אור ברסלב

בכורי יוסף· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן ג

סימן ב

א) עירובין ל"ה נתגלגל חוץ לתחום כו' מבעוד יום אינו עירוב אם ספק ר"מ ור"י אומרים ה"ז חמר גמל ובגמרא וסבר ר"מ ספיקא לחומרא והתניא טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל כו' אבל בטומאה קלה כו' ספיקו טהור ומשני סבר ר"מ תחומין דאורייתא דיקא נמי כו' ולכאורה ר"י נמי דמחמיר בספק עירוב אף דאיכא חזקה לקולא טעמא נמי דתהומין מ"ה ואע"ג דלא שמעינן ליה התם דמטהר מ"מ אין סברא שיחמיר בספק דרבנן במקום חזקה ואפילו ר"י דמחמיר התם בספק טומאה דרבנן היינו היכא דאיכא חזקת טומאה כדהתם כדמסיק רבא היינו טעמא דר"י העמד טמא על חזקתו ובהדיא תנן במקואות (פ"ב מ"ב) שר"י אומר כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם בטומאתו עד שיודע שהוא טהור ספק ליטמא ולטמא טהור דספיקא דרבנן במקום חזקת טהרה טהור ועוד דבפסחים (דף יג) פריך בפשיטות א"מ רי"א לכל טמא למימרא דסבר ר"י טומאת משקין לטמא כלים דאורייתא כו' ולא משני דלעולם מדרבנן ור"י מחמיר אפילו בספיקא דרבנן ש"מ דאין סברא כלל להחמיר בספק דרבנן במקום חזקה וא"כ מדמחמיר הכא בספק עירוב אפילו במקום חזקה ש"מ דסבר תחומין דאורייתא וכן כתב הרא"ש בפ"ד ס"ח בפשיטות דלר"י תחומין מ"ה ועי"ש והקשה בספר ק"נ מדאמרינן בדף ל"ז א"ל רבא לר"נ מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה דתניא אמר הריני מערב למי שארצה רצה מבעוד יום עירובו עירוב כו' ולימא תנא דבי איו הוא דתנא איו ר"י אומר אין אדם מתנה טל שני עירובין כאחד כו' ואר"י וכבר בא חכם כו' ואי לר"י תחומין מ"ה לא פשיט מידי מדר"י דהא מדאמר מאן ה"ת דבדרבנן ל"ל ברירה ש"מ דלא בעי לאוקמי מתני' כמ"ד תחומין דאורייתא ומש"ה הוא דאין ברירה בתחומין וא"כ מה יוסיף לנו הך דר"י ונדחק שם לתרץ וע"ש ואין להאריך בתירוצו דכפי מה שביארנו הקושיא כבר אין מקום לתירוצו ועי"ש והגאון ק"י האריך בדבר ותלי לה באשלי רברבי ועיקר תירוצו דלכאורה קשה טובא מאי פריך בסוגיא וסבר ר"מ ספיקא לחומרא והתנן כו' דילמא הכא שאני דהא הספק אי קנה עירוב ושביתתו הוה במקום עירובו ומודדין תחומו ממקום עירובו ואי לא קנה עירוב והוה תחומו מביתו והוה תרי ספיקי דסתרי אהדדי וכל כי האי גונא קיי"ל בכ"ד דאפילו ספק דרבנן לחומרא וע"כ הכריח דלא פריך אלא לר"מ לשיטתיה דסבר לקמן דנ"ב ר"מ אומר כל שיכול לערב ולא עירב ה"ז ח"ג ובגמרא לא תימא טעמא דר"מ ספק לא עירב אלא אפילו ודאי לא עירב כו' וברש"י שם בלשון שני שהסכים עליו דלר"מ כל שהניח עירוב במקום שאינו עירוב הפסיד מקום ביתו דעקר דעתו משביתת ביתו והא דקתני ה"ז ח"ג ולא קתני לא יזיז ממקומו דמשמע דאלפים שמביתו לעירובו מיהו יש לו ולא אמרינן כיון דעקר דעתו הרי אין לו שביתה כלל היינו טעמא דלא אמרינן דעקר דעתו אלא מאלפים שמעבר ביתו להלאה דכיון שמתכוין לעירובו עקר דעתו מהם אבל שמביתו לעירובו דלא עקר דעתו מהם לא עקר ויש לו וא"כ הכא אף שודאי נתגלגל מבעו"י אין לו תחום ביתו ואין הספק אלא יש לו אלפים מעירובו ואין כאן ספק הסותר ופריך שפיר כ"ז לר"מ אבל בטעמא דר"י תליא בפלוגתא דרב ושמואל דלרב דסבר לקמן דמ"ט גבי שביתתו בעיקרו דכל היכא דעקר דעתו ממקומו ובמקום שנתכוין נמי לא קנה דאין לו שביתה כלל ולא יזיז ממקומו ואמרינן לגמרי עקר והיינו דלא כר"מ וע"כ נאמר אליבי' דסבר דהך ברייתא דמסייעה ליה פליג אר"מ וסבר דכל היכי דעקר לגמרי עקר וא"כ אי נימא דה"נ לא פליגי אר"מ וסברי דעקר א"כ הוה ליה למימר דלא יזיז ממקומו ומדקתני ה"ז ח"ג דמשמע דאלפים שמביתו לעירובו יש לו ע"כ דסבר דלא עקר דאי עקר הא לגמרי עקר וכיון דלא עקר הרי ספיקן אי יש לו תחום ביתו או תחום עירובו והוה ספק הסותר וא"כ יש לומר שפיר דלר"י תחומין דרבנן ואפ"ה מחמיר בספיקא משום דהוה תרי ספיקי דסתרי אבל לשמואל דפליג התם אדרב ומוקי ברייתא דהתם במילי אוחרא ועי"ש וא"כ לא מצינו דרבנן סברי דלגמרי עקר וא"כ הך דהכא נמי יש לנו לומר דלא פליגי אר"מ וסברי נמי דעקר דעתו מתחום ביתו וא"כ אין כאן ספק אלא אאלפים שמעירובו ואפ"ה מחמרי וע"כ דתחומין מ"ה כדאמרינן אליבא דר"מ ועיין בדבריו באורך והנה שיטתו דלשמואל לא מצינו חולק על ר"מ בהא דעקר ולא נעשה פלוגתא חדשה אלא נימא דר"י סבר תמ"ה כר"מ אבל לרב טפי אית לן לומר דטעמא דר"י משום דלא עקר והוה ספק הסוחר ומחמיר אפילו בדרבנן מדנימא דסבר תמ"ה:

ואחרי הסליחה לע"ד א"י ליישב ד"ק בזה דאעיג דפלוגתא דמתני' דמי שיצא לילך לא פליג ר"י אהך סברא דעקר דטעמא דר"י התם דקנה עירוב מ"מ הא לר"י ע"כ לית ליה סברא דעקר דהא דייק התם רש"י בד"ה אלא אפילו ודאי לא עירב דסתמא דמתני' לעיל גבי נתגלגל דקתני אינו עירוב דמשמע והרי כבני עירו ולא אמרינן דלא יזיז ממקומו האי סתמא ר"י הוא דפליג וסבר דלא עקר ועי"ש וכן יש לדקדק כה"ג ממתני' טובא עוד תנן בהדיא לקמן ד"ס מי שהיה במזרח ואמר לבנו ערוב לי למערב כו' יתר מכאן מותר לביתו ואסור לעירובו הרי אף דסמך על עירוב בנו אפ"ה מותר לביתו ולא אמרינן דעקר דעתו וע"ש ברש"י ד"ה ואסור כו' עוד נ"ל להביא ראיה מדר"י גופא דסבר לא עקר דתניא לקמן ל"ח נאכל עירובו בראשון אין יוצא עליו בשני ד"ר רי"א ה"ז ח"ג והרי רבי סבר ע"כ דהרי הוא כבני עירו בשני דודאי שני קדושות הן ואף דאיהו פ"כ סמך עליו אף בשני דאי ל"ה לכ"ע לא הוה עירוב והרי אף דסמך עליו לא אמרינן עקר דעתו לרבי וכן ר"י דפליג משמע משום דספק קדושה אחת כחכמים דמתני' וכן פירש"י אבל בלא"ה הוה כבני עירו הרי דלא אמרינן עקר דעתו ולא מסתבר לאוקמי בנודע לו קודם יום שני ומש"ה אי הוה שתי קדושות הרי אכתי לא עקר כלל דלא משמע הכי מלשון ה"ז ח"ג דאי בנודע לו קודם הרי יכול להניח עירוב מחדש ויש מי שרצה לחלק בין ספק לודאי דאף דחזינן דפליג בודאי מ"מ בספק אפשר דסבר עקר ואינו נראה כלל דכיון שמצינו שחולק בוודאי למ"ל לחלק בספק ונימא דסבר חמ"ה טפי אית לן למימר דלא מחלקינן ביניהן ומש"ה מחמיר דהוה ספק הסותר ולעולם תד"ר ועוד נ"ל דע"כ אף בספק סברי רבנן דלא עקר דלכאורה קשה למה מחמרי רבנן משום ספק דנאכל בראשון אין יוצא עליו בשני נימא ס"ע כשר ודוחק לומר דסברי רבנן נמי תמ"ה דהא סתמא דלקמן נ"ח דתד"ר אלא משום דסברי לא עקר והוה ספק הסותר ומש"ה אזלינן לחומרא ומיהו זה י"ל דאפילו בלא ספק הסותר מ"מ בכי ה"ג דלהראשונים גופייהו הוה מספקא להו בדינא אזלינן לחומרא ואף דבשאר ספק אזלינן לקולא אף בספיקא דדינא מ"מ בכי ה"ג לא ניזיל לקולא וכן הביא הק"נ בסוכה פ"ק אות פ"ח ועוי"ל דבלא"ה יש כאן ספק הסותר היכא דעירב לשני רוחות ובסותר כי ה"ג נמי מחמרינן וכי ה"ג כתבו התוס' בנדה כ"ז ד"ה חומר ועי"ש ויש לחלק מיהו אף דאינו מוכרח מרבנן דהכא מ"מ טפי מסתבר שלא לחלק ביניהן מדנימא תמ"ה וא"כ ביותר קשה להרא"ש מנ"ל דלר"י תמ"ה ובעיקר קושיתו דדילמא מש"ה מחמיר ר"מ משום ספק הסותר ותירץ משום דעקר ואין כאן סותר אכתי לא יתיישב לנו ללשון ראשון ברש"י שם דאף לר"מ לא אמרינן עקר. עוד קשה לרב דסבר לרבנן לא עקר א"כ מ"ט דר"י דסבר ס"ע כשר הא הוה ספק הסותר ובכי ה"ג קיי"ל בכ"ד לחומרא ומיהו י"ל דאיהו סבר עקר כר"מ אבל יקשה לדידן יסתרו לנו פסקי השו"ע אהדדי דבסי' הי"א גבי מי שהיה במזרח פסקינן דלא עקר ועי"ש בט"ז וכן בסי' ת"ט סעיף י"ג ועי"ש ובספק עירוב פסקינן בסעיף י' דכשר ואמאי מקילינן בספק הסותר ע"כ נראה דקושי' מעיקרא ליתא דלא מבעיא לשיטת התוס' בד"ה אר"י דחזקת תחום ביתו לא חשיבא חזקה כלל אין כאן ספק הסותר כלל דהרי להעירוב יש לו חזקת קיים ולתחום ביתו יש חזקה כנגדה ואית לן להקל בתחום עירובו דמסייע ליה חזקה וכן הדין בכל דבר דאזלינן בתר חזקה אלא אף לשיטת רש"י דאיכא חזקת תחום ביתו מ"מ אין לנו להחמיר בכאן משום ספק הסותר שהרי מוכח ע"כ דעיקר העירוב הוא גילוי דעתא היכא דניחא ליה ותדע דהא הני דבי רב דאכלי בבאגא ובייתי בי רב איתא לקמן דע"ג דמשחינן להו מבי רב ולא ממקום הפת ונותן עירובו נותנין לו תחומו ממקום עירובו ומה עדיף העירוב ממקום אכילה וע"כ דעיקרא דמילתא אזלינן בתר ג"ד דידיה:

אלא שתקנת חכמים היתה שאין קונה שביתה בלא פת ובבא בדרך מקילינן בדף מ"ע דקונה שביתה באמירתו:

ועיין דף נ"א דר"ח מקיל טפי וא"כ איכא למידק הכא אפילו נתגלגל הפת הרי בעת ג"ד היה פת וא"כ אף שנאבד הפת ג"ד דידיה קיים ולמה יפסיד עירובו וצריך לומר כדי שלא נחלק בתקנת חכמים כיון דנתגלגל מבעו"י מדמינן ליה לתחילת עירוב ולפ"ז יתיישב שפיר דבנולד ספק בעירוב על הפת. כיון דעיקר העירוב דהיינו ג"ד לא איתרע כלל אין לנו לדון בעיקר העירוב אלא נדין על הפת בכלל עצמה וכל שיש לנו על הפת חזקת קיים אין לנו להחמיר כלל משום ספק אחר כיון שאם נדין על הפת יש לנו לומר שהוא קיים א"כ שוב קיים לנו ג"ד דידיה. ואפילו נימא דמהני חזקה שכנגדה לאורועי חזקת פת ולמשויה ספיקא כדמשמע בסוגיא מ"מ אי עירוב דרבנן יש לנו להקל דיכול לערב אף בספק פת וג"ד דידיה דהוה עיקר העירוב הוא קיים ומהני אף בספק פת אם לא שנאמר דעירוב דאורייתא ולא יכול לערב בספק פת ומש"ה פריך לר"מ בפשיעות כיון דבשאר ספיקא דרבנן מקילינן הוה לנו להקל דיכול לערב בספק פת ומוכח ע"כ דסבר תמ"ה. ומש"ה אינו יכול לערב בספק פת ואף דאפילו אי תמ"ה נראה דהעירוב דמדאורייתא יש לנו לומר דהוא ג"ד היכא מקום שביתתו ומשם יש לנו למדוד תתומו דאטו פת כתיב באורייתא אלא מקום שביתתו דיינינן ליה ממקום ג"ד וכן משמע מכ"ד מ"מ י"ל כיון דעיקר עירוב דאורייתא מחמיר אף בספק פת וא"כ יפה למד רבינו הרא"ש דר"י נמי דמחמיר בספק:

ע"כ דסבר תמ"ה (ומיהו יש לעיין בשיטת רש"י בשבת ל"ד דסבר דיכול לערב אף בספק בין השמשות והרי התם ודאי הוה ספק הסותר ולמה לנו להקל בספק הסותר ולזה לא יונח לנו בדברינו גם תירוץ הגאון לא שייך הכא דמספקינן אי כבר קנה תחום ביתו ועיין וי"ל דהכא אין אנו דנין ככל ספק דעלמא אלא כיון דתחומין דרבנן כך היתה תקנת חכמים. דביה"ש יכול עוד לערב ודכוותיה קיי"ל דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו ביה"ש וה"נ כיון דתחומין דרבנן כך התקינו דיכול עוד לערב ביה"ש ובזה ס יתיישב לו קושית התו' שם ד"ה שניהם ודו"ק] נהדר לענינא דנתבאר לנו דיפה הוכיח רבינו דלר"י תמ"ה אליבא דכ"ע והדרא קושין לדוכתא דהיכי לימא תנא דבי איו הוא הא אליבא דר"י תמ"ה עוד קשה מביצה דף ל"ז דפריך שם גבי חבית של שותפין דסבר ר"י דיש ברירה ומי אית לר"י ברירה כו' וכ"ת כי לית ליה בדאורייתא בדרבנן אית ליה ובדרבנן מי אית ליה כו' והתני איו רי"א אין אדם מתנה כו'. ואר"י וכבר בא חכם כו' והיכי אמר דרבנן הוא הא לר"י תמ"ה. ואף דהשתא נמי פריך שפיר דא"כ חבית נמי דאורייתא היא מ"מ לישנא משמע דפשיטא ליה דהוה דרבנן ועוד דהא קושיא ע"כ דמדמשני ר"י להך ברייתא דסברה אין ברירה מסתמא סבירא ליה הכי ולימא דאליבא דר"י דסבר תמ"ה ע"כ שני דאין ברירה אבל איהו סבר דתחומין דרבנן ומש"ה אמרינן ברירה ואף שיש לדחוק דמ"מ משמע ליה כיון דשני, לה מסתמא סבר לה דבתחומין אין ברירה ותהוי דאורייתא או דרבנן מ"מ דוחק הוא ועוד דלישנא לא משמע הכי ע"כ נראה דהנה התד"ה ואר"י הקשו דלר"י דקשיא לי' מ"ש מרוח אחת לשתי רוחות ולא שני דברוח אחת הוה תלה בדעת אחרים ויש ברירה וע"כ דלא מחלק וא"כ ע"כ ליתא לדאיו מקמי מתניתין:

ותירץ הר"ש דאף דליתא לדאיו דר"י תני לה מ"מ מדשני לה ר"י ע"כ סברה ותנא אחרינא אמרה עי"ש והשתא פריך שפיר דכמו דבעירובין דא"ל רבא לר"נ מאן ה"ת דבדרבנן ל"ל ברירה דתניא דאין ברירה בתחומין ופריך בפשיטות דלא מסתבר לאוקמי כמ"ד תמ"ה משום דכולהו תנאי לא סבירא להו הכי וה"נ כיון דלר"י ע"כ ר"י לא תני לה ותנא אחרינא אמרה ודאי יש לנו לומר דסבר תד"ר ואפ"ה אין ברירה דאפילו בדרבנן אין ברירה וההיא דעירובין ניחא נמי בפשיטות טפי דהא רבא נמי לא מחלק בריש כל הגט (כ"ה) בין תולה בדעת עצמו לחולה בדעת אחרים וע"כ דלדידיה נמי ליתא לדאיו דר"י תני לה וע"כ דתנא אחרינא אמרה וא"כ ע"כ נימא דאיהו סבר נמי דבדרבנן אין ברירה ואף דבעי התם למצא שם של התנא לא חש יותר אלא דאיו תנא לה. ומדוקדק נמי לישנא דתנא דבי איו הוא ולא אמר ר"י היא דלאו מדר"י מייתי כיון דלדידיה תמ"ה. ועוד נ"ל להביא ראיה כדעת הרא"ש דסבר הסוגיא דלר"י תמ"ה מדאמר רב בדף ל"ו דליתא למתני' דלר"י יש ברירה בתחומין מקמי מתניתא דאיו דא"ב ופריך אדרבה ליתא לדאיו מקמי מתני' ומשני דהך דהלוקח יין מסייע לדאיו דלר"י אין ברירה ולכאורה היכא מייתי מהך דהלוקח יין דחשבינן לה כדאורייתא מדלא א"ר דה"ת הוא דל"ל ברירה בדרבנן וע"כ כיון דעיקרו דאורייתא חשבינן לה כדאוריי' ועיין תד"ה מאן ה"ת וא"כ היכי מייתי לה לתחומין נימא דבתחומין דרבנן סבר דיש ברירה שוב מצאתי שכבר נתעורר בזה המהרש"א והניח בצ"ע אבל לשיטת הרא"ש א"ש משום דפשיטא ליה דאליבא דר"י תמ"ה וא"כ פריך שפיר דהא בדאורייתא שמעינן ליה דא"ב ואיסתייע שיטת הרא"ש אלא דלכאורה יקשה לנו לפי"ז הך דראש כשנה דל"ב גבי שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הבל ואין עולין עליו באילן ואין רוכבין ע"ג בהמה ופריך בגמר השתא דרבנן אמרת לא דאורייתא מיבעיא ועפ"י רש"י דזה דעולין באילן ורוכבין ע"ג בהמה הוה סרך דאו' ולכאורה הא סיפא מוקמינן לה כר"י שם ואי לר"י חמ"ה א"כ מעבירין עליו את התחום הוה דאו' וגם מפקחין עליו את הגל איכא לאוקמי בצריכא מרא וחצינא דהוה דאו' כדאוקמינן בהך דעירובין דהכא. ואפי' נימא דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה ר"י דהכא סבר בכ"ד דהוה מ"ה ואי אפשר ליישב אלא דאליבא דר"י תחומין דרבנן דלא כשי' הרא"ש ואפשר דס"ל להש"ס דאף דסיפא מוקמינן כר"י מ"מ לענין תחומין אין לומר דאתיא כר"י דהוה מ"ה דהא תנן סתמא בעירובין נ"ח ובכתובות דכ"ח דתדיר ע"ש. וכה"ג כ' התו' בנדה דמ"ד ד"ה שלשים יום ע"ש. ועוי"ל דמתני' דהכא מוכח דאפי' אי סבר דתחומין מ"ה מפקחין את הגל ע"כ הוה דרבנן דאי איירי מפקחין בדאו' א"כ הוה זו ואין צריך לומר זו מתחומין. דהא אפי' אי תמ"ה אינה אלא בל"ת ומפקחין אי איירי בדאו' הוה איסור סקילה וע"כ דמפקחין את הגל איירי בגוונא דהוה מדרבנן ומש"ה פריך שפיר ודו"ק:

(ודף כ"ט) פעם אחת שבת רבי מאיר בעדיסקא ובא אדם אחד לפניו וא"ל רבי ערבתי בבצלים לטיבעין והושיבו ר"מ בד"א כו'. ופירש"י ותוס' ז"ל דאיירי ביצא חוץ לתחום ומש"ה אין לו אלא ד"א וקשה דלא הוזכר בה שיצא חוץ לתחום ע"כ נראה מכאן סייעתא לשיטת הירושלמי למ"ד דסבר ר"מ כל המניח עירוב עקר דעתו משביתת ביתו וכיון דעירובו אינו קונה אין לו שביתה כלל. ולא יזיז ממקומו והכי איתא התם על מתני' דלקמן דנתגלגל חוץ לתחום מהו ליתן לו מביתו לעירובו:

ר"ש בר"י אמר נותנין לו רבי בא בר ממל אמר אין נותנין לו במה פליגין כר"מ ברם כר"י לכ"ע נותני לו מ"ד נותנין שלא זכה לו עירובו לעקור רגליו מעירו ומ"ד אין נותנין שנתן דעתו לעקור מעירו כצ"ל ובירושלמי נדפס להיפך וכמדומה שט"ס הוא. והשתא חזינן דמ"ד אין נותנין סבר דלר"מ כיון שעירב עקר דעתו משביתת ביתו ולא יזיז ממקומו והא דקתני ה"ז ח"ג היינו לגמרי דלא יזיז ממקומו וה"נ כיון שעירב בבצלים עקר דעתו משביתת ביתו ועירובו אינו קונה לו ואין לו אלא ד"א ופלוגתייהו אי אמרינן דעקר דעתו לר"מ נראה דתליא במאי דגרסינן תו לקמן בירושלמי בפ"ד אמתני' דמי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירו חבירו הוא מותר לילך וכל בני העיר אסורין דברי ר"י רמ"א כל שיכול ערב ולא עירב הרי זה ח"ג וגרסינן התם פתר לה תרין פתרין א"ל אנא מערב עלך ועל בני קרתך ועירב על בני קרתא ולא עירב עליה הוא מותר לילך לשאר כל הרוחות והן אסורין פתר לה פתר חורן לא עירב עליה ולא על בני קרתא הוא מותר לילך לעירובו שכבר קנו לו רגליו מאתמול והן אסורין יעו"ש והשתא נראה דלל"ק דקתני הוא מותר לילך לשאר הרוחות ולכאורה פשיטא דמותר ולא נראה לומר דאשמועינן דלא קנו לו רגליו וכדאמרינן לל"ב דטפי ה"ל למיתני דאסור לעירובו אלא נראה דאשמועינן דלא נימא דעקר כיון שסמך על שלוחו ועקר דעתו משביתת ביתו וקמ"ל דמותר דלא עקר ואהא פליג ר"מ וסבר כל שיכול לערב ולא עירב פי' שסבור לערב ונתן דעתו לעקור משביתת בית ביתו ולא עירב ה"ז ח"ג ולא יזוז ממקומו ומ"ד דאין נותנין לו סבר כהך לישנא דלר"מ עקר דעתו אבל לישנא בתרא מפרש דפלוגתייהו בקנו לו רגליו וכלשון ראשון ברש"י והיינו כסוגיא דידן וטעמא דר"מ משום דמספקא ליה אי קנו לו רגליו והך סברא דעקר לא אמרינן כלל והך לישנא הוה כמ"ד נותנין לו והיינו דקאמר במה פליגין כר"מ אבל כר"י לכ"ע נותנין דהא אפילו לל"ק דמפרש דאליבא דר"מ עקר ר"י סבר התם דלא עקר ועכ"פ חזינן השתא דלא משמע ליה להירושלמי דח"ג משמע דמביתו לעירובו מיהו אית ליה אלא דח"ג לגמרי ולא יזוז ממקומו ואין אנו צריכין למה שנדחק רש"י בדף נ"ב דלא עקר אלא מצד ביתו ולהלן אבל לצד עירובו לא עקר אלא דלגמרי עקר יעוי"ש וכן התו' בדף מ"ע ד"ה ואפילו הקשו שם לרב דסבר דעקר משביתת מקומו ולא יזוז ממקומו מהך מתני' דנתגלגל דקתני ה"ז ח"ג ולא אמרינן לא יזוז ממקומו ולשיטת הירושלמי ליתא אלא דאין ה"נ דלא יזוז ממקומו. וסבר רב כר"מ דעקר ומיהו י"ל כתירוצם לחלק בין עיר לדרך כדי דלא נימא מילתא דרב כתנאי וגם נראה דלפי הירושלמי מוכח דלסוגיא דידן דהוה כפתר חורן. לא פליגי כלל בעקר אלא כלשון ראשון ברש"י דפלוגתייהו בקנו לו רגליו ועיין ומיהו אפשר לדחוק דרש"י מפרש שלא זכה לו עירובו לעקור רגליו מעירו היינו אלפים שמצד ביתו לעירוב אבל מה שהוא מביתו לצד שני שאוסר עליו עירובו מודה דעקר ופי' כמ"ד נותנין לו אבל לישנא לא משמע הכי גם הסברא דחוקה בעצמה ודו"ק:

המ"א בסי' ת"ד סק"א הביא דעת הרלב"ח. דאפילו אי תחומין דאורייתא תחומי כלים דרבנן יעוי"ש ולכאורה היה נראה ראיה לדבריו מדאמרינן (בעירובין צ"ד) רי"א בשיירא נותן אדם חבית לחבירו וחבירו כו' ופירש"י דבשיירא דאנוסין הן הקילו ולכאורה הא כבר כתב הרא"ש בפ"ד ס"ח. דלר"י תמ"ה וכבר הוכחנו כן לעיל והיכי ניקל באיסור דאורייתא אלא ע"כ דאפילו אי תמ"ה תחומי כלים דרבנן ומש"ה מקילין בשיירא אבל יש לדחות דאפילו אי ת"כ נמי דאורייתא י"ל דהקילו הכא בשיירא דכיון שאין להם מים אחרים י"ל דמאתמול סמכי עלייהו ובעלים מעיקרא אפקורי מפקרי להו והוה כחפצי הפקר דאין קונין שביתה וכי ה"ג אמרינן בביצה ל"ז דמוסר בהמתו לרועה בשאין בעיר אלא רועה אחד הרי היא כרגלי הרועה דמאתמול סמכא דעתיה עליה וליכא למימר דהיינו דווקא לדידן דתחומין דרבנן אבל אי תמ"ה לא מקילינן דא"כ מאי פריך התם אמתני' דקתני כרגלי הבעלים לישני דמתני' כמ"ד תמ"ה ומש"ה לא מקילינן ואף שיש לדחות דלא ניחא ליה לאוקמי מתני' כמ"ד תמ"ה דסתמא בעירובין דתד"ר מ"מ מסברא ודאי נראה דלמה לא יועיל כיון דנימא דאפקי לה כבר אין קונין שביתה וה"נ כיון דסמכי עלייהו שאין להם מים אחרים מסתמא הבעלים יתנו להם ואף דבמים של שותפין משמע בביצה ל"ט דאי אין ברירה אסורין ורב יוסף דמוקי הכא בשיירא שמעינן לי' גופי' בעירובין ל"ז. דטעמא דר"ש בלוקח יין משום דא"ב וא"כ ה"נ טעמא דר"י דסבר ג"כ הכי התם משום דא"ב וא"כ בשותפין אסור לדידי' מ"מ בשיירא שרי טפי שאני גבי שותפין שכבר יש להן קנין במים ולא נימא דאפקור לכל הבור. אבל הכא בשיירא אמרינן דהבעלים מפקע להו מרשותיה ואינהו נמי לא קנו עדיין מש"ה אין להם שביתה כלל ועוד דבשיירא הוא דהקילו משום הפקר דאנוסין נינהו אבל באחרים כל שלא הפקירו בפירוש לא נקיל אבל יש להביא ראיה מביצה שם. דאמר התם חבית ובהמה של שותפין דאמר רב חבית מותרת ובהמה אסורה א"ל ר"כ ור"א לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו שתיק רב וע"כ הא דשתיק משום דאודי להו דלא מסתבר דלא חש להו וכן כתבו הפוסקים ואמאי שתיק הא משמע בעירובין ד"פ דסבר עירובי תחומין צריך לזכות וכתבו התד"ה מעשה דפלוגתייהו אי תמ"ה וכן משמע בירושלמי דגרסינן התם עלה רבי יוחנן אמר ק"ו הדברים אם בע"ח דרבנן צריך לזכות ע"ת דבר תורה לא כ"ש אתיא דרב כר"י וע"ש (פי' רב דסבר בשמעתין דע"ח צריך לזכות כר"י) ומשמע דסבר דתמ"ה וא"כ אמאי שתק הא שפיר י"ל דמוקצה שהיא דרבנן לא חששו אבל תמ"ה חששו אלא כשיטת הרלב"ח דת"כ לכ"ע דרבנן. ופריך שפיר אבל כשנדקדק בדברי הירושלמי גם זה יש לדחות דהא אי נימא דתחומין ד"ת דקאמר היינו ממש מ"ה קשה לכאורה דבסוגי' דידן שם פריך לר"י דסבר ברירה ובדרבנן מי אית ליה כו' ועי"ש משמע דלר"י תד"ר. עוד קשה הא אר"י הלכה כסתם משנה וסתים לן בעירובין נ"ח ובספ"ב דכתובות דתד"ר ע"כ נראה דדבר תורה דקאמר היינו דעיקר תמ"ה. והירושלמי לשיטתיה דתחומין די"ב מיל דאורייתא. ודברי התוס' נמי יש לפרש כן דהא דסבר ר"ח לוקין על תמ"ה כבר פירש הרא"ש דהיינו תחומין די"ב מיל ור"י דסבר התם ס"ע כשר אמר התם בסוגיא דתחומין אין לו עיקר מן התורה ועי"ש ולפי"ז גם רב נמי לא סבר אלא דעיקר תמ"ה והא דלא משני דמש"ה חששו לתחומין דעיקרו מן התורה זה אפילו אי נימא דטעמא משום דת"כ דרבנן יש להקשות כן דמ"מ יש לו עיקר מ"ה אבל לא קשה מידי דהא מסקינן לעיל ד"ד דרב אית ליה הכנה דרבה. א"כ מוקצה נמי יש לו עיקר מה"ת ופריך הגה"ה (ובהכי ניחא (בחולין י"ד) גבי השוחט בשבת כו' דא"ר ונסבין חבריא למימר ר"י היא כו' ובעי למימר ר"י דמוקצה כו' ופריך ומי אית לי' לר"י ברירה והתניא הלוקח יין כו' ולכאורה הלוקח יין מבין הכותים דודאי אינם תורמים כמש"כ התוס' שם הוה דאו'. ומאי פריך למוקצה דרבנן ויש מי שרצה לומר דהתם נמי מדאו' מתבטל התרומה ברוב וזה אינו מכמה טעמים חדא דהכא אנו דנין על עיקר חלות התרומה דהוה דאוריי' ועוד דקודם שהפריש אינו שייך ביטול.

דאכתי אינו חל שם תרומה. וגדולה מזו כ' התו' בכ"ד שפיר ולעולם ת"כ דאוריי'. ולכאורה משמע כן שם אליבא דר"י דפריך אהא דסבר יש ברירה בחבית מדתנא איו דאין אדם מתנה על שני עירובין כאחד כו' ואר"י וכבר בא חכם כו' אלמא דא"ב ע"ש ואם יש לחלק בין ת"כ לתחומי עצמו אף שכבר ביארנו דלר"י תד"ר מ"מ לישני דבתחומי עצמו דאיכא בדאורייתא בי"ב מיל מחמיר דאין ברירה אבל בת"כ דליכא בדאורייתא סבר די"ב אלא ע"כ דבי"ב מיל ת"כ נמי דאורייתא. ומיהו י"ל דלא ניחא ליה לחלק כ"כ ובלא"ה כתבו שם התוד"ה ואר"י דניחא ליה לומר לעולם לא תיפוך וצ"ע.

(ד) לענין תחומין ביו"ט שיטת רש"י בחגיגה י"ז גבי ופנית בבוקר והלכת לאהליך דל"ל ביו"ט דאסור לצאת חוץ לתחום. וע"ש בתוס' ד"ה דכתיב דהקשו עליו דקיי"ל דתד"ר אבל בהא אי הוה דאוריי' או בי"ב מיל לכ"ע גם ביו"ט הוי דאורייתא ואין ליה ובעירובין ל"ז ד"ה מיחל דאינו יכול לחלל המעשר קודם הפרשה דעד שלא הפריש הוה טבל דשאני עתיד להפריש קאמר ע"ש. וזה פשוט אלא דבאמת גם הלוקח יין אינו אלא עיקרו דאורייתא דלקוח פטור מדאורייתא כדקיי"ל בב"מ פ"ח וע"ש בתוס' וא"כ הכא אליבא דרב גם מוקצה עיקרו דאורייתא דהא סבר הכנה דרבה ודו"ק:

לה"ר מהא דתנן במגילה ז' אין בין יו"ט לשבת אלא א"נ בלבד הא לשאר דברים זה וזה שוין די"ל דלא איירי אלא במלאכות גמורות ותחומין לאו מלאכה גמורה תדע דאל"כ קשה לשי' הפו' דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט דליחשוב בינייהו שביתת בהמתו אלא ע"כ דלא איירי אלא במלאכות גמורות וכה"ג כ' התוס' בשבת קכ"ד ד"ה הא ע"ש:

ולכאורה היה נראה לה"ר מהירושלמי פסחים פרק מי שהי' טמא גבי מתני' דאיזהו דרך רחוקה דאמר בירושלמי דאפילו למ"ד עד שיבא ויאכל והוא שהי' בתוך אלפים אמה משחשיכה ופי' הרב ק"ע דהירושלמי לשי' דתחומין מ"ה וא"כ לפי"ז מוכח ע"כ דגם ביו"ט הוה מ"ה מ"מ לענ"ד איני יודע הכרח לזה לומר דהוה מ"ה דהא א"ר בסו"פ האשה דערלה הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת. וה"נ י"ל דתחומין אפי' הוה דרבנן העמידו דבריהם במקום כדת ועוד דבהדיא מצינו דהעמידו איסור תחומין במקום כרת דהא תנן סתמא בר"פ א"ד דהבאתו מחוץ לתחום אינו דוחה את השבת ובודאי א"א לומר דסתמא דמתני' שברה דתחומין מ"ה דהא תנן סתמא בעירובין נ"ח ובס' פ"ב דכתובות דתד"ר וע"כ דאפי' הוה דרבנן העמידו דבריהם במקום כרת ואין להקשות דא"כ ליחשיב לה רבא בהדי הנך דהעמידו די"ל משום דהבאתו מחוץ לתחום יליף לה התם מהזאה וחשיב ליה כחדא ועוד דתחומין דאסמכוה אקרא פשיטא לי' וחשיב הני דהוה רבותא טפי שוב ראיתי בק"ע ר"פ איד דפי' הבאתו חוץ לתחום היינו בתחומין די"ב מיל ולשי' הירושלמי ג"כ דהוה מ"ה והנה פירושו שם אינו מוכרח ויש לנו ד"א בסוגית הירושלמי ואכ"מ אבל אני תמה עליו דהא מסיק התם הירושלמי מה בין אלו להזאה דאינו דוחה את השבת ואינו עושה פסח. ומשני זה בזבח וזה בזובח ע"ש ושמעינן דשבות שהוא בזובח העמידו במקום כרת וא"כ גבי דרך רחוקה דהשבות בזובח שפיר י"ל דהוה דרבנן וא"כ אין ראי' משם מיהו מדברי התוס' בפסחים צ"ג ד"ה ר"י נראה דמפרשו בהירו' כהרב ק"ע דקאי אליבי' דר"ע דתמ"ה. ומשמע מדבריהם דגם ביו"ט מ"ה עוד נראה לי ראי' נכונה מביצה ל"ז גבי ב' שלקחו בהמה וחבית דבעי למימרא דלר"י יש ברירה. ופריך ומי אית לי' לר"י ברירה כו' וכ"ת כי ל"ל בדאו' בדרבנן אית לו ובדרבנן מי אית לי' והתני איו אין אדם מתנה על שני דברים כאחד כו' ואר"י וכבר בא חכם כו' ואי ס"ד דביו"ט ליכא לעיקר תמ"ה א"כ לישני דהתם גבי חבית ובהמה דאיירי ודאי ביו"ט אית לי' ברירה דל"ל עיקר בשל תורה ואיו איירי בשבת דאית לי' עיקר מ"ה וכה"ג מחלקינן בעירובין ל"ז לפי' התד"ה מאן ה"ת ע"ש וע"כ דעיקר תחומין גם ביו"ט מ"ה ואין לחלק בין יו"ט לשבת גם במד"ר רות גבי ותלכנה בדרך אר"י שעברו על מדת הדין שהלכו חוץ לתחום ביו"ט ומדסמיך לה אקרא משמע דס"ל דגם ביו"ט הוה מ"ה שוב ראיתי מי שרצה להוכיח דביו"ט הוה דרבנן מעירובין ל"ב דפשיט ר"ש דאף בשל תורה סמכינן אחזקה שליח עושה שליחותו מהך דלקוט תאנים דסמכינן אחבר שתורם וכ' התוס' דאף דמעשר תאנים מדרבנן מ"מ שם מעשר יש לו עיקר מ"ה ולכאורה לפי"ז תיקשה דלפשוט ממתני' דהתם גופי' דאמרינן בע"ת חזקה שליח עושה שליחותו ולמאי דקיי"ל די"ב מיל מ"ה גם תחומין יש לו עיקר בשל תורה וע"כ משום דאיכא למידחי דאיירי ביו"ט דאין לו עיקר בשל תורה ולפי דבריו לר"נ דל"ל בדאורייתא חזקה שליח ע"ש מוקי לה באמת ביו"ט ולענ"ד הוא דוחק גדול לאוקי סתמא דמתני' דמתניא בדיני עירובין לאוקי ביו"ט ועוד דסיפא דאיירי בדיני הוצאה ע"כ איירי בשבת אבל לענ"ד אין מקום לקו' זו דהא איתא (ביבמות פ"א) דפשיט ר"י דתרומה בזה"ז דרבנן מדתניא עיגול בעיגולים עולו ואי הוי דאוריי' לא הוה מקילינן דקיי"ל דדבר שבמנין לא בעל וע"ש בפירש"י דאע"ג דבלא"ה מעשר פירות דרבנן מ"מ משום הא לא הוה מקילינן דכל דתיקון רבנן כעין דאוריי' תיקון כיון דאיכא מעשר דאוריי' ע"ש וכ"כ התוס' בר"ה י"ב ד"ה תנא ע"ש וכה"ג אמר בהדיא בסוגיא דהתם דאין מאכילה בזמן חזה ושוק ע"ש היטיב וא"כ חזינן דדווקא במעשר פירות מחמרינן דאתי לאיחלופי בדאוריי' אבל משום מעשר דזה"ז לא החמירו וא"כ פשוט דמתחומין ליכא למפרך מידי כיון דהתם לא שייך ליתי לאיחלופי בדאוריי' ובסברא זו יתיישב לנו קו' הפ"י בפסחים ד"י גבי הא דפריך ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות כו' והקשה דלשי' הפוסקים דמעשר פירות דרבנן מאי פריך מדרבנן אמתני' דהתם דאיירי לענין בדיקה כשלא ביטל דהוה דאוריי' כמש"כ התוס' ולענ"ד סוגיא דהתם הוי ממש כסוגיא דעירובין כאן וכמש"כ התוס' דבמעשר פירות החמירו כשל תורה ומש"ה פשט מינה ר"ש לשל תורה וכן מוכח הסוגיא דיבמות שהבאנו וז"ב. אלא דלכאורה יש לדקדק מדברי רש"י ביומא דס"ו גבי עתי אפי' בשבת ופריך בגמרא למאי הלכתא כו' ופירש"י דאי משום תחומין. דרבנן בעלמא נינהו ע"ש והנה מתני' דלקמן סתמא דהוה י"ב מיל וצ"ל דס"ל לרש"י דגם תחומין די"ב מיל הוה מדרבנן ולכאורה למ"ל לרש"י לדחוקי בהכי ולא פי' כפשוטו דאי משום תחומין מאי אריא משום שבת ת"ל דבכל יוה"כ הוי איסור זה וכדפשיט מינה רפרם בכריתות לפי המסקנא דמסיק לענין עירוב והוצאה והתם דחי הש"ס דיוה"כ מצותו בכך אבל ענין תחומין ודאי לא שייך לומר כן דאפי' נימא דלא הי' צוק בקרוב לירושלים משכן שילה וגלגל ונו"ג וכי לא הי' אפשר שיהי' צוק בסמוך וזה פשוט. ולכאורה מוכח דלענין תחומין ג"כ ליכא ביוה"כ לשי' רש"י אפי' למ"ד תחומין דאורייתא או לי"ב מ"ל לכו"ע ונלע"ד דרש"י הוכיח ע"כ דלא הי' כאן תחומין דאוריי' דהא קיי"ל כר"ל דכ"מ שאפשר לקיים שניהם אינו דוחה ע"כ וא"כ כאן לענין תחומין לעולם אפשר לקיים שניהם דאפי' הצוק רחוק הרבה וכדתנן דהוה י"ב מיל אפשר לעשות בורגינין וכדאמרינן בעירובין כ"א אתיתו מברנש לבי כנישתא דדניאל אמאי סמכיתו אבורגינין ע"ש ואפי' לשי' הרא"ש שהביא בשם הירוש' דאין עושין בורגינין יותר מן העיר שלא תהא טפל יותר העיקר מ"מ הא אמרינן בב"ב (ע"ה) דירושלים קמייתא הוה תלתא פרסי ע"ש ויכול לעשות בורגינין ממש י"ב מיל ובלא"ה יכול למעט עכ"פ איסור דאורייתא וע"כ דלאו י"ב מיל ממש אלא פחות מעט מי"ב מיל כדי שלא יהי' איסור תחומין דאוריי' ונראה ברור דזה השיעור שכוונו י"ב מיל פי' פחות מעט מאיסור תחומין דאוריי' וזה הוכחת רש"י בפשיטות דלא הוה תחומין דאוריי' ולאיסור דרבנן לא חשו לעשות בורגינין. ושפיר הוי פירש"י אליבא דכו"ע ונקט פי' הפשוט וה"ה דהוה מצי לפרש דאי הוה תחומין דאורייתא גם ביוה"כ הוה דאורייתא אלא דקושטא דמילתא נקט:

והנה שמעתי בשם הגאון מה"ח דהוכיח דהי' כאן תחומין דאורייתא דלפי המסקנא דאם חלה מרכיבו על כתיפו והי' כאן איסור הוצאה דאורייתא וקשה לפי מאי דקיי"ל דאפי' זה יכול וזה יכול שנים שעשאוה פטורין א"כ למה לא עשו ע"י שנים ולא ליהוי איסור הוצאה וע"כ דבלא"ה הוה איסור תחומין ומש"ה אי נעשה ע"י שנים גם השני יעבור על איסור תחומין ויותר טוב ע"י אחד ולענ"ד איני מבין דאם אפשר בשנים אכתי אינו מיושב דהוה להו לעשות גם בשנים צא"ז ולא יהי' ג"כ איסור תחומין ע"כ נראה לכאורה דלא אפשר בשנים כלל לא בב"א ולא בזא"ז כדאמרינן בחולין (כ"ט) תזבח שלא יהא שנים שוחטין זבח אחד והיינו לא בב"א ולא בזא"ז כדמשמע בדברי התוס' שם דבב"א גרע טפי ע"ש וה"נ כיון דכתיב איש עתי דווקא אחד ולא שנים ודו"ק:

תוכן העניינים

בכורי יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה