בכורי יוסף· רבי יוסף זונדל הוטנר
יורה דעה הלכות שחיטה סימן א · סעיף א
הכל שוחטים אפי' נשים כו'. התוספות הביאו דברי הלכות א"י דנשים לא ישחטו לכתחלה והתו' דחו דבריהם מריש כל הפסולים ששחטו דדייק דעבד אין לכתחי' לא כו' ומשני משום דתני טמאים כו' ולא משני משום נשים דתני מעיקרא. וראיתי שהאחרונים חתרו להעמיד דברי' ולענ"ד יש ליישב בפשוט דודאי הוי ידע גם המקשה דנשים דיעבד דווקא אלא דהוי קשה לי' דהא תני התם ארבע פסולין זרים נשים ועבדים וטמאים ולמ"ל למתני תלתא אטו חדא וכה"ג פריך בריש קידושין גבי האשה ניקנית בג"ד ותני תרתי אטו חדא וכה"ג בכ"ד ומשני דגם טמאים דיעבד דווקא והוי תרתי אטו תרתי ותני טפי לשון דיעבד דזה חשיב לי' רבותא טפי הא דבהני דיעבד דווקא וכה"ג מצינו בכ"ד ודו"ק:
בהג"ה וי"א דאין לסמוך על החזקה אלא בדיעבד. עע"ז סק"ג דהביא דהקשו הראשונים על שי' זו דרוב מצוין א"ש מ"ה דיעבד דווקא דא"כ לוקי מתני' דהכל שוחטין בהכי ולענ"ד י"ל בזה ג"כ בפשוט דהא חזינן באמת לפי המסקנא דאוקי מתני' באוקימתא אחריני ולא מצינו שום משנה דאשמעינן הך דינא דרוב מצוין א"ש מ"ה וע' תו' מנחות (דמ"ג) ד"ה תפילין יש להם בדיקה כתבו גבי המוצא תפילין דסמכינן אר"מ אצל תפילין מו"ה וכ"כ הראב"ד הביאו הרא"ש פג"ה סי"ט גבי מי שניקר והלך לו דסמכינן דר"מ אצל ניקור מו"ה ולא אשמעינן בשום דוכתא האי דינא וע"כ דזה סברא פשוטה וא"כ י"ל ה"נ דמש"ה לא אוקי מתני' בהכי דס"ל דרוב מאשמ"ה הוא פשיטא וליכא לאוקמי מתני' בהכי כלל ומתניתא דדי"ב דהרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו צא שחוט והלך ומצא שחוט חזקתו שחוט י"ל דלא איצטריכא משום רוב מאשמ"ה אלא דרישא קמ"ל אף שמצא בשוק מותרת לאפוקי מר"י ע"ש בתד"ה כי פליגי וסיפא דאמר לשלוחו כ"כ התו' שם דקמ"ל אף שהשליח מצא שחוט א"כ ע"כ השוחטה שחט בלא דעת הבעלי' אפ"ה שחיטתו כשירה אבל הך דרו"מ שפיר י"ל דהוא פשיטא אף דרבינא לא ס"ל מ"מ לדידהו הוה מילתא דפשיטא וליכא לאוקמי בהכי וא"ש בפשוטי ומהתוספתא שהביאו שם התוס' מנחו' דלקח מאינו מומחה צריך בדיקה והיינו שאין אנו יודעין שהוא מומחה דהא באמת בבדיקת ג' איתא התם דכבר הוחזק למומחה ואפ"ה לכתחילה לא סמכינן ארובא א"כ יש ללמוד בפשוט דכ"ש הכא דאיכא חזקת איסור ואולי י"ל דשאני בדיקת חסירות ויתירות דתקיפי ואינו נראה:
ומש"כ הרב דלדידן דרגילים לטול קבלה לפני חכם א"צ בדיקה כלל דכל המצוין א"ש כבר נטלו קבלה ביאר יותר בד"מ דבכה"ג כו"ע מודו דלא שכיח כלל ע"ש. ונראה לי דעיקר הטעם אף דגם בהאי רובא דרוב מצוין א"ש מ"ה כ' הרא"ש בסע"ז בשם ר"ת דהוי מיעוטא דל"ש מ"מ התם אפשר לו להשתמע דגמר ושכח וכההיא דשבת (דק"כ) אבל כאן רגיל הדבר להתברר ויתפס בשקר ולא חציף אינש כו"ה וע' כתובות (כ"ד) גבי מעלין מנשיאות כפים ליוחסין ודוק:
ש"ך סק"ה הביא שי' ראב"ן דהא דאמר בש"ס אליבא דרבינא דליתא קמן אסור היינו דווקא במצינן למטרח ולמרדף אבתרי' וכ' דהוא דוחק ולענ"ד יש סעד גדול לשי' באוקימתא דרבה ב"ע דאוקי הכל שוחטין אפי' טמא בחולין כו' ובמוקדשין לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשירה כו' ואם שחטו ואחרים רואין אותו שחיטתו כשירה כו' דליתא קמן כו' וכ' התו' אע"ג דעזרה רה"ר והי' לנו לטהר מספק רוב פעמים אינו יכול לזהר מליגע ע"ש ויש תימה שלא הקדימו דבריהם מעיקרא אהא דבעי ברי לי ולפי דבריהם א"ש דצריך דווקא ברי לי כיון דרוב פעמים אינו יכול לזהר אבל בנדה (ד"ה) ד"ה ואם א"א אלא א"כ נגע כו' כ' אהך דברי לי דהכא דברי ל"ד דעזרה רה"ר וספיקה טהור ולכאורה הם כחולקין אדבריהם כאן ואם באנו להשוותם י"ל בדוחק דכך כוונתם שם דבתחי' כ' שם אהא דאמר התם נוי שהי' עטוף בטליתו וטומאות וטהרות בצידו ספק נגע טהור ואם אי אפשר אא"כ נגע טמא דא"א ל"ד דא"כ פשיטא וכ' שכן בחולין הכא דס"ל דעיקר הטעם דבעי ברי היינו משום דרוב פעמים אינו יכול לזהר כמש"כ הכא וא"כ אינו צריך דווקא ברי אלא דאם אמר שהי' זהיר הרבה עד שהי' אפשר יותר דלא נגע סגי אבל כ"ז דוחק גם גוף הסברא קשה והוא חידוש גדול כאן כיון דאיירי בסכין ארוכה אבל א"ש בפשיטות עפ"י הא דאמרי' בע"ג (דל"ב) דרבי ינאי כי אתא לקמי' ספק טומאה ברה"ר הוי אמר להו דנהרא קמייכו זילו טבילו דלא מטהרינן מספיקא כל היכי דאפשר לאהדורי אודאי טהרה והכי נמי אמרי' בנדה ר"פ הרואה דשונין להחמיר ע"ש דכל היכי דאפשר לברורי מבררינן וא"כ ה"נ צריך לכתחי' לשאלו והיינו מש"כ בנדה דברי ל"ד אלא העיקר דקמ"ל דצריך לשאלו כיון דאפשר והך ליתא קמן היינו נמי דאפשר למטרח ולמרדף אבתרי' וכיון דהוי אפשר לברר אפי' ע"י טורח הי' צריך לברר ומש"ה בעי אחרים ר"א דלא נבעי למטרח וה"נ נפרש כן בדרבינא ודו"ק:
ש"ך (סק"ח) לענין שוחט שנמצא שא"י דאם לא נטל קבלה אסרינן למפרע וחונק דל"ד לבהמה שנמצאת עריפה דמוקמינן לה אחזקתה שהי' לה מעיקרא מכח רובא דרוב בהמות כשירין וה"נ רמא"ש מ"ה דשאני הכא דיותר יש לתלות שלא למד מלמד ושכח ע"ש ונראה לי סעד לדבריו מהא דיומא (די"ח) גבי כה"ג שמא שכחת או שמא לא למדת ולכאורה למה הוצרכו לומר כלל לא למדת דבגמרא פריך מי מוקמינן כי ה"ג והוצרך לומר שעשו שלא כדין ע"ש ובשבת (דק"כ) אמרינן למ"ל למימר לא גמר כלל הו"ל למימר גמירנא ושכחנא אלמא דהוא יותר בזיון שלא למד כלל וה"נ למה לנו לאחלושי דעתי' דכה"ג בחנם דהא קפדינן התם בכמה דברים שלא יחליש דעתו ע"ש וע"כ משום דבאמת אם א"י אנו תולין יותר דלא למד דשכחה לא שכיחא אלא כי היכי דלא נחלשי' לדעתי' מקדמינן תחילה שמא שכחת אבל עיקר הדבר אנו תולין בלא למד ודו"ק:
ומה שהקשה הט"ז להטריף אף בנטל קבלה מדברי המרדכי פרק מש"מ גבי מלמד דאם נמצא לבסוף שיודע מחזקינן דידע מעיקרא וה"נ נימא איפכא ואין לומר דשאני הכא שאנו יודעין שבתחילה ידע דהא התם נמי בתחילה ע"כ לא ידע כשנולד עכ"ד. לענ"ד התם מה שלא ידע כשנולד אינה ריעותא כלל כיון דגם כל היודעים אינם יודעים כשנולדים משא"כ כאן ודוק:
ומה דמסיק הש"ך לענין אם נמצא חשוד דלא אסרינן כלל למפרע לענ"ד מוכח כן בהדיא לקמן (ס"ד ס"ב) גבי שחטה ואח"כ חישב עלי' דאסרינן מספק אותה שחיטה משום דהוכיח סופו על תחילתו אבל מעיקרא לא אסרינן כלל ודוק: