אור ברסלב

בכורי אביב (רוטנברג)· רבי משה רוטנברג

סימן ח

סימן ז

בענין זמן דפסול לינה

א) בשטמ"ק תמורה (י"ד) כתב מילתא דתמי' על הא דכ' הש"ס אין לי אלא דברים שדינן ליקרב בלילה כגון אברים ופדרים שמקריבין מביא השמש ומתעכלין והולכין כל הלילה כולו. וכתב רש"י בתו"ה הוא ואקרא קאי דכתיב הוא העולה על המזבח כל הלילה שיהא נותנן מבוא המשמש ומתעכלין כל הלילה וכו' לאחר שקה"ח נותנן על המערכה, אמנם בשטמ"ק שם (אות מ"א) כתב וז"ל המערכה דקודם שקיעת החמה הי' מעלן בראשו של מזבח כדי שלא יפסל בלינה ולאחר שקיעת החמה יסדרם על המערכה ומתעכלין והולכין כל הלילה הס"ד ע"כ, וזה פלאי דהזמן דהקרבת אימורין הוה כל הלילה ולא דנפסל בשקה"ח. והחה"ש הביא על קו' זו ראי' מרש"י זבחים (פ"ז.) ד"ה שאינו ונעלם ממנו לפי שעה דברי הש"ס שם על מקומו מפורש. לנו בעזרה מקטר והולך כל הלילה. וכן הוא להדיא בתוספתא (פ"ט דקרבנות). ויותר יש לתמוה, דאפילו שבקינן ומוקמינן אנפשאי. מכל מקום סותר השטמ"ק בעצמו מיני' ובי' דמתחיל דמעלה ע"ג המזבח קודם שקה"ח כדי שלא יפסלו בלינה. ממנ"פ אם אי"ל דאימורים ג"כ נפסלו בשקה"ח לא הי' לו לכתוב כדי שלא יפסלו בלינה אלא כדי שלא יפסלו בשקה"ח. וגם מה אהני לן שמסדרם ע"ג מזבח. דממנ"פ אם אזיל אליבי' דרבה בזבחים (פ"ז.) דא"ל אין לינה מועלת ע"ג המזבח ומסתמא גם כן ס"ל דאין מועלת פסול שקה"ח ע"ג המזבח. עי' תוס' זבחים (נ"ו.) ומנחות (כ':) אם כן שוב יכול להקטירו ג"כ למחר ואין לינה מועלת, כמ"ש הריטב"א (יומא כ"א) ותשב"ץ (ח"ג סי' קל"ז) דלמ"ד אין לינה מועלת אין נפסל אפילו לאחר ב' וג' ימים. ואם ס"ל להשטמ"ק דלינה מועלת ע"ג המזבח וה"ה שקיה"ח אם כן שוב צריך עכ"פ שימשול בו האור במקצתן כמ"ש הש"ס שם ומנחות (כ"ו:) כאן לקלוט וכאן להתיר, וכתב רש"י לכך אין נפסל בשקה"ח. והראב"ד תו"כ (פרשת צו) כ' לקלוט דמותר להקטיר בלילה. וה"ה להשטמ"ק אם ס"ל דהאימורים ג"כ נפסלין בשקה"ח שוב הי' צריך להיות משלה בהן אור עכ"פ במקצתן:

ב) ונראה לענ"ד ליישב דהנה בס' איגרא רמה להגאון ר' משולם איגרא זצ"ל הקשה מביצה (דף כ':) דקאמר הש"ס דזורק את הדם להקטיר אימורים לערב הא כיון דביום היה אסור להקטיר שוב לא מיקרי דניתותרו [עי' פסחים נט:] ושוב יהא אסור גם כן בלילה להקטיר. וכתב לתרץ עפ"ד המל"מ דחקר דבפסולין דעלו לא ירדו אם גם מקטירין בשבת וה"נ הכא כיון דלשם זבח אחר אסור, מיפסל כולו זבת, דהיכא מצי למיעבד בלילה אסור להקטיר ולמחרתו נפסל בלינה. וממילא נפסל למזבח והוה כמו חטאת פסולה דקי"ל אם עלו לא ירדו ומותר להקריב בשבת. ואם כן שפיר מצי למיעבד דיעלה ע"ג ראשו של מזבח דאז שוב לא ירד אם כן שוב ראוי להקריב לאחר תמיד של ברע"ב וממילא אין עובר אותו כהן שהעלה דהא באמת מקריבין אותו לאחר תמיד של הערבים בלילה בחול עכ"ד. ולפ"ז כיון דקאי על הקרא דהוא עולה על מוקדה דקאי גם הפסולין כמו שמרבה בזבחים (פ"ד) וכ"מ ותו"כ פרשת צו אם כן יש לומר דהשטמ"ק קאי בכה"ג דשחט שלל"ש בשבת או יו"ט דשוב עי"ז לא עלו לבעלים לשם חובה עי' מנחות (מח) וביצה (כ) ופסחים (עד) ותוספתא (פ"ה) דפסחים דאפילו בקרבנות צבור גם כן נפסלין שלל"ש ובדברי הפיהמ"ש להר"מ ריש זבחים כבר האריכו וכ"כ ברע"ב שם עי' ביפ"ע שם מה שתירץ והדברים עתיקין] ואם כן שוב ע"כ צריכין להעלן קודם שקיה"ת [ור"ל קודם הקרבת תמיד] דאם לא כן נפסלו בלינה משום דלא מיקרי דניתותרו ויאסור גם בלילה להקריב כמש"כ האיגרא לכך ע"כ מעלין קודם שקיה"ח שלא יפסלו בלינה ומדוקדק מאוד מש"כ בשטמ"ק דמה דמעלן קודם שקיה"ח שלא יפסלו בלינה ור"ל כנ"ל כיון דאסור להקריב ג"כ בלינה יפסול, אם לא יעלהו קודם שקיה"ח כל זה יש לאמר לחומר הנושא וצ"ע עוד בזה:

ג') וראיתי בחבצלת השרון סי' ל"ז שתירץ ק' זו עפי"ד ק' הטה"ק מנחות (כו) דלמ"ד לינה אין מועלת ע"ג ראשו של מזבח נימא דהא דכתיב כל הלילה ילין ע"ג ראשו של מזבח. ולפי"ז יש לומר דהשטמ"ק באמת סבר כק' הטה"ק וכ' אליבא דמ"ד לינה אין מועלת לכך אין יכול להקריב רק אם מונח ע"ג מזבח. והא דמבואר בכ"מ דמותר להקריב כל הלילה אפילו כשמונח ע"ג רצפה קאי אליבי' דמ"ד לינה מועלת עכ"ד. ונעלם מנו סוגית הש"ס זבחים (פז.) דאיתמר אברים שלנו בעזרה מקטר והולך כל הלילה לנו בראשו של מזבח מקטר והולך לעולם ירדו רבה אמר לא יעלו מפורש דפליגי דוקא בירדו משא"כ ברישא בלנו בעזרה מקטר והולך כל הלילה זה לכ"ע קאי אפילו לרבה דס"ל אין לינה מועלת. וזה היפך דברי החה"ש:

ד) ובעיקר ק' האיגרא רמה האיך זורק את הדם ע"מ להקטיר האימורים לערב בביצה (כ':) הא לא קרינן בי' שניתותרו ושוב יש בו האיסור דעלי' השלם. יש ליישב דמיירי בכה"ג שלא הקריבו התמיד של בין הערבים. דשוב אין בו העשה דעלי' השלם. כמו שהאריך במנחת תנוך מצוה עפי"ד הירושלמי פסחים (פ"ה) עיי"ש. לכך שפיר יכול לזרוק ע"מ להקטיר האימורים לערב, וכן יתיישב הק' משבת (קלב.) דלולי הקרא הו"א דמחוסר כפורים מקריב קרבנו בלילה הא יש כאן האיסור דעלי' השלם. אבל לפי"ד ניחא בכה"ג דלא הקטיר תמיד של בין הערבים הו"א דיכול לזרוק בלילה וכזה ראיתי בש"א פסחים (נט) שתירץ כן על ק' התוס' שם הא יש איסור דעלי' השלם ותי' דנפ"מ היכא דלא הקריבו. וכן יתיישב דברי הש"ס הוריות דף (ד'.) לאדם שהביא כפרתו ספק מבע"י נתכפר ספק משהחשיכה נתכפר. והק' ברש"י ותוס' ורא"ש ור"ח הא הוה לאחר תמיד של בין הערבים. אבל לפי"ד ניחא דמשכחת לה בכה"ג דלא הקריבו תמיד של בין בערבים. ועי' תוס' זבחים (פ"ט.) ד"ה כל ומנחות (מ"ט.) ד"ה תדיר וביצה (ה') ד"ה ונתקלקלו ור"ה (ל'.) ד"ה ונתקלקלו ויומא (כ"ט) ד"ה אלא וכן הק' ביד שאול בסופו על מתני' (פסחים ע"ב:) הא הוה לאחר תמיד אמנם לפ"ד י"ל כל זה. ועי' בריטב"א (יומא כ"ט.) דכתב על קו' התוס' שם דלא שייך למיפסל משום דבר הקרב קודם תמיד של שחר אלא כשהגיע זמן התמיד אבל זו כשנמלקה מבעוד לילה לא שייך בה ההוא טעמא ואין לנו לפוסלה אלא מטעם פסול מליקת לילה עכ"ל. וכן הוא שיטת התוס' (מנחות מ"ט:) ד"ה ת"ל שכ' ג"כ כיון דלא מטי זמן דתמיד קרא לא איירי בהכא. ולפ"ז יש לדון לנ"ד. וא"ל:

ה) וראיתי ד"ח בתו"כ פ' צו (פ"א מי"ג) במפרש תוספות העזרה דכ' הא דנתותרו בפסחים (נט:) דמותר להקריב לאחר תשב"ע כ' רש"י לאחר שנשחט ונזרק דמן מותר להקריב, כ' דלאו דוקא רק שחיטה לבד די שיהי' מותר לזרוק דמו, כמו במנחה לאחר קמיצה מותר להקטיר משום דנתותרו כמש"כ התוס' מנחות (כו:) וה"ה בשחיטה לבד מיקרי דנתותרו ומותר לזרוק ע"ש. ולפ"ז יתיישב היטב קו' הראשונים מהוריות דף (ד') דזרק ספק בין השמשות הא הוה לאחר תמיד של בין הערבים. וכן הק' משבת (קלב.) למ"ל קרא על מחוסר כפורים שלא יזרוק בלילה תיפ"ל דהוה לאחר תמיד של בין הארבים. אבל לפי"ד ניחא דנפ"מ היכא דכבר שחט וקיבל. דשוב מותר לזרוק לאחר תמיד של בער"ב דמיקרי דרמי' על עבודת היום שעבר כמש"כ רש"י פסחים (נט:) ועי' קי"א תו"כ (פ"ב מ"י) מש"כ ובתוס' עזרה שם לענין שניתותר ויש לדון הרבה ואכמ"ל:

ו) ואגב אכתוב בדברי הראב"ד (פ"ב) דתמיד דכ' על מתני' אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב סולקין אותן לצידי המזבח ואח"כ מחזירין אותן למערכה וכ' וז"ל האברים והפדרים דאמרינן לעיל סולקין אותו לצדדי המזבח היו מחזירים אותם למערכה הציתו ב' מערכות באש מערכה גדולה ומערכה שני'. ואין לומר בכאן האיך עיכול אברים ופדרים יקדים לתמיד של שחר. משום דעיכול אברים ופדרים סוף עבודת לילה הוא ע"כ. מפורש מדבריו דס"ל דאברים שלא נתעכלו מבערב מותר להקטיר קודם תמיד של שחר, ויש להעיר מירושלמי יומא (פ"ב ה"א) ר' ירמי אמר חילפא שאל אימורין שנתן על מערכת לילה מה הן. [וכ' בק"ע בחד לישנא אימורין של אמש שהיו מונחין ע"ג המזבח] ולא מתני' הוא אין לך קודם לתמיד של שחר אלא קטורת בלבד. מפורש דפשיט לי' דאסור. משום דשום דבר אין נקרב קודם לתמיד של שחר. וזה היפך ממש"כ הראב"ד דמותר. וכן הוא שיטת הרא"ש תמיד (כט.) שכתב גם כן מחזירין אותן מצד המזבח ומן הכבש ומן הסובב על המערכה ואין בזה משום לא יהי' דבר קודם לתמיד של שחר דהיינו דוקא בקרבן שנקרב היום עכ"ל. וג"כ הערו מהירושלמי יומא (פ"ב) הלז דמפורש להיפך לזאת הלישנא דבק"ע דאסור להקריב קודם תמיד של שחר אף אימורים של אתמול, ועי' בפנ"מ שם. [והמפרש (כ"ח ע"ב) כ' סודרן בכבש כדי שלא יפסלו בלינה שאין יכולין להקטירן עד לאחר שיקטירו אברי תמיד ע"כ ע"ש וזה כדברי הירושלמי היפך ממש"כ הראב"ד והרא"ש]:

ז) ונראה לענ"ד ליישב דהראב"ד לשיטתו בת"כ פ' צו (פ"א מי"ג) דכ' על הא דתו"כ דברים שהם ראוים ליקרב ביום כגון הקומץ והקטורת וכו' שמעלן מבוא השמש והן מתעכלין כל הלילה. והביא דברי הש"ס מנחות (כו:) דפריך הש"ס למ"ד דס"ל דבעי' שיצית האור ברובן. והא עם בא השמש לא משכחת לה שיצית האור ברובן. ומשני הש"ס כאן לקלוט כאן להתיר וכ' הראב"ד הפירוש כאן לקלוט דשוב מותר להקטירן בלילה אף דאין קריבין בלילה זה דוקא היכא דלא משלה בהן אור כלל. משא"כ היכא דמשלה בהן אור אפילו כל שהוא שוב מותר להקטירן בלילה עיי"ש [אבל רש"י (מנחות כ"ו:) כ' כאן לקלוט שיהא המזבח קולטו שלא יפסול בלינה משמשלה בהן אור עכ"ל והראב"ד כתב לענין הקטרה חזינן מזה דס"ל להראב"ד אף דעתה הוא לילה והקומץ אסור להקריב בלילה. מ"מ היכא דמשלה בהן אור שוב מותר להקריב בלילה משום דרמיא על עבודת היום. כיון דהתחלה הי' ביום מיקרי כאלו נגמרה כל עבודה בעוד יום. ועי' יומא (כ"ב.) ושם (כ"ז) דאברים ופדרים מיקרי סוף עבודת יממא כיון דזה בא על גמר של שחיטה וזריקה שהי' ביום ועי' פסחים (נ"ט:) בשניתותרו כתב רש"י דעל עבודת היום רמי' ועי' בדברי הר"ג (חולין כ"ט:) דאם שחט מקצת בחוץ למ"ד ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף מחויב דחשוב ככולו בחוץ. וכ"כ הנמק"י (ב"ק כב.) למ"ד אשו משום חציו דהוה כאלו נתבערה כולה בע"ש עיי"ש אף דחזינן דזר שהיפך בצינורא חייב (שבועות י"ז:) מחמת דאיקרובי עיכול הוה עבודה ועי' בריטב"א שם ועי' (יומא י"ב.) דבזה מתחנך להיות כ"ג דמיקרי עבודה, זה דוקא לענין האימורים בעצמיותן כל זמן שלא נשרפו לגמרי ונעשו דשן עי' (מעילה ט'.) עדיין שמם עליהן ומיקרי הקטרה. מה שאין כן לענין זמן ע"י משלה בהן אור מיקרי דשייכו לזמן קודם. דהא הש"ס גופי' דמחלק בין להתיר ובין לקלוט (מנחות כ"ו:) חזינן מזה החילוק דלהתיר צריך שיהי נתעכל ברובן העצם האימורים ועדיין לא נתעכלו, מה שאין כן לענין זמן שפיר מיקרי דשייכי עוד לזמן של יום כלישנא כאן לקלוט ועי' מש"כ בסימן ג' בענין זה:

ולפי"ז ממילא ניחא הקו' דהראב"ד (תמיד פ"ב) הדגיש "עיכול" אברים ופדרים סוף עבודת לילה. ור"ל כיון דהכא מיירי שכבר משלה בהן אור לכך שפיר מיקרי סוף עבודת לילה כמש"כ לענין כאן לקלוט לענין שקיעת החמה. וכ"ש אם האימורים כבר נתעכלו יותר דודאי מותר. משא"כ ההוא דירושלמי מיירי באימורים שנתותרו מאתמול וכ' הק"ע דמיירי למ"ד אין לינה מועלת ע"ג ראשו של מזבח עיי"ש. וע"כ מיירי בלא משלה בהן אור כלל דבמשלה בהן אור אז לכ"ע אין לינה מועלת כמש"כ רש"י מנחות (כו:) שהבאתי לעיל והארכתי הרבה בזה בסי' ג' ואם כן כיון דמיירו בלא משלה בהן אור שוב הוה כמו שמעלה מנחה ע"ג המזבח קודם שקיה"ח ולא משלה בהן אור דאסור להקטיר כמו שמבואר פשטות הסוג' וכן כתב רש"י שם מנחות (כו:) דדוקא משלה בהן אור עיי"ש. ה"ה בנ"ד גם כן להקטיר קודם תמיד של שחר, משא"כ במשלה בהן אור דזה לא מיקרי קודם תמיד של שחר רק סוף עבודת דלילה כמש"כ הראב"ד (פ"ב) שם, ושפיר מותר קודם תש"ש:

ולפי"ז ג"כ יתיישב דברי הרא"ש תמיד (כט) שהבאתי לעיל דג"כ כתב כהראב"ד ז"ל דס"ל דאברים שלא נתעכלו מותר להקטיר קודם תמיד של שחר. משום דאין אסור רק דוקא "בקרבן שנקרב היום" גם כן י"ל דר"ל כדברנו דוקא במשלה בהן אור דאז מותר להקריב קודם תמיד של שחר דלא מיקרי קרבן שנקרב היום רק קרבן של אתמול, מה שאין כן היכא דלא משלה בהן אור דאז שפיר מיקרי קרבן שנקרב היום וי"ל וא"ל. וראיתי בתוס' העזרה על תו"כ פ' צו (פ"א מי"ג) שמביא סוגיא זו דמנחות (כו:) וכ' דלמסקנת הש"ס כאן לקלוט כאן להתיר. דלקלוט משלה בהן קצתן גם כן לא צריך רק די בהעלותו ע"ג המזבח לבד אפילו שלא ע"ג אישים עכת"ד עיי"ש. ואם כן לפי"ד נסתר כל תי' דשוב אין כאן חילוק בין משלה בהן אור או לא. ואף על פי כן כתב הירושלמי יומא (פ"ב ה"א) דאסור להקריב קודם תמיד של שחר. אם כן שוב נסתר דברנו והדרא הק' חזרה על הראב"ד ורא"ש (פ"ב) דתמיד. אמנם דבריו אין לו שום מקור וראי' ויכולין לדחות דבריו, מדברי רש"י שם מנחות לכו:) דכ' כאן לקלוט שיהא המזבח קולטו שלא יפסול בלינה "משמשלה בהן אור" עכ"ל מפורש מדבריו דס"ל דגם לתי' הש"ס עכ"פ משלה בהן קצתן צריך. וגם בלא דברי רש"י ז"ל. ע"כ צריכין לומר דלתירוץ הש"ס כאן לקלוט דשוב אין פוסלת שקיה"ח דאל"כ הא נפסלת בשקיה"ח. וא"כ א"א לומר כפי' התוס' עזרה כאן לקלוט אפילו בלא משלה בהן רק בהעלותו ע"ג המזבח לבד. דז"א דסגיי' הוה אליבי' דרבא וס"ל בזבחים (פז.) דלינה מועלת ע"ג ראשו של מזבח ומסתמא כמו דס"ל לענין האימורים דאין מציל המזבח מפסול לינה ה"ה מסתמא ס"ל בקומץ דאין המזבח מציל מפסול שקיה"ת דמ"ש. ועיין זבחים (נ"ו.) בתוס' ומנחות (כ':) בתוס'. ואם כן נסתר דבריו. ואם כן ממילא תי' עולה כהוגן ומיושב שפיר הקושיא על הראב"ד והרא"ש מהירושלמי (פ"ב) דיומא והמפרש דס"ל בתמיד (כח:) להיפך מדבריהם רק דאסור להקטיר האברים שלא נתעכלו קודם תמיד ש"ש אפשר ס"ל כשיטת התוס' העזרה ונסתר תי' לכך מפרש כך כמו שהארכנו ויש לדון בכל זה ואכמ"ל:

ח) ובענין זה אזכיר דבר חדש מה שראיתי בת' רמ"ע מפאנו סי' (יד) וז"ל ומהני מה שאמרו תפילת הערב אין לה קבע שהרי אברים ופדרים קריבין והולכין כל הלילה ולפי שהיו כהנים זריזים ומקדימים כפי כוחם להדר בה את המזבח קודם נעילת שערי ההיכל ולקיים בהם גם כן לפני הד' בין בחול ובין בשבת וכו' ע"כ. וזה ד"ח שגם בהקטרת. אימורים היו מהדברים שנקטרו טרם סגירת דלתות שערי היכל. וגם בהקטרה שייך בהו לפני הד'. ועי' תוס' מנחות (מט.) ד"ה ת"ל ובתוס' יומא (כט) ד"ה אלא דכ' דלא מיפסל אלא בשחיטה כדכתיב ושחטו אבל בקמיצה ושחיטה לא. וכן אי"ל להריטב"א שם ע"ש ואם כן כ"ש הקטרה דלא צריך לפני הד' ועי' תוס' זבחים (ס') ד"ה קודם מה שהאריכו בזה וגם מלשון דשמואל ביומא (ס"ב:) וכ"מ שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין מבואר דדוקא שחיטה. משא"כ שאר דברים. וכן בתמיד (לא) לא הי' השוחט "שוחט" וי"ל עיי"ש. ועוד יש להעיר דהנה הש"ס פסחים (סח) וכ"מ קאמר בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה וכו' ומקטיר מבעוד יום. ואם כד' הרמ"ע תיפ"ל דע"כ צריך להקטיר קודם סגירת דלתות ההיכל והדלתות ננעלין בעוד שהוא יום כמו דאי' בירושלמי דתענית (לפ"ד) מאי נעילה רב אמר נעילת שערי שמים (דהיינו בלילה] ושמואל אמר נעילת שערי היכל [פירש לאחר הדלקת הנרות שעדיין הוא יום כמש"כ בק"ע ופנ"מ] וכן הובא הירושלמי בר"ן יומא סוף (פ"ח) וגם כן כתב דנעילת שערי היכל נסגרין בעוד יום. וכן הביא בשם הירושלמי ברכות במאירי יומא (פז:) וגם כן פירש דסגירת שערי היכל הי' בעוד יום. ואם כן שוב תקשה על הרמ"ע למ"ל הטעם דחביבה מצוה בשעתה תיפ"ל דצריך להקטיר קודם סגירת דלתי ההיכל. וכעי' זה העיר בט"א ר"ה (ל') על הא שכ' התוס' שם דלכתחילה צריך להביא נסכים יחד עם הזבח כדי שיכול לומר שירה. אם כן למ"ל הטעם משום חביבה מצוה בשעתה עיי"ש. וברש"ש יומא (לא:) ובחי' החרכתי בזה ואכ"מ.] וכן מה שכ' אח"כ הרמ"ע מפאנו שם יש לעיין. ויש לדון הרבה בדבריו. ובזה שכ' דהי' מחמת הידור ואכמ"ל:

ע) רנמ"ה בתמורה (יד:) כ' על הא דהש"ס זה הכלל כל הקרב ביום אינו קדוש אלא ביום וכל הקרב בלילה קדוש בלילה ואמר רב אדא בר אהבא ועלות השחר פוסלת בהן כאברין כן הוא גירסת דילן. וכן גרס הר"ח יומא (כט:) אמנם רגמ"ה גורס וז"ל אראב"א עולת השחר. התמיד פוסל בהן כאברין ומדוקדק יותר כמו שגורס בשטמ"ק עפי"ד הר"ג "ב"אברין] ואברייתא קאי דקתני ומתעכלין והולכין כל הלילה כולה ואם לא נתעכלו כל האברין של תמיד של בין הערבים עד שהעלו תמיד השחר פוסלת בהן באברין אבל סידור המערכה של תמיד השחר אינה פוסלת בהן אלא הקרבת התמיד עצמו דכבר הוי יום ואין דרכן ליקרב ביום ע"כ. וזה פלאי הא נפסלת בלינה תיכף בעלות השחר. ולא דאין נפסלת עד שיקריבו התמיד של שחר כמו שהעיר בקה"ש. ומה שרוצה לתרץ דר"ג ר"ל משום דהקרבתו הי' ביום זה דוחק כמש"כ בעצמו שם. [ומה שרוצה לדייק מר"ג דסידור המערכה הי' בלילה ועי"ז מיישב מתני' תמיד (כט:) אברין שלא נתעכלו מבערב מחזירן למערכה הא נפסלו בלינה, אבל לפי"ד דסידור הי' בלילה ניחא עיי"ש. כבר קדמו בגבורת ארי יומא (למה) במלואים שם, וגם למה נקט עד שהעלו התמיד הא שחיטת התמיד ג"כ הי' צריך להיות ביום, עי' יומא (כח.) במתני' ותמיד (ל) ובין שחיטתו להקטרתו הי' זמן גדול. דהי' צריכין ע"ז שעה אחת בפסחים (נח.) וגם הלכו מקודם הקטרה לקרות ק"ש כמו שאיתא במתני' תמיד (לא:) וא"כ כבר נפסלת תיכף בשחיטתו דכבר הוה יום:

י) ונראה לענ"ד ליישב. דהנה לכאורה יש להבין דברי רגמ"ה באיזה אופן. מיירי בהנך אברים. אם לא נתעכלו כשיעור מצותן. ועדיין צריכין להמזבח. אם כן מה שייך לומר דיפסלו בלינה. לא מיבעי' למ"ד לינה אין מועלת ע"ג ראשו של מזבח בזבחים (פז.) אם כן לא שייך לומר שיפסלו בהעלאת תמיד של שחר. ואפילו למ"ד לינה מועלת ע"ג מזבח. מ"מ במשלה בהן אור כ"ע אי"ל דאין לינה מועלת כמו שהארכתי הרבה בסי' ג' ועי' תוס' יומא (מ"ה:) ד"ה סודרן ותמיד (כח:) בהמפרש. ומנחות (כו:) כאן לקלוט כאן להתיר דבמשלה בהן אור במקצתן שוב אין פוסלת בו פסול דשקיה"ח. ועי' ירושלמי יומא (פ"ד) ודשנו את המזבח וירוין כייא וכ' בק"ע דמניחין על מערכת מזבח של משה אברים ופדרים עיי"ש וכן הוא בתו"כ פ' צו (פ"ב מ"י) וכ' בק"א דמניחין עליו אברים עיי"ש. ואף על פי כן לא מיפסל ביוצא מטעם דמשילת האש מצלת מפסול יוצא. וכ"ש דמצלת מפסול לינה. ואם כן שוב תקשה על הרגמ"ה מה שייך לומר בכה"ג דיפסול בלינה. ורגמ"ה בעצמו כריתות (יד.) מבואר שם גם כן דס"ל דבשעה שהוא מונח ע"ג המערכה לא שייך שיחול עלה פסול לינה. ואם ר"ג מיירי בכה"ג דנשרף ונעכל לגמרי ולא צריך עוד להמזבח לכך אין המזבח מצילו. לכך שפיר יכול לחול עלה פסול לינה [כעין זה בחגיגה (כג) צריך לכלי הכלי מצרפו ובירושלמי שם] דאם כן שוב נתעכל לגמרי ושוב לא שייך כלל שיחול עלה פסול לינה. דלא היה כלל בגדר קדשים שיחול עלה פסול לינה:

יא) אמנם כזה אשכחן בתוס' זבחים (למה:) ד"ה אבל העצים והלבונה והקטורת אין בהן משום טומאה וא"ת מאי איריא משום דאין נאכלין תיפ"ל דאין איסור טומאה חל עליהם וכו' ועוד חטאות הפנימיות אמאי צריך למעיטנהו מפיגול לר"ש ואמאי חייבין עליהן משום נותר וטמא והא אית בי' מעילה ואין איסור חל על איסור ומיהו בזה י"ל דמשכחת לה לאחר שנותך הבשר ועדיין ראוי' לאכילה דתנן במעילה (ט'.) דמועלין בהן עד שיתוך הבשר ומכל מקום קשה מפיגול שהרי פקע פיגולו מכי משל בו האור וכו' עכ"ל והערו המפרשים מה שייך לומר בפרים הנשרפין דהאש מפקיע הפיגול הא לא היו נשרפין ע"ג המזבח רק בחוץ לג' מחנות. וא"כ כיון דלא הי' במזבח שוב אין יכול להפקיע האיסור. וראיתי בבית יצחק או"ח הגיה במקום בשר אימורים והא דכ' דמועלין עד שיתוך ר"ל עד שנעשה דשן במתני' מעילה (ט'.) דזה שפיר נעשה ע"ג המזבח לכך מפקיע פסולו עיי"ש. ואם כן הא דכ' התוס' ומ"מ קשה "מפיגול" שהרי פקע פיגולו ודייקו המפרשים למה לא הק' התוס' גם כן מנותר דנפקע האיסור נותר. דז"א קושיא דשפיר משכחת לה שפיר אף אח"כ לאחר שמשלה בהן וירדה ממזבח בלילה דשוב חל עלה פסול נותר עכ"ד. וכ"כ להדי' התוס' יומא (מה:) ד"ה סודרן דאף לאחר שמשלה בהן מ"מ חל פסול לינה כשירדו ממזבח. וכן המפרש בתמיד (כח:) וכ"כ להדי' הר"ג כריתות (יד) כגון שהעלה אבר פיגול לגבי מזבח דכיון דהעלה ומשלה בהן אור פקע פיגולו ממנו ואם סילקו ושיירו הוה לי' נותר עכ"ל, מפורש דס"ל דאפילו לאחר שמשלה אור גם כן יכול לחול על הפסול נותר והארכתי הרבה בסי' ג'. וא"כ חזינן מהתוס' זבחים (מה:) דס"ל דאפילו בכה"ג דכבר נעשה דשן. ונפקע המעילה ממנו דזה הוה סימן דכבר נעשה כל חלק גבוה. לכך אח"כ אין מועלין משום דאין לך דבר שנעשה מצוותו ומועלין ביומא (נט) וכ"מ. ואעפ"כ כ' דיכול לחול עלה אח"כ פסול לינה, כמו שדייקו מדהקשו רק מפיגול אבל מנותר ניחא לי' דשפיר משכחת אפילו בכה"ג דאין בו מעילה אעפ"כ איסור נותר יש בו:

יב) ועי' זבחים (פז.) הא דמחלוקת פירשו קודם חצות והחזירו אחר חצות רבה אמר חצות שני עוכלתן ר"ח אמר עמוד השחר עוכלתן אמרי' בי' רב מ"ט דר"ח ומה חצות שאין עושה לינה עושה עיכול עה"ש שעושה לינה אינו דין שעושה עיכול. וכ' התוס' ד"ה מה ורבה לטעמי' דאי"ל בסמוך אין לינה מועלת בראשו של מזבח ולי"ל ק"ו דר"ח דאיכא למיפרך מה לחצות שכן עושה עיכול בראשו של מזבח דאם פקע לא יחזיר תאמר בעה"ש שאין לינה פוסלת בראשו של מזבח ע"כ. מבואר מדבריהם דס"ל דלרבה דאי"ל אין לינה מועלת לדידי' מיפריך הק"ו משום דעיכול נעשה ע"ג מזבח. משא"כ לינה אין נעשה ע"ג מזבח. ובכה"ג דראשו של מזבח עושה עיכול זה דוקא בשרירי כמו שכ' הש"ס זבחים (פו:) ובכה"ג לגבי לינה דאם מונחת שרירי ע"ג מזבח גם כן אין מועלת לינה לכ"ע רק לרבה. משא"כ לר"ח ס"ל דלינה מועלת ע"ג מזבח כמו שמבואר מהש"ס פסחים (נט) אי"ל דמועלת לינה אפילו בכה"ג בשרירי. מבואר דבכה"ג בשרירי מועלת לינה לר"ח. וזה הוה כמו שהארכנו לעיל אף דהאימורים כבר הגיעו לשיעור עיכול דהיינו שהחצות מעכלתן אלו הי' נפקעו. ואעפ"כ חלה עליו פסול לינה. וזה צריך ביאור מה שייך ע"ז לומר דין דפסול לינה כיון דהדבר כבר נעשה מצוותו וחצות מעכלתן מה שייך לומר ע"ז דפסול לינה. והק"א על תו"כ פר' צו (פ"א) כ' דמצוה ליתנו בעוד יום כדי שיתעכל היטב כל הלילה וכ"כ במזרחי שמות (כ"ג ח"י). והתוס' פסחים (נט:) ד"ה הביא ד' הירושלמי שם שמרהו שלא תבא לידי בל ילין ועי' תוס' ברכות (ט.') ד"ה ראב"ע וא"כ היכא דכבר נקטרה וקיים מצות הקטרה. מה שייך ע"ז לומר דיראה שיקטירנו כדי שלא תלין הא כבר הקטירה וקיים מצות הקטרה:

יג) וע"כ צריכין לומר דלאו דלא ילין זה לא הוה דוקא בכה"ג דאתה יכול להקטירו, רק אפילו בכה"ג דכבר קיימת בהם מצות הקטרה. מכל מקום כל זמן שעדיין יש עלה חשיבות בשר מיפסלה בלינה. כמש"כ הצל"ח פסחים (כח.) דאפילו בקדשים פסולין גם כן יש הדין דלא תותירו ממנו עד הבקר. ועי' זבחים (פח.) אין מקדשין ליקדש אבל מקדשין ליפסל. דהיינו בטבול ובלינה אף דהתם עיקר קדושתה לא יהי' להקרבה, והוה חסרון בעצמיות הקרבן אף על פי כן חלה עלה פסול לינה. מבואר דכל דיש בה איזה צד קדושה לו יהי' קדושתה קלושתא. שוב נפסלת בלינה. וכן אשכחן בכ"מ, ה"ה בנ"ד אף דכבר הי' מונחת ע"ג מזבח ונתעכלה רק דעדיין נשאר עלה רושם בשר שוב חלה עלה פסול לינה. אף דעתה אין ראוי להקטרה מחמת דכבר נתקיים בזה מצות הקטרה מ"מ נפסל בלינה כשירדו. חוץ היכא דנעשה ממש דשן כמש"כ הש"ס פסחים (ט"ז:) לענין תרומה וחמץ שנתחרכה דיוצא מידי אוכל ע"ש. ע"ז בודאי לא שייך לומר שיחול עלה פסול לינה:

יד) ולפי"ז ממילא יתיישב שפיר דברי הרגמ"ה תמורה (יד:) דכ' דאין נפסל רק עד העלאת תמיד של שחר. דמיירי גם כן בכה"ג באברין שלא נתעכלו כל צרכן כמו בשרירי, לכך כ"ז שמונחין ע"ג המערכה דיומי' אין חלה עלה פסול לינה. כמו בחצות שאין עושה עיכול רק אם נפקע מה שאין כן היכא דלא נפקע אין עושה עיכול עי' זבחים (פו.) ה"ה לענין לינה אין עושה לינה כ"ז שמונח על מערכה דיומי' אז בטל להמערכה דיומי' ואין נפסל. משא"כ אח"כ דמקטיר את התמיד של שחר זה הוה המבטל המערכה דאתמול. דהא סידור החדשה דהמערכה אין מבטל מערכה דאתמול דזה גופה נעשית בלילה כמש"כ רגמ"ה בעצמו שם. לכך עיקר המבטל דמערכה דאתמול הוה העלאת תמיד של שחר לכך אז מיפסל בלינה. והצעתי דברי לפני מו"ר הגאון האדיר ר"מ דישו"ק שליט"א. והעירנו ממש"כ בספרו שיח השדה מדברי הרא"ש עירובין (פ"ג) לענין קרפף שאין מוקף לדירה ואח"כ עשה דירה אז אותה דירה מבטל הישנה וכן מכתב ע"ג כתב דמבטל כתב ראשון ה"ה תמיד של שחר מבטל התמיד של בער"ב עכ"ד:

טו) אמנם עדיין יש לעיין ממנ"פ אם אותה רגע דעה"ש לא פסלה שוב אח"כ האיך נפסלה. דלא דמי להא שכ' התוס' זבחים (כא.) ד"ה מאי דאם מעליהו לכיור אפילו רגע אחד בלילה נפסלה. דש"ה דכל לילה הוה פסול נמשך, משא"כ פסול עה"ש. דרגע דעה"ש פוסלת. ואם כן אם באותה רגע ניצלת מפסול לינה שוב האיך נפסלת אח"כ. ועי' תוס' זבחים (פז.) ד"ה ור"ח דכ' דאין לינה מועלת אלא לקרבנות היום שלפניו. ואם כן אם אותה רגע לא נפסלה שוב האיך תפסל. וק' זו הק' למו"ר הגאון האדיר ר"מ דישה"ק על הא שתי' בספרו שיח השדה דלכ"ע כל זמן שמונח ע"ג מזבח לא חלה שום פסול רק אח"כ כשירד ממזבח חלה למפרע. והק' עליו גם כן ממנ"פ אם אותה רגע דעה"ש לא חלה שוב לא יחול אף אח"כ כמו שכתבתי ותי' מו"ר שליט"א דזה הוה ענין דלא חלה הפסול וגם אין נפקע לכך שפיר אח"כ יכול לחול עלה פסול לינה עכ"ד. ואם כן הוא הדין בנידון דידן היכא דמונח על המערכה לא חלה הפסול. מ"מ אח"כ כשמעליהו התמיד של שחר שוב חלה הפסול וא"ל. [וכתי' של מו"ר שליט"א חידש גם כן בגאון צבי דכ"ז דמונח ע"ג המזבח אז לכ"ע אין חלה עליו פסול רק אח"כ כשירדו. אמנם יש לעיין עליהם מש"ס מפורש בזבחים (פ"ה.) שחטה בראש המזבח יפשיט וינתח במקומה, והוא מתוספתא דקרבנות (פט) ומוקי לה הש"ס שם כגון שהיתה לה שעת הכושר ונפסלה וראבר"ש הוא דאמר כיון שנזרק הדם והורצה בשר שעה אחת יפשיטנה ועורה לכהנים. וכ' רש"י הב"ע לעולם כשעלתה אי' ומששחטה בראש המזבח וזרק דמה נפסלה הלכך יפשיט וינתח במקומה דאי מחית לה תו לא סלקא ודקשיא לך פסולה לאו בת הפשט הוא כגון דהיתה לה שעת הכושר להפשט קודם פסולה וכו' ע"מ. ואם כדבריהם היכא דמונח ע"ג מזבח אז לא חלה עלה פסול. א"כ למ"ל לן לאוקמי' כראבר"ש. תיפ"ל דמ"מ השתא הוא כשירה גמורה, לכך טעונה הפשט, מבואר דאף בשעה שהוא מונח ע"ג המזבח מ"מ חל עלה מיד מיד הפסול. וא"ל]:

טז) ואגב אכתוב בדברי היראים עמוד הקרבנות סי' (תטז) וז"ל צוה הקב"ה על הקדשים הנאכלין המוטל עליהן לאוכל שלא ישאירם יותר מזמן אכילתן דכתיב בפ' בא ואכלו את הבשר בלילה הזה וגו' ולא תותירו ממנו עד בקר וכתיב בפ' צו ובשר זבח תודה שלמיו ביום הקריבו יאכל ולא יניח ממנו עד בקר. ואינו עובד אלא בראוי לאכולי' דכתיב ואכלו את הבשר וכתיב לא תותירו וכתיב יאכל וכתיב לא יניח וכו' ע"כ. מבואר מלשונו דאינו עובר על לאו דלא תותירו וכן הלאו דלא יניח אלא בראוי לאכול. משא"כ פסולין דאין ראוין לאכול אין עובר. וזה הוה להיפך מדברי הצל"ח פסחים (כח) שהבאתי לעיל דכ' דאפילו בפסולין גם כן עובר על לא תותירו. אפילו זה שתיקן בנב"י דכרת אין חייב דהכרח לי דברי הש"ס כריתות (יד.) אבל מ"מ לאו עובר אמנם מדברי היראים משמע דס"ל דאין עובר כלל. ויש לדון בזה, ועי' נדרים (יב.) ובתוס' ורא"ש ואכ"מ:

יז) שיטת התוס' בזבחים (כא.) ד"ה מאי דאפילו אם הי' רגע אחד בלילה נפסלת בפסול שקיה"ח עיי"ש. מבואר דס"ל דפסול דשקיה"ת זה לא הוה כמו עלות השחר דפוסל בו אותו רגע לבד. ואם לא הי' עלה חלות דפסול בעה"ש, שוב לא חלה עלה פסול כל היום. משא"כ פסול דשקיה"ת פסולו נמשך כל הלילה לכך. כל רגע שמעליהו הכיור באמצע הלילה נפסלת, אף דבשעת שקיה"ק הי' הי' משוקע בבור ולא נפסלה. מ"מ אח"כ כשמעליהו באמצע הלילה נפסלת עיי"ש. ויש להעיר ממנחות (כו:) והוא מד' התו"כ פ' צו (פ"א) דברים שדרכן ליקרב ביום כגון הקומץ וכו' שמעלן ומקטירן מבוא השמש ופריך הש"ס והא אמרת דרכן ליקרב ביום ומשני הש"ס אלא עת באה השמש. ור"א מתני' לה עם מבוא השמש ומוקי לה בפוקעין [בקומץ ולבונה הקופצין מתוך האור ונופלים מעלין אותו כל הלילה, רש"י] עיי"ש, ואם כדברי התוס' זבחים (כא) דס"ל דפסול דשקי"ח הוה כל הלילה אם כן אף דכבר הי' ע"ג המזבח ומשלה בהן אור, מ"מ ליפסלו תיכף בפקיעת מע"ג מזבח. כמו שהבאתי לעיל שיטת התוס' יומא (מה:) ד"ה סודרן והמפרש תמיד (כח:) ור"ג כריתות (יד.) מדברי הש"ס שם ותוס' זבחים (מה:) ד"ה אבל, דס"ל דאפילו כבר הי' משלה בהן אור מ"מ אח"כ חלה עלה פסול דנותר, ואם כן ה"ה בנ"ד אף דכבר הי' ע"ג מזבח, והמזבח כבר קלטו מ"מ אח"כ כשירד מע"ג המזבח, שוב יחול עלה פסול דשקיה"ח להבא וזה הוא הערה חדשה:

יח) ונראה לענ"ד ליישב דהנה זה שפוקעין יחזור אפילו בלילה זה הוה מטעם דבטל להמערכה כמו שמשני הש"ס מנחות (כו:) כאן לקלוט וכאן להתיר משום דבטל להמערכה. וכן בזבחים (מ"ב:) הפנו"ט שהעלן על גבי מזבח פקע פיגולן ומוקי לה הש"ס שמשלו בהן אור גם כן הוה מטעם דנעשה לחמו של אש המזבח כמש"כ רש"י זבחים (פה:) לענין פסולין שירדו לא יעלו ואם משלה בהן אור יעלו דנעשה לחמו של אש. ויותר מזה כ' הגאון מהו'"ר מנחם זעמבא שליט"א בס' זרע אברהם סי' ד' דאם עלה על גבי המזבח אז בטל השם הפרטי של הקרבן. רק עלה עלה שם כללי לחמו של מזבח ע"ש. ואם כן ה"ה בנדון דידן דאם משלה בהן אור ועי"ז בטל לגבי מזבח אז בטל מינה השם פרטי דהיינו שם קומץ וכדומה, רק דמיקרי סתם לחמו של מזבח, ואפשר שבזה יתיישב ק' התוס' מנחות (נז.) ד"ה אשר תקריבו למ"ל תימה הא איצטריך דמחמץ בראשו של מזבח דפטור כדאמרן או לכל הפחות אחר שהוצת האור ברובו אשר תקריב אמר רחמנא והא איקרבא עכ"ל. אבל לפי"ד י"ל דעל זה לא איצטריך קרא על אתר שמשלה בהן אור. דבטל מינה השם פרטי שלו דהיינו שם מנחה, ואם כן הוה כמו שאר הנקרבין ע"ב המזבח והא דאיתא בזבחים (מב) קומץ פיגול פלגא מחית ארעא ופלגי' אסקי' המערכה ומשלה בו את האור מסקינן לי' לכתחילה, ש"ה כמש"כ התוס' שם זבחים (מב:) ד"ה בקומץ משום דמעכב וקומץ חסר תרד וכ"כ בזבחים (קח:) ד"ה כמאן ואכמ"ל, ולפ"ז ממילא ניחא הק' למה הפוקעין אין נפסלין בשקיה"ח, מטעם דבטל מינה השם פרטי דהיינו שם קומץ אם כן שוב הוה כמו שאר הקריבין ע"ג מערכה. דאין נפסלין בשקיה"ת אלא בעה"ש. כמו שמשני הש"ס שם כאן לקלוט דאין נפסלין בלינה דבטל להמערכה. ה"ה לענין זה בטל להמערכה דשוב אין שם קומץ עלה ר"ל דאין נפסול עוד בשיקה"ת כמו קומץ וצ"ע בזה:

יט) וידיד נפשי החריף ובקי טובא צו"מ צמ"ס הרה"ג מהו' שכנא הוכרמאן יחי' מאסטרובצה תי' קושיתנו עפי"ד הש"ס זבחים (מ"ג:) האי קומץ פיגול דפלגי מחית אארעא ופלגי' אסקי' המערכה ומשלה בהן האור מסיקנא לי' לכולה לכתחילה ועי' ברש"י, מבואר דאף דמשלה בהן במקצת מ"מ מועלת על כל המנחה ה"ה בנ"ד דהא דמיירי בפוקעין לא דפקע כל המנחה רק מקצתה. לכך הוה כמו במנחה ע"ג המזבח דמשני הש"ס שם מנחות (כו:) כאן לקלוט דלכ"ע אין מועלת הפסול דשקיה"ח. ה"ה היכא דפקע רק מקצתה אפלו ע"ג רצפה שוב מועלת השאר שעדיין מונח על גבי המזבח שלכתחילה יעלהו ע"ג המזבח. לכך שפיר אין נפסלת בשקיה"ח עכ"ד. ותי' יהי' דוקא אליבי' זדר"י דס"ל דקומץ מתיר רק ברובו לכך שפיר הקומץ מעכב. ובשביל זה מפקיע הפסול ממקצת שפקעה ע"ג הארץ. משא"כ אימורים דאין מעכבין אין מפקיע המקצת שמונת על גבי זבח להמקצת שמונח על גבי הארץ, כמש"כ התוס' זבחים (מב:) ד"ה הקומץ, משא"כ לר"ח דס"ל דמתיר אפילו במקצתו ועי' ירושלמי יומא (פ"ב ה"א) קומץ שהפריחתו הרוח נתכפרו בעלי' בפריחה אחרונה, אם כן שוב הקומץ לאחר שמשלה בהן אור אין מעכב. א"כ שוב אותו שמונת ע"ג המזבח אין מפקיע הפסול מהמקצת שמונח ע"ג הרצפה, אם לא נימא דר"א דמוקים לה בפוקעין במנחות (כו:) דקאי גם כן על ק' ר"ע דפריך על ר"י אם כן ניחא דבריו וא"ל, וכן יש ליישב דר"ל בפוקעין מע"ג מקום מערכה רק דעדיין מונח ע"ג המזבח ועי' זבחים (פו.). לכך שפיר אין נפסלת בפסול הלילה וי"ל ויבואר בע"ה במ"א וא"ל:

כ) ועוד יש לדון וליישב הק' עפי"ד התוס' זבחים (פז.) ד"ה ור"ח אמר אין בהם עיכול לעולם וליכא למימר דעמוד השחר השני יעשה עיכול מק"ו דחצות שהרי אין עושה לינה אלא לקרבנות היום שלפניו עכ"ל, מבואר מהתוס' ד"ח דלינה אין פוסלה רק עה"ש הראשון משא"כ היכא דלא חלה ביום ראשון שוב אין שייך בו החלות דפסול לינה בכלל [אף דהא לר"ח קיימינן ואליבי' לא משכחת לה דלא יארע פסול לינה דהא ס"ל דלינה מועלת ע"ג ראשו של מזבח כמו שמבואר מדהתוס' שם ד"ה ומה. כמו שהעיר בעו"ש, וכן מבואר מפסחים (נט.) דכן אי"ל לר"ח לינה מועלת. מ"מ אפילו לר"ח משכחת דלא יחול עלה פסול לינה בעה"ש הראשון כגון במשלה בהן אור וכן במזבח של משה כמו שהארכתי הרבה בסי' ג'. ואם כן אף אליבי' גם כן משכחת לה אותו חידוש דין בכה"ג שלא נפסלה ביום ראשון שוב אין נפסלת בעולם] וכן הש"ס שם זבחים (פז.) לענין החזירו לאתר עה"ש דאין בהם עיכול לעולם כיון דלא נתעכל בלילה הראשונה, ולפי"ז יכולין לומר דה"ה בנידון דידן לענין פסול שקיעת החמה דכל דלא נפסלה ברגע השקיעה שוב אין שייך בו כלל הפסול דשקיה"ח. לכך שפיר בפוקעין יחזור אפילו בלילה. ולא דמי להא שכ' התוס' זבחים (כא.) לענין מי כיור דאם העלהו באמצע הלילה גם כן נפסלת. דש"ה דהשקיע הוה ענין ביטול המים ופנ"ח באין לכאן ועי' מש"כ התוס' זבחים (עח:) וכעי' זה כתבו התוס' מנחות (כב:) ד"ה ור"י דמשקין לכי מסרחי בטל שם משקה. לכך היכא דמעליהו אח"כ הוה כמו מים חדשים שנותנין בלילה דנפסלין בשקיה"ח, דכל הלילה הוה המשך פסול דשקיה"ח. משא"כ היכא דבתלות הפסול דשקיה"ח לא נפסלה שוב אין נפסלה אף אח"כ. כמו לינה דאם אין נפסלה ביום ראשון שוב אין נפסלת לעולם, ועי' יומא (כט) לענין מנתה שנקמצה בלילה ובתוס' ותו"י שם:

כא) ותי' זה יתיישב יותר עפי"ד רש"י חולין (כו:) ד"ה משיקו במים אם נטמא דמיא בעלמא היא משהחמיץ אין משיקו במים דחמרא הוא וכלים ואדם נתנה להם תורת טהרה דמקוה אבל אוכל ומשקה לא נאמר בהן טבילה ומים מטהרים בהשקה שאם יש לו מים יפים לשתיי' ונטמאו נותנן בכלי ומשיקן במי מקוה עד שנושאין המים והוה חיבור ובטלו לגבי מקוה כתרומה טמאה שזרעה בקרקע שבטלה טומאתה והיא טהורה וכו' עכ"ל, מפורש דאי"ל לרש"י דהשקה הוה פנים חדשות כמו זריעה, לכך שפיר נפסלת עתה בשקיה"ח דלא שייך כלל לעבודת היום שעבר. ואפילו לפי"ד הר"ש דטבו"י (פ"ב מ"ב) שפליג ע"ז שמביא בשם התוספתא. וז"ל אבל משקין שנטמאו יש להן טהרה על ידי השקה במקוה כדתנן משקין את המים בכלי אבן לטהרן בפ"ב דביצה (י"ז) ואי משום דמשכחת נמי טהרה לאוכלין כגון חיטין שנטמאו וזרען בקרקע כיון דאשריש כחיטי אחריני חשיבי ע"כ. מפורש דאי"ל דהשקה לא הוה כזריעה דהוה פנים חדשות משא"כ השקה לא הוה כמים חדשים.. רק דהטומאה מטהר ואכמ"ל. ואם כן שוב כיון דכ' התוס' דכל הלילה נפסל בשקיה"ח אף דלא הוה פנ"ח וא"כ ה"ה בנידון דידן היכא דפקעה מעל גבי מזבח שוב תפסל אפי' באמצע הלילה כמו שהארכנו, מ"מ יש לחלק עפי"ד שהארכתי בסי' ב' אות ל"ד דעיקר קדושת מי כיור לא הוה מחמת עצמיות הדבר. רק שלאיזה צורך שמשתמשין בה כך קדושה יש בה. לכך שפיר כ' בזבחים (כא.) דמי כיור נפסלין לאברין כאברין למתירין כמתירין דלכאורה מה חיצוי יש בדבר. אבל לפי"ד ניחא דלכל דבר שנשתמשין בה יש אותה קדושה כמו שהארכנו. אם כן שפיר יש חילוק בין קומץ דשייך לאותו יום משום דנתקדשה היום וע"י קדושת עצמיות שבה חזינן דשייך דוקא לאותו יום. משא"כ מי כיור אין זה' המלט דשייך רק לאותו יום. ובפרט שמשתמשין בה גם כן לשאר דברים כמו להשקאת סוטה שבתוס' מנחות (פח:) מביא ספרי דצריך מים שנתקדשו בכיור. ואם כן אין זה מיקרי דנתייחד לצורך עבודת יום זו. וכן היו מדיחין בהם קרבי קדשים עי' בר"מ ה' מעה"ק (פ"ו ה"ו) ועי' בדברי הימים (ב' קפיטל ד' פסוק ו') ויעש כיורים עשרה ויתן חמשה מימין וחמשה משמאל לרחצה בהם את מעשה העולה ידיחו בם. מפורש דהיו מדיחין במי כיור קרבי קדשים כמש"כ רש"י דמן מימי הכיור ידיחו קרבי העולה. ועי' ברד"ק (ובדברי הש"ס זבחים (כב.) כבר הארכתי (באות כט) ובהערות הארכתי בדברי התוס' ב"מ (קי:) דס"ל דלינה צריך כל הלילה עיי"ש):

כב) ועי' ירושלמי יומא (פ"א ה"ה) אר"מ לא מסתבר דאי לא יום הכפורים מאשמורה ראשונה וברגלים מחצות שלא יבואו לידי צמאון וכ' בפנ"מ כלומר וכי לא מסתברא אלא איפכא מדתני במתני' ושיהא תרומת הדשן ביוה"כ מאשמורה ראשונה וברגלים לא ישכימו כ"כ אלא מחצות וכדי שלא יבואו לידי צמאה כשישכימו הרבה ובעזרה אין מים לשתות לפי שהכיור הי' משוקע שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה. וביוה"כ דאסור בשתיי' לא איכפת לן עיי"ש. מפורש דאי"ל דהכהנים היו שותים מי כיור ואם כן שפיר לא מיקרי מי כיור מיוחדין לעבודה ולאותה יום, אמנם בעיקר מש"כ דמותר מי כיור לשתות תמוה. היאך רשאין לשתות מי קדשים וכבר הבאתי לעיל דברי הק"ע בירושלמי סוטה דמי כיור מועלין בהן, ועי' רשב"ם ב"ב (עט) ומעילה (יג:) לחומר הנושא יש ליישב עפי"ד רש"י דבה"י (ב' ק"ד פ"ו) דכ' וז"ל מן מימי כיור ידיחו קרבי העולה ודוקא העולה אבל שלמים לא שהוא נאכל לבעלים בכל העיר ע"כ. ולכאורה אין מובן דהא עיקר דמדיחין הוה רק חלק הנקטרין אם כן מנפ"מ בין עולה לשלמים. [ועי' יומא (יט) בתוס' ד"ה ששם דב' הדחות הי' אחד לקרביים ואחד לשאר קדשים] מבואר מזה דהיו נוהגין לדחות כל הקרבן כמו שאשכחן בחולין (קיג) דחללי בי' טבחי ועי' יור"ד (סי' סט) לכך כתב רש"י דדוקא חלק הכהנים מדיחין כמו שאשכחן דהיו נותנין להם מלח במנחות (כא:) עיי"ש, משא"כ שלמים חלק הבעלים לא היו נותנין להדיח ממי הכיור דיכול להדיח בביתו. מכל מקום מבואר מרש"י דכל דהוה צורך עבודה או צורך אכילת קדשים היו מותרין להשתמש במי כיור דגם כן מיקרי עבודה עי' יומא (כד.) בתוס' ד"ה אין (וס"ח) זבחים (טז) ד"ה ומה מנחות (פ:) ד"ה וכי כבר הארכתי בסי' ד' אות מ"ד וא"כ ה"ה היכא דהכהנים הי' צמאים הרבה ועי"ז לא היו יכולין לעבוד ה"ה דהיו יכולין לשתות מימי הכיור כדי שיוכלו לעבוד דגם זה מיקרי צורך עבודה כמו שפסק הר"מ בה' יוהכ"פ (פ"ג ה"ז) לענין איש המשלח את השעיר לעזאזל דאם הי' רעב מאכילין אותו לחם כדי שיכול לילך [וכבר הערו מיומא (פא.) דקאמר הש"ס דעינוי לא הותרה מכללה ואכ"מ] והוא הדין בנידן דידן שפיר מותרין לשתות מי הכיור אם היו צמאין ועי"ז אינן יכולין לעבוד. ועי' באבות דר"נ פרק (לה) דהיו שותין מי השלוח כדי שיעכלו המזון שבמעיו ויהי' יכול לאכול הרבה ועי' חינוך (ק"ו) דכתב ד"ח דמקדש "פניו" ידיו ורגלי ממי כיור וצ"ב אבל לפי"ד י"ל דזה הוה מטעם תפארת ע"ש ובסהמ"צ (ל"ג) וכ"מ ושבת (נ.) ונדרים (פ.) לענין ניוול דחד יומא עיי"ש, וי"ל ואכ"מ:

תוכן העניינים

בכורי אביב (רוטנברג)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה