בכורי יוסף· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן ד
או"ה סו"ס תפ"ט אסור לאכול חדש אפילו בזמה"ז כו' ועמ"א דנהגו להקל וכתב דסומכין על ר"ב דפסק כת"ק ואע"ג דסתמא כר"א דאסור הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת דסתם בערלה ומחלוקת בקידושין ואע"ג דאין סדר למשנה הדרינן לכללא דהלכה כת"ק ובכ"מ כתב דבשני סדרים יש סדר למשנה הנה לעיקר הספק דסדר למשנה בב' סדרי' כבר הקשה התוי"ט מקידושין ע"ש והתוס' בע"ג ר"פ אין מעמידין כתבו בהדיא דאפילו בשני סדרים אין סדר למשנה ע"ש וגם אנכי הבאתי ראי' ברורה מב"ק (דס"ט) דפסק ר"י גבי גזל ולא נתייאשו הבעלים כס"מ דב"ק דלא כסתמא דצנועים במע"ש. ופריך ומאי חזית דאזלית בתר הא סתמא כו' ואי בבי"ס יש סדר מאי פריך הא אמרינן בריש שבועות (ד"ד) דסתמא בתרא עדיף וע"כ דגם בב"ס אין סדר. ובמחצית השקל הקשה כיון דאין סדר א"כ מאי חזית למפסק כת"ק לא יהא אלא סתם מ"מ כיון דאין סדר ספיקא הוא ע"ש ולענ"ד נכונים דברי המ"א דכיון דגם ת"ק חשיב כסתם כדמוכח בריש ביצה והוא כתרי סתמי דסתרי אהדדי ואית לי' לרבינא בב"ק שם דלא פסקינן כסתם יחידאה וה"נ לדידן מיהת כיון דהך סתמא דערלה כר"א היא והוא סתם יחידאה ע"ש בתד"ה כסתם יחידאה אית לן למפסק כת"ק די"ל דהוה רבים וז"ב ומש"כ עוד המ"א ואע"ג דרבי עקיבא פליג את"ק וס"ל דמושבותיכם כ"מ שאתם יושבין משמע. י"ל דת"ק נמי מודה בהא וס"ל כהירושלמי דאתי לתבואה הבאה מן הארץ לחו"ל אבל בחו"ל גופי' לא נהגא וראיתי מי שתמה עליו דהא מדאמר בש"ס דילן מאן תנא דפליג על ר"א ר"י דאית לי' מושבות לאחר יו"י משמע מכלל דר"ע לא פליג עלי' וזה אינו קושיא דכבר כתבו התוס' בכ"ד דבעי למימר תנא דפליג בהדיא ור"ע אינו מוכרח אי פליג ולענ"ד גם בלא"ה כיון דבמתני' לא פליג כ"א ר"א את"ק הוה יחידאה ועיין (יבמות מ"ב) גבי סתם במשנה ומחלוקת בברייתא ע"ש ובלא"ה צריך לומר כן דהא רשב"י בקידושין שם ורבי יוסי בר"י בריש כל הקרבנות סברי בהדי' דחדש בחו"ל מן התורה וע"כ כיון דאינן במתני' הו"ל ר"א יחידאה ולא פסקינן כסתמא דיחידאה. והגאון בעל פ"י כתב דס"מ דריש כל הקרבנות דסברה דעומר אינו בא מחו"ל סברה ע"כ דחדש אינו נוהג בחו"ל ודחה דברי הלח"מ דכתב דלא תלי אהדדי ע"ש. ולענ"ד מוכח כדברי הל"מ דמדאמר התם מתני' דלא כר"י בר"י ולא אמר דהויא דלא ככל הני תנאי דסברי דחדש בחו"ל מ"ה וע"כ דלא תלי אהדדי כלל וכדברי הלח"מ ועוד ראי' מדלא פריך כלל ממתני' דערלה. ולימא תנאי היא כדרך הש"ס בכ"מ ע"כ דהך מתני' דריש כלה"ק לא פליגא כלל לענין חדש וכה"ג כתבו הפו' בכ"ד ואין לנו אלא דברי המ"א דיש לנו לפסוק כת"ק אבל כבר תמה עליו הגר"א ביו"ד דאין לנו ללמוד כאן מסתמא דמתניתין דהא פליגי אמוראי בהדי' במנחות ס"ח דר"פ ור"ה בדר"י אכלי באורתא דשיתסר דסברי חדש בחו"ל דרבנן כו' ורבנן דבר"א ורבינא לא אכלי דסברי דחדש מ"ה ע"ש ויש מי שנדחק די"ל דחששא בעלמא לחומרא חיישי וזה דוחק חדא דלשון הש"ס סברי ועוד נלענ"ד דאית לן למיזל בתר סוגית הש"ס בר"ה (די"ג) דבעי מיני' חבריא מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ כו' והא הוה ע"כ כמ"ד דמושבותיכם כ"מ שאתם יושבין דלמ"ד לאחר יו"י מסיק בקידושין דלא אקריבו כלל ע"ש וכיון דסוגיא אזלא כהך מ"ד ולא איפסקא הילכתא בהדי' קיי"ל דהא הוה שיקול הדעת ומיהו לפי דברי המ"א מהירושלמי דאנן נמי מצינן למימר בכ"מ שאתם יושבין ואתי לתבואת ארץ הבאה לחו"ל אין ראי' מהך סוגיא אבל גם זה קשה מאוד לסמוך אדרשת ירושלמי שלא נזכרה בש"ס ואף דכ"כ שאין סתירה מהש"ס מ"מ לא הזכירוהו וכבר פסקו רבותינו הפו' המפורסמים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כר"א דאסור ומש"כ הב"ח היתר דבשל עובד כוכבים אינו נוהג חדש כבר השיגו עליו כל האחרונים ואף שראי' הש"ך לאסור מהך דר"ה הנ"ל דפריך מהיכן הקריבו עומר כו' מעיקרא לא אכיל כו' וכיון דס"ד דכל א"י של עובדי כוכבים היא למה לא פריך טפי למה לא אכלו וע"כ דאף של עובד כוכבים אסור ראי' זו נלענ"ד די"ל דהא לכאורה קשה מאי פריך שם מהיכן הקריבו דילמא מארץ סו"ע שהיו בה כבר הקריבו דע"כ היא כארץ ישראל גמורה כדתנן בר"פ מקום שנהגו ג' ארצות לביעור ע"ש ונ"כ רש"י בהדיא בריש פרק כל קרבנות הציבור ע"ש והנראה דעבר הירדן לא נתקדש עד שנכנסו לארץ וכן משמע בסו"פ האשה נקנית דחשיב דתלמוד קדם לחלה מ' שנה דחלה לא נתחייבו עד שנכנסו לארץ והרי בארץ סו"ע נכנסו קודם מ' שנה טובא:
וע"כ דארץ סו"ע לא נתקדש קודם כניסתן לארץ וא"כ י"ל דס"ל כרבי (בסו"פ ר"י) דקצירת העומר בעי לשם מצוה מזה וכיון דאכתי לא נתקדשה הארץ ודאי לא שייך לשם מצוה ואחר שעברו את הירדן שנתקדש כבר גם ארץ סו"ע לא מצינו שחזרו וע"כ שלא הקריבו מהן ופריך שפיר והנה זה שייך לענין הקרבה אבל לענין איסור חדש שפיר י"ל דמעיקרא הוה אסירא בתבואה שהביאו בידם מארץ סו"ע דנאסר תיכף בכניסתן לארץ משום חדש דהא בשל ישראל גדל שנה זו וז"ב אבל כבר הביא הברכת הזבח ראי' ברורה לאסור דהא ערלה הוכיחו התוס' שם בקידושין דנוהג בשל עובד כוכבים ומדלא אר"ש ק"ו בערלה בג' ע"כ חדש נמי נוהג בשל עובד כוכבים דאי לא"ה איכא ק"ו נמי מהא דחדש אינו נוהג בשל עובד כוכבים וערלה נוהג וראיתי מי שנסתפק דערלה גופי' אינו נוהג בשל עובד כוכבים מדאורייתא אבל לענ"ד דראי' התוס' דערלה נוהג בשל עובד כוכבים מע"ג דאמר דאסרו גבינות עובד כוכבים משום שמעמידין בשרף של ערלה וש"מ דנוהג בשל עובד כוכבים משם מוכח נמי דהוא מ"ה דהא בע"ג שם כתבו התוס' אהא דבעי לפרושי דטעם דאסרו גבינות עובד כוכבים משום שמעמידין בעור קיבת נבילה והקשו דלמ"ל נבילה אפי' שחוטה נמי הוה בשר בחלב דכבוש כמבושל ותי' דכבוש הוה דרבנן ולספיקא דרבנן לא חיישינן. וע"כ בערלה דחששו הוה מ"ה. וא"כ חדש נמי הוה בשל עובד כוכבים מ"ה וז"ב וא"כ לכאורה אין לנו על מה לסמוך במה שנהגו להקל:
ולענ"ד לש"ב ולבנות היתר רמ"א ביו"ד סי' דכתב דאין נוהגין לאסור סתם תבואה מכח ס"ס ספק משנה שעברה ואת"ל משנה זו שמא נשרשה קודם לעומר ומסיק דבמיני תבואה שזורעין ודאי אחר הפסח יש להחמיר ומשמע דווקא בודאי הא כל שאינו ודאי אפי' מיעוט קודם הפסח יש להקל אמנם הש"ך שם סק"ו כתב דמיעוט אינו חשוב להצטרף לס"ס והוכיח כן מדברי התוס' כתובות ועפי"ז כתב המ"א בשם השל"ה דבמדינותינו שרוב נזרעין אחר הפסח אסור ועוד הביא הגרע"א להקשות בעיקר ס"ס של הרמ"א דהא הוה משם אחד ולא הוה ס"ס כמבואר בתוס' כתובות שם. והנה בכתובות (ט') אר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו ופריך ס"ס הוא ספק תחתיו ספק א"ת ואפי' תחתיו ספק באונס ומשני ואי בעית אימא באשת ישראל וקיבל בה אבי' קידושין פחות מבת ג' והקשו שם בתד"ה באשת ישראל אכתי הוה ס"ס ספק באונס ואת"ל ברצון שמא כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא ותי' דשם אונס חד והקשו דנימא אוקמא בחזקת היתר ובאונס הוא ותי' דרצון רובא והקשו דא"כ היכי קאמר דהוה ס"ס ותי' דאינו רוב גמור ובמקום ס"ס שרי ומזה הוכיחו דהא אי הוה רוב גמור אינו מצטרף לס"ס וכן היכי דהוה משם אחד לא חשיב ס"ס כמש"כ דשם אונס חד:
והנה בס"ט סקפ"ז הקשה על דברי התוס' דסותרים דבריהם בנדה (דף י"ח) דהקשו לפירש"י שם דרוב שליות יש להם ולד דא"כ למה תנן בבהמה המקשה דשליא שיצתה מקצתה אסורה הא מוכח בב"ק דמקצת שליא ספק יש בהם רוב ולד או לא א"כ נימא סמוך מיעוט שליא שאין בהם ולד כלל לספק דאין כאן רוב ולד ולא הוה עוד כילוד ושריא השליא והוה רובא להתירא וכי ה"ג אמרינן שם סמוך מיעוט נדמה לפלגא דנקיבות וכן בבכורות עכ"ד וה"נ אפי' ספק האחד מיעוט אמרינן סמוך לספק השני והוה רובא וכתב דדבריהם בנדה עיקר מכח ראיות ברורות שהביאו ולענ"ד דברי התוס' צדקו יחדו ואין סותרין כלל ונחקור בהא דנסתפקו הראשונים אי ס"ס הוה כרוב או לא או דעדיף טפי ולכאורה הא ס"ס היינו רובא ממש דשני צדדי ההיתר רבין על המיעוט והוה רוב אבל נבין דבריהם בהקדם שנדקדק דגבי ס"ט תנן בטהרות כובא בתוס' (פסחים ט') דכל שאתה יכול להרבות ספיקות וס"ס ברה"י ספיקו טמא ואילו גבי רוב תניא בתוספתא (פ"ו דטהרות) דמים טהורים נטמאים בתוך הבית הלך אחר הרוב והכי מוכח סוגי' דחולין (ריש ד"י) גבי שדרכן של שרצים לגלות ואין דרכן לכסות דמצטרפין לרוב לטהר וע' פירש"י והכי תניא בהדי' בקידושין (ד"פ) עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם הלך אחר הרוב ע"ש. וצריך להבין דמ"ש רוב מס"ס והנראה דגדר ס"ס כל שאין ההית' מש"א ומטע' אחד דבזה אין אומרי' דמצטרפין שניה' כאחד כיון דאינן מט"א וכי ה"ג כתב הש"ך ביו"ד סרמ"ב ובחו"מ סכ"ה דבאיסור דאורייתא אין מצטרפין שנים שאין אומרין מט"א ע"ש אלא דזה גופה הוא רוב דיש שני צדדין להיתר וצד אחד לאיסור ומש"ה נמי נראה אף שאין צרדי ההיתר מחצה הספק ממש. ואפי' כי מצרפת שניהן אפשר דאכתי לא הוה רובא. מ"מ כיון דשני הספיקות רגילין ויש כאן שני צדדי היתר הא גופא הוה רובא שיש שני צדדין להיתר אבל כל ששניהן מט"א וש"א ממש מצטרפין שניהם כאחד. ובכי ה"ג בעינן דכשיצטרפו ליהוי רובא והשתא איש דגבי טומאה לא מהני ס"ס דכיון דאין הספיקות מצטרפין כאחד וכל חדא לחודא קאי א"כ קיי"ל דס"ט ברה"י הוה ודאי טומאה כדכ' התוס' בחולין (ט') ד"ה התם ע"ש וכיון דכל אחד באפי נפשי' הוה ודאי טומאה לא שייך ס"ס כלל אבל כל שהרוב כאחד לא שייך למילף מסוטה דלא אסרה חורה אלא ספק אבל רוב אזלינן בתרי' כודאי וזה נכון מאוד וזה נמי מה שנסתפקו הראשונים דהיתר זה של שני צדדי היתר שאין מצטרפין אי הוה כרוב והשתא מבואר לנו דברי התוס' דאינן סותרין כלל דבנדה דספק שאין רוב ולד וספק שאין ולד כלל הוה מש"א דאינה לידה והוה מט"א דרובא דאין כאן לידה ושפיר אמרינן סמוך אבל בכתובות ספק א"ה וספק אונס אינן מש"א ותדע דהא קרי לה בסוגיא ס"ס וא"כ אי הוה אונס מיעוט גמור לא הוה הך ספק חשיב כלל ולא הוה אלא חד ספק דא"ת וסמוך לא שייך דהא אינן מט"א וכדבארנו וזהו כל דברי הפו' דכל שרגיל לאיסור לא מיחשב ס"ס היינו שאינן מש"א ולא שייך סמוך וכ"ז ברור:
ובזה יתיישב קושית התוס' בב"ק (דף י"א) ד"ה דאין מקצת שליא בלא ולד דמשמע הא אי הוה מקצת שליא בלא ולד לא היתה חוששת וה"ד אי ברה"ר בחד ספיקא טהור ואי ברה"י אפי' ס"ס טמא כדתנן כל שאתה יכול להרבות ספיקות כו' ברה"י טמא ותי' דאיירי לבעלה וזה תמוה לענ"ד דכיון דהאיסור לבעלה נמשך מטומאה וא"כ כיון שאנו מטהרין ברה"ר בחד ספיקא ואמרינן דלא הוה לידה א"כ אינה אסורה גם לבעלה וכן ברה"י כיון דאנו מטמאין בס"ס ואמרינן דהיא יולדת ה"נ אסורה לבעלה והכי מונח בריש פרק שני נזירים גבי ראיתי אחד מכם שנטמא שניהם מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ופריך הני חרי והך דקאי הוה תלתא וס"ט ברה"ר ס"ט והרי חזינן אף דקרבן ודאי הוה איסור מ"מ כיון דנמשך מטומאה יש לו דין טומאה וכן מוכח בכ"ד אבל לפי דברינו קושייתם לק"מ דלעולם הוה ברה"י ומ"מ אי הוה מקצת שליא בלא ולד א"כ אין כאן לידה והוה חד טעמא עם ספק דלא יצא רוב ולד ומצטרפין כאחד והוה רובא וטהור אף ברה"י כדאיתא בתוספתא הנ"ל וכדמוכח בדבריהם בנדה דהקשו דנימא סמוך אפי' אי מיעוט מן השליות בלא ולד וע"כ משום דהם מש"א אמרינן סמוך וכדבארנו:
אבל עתה צריכין אנו לבאר ריש דבריהם דכתבו דמש"ה לא הוה ס"ס ספק כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס וספק באונס דשם אונס חד הוא ולפ"ז אדרבה כיון שהוא ס"ס משם אחד עדיף טפי ומצטרפין לרובא והנה הס"ט הביא קושית הריב"ש דהקשה על מש"כ התוס' דאונס הוה מיעוט והקשו דלמה הוה ס"ס והקשה הריב"ש דמ"מ מאי קושיא נימא סמוך מיעוט אונס לספק א"ת והוה רובא ותי' דדוקא במחצה זכרים אמרינן סמוך דהוא מחצה גמור כי כן יסד מלכו של עולם אבל כאן מנין לנו שהוא מחצה על מחצה ממש ואפשר דאפי' נצרף המיעוט אכתי לא הוה רובא. והבין הרב ס"ט דכוונת הריב"ש דדווקא במחצה זכרים אמרינן סמוך ולא בעלמא ועפ"ז כתב דסותר לדברי התוס' נדה הנ"ל דכתבו סברא זו גם בספק שליא אי יצא רוב ולד ע"ש אבל בב"א שער רו"ח ס"ח העתיק לשון הריב"ש כולו ומשמעות דבריו דדווקא גבי כך ספק דא"ת כתב כן וכבר צידד הרב שם דהך ספק דא"ת גרע אלא מה שכתב משום דהוה ע"י מעשה גרע וכדאמרינן דרוב שע"י מעשה גרע ע"ש הוא תמוה דאטו א"ת הוא דהוה מעשה וכי תחתיו אינו מעשה. הא אידי ואידי חד מעשה זנות הוא ואדרבה תחתיו דבעל נראה דצריך פיתוי יותר וא"כ ספק אינה תחתיו לא גרע כלל בהכי אבל לענ"ד הוא פשוט דלספק א"ת יש לנו חזקת הגוף לכאורה דהשתא נבעלה כשהיא תחתיו אלא משום דכנגד הך חזקה אית לה חזקת היתר לבעלה וכ"כ שם התוס' ד"ה ל"צ ע"ש אבל מ"מ קיי"ל בכ"ד דחזקת הגוף דידה עדיף מחזקה דעלמא והארכתי בזה במ"א וא"כ ספק א"ת גרע טפי ואינו חשוב כספק תחתיו וזה פשוט ויפה כתב הריב"ש דאפי' נצרף לזה מיעוט אונס ל"ח רוב וכ"ז לענין צירוף לרוב אבל בדין ס"ס כיון דהשני ספיקות מפורדין כגון א"ת ואונס כ' התוס' דרוב שברצון אינו רוב גמור. ומהני ספק אונס אף שהוא מיעוטי מ"מ כיון דהוה מיעוט הרגיל במקום ס"ס דהא גופה חשיב דיש כאן שני צדדי היתר הא גופה מיחשב כרוב וכדכתבנו ומשו"ה נמי לענין לצרף לספק כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס כיון דהויין מש"א בעינן רוב גמור וכאן בספק שהיא קטנה יש כאן חזקת הגוף דהשתא נבעלה ומיעוט אונס אף שאינו מיעוט גמור מ"מ כי מצרפינן להו אכתי לא הוה רובא אלא דהיכי דאינן מש"א הא גופה הוה רובא דיש שני טעמים להיתר אבל היכא דהן מש"א פשוט דכל שאין רוב גמור אין להתיר ולענין זה דווקא כתבו התוס' דמש"א גרע והיינו היכא דאפי' כי מצרפת להו ליכא רובא אבל כל היכא דיש לצרפן לרוב פשיטא דבש"א הוה רוב גמור וכדברי התוס' נדה ובזה יתיישב כל מה שנדחקו האחרונים ז"ל בהך כללא דמש"א ועי' בדבריהם ואכמ"ל מיהו רבינו הריב"ש לא הוה צריך לזה דבלא"ה לא שייך סמוך ספק א"ת ומיעוט אונס כיון דאינן מש"א אלא דקושטא דמילתא נקיט דלא הוה רובא וכדמוכח בתו' גבי שם אונס חד וכ"ז ברור ונכון]:
וא"כ פשוט לענין ספק חדש כיון שתבואה ושנה שעברה רגילה ממש כתבואת שנה זו ומצוי יותר כדכתיב וישן מפני חדש תוציאו דדרך למכור הישן א"כ כ"ז שיש מיעוט תבואה בעלמא משנה זו שנשרשה קודם לעומר פשוט דמצטרף לפלגא דשנה שעברה והוה רובא להתירא וכיון דהוא מש"א וממש דבר אחד פשוט דמצטרפין לרובא והא דנקטו הפו' לישנא דס"ס ל"ד אלא רובא להיתר וכה"ג כתבו התוס' פסחים (ד"ז) ד"ה לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר דהקשו לפירש"י שם דכתב דאע"ג דאיכא למיתלי במוכר שכבר נפל לאחר שנתחלל מספיקא תלינן לחומרא והקשו דסמוך מיעוט דשאר מעות חולין לפלגא דמוכר והוה רובא ע"ש וה"נ הוה ממש כדהתם דאפי' ליכא אלא מיעוט שנשרשו קודם העומר אמרינן סמוך לפירות שנה שעברה דהא הוו ממש חד מילתא עוד תניא כה"ג בתוספתא דדמאי (פ"ד) מצרפין פירות חוץ לארץ על פירות שני' כדי שירבו על פירות שלישית לפוטרן ממעשר עני. מצרפין פירות חו"ל על פירות ערב שביעית לפוטרן מן הביעור ומיהו י"ל דהתם בלוקח מן ע"ה דבדמאי הקילו ותדע דהא פירות שני' חייבין במע"ש והתם נראה דפטור לגמרי דאי לא"ה הוה ספק הסותר ומאי חזית דאזלת בתר שני' וע"כ דפטור לגמרי וא"כ הא משמע דפירות חו"ל אינן רוב לחודייהו והיכי פטרינהו לגמרי בצירוף הא הוה תרתי דסתרי וע"כ דבקולא דדמאי הוא דתנינא ומיהו לפי' ר"ת (בכתובות כ"ד) דלא נחשדו ע"ה על השביעית וע"כ צ"ל דאיירי במוצא ואפ"ה תלינן לקולא וצ"ע:
ועוד נראה דהא חדש הגדל בעציץ שאינו נקוב נראה דאינו נוהג בו איסור חדש דהא חשיב לה בקידושין ממצות התלויות בארץ ובמנחות (דע"א) אמרינן דבעי השרישו דבשדה כתיב ע"ש ואע"ג דבעי שם (דס"ח) בחיטין שירדו בעבים מהו לשתי הלחם והא שה"ל שוה לעומר והא דלא מיבעיא לי' בעומר גופי' דעסיק בי' כולא פירקא דהתם נראה דס"ל דעומר צריך קצירה לשם מצוה כר"ש ב"א בסו"פ ר"י ע"ש ולא שייך ועומר תלי באיסור חדש כדמשמע בריש כה"ק ולמה מיבעיא לי' להקרבה הא אינו בשדה י"ל דעבים דמי לעציץ נקוב דהא אמרינן בפרק הרואה דעבים חילחולי מחלחל ואף שהוא רחוק מן הארץ אמרינן בגיטין (דל"ז) דכותבין פרוזבול על ע"נ המונח על יתדות דחשיב כמחובר וע"ש ד"ז ובתד"ה דילמא ומ"מ מיבעי' משום שלא נתגדלו במושב ב"א וכן פירש"י שם:
ועוד נ"ל ראי' ברורה דהא יליף בקידושין שם לערלה וכה"כ דנוהגין בחו"ל מק"ו מחדש והא כה"כ אמרינן במנחות (ד"ע) דהמעביר עשא"נ בכרם לוקה מכות מרדות מדרבנן וכן בערלה פסק ביו"ד דאילן בעציץ שא"נ חייב בערלה משום שהשרשים מפעפעים הא לא"ה אינו נוהג בעציץ שא"נ ואי חדש נוהג בעשא"נ איכא למיפרך דמה לחדש שנוהג בעשא"נ תאמר בהני וע"ש בתו' בהני ודו"ק]:
דכתבו פרכות כ"ד דליכא למילף תו"מ מחדש והא הוה פירכא אלימתא ועי' ירושלמי (פ"א דערלה ה"ד) משמע פ משמע דהיכא דכתיב שדה אינו נוהג בעצין שא"נ. וכבר כתבנו מסוגי' דילן במנחות דבחדש שדה כתיב. ומיהו משמע התם דבערלה חייב ולכאורה יקשה מזה על דברי השו"ע דכתב מטעם דהשרשים מפעפעין הא לא"ה פטור וי"ל כיון דאף להירושלמי בחדש דכתיב שדה אינו נוהג בעשא"נ א"כ מוכח מש"ס דילן דע"כ ערלה נמי אינו נוהג דאי ל"ה לימא גם בערלה ג' הא דערלה נוהג בא"נ ולא חדש וסמכו על ש"ס דילן ואכמ"ל ובזה יתיישב מה שהקשה הגאון בע"י בסט"ו על פי שי' הר"ש דכשנכנסו ישראל לארץ נאסרו כל התבואות משום חדש עש"ך סרצ"ג סק"ו דא"כ מאי פריך בירושלמי למה לא אכלו מצה מן החדש דליתי עשה ולידחי ל"ת הא מבואר בפסחים דלר"ש דל"ל איסור כולל אין יוצאין במצה של טבל דאין איסורו משום לא תאכל חמץ אלא משום טבל. וא"כ התם בחדש דכל התבואות נחסרו משום חדש אין כאן כולל דהא הכל אסור משום חדש. וא"כ אין יוצאין בה ידי מצה ולפ"ד א"ש דהא במה שגדל בעציץ שא"נ אין איסור חדש נוהג בו ואי משום העיקר דהוא נמי הוה איסור כשנכנסו לארץ הא תבואה הוה זרעו כלה וא"כ הוה עפרא בעלמא ומה שנתגדל אין עליו איסור חדש וחמץ חל עליו ושפיר הוה כולל וזה מבואר בהדיא בפסחים שם דמוקי דאין יוצאין במצה של טבל בטבל טבול דרבנן כגון שנזרע בעשא"נ הא אי ל"ה הוה יוצא במצה של עציץ שא"נ וע"כ דחל עליו חמץ וכן נראה פשוט וא"כ הוה חמץ כולל על חדש אף כשנכנסו לארץ וז"ב וא"כ אף דעשא"נ הוה מיעוט אית לן תרי מיעוטא דאין בהם איסור חדש וכבר כתב הרשב"א במשמרת הבית דאף דאנן לא ס"ל סמוך מיעוט לחזקה אפ"ה אמרינן בריש האשה בתרא סמוך מיעוט דאין מתעברות לחזקת יבום משום דהוה תרי מיעוטי מיעוט שאין מתעברות ומיעוט מפילות ע"ש וכ"ש דאמרינן בכי ה"ג סמוך לפלגא ועדיין צריכין אנו לבאר דאף דהוה רוב מ"מ הא חדש מיחשיב דבר שיש לו מתירין כדתניא בנדרים נ"ח ובאו"ח סתקי"ג הביא המג"א והט"ז דברי הרש"ל לענין עיבד כוכבים המביא ביצים ביו"ט אחר השבת דאף דרוב ביצים הות מנולדין מכבר מ"מ הוה דבר שיל"מ וקיי"ל דבאלף לא בטיל וה"נ אין הולכין בו אחר הרוב ע"ש אבל כבר הביא המל"מ פ"ז ממעילה דהסכמת כל הפו' לחלק דדווקא במקום דאית בי' ודאי איסור אמרינן דלב באלף אבל כאן דאמרינן דאין כאן איסור כלל שפיר הולכין אחר הרוב אפי' ביל"מ והביא דברי הר"ן ריש ביצה דכתב זה כמסתפק ותמה עליו מראיות ברורות ע"ש. וכבר הובא סברא זו בש"ך סק"י סקנ"ו ע"ש אמנם לענ"ד דברי הראב"ד בהשגות פ"א מהלכות מט"ש אין נראין כן דכתב דבטבל לא הלכו בו אחר הרוב והיינו משום דהוה יל"מ אבל כבר תמה עליו הכ"מ ממשנה ערוכה בפ"ב דמכשירין ע"ש והנראה ני ליישב קצת שי' הראב"ד דהא מתני' דהתם קאי ארישא דאיירי במוצא ובלא"ה מוכח מכ"ד דלא חשו למיעוט במוצא טב"ק ס"ט גבי כ"ר היו מציינין אותו הא ל"ה לא הוה חיישינן לרבעי אף דיל"מ וכן בפסחים ד"ז לענין מוצא מעות בירושלים הלכו בו אחר הרוב לענין ספק מע"ש. וכן ברא"מ המוצא מעות בבהמ"ד ה"ה שלו וכן במוצא קציעות בדרך. ובתו' ב"ק צ"ד הביאו משנה דמע"ש המוצא פירות ממורחים פטור מן המעשר ולא חשו בכל הנך לספק מעשר והקדש ב"ה דהוו יל"מ. וראיתי מי שכתב דדווקא פירות מע"ש ובירושלים חשיב יל"מ. אבל מעות לאו לאכילה לחוד קאי ולא חשיב יל"מ. ולענ"ד זה אינו דהא הקדש ב"ה חשיב בנדרים (נ"ח) יל"מ בפדי' וה"נ פריך בב"מ (נ"ג) וניפרקי' ע"ש. הרי אף לענין פדיון טל מעות חשיב יל"מ וכ"ש אותן המעות עצמן ומ"מ לא חששו בכך ובודאי שלא נעלם מהראב"ד כ"ז ומעשים בכל יום דמציאה מותרת אבל נלענ"ד דשי' כיון דיל"מ הוא מדרבנן דאמרינן בהדי' בב"מ שם דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי ע"ש משו"ה לא החמירו לאסור כל המציאות ולחוש ליל"מ ובזה אזלא כל ראיות המל"מ וכן הך דמצרפין פירות חו"ל על פירות ע"ש כדי שירבו על פירות שביעית לפטור מן הביעור כ"כ דלשי' ר"ת דלא נחשדו ע"ה על שביעית ע"כ איירי במוצא ודוחק לומר דאיירי בודאי חשוד דהא תני סתמא אלא דבמוצא איירי ואפי' איירי בלוקח מע"ה ל"ק מידי לשי' הראב"ד דבלא"ה רוב ע"ה מעשרין הן והוה חרי רובא ובתרי רובא י"ל דגם הראב"ד מודה ובזה יתיישב גם קושי' הרב כ"מ מיהו הך חילוק דמוצא ודאי מוכרח מכל הני ולפי"ז י"ל דבספק חדש דידן דכל התבואות קיימי בהך ספיקא ולא סגי בלא"ה הוי ג"כ כספק מוצא ואף הראב"ד מודה דאזלינן בתר רובא ושי' רש"י בחולין (דכ"ו) גבי תמד דאר"נ דלבסוף החמיץ פירא הוה ושריך עליו ממתני' דאינו ניקח בכסף ומעשר ופירש"י דמתני' משמע דבדיעבד המעות קדושין ביד מוכר וניזיל בתר רובא דמחמיצין הן. והא מע"ש הניקח שהוא בירושלים הוה ודאי יל"מ. וע"כ דס"ל דהולכין אחר הרוב גם ביל"מ ובאמת נ"ל ראי' ברורה מפסחים (ד"מ) גבי ואין ספק מוציא מידי ודאי והא תני' חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות ה"ה בחזקת מתוקנין וע"ש בתו' דהיינו ספק הרגיל. דאי ל"ה היכי ס"ד דמוציא מידי ודאי ועכ"פ לא עדיף מרוב גמור והיכי ס"ד התם דטעמי' משום ספק מוציא מידי ודאי הא טבל ביל"מ וע"כ דברוב גמור פשוט דמהני אפי' ביל"מ:
עוד יש להביא ראי' מסוף סוגיא דהתם הניח תשע ומצא עשר פלוגתא דרבי ורבנן דתניא הניח מנה ומצא מאתים חולין ומע"ש מעורבין זה בזה דברי רבי וחכ"א הכל חולין כו' והנה צריך לבאר דיליף קולא לענין בדיקה מרבי דהוה לחומרא וצ"ל דס"ל דע"כ מדמחמיר רבי ע"כ דהוה ספיקא וא"כ הכא גבי בדיקה דהבית בחזקת בדוק פשיטא לי' דמקילינן בספיקא ואי ס"ד דאפי' במקום רוב מחמרינן בדשיל"מ א"כ אכתי לא פשיט מידי. די"ל דהתם מחמיר אף שהרוב להיפוך וא"כ גבי בדיקת חמץ כיון דהרוב דאחריני נינהו ודאי צריך לבדוק אף בחזקת בדוק ואע"ג דלמאי דבעי לאוקי בביצה (ד"י) מתני' דהתם דהניח שלשה ומצא שנים כרבי דסיפא דהך בריי' וא"כ צ"ל דע"כ לרבי הוה ודאי מדמקילינן בספק מוקצה דהוה ג"כ דבר שיל"מ:
וא"כ נראה דה"ה ברישא מ"מ לפי מסקנא דהתם אפי' תימא רבנן אין הכרח ממשנה זו ושפיר י"ל דמחמיר אפי' במקום רוב וע"כ דפשיטא לי' דאי הוה רוב לא הוה מחמרינן אפי' בדשיל"מ ואין לומר דהכא שאני דאיכא ג"כ חזקה להתירא דהמעות ודאי ודאי יש להן חזקת חולין דמעיקרא דהא כנגד חזקה זו איכא חזקה להיפוך דאית לן להעמידן בחזקת קיים כדאיתא בגיטין ל"א ע"ש ודוחק לומר דהכא שאני דאיתרע חזקה דהתם נמי איתרע ע"ש ודו"ק וע"כ דהולכין אחר הרוב אפי' בדשיל"מ עוד יש ראי' מחולין י"ב) גבי בעיא דרב דימי ב"י האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט דפשיט דבשחיטה חזקתו שחוט ובתרומה כה"ג אין חזקתו תרום ופריך אי חזקה שליח עושה שליחותו אפי' תרומה נמי ואי בדשיל"מ אין סומכין על הרוב לימא דרוב שלוחין עושין שליחותן ובתרומה דקיי"ל דטבל יל"מ אין סומכין על הרוב וע"כ דרוב מהני אפי' ביל"מ ולפי"ז גם בביצים הניקחים מן העובדי כוכבים דכתבו בשם רש"ל להחמיר לענ"ד יש לסמוך על הרמב"ם ורש"י והרבה פוסקים דברוב שרינן אפי' בדבר שיל"מ ולענין חדש כבר כתבנו די"ל דאפי' הראב"ד מודה דהולכין אחר הרוב וכ"ש דיש להקל ועיקר הדבר הוה דרבנן דמ"ה אין חומרא כלל בדשיל"מ. ואין חוששין בו להחמיר וז"ב:
ולענין משקין הנעשה מחדש דכתב הש"ך בשם הלח"מ להתיר מסוגי' דריש כל שעה דאמרינן אין סופגין על היוצא מן הערלה אלא בזיתים וענבים לבד ובעי למיפשט מינה כדר"י דבכל איסורין אין לוקין אלא כדרך הנאתן ודחי אביי דשאני התם דזיעה בעלמא הוא והרי מעיקרא בעי למיפשט מינה לענין כל איסורין וא"כ ה"נ למאי דמסיק אביי דטעמא משום זיעה מסתמא דה"נ מותר נמי בכל האיסורין אבל הגאון ח"צ כתב דלא סמכינן אהך סוגי' דסותר לסוגי' דהעור והרוטב דתני' בהדיא דבטבל וחדש וכל איסורין משקין היוצא מהן כמותן. והדר אמר התם דבתרומה וביכורים סבר ר"י דאין איסור אלא ביוצא מזיתים וענבים ומסיק דהך דאין סופגין על היוצא מן הערלה כו' ר"י היא וגמר פרי פרי מביכורים הרי דלר"א גם בערלה אסור ולר"י דוקא ערלה שרי דיליף פרי פרי אבל שאר איסורין לא והאחרונים לא הודו לו בזה דקשה לעשות מחלוקת בין הסוגיות ולימא דר"ז לא ידע הך מתניתא דכל האיסורין משקין היוצא מהן כמותן וחתרו הרבה ליישב הסוגיות ועפ"ז כתבו להסכים להרב לח"מ להתיר אבל נדחקו בהרבה דחוקים והאריכו מאוד עד שא"א לעמוד על דבריהם והנלענ"ד ליישב הסוגיות בדרך מרווח בקצרה. והנה כבר הקשו בתוס' על אביי דאמר טעמא משום זיעה דהא בחולין מסיק משום דגמר פרי פרי ותי' דטעם הפטור בכל היוצא הוה משום זיעה והא דיליף פרי פרי היינו לאסור בזיתים וענבים אבל הניחו בתימא. דהא קיי"ל טעם כעיקר מ"ה והיכי אמר דזיעה בעלמא הוא עוד קשה לענ"ד על תירוצם דהא דגמרינן פרי היינו לאסור בזו"ע. הא בהדיא אסיק התם מעיקרא דבכל איסור הבא מאליו איכא למילף משרצים וחמץ או חלב או נבילה וערלה איסור הבא מאליו ואפי' הנך דלא בא מאליו אין אנו צריכין לענין זו"ע לג"ש דפרי פרי אלא במה הצד משרצים וביכורים. ולא צריך ג"ש כלל. עוד תמוה לי דהא לפי מאי דאסיק התם הך דאין סופגין ר"י היא אבל לר"א לקי בכל מילי וא"כ היכי אמר בריש כ"ש אף אנן נמי תנינא לסיועי לר"י אדרבה הוה לי' לאתויי רישא דפליג ר"א ולימא כתנאי והכי אמרינן בפרק כ"מ (דל"ח) לענין דובשא דתמרי דאמר דמברך שהכל מ"ט זיעה בעלמא הוא כמאן כהאי תנא ומייתי רישא פלוגתא אדר"א ור"י:
עוד יש להקשות לבד מסתירה דזיעה מ"מ משמע דלא עדיף מיהו משלא כדרך הנאתן והיכי נאסרינהו בכל איסורים שבתורה הרי כאן ד' קושיו' חזקות והנלענ"ד דהנה התוס' בחולין (קי"ב) ד"ה ורוטבן הקשו אהא דמרבינן מהטמאים גבי שרצים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ת"ל דטכ"ע ותירצו דאיצטריך לציר ואינך אגב נקטינהו ועוד כתבו דאיצטריך אף לרוטב דס"ד דשתי' לא הוה בכלל אכילה וה"נ מייתי לה בהעור והרוטב לענין המחהו וגמעו כו' ומציר לא אתי דאיכא לאוקי כגון שהקפהו ואכלו ע"ש נקטינן מדברי התוס' דבשרצים איכא תרי גווני יוצא מהן לאיסור חדא ציר ואין בו נ"ט לאיסור וחדא רוטבן ומשקין היוצא מהן דסוגי' דהעוה"ר דיש בהם טעם אלא דאיצטריך קרא לרבויי שתי' כאכילה והנה ציר לא מיתסר בכל התורה והכי אמרי' בהדי' בגה"נ (דצ"ט) גבי דג טמא שאני ציר דזיעה בעלמא הוא ואינו אלא מדרבנן ואי ס"ד דבכל הנך דהעוה"ר אסור ציר א"כ גם דג טמא נילף במה"צ משרצים וחד מהנך. ואי"ל דדג טמא הותר מכללו והיינו בכלים כדאמרינן בסו"פ א"ט דמ"מ ניתי משרצים וחלב דאמרינן בסוגיא דהעוה"ר שם דהותר מכללו וע"כ דלא אסר אלא בשרצים וע"ת גה"נ שם. דבשרצים ובהמה טמאה איכא קרא אבל דג טמא ליכא למילף מינה ומה שהניחו בקושי' דא"כ היכי יליף בדקי"ב טריפה משרצים נלענ"ד עפ"י דבריהם בפא"ט (דס"ד) ד"ה שאם לענין ביצת טריפה דילפינן מביצת טמאה ולא ילפינן ביצת השרץ מינה משום דמסתברא דעוף מעוף ילפינן ע"ש. וה"נ טריפה ילפינן מבהמה טמאה דהוי בהמה מבהמה. אבל דג מבהמה ושרץ לא אתי' וזה נכון עכ"פ זה ברור דבכל איסורין שבתורה ציר לא אסור דאין בו נו"ט דזיעה בעלמא הוא ולא מיתסר אלא מדרבנן וא"כ נראה דהך משנה דאין סופגין על היוצא מערלה אלא בזו"ע כלל כל היוצא ולענין משקין אינו אלא אליבא דר"י. וטעמא דגמר פרי פרי מתרומה להתיר כהבנת התוס' בתחילת קו' ובאמת בלא הך דרשא הוה אסרינן משקה כל פירות ערלה דהוה איסור הבא מאליו והוה ילפינן לאיסור משרצים וחד מהנך אלא דגמר ג"ש להתיר ולעולם הוה הג"ש להקל כמשמעות לשון הסוגיא דהעוה"ר שם. וסוגיא דריש כ"ש דסבר דהטעם משום זיעה לא איירי כלל בהך גוונא דהכא אלא איירי באופן יוצא השני דהיינו ציר דאתמעט נמי במתני' מכללא דכל היוצא ואיירי כגון אפי' הקפהו דאין בו היתר דשתי' דבפהעוה"ר וכדברי התוספות בדקי"ב. ובזה טעמא משום זיעה כדאמרינן בפגה"נ. ובהא כו"ע מודו. ור"ז לא הוה ס"ל טעם דזיעה אלא הוה סבר דציר הוה שלא כדרך הנאתן ומייתי שפיר סייעתא לר"י מכו"ע ואף דבשרצים וב"ט אסור מ"מ כבר כתבנו דלא ילפינן מינייהו וש"ה דגלי קרא ואביי דחי לי' דהתם משום זיעה וכסתמא דהש"ם בפגה"נ ול"ק כלל קושית התוס' דהא טכ"ע מה"ת דציר אין בו טעם וכדבריהם בחולין קי"ב והא דשרי משקין אף שיש בהם טעם שאני התם דהוה שתי' ואליבא דר"י ובזה לא איירי סוגי' כלל ובסוגי' דברכות (דל"ח) לענין דובשא דתמרי הא ודאי דהא דנקט זיעה ל"ד ולא הוה כסוגי' דזיעה דפגה"נ דאין בו טעם דהא אפי' משקין כתבו התוס' בפשיטות דיש בו טעם אלא דהתם לענין ברכה קיי"ל. כל שנשתנה נשתנה ברכתו ואפי' שלקות אמרינן דכל היכא דלא נשתנה לעילויא כבר נשתנה ברכתו אף דיש בו עיקר הפרי ומיהו לר"א דסבר דחייבין אכל המשקין מסתבר להש"ס דבמילתי' קאי. ומש"ה אמר מאן תנא ר"י היא דחזינן דסבר דנשתנה ואין חייבין עליו א"כ נשתנה ברכתו והא דקרי לה זיעה היינו לגבי גוף הפרי נשתנה והוה זיעה בעלמא ואין זה דוחק דלשון זיעה אין כוונתו שוה דבכה"ג כתבו התו' ביבמות (ל"ט) ד"ה לשם אישות דאין כוונתו שוה בש"ס דהך דהכונס לשם אישות כאלו פוגע בערוה פירושו כי היכי דתיפוק עלי' קלא דאישות והך דרצה לשם נוי כונסה רצה לשם אישות היינו לשם מצוה. והוא משום דקתני לה בהיפוך מנוי וקרי אישות לשם מצוה וכה"ג כ' התו' בב"ב (קל"ה) ד"ה כל ובכ"ד וה"נ לענין ברכה דפשיט דבעי גוף הפרי בעין קרי למשקין זיעה אף שיש בו טעם וכי ה"ג כתבו כן לענין שוגג ומזיד ע"ש ומש"ה התם לגבי דבש דהוא משקה אמר ר"י היא ולר"א ודאי בכ"ד הוא כגוף הפרי אבל בפסחים לא קאי כלל לענין משקין אלא לענין ציר דזיעה בעלמא הוא ואין בו נ"ט וכההיא דפנה"ג ומש"ה אמר אף אנן נמי תנינא דבהא כו"ע מודו וכ"ז לענין ציר אבל משקה דחדש כו"ע מודו דהוה איסור דאורייתא וכמתניתא דפרק העוה"ר וכל זה ברור ונכון לדינא ושני הסוגיות אינן סותרות כלל ות"ל לי מקום להתגדר בו: