצות של תורה מדרבנן מיהו דזה א"א דמצות של תורה פטור אפי' מדרבנן ובתקנת חכמים נחייבנו ודו"ק אבל מ"מ בעיקר הראי' לענין נשים שאף דפטירי אף מדרבנן שפיר יכולין לברך לכאורה הגה"ה

וכשאני לעצמי הי' נלענ"ד לפרש דבאמת לא מצינו בכל הש"ס כעין דאו' שלא להחמיר ואדרבה בכ"ד תקנת חכמי' להחמי' אבל נראה דהנה התוס' (במגילה י"ט) כתבו דתרי דרבנן אינו מוציא חד דרבנן והקשו מהכא אי הוה הגדה בזה"ז דרבנן גם סומא יכול להוציא והא הוה תרי דרבנן ע"ש שתי' בדוחק ולענ"ד הא גופא כוונת הש"ס במסקנא כל דתיקון רבנן כעין דאו' תיקון דהיינו כמו מעיקרא דהי' לכו"ע חייבין מדאו' לא היו סומין יכול להוציאן ה"נ השתא אף דכו"ע אין חייבין אלא מדרבנן אין הסומא מוציאן דסומא הוה תרי דרבנן והוה כעין דאו' דהכא ככעין דאו' בכ"ד דהיינו דמחמירין בדרבנן כבשל תורה והוא נכון ומתקבל בשי' הסוגי'. וא"כ אין אנו מסתפקין כלל לפטור לגמרי מדרבנן ואין ראי' לענין נשים. אבל דעת הרבה פו' דתרי דרבנן מוציא חד דרבנן.

גם לפי זה מוכרח דאי לאו בעבור זה הוה חייב מדאורייתא ודלא כר"י גם תקשי לר"י כיון דמספקי לי' דילמא כר"י א"כ אף דלר"י חייב מדרבנן מ"מ הוה תרי דרבנן וצ"ע:

ד"ק נכונים דמדפריך מראב"י ופ"כ סמיך אמסקנא דלר"א אף מדרבנן פטור משום כל דתיקון רבנן ) ומדלא פריך אלא היכי מוציא אבל היכי מברך לא הוה קשי' לי' ש"מ דאף הפטור גם מדרבנן יכול לברך והיא ראי' נכונה גם לפי דברינו ואולי דעיקר כוונת התוס' לדחות ראי' הראשונה מר"י שע"כ הי' מברך די"ל דחייב מדרבנן אבל ראי' זו בל"ה ס"ל שאינה מוכרחת כ"כ די"ל דהא גופה נמי פריך ולר"א אין ה"נ דא"י לברך כיון דפטור אף מדרבנן וצ"ע ואכמ"ל עכ"פ נתבאר דאין מכל הנך ראי' דלא כר"י וכיון דרב יוסף מספקי לי' דילמא הלכה כר"י וחזינן דר"ש דהוא בתרא מפרש טעמי' פשיטא דיש לחוש לחומרא כר"י וכמשמעות הגהת אשר"י והרמב"ם ושו"ע וכדבארנו ויציב ונכון.

והנה נראה ברור דלר"י שפוטר סומא מחייבי מיתות ומלקות אף נסתמא אח"כ קודם גמר דין פטור. כדקיי"ל (בסנהדרין ע"א) גבי בסו"מ שברח קודם גמר דין והקיף זקן דפטור דאי עביד השתא לאו בר קטלא הוא. וה"נ דכוותי' ואין להקשות דא"כ ח"מ היכי משכחת לה דכ"א יסמא עצמו ויפטור דכל אשר לו יתן בעד נפשו דע"כ צ"ל דבהכי חייב רחמנא ותדע דבל"ה יעשה עצמו טריפה קודם גמר דין והוה עדות שאי אתה יכול להזימה ויפטור ואין לומר דבנטרף אח"כ באמת לא נפטר דבתו' חולין (די"א) ד"ה ודילמא מוכח בהדי' דאפילו נטרף אח"כ פטור. ולכאורה משמע שם דאפי' נטרף אחר גמר דין פטור ע"ש ואפ"ל דהתם קאי לפי ס"ד דאין הולכין אחר הרוב וח"כ מעיקרא הוה ספק שמא טריפה הוא וצ"ל דלא חייבה רחמנא אלא היכי דנודע לסהדי אי אינו טריפה. וא"כ נטרף אח"כ נמי פטור כיון דלא חייבוהו אלא בתר ההיא שעתא וההיא שעתא כבר נטרף אבל לדידן י"ל דנטרף אחר גמר דין חייב מ"מ קודם גמר דין כיון דקיי"ל דאין ע"ז נהרגין עד שיגמור הדין וא"כ אם גמר דין בטריפה לא מחייבו וכיון דאינהו לא מחייבו איהו נמי לא מחייב וז"ב ומיהו סברא דאי עביד השתא לאו בר קטלא נראה דלא שייך בטריפה דהא טריפה בר חיובא ואי הרג בפני ב"ד קיי"ל בסנהדרין שם דחייב אלא דאנן ל"מ לסהדי דהוה אי אתה י"ל אבל ודאי שפיר בר קטלא הוא השתא אלא דנראה ברור דמיפטר משום עדות שאי אתה י"ל וכנ"ל] אלא ע"כ דבהכי חייב רחמנא ועוד נראה כיון דקודם גמר דין על פי רוב מצילין אותו דרחמנא אמר והצילו העדה אף הוא בוטח בעצמו ואינו מסמא ומטריף עצמו ואחר גמר דין אינו נפטר עוד כדקיי"ל שם דגברא קטילא הוא וכיוצא בזה מצינו לר"י גופי' (בב"ק י"ג ומ"ד) דנגח ואח"כ הפקיר פטור ולכאורה א"כ כופר היכי משכחת לה דכיון דבל"ה השור בסקילה יפקירנו ויפטור מן הכופר וכן מועד דמשלם מעלי' אף שאין השור שוה המ"ל יפקירנו ויפטור וכ"ש לשי' הרא"ש שם (סי' ט"ז) דבנזקין רבנן נמי מודו וע"כ דבהכי חייב רחמנא:

שוב ראיתי בפ"ח שם דהקשה במועד מן העלי' המ"ל ע"ש דלא תי' כלום ולענ"ד ברור מכל הני דע"כ בהכי חייב רחמנא וגם אין זה תמוה כיון דקודם גמר דין הוא וכדבארנו ועוד גדולה מזו מצינו דקיי"ל בריש היו בודקין דבעינן בחייבי מיתה שיתיר עצמו למיתה ע"ש בפירש"י דישיב יודע אני שאני חייב וע"מ כן אני עושה ומי יזקיקו לומר כן ישים ידו לפיו ויעשה מה שלבו חפץ וע"כ דבהכי חייב רחמנא וזה ברור ומוכרח:

תוכן העניינים

בכורי יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה