בכורי יוסף· רבי יוסף זונדל הוטנר
יורה דעה הלכות שחיטה סימן א
סעיף א
הכל שוחטים אפי' נשים כו'. התוספות הביאו דברי הלכות א"י דנשים לא ישחטו לכתחלה והתו' דחו דבריהם מריש כל הפסולים ששחטו דדייק דעבד אין לכתחי' לא כו' ומשני משום דתני טמאים כו' ולא משני משום נשים דתני מעיקרא. וראיתי שהאחרונים חתרו להעמיד דברי' ולענ"ד יש ליישב בפשוט דודאי הוי ידע גם המקשה דנשים דיעבד דווקא אלא דהוי קשה לי' דהא תני התם ארבע פסולין זרים נשים ועבדים וטמאים ולמ"ל למתני תלתא אטו חדא וכה"ג פריך בריש קידושין גבי האשה ניקנית בג"ד ותני תרתי אטו חדא וכה"ג בכ"ד ומשני דגם טמאים דיעבד דווקא והוי תרתי אטו תרתי ותני טפי לשון דיעבד דזה חשיב לי' רבותא טפי הא דבהני דיעבד דווקא וכה"ג מצינו בכ"ד ודו"ק:
בהג"ה וי"א דאין לסמוך על החזקה אלא בדיעבד. עע"ז סק"ג דהביא דהקשו הראשונים על שי' זו דרוב מצוין א"ש מ"ה דיעבד דווקא דא"כ לוקי מתני' דהכל שוחטין בהכי ולענ"ד י"ל בזה ג"כ בפשוט דהא חזינן באמת לפי המסקנא דאוקי מתני' באוקימתא אחריני ולא מצינו שום משנה דאשמעינן הך דינא דרוב מצוין א"ש מ"ה וע' תו' מנחות (דמ"ג) ד"ה תפילין יש להם בדיקה כתבו גבי המוצא תפילין דסמכינן אר"מ אצל תפילין מו"ה וכ"כ הראב"ד הביאו הרא"ש פג"ה סי"ט גבי מי שניקר והלך לו דסמכינן דר"מ אצל ניקור מו"ה ולא אשמעינן בשום דוכתא האי דינא וע"כ דזה סברא פשוטה וא"כ י"ל ה"נ דמש"ה לא אוקי מתני' בהכי דס"ל דרוב מאשמ"ה הוא פשיטא וליכא לאוקמי מתני' בהכי כלל ומתניתא דדי"ב דהרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו צא שחוט והלך ומצא שחוט חזקתו שחוט י"ל דלא איצטריכא משום רוב מאשמ"ה אלא דרישא קמ"ל אף שמצא בשוק מותרת לאפוקי מר"י ע"ש בתד"ה כי פליגי וסיפא דאמר לשלוחו כ"כ התו' שם דקמ"ל אף שהשליח מצא שחוט א"כ ע"כ השוחטה שחט בלא דעת הבעלי' אפ"ה שחיטתו כשירה אבל הך דרו"מ שפיר י"ל דהוא פשיטא אף דרבינא לא ס"ל מ"מ לדידהו הוה מילתא דפשיטא וליכא לאוקמי בהכי וא"ש בפשוטי ומהתוספתא שהביאו שם התוס' מנחו' דלקח מאינו מומחה צריך בדיקה והיינו שאין אנו יודעין שהוא מומחה דהא באמת בבדיקת ג' איתא התם דכבר הוחזק למומחה ואפ"ה לכתחילה לא סמכינן ארובא א"כ יש ללמוד בפשוט דכ"ש הכא דאיכא חזקת איסור ואולי י"ל דשאני בדיקת חסירות ויתירות דתקיפי ואינו נראה:
ומש"כ הרב דלדידן דרגילים לטול קבלה לפני חכם א"צ בדיקה כלל דכל המצוין א"ש כבר נטלו קבלה ביאר יותר בד"מ דבכה"ג כו"ע מודו דלא שכיח כלל ע"ש. ונראה לי דעיקר הטעם אף דגם בהאי רובא דרוב מצוין א"ש מ"ה כ' הרא"ש בסע"ז בשם ר"ת דהוי מיעוטא דל"ש מ"מ התם אפשר לו להשתמע דגמר ושכח וכההיא דשבת (דק"כ) אבל כאן רגיל הדבר להתברר ויתפס בשקר ולא חציף אינש כו"ה וע' כתובות (כ"ד) גבי מעלין מנשיאות כפים ליוחסין ודוק:
ש"ך סק"ה הביא שי' ראב"ן דהא דאמר בש"ס אליבא דרבינא דליתא קמן אסור היינו דווקא במצינן למטרח ולמרדף אבתרי' וכ' דהוא דוחק ולענ"ד יש סעד גדול לשי' באוקימתא דרבה ב"ע דאוקי הכל שוחטין אפי' טמא בחולין כו' ובמוקדשין לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשירה כו' ואם שחטו ואחרים רואין אותו שחיטתו כשירה כו' דליתא קמן כו' וכ' התו' אע"ג דעזרה רה"ר והי' לנו לטהר מספק רוב פעמים אינו יכול לזהר מליגע ע"ש ויש תימה שלא הקדימו דבריהם מעיקרא אהא דבעי ברי לי ולפי דבריהם א"ש דצריך דווקא ברי לי כיון דרוב פעמים אינו יכול לזהר אבל בנדה (ד"ה) ד"ה ואם א"א אלא א"כ נגע כו' כ' אהך דברי לי דהכא דברי ל"ד דעזרה רה"ר וספיקה טהור ולכאורה הם כחולקין אדבריהם כאן ואם באנו להשוותם י"ל בדוחק דכך כוונתם שם דבתחי' כ' שם אהא דאמר התם נוי שהי' עטוף בטליתו וטומאות וטהרות בצידו ספק נגע טהור ואם אי אפשר אא"כ נגע טמא דא"א ל"ד דא"כ פשיטא וכ' שכן בחולין הכא דס"ל דעיקר הטעם דבעי ברי היינו משום דרוב פעמים אינו יכול לזהר כמש"כ הכא וא"כ אינו צריך דווקא ברי אלא דאם אמר שהי' זהיר הרבה עד שהי' אפשר יותר דלא נגע סגי אבל כ"ז דוחק גם גוף הסברא קשה והוא חידוש גדול כאן כיון דאיירי בסכין ארוכה אבל א"ש בפשיטות עפ"י הא דאמרי' בע"ג (דל"ב) דרבי ינאי כי אתא לקמי' ספק טומאה ברה"ר הוי אמר להו דנהרא קמייכו זילו טבילו דלא מטהרינן מספיקא כל היכי דאפשר לאהדורי אודאי טהרה והכי נמי אמרי' בנדה ר"פ הרואה דשונין להחמיר ע"ש דכל היכי דאפשר לברורי מבררינן וא"כ ה"נ צריך לכתחי' לשאלו והיינו מש"כ בנדה דברי ל"ד אלא העיקר דקמ"ל דצריך לשאלו כיון דאפשר והך ליתא קמן היינו נמי דאפשר למטרח ולמרדף אבתרי' וכיון דהוי אפשר לברר אפי' ע"י טורח הי' צריך לברר ומש"ה בעי אחרים ר"א דלא נבעי למטרח וה"נ נפרש כן בדרבינא ודו"ק:
ש"ך (סק"ח) לענין שוחט שנמצא שא"י דאם לא נטל קבלה אסרינן למפרע וחונק דל"ד לבהמה שנמצאת עריפה דמוקמינן לה אחזקתה שהי' לה מעיקרא מכח רובא דרוב בהמות כשירין וה"נ רמא"ש מ"ה דשאני הכא דיותר יש לתלות שלא למד מלמד ושכח ע"ש ונראה לי סעד לדבריו מהא דיומא (די"ח) גבי כה"ג שמא שכחת או שמא לא למדת ולכאורה למה הוצרכו לומר כלל לא למדת דבגמרא פריך מי מוקמינן כי ה"ג והוצרך לומר שעשו שלא כדין ע"ש ובשבת (דק"כ) אמרינן למ"ל למימר לא גמר כלל הו"ל למימר גמירנא ושכחנא אלמא דהוא יותר בזיון שלא למד כלל וה"נ למה לנו לאחלושי דעתי' דכה"ג בחנם דהא קפדינן התם בכמה דברים שלא יחליש דעתו ע"ש וע"כ משום דבאמת אם א"י אנו תולין יותר דלא למד דשכחה לא שכיחא אלא כי היכי דלא נחלשי' לדעתי' מקדמינן תחילה שמא שכחת אבל עיקר הדבר אנו תולין בלא למד ודו"ק:
ומה שהקשה הט"ז להטריף אף בנטל קבלה מדברי המרדכי פרק מש"מ גבי מלמד דאם נמצא לבסוף שיודע מחזקינן דידע מעיקרא וה"נ נימא איפכא ואין לומר דשאני הכא שאנו יודעין שבתחילה ידע דהא התם נמי בתחילה ע"כ לא ידע כשנולד עכ"ד. לענ"ד התם מה שלא ידע כשנולד אינה ריעותא כלל כיון דגם כל היודעים אינם יודעים כשנולדים משא"כ כאן ודוק:
ומה דמסיק הש"ך לענין אם נמצא חשוד דלא אסרינן כלל למפרע לענ"ד מוכח כן בהדיא לקמן (ס"ד ס"ב) גבי שחטה ואח"כ חישב עלי' דאסרינן מספק אותה שחיטה משום דהוכיח סופו על תחילתו אבל מעיקרא לא אסרינן כלל ודוק:
סעיף ג
ומי שהוחזק להתעלף ושחט ואמר ברי לי ששחטתי יפה נאמן כו' וכ' הש"ך סקי"ג דברי ל"ד אלא אפי' שתק כיון דיודע הלכות שחיטה אי שהה או דרס הי' אומר לנו ע"ש והנה דברי הרב משמע דדוקא ברי אבל דברי הש"ך הן עפ"י הב"י דכ' בטעמא דרבינא בל"ב דאינו מוחזק שלא יתעלף לא ישחוט שלא בפנינו אף דסבר דרמאשמ"ה והוא עצמו ג"כ מומחה דחיישי' דהוא בעצמו אינו מבחין כ"כ על עצמו ושמא נתעלף ושהה וסבר שלא הי' כשיעור ובאמת הי' שיעור שהי' ואמוראי דפליגי עלי' סברי דל"ח להכי ואפשר דאפי' ברגיל להתעלף ל"ח להכי וא"כ הוי כשאר מומחה ושוחט לכתחילה ומותר אח"כ גם בלא ברי לי ע"ש והנה קשה לי דאי טעמא דרבינא משום הך חששא לחוד לאוסרה אפי בדיעבד משום הך חששא אינו מובן למה מהלי ברי לי ואי חיישי' לטעה גם ברי לא ליהני ואי ל"ח להכי גם שתיקתו למה לא הוי כברי כיון דמומחה דעלמא סמכינן דאם הי' אוסרה הי' אומר לנו ועוד דגוף הסברא הוא דחוק גם פלוגתא דאמוראי משמע דאינה אלא משום דלעלופי ל"ח. ע"כ נראה דהנה כששחט מומחה והלך לו דמותר יש שני סברות חדא דכיון דהוא מומחה שחט שפיר אבל משום זה לחודא לא היינו מתירין דהא קיי"ל דצריך לבדוק הסימנים וחיישי' דילמא לא נשחטו רובן ואם לא בדק אסורה ולפי מה שביאר הרשב"א דהטעם דהוי רוב דתלוי במעשה א"כ י"ל דה"ה דרסה וחלדה וכל הלכות שחיטה דמה שצריך לדקדק לשחוט בהכשר חשיב מעשה אלא דלענין הבדיקה לא הוזכרו הני דדרסה וחלדה דלא שייך בדיקה ע"ז דזה רואה לפניו ועכ"פ לא סמכינן אהך סברת דרוב שחיטות כשירות הן ומ"מ ודאי דרובא הוי כמש"כ התו' בד"ט וכן מוכח מדברי הרשב"א גבי שחיטת מומר דעיקר הטעם שם להקל דכיון דהם מומחים מסתמא שוחטין שפיר ויתבאר בזה לפנינו חלא דמ"מ אהך רובא לחוד לא סמכינן וסמכינן אהא דאם הי' אוסרה הי' אומר לנו כמש"כ הש"ך וז"ב ותמיהני על הגרע"א בס"ב סק"ב דהביא דברי הרשב"א גבי מומר לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו והקשה הא לא סמכינן ארוב שחיטות כשירות ובעי בדיקת סימנים ואם לא בדק אסור ותי' דחזקה על כל המומחין שבודקין סימנים וגם המומר יבדוק בתוך שיעור שהי' ואם ימצא שלא שחט הרוב יגמור תיכף וכ' הגרע"א דלכאורה לדידן דנוהגין לאסור שהי' משהו ליכא תי' זה והדר קושי' לדוכתא דילמא לא שחט הרוב וליכא תקנה ותי' דמומר ודאי לא איכפת לו למנהג זה וגומר שחיטתו וליכא חשש דאורייתא ומשום חשש שהי' משהו לא מחמרינן בספק וכ' דלפי"ז בישראל דודאי לא יגמור השחיטה הוי ספק דאוריי' וא"כ אינו מותר לדידן במצא גדייו שחוטין אלא ברואה שרוב הסימנים שחוטין ע"ש והוא תימא דבהדיא מבואר בהג"ה ס"ב גבי שחט וליתא קמן למיבדקי' דדווקא לכתחילה היכא דאפשר צריך לבדוק הסימנים אבל בדיעבד ליכא איסור כלל והאמת דהרשב"א לא הוצרך לזה אלא במומר לתיאבון דעל עדותו לא סמכינן אלא דעפ"י הרוב מומחה שוחט יפה ומש"ה קשי' לי' מבדיקת סימנים דל"מ בזה הרוב אבל בישראל אין צריכין לזה אלא דאם הי' אסורה הי' אוסרה לנו וכמש"כ הש"ך ותדע דהא אין אנו מתירין אלא בשוק שאינו עשוי להטיל נבילות דאנו רואין שמחזיקה לכשירה וגם בסי"ח סק"ג הקשה בדרך זה לשי' הרמב"ן דלר"ה אפי' נאבד הסכין אסור תיקשי בריי' דמצא גדייו שחוטין למה מותר דניחוש דילמא מצא הסכין פגום וכוונתו ג"כ דכיון דההיתר ברמאשמ"ה דמסתמא מומחה ישחוט יפה אבל על הפגימת הסכין דחזינן דלא סמכינן על הרוב שלא נפגמו דהא בלא בדק אסור וא"כ גם אנו ניחוש דילמא מצאה פגומה וכ"ז לק"מ דסמכינן דאם הי' אסורה הי' משליכה במקום נבילות וכיון דלא מצאה במקום נבילות ודאי כשירה היא וכ"ז ברור ומכל מקום לפי דברי הרשב"א גבי מומר דסמכינן בבדיקת סימנים דודאי יבדוק ויגמור הסימנים מוכח ע"כ דהא שאר הלכות שחיטה דאין להם תקנה ע"כ לא חיישי' להו כלל דודאי מומחה אינו מקלקל שחיטתו בכך דאי לאו הכי היכי מתירין שחיטת מומר דהא אם אסרה בזו בשחיטה לא יאמר לנו וע"כ דלא חיישינן להו כלל וצ"ל דלא חשיב הני רוב התלוי במעשה ואפשר דדווקא ברוב סימני אינו אלא הא דרוב שחיטות כשירות כרוב דעלמא וכיון דתלוי במעשה לא סמכינן עלי' אבל הני עדיפי מרוב דעלמא ומש"ה מהני אפי' בתלוי במעשה וליכא למיחש להו כלל ואין להאריך:
והנה אף שביארנו דעיקר ההיתר לדידן בחשש רוב סימנים אינו אלא משום דאי הי' אסורה הי' אוסרה לנו מ"מ יש לומר דזה דווקא לפי דמדינא דאו' אין אנו חוששין לזה דהא רוב שחיטות כשירות הן וכמש"כ התוס' בד"ט וכ"ש לענין שאר חששות דהוכחנו מדברי הרשב"א דל"ח כלל אבל אי הוי חיישינן לספק נתקלקלה מדינא אפשר דאין אנו סומכין על הך סברא לחוד דאם הי' אסורה הי' אוסרה לנו ואע"ג דלענין אותו ואת בנו קיי"ל לקמן (סט"ז ס"ו) דאם לא הודיעו המוכר הולך ושוחט ואינו נמנע וכה"ג בכל איסורין התם שאני שהוא נותנה לנו לפנינו אבל כאן שאינו לפנינו חיישי' וא"כ א"ש טעמא דרבינא בפשיטות דדווקא לדידן סמכינן דאם הי' אסורה הי' אוסרה לנו דקיי"ל דרוב שחיטות כשירות ולעלופי ל"ח וליכא אלא חששא דמיעוטא בעלמא מש"ה סמכינן שפיר אהך סברא דהי' אוסרה לנו אבל רבינא דחייש לעלופי והוי ספק מעליא לא סמך אהך סברא דהי' אוסרה לנו ומש"ה בעי דווקא ברי לי דהעיד לפנינו דהיא כשירה וא"ש בפשיטות הא דאין מוסרין לו אליבא דרבינא לכתחילה כלל כיון דבעי בדיעבד ברי דווקא חיישינן דילמא אישתלי וכמש"כ התוס' לענין מומר דאין מוסרין לו לכתחלה על סמך שיבדוק הסכין אח"כ דדילמא ישכח וה"נ כן ואנן דס"ל דלעלופי ל"ח משו"ה לא בעי ברי שלו כלל וסמכינן דאם הי' אסורה הי' אוסרה לנו כיון דבלא"ה אין כאן אלא חששא בעלמא ומש"ה שפיר מוסרין לו לכתחילה כיון דא"צ ברי שלו כלל הוי כמומחה דעלמא וא"כ פשוט דכיון דכל הפלוגתא על רבינא הוא לפי דלעלופי ל"ח וא"כ ברגיל להתעלף דהוי ספק גמור א"כ בהך סברא לא חזינן דפליגי עני' ובודאי בעי ברי דווקא בדיעבד וכיון שכן אין מוסרין לו לכתחילה וכמש"כ בשם התו' ואפשר שזה שי' הרב אבל י"ל דהנה באמת הוא דוחק הא דלא נסמך כאן אפי' בספק גמור אהך סברא דהי' אוסרה לנו דסמכינן עלה בכל איסורין שבתורה ע"כ י"ל דרבינא לא קאי אלא באין אנו יודעין שהוא מומחה בפירוש אלא דסמכינן ארובא וכדפי' ברישא הכל שוחטין מוחזקין אעפ"י שאין מומחין וזהו כל רבותא דרישא לדידי' וכיון דבלא"ה איכא מיעוטא דאין מומחין וגם אפי' הוא מומחה יש חשש דשמא נתקלקלה מיהו השחיטה בפעם זה ואף דהוא מומחה הי' איזה סיבה שלא הודיע לנו והוי תרי מיעוטא דסמכי אהדדי וחוששין להם ומש"ה בעי דווקא ברי ואפ"ה לדידן לעלופי להאי מיעוטא דשמא נתקלקלה ל"ח כלל אפי' לצרף למיעוטא שאין מומחין ובגוונא דרגיל להתעלף אף דביארנו דבהא לא פליגי ארבינא וא"כ אינהו נמי סמכי מיעוט דשחיטה מקולקלת גם אצל מומחה למיעוט דאין מומחין ובעי דווקא ברי גם לדידן מ"מ כל זה אינו אלא דאינו נודע לנו שהוא מומחה אלא מכח הרוב אבל ביודעין שהוא מומחה דליכא אלא הך חששא דדלמא נתקלקלה שחיטה סמכינן לכו"ע אהך סברא דהי' אוסרה לנו כדקיי"ל בכל איסורין שבתורה ולא בעי ברי וא"כ מוסרין להם גם לכתחילה וצ"ע לדינא:
שם מי שיודעין בו שאינו יודע הלכות שחיטה יכולין ליתן לו לשחוט לכתחלה אם אחר עומד על גביו כו' ויש אוסרים והנה זה שי' הג"א מהא"ז בשם ר"ב ולמד זה מאוקימתא דרבינא דמוקי וכולן ששחטו ואר"א שחי' כשירה באינו מומחה וליתא קמן ואפ"ה דווקא אם שחט דיעבד מהני אחרים טע"ג אבל לכתחילה לא והנה התו' בריש מכילתא ד"ה שמא יקלקלו כ' בקו' על רש"י דחש"ו אסור לכתחילה בעע"ג ידעינן מוכולן ול"ל דוכולן קאי אטמא במוקדשין או אשאין מומחין דהא לרבא לא קאי וכולן אלא אחש"ו ע"ש עכ"פ למדנו מדבריהם דאפשר לפרש דיעבד אחדא וא"כ יש לדחות ראיית ר"ב דעכ"פ לרבינא י"ל דדיעבד קאי אחש"ו לחוד אבל אינו מומחה לכתחלה נמי אבל באמת יש להקשות על מה שהוכחנו מדברי התו' די"ל דדיעבד משו' חדא דהא באוקימתא דאביי ורבא בכותי פריך וכולן ששחטו אהייא כו' אלא אכותי והא אמרת כשישראל עומד ע"ג אפי' לכתחילה נמי שחיט ע"ש וש"מ דלא ניחא לי' לשנויי דדיעבד משום חדא דהיינו חש"ו לחוד והנראה בישוב הדבר דהוא מבואר בדברי התוס' לקמן (דע"ו) ד"ה צור וקנה דכ' דאע"ג דבריש כל הפסולין ניחא לי' להש"ס דנקט דיעבד בכל הני דתני התם משום טמא היינו דהתם שייך למתני כל הפסולין לעבודה ביחד אבל גבי צור וקנה למ"ל למתני פסולין לכתחילה עם כשירים וכ' דבריש פרק חבית תני דיעבד בחמי טבריא משום מי מערה משום דאשמעינן חידוש בח"ט ע"ש וה"נ ודאי י"ל דכולל כל הני דאיירי בהו ברישא בוכולן אף ע"ג דל"ד בלכתחילה מיהו זה שייך אי יש שום חידוש בהא דתני להו הכי בוכולן אבל אי אין שום חידוש אין לשנות הפסולין לכתחילה עם הכשירין ולפי"ז מיושב שפיר הא דהקשה הש"ס גבי כותי והאמרת לכתחילה נמי שחיט דאין לומר דתני דיעבד משום חש"ו דהא אין כאן חידוש כלל דזה דכשר באחרים עע"ג כבר תני ברישא. וכן הא דצריך דווקא עע"ג ידעינן ממציעתא דבעי דווקא כזית בשר מיהו מהא איכא למידחי דדווקא בלכתחילה דאפשר לבדוק ואיסורא לא הוי אלא בלא אכלו דהוא ריעותא אבל בלא"ה הוא פשוט בכ"ד דאין נאמנות לכותי וכדפריך בפשיטות בסו"פ דם הנדה והא לי"ל לפני עור לא תתן מכשול ע"ש] וכיון דליכא שום חידוש אין לו לשנות ביחד פסולין לכתחילה עם כשירים ופריך שפיר אבל התו' כ' שפיר דאפשר דקאי אטמא במוקדשין או אאין מומחין דכיון דאיכא חידוש בתרויי' עמא במוקדשין דבעי דווקא אחרים ר"א וכן אין מומחין דכשר דווקא דיעבד ובחש"ו דכשר באר"א שפיר י"ל דלא קאי דיעבד אחש"ו ואפ"ה שפיר שייך למיתני כשירים לכתחילה. עם פסולין דכלל כל הני דתני ברישא בוכולן וכיון דאיכא חידוש בכולהו שייך לכללינהו וא"כ גם ראית ר"ב לענין אין מומחין א"ש דהא"ז לשי' דס"ל בס"א דלדידן דקיי"ל רוב מא"ש מ"ה אינו שוחט לכתחילה אבל שחט א"צ בדיקה כלל ואפ"ה א"א לאוקמי דיעבד דמתני' בכה"ג דאם שחט משמע דצריך בדיקה כמש"כ הט"ז בסק"ג ע"ש ואי כשר בדיעבד א"צ בדיקה כלל וא"כ רבינא דאוקי מתני' בהכי ידעינן כבר דאסור בדיעבד מאם שחט שחיטתו כשירה דע"כ משמעות המשנה דצריך בדיקה ואי כשר דיעבד א"צ בדיקה וכשיטת הא"ז דלדידן דדיעבד כשר אם שחט א"צ בדיקה כלל וכיון דכבר ידעינן דאסור אפי' דיעבד א"כ הא דתני סיפא וכולן משום א"מ ליכא חידוש כלל דהא דצריך דווקא אר"א כבר ידעינן מואם שחט כנ"ל והא דכשר באר"א ודאי הוי פשי' כדאמר לקמן (י"ב) אי דלא ידע דלא גמיר פשי' דכשר באר"א ע"ש וא"כ לא הוי חידוש כלל בוכולן דתני סיפא וא"כ אין לו לשנות פסולין לכתחילה עם הכשירין וכנ"ל וע"כ דהוי דיעבד דווקא אכולהו גם בא"מ והיינו חידושא דסיפא ג"כ וראייתו מוכרח'. ובזה א"ש דלכאורה לפי דקדוק ר"ב זה תיקשי דהא ה"נ יש לדקדק באידך לישנא דרבינא דהכל מוחזקין כו' אעפ"י שאין מומחין ומסיק דוכולן קאי אשאין מוחזקין וליתא קמן דנשאלי' וא"כ ה"נ נדקדק דאפי' אר"א דיעבד דווקא וזה לא מסתבר כלל דמשמע שלפנינו שחיט שפיר אעפ"י שאינו מוחזק ועוד דמעיקרא במאי יתחזק ודוחק לומר בבהמה טמאה דווקא או להשליך לכלבים אבל לפי דברינו א"ש דדווקא אאין מומחה דיקדק ר"ב משום דאי ל"ה פשיטא למה תניא כלל וכדביארנו אבל להך לישנא בשאין מוחזקין שפיר הוי רבותא הא דכשר באר"א דאפשר דהו"א דאחרים אין יכולים להבחין היטיב בעילופו ואף דאפי' בחש"ו כשר הו"א דקאי דווקא במוחזקין כמו רישא דהכל שוחטין וא"כ כיון דהוי רבותא דכשר שפיר י"ל דאפילו לכתחילה ודיעבד נקט משום אידך וניחא לי' לכלול כל הני דאיירי בהו ברישא בוכולן וכמש"כ התוס' (דט"ו) שהבאנו ואין כאן דיקדוק כלל ודו"ק ואין להקשות לפ"ד בשיטת ר"ב דהאי וכולן קמ"ל דדיעבד דווקא וזה הוי רבותא א"כ הא דפריך לקמן (די"ב) אר"נ דאמר אם ראוהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור ופריך אי דידע דלא גמיר פשי' ולישני הא קמ"ל דאפי' ראוהו דווקא דיעבד דבלא"ה קשה דלישני כדשני התם אדשמואל דאמר כל טבח שא"י הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו דקמ"ל אפי' שחט קמן תרי ותלתא זימנא ושחיט שפיר מהו דתימא מדהא שחיט שפיר הא נמי שחיט שפיר וע"כ צ"ל דהתם קשיא לי' הא דאמר מתחילה ועד סוף דמשמע דזה הוי חידוש דצריך מתוע"ס והא הוי קשיא לי' פשי' ומשני דאין ה"נ דהוי רבותא דהוי ס"ד דבשחט חד סימן קמן שפיר מדהא שחיט שפיר אידך נמי שחיט שפיר קמ"ל ע"ש והוא מוכרח ומיושב הכל ובמ"א הארכנו ליישב דברי ר"ב עפ"י דקדוק דבריו שכ' מדאמר אי אשאין מומחין בבודקין אותו סגי ולא אמר לכתחילה נמי שחיט ע"ש דמשמע דדיקדק מקו' הש"ס ולא ממסקנא וכאן אין מקום להאריך וראיתי בחי' הגרע"א שכ' די"ל דזה דווקא בלא ידע דגמיר לרבינא דלי"ל רמאשמ"ה דאיכא למיחש דילמא אתי למסמך עלי' אבל בידע דל"ג לדידן י"ל דשוחט לכתחילה דלא אתי למסמך עלי' ואין זה מוכרח דכמו דלרבינא דלי"ל רמאשמ"ה חיישינן דילמא אתי למיטעי בהא ה"נ לדידן בידע דלא גמיר יש לחוש דילמא אתי למיטעי בדר"נ דכשיראו דשחיט חד סימן שפיר יסברו מדהא שחיט שפיר הא נמי שחט שפיר ואנן קיי"ל דבעי אר"א מתוע"ס ומיהו לפי מש"כ לעיל בש"ך סק"ה לחזק שיטת הריב"ן דגם לרבינא לא מיתסר דווקא באפשר למרדף אבתרי' י"ל דדווקא בכה"ג חיישינן דאתי למיטעי דלא מיתסר בדיעבד ומש"ה דווקא אסור לכתחילה אבל בפסול גמור ל"ח וצ"ע ועהג"א פ"ק סוסט"ו שכ' בהדיא אההיא דלעיל דאוקמה בהדיא בידע דלא גמיר דמשמע דווקא דיעבד ודו"ק:
ש"ך סקי"ז כ' דהולכין אחר רוב המצוים אפי' רוב השוק והעיר להיפוך ואם מצויין שוין הולכין אחר רוב השוק אפי' רוב העיר להיפוך ואם שוין בשוק הולכין אחר רוב העיר וכ' שכן משמעות כל הפו' והנה בעניותי ראיתי שצריך לבאר כל דבריו הנה מש"כ דאם המצוין הוא להיפוך מרוב השוק והעיר הולכין אחר רוב המצוין נראה דהיינו טעמא כיון דאנו רואין שכאן מצוים רוב עובדי כוכבים כדומה אין לנו לילך כלל אחר רוב העיר והשוק דזה הוי כיושבת בין ההרים דמסקינן בב"ב (כ"ג) דלא אזלינן בתר רובא דעלמא והיינו דאנו יודעין דלא שכיחי התם אינשי דעלמא וכן כל כיוצא בזה וכדאמרינן התם בסוגיא גבי זיקי דאשתכחו בי קופאי אף דרוב עוברי דרכים עובדי כוכבים רובא דשפוכאי ישראל ולא אזלינן אלא בתר רובא דשפוכאי כיון דאנו יודעין דע"כ מהם נפל וכן גבי בשר מבושל תנן בפ"ב דמכשירין דהלך אחר רוב אוכלי בשר אף שרוב העיר להיפוך וכ"כ התוס' סופ"ק דיבמות גבי עו"ג שקידש בזה"ז חוששין לקידושיו חיישינן שמא מעשרת השבטים ומסיק בדוכתא דקביעי ופי' דאפי' אזיל איהו לגבה דאמרינן מרובא פריש בדוכתיי' אינהו הוי רובא ע"ש והיינו נמי טעמא דלא אזלינן שם בתר רובא דעלמא משום דאנו יודעין דבדוכתיי' אינהו שכיחי טפי מרובא דעלמא וכ"ז הוי כיושבת בין ההרים וז"ב ומש"כ דהולכין אחר רוב השוק אפי' נגד רוב העיר ע"כ ג"כ דאנו יודעין דלא שכיחי רוב העיר התם כגון שכונה בפ"ע וזה שכ' לעיין בסי' קכ"ט סי"א היינו דין שכונה בפ"ע ע"ש וכ"כ התו' בב"מ (כ"ד) ד"ה בטמון ולא בעי לאוקמה במקום שאין הרבים מצוים שם מדמפליג בין רוב העיר עו"ג או ישראל משמע שמצא במקום שרוב העיר מצוים שם דאי מצא במקום שאין רבים מצוים לא הו"ל למנקט רוב העיר אלא אם רוב עו"ג או ישראל שכיחי במקום שמצא שם ע"ש היטיב ודוק אבל זה שכ' דאם המצוין שוין הולכין אחר רוב השוק ואם שוין בשוק הולכין אחר רוב העיר אם נפרש דאנו יודעין שהן שוין צ"ע דלכאורה כמו באנו יודעין רובן אין הולכין אחר רוב העיר והשוק אפי' הוא להיפך ה"ל ביודעין שהן שוין והכי תניא בהדיא בתוספתא פ"ד דדמאי רבו במדינה ולא רבו בעיר במדינה מותר בעיר אסור ע"ש והיינו כשאנו יודעין דבעיר שוין אין הולכין אחר רוב המדינה כיון דאנו רואין דכאן הן שוין וה"נ כשאנו יודעין דכאן מצוין שוין מה לנו לרוב השוק וה"נ כששוין בשוק כיון דבני העיר לא שכיחי הכא מה לנו לרוב העיר ע"כ נראה דצריך לפרש ששוין היינו דאינו נודע לנו מאי הוי רובן ע"כ תלינן בסתמא בתר רוב השוק וכן כשאין אנו יודעין רוב השוק אזלינן בסתמא דרוב העיר מסתמא הוי רוב השוק וצ"ע לדינא והרב ש"ך קיצר בזה במקום שצריך אלינו לבאר וה' יאיר עיני:
סקי"ט כ' דבנגנבו הולכין אחר רוב ננבי אפי' רוב העיר להיפוך והוא מבואר כבר בדברינו בסקי"ז דבכה"ג אין הולכין אחר רוב העיר וכמו ברובא דשפוכאי ישראל וכן גבי בשר מבושל דהולכין אחר רוב אוכלי בשר אף שרוב העיר להיפוך וכן הוא בהדיא בסקכ"ט סי"א ע"ש ולענין רוב השוק אם הוא להיפוך מרוב גנבי הנה אם הגנבים שכיחים בשוק פשוט דזה הוי ממש כרוב העיר דכאן אין אנו דנין אלא על הגנבים ולא איכפת לנו ברוב שאר אינשי אבל אם הגנבים אינם שכיחים שם א"כ רוב השוק סותר רוב גנבי צ"ע לכאורה וראיתי בפלתי שכ' ללמוד זה מהא דאזלינן בתר רוב המקום שנמצא שם אף דרוב העיר להיפוך ואינו מובן לי כלל דהתם כיון דאנו רואין שכאן אין שכיחים רוב העיר בודאי אינו סותר לנו כלל רוב העיר וכן ברוב השוק כבר ביארנו דהיינו דלא שכיחי התם בני העיר אבל כאן כיון דנגנבו ע"כ אית לן למיזל בתר רוב הגנבים ואם אין הגנבים שכיחים בשוק הוי תרי רובא דסתרי ואין לומר דרוב השוק מברר דהוא ממיעוט הגנבים דמאי חזית דאזלת בתר רוב השוק ניזול איפכא דרוב הגנבים מברר דהוא ממיעוט השוק ופשוט דהוי תרי רובא דסתרי אהדדי ונראה דיש לדון בזה לקיים שניהם דהא כ' הש"מ בב"מ (כ"ז) דמש"ה מהני סימנים במציאה ול"ח דילמא מכרה לאחר דאוקמה אחזקה ע"ש וא"כ כאן דממקום הגניבה יש לדון כך משום רוב וממקום המציאה יש לדון להיפוך ג"כ מכח רוב וכיון דקיי"ל דרוב וחזקה רובא עדיף וא"כ פשוט דכדי לקיים שני הרוב י"ל דאפקינן לה מחזקה ואמרי' דלקחו רוב הגנבים ומסרום לרוב השוק ושני הרוב קיימים. וא"כ לדון בזה לדינא הנה יש להסתפק אצל מי נעשה השחיטה אי אצל הראשון או השני ובודאי נוקמה בחזקת חי ונעשה אצל השני ועוד יש חזקה שאינה זבוחה וזה הוי חזקה בהחלט דשחטה העובד כוכבים דשחיטתו נבילה בין אם הוא ראשון או שני וא"כ כשהראשון רוב עובדי כוכבים הוי תרי חזקה דסתרי והוי ספק נבילה וכשהשני רוב עובדי כוכבים שני החזקות מעידין דנעשה אצל העו"ג שהוא השני והוי נבילה ודאית ויש להקל גם לענין אותו ואת בנו לשחוט בנה אחרי' אף שיודע שנשחטה בו ביום וצריך ישוב לדינא וסנה כ"ז בדליכא רוב טבחי ישראל אבל ברוב טבחי ישראל פשוט דשרי אף ברוב גנבי עובדי כוכבים) כמו דמסיק בפרק א"מ דשרי אף ברוב עובדי ע"ג כיון דרוב. טבחי ישראל והכא נמי אף ברוב גנבי עו"ג ומש"כ הרא"ש שם דבנגנבו בעי רוב גנבי ישראל קאי ע"כ לפי ס"ד דהתם דאיירי ברוב ישראל ממש והטבחים לא הוו רוב מישראל וא"כ אי הוי רוב גנבי עובדי כוכבים לא אזלינן בתר רוב העיר כנ"ל ומש"ה בעי רוב גנבי ישראל אבל ברוב ע"י לא איכפת לן כלל דהא שרי אף בשר הנמצא ביד עובדי כוכבים והא דכתב הרא"ש לפי הס"ד אף דמסקנא לא קאי הכי התם ואוקי ברוב עבודת כוכבים ורוב ט"י משום דמ"מ דין זה אמת בכה"ג דרוב ישראל והל"ח בפ"ק דחולין סי"ז הבין דברי הרא"ש לפי המסקנא ותמה עליו דלמ"ל רוב גנבי ישראל ולפי ענ"ד נראה כמש"כ. ומש"כ שם הרב ליישב סברת הרא"ש דבעי אפי' ברש"י ג"כ רוב גנבי ישראל דאי ל"ה כיון דהי' ביד עובד כוכבים לא סמכינן אשחיטה דאינה סימן להתיר ע"ש ולא הבנתי כלל דהא ג"כ במציאה ברוב עובדי כוכבים תלינן דהי' ביד עובד כוכבים אלא דשרי משום דהעובד כוכבים נמי גבי טבחי אזיל ואין ההיתר כלל משום סימן השחיטה דאדרבה בלא רוב ט"י אסור ולא סמכינן על סימן השחיטה אלא משום דרובא אזלי גבי טבחי ובעוף דדרך לשחוט בעצמו הביא הש"ך סקי"ח דאסור ע"ש אלא מה שיש לדון בזה דאפשר דגנב מירתת לילך לגבי טבחי וכה"ג אמרינן בר"פ ג"פ כל דמזייף לאו לגבי ספרא אזיל ע"ש וצ"ע והנה לענ"ד היתר זה דרוב עובדי כוכבים ורוב טבחי ישראל דווקא לדידהו דלא היו מוכרין נבילות לעובדי כוכבים אלא אם היו מכריזין וא"כ ה"נ ג"כ אף אם נתקלקלה בהמה בשחיטה אצל עובד כוכבים היו מכריזין דלא לזבוני מיני' ומש"ה שרי אבל לדידן דאין מכריזין כלל ובשר הנמצא ביד עובד כוכבים אסור כמבואר לקמן (סס"ג ש"ך סק"י) ע"ש ואף דהתם הוה משום חשש טריפה ומתקנת חכמים מ"מ כאן לענין השחיטה יש לחוש מדינא שמא נתקלקלה שחיטתה וכ"כ דלא סמכינן ארמא"ש מ"ה כ"ז אינו למעשה בזמנינו אלא היכי דנמצא במקום מוחזק להיתר דאם הי' מקולקלת הי' אוסרה לנו אבל בלא"ה לא וא"כ כאן במקים שאין מכריזין אין ביד העובד כוכבים בחזקת היתר ודו"ק:
ש"ך (סקכ"ה) העלה בשם האחרונים דלכתחילה אינו שוחט קטן אפי' אר"א דווקא שמוחזק לנו שיודע לאמן ידיו לשחוט ויודע הלכות שחיטה ע"ש א"כ איכא תרי גווני דאסור לכתחי' וכשר דיעבד באינו מוחזק שיודע לאמן ידיו או אינו מוחזק שיודע הלכות שחיטה ויש ליישב בזה שי' רש"י גבי הא דדייק רבא שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחי' ופירש"י אפי', אר"א והקשו עליו התו' ריש מכילתין ד"ה שמא יקלקלו דהא ידעינן מסיפא וכולן ששחטו דמשמע דיעבד דווקא ע"ש ולפי"ז י"ל דאיצטריך משנה יתורא לאידך גוונא וי"ל דחד מינייהו הוי מסתבר טפי לאיסורא ומחד מתני' לא הוה מוקמינן לי' אלא בחדא ואצטריך יתורא לאשמעינן אידך ואף דרבא נקט סתמא ז"א אין מוסרין כו' י"ל משום דלא מסיימו מתני' איזו מיעוטא קאי אהאי ואיזה אאידך והיינו דאמר סתמא ז"א מיהו בחד גוונא וכיון דאיכא נמי דיעבד דסיפא אתמעט כולהו גווני ולק"מ וא"כ הא דנקטו הפו' בפשי' לאסור אפי' להשליך לכלבים והוא מפי' ר"ת ליישב הך דרבא לפי"ז אין לו הכרח וצ"ע:
ט"ז (סקט"ו) הביא דעת הטור דקטן מומחה ואומן ביד כשר בדיעבד אפי' בלא אר"א והקשה דהא אין נאמנות לקטן בדאוריי' וכמו שקיי"ל לענין טבילת כלים ותי' דכאן אינה מתורת נאמנות אלא כיון דהוא מומחה מסתמא שחיט שפיר ע"ש והנה סברא זו צריכה ראי' וראיתי בפלתי שכ' ראי' דהא שרינן אפי' בנמצא בשוק אף שאין כאן מעיד לפנינו שהיא כשירה וע"כ משום דרוב מומחין שוחטין שפיר עיי"ש וכ"כ דהתם ההיתר מכח דנמצא במקום מוחזק להיתר ואי הי' אסורה הי' אוסרה לנו וכיון דרוב מצוין אשמ"ה הם המעידים עלי' דכשירה היא וא"כ כאן גבי קטן הדר לא שייך זה דאין סומכין על עדותו אבל יש ללמוד לכאורה ממומר לתיאבון דבודק סכין ונותן לו ואי הוי חיישינן לקילקול שחיטה לא הוי מהני מידי עדות מומר וע"כ דרוב מומחין אין מקלקלין וה"נ לענין קטן וכבר הבאנו דברי הרשב"א לענין בדיקת סימנים אף דקיי"ל דצריך לבדוק ולא סמכינן דאינו מקלקל ע"ש. ולענין קטן י"ל בזה בלא"ה כיון דבדיקת סימנים מדרבנן כמש"כ התו' בד"ט דרוב שחיטות כשירות א"כ הדר הוי דרבנן דקיי"ל דנאמן גם קטן בדבר שבידו כדאיתא בריש פסחים גבי בדיקת חמץ דהימנוהו רבנן בדרבנן ומ"מ אין זה הכרח לדין הטור דהא י"ל דדוקא מומר לתיאבון דבמידי דלי"ל טירחא סמכינן עלי' דלא שביק התירא ואכיל איסורא והוי כעד גמור עכ"פ דלכתחילה מיכוין לשחוט בהכשר והדר סמכינן כיון דהוא מומחה מסתמא לא יקלקל כשרוצה לשחוט יפה אבל קטן י"ל דכהתירא דמי לי' ואינו מקפיד כלל לשחוט יפה ואפשר דאינו כלל ברוב מומחין אין מקלקלין ונראה לי סעד גדול לדין הטור מסוגי' דסוכה (מ"ב) דקטן היודע הלכות שחיטה אוכלין משחיטתו ואר"ה והוא שגדול עומד ע"ג ופי' כל הפו' דאיירי לכתחי' ע"ש והנה ר"ה דאיצטריך לאשמעינן דבעי גדול עע"ג אף דכבר תנן במתני' דחולין דדווקא אר"א צ"ל דאתי לאשמעינן דאפי' יודע הלכות שחיטה צריך גדול עע"ג אבל עדיין יש להקשות דמאי קמ"ל פשיטא דאין נאמנות לקטן וכדפריך בריש פסחים אטו אמירה דהני מששא אית בהו וכדתנן בסופ"ב דכתובות (כ"ח) (כ"ח(דאפי' על תחום שבת אינו נאמן אלא להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו וכן פשוט בכ"ד ואמתני' דריש חולין י"ל בדוחק דקמ"ל דאפי' אר"א דיעבד דווקא אבל אהך דר"ה דע"כ קמ"ל דבעי דוקא אר"א קשה כנ"ל וע"כ צ"ל דכאן א"צ עדות אלא דחזקה אכל מומחה כיון דהוא מומחה מסתמא אינו מקלקל ושפיר סמכינן אקטן ומש"ה איצטריך לאשמעינן דבעי דווקא אר"א וכיון דשי' הפו' בפי' סוגיא דסוכה דקאי אלכתחי' א"כ כיון דר"ה איצטריך לאשמעינן אפי' אלכתחילה דאין סומכין עליו מכח רוב דהו"א להכשירו אפי' לכתחילה א"כ אין לנו לפוסלו מדר"ה אלא לכתחי' דווקא וכההיא דרמאשמ"ה דלא סמכינן עלי' בלכתחילה אבל בדיעבד שפיר אית לן למימר דסמכינן ארובא להכשי' וכ"ש לשי' הטור דהב"י מדקדק מדבריו דאפי' בחדא או מומחה או יודע לשחוט מהני ואיירי בהו סוגי' דסוכה י"ל דבדיעבד מיהו מהני מומחה ומוחזק אעפ"י שאין אר"א והשתא אשמעי' שפיר מתני' דריש חולין דעכ"פ באינו ידוע לנו למומחה ומוחזק אסור בדיעבד באין אר"א ולא סמכינן אשחיטתן דבחש"ו לא אמרינן רוב מצוין א"ש מ"ה ואין להקשות לפי"ז דכל החילוק בין גדול לקטן דבקטן לא אמרינן בסתמא רוב מצוין כו' א"כ לרבינא דגם בגדול לא אמרי' רוב מאשמ"ה מאי נ"מ בין גדול לקטן דלק"מ דהא פליגי בדרבינא תרי לישני ועכ"פ לתרווי' בחדא מינייהו מהני בגדול בסתמא או מומחה אעפ"י שאינו מוחזק או מוחזק אעפ"י שאינו מומחה ובקטן בתרויי' ל"מ בסתמא ובעי דווקא נודע למוחזק ומומחה ובהכי א"ש טפי הא דקאמר בתרווייהו לישנא אעפ"י בלישנא קמא אעפ"י שאינו מוחזק ובלישנא בתרא אעפ"י שאינו מומחה וי"ל משום דבלא"ה פשיטא והשתא א"צ לזה אלא משום דאי ל"ה מאי בין קטן לגדול וגם זה סעד לדעת הטור לדינא ודו"ק:
סעיף ז
השומע ואינו מדבר אם הוא מומחה שוחט אפי' לכתחי' כו' עש"ך סק"ל האריך הא דנקט כאן אם הוא מומחה ובס"ו גבי מדבר ואינו שומע לא נקט אם הוא מומחה ולענ"ד יש לפרש עפ"י מש"כ הב"י באה"ע סק"כ דמסתבר דאף דשומע ואינו מדבר צריך בדיקה לגיטין אבל מדבר ואינו שומע א"צ בדיקה דכיון דמדבר חזינן שהוא פקח ע"ש וה"נ אפשר לפרש אם הוא מומחה היינו שאנו יודעין שהוא בר דעת דהא ודאי אף לשחיטה צריך בדיקה דהא אף למקח וממכר צריך בדיקה ואם לא בדקוהו שחיטתו אסורה אפי' דיעבד ואם הוא בר דעת אפשר דא"צ בדיקה אם הוא מומחה בהלכות שחיטה והוי כשאר כ"א לכל שי' אבל בט"ו דמדבר ואינו שומע כיון דהוא מדבר א"צ בדיקה אם הוא ב"ד כמש"כ הב"י שם א וכן נראה מדלא הזכיר כלל שבודקין אותו כמו שהזכירו בגיטין ומו"מ ע"ש ומ"מ צ"ע דבחו"מ סרל"ה לא כתב כן ע"ש שם אם אחר מברך ובהג"א נסתפק אם יכולין להוציא רב אלם כיון דא"י לברך ע"ש וספיקו אפי' מברך האחר על שחיטת עצמו ג"כ ע"ש ונראה טעמו דאע"ג דקיי"ל בסוכה ל"ח דשומע כעונה מ"מ אינו בודאי כאומר ממש דהא אמרי' התם גופא דמצוה לענות וע"ש בתו' ובודאי לא עדיף עכ"פ מהרהר בלבו ולא הוציא בשפתיו וקיי"ל דצריך להוציא בשפחיו ועיקר הדבר משמעות הש"ס בכ"ד דהוי מתורת שליחות אלא דבדבר שבגופו לא שייך שליחות וכל הגשמה תהלל יה כתיב ע"כ בעי שמיעה מיהו ועל הדיבור יוצא בשליחות וכן משמע בכ"ד ומש"ס נסתפקו בהג"א כיון דהוא מתורת שליחות קיי"ל כל היכי דאיהו לא מצי עביד לא מצי למשוי שליח וכי היכי דאמרי' בב"ק (ק"י) גבי זקן וחולה לענין עבודה כיון דאיהו לא מצי עביד לא משוי שליח ע"ש וה"נ אלם כיון דא"י לדבר א"י לעשות שליח על הדיבור ול"ד להא דקיי"ל סופר מברך ובור יוצא דבור לא מיקרי לא מצי עביד דבידו ללמוד ולברך אבל אלם הוי א לדבר ובודאי לא מצי עביד מיקרי ושפיר יש להסתפק אי גם בשליחות זה שייך הך דינא דלא מצי עביד לא מצי למשוי שליח ודוק ובמ"א הארכנו בזה:
שכ' לחלק הא דגבי תרומה משמע במתני' דלא יכול לברך אחר ומ"ש ברכת שחיטה דיכול לברך אחר משום דבשחיטה דאין מצוה לשחוט הברכה הוא שבח להקב"ה על עיקר הצווי אבל בתרומה דמצוה בהפרשה וצריך להפריש אפי' אינו רוצה לאכול הוה הברכה על גוף ההפרשה וע' חי' רע"א שכ' דלא מצינו כן שיהי' חייב להפריש אף שאינו רוצה לאכול ואחי החו"ב מו"ה אברהם יעקב נ"י הוסיף להקשות מדברי רש"י גיטין (מ"ז) ד"ה מדאורייתא כו' דמעשר כו' ולאו מצוה דרמיא עלי' אלא א"כ אוכלן או מוכרן דמשתרשי לי' כו' והוא בהדיא לכאורה דלא כדברי הט"ז ולענ"ד דכוונת הט"ז על סוגיא דנדה (ד"ו) דאייתי מתני' דנולד לה ספק טומאה דמשגלגלה תעשה בטהרה וסבר חולי הטבולין לחלה כחלה דמי וע"ש רש"י דאסור מדאוריי משום משמרת תרומותי כו' ע"ש א"כ אף שבאמת עיקר מצות תרומה לא רמי' עליו מ"מ כיון דהקפידה תורה שלא לאבדה ולשומרה שתבא לידי הפרשה א"כ ההפרשה מצוה היא ול"ד לשחיטה שהיא רשות וע' תו' שבת (כ"ו) ד"ה אין מדליקין בטבל טמא פירש"י כ"ש טהור ול"נ דלא הוה כ"ש דמהיכי תיתי כו' ולפי"ז נראה דשפיר כ' רש"י כ"ש משום דאפי' כילוי בעלמא בלא הנאה אסור כ"ש ליהנות בהנאה של כילוי ונראה מדבריהם דס"ל דהא דחולין הטבולין לחלה כחלה דמי הוא מדרבנן בעלמא והתם קאי אקרא ומשו"ה כ' מהיכי תיתי ומ"מ דברי הט"ז נכונים דהא גם על מצוה דרבנן מברכין. עוו"ל דהא ודאי איכא בתרומה מצות נתינה כמבואר בחולין (קל"ד) תרומה נמי נתינה כתיב בה ע"ש בכ"ד וכמו לענין ביעור חמץ מברכין משעת הבדקה דהוא הכשר להבעור ה"נ ההפרשה הוה שש הכשר מצוה למצות נתינה הגה"ה ובזה ישבתי קושיות הפ"ד לשיטת הפו' דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא מדרבנן דתיקשי מסוגיא דיומא (פ"ג) גבי מסוכן דמאכילין אותו הקל הקל ופליגי תנאי בטבל ותרומה איזה חמו' ואמרינן היכי דאפשר בחולין כו"ע ל"פ כי פליגי היכי דלא אפשר כו' וא"כ הא לעולם יכול לתרום ולתקן הטבל ואחר כך יבטלנה ברוב דלא נעבד אלא איסור דרבנן ולמה נאכילו איסור דאורייתא והנה בפשוטו הי' אפשר לפרש דכוונת הש"ס לא אפשר היינו שאין הבעלים של הטבל כאן וא"א להפריש ויש לכוין גם זה בדברי הט"ז אמנם עיקר שי' דגבי שחיטה קאי המצוה על ההפרשה ול"ד לשאר ברכת המצות צ"ע לענ"ד דאי יש לחלק. בין ברכה זו לשאר ברכת במצות תיקשי סוגיא דריש פסחים גבי פלוגתא דעל ביעור דפריך למ"ד לבער דווקא מהא דבשחיטה מברך על השחיטה ואי איתא לא פריך מידי דשאני התם דאין הברכה על שחיטה זו גופה ודאו שייך לשון על השחיטה ודוחק לומר דהיינו דמשני לא סגי דלא שחיט ונפרש דה"ק דא"כ אין הברכה על השחיטה זו גופה אלא על הציוי וכמש"כ הט"ז דאין לפרש כן גבי מילה התם דפריך ג"כ מינה מעיקרא ומשני נמי לא סגי דלאו איהו מהיל ע"ש ע"כ סברא זו שיברך אחר על שחי' אלם אף שאינו שוחט לעצמו מהך טעמא צ"ע לענ"ד
סעיף יא
אם הטילו קהל חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר י"א דשחיטתו אסורה. וכ' הטעם דהוי כחשוד לאותו דבר ומשמעות דבריהם דל"ד לחשוד אשאר איסורים דקיי"ל דאינו חשוד על השחיטה משום דבכאן בהשחיטה גופה עושה האיסור ובשעה שעושה האיסור גופא אין לו נאמנות כלל וקשה לי, דהא בנגנבו גדייו ומצאן שחוטין כ' הפו' דאף דחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה והא אמרי' בב"ק דס"ח דמפני מה חייב גנב שטבח דו"ה מפני ששנה בחטא ע"ש וא"כ התם נמי השחיטה עצמה היא איסור ואפ"ה נאמן על השחיטה וע' ס"ב ש"ך סקי"ח דהקשה מזה על הרמב"ם דחשוד על שאר להפריש תרומ' בלא בעלי' ומאי דתני דאיכא תרומה לא מה שיפרישו עכשיו אלא שיש כאן תרומה אחרת אלא דמלשון רש"י לא מוכח כן ע"ש מיהו גם לפי"ז יש לדחוק דא"א לערב כגון שניכרי' הפירו' וצריכים להיות בעין דוקא אבל הוא דחוק אבל נרא' דבתרומה כיון דאיכא מצות נתינ' א"כ כשמבטל' לא עדיף ממכלה אותה דעכ"פ מבטל מצות נתינה וא"כ בזה כו"ע מודו דאסור לבטל מדאורייתא ואפי' לכהן בעצמו אפשר ג"כ דאסור מדאורייתא לבעלה כמו שאסור להפסידה משום משמרת תרומותי כמש"כ התוס' פסחים (די"ג) ע"ש וה"ל הביטול מבטלה מדין תרומה ודו"ק:
על הרמב"ם דחשוד על שאר דברים חשוד על השחיטה והביא הרבה תי' ולא יתיישבו כולן על דין זה ואם נאמר שבכאן נמי אינו אלא כמומר לתיאבון על השחיטה י"ל כתי' אביו של הש"ך על הרמב"ם דההיא דנגנבו י"ל דתלינן שנתן לאחר לשחוט אבל לפי"ז כשר כאן ג"כ בבודק סכין ונותן לו כדין מומר לתיאבון ולא משמע כן מסתימת הפו' וצ"ע ומ"מ כששחט לפני עדים כשר ודאי לפי טעם זה ועש"ך:
סעיף יב
השוחט לפני עדים ואח"כ אמר לא שחטתי א"נ עש"ך סקל"ט דדוקא כשעומד בדיבורו שלא שחט כלל אבל בלא"ה מתרצינן דיבורו דלא שחט כהוגן קאמר ומשמע דאנן בעצמנו מתרצין דבריו אבל מדברי הט"ז מבואר דדווקא כשהוא עצמו מתרץ דבריו ע"ש וכ"כ בזה הפ"מ ונראה לענ"ד ראי' ברורה ומפורשת דהתו' סברי כשי' הט"ז דבשבועות (דמ"א) ד"ה כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי הקשו בההיא דכתובות אמר לנו אבא לא לויתי כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ונתרץ דבריו כי ההיא דכריתות דמפרשינן לא נטמאתי לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי ה"נ נתרץ לא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי ותי' דדווקא כשהוא עצמו מתרץ דבריו אבל אנן לא טענינן ליתמא מילתא דל"ש ע"ש הרי בהדיא דלא מתרצינן דיבורו אלא כשהוא עצמו מתרץ כן אפי' ליתומים דקיי"ל דטוענין ליתומים כ"ש בעלמא ודוחק לחלק בין תי' דלא עמדתי בטומאתי לתי' דשלא שחטתי כהוגן דהכא דכל שלא שחט כהוגן מיקרי שפיר ממילא לא שחטתי וע' לשון התו' ריש האשה רבה (דפ"ח) ד"ה ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי ודו"ק:
סעיף יד
שוחט שהעיד עליו ע"א שלא שחט כהוגן כו' והעד עצמו מותר לאכול מכאן ולהבא כו' והפ"ח השיג דלדברי העד נעשה חשוד וא"נ על השחיטה וע' חו"מ (סע"ה ס"ח) דטוען גזלתני יכול להשביעו היסת אף דלפי טענתו בעצמו הוא חשוד ופסול לשבועה וביארתי שם דעיקר הטעם דחשוד אינו פסול אלא מספק דהורע חזקתו ובודאי אם הרהר תשובה בלבו כבר הוחזר לכשרותו אלא דהורע חזקתו וכל שלא הורע חזקתו לפני עדים דהאמינם תורה לפוסלו לא הורע חזקתו ואף לפני האחד הרואה אינו נפסל כלל וה"נ י"ל כאן דאינו נפסל אפי' לענין נאמנות על איסורין דלא הורע חזקתו כשלא נפסל לפני עדים ודו"ק חי' הגרע"א בהשמטות העיר דלשי' רי"ו דפסק כר"י בחי' דסומא פטור מכל המצות כו' א"כ סומא לאו בר זביחה הוא ושחיטתו אסורה ע"ש שמסיק דגם לר"י על לאוין מצווה והנה בעיקר הדבר אי מצווה על ל"ת הארכחי במ"א אבל לענין עיקר היסוד דכיון דאינו מצווה על שחיטה לא הוי בר זביחה לענ"ד אינו מוכרח דודאי אין דרשא זו דוזבחת כדרשא דוקשרתם וכתבתם מי שמצווה על הקשירה כו' בגיטין (מ"ה) דא"כ נמעט נמי מומר לתיאבון ג"כ כהתם והכא אמרי' בהדיא דכשר אלא דהתם הוי הקישא להכי אבל כאן אין המיעוט אלא ממשמעותא דקרא דלא צותה תורה לזבוח אלא לישראל דהוא הוי בכלל וזבחת שנאמר לישראל אבל לא נאמר לעובדי כוכבים וכן מומר להכעיס הוי כעובד כוכבים וכמש"כ הר"ן ע"ש אבל סומא ודאי הוי בכלל ישראל אף שלא נצטווה על שחיטה וגם הש"ך בסקכ"ז והעט"ז שם לא דברו אלא לענין קטן דאינו בכל דבר שצריך דעת ולא איירי בי' קרא בכל דוכתא והול"ל דצווי דוזבחת לא קאי עליו אבל סומא לא פטרתו תורה מן המצות אלא להקל עליו אבל להכשר זביחה ל"ג מכל אדם ודו"ק: