בכורי אביב (רוטנברג)· רבי משה רוטנברג
סימן יא
בענין משלח בהן אור
א) יש לחקור לפי"ד הש"ס פסחים (נט:) דאם נטמאו האימורים או שנאבדו הבשר מותר דאכילה היאך הדין יהי' דאחר שנפסל משלה בהן אור דמפקיע איסורו בזבחים (מג:) וכ' רש"י דאפילו אם משלה בהן אור רק במקצתו ג"כ פקע איסורן, והאיסור דפקע לא לבד לדין הקטרה, רק לכל דבר בעצמיותן נפקע איסורן עי' כריתות (יד.) וכן מבואר מדברי התוס' זבחים (מה:) ד"ה אבל דוק שם, מהו שיצריכו להמתין באכילת בשר עד הקטרת אימורים, ואליבא דמ"ד במנחות (כו.) דקומץ מאימתי מתיר שיריים באכילה משמשלה בהן רק במקצתן וכ' התוס' דה"ה אימורים וכן הוא להדיא בתוספתא (פ"ט) דזבחים זרקו האימורים ע"ג אישים הבשר מותר באכילה מיד ובירושלמי (פ"ב) דיומא קומץ שנתנוהו ע"ג אישים והפרחתו הרוח שיריו מותרין, ואם כן השיריים יותרו בין מחמת דאימוריו נפסלו ואפילו יוכשרו שוב מותרין מחמת דכבר משלה בהן אור וי"ל בזה וא"ל, כי תיבעי' אליבי' דמ"ד דס"ל במנחות (כו.) דהשיריים נותרין רק במשלה בהן אור ברובן, והבאתי שיטת רש"י דס"ל דלענין מפקיע פסולין די משלה בהן אור אפילו במקצתן, והאריך בזה המל"מ (בפ"ג) מה' פסוהמ"ק עיי"ש, מהו שיצריכו להמתינו עד שימשול בהן אור ברובן דאז מתיר הבשר באכילה. מה כיון דהבשר כבר הותרה שוב לא שייך שיאסרו, כדהפ"ס זבחים (כט.) אחר שיוכשר יחזור ויפסול או דלמא כיון דהשתא מיהו נמצא השיריים שוב צריכין להמתין עד שיקטירו ועי' בתוס' יומא (ז.) ד"ה אם דתלו דמחלוקת יש בהדבר דאחר שהוכשר יחזור ויפסול עיי"ש:
ב) אמנם יש לפשוט עפי"ד התוספתא (פ"ט) דזבחים דם כדברי ר"ב זורקן ע"ג "אישים" ובלא הגה"ה מבואר מזה דענין הקטרת פסולין זה לא הוה ענין עצם הקטרה, דאל"כ למה שורפין ע"ג אישים, הא הוה לפנים מן הקרן דפסול בתוספתא יומא (פ"ד) מבואר דלא הוה ענין זריקה כלל, רק הוה ענין כעי' דפסק הר"מ (פ"ו ה"ה) בה' איסוה"מ והראב"ד (בפ"ד) דתמיד דפסולין שורפן ע"ג המזבח וכבש עיי"ש. וא"כ לא שייך לומר בזה דאותה הקטרה יתיר אימורים, ושוב הוה כמו שנאבדו האימורים דהבשר מותר באכילה, אמנם לעיל הארכתי הרבה אם מקרי הקטרה או רק דין שריפה, עי' יומא (כד:) דזה מחיוב עליהן משום הקטרה ורש"י כתב בזבחים (קט.) דכהן מחיוב להיפך בצנורא אותן הפסולין שלא ירדו. ואם נאמר דמיקרי הקטרה שוב החקירה לא נפשטא, ובפרט בדין נטמאו דודאי מיקרי הקטרה מחמת דציץ מרצה, ועי' זבחים (פב.) שהציץ מרצה על הטמא ואין מרצה על היוצא וכ' רש"י שעפ"י שעלו לא ירדו "ארצוי מיהו לא מרצו" מבואר ג"כ דשי' רש"י דלא הוה הקטרה כהוגן ואעפ"כ בטמא מרצה העצם הקרבן מחמת דציץ מרצה וא"כ בנטמא שוב החקירה עומדת על מקומה אם צריכין להמתין עד שימשול בהן האור ברובן כיון דנפקע טומאתן, א"ד כיון דהדבר כבר נכשרה שוב אין מעכבת עוד באכילה:
ג) ויש לפשוט עפי"ד מה שהארכתי לעיל בהא דפסולין שעלו לא ירדו דנפקע פסולין נפקע מהם ג"כ השם הפרטי של הקרבן ורק דנעשה לחמו הכללי של המזבח עי' לעיל סי' ק' אות י"ח, ובזה מובנים דברי התוס' יומא (מו.) ד"ה אבל דאימורי חול לאחר שמשלה בהן אור מותר להקטיר אפילו בשבת עיי"ש ובתוס' שבת (כ.) דלכאורה אינו מובן בשלמא לענין פסול שייך לומר דהאש של מזבח מפקיע ועושהו כשר, משא"כ חלבי חול דלא הוה חסרון בהעצם רק בזמן מה שייך לומר דהאש יפעול בהזמן, אבל לפי"ד מובן דכיון דאחר שמשלה בהן אור דאז נפקע השם הפרטי של הקרבן ולא הוה עוד שם קרבן של חול, רק דנעשה קרבן של מזבח וכיון דהיום הוא שבת שוב מיקרי קרבן של שבת ויכולין להקטירו אפילו בשבת. עי' זבחים (צא.) דהזמן פועלת בקרבנות בשבת. דוק שם. וידוע חקירת המשנה למלך לענין פסולין שלא ירדו אם מקטירין. בשבת. ולפי זה נפשטא ג"כ החקירה כיון דנפסל והאש של מזבח מפקיע הפסול, שוב ג"כ נפקע השם הפרטי של הקרבן, ולא שייך עוד לומר דאותן האימורים יתירו את הבשר. דהא לא הוי עוד כלל אותו האימורים של אותו בשר ואין שייך כלל בהיתרו של זה:
ד) ובחי' זה נפשט ג"כ חקירת המנ"ח אם מנית אימורי פסח לאחר הפסח והקטירו על חמץ אם עובר על איסור הקטרת פסח על חמץ, אבל לפי"ד כיון דנפקע שמו הפרטי שוב לא שייך לומר דהאימורים הוה של פסח ויעבור על הקטרת אימורי פסח על החמץ. ואמנם עי' מה שהארכתי לעיל בסי' ג' למ"ד אין לינה מועלת ע"ג ראשו של מזבח אם ג"כ נפקע השם הפרטי של הקרבן או לא. והעירני ידי"נ הרב הגאון אוצר התורה ר' פנחס הורשפרונג שליט"א, ע"ד המנ"ח מפסחים (ז.) הי' יושב בביהמ"ד ונזכר שיש לו חמץ בביתו מבטלו בלבו וכו' עיי"ש דלמא מיידי בכה"ג דנשאר חמץ על אחר הפסח בהקטרת אימורים מבואר מזה דאין עובר ויש לדון בזה וא"ל):
ה) אבל עדיין לא העלתי ארוכה דעדיין יש לחקור עפי"ד התוס' ביצה (כ:) ד"ה מאי, דתי' דהיכא דאין יכול להקטיר מחמת איסור שבת ג"כ הוה בגדר נטמאו או נאבדו והבשר מותר באכילה. ועי' בתוס' מנחות (מח.) ד"ה חטא. והאימורין כשרין בעצמיותן רק דהזמן מעכב לבד (ועי' תוס' חולין (מ.) ד"ה חייב) ובלילה יכול להקטירן ובודאי שמם עליהו דלא נפקע השם הפרטי של הקרבן. שוב בזה החקירה עומדת על מקומה, אם בלילה במוצאי שבת דיכול להקטיר אם צריך להמתין באכילת בשר אם נשארו עד שיקטירו האימורים, דהא השתא יכול להקטיר או דלמא כיון דהוכשר שוב לא יחזור ויפסול:
ו) ויש לתלות בב' תי' התוס' זבחים (מו.) ד"ה והלבונה אם הקטרת אימורים מקרי שם "מתיר" דהיינו שמתיר הבשר, או דהקטרת אימורים הוה רק שם "מעכב" פי' אם לא הקטיר אסור לאכלו אבל לא דפועלת בעצם הבשר, עיי"ש. והמרכבת המשנה דייק מדברי הר"מ דס"ל דעיקר היתר דבשר רק מהקטרת אימורים [ועי' תוס' מעילה (ח.) ד"ה אין משזרק דמן זכה המזבח בבשר] וכבר האריכו בזה, ולפי"ז י"ל דהיכא דהדבר צריך אותו היתר רק היכא דנאבד לא מעכב שוב היכא דנמצאו שוב צריך להמתין, דהא מקודם דנאכלו ג"כ נאכלו בלא היתר. מה שאין כן היכא דהאימורים הוה רק מעכב, וא"כ בנאבד המעכב שוב הותרו לגמרי ולא שייך עוד לומר דיחזרו לאיסורן. (רשום בזכרוני דראיתי באחרונים שהביאו איזה ראשון בביצה (כ:) דכ' להדי' דבלילה דיכול להקטיר האימורים צריך להמתין באכילת בשר עד שיוקטרו האימורים ומחוסר ספרים אנכי כעת):
ז) אמנם בעיקר דברי התוס' מנחות (מח.) דכ' דהיכא דאין יכול להקטיר בשבת דאזי הוי כנטמא ומותר, לכאורה מחוסר הבנה. הא אין שום חסרון בהאימורים ואין דומה כלל לנטמאו דהוה חסרון בעצמיותן, ואפילו לפידה"ת פסחים (נט:) ד"ה עשאום דכ' דהיכא דאין מרצה בטומאה מדרבנן ג"כ מותר באכילה, מ"מ הא אימורים נטמאו, אבל בשבת הא אין חסרון כלל בהאימורים [ועי' תוס' חולין (מ.) ד"ה חייב ועי' קידושין (כח.) בתוס' וכ"מ], וכן בדהתוס' פסחים (נט.) יש ג"כ להבין הא נטמאו ובכה"ג דיכול להקטירו למה אין מעכב אם לא עפי"ד רש"י פסחים (פד:) דטומאה מיקרי ג"כ פסול ויש לדון:
ח) ועי' תוספתא (פ"ט) דקרבנות אימורים שזרקו ע"ג אישים הבשר מותר באכילה, מבואר דנגמר הקטרה, ועי' ספרי פר' קרח ואת חלבם תקטיר אע"פ שאתה נותן לאישים אינו נרצה עד שישרפנו באש, ועי' ביראים (סי' שע"ד) מיד כשעשן יוצא קיים מצות והקטיר, מבואר דכשהנשרף ע"ג אישים אזי נגמר הקטרה ועי' תוס' מנחות (כו:) כ' דאף ביאמורים הוה ג"כ המחלוקת אם נותרו משמשלה בהן אור ברובן או במקצתן, ועי' מל"מ (פי"א ה"ד) ממעה"ק, ובאמת אין מוזכר בשום מקום רק קומץ עי' ירושלמי (פ"ב ה"א) דיומא, ושם מבואר דאפילו משלה מהן במקצתו ג"כ אין צריך, ובזה יתיישב קושית החסדי דוד הספרדי בתוספתא (פ"ט) דקרבנות מפורש בקומץ שנתנוהו ע"ג אישים שירי' מותרין. וזה דלא כמאן, דהא לכ"ע צריך עכ"פ משלה בהן במקצתן, אבל לפי"ד הירושלמי מבואר דאפי' במקצתן אין צריך. וא"ל יותר ואין רצוני עתה לתלות במחלוקת הגמרא מנחות (כו:):
ט) ונראה להסביר עיקר הדין בהקטרת אימורים עפי"ד הש"ס סנהדרין (סג) לא תאכלו על הדם לא תאכלו מבהמה קודם שתצא נפשה ד"א לא תאכלו בשר ועדיין הדם במזרק [ר"ל שפיכת שיריים עי' שם במפרשים], מדסדרי' הש"ס כה"ג מבואר דדינם שוין. וליחזי אנן בחולין (לג) דלאחר שחיטה דחותך מבהמה קודם שתצא נפשה וא"כ מבואר דבהמה מצד עצמיותה נותרת דאל"כ הוה אבר מן החי כמו גבי ב"נ, רק הוה דין מיוחדה על הגברא שלא יאכל קודם שתמות כל הבהמה, וה"ה דדין שפיכת שיריים באמת כל הקרבן נותר רק הוה דין מיוחדה על הגברא שלא יאכל מקודם [כעי' הא דביצה (כ:) שלא יהא שלחנך מלא ושלח רבך ריקן] קודם שיגמר מעשי עבודה, ודין שפיכת שיריים והקטרת אימורים הוה דין אחד להם. עי' זבחים (יג.) וכ"מ. לפי זה יש לומר דה"ה גבי אימורים דבאמת הבשר בעצמיותן נותר רק הוה דין מיוחד על הגברא. ומובן בזה חקירת הצל"ח ביצה (כ) אם חלק הבעלים צריך להמתין על הקטרה, ואם אמרינן דהקטרה פועלת בעצם הבשר מה חילוק בין כהן לבעלים כשנאכלים. אבל אם אמרי' דזה הוה דין בגברא, א"כ שפיר ישראל דאין יכול להקטיר לא שייך לומר אצלו דיצרוך להמתין כעי' הא דפסחים (סג:) לא תשחט על חמץ הנך כהנים דקיימו בלא ילין [ובזה יישבתי קו' המנ"ח על הצל"ח פסחים (כח.) דס"ל דאף בפסולין שייך לא ילין וא"כ היאך תיקנו הדין דעיבור צורה הא יעבורו על לא ילין. ועוד הרבה קושיות. אבל לפי"ד הש"ס פסחים (סג:) ניחא דדין דלא ילין הוא דוקא בכהן באותה משמר משא"כ על אחר לא, ותי' המנ"ח דאפי' יאסור לכתחילה לעבוד מחמת איסור דרבנן ג"כ לא יעבור על לא ילין. וא"כ כיון דחכמים אין מניחין אותו לזרוק שוב אין עובר. וחכמים ג"כ אין עוברים, כיון דהם אין יכולין להקטיר, וא"כ אין שום איש עובר על לא ילין ודו"ק]:
ועי' יומא (עז) לענין בני עלי שהי' מבזין קדשים דהיו אוכלין קודם הקטרה עיי"ש ולכאורה פלא האם זה מיקרי בזיון קדשים הא אכלו איסור דעדיין בשר לא הותר קודם הקטרה, דהוה כמו שאכלו קודם זריקה עי' מכות (יח:), מבואר ג"כ דדין דהיתר שיריים הוה רק על הקרקפתא דגברא, וגדר בזיון שצריכין לעשות חלק גבוה קודם שנוטל חלקו. ועי' שבת דף (נה:) ובהתוס' שם. לכן שפיר קראו הש"ס בזיון קדשים ובחי' הארכתי דדין עומד לזרוק אשכחן לענין מעילה ושחיטה ראוי' עי' ב"ק (עד) ומנחות (קב) ומעילה (ה.) וכ"מ, ולמה לא נימא ג"כ לענין דיהי' מותר לאכול, אבל לפי"ד דהתם חסר ג"כ הדין דצריך שיהי' בפועל ועל זה לא שייך לומר עומד. דעומד שייך רק היכא דחסר הדין ואם אמרינן עומד הוה הדין בכח מה שאין כן היכא דצריך הפועל לא שייך לומר עומד דהא מ"מ לא נעשה ואכ"מ]:
י) ולפי"ז יתיישב ק' דלעיל דלמה נימא בשבת דאין יכול להקטיר דהותר לו לאכול הא אין חסרון בעצמיותן וכן הא דפסחים (נט:) היכא דאין יכול להקטיר מדרבנן ג"כ מותר לאכול, משום דעיקר הוה על הגברא ואם הגברא אין יכול להקטיר שוב מותר לאכול, [ודברנו הוה באופן אחר אפילו אם נימא דהקטרת אימורים הוה מעכב ודו"ק] וכן יתיישב הא דתוספתא (פט) דקרבנות דמבואר דזרק אימורים ע"ג אישים שירין מותרין ואלו בספרי מפורש דצריך לשרוף כולו. אבל לפי"ז ניחא. דהתוספתא קאי לענין היתר בשר, שפיר כיון דהגברא עשה שלו ממילא הותר הבשר, משא"כ הספרי קאי על עצם דין דהקטרת אמורים זה שפיר צריך שיקטיר כל האימורים, ועי' תוס' יומא (כב.) דהכהנים היו נעורין כל הלילה להחזיר הפוקעין ועי' מה שהארכתי לעיל סי' ת' אות ט' עד ט"ו וא"ל:
יא) וג"כ יתיישב הא דמעילה (ז:) קתני אין מועלין בבשר [לאחר זריקה] מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא ואמאי הא ממונא דכהן הוא וכו' מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא [לאחר זריקה] הא ממונא דבעלים הוא. והק' באור שמת, הא הוי רק לאחר זריקה אבל קודם הקטרה. ואם כן שפיר פריך מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא אבל לפי דברינו ניחא, דמתני' מיירי לענין עצם הכשר ופסול ומעילה דהבשר ואימורים. ואם כן שפיר פריך מעילה הוא דליכא על עצם אבל איסורא איכא. הא על עצם הבשר לא הוה כלל איסורא דזה הוה רק על הקרקפתא דגברא. ולא שייך כלל להעצם בבשר ונכון. וממילא - להחקירה שהתחלנו אם נטמאה ואח"כ משלה בהן אור דמפקיע טומאתן בודאי אין צריכין להמתין עד הקטרה ופשוט:
יב) זבחים (לה:) דחשיב העצמות והגידין וכו', ואין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא והמעלן בחוץ פטור. יש לעיין הא בזבחים (פה:) דאם משלה בהן אור דלא תרד לחד לישנא א"כ שפיר יהא מחייב בחוץ כמו שמרבה בש"ס זבחים (קט) אלו אם עלו לא ירדו חייבין בחוץ וגם במעילה גם כן ליחייב משום זה. עי' רש"י כריתות (כג.) ד"ה בגסה. ועי' פ"ק דמעילה וכ"מ ועוד יש לעיין דהנה התוס' חידשו בזבחים (קכ) דאפילו הנך דעלו ירדו מ"מ אם משלה בהן אור לא תרד אפילו שחיטת דרום א"כ למה יפטור בחוץ הא מ"מ כיון דלא ירדו ב "משלה" בהן אור א"כ חזינן דיש לה איזה שייכות למזבח דהא בבשר שלמים אפילו משלה בהן אור ג"כ תרד עי' זבחים (מג:) עיי"ש, א"כ שוב ג"כ לימעול עי' ריש מעילה וכ"מ. ועוד הערו על הא דזבחים (פג.) אימורי קדשים קלים שהעלו קודם זריקת דמן לא ירדו, א"כ למעול בהן כמו כל שעלו לא ירדו דיש מהן מעילה. ועי' מעילה (ו:):
יג) ונראה ליישב עפ"י מה שהארכתי בחי' דיש ג' אופנים בעלו לא ירדו דמזבח. א) בלא משלה בה אור דמזבח מקדשו, ר"ל דע"י קדושת המזבח, יכול אתה להקטיר לא דמפקיע הפסול רק דעם הפסול יכול אתה להקטיר. לכך היכא דירדו לא יעלו עי' זבחים (פד.), ב) דמזבח מוסיף בו קדושה כמו אימורי תק"ל, שבודאי אין בו שום חסרון פסלות רק דחסר בו עדיין קדושת זריקה עי' תוס' מעילה (ת.) דלאחר זריקה זכה המזבח בבשרו. ואם אמרינן דהמזבח אין יכול ליתן בו קדושה רק דמכשיר הפסול. הא באימורי תק"ל אין בו חסרון פסלות רק חסרון קדושה, מבואר מזה דהמזבח מקדש אותו דבר ומשלים החסרון קדושה דחסר. .ג) משלה בהן אור דזה הוה דין ביטול למזבח כמו שארכנו לעיל דנפקע שם הפרטי של הקרבן, ועי' זבחים (פז:) ודף (פח.) בתוס' דבשנשפך הדם על המזבח לא יתקנח אף דלא שייך משלה מהן אור גבי דם עי' תוס' זבחים דף (מ"ב:) ד"ה הקומץ משום, דזה מיקרי ביטול למזבח. לכך שפיר אם ירדו יעלו זבחים (פה.) והארכתי הרבה בחי', וא"כ ממילא ניחא כל הק' דלא שייך שיתחייב בחוץ מטעם דלא ירדו במשלה בהן אור. משום דהתם הוה מחמת ביטול למזבח וא"כ המזבח גרם הכל אח"כ כשעלה, ולמה זה דומה לאחד שיתחייב על חולין משום דבידו להקדישו. משא"כ דבהנך דלא ירדו אפילו לא משלה בהן אור. חזינן דאותו פסול לא הוה כ"כ פסול גרוע דהא דבדיעבד לא ירדו, א"כ עדיין קדושתה עלה. וכן קק"ל דלא ירדו מחמת דהמזבח יתן בו קדושה אח"כ כשיעלה. אבל השתא עדיין חסר אותו קדושה ולא שייך שימעול, ועי' יומא (כד:) לענין הקטרת זר. ואין להאריך יותר:
יד) ועי' רש"י מעילה (ז:) האמר עולא אמורי קק"ל שהעלו קודם זריקת דמן דלא ירדו כ' "וכי הדר וזריק דם לאחר העלאת אימורים הויא זריקה ולא ירדו" וזה פלאי דמילתא דפשיטא הוא. ועי' זבחים (פה.) דאם בא לזרוק זורק ומבואר בפשטות דאפילו לא זרק מ"מ לא ירדו. והמפורשים האריכו בזה. ועי' תוס' זבחים (פג:) ד"ה למעוטי דג"כ מבואר דאפילו לא זרק ג"כ לא ירד. וכדברי רש"י כ' להדי' בכסף משנה (פ"ג) דפסוהמ"ק דלא ירדו רק יזרקו את הדם. וג"כ הערו דא"כ מה אשמעינן. וכן ראיתי דברי הקדמון על מעילה (ז.) דג"כ כך כתב עיי"ש:
טו) ונראה ליישב בפשטות דבאמת לא פליגי כלל. רק היכא דעדיין לא זרק ויש יכולת בידו לזרוק למה לא יזרוק. ולמה יקריב פסולין היכא דיכול לעשותו בהכשר, אבל בודאי היכא דאפילו לא יזרקנו אח"כ, ג"כ הדין דלא ירדו, וממילא ניחא הכל. והא דאשמועינן רבותא דאם זרקו אח"כ דיוכשר, דמילתא דפשיטא. ראשית אשמעינן דאפילו אם לא יזרקנו אח"כ ג"כ לא ירדו. ושנית אשמעינן, עי' מנחות (כו.) דיש דינין מיוחדין בהולכת אברים להקטרה ועי' זבחים (לה.) דבהולכת איברים לכבש מיפסל חציצה. והו"א דבכהאי גוונא חסר ההולכה ויצרוך להורידו ויעלנו עוד הפעם דהא לאחר שירדו ג"כ יעלנו קמ"ל דאין צריך. ועי' בזבחים (פה.) ברש"י ד"ה בכשרים מבואר דס"ל דכשרים יכולין להורידו כיון דהדר סלקו אמנם עי' בשטמ"ק שם מבואר דס"ל דיש גנאי. להוריד אפילו כשרים עיי"ש. כעי' שכ' התוס' מנחות (ח.) דלאחר שנתקדש גנאי להשים בכל"ק ועי' תוס' יומא (מה:) ד"ה סודרו דכ' דגנאי להורידן ע"ג יסוד עיי"ש. וכ"כ להדי' הר"מ (בפ"ג ה"ג) דפסוהמ"ק דאפילו כשרים שעלו אסור להורידן עיי"ש וא"כ ממילא מובן מה שכ' שאימרי קק"ל קודם זריקה ל"י דאסור להורידה מחמת קדושתה, וממילא ימתין עד זריקה ויקטירנו. אבל בודאי אפילו לא זרקו אח"כ גם כן לא תרד וא"ל יותר: