אור ברסלב

בכורי אביב (רוטנברג)· רבי משה רוטנברג

סימן ט

סימן ח

בענין בישול וצליית קדשים בשבת

א) המאירי ביצה (כ' ע"ב) כתב על דהש"ס כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או ששחטן בין לפני זמנן בין לאחר זמנן הדם יזרק והבשר יאכל ואם היתה שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה להקטיר אימורין לערב וכ' המאירי וז"ל ואם היתה שבת שאין זריקתו מועלת לאכול הבשר היום שהרי "אסור לבשל ולצלות מה שאינו קרבן היו" לא יזרוק דכל שזריקה אינה מועלת לאכילת היום אינו זורק ע"כ. מבואר מדבריו דדוקא מה שאינו צורך היום כה"ג ששחטן שלל"ש וכדומה. משא"כ כבשי עצרת ששחטן לשמן דהיינו במצוותן אז שפיר מותר לבשל ולצלות בשבת. וזה פליאה מש"ס מפורש בפסחים (ע"א.) א"ר שתי תשובות בדבר חדא דשעירי הרגלים חי נאכלין וכו' וכ' רש"י אם בא לאוכלו בשבת לא יאכלנו כי אם חי דאין צלייתו ובישולו דוחה שבת. מפורש להדי' דגם קרבנות של יום אינן דוחות את השבת בבישול וצליי' כמו גבי פסח דתנינא בפסחים (סה:) אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחות את השבת:

וביותר יש לתמוה דהמאירי גופא בפסחים (עא.) שם בעצמו כתב וז"ל שעירי החג הרגלים הבאים במוספין לחטאות כולם נאכלים לכהנים וכו' ואעפ"י שהקרבתם דוחה את השבת "צלייתם ובשלם אינם דוחים את השבת" אלא אוכלין מהן בשר חי או ימתינו עד הלילה שהרי נאכלין הם ליום ולילה ע"כ. ובזה סותר משנתו מש"כ במאירי ביצה (כ:) הלז דצליית ובישלם של חובת היום דוחים את השבת. ועי' במאירי נזיר (כח:) דכ' לענין כב"ע ששחטן שלל"ש וז"ל ואם היתה שבת לא יזרוק שהרי אין ראוי לבשל הבשר היום וכו' ע"כ, גם כן מבואר דס"ל דבישול קרבנות אין דוחה שבת. אמנם יש לדחות דג"כ צריך להיות בהו שהרי כבר דחתה שחיטה את השבת כמש"כ הש"ס מנחות (עב.) ובנ"ד לא דחתה שחיטה דהא הוה שלל"ש:

ב) ועוד ראה דבר פלא מש"כ מהר"י אלפאנדארי הובא דבריו במל"מ בה' שבת (פי"א ה"ה) שכ' על דברי הר"מ דמחייב על המולח בשבת והק' במל"מ על הא דמנחות (כא.) דריש בברייתא תקריב מלח ואפילו בשבת, דלמאי איצריך קרא והלא ליכא איסור תורה. במליחת בשר דהא קי"ל אין עיבוד באוכלין. והביא דמהר"י אלפאנדרי לתרץ עפי"ד הש"ס פסחים (עא.) שהבאתי דמשמחו בשעירי הרגלים ומקשה חדת דשעירי הרגלים חי הם נאכלים צלי אין נאכלין וכו' ושנינו בתו"כ פ' צו חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור מתנה לכהן רצו להפשיט מפשיטין רצו לאוכלם אוכלם אותם ואת עורותם. והרא"ה כתב [הובא בר"ן חולין (יד) והרבה הארכתי בדבריו בסי' ה'] דגם חלק הנאכלין טעון מלח וההוא דשעירי הרגלים הנאכלים חיים אבל צריכין מליחה. אם כן זכינו לדין דאיצטריך קרא למישרי מליחה אם רצו לאוכלם בעורם עכ"ד. וזה פלאי דהוא גופי' מביא דברי הש"ס פסחים דאוכלין חיין. משום דאסור לבשל ולדחות ע"י איסור שבת. כמש"כ רש"י שם. אם כן שוב גם כן אסור למלוח בכהאי מליחה שיש בה חילול שבת כגון עם עורו. כמש"כ בעצמו שם דבמליחה כזו יש חילול שבת וע"ז איצטריך קרא למישרי מליחה בשבת. ועל מליחה יותר קשה למה יהי' מותר למלוח בעורו כיון דאפשר בלי עורו ולא ניבעי דחיית שבת. דהא אפילו בישול דאין מקיים מצ"ע דאכילה רק בבשלו כמש"מ מתוס' מנחות (מח.) ד"ה חטא ומנחות (ק') ד"ה ששונאין כמש"כ הרש"ש שם. מכל מקום אסור כ"ש מליחה דיהי' אסור למלוח העור, דעי"ז גורם חילול שבת. ודוחק לומר דמליחה שאני משום דע"ז יש קרא מיוחד דאם כן לילף מינה דכמו שמותר למלוח ה"ה יהי' מותר לבשל. ולפי"ד שהארכנו לעיל בסי' ה' דעיקר שיטת הרא"ה דחלק הנאכלין גם כן טעון מלח הוה מטעם למשחה. אם כן נסתר תי' דכיון דאוכלין אותו חי ולא הקפידו על למשחה. כ"ש דלא היו נותנין מלח, דזה הוה גם כן בגדר למשחה ע"ש מה שהארכנו. והשגתי הערות על ספרי מאת ידידי האברך המופלג החוב"ט צנמ"ס סוע"ה מו"ה יו"ט מיטעלמאן יחי' מלובלין והביא שם ק' הגאון מבערזאן לשיטת הר"ן דמולח חייב משום מבשל והרא"ה ס"ל דאף חלק הנאכלין טעון מלח אם כן אין אוכלין כשהוא חי רק מקודם הי' צריכין למלוח. והאיך רשאי הא הוה מבשל וכן הק' בחמ"י מלאכת אפי' עיי"ש. אבל לפי"ד ניחא דכיון דהיו אוכלין כשהוא חי כ"ש דלא היו מולחין. ועי' בתפא"י (פי"א) דמנחות מש"כ בזה, ואכמ"ל]:

ועי' בהמפרש נזיר (כח:) דכ' דצליית ובישול קרבנות אינן דוחות את השבת, וכ"כ בשטמ"ק מנחות (סג:) אות י"ג וה"ה לשעירי הרגלים או לכבשי עצרת שאם חל בשבת אין בישולם דוחה שבת עכ"ל ועי' מנחות (צט:) בהא דשעיר של יוהכ"פ נאכל לערב. וכ' רש"י אף על פי שאין יכולין לבשלו בשבת. ועי' שם (ק'.) דנאכל כמו שהוא חי כ' כר"ג וז"ל שאי אפשר לבשלו בשבת ע"כ. וכ"כ ברע"ב ור"מ שאין מבשל לא בשבת ולא ביוהכ"פ. מפורש דאי"ל גם כן דאין בישול קרבנות דוחה שבת. וכן האריך בחמד"י מלאכת אפיי' על דברי הק"א מנחות (סב':) דכ' בפשיטות דמותר לבשל קרבנות של חובת היום בשבת. וג"כ העיר עליו מפסחים (עא). ולא ראה דברי המאירי ביצה (כ') ומהר"י אלפאנדרי שהבאתי דכן אי"ל להדי' דמותר לבשל קרבנות היום כשיטת הק"א. וגם כן לא הביא המאירי פסחים (ע"א) ורש"י ור"מ ורע"ב ור"ג מנחות (ק'.) שהבאתי דס"ל להיפך:

ג) ובפשטות יש ליישב עפי"ד ירושלמי סוכה (פ"ד ה"ה) אימתי אמרו ההלל והשמחה שמונה אר"י קמי' רב אבדומי נחותה בכהנים ובשעיר. וכ' הק"ע דהיו הכהנים אוכלין שעירי הרגלים כשהוא חי דס"ל כמש"כ רש"י פסחים (עא.) דאין צליית הקרבן של היום דוחה שבת. וכן הוא בירושלמי חגיגה (פ"א ה"ד) וכ"מ. מ"מ שמעינן מזה הירושלמי דפליג על בבלי דילן פסחים (עא.) דפריך ע"ז הש"ס חי נאכלין צלי אין נאכלין ועוד כהנים אוכלין וישראל שמחים. רק ס"ל דאה"נ דשייך שמחה בבשר חי וכן הא דשמחה שמונה קאי רק על הכהנים. ולפי"ז יכולין לומר דהמאירי ביצה (כ') לא מפרש כדברי הק"ע דהיו אוכלין אותן כשהוא חי ופליג על הבבלי בזה דס"ל דאף בחי שייך שמחה. דק ס"ל להיפך דהיו מבשלין אותן ואוכלין ולכן שייך שפיר שמחה ופליג בזה הבבלי, דהירושלמי ס"ל דצליית הקרבן דוחה שבת משא"כ הבבלי ס"ל דאין צליית הקרבן דוחה שבת. ולפי"ז ממילא יתיישב הק' דהא דכ' המאירי ביצה (כ.) דצליית הקרבן דוחה שבת משום דהברייתא סתמא קאי וי"ל דקאי אליבי' דכ"ע ואפילו לשיטת הירושלמי. לכך יותר רוצה לפרש דדוקא קרבן שלא שייך לאותו היום אז אסור לזרוק משום דאין זוכה בבשר. משא"כ שאר כבשי עצרת כשרין שפיר דוחין צלייתם את השבת. משא"כ בההוא דפסחים (עא.) דקאי על ק' המקשן דפריך והא חי נאכלין וע"כ מבואר מדבריו דס"ל דאין דוחה את השבת וק"א ג"כ י"ל דקאי בשיטת הירושלמי ופשוט:

ד) אמנם עדיין יש לעיין ממתני' מפורשת במנחות (צט:) חל להיות [יוהכ"פ] בער"ש השעיר נאכל לערב והבבלים אוכלין אותו כשהוא חי. מבואר דמבושל אסור כמו שהבאתי לעיל דברי רש"י ורע"ב ופיהמ"ש להר"מ ור"ג שם דפי' כן דאין דוחה לא את השבת ולא את יוהכ"פ. ואם כן שוב א"א לפרש דברי הירושלמי סוכה (לפ"ד) דס"ל דדותה שבת היפך ממתני' מפורשת. ויש ליישב דש"ה דביוהכ"פ אין יכולין לבשלו משום דאין ראוי אתה לאכילה שוב אין שייך לומר שידתה יוהכ"פ, כעי' שכ' בלח"מ בה' פסת (פ"א הי"ח) דהקשה על דברי הר"מ דכתב דלכך אין צליית פסת דוחה שבת מטעם דאפשר בלינה. הא גם באימורים אפשר בלילה. ואף על פי כן דוחה שבת מטעם חביבה מצוה בשעתה. ואם כן ה"ה בצליית פסח. ותי' דכיון דאין חזו לאכילה רק בערב לא שייך שידחה עי"ז שבת, וה"ה בנ"ד כיון דאין ראוי [לו יהי' מחמת דבר צדדי. ולא הוה מחמת דבעצמותן אין ראוי כמו גבי פסח. מכל מקום אין לחלק. ועי' תוספתא פסחים (פ"ד) דאם חישב לאכול בער"פ את הפסח דאין נתפגל ואכ"מ ביוהכ"פ לאכול שוב אין זה דותה. ובמוצאי יוהכ"פ דהיינו בלילה גם כן אין דותה שבת. משום דקרבן של יוהכ"פ לגבי שבת מיקרי קרבן שאינו של יומו, לכך אין דוחה את השבת כמש"כ המאירי ביצה (כ:) לענין כבשי עצרת ששחטן שלל"ש. ולא עדיפא מתלבי יוהכ"פ דאין קריבין בשבת. (שבת קיד) וכ"מ דאין קרבן של יוהכ"פ ידחה בצלייתו שבת. לכך שפיר אוכלין אותן חיין. מה שאין כן בנידן דידן קרבן של היום שפיר דוחה צלייתו את השבת לשיטת הירושלמי [ובעיקר ק' הלתם משנה בה' פסת (פ"א) שהבאתי למה צליית הפסח אין דותה מחמת חביבה מצוה כמו הקטרה. יש לדון עפ"י רש"י פסחים (מ"א:) ד"ה אין לי שיתחייב על אכילת בשל אלא אם כן שבישלו מחשיכה שהוא עיקר זמנו עכ"ל ועי' במהרש"א מה שהקשה דהא עיקר זמנו מחשיכה היינו לאכילה אבל צלייתו ודאי אפי' מבעוד יום הוא כדמוכת בפא"ד עיי"ש ועי' ברכות (ט) וירושלמי פסחים (פ"ה ה"א) דמבואר דעיקר צליי' בלילה ואם כן ל"ש עוד לומר שידחה שבת מבע"י וי"ל ואכ"מ):

ה) עוד יש לדון וליישב שיטת המאירי עפי"ד הר"ח פסתים (עא) וז"ל ואנן תנן לעולם שמונה ופריך ר"ה בר"י אי חל להיות יו"ט ראשון בשבת שאי אפשר לו לו לשחוט חגיגה בשבת משמת הרגל בבשר שעירי הרגלים שהן חטאות ונאכלות. ודחה רבא בשתי תשובות הדא דשעירי הרגלים בשבת מי נאכל שלא יתכוין לבשל בשבת ולא הותר בשבת אלא העולה למזבח וכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלין ובעלין מכפרין וכיון דאין כפרה אלא באכילת כהנים בשר חטאת אוכלין אותו תי פי' בשר נא ושמחה בבשר קי ליכא וכו' ע"כ. מבואר מדבריו דהי' קשה לי' ממנ"פ אם אכילת תי לא מיקרי שמחה אם כן למה היו אוכלין אותו. והכא ליכא לתרץ כמש"כ התוס' מנחות (ק.) דהיו אוכלין שעיר החטאת של יוהכ"פ שתל להיות ערב שבת. בלילה בשר תי. דעכ"פ מקיימו שלא יותר על מחרתו. דש"ה דאם לא יאכלו בלילה בודאי יותר על מחרתו משא"כ בנ"ד דחל להיות בשבת הא היו יכולין להמתין עד הלילה ולבשלו ולאכלו בלילה ולא לקלקלו. דלא מקיים שום מצוה באכילת תי כמש"כ התוס' מנחות (ק'.) הנ"ל דעי' מתני' פסחים (סה:) דאין צליית הפסח דוחה שבת משום דאפשר משתחשך. וע"ז מתרץ כיון דהכהנים אוכלין ובעלין מתכפרין שוב אכלו ביום כדי שיתכפר השעיר הרגל. אף דלא קיימו מצוה מן המובחר. מ"מ כיון דשעיר באה לכפר עי' מתני' שבועות (ב') שוב אין עיקר הקפדה שנקיים מצות אכילה. כיון דאין עיקרו ע"ז. רק לכפר. לכך היכא דאוכלו חי דגם כן באכילה כזו מכפר שוב אין מקפידין על למשחה. כיון דאין עיקרו ע"ז באה ורק לכפר ובאכילה כזו כיפרו על מה שבאו. [והא דכ' אנא" ר"ל וליישב הא הוה שלא כדרך אכילה עי' פסחים (כד:) ע"ז כתב דהיו מקצת מבושל שלא כמאכל בן דרוסאי לכך שפיר על שבת אין מתחייב עי' שבת רכ.) והוה כדרך אכילה וכבר האריכו]:

ועי' בלח"מ ה' פסח (פי"א) המובא לעיל דהקשה למה אין צליית פסת דוחה שבת אף דאפשר משתחשך. מ"מ ידחה מחמת חביבה מצוה בשעתה כמו הקטרה. ותירץ משום דאסור לאכול ביום רק בלילה. מבואר הא אלו היה' מותר לאכול ביום הי' שפיר שרי צליי' מטעם תביבה מצוה בשעתה. מבואר דס"ל דקרבנות של יום דוחה שבת. ודחה זה בחמד"י דשאני פסת דעיקרו לאכילה באה. ואפילו בטומאה בם כן נאכלין לכך שפיר אכילתו הוה עבודה כמו הקטרה ושפיר הי' דותה שבת. משא"כ בשאר קרבנות דאין עיקרו לאכילה קאי שפיר אין בישולם וצלייתם דותה שבת עכ"ד. אמנם יש לעיין מתוס' ביצה (כז:) בד"ה ועל דכ' בא"ד וז"ל וקשה לפי זה דאם כן צליית פסחים היכא דחיא יו"ט הא אית בי' צורך גבוה כי אם צלי אש ואמאי לא בטיל לי' אצל מצות גבוה את מה שיש להדיוט וכו' ע"כ ועי' תוס' שבת (כד:) דיה לפי ואכ"מ). ואם כדברי התמד"י דבפסת אם היו אוכלין גם מביום הי' צולין בשבת דהוה אכילתם כמו הקטרה. דאם כן מה פרכו התוס' דיש לומר דלעולם בטיל חלק הדיוט לגבוה. ומכל מקום שרי לצלות פסח ביום טוב דהא בם להקטיר מותר חובת היום. ואפילו תחשיבנה לקרבן של שבת דחל בו י"ד בניסן. מכל מקום הא חלבי שבת קריבין ביו"ט עי' שבת (קיב) חזינן מזה אף דפסח באה גם כן בטומאה בפסחים (עו:) ועי' זבחים (ק) דאין עיקרו אלא לאכילה. והאכילה הוה הכרחיות. מכל מקום שם עבודה אין על אכילת פסח. רק כמו שאר אכילת קדשים דהוה הכשר עבודה עי' יומא (סח:) ויומא (כד.) בתוס' ולהיפך בזבחים (טז.) בתוס' ועי' מנחות (פ':) ד"ה וכי וכ"מ ואכ"מ. ואם כן נסתר דברי התמד"י דכ' לחלק. רק דכיון דנאכל גם בלילה. אם כן צלייתם תיכף עוד בשבת טרם ליל ט"ו לא נצרך. שזה אין גורם שיאכלו את הפסח. הא גם בלילה אם יבלו יקיימו המצוה רק בהקטרה אמרינן חביבה מצוה בשעתה. משא"כ אכילת פסת כיון דיכול לאכול גם בלילה שוב אין דותה את השבת. דאין ההכרח של אכילת פסח נותן תשובות בעצם אכילה של פסת. לכן שפיר מקשה התוס' ביצה (לז:) האיך דחי' יום טוב הא לא הוה חובת היום. כמש"כ לעיל אות (ד) מההוא דמנחות (ק') דלכך השעיר נאכל לערב כשהוא חי, אף דהשתא לא שייך לומר דאפשר משהחשיכה. מכל מקום אין דותה כיון דהוה של קרבן של יוהכ"פ ולא של שבת, כמו שהארכנו לעיל. וה"ה בנ"ד כיון דהתוס' ס"ל דלא מיקרי קרבן של יו"ט. דאל"כ לא פרכו מידי דהא חובת היום מקריבין אף ביו"ט. ואפילו אכילה כהאי ג"כ דחי' דלא שייך כאן לומר דאפשר משתחשך ויש לעיין אם כן שוב הדיוק של הלח"מ הדרא לדוכתא דכ' דלכך אין צליית פסח דוחה שבת מטעם דאסור לאכול הא אילו הוי שרי לאכול מבעוד יום הי' שפיר דוחה מבואר דס"ל דצליית הפסח דוחה שבת. וא"כ תקשה מפסחים (ע"א.) דכ' הש"ס חי נאכלין דאסור לבשלם:

ועי"ז נראה לומר דהא דכ' הלח"מ דלכך אין צליית פסח דוחה שבת מטעם דאין לאוכלו עד לערב, מבואר הא אלו היו מותרין לאוכלו גם מבעוד יום הי' שפיר מותר לצלות אפילו בשבת. דאה"נ דיהיה מותר והא דכ' הש"ס (פסחים ע"א) דשעירי הרגלים חי נאכלים צלי אין נאכלין מפורש דאסור לצלותו נחלק בין פסת לשאר קרבנות. לשעירי חטאות [ולא כמו שהבאתי לעיל לחלק בין פסח לשאר קרבנות] עפי"ד הר"ח (פסחים ע"א) שהבאתי דכתב דלכך אוכלין כשהוא קי שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין וכיון דאין כפרה אלא באכילת כהנים בשר חטאת אוכלין אותו חי ור"ל כיון דבאכילתם תלוי הכפרה שוב אוכלין אותו אף חי. אף דבאכילת תי לא הוה למשתה מכל מקום כיון דבשעיר החטאת עיקר אכילה הוי מחמת כפרה ולענין כפרה אכילת כהנים אפילו בשר חי גם כן מכפרה, ובשביל זה לא המתינו עד הלילה ועי"ז יכולין לומר דלכך ס"ל להש"ס דבשעירי הרגלים אוכלין אותן חיין, מטעם סברת הר"ג דכיון דעיקר השעיר באה לכפר כמו דתנינא (בשבועות ב') לכך אין אנו חזינן הכרח שנצרוך ע"י לחלל שבת דהקרבן לא באה בשביל האכילה. רק בשביל הכפרה לכך היכא דבאכילת בשר חי גם כן מכפרת שוב אסור הבישול וצלי דזה לא באה מחמת חובת היום דעיקר הוה משום כפרה ולכך שפיר פריך הש"ס חי נאכלין צלי אין נאכלין:

משא"כ פסח וכבשי עצרת דאין באין לכפר עי' (זבחים ו':) כבשי עצרת על מה הן באין ופריך כבשי עצרת שלמים הוא. ואין באה בשביל לכפר איזה חטא עיי"ש אף דכל הקרבנות מכפרין מקופי' עי' (זבתים ה':) והשטמ"ק (כתובות ל"ב) כתב דאפילו פסח גם כן מכפר מ"מ עיקר לא באה ע"ז ולא מכפר רק על לאו הניתק לעשה כמ"ש רש"י זבחים שם ד"ה מאן ועי' תוס' (מנחות ג":) ד"ה לשם וא"ל] רק דבאה לחובת היום ואם כן כמו שיש דין שתקריב ותקטיר כן יש דין שתאכל. ולאכול בלא בישול אין מקיים כלל המ"ע דאכילת קדשים כמ"ש התוס' (מנחות ק'.) ד"ה ששונאין כמו שמדייק התיו"ט והרש"ש וכן התוס' (מנחות מ"ח.) ד"ה חטא דבשר חי לא הוה זכות לאכול לכך שפיר מותר לצלות אפילו בשבת מטעם חביבה מצוה בשעתה כמו הקטרה דעיקרה ע"ז באה, וזה שפריך הלח"מ דגם פסח יהי' מותר. וע"ז תירץ כיון דאסור לאכול מבעוד יום שוב אסור. משא"כ שאר קרבנות דאוכלין גם מבעו"י בודאי שרי מטעם חביבה מצוה בשעתה:

ולפי"ז ממילא יתיישב כל הקו' דהא דכ' המאירי (ביצה כ':) דאלו היו הקרבנות לחובת היום הי' מותר לבשל בשבת קאי אכבשי עצרת. משא"כ בההוא דפסחים (ע"א.) דקאי אשעירי הרגלים שפיר כתב דאסור לבשל בשבת. וכן הא דכתב המהר"י אלפאנדארי דהיו מולחין השעיר שהיו אוכלין אותו חי עם עורן עפ"ד הרא"ה דגם חלק הנאכלין טעון מלח. ועי"ז הי' חילול שבת והקשתי הא אסור לבשל ולצלות בשבת חלק הנאכל וכ"ש למלוח. אבל לפי"ז ניחא. דהא דאסור לבשל מטעם דהיו יכולין לאכול אותו כשהוא חי מה שאין כן מליחה דע"כ היו מוכרחין למלוח לפ"ד הרא"ה. וכיון דהתו"כ (פ' צו) כתב דאם רצו לאכול עם עורן רשאין שוב כל אותו אכילה מכפרת לכך שפיר מותר למלוח אף דעי"ז יהיה חילול שבת ואף דהש"ס (פסחים נ"ט:) מביא הא דהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין על מחוס"כ וכן ביבמות (מ.) על מנחה. וביבמות (צ') על סתם קרבנות. י"ל דאכילה מסייע על זה שבאה הקרבן לכך מתקריא בתלמודא בחד לישנא אבל ודאי בשאר קרבנות עיקר האכילה הוה עצם מצוה. ומצוה כזו מסתעפת במצות למשחה. והיכא דאין מקיים למשחה שוב לא קיים כלל המצוה מה שאין כן בשעירים דעיקר באין לכפר. והעיקר מצוה היא חולה משום דמסייעת לכפרה ובזה יוצא אפי' חי לשיטת הר"ח] משא"כ התוס' (מנחות ק') ד"ה ששונאין דמבואר דשיטת התוס' לא הוה כשיטת הר"ח. דכ' בשעיר הנאכל חי אף דמצוה קעבדו של יותר ולא כתבו דמצוה דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים מבואר דס"ל דלא הוה שום מצוה כמו שמדייק התיו"ט והרש"ש אף דקאי השעיר חטאת דמכפר עי' מתני' שבועות (ב.) משום דלשיטתייהו אזלו בתו' (מנחות ס"ג:) ד"ה מפשיט דשום קרבן של חובת היום אין דוחה צלייתו את השבת כמו שמדייק בק"א לכך לא חילקו ודו"ק וא"ל:

ו) וג"כ יתיישב מה שיש להעיר דהנה כל הקרבנות של חובת היום כמו חגיגה וכדומה היו מותרין לבשל אף ביו"ט ואין ממתינין על ערב. דאם לא כן אין יוצא משום שמחה כמש"כ הש"ס פסחים (עא.) עיי"ש. וכן אם אכלו חי גם כן אין יוצא משום שמחה שם בפסחים. ולפי"ז יש להעיר היאך היו רשאין לבשל לצורך אכילה. דהנה הש"ס כתב בביצה (כ.) דאין נונ"ד קריבין ביו"ט מטעם דמשלחן גבוה קזכו. והניחא לד' רש"י שכ' שזה כנוטל פרס מרבו. וכ"כ בערכין (לד.) לכך שפיר אכילה בעצמיותה שוב מיקרי צורך הדיוט ומותר לבשל. מה שא"כ לפי"ד שדנו מרש"י חולין (קכ.) וכ"מ דעצם אכילה לא הוה אכילת הדיוטות רק אכילת גבוה. וא"כ בזה גופי' שמבשל לצורך אכילה מיקרי דמבשל לצורך גבוה ולכם אמר רחמנא ולא לגבוה ובפרט להשיטת התוס' שבת (כד:) ד"ה לפי דאי"ל דחלק הדיוט בטל לחלק גבוה. וכן אי"ל להתוס' פסחים (מו.) ד"ה לא ובישול הוה חלק ממצות אכילה דבלא למשתה אין כאן מצוה כלל כמו שהבאתי לעיל מתוס' מנחות (מח.) ודף (ק.) ואם כן זה מיקרי בישול לצורך גבוה. ולכם אמר רחמנא ולא לגבוה אמנם לפי"ד התוס' ביצה (כז:) ד"ה ועל בסופו. דמבואר דדוקא צליית פסח הוה מצות גבוה. מה שאין כן בישול דשאר קרבנות. ואם כן שפיר מותר לבשל. ובפרט לפי מסקנת התוס'. אמנם לפי"ד לעיל באות (ד) יש לדון]. וכ"ת דדחי' יו"ט כמו שאר עבודות דדחי' דשאני בישול לאכילה דאפשר משתחשך כמו דתנינא במתני' (סה) דצליית הפסח אין דוחה שבת משום דאפשר משתחשך, וגבי אכילה לא אמרינן חביבה מצוה בשעת כמש"כ הש"ס פסחים (עא.) דחיין נאכלין ומה לי מדאורייתא עם עוברין על איסור שבת או על איסור יו"ט [ולא דמי להא דביצה (ב:) ושם (כ.) וכ"מ]. וא"כ מבואר מזה דמותר לצלות בשבת:

א) ויותר יש להעיר דמאותו סוגית הש"ס דקאמר דשעירי הרגלים חי נאכלין וצלי אין נאכלין מבואר שם דדוקא שבת אמרינן דלא דחי' משא"כ יו"ט בודאי הי' צולין ביו"ט. והיאך הי' רשאין הא לכם אמר רחמנא ולא לגבוה וממנ"פ אם יו"ט מותר שוב יהי' מותר אף שבת. או בשניהם יהי' אסורין:

אבל לפי"ד ניחא דאה"נ דצליית קרבנות של חובת היום שפיר שרי אפילו בשבת וכ"ש יו"ט דשרי. חוץ משעירי הרגלים דאסור. ואם תשאל הא מכל מקום מבואר שם בפסחים (עא.) דשעירי הרגלים לא היו צולין בשבת אבל ביו"ט שרי ולמה יהי' שרי ביו"ט כנ"ל זה אין ק' לפי"ד שפירשנו לעיל עפי"ד הר"ח דלכך שעירי רגלים אין דוחין צלייתן שבת, מטעם דעיקרו לכפרה קאתי. וכיון דאף באכילת חי גם כן מכפר. אם כן שוב אסור לבשל בשבת, וכיון דאסור לדחות שבת ה"ה דאסור לדחות יו"ט דמשום צורך גבוה לא צריך לבשלו. ואם כן שוב לא מיקרי לכם ולא לגבוה. דהא אותה בישול לא הוה מחמת צורך גבוה רק מחמת צורך הדיוט ושוב שרי לבשל ביו"ט ונכון:

ח) ובגוף דברי הר"ח דכ' דלכך אוכלין חי משום כפרה אף דהיו יכולין להמתין על לילה ויקיימו גם כן מצות למשחה. מכל מקום יותר עדיף לקיים המצוה מיד אף דלא הוה בהידור כ"כ מלהמתין על זמן מאוחר ויקיימו בהידור. וזה סייעתא לדברי בעל שבות יעקב ח"ג סי' (לד) שהאריך בזה, אבל לפ"ד התוס' (מנחות מ"ח) ודף (ק') דכ' דאין מקיימין באכילת חי שום מצוה. ע"כ צריכין לומר דלא היו אוכלין מבעוד יום. דהא שם כ' דבאכילת חי מקיימו המצוה בזה שלא יותר למחרתו. משא"כ בנ"ד יכול לאוכלו בלילה. והא דפריך הש"ס חי נאכלין ר"ל לאוכלו בלילה. והא דפריך הש"ס חי נאכלין ר"ל דאפילו לדידך דאמרת דהיו אוכלין אותו. מ"מ חי נאכלין אבל באמת לא היו אוכלין חי מבעוד יום רק ממתינין על לילה ופשוט:

ט) ובעיקר דברי התוס' (מנחות ק'.) ד"ה ששונאין שכתב דבאכילת חי קעבדו מצוה שלא יבואו לידי נותר מבואר מזה דבמצות קדשים יש ב' מצות א) עצם מצות אכילת קדשים ב) שלא יותיר למחרתו ויעבור על לא תותירו. לכך באכילת חי אף דלא קיים כלל עצם מצות אכילת קדשים כמו שמדייק ברש"ש וכן אי"ל להתוס' מנחות (מ"ח.) ד"ה חטא בשבת דבאכילת חי לא הוה כלל זכות מכל מקום מקיים מצוה בגדר ב' דמ"מ לא יותיר. דלמה זה דומה לשורף קדשים האם נימא דמקיים בזה מצוה שלא יותיר, אלא ע"כ מבואר מזה דבמצות אכילת קדשים מסתעפת בב' סוגים. לכך היכא דבאכילת חי דלא הוה למשחה ולא מקיים עי"ז מצוה דואכלו. מ"מ מקיים בזה המצוה בגדר ב' שלא יותיר ולפי"ז יתיישב שפיר ד' המאירי סוכה (ט'.) שכ' וז"ל עצי סוכה אסורים כל שבעה שנאמר חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים כשם שחל שם שמים על החגיגה לאסרה עד לאחר הקרבת אימורים ואף לאחר הקטרה דוקא לבעליו ומשלחן גבוה לאכול בקדושה וכו' ע"כ. והבעל מגי' כ' דפלא היכן מצינו איסור דשלמים שלא לבעליו ופשט המשנה דנאכלין בכל העיר לכל אדם משמע דאין חילוק בין בעלים לאחרים וכן הערו מתו"כ (פ' צו) (פ"ט) כל טהור יאכל בשר מה ת"ל לפי שנאמר ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל יכול לא יאכלנו שלמים אלא הבעלים לכך נאמר כל טהור יאכל בשר הובא ברש"י שם מפורש דשלמים נאכלין לכל אדם אפילו שלא בעליו [ועי' במזרחי וגור ארי' ובר"ש משנץ מ"ש בזה) וכן דייקי מפסחים (פ"ט) גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן דפטורין מלעשות פסח ופריך ונייתי פסח ולתני בשלמים ומשני משום דממעט באכילה ודייקו למה לא קאמר דממעט בגברי באכילה במתני' (מע"ש פ"ג) ודייק מזה ראי' לשיטת המאירי דשלמים אין נאכלין שלא לבעליו. לכך שפיר אין ממעט כלל לגבה אמנם תקשה מכל הלין מקומות שמבואר להיפך וכן הערו ממתני' (מע"ש פ"ג מ"ב) דקאמר לי' ר"ש לרבנן דבשלמים ממעט באכילה ואמרו לי' רבנן דמותרת לזרים עיי"ש וגם למה לא קאמר ר"ש דממעט בגברי:

אבל לפי"ד דלעיל דבאכילת קדש' מסתעפת ב' גדרים א) שיאכלנו ב) שלא יותיר ניחא דברי מאירי (סוכה ט',) דהנה הצל"ח (ביצה כ') חקר אם באכילת שלמים לבעלים שייך מ"ע דואכלו אותם אשר כיפר בהם ולא הי' לפניו דברי המאירי (פסחים נ"ט.) דכ' להדיא דבאכילת שלמים לבעלים מקיים העשה דואכלו אותם אשר כיפר בהם עיי"ש וכן אי"ל לרש"י שם. ורא"ש נדרים (ד':) ועי' בר"ן שם וברמב"ן בספר המצות (מ"א) ולפ"ז יש לומר דעכ"פ גבי בעלים של הקרבן שייך העשה מטעם דמשלחן גבוה קזכי כמו שרוצה הצל"ח לחלק בין דברים דהוה מן המתנות כהונה או לא עיי"ש ה"ה יש לחלק היכא דמשלחן גבוה קזכי שפיר יכולין לומר דג"כ יש בהו העשה דאכילה מה שאין כן באיש אחר. וכן אי"ל להתוס' (ביצה כ"ז.) ד"ה נוטל בסופו דבעלים אמרינן גם כן משלחן גבוה קזכו וכן בביצה (כ"א.) וברש"י וכ"כ בקדושין (נ"ב) ד"ה כי ולהיפך כתב ברש"י (תמורה ח.) ד"ה הא ועיין תוס' זבחים (ע"ה:) ד"ה בכור וב"ק (יב) ואכ"מ] ואם כן שוב שייך גבי' העשה דואכלו אותה אשר כיפר בהם משא"כ שלא בעליו של קרבן דלא שייך בהו שיזכו בהקרבן דלא זכתה להו רחמנא כלל אותו קרבן ורש"י ביצה (כ"א) וערכין (ל"ד.) כתב דענין שלחן גבוה כעבד הנוטל פרס מבית רבו חלף עבודתו כמ"ש סוכה (נ"ו) ורש"י (יומא י"ח.) ד"ה ולר"י דב' חלות למשמר הנכנס עבור הגפת דלתות ועי' תוס' (ב"מ י"א:) ד"ה נתן ולגבי בעלים י"ל דמקרי חלף עבודתם מטעם דעכ"פ הם הביאו הקרבן וי"ל ואכ"מ] לכך שלא לבעלים לא שייך טעם זה לכך לגבי אחריני לא שייך משלחן גבוה וא"כ שוב לא שייך בהו העשה דואכלו משא"כ גדר ב' דמסתעפות באכילה. דהיינו שלא יותר זה שפיר שייך באחריני כמו בבעלים, דהא מ"מ אין נותר. וא"כ בכה"ג שהבעלים יכולין לאכלו זה שפיר אסור ליתן לאחריני לאכול. דעדיף יותר דיקיים הוא המצוה בשלימות, כמו בענין למשחה, דהיכא דיכול לאכלו ולבשלו, אסור לאכלו חי מה שאין כן בכה"ג דאין לו עצה לבשלו אז עדיף יותר לאכלו חי, ואפילו לכהני א"י דלא אכלוהו כלל כמו שמבואר במנחות (ק) רק דניתותר על מחרתו, ש"ה משום דלא היו יכולין לאכלו חי. דאצטמכותם לא הי' כ"כ חזק שיתעכל בשר חי כמש"כ הפיהמ"ש להר"מ ועי' תפא"י שם ובשטמ"ק ביצה (כ:) משא"כ בנ"ד היכא דהבעלים חוששין שמא תותר, דלא יוכלו לאוכלו כולו שפיר מותר ליתן לאחר לאכול:

ולפי"ז ניחא דברי המאירי סוכה (ט.) דכ' דאסור לאכול עד הקרבת אימורים ואף לאחר הקטרה "דוקא לבעליו ומשלחן גבוה ליאכל בקדושה" מבואר דס"ל דדוקא לבעליו שייך לומר משלחן גבוה משא"כ לגבי אחר לא שייך בהו לומר משלחן גבוה קזכו. ואם כן לגבי אחר לא שייך בהו העשה דואכלו כמו שהארכתי, לכך שפיר כתב דאחר אסור לאכול, ר"ל דהא עדיף יותר שיאכלנו בעליו ויקיים גם כן מצ"ע דואכלו. אבל לא ר"ל דאחר אסור לאכול משלמים שאינו שלו, כמו גבי פסח. דמחמת עצמיות הקדשים שפיר מותר לאכול. לכך בכה"ג שחייש שמא תותר שפיר נותן לאחר ויאכלנו ג"כ, לכך כתב במתני' זבחים (נ"ה.) דנאכלין לכל אדם. ר"ל מחמת עצם קדשים שפיר נאכלין לכל אדם. והמצ"ע הוה רק על קרקפתא דגברא. לכך מיקרי דנאכלין לכל אדם וכן יתיישב דברי התו"כ פר' צו (פ"ט מ"ז) שכ' דשלמים נאכלין לכל אדם. ג"כ ר"ל דלא תימא דתהי' כמו גבי פסח. דאסור לאכול שלא למנוייו מחמת עצם דין דפסח, קמ"ל דשרי ר"ל מחמת עצם דין דשלמים. [והא דפסחים (פ"ט) דלא קאמר בש"ס דממעט באכילה דגברי דכיון דמיתי בספק פסח אם כן מוכרח לאכלו הבעלים, שוב לאחר אסור, דהא הבעלים יקיימו המצוה יותר מאחר, דאף שמא הוא שלמים, מ"מ בשלמים גם כן החיוב יותר מוטל על הבעלים מחמת העשה דואכלו. לכך לכך שפיר קאמר הש"ס דממעט בזמן וזה הוה חסרון מיד. אף טרם הגיע הזמן דפסלות וכבר דנו עפ"י שיטת ר"ש משנץ דשלא למניו מותר לאוכלו בתור רשות (מובא למטה), אם כן בודאי ניחא דשלמים לפסח שוה. ויש לדון בזה] והן הא דהק' ממתני' מע"ש (פ"ג מ"ב) דלא קאמר משום דממעט באכילה דגברי וגם מפורש דמותרת לזרים, דג"כ כיון דחייש שמא יפסלו א"כ שוב מותר ג"כ אף לאחר שלא בעליו ועדיפא מינה כ' בר"ש משאנץ תו"כ פ' צ' (פרשה ט' מ"ז) דשלא למנוייו גבי פסח אין יכול לצאת ידי חובתו אבל אכילת רשות שפיר מותר. עיי"ש וכ"ש בדין שלמים וכבר תמה עליו המגיה שם ואכ"מ:

י) אמנם עדיין יש לתמוה מספרי ראה (פיסקא ע"ד) והלוי אשר בשעריך כל מקום שאתה מוצא לוי זה תן לו מחלקו אין לו חלק תן לו ממעשר עני אין לו מעשר עני תן לו שלמים וכן שם בספרי (פסקא ס"ט) ורש"י בחומש שם (י"ב י"ח) כתב הזמינהו על שלמיך, מבואר דמיירי לאחר שנשחטו. ואעפ"כ צותה התורה שתתן לו שלמים דאין שום חילוק בין בעלים של שלמים לאיש אחר. וזה הוה היפך דברי המאירי (סוכה ט'.) [ושו"ר שכבר קדמני בכל"ח פרשה זו וכן אמרתי מכבר דהמאירי לשיטתו בפסחים (נ"ט) דמחוס"כ בשאר ימות השנה אם הוה יום ב' לשלמיו מותר לכ"ע להביא קרבנותיו דאם לא כן יפסלו בלינה עיי"ש והיינו דלשיטתי' אזיל דס"ל דשלמים אסור לאחר לכך שפיר יתותרו אם לא יבוא קרבנותיו. ועי"ז מביא כדי לאוכלו בעצמו. ושו"ר שגם כן הכל"ח שם קדמני אמנם עי' ברש"י שם ד"ה וברש"ש דגם כן כך ס"ל ולהיפך הוא שיטת הרז"ה והמלחמות שם ואכ"מ] אם לא דנימא דכיון דהספרי שם (פ' ע"ד) כתב אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך חביב חביב קודם ואח"כ והלוי אשר בשעריך וכן הוא בספרי שם (פסקא ס"ט) ואם כן מבואר מזה דקודם יאכיל קדשיו לב"ב ואח"כ אם יש לו עוד יתן ללוי השלמים וקמ"ל קרא דלוי קודם לשאר בני אדם ובכה"ג דיש לו הרבה שלמים יותר מכדי צרכו שפיר מותר ליתן ללוי דבה"ג מקיים המצוה מפאת שלא יותיר כמ"ש וי"ל:

יא) עוד יש לדון וליישב הק' מהספרי ראה (עד) דכ' דחייב ליתן ללוי שלמים. עפי"ד הר"ח פסחים (עא) שהבאתי לעיל וביארתי דס"ל דיותר עדיף לקיים עוד המצוה אף בלא הידור אף דאין מקיים עי"ז מ"ע דאכילה מלהמתין עד הלילה ויבשלו ויקיים מצות אכילה. ולפ"ז י"ל הוא הדין בנידון דידן כיון דהתורה רמיא חיוב על הגברא שיתן ללוי מתנות כהונה ואם אין לו מתנות כהונה את מתחייב שיתן לו שלמים ובזה מקיים מצות נתינה ואם כן כיון דאין שלמים נאסרין לאכול לאחר מחמת עצמיותן כנ"ל יש לומר דזה גופי' מותר לקיים המצוה רק בחד צד בזה שלא יותר ועי"ז יקיים בזה גם כן מצות מתנות כהונה וצ"ע. וא"ל וכן יתיישב דברי הק"א שמביא הקרבן אורה (מנחות ס':) דכ' התוס' דאם עכו"ם נותן לכהן הכהן אוכלם. וכ' דאיסורא נמי איכא, ור"ל כפי' המאירי דס"ל דשלמים אין נאכלין אלא לבעליו, וגם כן ר"ל דהמ"ע לא הי' אלא בבעליו, אבל דא ודאי דאף אחר מותר לאוכלן. ועי' (מנחות ע"ג:) וא"ל:

יב) והנה עוד יש להעיר על המאירי (סוכה ט:) ממקרא מפורש בשמואל (א' ט') דשאול אכל מזבחי שלמים של שמואל ועי' ברכות (מ':) וכן בשמואל (א' ט"ז) שאכלו ישי עם בניו מזבחי שלמים של שמואל, וי"ל בפשטות דש"ה התם כיון דהזמינו הוה כבני ביתו. וגם כיון דידע שיאכלו למחר יחד שלמים הוה כאלו נשתתפו בבשר דמיד בשחיטה הי' עבור כולם ומדוקדק הלשון (שמואל א' ט' כ"ד) וירם הטבח את השוק והעלי' וישם לפני שאול ויאמר הנה הנשאר שוב לפניך אכול כי למועד שמור לך וגו' וכיון דדבר שייך לך לצרכך שמא הוה הקרבן כמו קרבן שותפות ושפיר מותר. ולפ"ז יש ליישב ג"כ דברי הספרי ראה (ע"ד) שהבאתי לעיל דצריך ליתן ללוי מתנות ואם אין לו יזמינהו על שלמים. גם כן יש לומר דעוד קודם שחיטת הזבח יזמין ללוי על שלמיו וזה שפיר מותר:

יג) ובפרט לפי"ד מה שחידש במנחת חינוך מצוה (קלד) דדוקא בכזית ראשון הוה המצוה דאכילת קדשים מה שאין כן בשאר קרבן הוה רק מחמת הלאו דלא תותירו לכך מחויב לאכלו משא"כ העשה לא שייך בו עיי"ש ועי' בח"ס א"ח סי' מ"ט מש"כ בזה ועי' מש"כ במנ"ח מצוה (ק"ב) דכהנים שלא היו טהורים בשעת זריקה לא הוה עליהן העשה דהאכילת קדשים מטעם דכיון בחלוקה לא זיכתה להו התורה לכך אין מצוה עליהן כלל. רק אותן שהם בכלל חלוקה התורה זיכתה להם ומשלחן גבוה קזכו ומוטל עליהן לאכול ואם לא אכלו בטלו מ"ע וכ"מ מהחינוך דכ' ואם לא אכל "חלקו המגיע לו" כו' בטל עשה עכ"ד. וזה כדברנו לעיל אות ט' דהיכא דמשלחן גבוה קזכו שייך לומר גבי' העשה דאכילה. מה שאין כן בשאר אנשים שאין בעליו של הקרבן דגבי' לא שייך משלחן גבוה קזכו שוב לא שייך בהו גם כן העשה דאכילת קדשים] ואם כן ניחא שפיר כל הק' לפי"ד לעיל דהמאירי דכתב דאחר אסור לאוכלו ר"ל מטעם דאין יכול לקיים העשה כנ"ל וכל אותן מקומות מהספרי וכ"מ שהבאתי דיכול להזמין איש אחר על שלמיו. מיירי דהבעלים כבר קיימו העשה. ורק דכל הקרבן אוכל מטעם שלא יותר על מחרתו וכה"ג שפיר אין נפ"מ בין בעליו לאיש אחר ופשוט:

יד) ועי' מאירי יבמות (מ' ע"א) וז"ל מצות תאכל מצוה וכו' ואם רצה כהן אחר יאכל תי"ל מצות תאכל ואי לכהן אחר מואכלו אותם נפקא אלא מופנה לומר לך שמצוה בכהן שעבד וכדכתיב ולכהן המקריב אותה לו תהי' וא"ת תיפ"ל מדכתיב לכהן המקריב וכו' אין זה כלום שאף על פי שאכילתה שלו הייתי אומר שאם רצה להאכיל לכהן ואחר יאכיל וכהן אחר פירושו מבית אב אחר שאם מביא אב שמאותו היום הרי כולם אוכלים שנא' לכל בני אהרן תהי' איש כאחיו ומכל מקום יש לדון מהו אומר מצוה והלא אכילת כהן שמבית אב אחר עיכוב גמור הוא" עכ"ל מבואר קצת דס"ל דבבית אב אחר אין כאן מצוה כלל כמש"כ בסי' ד' אות מ' ועי' מה שהבאתי שם. ועי' בתוס' שם וסוכה (מב.) ד"ה מה דכ' דחטאת אפשר שיאכלנו אחר. וכן מש"כ באוה"ח עה"ת שמות פר' כ"ט פסוק ל"ג ואכלו אותם אשר כופר בהם וז"ל פי' לצד שהם בעליו ולא לצד שהם כהנים והוא אומרו אשר כופר בהם כי אכילת שלמים לבעלים תפעול הכפרה ואפילו למשה אסורים הגם שאוכל החזה שאסור לאהרן ע"כ. ודייק מזה בבית האוצר ח"א כלל קנ"ח דס"ל דדוקא אכילה בבעלים [והביהא"ו שם האריך בזה ולא הרגיש בכמה דברים שהבאתי לעיל] אמנם לפי"ד לעיל יש לדון וליישב כל זה וכן קצת יש לדייק על האוה"ח ממאירי יבמות (מ) שהבאתי דכ' להדי' דמואכלו אותם אשר כופר אין ראי' שיאכלנו דוקא כהן שעבד שזה באה מחמת בעלות וכן לפי"ד יתיישב הא דב"ק (יג:) ניזק אוכל בשר ומתכפר מביא לחם וזה היפך מדברי המאירי והאו"ת, אבל להנ"ל ניחא:

טו) וכן מה שמדייק בביאו"ו שם מפסחים (נט.) דפריך מאי אולמי האי עשה מהאי עשה. מבואר הא אם הי' העשה דאכילת קדשים אלים שפיר דוחה הא אפשר ע"י אחר עכת"ד. אבל לפי"ד לעיל דהיכא דאחר אכלו אז אין מקיים העצם מצוה רק סוג המצוה שלא יותר ניחא. ובפרט שהאריכו דהא דאמרינן אפשר לקיים שניהם אין דוחה עשה ל"ת בשבת (קל"ג) וכ"מ דזה דוקא דיקיים בשלימות העשה אבל היכא דיהי' איזה מגרעת בקיום העשה אז שוב אמרינן עשה דוחה ל"ת. וא"כ בנ"ד דלולי דס"ל דאין עשה דוחה עשה הי' שפיר עשה דוחה אותה דמה אמרת אפשר ע"י אחר. זה לא מיקרי אפשר דאחר לא יקיים המצוה בשלימות כנ"ל וא"ל יותר:

תוכן העניינים

בכורי אביב (רוטנברג)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה