אור ברסלב

בכורי אביב (רוטנברג)· רבי משה רוטנברג

סימן ז

סימן ו

בענין כל"ש והמזבח מקדשין שלא מדעת

א) בירושלמי סוכה (פ"ד ה"ז) על מתני' שם שבע"ש הי' ממלא בחבית שאינה מקודשת ופריך ואפילו מקודשת לא כן אראב"ח בשם ר"י וקדשת את המזבח והי' המזבח קדש קדשים מה המזבח אינו מקדש אלא בדעת אף הכלים לא יקדשו אלא בדעת וכו' עיי"ש ובסוכה (נ), והערו מזבחים (פז:) דפריך הש"ס אי אמרת אויר מזבח כמזבח דמי עולת העוף דפסה במחשבה היכא משכחת לה הא קלטה המזבח והערו הא משכחת לה שפיר בכה"ג שלא הי' מדעת דאז אין מקדש. וזה הכריח להתפא"י לחדש דהמזבח לכ"ע מקדש אף שלא מדעת והערו עליו מירושלמי הלז דמפורש היפך דבריו ואם כן שוב הדרא הקו' לדוכתא:

ב) ועוד יש להעיר מתוס' יומא (מ"ו:) ד"ה כי שהק' על הא דיומא (מ"ד:) נתפזרו לו קב גחלים מכבדן לאמה היאך מאבד גחלי קודש ות' ר"ת וז"ל דכל"ש אין מקדשין אלא מדעת ולא מיקדשו הנך גחלים וקשה דאם כן תקשה מכאן למ"ד כל"ש מקדשין שלא מדעת וכו' ושמא סבור כההוא ברייתא דמקדש של"מ] וה"נ א"ל דמחתה ראשונה של ד' קבין לא היתה כל"ש וכו' ועוד כיון דהוו על המזבח מקדש ודוחק לומר דהיינו דוקא בקרבנות ע"כ. ומבואר דקו' זו הקשה בין לתי' ר"ת מטעם דמחתה ראשונה לא היתה כל"ש הק' הא מ"מ כבר נתקדשה ע"ג המזבח ואם כן שוב לאסור לאבד גחלי קודש עי' במפרשים שם מבואר מזה דס"ל דאפילו לתי' ר"ת דכל"ש אין מקדשין אלא מדעת מ"מ במזבח לא שייך תירוצו. וזה היפך מדברי הירושלמי סוכה הנ"ל דאף המזבח גם כן אין מקדש אלא מדעת. ואדרבה דעיקר דין דכל"ש אין מקדשין אלא מדעת ממזבח ילפינן לה כמש"כ הירושלמי שם. וכן הוא כצורתו הוא בתוס' חגיגה (כ"ג) ד"ה שאם שתי' גם כן ר"ת דכל"ש אין מקדשין אלא מדעת והק' ר"א הם פלוגתא הוא וז"ל מיהו פ"ק דמנחות (ז) ובהתודה (ע"ח) איכא מאן דמוכח מן ולקחו את כל"ש דאין מקדשין אלא לדעת [ובהג"ה ציינו שלא מצאו שמה וחי' שלא הערו דבירושלמי סוכה (פ"ד) מביא פסוק אחר וקדשת את המזבח ועי' רש"י סוכה (מט) ד"ה אין וז"ל וכלי מיד מקדשם וכתיב כל הנוגע בהם יקדש ואפילו אינו רוצה שיתקדשו עד מחר הכלי מקדשם מיד שלא מדעת. וזבחים (פ"ז.) וצ"ב ואכ"מ] וי"מ מחתה של כסף אינו קדושה וכו' וקשה לר"א דהא המזבח מקדש דבר הראוי לו ולא ידענא מאי תיובתי' וכו' ע"כ גם כן י"ל דקאי גם על ר"ת כמ"ש המפרשים ביומא וא"כ תקשה מירושלמי סוכה דמפורש דאף המזבח ג"כ אין מקדש שלא מדעת:

ג) ונראה לענ"ד ליישב דהנה בזבחים (סה.) קאמר הש"ס ומלק והקטיר מה הקטרה בראש המזבח אף מליקה בראשו של מזבח והנה הוקשה הכתוב להקטרה ומעכב ג"כ עיי"ש. ובתוס' ד"ה הבדיל ומנחות (ג) ובתוס' ומפורשים וקנים (כב.) ד"ה חטאת. וחולין (כט:) וירושלמי יומא (פ"א ה"א) דצריך דוקא בראשו של מזבח. ונראה דכיון דהצריכה הכתוב מזבח אין זה ר"ל בוש האבן וקביעת מקום מערכה רק ר"ל קדושת המזבח, כמו הקטרה דצריך המקום קדושה מיוחדה ולשמה עי' רש"י זבחים (נט.) ד"ה דברים ככתבן שקדש את הרצפה כולה לשם מזבח ולהקטיר עלי' וכ"כ ברש"י זבחים (ס'.) ד"ה בשלמא וזבחים (קח.) ורש"י שמות (כ' כ"א) ואם כן בהקטרה ע"כ הצריך הכתוב קדושת המקום. ואם כן כיון דמליקה הקשה רחמנא להקטרה גם כן הכוונה קדושת המקום של הקטרה. [ועי' מה שהארכתי לעיל בסי' ג' אות ב'] וא"כ לשי' הירושלמי סוכה (פ"ד) שהבאתי דהמזבח גם כן אין מקדש אלא מדעת. ואם כן אם מכוין שהקדושה של המזבח לא יעלה על עולת העוף הלז. שוב המליקה גם כן לא הוה כהוגן. כמו הקטרה דכ' הירושלמי דהמזבח אין מקדש אלא מדעת. וא"כ מכיון שהקדושה של המזבח לא יעלה על עולת העוף הלז. שוב המליקה גם כן לא הוה כהוגן. כמו הקטרה דכ' הירושלמי דהמזבח אין מקדש אלא מדעת. ור"ל לכל מילי שנותנין ע"ג המזבח, וה"ה מליקה דהוקשה רחמנא להקטרה גם כן טעון קדושת המזבח. ועי' בשטמ"ק מנחות (נא.) אות כ"ח על הא דכ' הש"ס על מחבת מלמד שטעונה כלי ואפי לה מאתמול נפסלה בלינה והק' בשטמ"ק הא יש עצה למ"ד דס"ל דכל"ש אין מקדשין אלא בדעת שיחשוב שהמחבת לא יקדשנו ושוב לא יפסלו בלינה ותי' וז"ל דכיון דמצוה לעשות במחבת אם כן מצוה לחשב שיקדש דאל'"כ למאי אצריך רחמנא כלי עכ"ל. מבואר מדבריו כיון דהתורה רמי' חיוב לא ר"ל גוף הכלי רק קדושת הכלי ואם כן כל טצדקאות עבדין שיתקדש דאל"כ לא מיקרי על המחבת ועי' בתוס' שם ד"ה אפי'. וכ"כ בשטמ"ק בהשמטות סוף מסכתא, מנחות דף (ע"ח אות י"ב) דגם כן הק' הא יש עצה שיתכוון שלא יתקדש בכל"ש ותי' דשוב לא יהי' מיקרי על מחבת ע"ש. ואם כן ה"ה בנ"ד כיון דהצריכא רחמנא מזבח גם כן ר"ל לא לבד קביעת מקום המזבח רק גם כן קדושת המזבח הרבה יש לדון בזה דעי' רש"י זבחים נ"ה:) ד"ה וחד דכתב לענין צפון דמאי קדושתי' צפון מדרום אלא קביעת מקום בעלמא הוא עיי"ש. ואם כן ה"ה יש לומר בנ"ד דלא צריך קדושת המזבח רק קביעת מקום בעלמא הוא עיי"ש. ואם כן ה"ה יש לומר בנ"ד דלא צריך קדושת המזבח רק קביעת מקום בעלמא. אמנם יש לחלק בין צפון לקדושת המזבח ויבואר בע"ה הלאה):

ואם כנים דברנו יתיישב שפיר ק' דלעיל דמאי פריך עולת העוף דפסלה בה מחשבה היכא משכחת לה הא משכחת לה בכה"ג דהוה שלא מדעת לפי"ד הירוש' סוכה (פ"ד) דגם המזבח אין מקדש שלא מדעת. אבל לפי"ד ניחא דהכי פריך כיון דמליקה ע"ב ראשו של מזבח הי', ולמליקה צריך מזבח ואם כן ע"כ אם ס"ל דאין המזבח מקדש שלא מדעת ע"כ בעי לאיכווני שיתקדש מדעת. כדי שיהי' יכול למלוק. ואם כן שוב קלטינהו המזבח ולא משכחת לה פיגול, דהא אויר מזבח כמזבח דמי ולא ירד ואם כן שוב לא נתפגל:

וכן יתיישב שפיר ק' מתוס' יומא (מ"ו:) וחגיגה (כ"ג:) דמבואר דהמזבח מקדש הגחלים אף שלא מדעת וזה היפך מדברי הירושלמי סוכה (פד.), אבל לפי"ד ניחא כיון דהש"ס ביומא (מה.) מרבי מקרא הוא עולה על מוקדה על המזבח זו מערכה גדולה ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שני' של קטורת עיי"ש. ואם כן כיון דע"כ הצריכה התורה שיהי' מערכה מיוחדה לקטורת ומערכה יהי' נעשית על המזבח. ואם כן בודאי גם כן ר"ל שקדושת המזבח פועלת בזה לשיטת התוס' יומא (מו:) וחגיגה (כג:) שהבאתי לעיל דהמזבח מקדשין. ועי' זבחים (פג:) מ"ט קאמר רחמנא כל הראוי למוקדה מקדש מזבח וכ' רש"י ללמדך טעמא שלא ירד משום קדושת המזבח הוא ע"כ מבואר מזה דהמזבח פועלת קדושתה במערכה דהיינו המוקדה ואם כן ה"ה לאותו מערכה של קטורת ג"כ פועלת עצם קדושת המזבח. שוב ע"כ איצטריך קדושתה. ולפי"ז ממילא ניחא הק' דהא דכ' התוס' דהמזבח מקדשו לא ר"ל דהמזבח מקדש אף שלא מדעת רק ר"ל כאן דהמערכה הוה על המזבח ע"כ הוה מדעת דאל"כ לא הוה כלל שם מקום מערכה. וא"כ כיון דהוה מדעת שוב לא צריכין לקדושת המחתה של כסף:

ד) אמנם עדיין יש לעיין הניחא לשיטת הראב"ד בתמיד (פ"ו) דגם כן תי' אותו ק' דהמחתה של כסף לא הי' מקדש. משום שלא הי' מכוון לקדשו וכל"ש אין מקדשין אלא מדעת ובא"ד כ' וז"ל ועוד כיון שיותר הי' חותה משנקטר בהם לא יתכן שקצת גחלים הם קדושים וקצת אינם קדושים ע"כ. ואם כן לנ"ד ע"כ כיון דעושה מערכה ע"כ צריך לכוון שיתקדש מדעת דאל"כ לא הוה מערכה. משא"כ לשי' הריטב"א יומא (מד:) דכ' וז"ל והק' רבינו נסים גאון ז"ל האיך משליכין אותו וכו' והלא קדושים בכל"ש וכו' ותירץ ר' דכל"ש אין מקדשים אלא מדעת והכא אין דעת לקדש את "המתפזרים" ע"כ מבואר הא ג' קבין שפיר קדוש. ויכול לכוון בקדושה ולחלקן שמעט יתקדש ומעט לא יתקדש [ועי' בתוס' יומא (מ"ו:) ותוס' חגיגה (כ"ג:) ותו"י יומא (מ"ד:)] וא"כ שוב גם על מקום המערכה יכול לחשב שיתקדשו רק אותן ג' קבין משא"כ השאר לא יתקדשו ואם כן מערכה שפיר הוה על מקום המזבח ובקדושתה. ואעפ"כ הקב רביעי הנתפזר יכול שפיר לאבדן דלא נתקדשו:

ה) ושו"ר בספר שיח יצחק (הספרדי) ביומא (מו:) שכ' דק' התוס' ועוד כיון דהי' על המזבח המזבח מקדש את הראוי לו הוה על כל הפי' ויותר נראה דדוקא קאי על תי' ר"ת דכל"ש אין מקדשין שלא מדעת. דכיון דהוו על המזבח וכבר נתקדשו בקדושת מזבח תו לא צריך דעת דקידוש מחתה של כסף ואם כן אמאי מכבדן ומפסיד קדשים בידים עכ"ד. ואם כן לפי פי' לא קאי התוס' כלל אם מזבח מקדש שלא מדעת או לא ולא הוה כלל היפך ד' הירושלמי סוכה (פד) הנ"ל. אמנם על חידושו יש לעיין ממנחות (ז') על הא דקמיצת פסולין דדוקא קמץ משא"כ קידש גם כן לא דנפסלה ופריך וכי מהדר לי' קומץ לדוכתא תיקדוש ולפסול אר"י זאת אומרת כל"ש אין מקדשין אלא מדעת עיי"ש ולפי"ד הש"י היכא דכבר פעם אחד נתקדשה שוב אח"כ לכ"ע מתקדשת אף שלא מדעת. ואם כן בנ"ד נמי הי' לו ליתקדש אף שלא מדעת דהא כבר מונחת בביסא בכל"ש כמש"כ הש"ס סוטה (יד) ותוספתא מנחות (פ"א א') וביסא הי' פל"ש כמש"כ התוס' זבחים (פח.) ד"ה מידות ועי' תוס' מנחות (צ"ה:) ד"ה ומאי (וד"ז) ע"ש ואם כן אח"כ דנותנו עד הפעם הקומץ לכל"ש שוב הי' לקדש אף שלא מדעת. ואפילו לפ"ד תי' התוס' מנחות (ז'.) ד"ה אר"י דמחלקי דשאני סוגיית הש"ס שם משום דאפילו מדעת גם כן אין מקדשין רק לפסול לכך שלא מדעת לא מקדשו כלל וכ"כ בסוכה (נ.) ד"ה חזקי' וכ"מ. מ"מ בנ"ד כיון דקב רביעי בלא זה הולך לאיבוד ואעפ"כ חידש הש"י כיון דכבר נתקדשה פעם אחד שוב אח"כ לכ"ע מקדשת אף שלא מדעת. ואם כן ה"ה בההוא דמנחות (ז.) הי' לקדשי' שלא מדעת אפילו לפסול כיון דכבר נתקדשה בכל"ש:

ו) ונראה ליישב דהנה לפי"ד הירושלמי סוכה (פ"ד) ז"ל על הא שהאריך בש"י דמבואר דלתי' ר"ת דכל"ש אין מקדשין שלא מדעת לא יתיישב רק ק' שני' היאך מאבדין הגחלים אם נתקדשו משא"כ ק' ראשונה היאך יכול לכבותן הא עובר על תבכה עדיין דמקומה שצריכין לתרץ מטעם דאינתק למצוותי' עיי"ש. אבל לפי"ד הירושלמי סוכה (פ"ד) דגם המזבח אין מקדש שלא מדעת יש לומר דבתי' ר"ת דכל"ש אין מקדש שלא מדעת גם כן ר"ל מזבח דגם כן אין מקדש של מדעת, לכך כיון דלא נתקדשו שוב לא שייך בו איסור כביי'. והא דהק' התוס' ועוד דהא המזבח מקדש את הראוי לו. יש ליישב דפליגי בזה לפי"ד דלעיל דכיון דהצריך רחמנא מערכה ע"ג המזבח ר"ל קדושת המערכה ולא קביעת מקום המערכה לבד, ואם כן יש לומר דהא דמקשי' התוס' הא המזבח מקדש את הראוי. ר"ל כיון דהתורה מצריך מערכה אם כן ע"כ הו' מדעת כדי שתתקדש ואם כן שוב הגחלים נתקדשו כמו שהארכתי לעיל באות ג' אמנם מתו"י (יומא מ"ד) מבואר להדי' דתי' ר"ת לא קאי רק על הק' היאך מאבד גחלי קודש. משא"כ על הק' היאך רשאי לכבותן ע"ז לא קאי וכן מבואר מריטב"א יומא (מד:) וראב"ד תמיד (פ"ו) עיי"ש) וכיון דצריך שהתקדש שוב נתקדשו כולן. כסברת הראב"ד (פ"ו) דתמיד. משא"כ ר"ת ס"ל דגם במזבח נתכוון רק שיתקדשו ג' קבין והשאר לא הי' קדוש כסברת הריטב"א יומא (מ"ד) הנ"ל לכך מותר לאבדן ולא שייך בו איסור כביי' ודו"ק וממילא מתיישב הערה הנ"ל משום דעיקר ק' התוס' הוה עפי"ד סברת הראב"ד וא"ל:

ז) ובעיקר הק' על הא דפריך בזבחים (פז.) עולת העוף דפסלה בה מחשבה היכא משכחת לה הא קלטינהו המזבח. הא משכחת לה בכה"ג דהוה שלא מדעת. יש ליישב עפ"ד מה שחידש במ"ד דהא דבעינן דעת לקדש אין ר"ל שיכוון שיתקדש רק ר"ל דעת לעשיית הדבר. ורק באותן הדברים שכל נתינתן הוא שיתקדש אז צריך דעת לקידוש. ובזה מיישב ק' השטמ"ק מנחות (נא) על הא דעל מחבת ואי אפי לה אפסלה בלינה הא משכחת לה שלא מדעת [וכן הק' השטמ"ק מנחות (עח:) בהשמטות] וכן הק' למ"ל קרא למתעסק בשחיטה שהוא פסול למ"ד דכל"ש אין מקדשין שלא מדעת. אבל לפי"ד כיון שיתכוון לעשי' זה מיקרי שהי' לדעת. ולפי"ז ניחא נמי הק' דלעיל כיון דעושי' ע"ג מזבח ומולקו זה מקרי שהי' לדעת והמזבח מקדשו אם כן שוב קלטינהו המזבח ולא משכחת לה פסול מחשבה ופשוט:

א) והנה בההוא דירושלמי סוכה (פ"ד) דהמזבח אין מקדש אלא לדעת כ' הקרבן עדה דאין המזבח מקדש אלא מדעת שאם העלו חולין ע"ג המזבח ודאי אין חדוש אלא אם כן שהקדישו מתחלה עכ"ד ותמהו עליו מרש"י סנהדרין (לד.) כל הנוגע יקדש ולא ירד שומע אני בין שנראה ובין שלא נראה כגון שאור ודבש איל וצבי וחולין עכ"ל מפורש שאין המזבח מקדש חולין אפי מדעת. וכן יש להעיר מזבחים (פג:) דאין המזבח מקדש קמצים שלא קדשו בכלי וכ"ש חולין וכ"כ שם להדי' בשטמ"ק שם (אות א') וז"ל ואע"ג דהמנחה נתקדשה בביסא דאל"כ חולין גמורין הן ופשיטא דתרד עכ"ד. ופי' של הק"ע קצת מוכרח דשם מיירי לענין צלוחית שיקדש את מי החג ופריך הא משכחת לה בכה"ג דהי' שלא מדעת ואין מקדש. ויליף לה ממזבח. ואם כן מוכרחין לומר דמזבח גם כן אין מקדש שלא מדעת בכה"ג של מי התג דהוה חולין רק מדעת, דאל"כ במזבח מיירי בשאר דברים מה ראי' ממזבח לכל"ש לענין שלא יקדש חולין שלא מדעת כיון דלא איירי מזבח בזה עיי"ש:

ט) ונראה ליישב דהנה נסתפקתי היאך הדין אם קידש הסולת קדושת פה ואח"כ העלה ע"ג המזבח אם המזבח מקדשו לענין שאין יוצאת לחולין. ולענין שתיפסל בלינה. וספקתנו היא עפי"ד הש"ס מנחות (פז:) דבעי' הש"ס שלחן מהו שיקדש קמצים בגודש שלו ועי' ברש"י ותוס' ורש"י כת"י דר"ל כגון קומן המנחה דבעי' קידוש כלי מהו אם מקדש כיון דהוה כל"ש א"ד דחזו לי' מקדש דלא חזו לי' אין מקדש ומסיק דמקדש עכ"פ ליפסל וה"ה בנ"ד אף דעיקר דכל"ש מקדשין פסולין ילפי' לה ממזבח (זבחים פ"ז) ואם כן כמו דכל"ש מקדש חולין ה"ה מזבח מקדש חולין. א"ד כיון דהמזבח לא חזו ליה אין מקדש כלל. ולא דמי לשלחן דמקדש עכ"פ ליפסול אף דלא חזי לי' מטעם דשלחן הוה כל"ש וגם יש לו קדושת מזבח דאין לינה פוסלת בו עיין (זבחים פ"ז.) וכ' בשטמ"ק (הובא בח"נ) מטעם דקבוע לכך יש לו דין מזבח. משא"כ מזבח דהוה רצפה כמ"ש הש"ס (זבחים כ"ז:) האי רצפה והאי כל"ש לכך אין מקדש כלל, ומרש"י (סנהדרין ל"ד) ושטמ"ק (זבחים פ"ג:) שהבאתי דאין מקדש חולין י"ל דמיירי שלא הי' עליהן אפילו קדושת פה לכך אין מקדש דלא עדיף מכל"ש דגם כן אין מקדש אלא אם כן הי' מקודם קדושת פה כמו שדייקו מתוס' (מנחות ע"ט:) ד"ה וליתני:

והבאתי ראי' מזבחים (פ"ז.) כל"ש מהו שיקדשו את הפסולין וכ' רש"י לענין פדיון קבעי' ופשט כשם שהמזבח מקדש כך כל"ש מקדשין ור"ל דלא מהני פדיון אפילו לנטמא. והדיוק הוה מדמזבח מקדש כך כל"ש מקדשין. מפורש דגם המזבח מקדש מנחה שהי' לה רק קדושת פה שלא יפדה עוד כמו כל"ש. ואדרבה כל"ש יליף ממזבח. ואכמ"ל בזה. ולפי"ז ניחא דברי הירושלמי סוכה (פד) עפי"ד פי' של ק"ע דאין המזבח מקדש חולין רק מדעת ודייק לשונו אלא אם כן הקדישן מתחילה ור"ל דהי' גם כן קדושה מתחילה על החולין דהיינו קדושת פה וזה הוה הדעת לקדש ומקדש לענין פדיון ופסול לינה כמו שמיירי לענין מי החג עיי"ש [ועי' סוטה (י"ד) מהו דפריך הש"ס ונותנה בכל"ש ומקדשה בכל"ש ש"מ כל"ש א"מ אלא מדעת אף דהי' מכבר עלה קדושת פה דאל"כ לא קדוש כמש"כ התוס' מנחות (עט:) וי"ל ואכ"מ] משא"כ ההוא דרש"י סנהדרין (ל"ד:) ושטמ"ק זבחים (פג) דמיירי שיקדש לענין שלא ירדו בודאי אין מקדש וירד אבל לענין פדיון היכא דהי' עלה קדושת פה שפיר מקדש מזבח כמו כל"ש ופשוט:

י) והנה בההוא דמנחות (ז.) דקמץ זר דס"ל לריב"ב שיחזיר וחד מ"ד ס"ל דדוקא קמץ אבל גם כן קידש לא. ופריך הש"ס וכי מהדר לי' קומץ לדוכתי' תקדוש ותפסול אר"י זאת אומרת כל"ש א"מ. אלא מדעת הא מדעת מקדשין והא בעי' מיני' ר"ל מר"י כל"ש מהו שיקדשו את הפסולין ליקרב וא"ל אין מקדשין וכתב רש"י כגון אם קמץ "זר" ונותן לכלי מהו שיקדישנו כלי להקטירו עכ"ל. ואלו בזבחים (פ"ז.) שם ג"כ סוגי' זו בעי מיני' ר"ל מר"י כל"ש מהו שיקדשו פסולין וכ' רש"י כגון מנחה טמאה שקדשה בכלי מהו שיקדשנו עיי"ש וזה צ"ב שינוי לשון דרש"י. ושו"ר שכבר קדמנו בק' ז' בטה"ק מנחות (ז). ועוד הק' התוס' בזבחים ומנחות דלפי"ד רש"י ז"ל בזבחים פשוט לי' ר"י דכל"ש מקדשין לכתחילה ליקרב ואלו במנחות (ז) ע"כ גרסינן דפשוט לי' ר"י דכל"ש אין מקדשין לכתחילה ליקרב. ועי"ז הכרחו לי' לפרש פי' אחר עיי"ש. וזו היא פליאה עצומה על דברי רש"י:

ונראה ליישב בעהי"ת דחדא מיתרצה בחברתה, דרש"י רצה לשמור עצמו מק' התוס' לכך פי' כך ונבאר בע"ה. כל"ש מהו שיקדשו את הפסולין. והו"א הי' דלענין פדיון קבעי' ומסיק דלענין לכתחילה ליקרב ופשיט לי' ר"י ממתני' זבחים (פד) שקיבלו פסולין וזרקו את דמו. ולפירש"י פשיט לו דמקדש. וע"כ מטעם דדין אחד לכל"ש ולמזבח. כמו המזבח מקדש ה"ה כל"ש מקדשין ליקרב, ואם כן כיון דפשוט לי' ר"י ממתני' שקבלו פסולין וזרקו את דמו והש"ס שם (פד:) מוקי לה בהנך פסולין דחזו לעבודת צבור ועי' בתוס' שם ד"ה הניתנין דפקפקו אם לר"ש גם כן צריך להיות מהנך דחזו לעבודת צבור דבשביל שחיטה לבדה שנעשה בהכשר לא יאמר ר"ש לא ירדו עיי"ש [וכבר הארכתי הרבה בזה בסי' א', בתחלתן ע"ש] ואם כן כיון דמתני' מיירי בהנך פסול שיש לה הכשר במ"א עי' בתוס' שם ד"ה ומוציא וזבחים (סח:) ד"ה אמר ונדה (מ:) ד"ה פרט אם כן שוב ע"כ גם כן ספיקת ר"ל הוה גם כן בכה"ג במנחה פסולה בכהאי פסול שיש לה הכשר במ"א, ואלו היתה עולה ע"ג המזבח הדין דלא ירדו שם זבחים (פד.) וכ"מ דנטמאה לא ירד. היאך הדין יהי' בכל"ש אם גם כן לכל"ש יש אותו כח לקדש את הפסולין כמו מזבח או לא. וע"ז פשיט לי' ר"י דמקדש ליקרב לפירש"י. ור"ל המזבח וכל"ש שווין לענין דין זה וכבר הקשה רבינו מנוח הא כיון דכל"ש גם כן מקדש שם במתני' אם כן שוב שמעינן דגם כן מקדש לכתתחילה ליקרב דאל"כ למ"ל הקידוש כלי הא בל"ז המזבח מקדשו עיי"ש מה שהאריך [ומובא דבריו בח"נ] ואכ"מ] משא"כ בההוא דמנחות (ז) דקאי על מתני' שם דמיירי גם כן שקמצן זר וס"ל לת"ק דפסול משא"כ ריב"ב ס"ל דיחזיר ויקמוץ וקאמר שם דדוקא קמץ לבד משא"כ קמץ וקידש פסול. ופריך וכי מהדר לי' לקומץ לדוכתי' ליקדוש ולפסול ומשני כל"ש אין מקדשין אלא מדעת ופריך הא מדעת מקדשין והא בעי ר"ל מר"י כל"ש מהו שיקדשו את הפסולין ליקרב וא"ל אין מקדשין. וכיון דקאי על מתני' שם דמיירי גם כן בקמץ זר לכך מוקי גם כן בעיית ר"ל מר"י בקמץ זר ובזה גם כן רוצה רש"י ז"ל ליישב ק' התוס'. הא בזבחים (פז) פשוט לי' ר"י דכל"ש מקדשין ליקרב. לכך כיון דמוקי לה בקמץ זר ורצונו לומר דריש לקיש מיסתפיק אי כל"ש דמי עכ"פ למזבח אבל זה ודאי דיותר עדיף ממזבח בודאי לא הוי. ואם כן בקמץ זר דהדין דקמיצת זר תרד בזבחים (סט.) דמליקת זר לא תרד אבל קמץ זר תרד עיי"ש. בודאי בכל"ש גם כן לא מקדש. ואם כן אותו גוף ספיקת ר"ל ופשיטת ר"י דכל"ש מקדשין לכתחילה ליקרב גזבחים (פז) דהדין שווין מזבח וכל"ש. ואם כן בזה שפשיט לי' ר"י שם בזבחים שכל"ש מקדשין ליקרב דדומה למזבח באותן פשוט לי' דבאותו פסול שהמזבח גם כן אין מקדש כ"ש בכל"ש אין מקדשין דודאי לא עדיף ממזבח. ואם כן כיון דהש"ס במנחות (ז) קאי על מתני' דמיירי גם כן בקמיצת זר ואם כן שפיר פריך על דמשני' על ק' כי מהדר לי' קומץ לדוכתי' מטעם דכל"ש אין מקדשין שלא מדעת הא בעי' ר"ל מר"י כל"ש מהו שיקדשו ופשיט אין מקדשין ור"ל מאותו הש"ס בזבחים מבואר דבקמץ זר פשיט לי' דאין מקדשין ואם כן שוב לא צריכא לאוקמי מטעם דכל"ש אין מקדשין שלא מדעת. ומיושב היטב בזה ק' התוס' והק' למה שינה רש"י ז"ל לשונו במנחות ודו"ק כי זה ברור:

יא) ועי' שטמ"ק זבחים (פז.) אות כ"א וז"ל וע"ק דהכא משמע דר"י אי"ל דכל"ש מקדשים לכתחילה ובפ"ק דמנחות משמע דסבר אין מקדשים דבעי ר"ל וכו' ופ"ה התם כגון שנטמאת דקי"ל אם עלתה לא תרד אבל אם נכנסה לכלי אינה בשביל כך קדושה ליקרב לכתחילה למזבח אלמא דפשיטא התם דאין מקדשין וכו' ע"כ, מפורש דהי' להם גירסא אחריני ברש"י במנחות דשם מיירי ג"כ בנטמאת המנחה לכך שפיר הק' על רש"י ז"ל משא"כ לגירסא דילן במנחות דמיירי דקמץ זר שפיר יתיישב כל קושייתם:

יב) וג"כ יתיישב דברי הר"מ (פ"ג הי"ט) דה' פסוהמ"ק דפסק וכלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב והק' עליו בלחם משנה הא במנחות (ז) קאמר הש"ס דר"י פשיט לו כל"ש אין מקדשין. ועי"ז יצא לחדש ולחלק בין דם למנחה וכ"כ בב"ש אה"ע סי' (קכ"ד) וכבר הערו על דבריהם. אבל לפי"ד ניחא שפיר דס"ל כשיטת רש"י ז"ל דפשיט לי' ר"י כל"ש מקדש פסולין וההוא דמנחות מיירי בקמץ זר דאז אפילו אלו עלה ע"ג מזבח תרד כמו שפסק הר"מ (בפ"ג הט"ו) מה' פסוהמ"ק לכך שפיר גם כן בכל"ש תרד. אבל ודאי שאר פסולין דגבי מזבח לא תרד ה"ה כל"ש מקדשו ליקרב. ועי' במרכהמ"ש ח"ב (פ"א הכ"ח) מה' פסוהמ"ק מה שהאריך בזה. [ואל תתמה על דברינו דהיכא דהמזבח אין מקדש אותו פסול ה"ה כ"ש. הא הר"מ בה' פסוהמ"ק (פ"ג הי"ט) פסק דכל"ש מקדשין דם פסול ליקרב ואלו שם (ה"ג) פסק כל הראוי לאישים אם עלו לא ירד כר"י בזבחים (פג) ושם במתני' כ' דלר"י דם אם עלה ע"ג המזבח תרד משום דאין ראוי לאישים. ואעפ"כ כל"ש מקדשו. [ועי' תוספתא (פ"ט) דקרבנות דם כדברי ר"ג זורקו ע"ג אישים, הא נפסל אם נותנו לפנים מן הקרן כמש"כ התוספתא קרבנות (פ"י) ותוס' יומא (פ"ג) הארכתי בחידושי ואכ"מ] דיש לחלק בפשטות דהא דדם אין המזבח מקדשו אין זה מחמת חסרון בעצמיות הדם דהא באמת בדם לא נחית כ"כ פסול גדול שעי"ז תרד מע"ג המזבח. רק דאין המזבח מקדשו מחמת דהתורה אמרה דראוי למוקדה מקדש מזבח משא"כ דם דאין ראוי למוקדה אז לא הוה עלה חלות דקדושת המזבח לכך כיון דאין המזבח מקדשו תרד. משא"כ כל"ש דדם שפיר ראוי לכל"ש וחלה עי"ז על הדם קדושת כל"ש למה לא מקדשו שיקרבנו. משא"כ אותו פסולין שירדו מע"ג המזבח מחמת עצם גודל פסולן ועי"ז לא מהני להו קדושת המזבח כ"ש דלא מהני להו קדושת כל"ש שבנקודה זו קדושתה יותר חלוש ועי' זבחים (כז:) ברש"י ותוס' ושטמ"ק. ובמ"א הארכתי ואכ"מ:

יג) השטמ"ק ב"ב דף (צ"ז ע"א) הביא בשם תוספות הרא"ש על הא דכ' הש"ס שמרים של הקדש לעולם אסור ומשני כאן בקדושת הגוף כאן בקדושת דמים וכ' הרא"ש וז"ל פי' קדושת הגוף שנתקדש בכל"ש אע"פ שהיין נתקדש בכל"ש השמרים לא נתקדשו אע"ג דאמרינן במס' סוכה (נ) דכל"ש מקדשין בין מדעת ובין שלא מדעת היינו בסתם אבל כשאומר בפירוש שאינו רוצה שיתקדשו השמרים אין כלי שרת מקדשין עכ"ל מפורש דס"ל דאף למ"ד כל"ש מקדשין שלא מדעת מ"מ היכא שאומר להיפך לא מהני כמו בקדשים אף דסתמא לשמה קאי מ"מ להיפך פוסל. וכן לעין מצות אין צריכות כוונה מ"מ להיפך לא מהני כמש"כ התוס' סוכה וכעי' זה כ' בת' רמ"ע מפאנו ס' (כג) ואף דכהנים שלותי דרחמנא מ"מ אם הבעלים אומר בפי' דאינו רוצה כמו שכהן עושה פסול עיי"ש ובתוס' יומא (יט:) ד"ה מי ואכמ"ל וזה ד"ח.] אמנם צ"ע מש"ס מפורש במנחות (ז.) דפריך הש"ס וכי מהדר לי' קומץ לדוכתי' ליקדוש ולפסול ומשני זאת אומרת כל"ש אין מקדשין אלא מדעת. ואם כדברי הרא"ש הא הש"ס יכול לומר אפילו כמ"ד כל"ש מקדשין שלא מדעת מכל מקום הכא לא קדיש דמיירי בכה"ג שאומר בפירוש שלא יתקדש. כמו שמוקי לה רב עמרם שמחזירו לביסא גדושה, וגם מבואר מר"ע דבענין אחר א"א רק בכה"ג דמחזיר לביסא גדושא לדברי הרא"ש משכחת לה בפשטות בכה"ג שאומר בפירוש שלא יתקדש, וכ"כ רש"י להדי' שם בד"ה וקפריך דכל"ש מקדשין שלא מדעת אפילו כי מהדר לי' איהו אדעתא דלא לקדוש, והש"ס שם הוה הכרח לדברי רש"י ז"ל עיי"ש, וכן הערו מסוכה (נ) דפריך ואמאי ניתי במקודשת אמר זעירי קסבר אין שיעור למים וכלי שרת מקדשין שלא מדעת ואי מייתי במקודשת איפסל בלינה, ולפי"ד הרא"ש שפיר לייתי במקודשת ויאמר בפירוש דכל"ש לא יקדשו. וכן יש להעיר על הרא"ש מירושלמי סוכה (פ"ד ה"ו) דג"כ אי"ל כשיטת הבבלי:

יד) ועוד יש להעיר ממנחות (ע"ח:) תודה ששחטה על שמונים חלות חזקי אמר קדשו ארבעים מתוך שמונים ורי"א אמר לא קדשו וכו' אביי אמר דכ"ע לקרבן גדול קמכווין וכל"ש מקדשין שלא מדעת קמיפלגי מר סבר כל"ש מקדשו שלא מדעת וכו' ואף על פי שהתכווין להדי' להיפך על קרבן גדול ואף על פי כן קדוש. כמש"כ רש"י ז"ל עיי"ש. מפורש מדברי הש"ס דלמ"ד כל"ש מקדשין שלא מדעת מקדש אפילו אם אומר להיפך גם כן נתקדש. וזה הוה שלא כהרא"ש ז"ל דכ' דהיכא דמתכווין להיפך לכ"ע לא קדיש. [ומיהו זה יש ליישב דשאני התם דהתכוון שיתקדש כולו כל שמונים. ואם כן בכלל שמונים הוה גם כן הארבעים לכך קדוש ארבעים כדינו שזה לא מיקרי כ"כ להיפך משא"כ בהא דכ' הרא"ש דאין רוצה כלל שיתקדש שפיר לא קדוש כלל. וכזה ראיתי שם בשטמ"ק מנחות (ע"ח:) אות י"ב שהקשה מסוכה נ' שכ' הש"ס דאם יש שיעור למים אז אפילו למ"ד כלי שרת מקדשין שלא מדעת אין קדוש והכא כ' הש"ס דקדוש, וכן הקשה מחזקי' דס"ל במנחות כל"ש מקדשין שלא מדעת ובסוכה ס"ל אין מקדשין. ותי' דשאני ההוא דסוכה דמתכוון שלא יתקדש לגמרי מה שאין כן בההוא דמנחות דרוצה שיתקדש שמונים וא"כ הארבעים בכלל עיי"ש וא"ל]:

טו) ונראה לענ"ד ליישב, ונקדים לבאר בע"ה הענין דכלי שרת מקדשין שלא מדעת. דהנה באמת הערו למה כלי שרת אין מקדשין שלא מדעת נימא סתמא לשמה קאי זבחים (ב':) וה"ה בנ"ד סתמא לקדש קאי. ונראה ליישב. דבזה פליגי. דלמ"ד כלי פרת אין מקדשין אלא מדעת ס"ל דלא דמי לענין לשמו. דהתם אמרינן סתמא לשמה קאי היינו מחמת עצמיות הקרבן דקאי כמו שהקדישו מתחילה ולא מחמת גברא, לכך אמרינן בזבחים (ב) היכא דשחט לשם חולין דל חולין מינה והוה סתמא והק' בש"א היאך הוה סתמא הא זה לא הוה סתמא כלשמה כיון דחישב להדיא לשם חולין, והאריכו דשאני התם מחמת דעצם הקרבן עומד למה שהוקדש מתחילה ואם כן כל זמן דחלות מחשבה לא פסלה שוב עומדת על מעמדה הקודמת לכך כיון דאמרינן דל חולין מינה והוה לה סתמא שוב כשר. [ועי' מה שהארכתי בסי' ד' משא"כ לענין כל"ש מקדשין שלא מדעת. דהתם הכלי שרת נותנת בהדבר קדושה ע"ז לא שייך לומר סתמא לשמה קאי. דהא קודם לא הי' עדיין בהדבר קדושה כ"כ כמו שהוא עתה. ולא שייך לומר כמו שהי' קודם כן תהי' עתה. משא"כ בלשמה דסתמא לשמה קאי. דהתם השם עולה או שלמים אין פועלת מכוון בהקרבן שתעלה קדו' רק דשלל"ש גורעתה. מה שאין כן כלי שרת מכיון ועיקרה נעשית לכך שתתקדש. לכך לא שייך סתמא לשמה קאי כמו שהיתה קודם כן תהי' עתה דאדרבה עתה קדושתה יותר משהיתה קודם. לכך ס"ל למ"ד דצריך לכוון בפירוש שתתקדש עי' מנחות (ז.) וברש"י (ע"ח:) וברש"י וכת"י וסוטה (י"ד:) וברש"י ומאירי ועי' בפי' המשנה להר"מ (פ"א מ"ב) דמנחות דכ' אע"ג דלא חשב בשעה שהכניס אף על פי כן כלי שרת מקדש שלא מדעת משמע דלמ"ד דס"ל דאין כל"ש מקדש שלא מדעת לא מהני שלא חשב רק צריך שיאמר בפירוש ועיין (יומא מ"ו) תוס' ד"ה כי ויומא (מ"ד.) בתו"י וריטב"א וראב"ד (תמיד פ"ו) וסוכה (נ':) ואידך מ"ד דאי"ל דכלי שרת מקדשין שלא מדעת ס"ל כיון דמקודם היה עלה קדושת פה לכך די בזה לומר סתמא הדבר הלאה בקדושתה קאי, ותתקדש הלאה ואידך ס"ל כיון דמקודם הי' עלה רק קדושת פה וקילא קדושתה כמ"ש רש"י (סוטה י"ד:) ד"ה אין מקדשין אלא מדעת שהנותנו בהן צריך שתננו לשם כך וא"ת הרי מנתה קדושה ועמדה שהקדישה בפה, קדושת פה אינו אלא קדושת דמים ואינו קדושת הגוף ואינה נפסלת בטבול יום ובלינה ואם נטמאת נפדה. קדשה בכלי קידשה קדושת הגוף ונפסל בטבול ובלינה ואין לה פדיון עכ"ל לכך כיון דמקודם הי' קדושה קלישה ועכשיו קדושתה רב צריך שיתכוון להדיא שתתקדש. ומובן בזה דברי התוס' (מנחות ע"ט:) שכ' דאם לא הי' קדושת פה קודם אז לכ"ע אין כלי שרת מקדשין שלא מדעת עיי"ש ולכאורה מה נפ"מ. אבל לפ"ד ניחא דכיון דהי' מקודם רק חולין ע"ז בודאי לא שייך לומר סתמא לשמה קאי. לכך לכ"ע צריך דעת לקדושי' ושור שקצת מזה העיר בעמק הלכה:

טז) והנה עי' ברשב"א (מנחות פ"ח.) שכ' על הא דמתני' דז' מדות נתקדשו ופ' הש"ס רביעית למה נמשחה וחצי הלוג למה נמשחה וכ' וז"ל ק"ל אעפ"י שנאמר שלא נמשח רביעית משום מצורע ולחם נזיר, וכו' מכל מקום האיך היו מודדין ברביעית לנזיר ומצורע וכו' והלא כיון דקדיש בתוכו ואח"כ דמוציאין המים לחוץ מיפסלו ביוצא ושוין שנותנין בלחמי נזיר ולחמי תודה ולחמים לא קדיש עד שחיטת הזבח וכו' וכמה דברים אמרינן לעיל דלא קדוש הלחם ונפיק לחולין והרי יש בו השמן שנתחדש בכלי שקדוש קדושת הגוף וקמפיק לחולין. וי"ל דלא נתקדשו בכלי מפני שאין הכלים מקדשין אלא הראוי להם. ואע"ג דאמרינן גבי כלי הלח אין מקדשין את היבש דמקדשין לפסול. וי"ל דכ"ש שיקדשו שלא יהיו חולין. י"ל דהיינו דוקא כשנתנוהו בו לדעת שיקדש אבל כי הכא שלא נתן אלו הדברים אלא למדידה לדעת השיעור לבד לא קדיש כלל עכ"ל. והנה יש להעיר לשיטת רב עמרם (מנחות ז'.) דס"ל דכל"ש מקדשין שלא מדעת אפילו בכה"ג היכא שמקדש מדעת גם כן לא יהי' קדוש כ"כ כמו שאי"ל לר"י שם עי' בתוס' שם ד"ה אר"י וסוכה (נ) ואם כן תקשה עליו קושית הרשב"א ממתני' היאך היו מקדשין הא נפסלה ביוצא ואף דאין ראוי מכל מקום מקדש שתפסל. ואליבי' ליכא לתרץ כמ"ש הרשב"א שהי' שלא מדעת דאכתי תקשה למ"ד כל"ש מקדשין שלא מדעת מאכ"ל. וליכא למימר כיון דאין מקדש מדעת רק לפסול לכך שלא מדעת לא מקדש כלל כמ"ש התוס' הנ"ל דהא ס"ל דאפילו בקמיצת זר דאפילו אם יהי' מדעת אין מקדש אלא ליפסל ואף על פי כן למ"ד כלי שרת מקדשין שלא מדעת ה"נ קדוש שלא מדעת וה"ה בנ"ד תקדש שלא מדעת ואם כן תקשה הא נפסל ביוצא וכן האיך נפרק הלחמי תודה היכא דהזבח נפסל [וממצורע י"ל משום דהוה חולין לכך לא קדוש כלל כמ"ש התוס' (מנחות ע"ט) ועי' תוספתא (מנחות פ"י) אין מתקדשת בפנים אלא בחוץ דקאי על מצורע ומי סוטה ועי' באו"ש פסוהמ"ק (פי"ג) מש"כ בזה ואכ"מ]:

ומתוך זה נראה לומר דהנה ר"ע אמר במנחות (ז.) דלכך לא נתקדש דמיירי שהחזירו לביסא גדושה דכי מהדר לי' ומנח אדפנא דמנא ומניד לי' ונפל ממילא דנעשה כמו שהחזירו הקוף. מבואר מזה אף דס"ל דכלי שרת מקדשין שלא מדעת ולא נקשר כלל במחשבתו של בעלים. מ"מ היכא דנפל דלא הי' כלל מעשה דנתינת לכלי שרת ע"י גברא נפסל [ועי' חולין (לא.) לענין שחיטה]. דעכ"פ מעשה ופועל גברא צריך. ולפי"ז נראה לחדש דלמ"ד דכלי שרת מקדשין שלא מדעת ואפילו אם הגברא אומר להדי' דלא תתקדש שגם כן קדוש. מכל מקום היכא דצותנו לתוכו למדידה בעלמא, ואינו רוצה כלל בעצם כל"ש שזה לכ"ע לא נתקדש. משום דהיכא דנותנו לכלי שרת. ורוצה שיהי' בהכל"ש אז שפיר אמרינן דלא בעינן כלל לדעתו וקדוש אפילו אומר להדי' שרוצה שלא תתקדש. משא"כ הכא דנותנו למדידה שזה פירושו שאינו רוצה כלל בהכלי שרת בעצמיותה. רק מדידה שבהכלי וזה לא שייך כלל לעצם קדושת כלי שרת, זה שפיר לא קדוש כלל לכ"ע. והוה עי"ז חסרון מעשה בעצם הנתינה להכלי שרת כמש"כ המהר"ל דחסרון כוונה הוה חסרון בעצם המעשה וכן הבאתי לעיל בסי' (ד') אות לט) העקרים (פכ"ז) דגם כן כך כתב עיי"ש לכך היכא דנותנו לכלי שרת ורוצה שיהי' בהכל"ש רק שלא תתקדש. א"כ המעשה בפועל שפיר הוה, לכך אין אנו משגיחין על דעתו וכוונתו. משא"כ היכא דחסר כונה להנתינה דכל"ש לא לבד דחסר הכוונה להקידוש. אם כן שפיר עי"ז לא קדוש דהוה חסרון בעצם הנתינה והוה כמו דנפל ממילא, דלא קדוש כלל כמש"כ הש"ס מנחות (ז) שהבאתי. ועי' מנחות (ק:) ויומא (כט:) דכיון שסדרו שלא בזמנו נעשו כמו שסדרו הקוף. מבואר בזה דע"י חסרון בזמן הוה חסרון בעצם המעשה. כמו שהאריך מו"ר הגאון האדיר שליט"א בספרו שיח השדה עפ"ד המהר"ל דחסרון בזמן הוה חסרון בעצם המעשה, עיי"ש ואם כן ה"ה בנידון דידן דחסרון דכוונת נתינה להכלי שרת הוה חסרון בעצם המעשה עי"ז מיקרי כמו שסידרו הקוף דלא קדוש כלל במנחות (ז.) ועי' מש"כ בתוס' זבחים (כו:) ד"ה ואי שלא במקומו כמקומו דמי למה לי יחזור הכשר ויקבל תימה דלקמן (עט) תנן הניתנין למטה שנתערבו בניתנין למעלה ר"א יתן למעלה ורואה אני את הניתנין למטה כאלו הן מים ויחזור ויתן למטה ודייק בגמרא דר"א סבר יש בילה, והשתא אמאי יחזור ויתן למטה הרי כבר נתכפר, וי"ל כיון כיון דאי"ל רואין כאלו הן מים לא הוה כמכופר ולא יהיב להו לשם כפרת התחתון עכ"ל. ולכאורה י"ל הא הזריקה אין צריך כלל דעת ומתעסק כשר כמו שמבואר בזבחים (ס'.) דקאמר הש"ס דלמא שפיכה מכח גברא בעינן מבואר דמספקי להש"ס דאפילו כח גברא לא בעי בזריקה וא"כ האיך כתב התוס' דלא נתכפר מחמת דהי' לשם מים הא לא תליא בדעתו כלל לענין זה מבואר כדברנו דס"ל להתוס' דאפילו אמרינן דלא אגידא בדעתו והיכא דאין רוצה שתתכפר מכפר נועי' כריתות (ח.) ומה שכתבתי בסי' ד' מתחלתו] מ"מ היכא דנותנו לשם מים זה גרע יותר ודמי לנ"ד דנותנו לכל"ש למדוד דזה לכ"ע אין מקדש:

ולפי"ז נראה לומר דהא דכ' הרשב"א מנחות (ופח.) דלכך לא קדוש לחמי תודה וכן המים לנזיר ומצורע בכל"ש. מטעם שלא נתן אלה הדברים אלא למדידה לדעת השיעור לבד לא קדוש ור"ל דבכה"ג דנותן למדידה לבד אז לכ"ע לא קדוש [והא דכ' מתחילתו דלכך אין מקדש מטעם דאין ראוי לכלי שרת ואח"כ הוסיף דכיון דהי' גם כן שלא מדעת לא קדוש כלל. מבואר לכאורה הטעם דנותן למדידה לבד לא מהני. י"ל בפשטות דע"כ צריך לומר דמיקרי אינו ראוי. דאם הוה ראוי לכל"ש צ"ל דטעון קדושת כל"ש שוב למה רוצה רק למדידה הא רוצה גם כן בהקידוש כיון דראוי וצריך לכל"ש. ועי' מה שהבאתי לעיל אות (כו) התוספתא (פ"י) דמנחות ופשוט] ולפי"ז ניחא הק' דהרשב"א כתב דנותנו רק למדידה. וזה הוה כמו נתינת קוף דלא קדוש אפילו לר"ע:

וקצת סיוע לזה יש להביא ממנחות(צ'.) לענין בירוצין דקדשו מטעם דנעקר מגווה דמנא ופריך הש"ס האי גברא למאי דצריך קא מכוון ומשני רבינא לעולם כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת וגזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול. ואם כן שוב הדרא ק' הרשב"א לדוכתא האיך מוציאין לחולין אח"כ לחמי תודה הא נתקדשו בכלי שרת וכ"ת דהי' שלא מדעת וכל"ש אין מקדשין שלא מדעת כמו שתירץ הרשב"א הא מדרבנן לכ"ע קדוש לרבינא משום גזירה שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול, מבואר מזה דשאני היכא דנותנו שלא מדעת כמו בירוצין. לדבר דנותנו למדידה, דהיכא דנותנו שלא מדעת אז שפיר אמרינן דגזרינן שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול. משא"כ בתירוץ הרשב"א דכ' דהיו נותנין למדידה בכל"ש בתור מידה ולא מחמת איכות הקדושה, כמו שהארכנו זה שפיר לא קדוש אפילו מדרבנן דלא גזרינן שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול כיון דאין רוצה כלל סוג הכל"ש ועי' תוס' זבחים (עז.) ד"ה וחולין ומנחות (פ':) ד"ה וכ' וכ"מ ודו"ק:

יז) ואם כנים דברנו יתיישב שפיר שיטת הרא"ש הובא בשטמ"ק ב"ב (צז) הנ"ל דכ' דלענין שמרים אף דכלי שרת מקדש שלא מדעת מכל מקום היכא דאומר להיפך שלא יתקדש לה קדוש לכ"ע. והער' ממנחות (ז') ודף (ע"ח:) וסוכה (נ') דמבואר דאפילו אומר להדי' להיפך גם כן קדוש למ"ד כלי שרת מקדשין שלא מדעת. אבל לפי"ד ניחא. דהנה במתני' מנחות (פז.) תנינא דאין מביאין יין לא מן פי החבית מפני הקמחין ולא משולי' מפני השמרים אלא מביא משלושה מאמצעה עיי"ש. ואם כן היכא דאמר להדי' שלא יתקדשו ואם כן חזינן מזה דרוצה להביא יין מן המובחר. ובכה"ג דירד לתוך הכל"ש מעט שמרים אח"כ הוא מסלקו משם. אם כן השמרים שהיו בגווה דמנא לא רצה כלל שיהי' שמה דהא אדרבה דאסור לכתחילה להקדיש שמרים. רק ע"י הכרח המדידה וכדומה ירד שמה. ואם כן לזה לא רצה כלל שיהי' בכל"ש. לכך עי"ז הווה חסרון בעצם הנתינה וזה לכ"ע לא קדוש. ועי' תוס' יומא (ל"ד:) ד"ה הנ"מ ותוס' שבת (מ"א:) ד"ה מיחס דכ' דפסיק רישא מקרי מכוון. ואע"פ עי' בתוס' שבת (ע"ה) ד"ה טפי ותוס' שבת (ק"ג.) ד"ה לא דפסיק רישא דלא ניחא לי' אז פטור. ועי' תוס' כתובות (ה:) ודף (לו.) וזה הוה החילוק לנ"ד בין היכא דאמר להדי' שאין רוצה. משא"כ סתמא דאז שוב בנתינתו לכלי שרת הוה פסיק רישא וזה גופא הוה הכוונה לנתינה [אבל להקידוש לא מיקרי פסיק רישא. האם מזה הוה ההכרח שרוצה שתתקדש לכך למ"ד כלי שרת אין מקדשין שלא מדעת צריך שיכוין להדי' משא"כ לעצם הנתינה מיקרי שפיר פסוק רישא ור"ל דמיקרי כוונה] לכן שפיר סתמא נתקדש. משא"כ היכא דרוצה שלא תתקדש אז שפיר לא קדוש] משא"כ כל המקומות שהבאתי לעיל דרוצה שיהי' בכל"ש רק דאין רוצה שתתקדש. ע"כ שפיר קדוש אף בכוונה להיפך::

יח) ועי' מנחות (צ') לענין בירוצין דקדוש לר"י מטעם דנעקר ומגווה דמנא קא אתי ופריך הש"ס וכי נעקר מאי הוי גברא למאי דצריך קמכוין ומשני ארדב"ש משמי' דרב זאת אומרת כל"ש מקדשין שלא מדעת. ומבואר בפשטות הסוגי' דבירוצין לעולם קדוש. וא"א בשום אופן להוציאו מקדושתו. ואפילו אם יכוון להדי' להיפך שלא תתקדש מכל מקום קדוש. וזה הוה היפך מדברי הרא"ש ב"ב (צז) שכתב דהיכא דאמר שלא תתקדש דאז לכ"ע לא קדיש. ובפרט לפי"ד דלעיל דהיכא דהוה חסרון כוונה בעצם הנתינה אז כ"ע מודי דלא קדיש. וא"כ ה"ה בבירוצין כיון דגברא למאי דצריך קמכוין. אם כן להשאר דמכוין שלא תתקדש אין ר"ל שלא תתקדש לבד רק גם כן אין רוצה בעצם הנתינה לכלי שרת. ואם כן למה תתקדש. ואפשר מש"ה כתב רש"י וז"ל שלא מדעת ע"פ "שלא נתכוין" להקדיש הבירוצין קדושין בכל"ש ע"כ מבואר קצת מדבריו דדוקא היכא דאין מכוון שתקדש אז קדוש למ"ד כל"ש מקדשין של"מ. מה שאין כן היכא דמפרש להדי' שלא תתקדש אז לכ"ע אין קדוש. ואם כן רש"י סותר משנתו ממש"כ בדף (ז'.) דלמ"ד כל"ש מקדשין של"מ אז קדוש אפילו אומר בפירוש שרוצה שלא תתקדש. אבל לפי"ד ניחא דע"כ דוקא היכא דלא כיון להיפך אז סתמא לשמה קאי כמו שעושה בפועל שנתנו להכלי שרת וראשון ראשון דמטי קדוש בכל"ש. משא"כ היכא דאומר בפירוש שאין רוצה. ואם כן בזה גופא אומר שאין רוצה בעצם הנתינה לכלי שרת. דלמה לו שהבירוצין יכנסו להכל"ש. לכך הדגיש דוקא סתמא אז קדוש למ"ד כל"ש מקדשין שלא מדעת ואבל למ"ד כלי שרת מקדשין אלא מדעת צריך שיאמר בפירוש כמו שהבאתי לעיל אות (י"ד) מה שאין כן היכא דאמר בפירוש שאין רוצה אז לא קדיש דהוה כמו קוף דמנחות (ז). ובעיקר הדיוק מרש"י י"ל דר"ל כיון דלא בעי שיכוון אם כן חזינן דלא אגידא בדעתו. שוב ממילא שמע כן דקדוש בכל אופן. ועי' לשון הר"מ בפיהמ"ש מנחות (פ"א מ"ב) וכל"ש מקדשין שלא מדעת ר"ל אע"פ "שלא חשב" בדעתו שהן הקדש כשהכניס שום דבר בהם יתקדש ע"כ ועי' סוטה (יד.) וכ' רש"י התורה הצריכתה ליתנו בכל"ש כדי שיקדשנה הכלי אפילו "אין מתכוין" וכ"כ במאירי ועי' רש"י ורשב"א סוכה (נ.) וא"ל וכן הק' מבירוצין לשמרין י"ל דהתם בשמרים אין רוצה מיד שתתקדש. מש"אכ בבירוצין זה שאין רוצה הוה מחמת שאח"כ נעקרה מהכל"ש וי"ל וא"ל:

יט) ובחי' הרא"ש יתיישב שפיר מה שהעיר התוס' מנחות (עט:) דכ' לענין נסכים שקדשו בכלי ונמצא זבח אחר יקרבו עמו ואר"י דלב ב"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהו לזבח אחר. ופריך וליתנו עליהן דניפקו לחולין ומשני גזירה שמא יאמרו מוציאין מכל"ש לחול וכ' התוס' אע"פ שכבר קדשו בכלי שרת. אפילו תמצא לומר כל"ש מקדשים שלא מדעת הנ"מ קודש אבל חולין לא מקדשו ע"ש אבל לפי"ד הרא"ש ניחא בפשטות דכיון דהתנו ב"ד בפירוש שלא יתקדש שוב לכ"ע כלי שרת אין מקדשין אותו ופשוט:

כ) האחרונים דייקו מלשון המשנה זבחים (פד.) אלו אם עלו לא ירדו [לענין פסולין שהמזבח מקדש]. וכן מעולה שעלתה קי' ע"ג המזבח דלא תרד הא התם בחי' אין המזבח מקדש, ואם כן שוב מיקרי דעלה ממילא, וכן מזבחים (פז:) בעולת העוף לא משכחת פיגול דקלטינהו המזבח מבואר דהמזבח מקדש שלא מדעת, כמו שהבאתי לעיל, והערו עליהן מירושלמי סוכה (פ"ד) דגם המזבח אין מקדש שלא מדעת. וכן יש לעיין ממעילה (ז:) וכ"מ דאמר עולא אימורי קק"ל "שהעלן" לפני זריקת דמן לא ירדו, מבואר מלשון שהעלן שהי' מדעת, ונראה ליישב עפ"ד דלעיל דלכך ס"ל למ"ד דאין כלי שרת מקדש שלא מדעת. אף דסתמא לשמה. מטעם דמקודם הי' קדושתה קלישתא והשתא יהי' יותר, דסתמא לשמה לא קאי על הגברא רק על עצמיות הדבר כמו שהארכתי לעיל. ואם כן זה דוקא בכשרין שהמזבח צריך לקדש זה דוקא צריך דעת דהא רוצה שיתוסף בה קדושה. מה שאין כן בפסולין שכבר נתקדשו. רק דנפסלו, ועתה דהמזבח מקדשו אין מוסיף בהדבר קדושה חדשה רק דמעורר הקדושה הישנה בזה שמקדש את הפסול לכך חייבין עליהן בחוץ בזבחים (קט.) וזר חייב על הקטרתן ביומא (כד:) וחייבין משום מעילה כמש"כ רש"י כריתות (כג.) ד"ה גסה לכך ע"ז יכולין לומר דלכ"ע אי"ל סתמא לשמה קאי ולא צריכין דעתו כיון דאין מוסיף בעצם הדבר קדושה. ועי' נזיר (ל"א) לענין הקדש טעות דב"ש אי"ל הקדש טעות הוה הקדש. דיליף לה מתמורה. וב"ה ס"ל דמכח קדושה קאתי כמש"כ רש"י [וכזה הוא בזבחים (מט.)] עיי"ש מבואר כיון דהדבר כבר בא מקדושה לכך לא צריכין דעתו וקדוש אף שלא מדעת, ולפי"ז ממילא ניחא הק' דזה דוקא בפסולין, מה שאין כן באימורים קודם זריקה דזה לא הוה מחמת חסרון דפסלות רק מחמת העדר הקדושה. וע"כ הא דאמרינן לא ירדו. ע"כ משום דהמזבח מוסיף בה קדושה. אם כן שוב למ"ד דאי"ל כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת והירושלמי סוכה (פ"ד) כתב דה"ה מזבח. לכך נקט עולא לשון "שהעלן'" ר"ל דוקא מדעת. דאל"כ לא נתקדש משא"כ כל הפסולין שפיר לא צריכין דעת [אמנם עדיין יש לעיין מזבחים (מג.) דנקט עולא קומץ פיגול "שהעלו" וכן ר"י שם בע"ב הפיגול והנותר והטמא שהעלן וי"ל]:

כא) אמנם ים לעיין דהנה הר"מ פסק בה' איסוה"מ (פ"ו ה"ה) הנסכים שנטמאו עושה לה מערכה בפני עצמן ושורפן ע"ג המזבח ורש"י גרס בזבחים (צב.) עושה להן מערכה בפ"ע ושורפן סתם וכ' רש"י בעזרה] והקשה בהגהות על הר"מ מישועות מלכו הא המזבח מקדשן. והניח בצ"ע ותירצו עפי"ד הירושלמי סוכה (פ"ד) דהמזבח אין מקדש אלא מדעת ואם כן כיון דהעלו לשורפן שוב אין המזבח מקדש. אמנם לפי"ד דפסולין כ"ע אי"ל דהמזבח מקדש שלא מדעת. אם כן שוב הדרא ק' לדוכתא. וכן הערו מראב"ד תמיד (פ"ד) דאמרינן שם דנתנו את האברים בחצי כבש ולמטה במערבו של כבש והביא הראב"ד ק' תוס' צרפת מההוא דשקלים וסוכה פרק החליל דקתני באברי תמיד היו נתונין במזרחו של כבש ושל מוספין במערבו וכ' דיכולין לפרש ההוא דסוכה לא באברי תמיד טהורין מיירי אלא מאותן שנטמאו בפנים ונשרפין במזרח הכבש ושל מוספין במערב ושל ר"ח על הכרכוב עכ"ד. ואם כן כיון דמקדש כבש כמזבח בזבחים (פד.) אם כן שוב ליקדשו ויקטירו ע"ג מערכה, וגם תי' דהוי שלא מדעת אמנם לדברינו דבכה"ג ליקדש פסולין לכ"ע מקדש אף שלא מדעת אם כן הדרא ק' לדוכתא. וגם תירוצם גם כן קצת קשה. דהניחא דברי הר"מ דס"ל דשורפן ע"ג המזבח יכולין לומר דלשיטתו אזיל דפסק (בפ"ה ה' י"ט) מה' פסוהמ"ק דכל"ש אין מקדשין אלא מדעת. לכך שפיר יכול לשרוף ע"ג המזבח. משא"כ דברי הראב"ד דקאי אמתני' דחוק לאוקמי רק למ"ד דכל"ש אין מקדשין אלא מדעת:

כב) לכך נראה ליישב עפי"ד התוס' זבחים (כו:) דאם שלא במקומו כמקומו ומכפר. מ"מ היכא דנותנו לשם מים דאז לכ"ע אין מכפר עיי"ש אף דהש"ס בזבחים (ס'.) מפקפק דלמא שפיכה מכח גברא בעינן מבואר דהש"ס מסתפק דאפילו כח גברא לא ניבעי' מכ"ש דעתו ואפ"ה היכא דנותנו לשם מים זה גרע יותר ומיקרי דלא הוה דם כלל. כמו שהבאתי לעיל, ואם כן ה"ה בנ"ד אפילו למ"ד כל"ש מקדשין שלא מדעת. ולא תליא כלל בדעתו. מ"מ היכא דנותנו לשם עצים דלא מיקרי שם הקטרה כלל. ועי' זבחים (עז.) דלא מיקרי שם הקטרה לענין כל שממנו, ולענין הקטרת בעלי מומים, ועי' (פח) שם. ואפי' לפי"ד הר"מ דפסק בה' פסוהמ"ק (פ"ו ה"כ) דלית לי' רואין כרבנן. מ"מ פסק בה' פסוהמ"ק (פ"ב הכ"ב) לענין דם שנתערב במים כסתמא דמתני' בזבחים (עז) ואית לי' רואין. וא"כ י"ל דס"ל כתי' התוס' שם ועז:) ד"ה בדם דכ' בא"ד וז"ל דלא אסרו [רבנן להקריב] לשם עצים ומים אלא במידי דהקרבה כגון אברי חטאת [ומובן יותר דאברי חטאת מיקרי דבר הקרבה עפי"ד מהר"י באסאן סי' (טו) דכ' דאף אכילת כהנים מיקרי הקרבה ועי' רש"י חולין (קכ) והארכתי לעיל סי' ד' אות מ"ד] ואברי עולה וכן ניתנין למעלה שנתערבו בניתנין למטה ומתן אחת במתן ארבע. אבל חולין גמורים שרו לכ"ע לשם עצים ומים. וכן נתערב בדם הפסולין בדם התמצית. וכן מוכח לקמן (עט) וכו' ע"כ. מפורש מהתוס' דס"ל דבפסולין לכ"ע אי"ל רואין. ואם כן ניחא ק' לכ"ע אפילו למ"ד כל"ש מקדשין שלא מדעת. זה דוקא היכא דמעלן ע"ג המזבח ורוצה שהמזבח לא יקדשו אז שפיר המזבח מקדשו. משא"כ היכא דמעלן לשם עצים דאז לא הוה כלל עלה שם הקדש שפיר לא שייך שיחול עלה שם קדושת המזבח. ועי' מתני' תרומות (פי"א מ"ה) גרעיני תרומה בזמן שמכניסין אסורין השליכן מותרין עיי"ש ובתוס' זבחים (פ"ו) מבואר דדבר דמשליכן ואין חושבו בטל משם אוכל וכ"כ הרמב"ן ריש פסחים לענין ביטול חמץ מטעם כיון דמבטלו כעפרא דארעא שוב בטל ממנו השם חמץ ועי' פסחים (לד.) ואכ"מ. ואם כן ניחא שפיר ק' דלעיל להר"מ ז"ל וכן מהראב"ד דשורפן ע"ג המזבח והכבש למה אין המזבח והכבש מקדשו אבל לפי"ד ניחא כיון דמעליהו לשורפו. שוב אין מקדשו לכ"ע, לא מיבעי אם נימא דשריפת קדשים פסולין אף דטעון מקום קדוש עי' זבחים (קה) ופסחים (כד). לא הוה רק כליון מן העולם בלבד כמש"כ התוס' זבחים (צו.) ד"ה אלא וכן הביא שיטת הראשונים בח"ס על סוגית מע"ז בסופו דכן אי"ל. בודאי ניחא שפיר. דזה גופא מיקרי דמעלן לשם עצים ואין המזבח מקדשן כלל. אפילו למ"ד כלי שרת ומזבח מקדשי שלא מדעת. ואפילו לפי מה שדן בט"א ועוד אחרונים ששריפת קדשים הוה עצם מצוה גם כן ועי' שבת (כד:) ברש"י ד"ה עולת ועי' מעילה (י.) מהו דתימא בשר ק"ק שנטמא אית להו מצות שריפה לכהנים וכבר האריכו בזה, ולא הוה רק מחמת כליון, מכל מקום היכא דחושבו להדי' לשם עצים דודאי גם כן מקיים המצוה. ואם כן לכ"ע יכול לשורפו ע"ג המזבח ואין המזבח מקדשו:

כג) ובעיקר הק' מהראב"ד תמיד (פ"ד) דכ' דשורפין הקדשים שנפסלו ע"ג כבש הא הכבש מקדשו. וכבש יש לו דין מזבח לכל דיניו עי' זבחים (פ"ד) ומנחות (נז) וכ"מ. ובתוס' עזרה על תו"כ פ' צו (פ"ב מ"ג) כתב דלמ"ד עושין מערכה ע"ג סובב בזבחים (סה.) ה"ה ע"ג הכבש, ועי' תוספתא (פט.) דקרבנות דגרסינן להדי' דאין לינה מועלת ע"ג כבש. כמש"כ התוס' יומא (מה:) ד"ה סודרן והמפרש בתמיד (כח:) וזה תלי' אם עושין מערכה, כמו שהארכתי הרבה בסי' ג' ואם כן שוב להוי הוא גופי' הקטרה. מחמת דהכבש מקדשו. למ"ד דכלי שרת והכבש מקדשין שלא מדעת. וי"ל דראיתי בצפנת פענח בבירור הסוגיות. דכ' דאפילו למ"ד דהמזבח מקדש שלא מדעת. מכל מקום כבש שאני דלכ"ע אין מקדש שלא מדעת עיי"ש טעמו ונימוקו. ולפי"ד ניחא בפשטות דאפשר שלא מדעת. ולענין כבש כ"ע אי"ל דהכבש אין מקדש אלא מדעת, ופשוט. וכן יש לדון עפי"ד התוספתא (פ"ט) דקרבנות וכולן שעלו ונמצאו פסולין לא ירדו. ודייק מזה בח"ד (הספרדי) דדוקא שלא ידע והעלן בשוגג מה שאין כן במזיד דאז אין המזבח קולטו. והגם שכ' דמדאורייתא אין שייך לומר דקנסינן לי' דהכהן חטא והמזבח קנסינן, מכל מקום זה דין מבואר מהתוספתא דדוקא בשוגג. משא"כ במזיד דאז לא שייך בהו קליטת המזבח עיי"ש. ואם כן יש ליישב הק' דלעיל האיך שורפין ע"ג המזבח והכבש, כיון דהעלן במזיד ע"ג המזבח לצורך שריפה שוב לא שייך בהו קליטת המזבח לכך שפיר יכול לשורפן, אמנם יש לדון דלהטעם שכ' בת"ד ואפשר דלכך ירדו מטעם דהוה מצוה הבאה בעבירה עיי"ש ועי' סוכה (ט'.) בתוס' ד"ה ההוא ודף (ל'.) ד"ה משום וכבר האריכו בזה לענין מצוה הבאה בעירה אם מעכב או לא. וכן אם לא חילקה התורה בכמה ענינים עי' תוס' גיטין (ג':) ד"ה וכו' דכ' דאין חילוק ועי' תוס' זבחים (ז:) ד"ה ריצה ותוס' פסחים (יא.) ד"ה קוצרין וכבר האריך בזה בשדי חמד. ויהי' נפ"מ לנ"ד וא"ל:

כד) מנחות (צה:) אחת שתי הלחם ואחת לחה"פ לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים. ואינן דוחות את השבת. ופריך הש"ס ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש ואין דוחה את השבת איפסלה בלינה. והנה יש להבין למה תנור מקדש הא אפשר שיהי' שלא מדעת וכלי שרת אין מקדשין שלא מדעת. ועי' בברכה"ז מנחות (עב) שהאריך בזה וכ' דהסוגי' אזלא אליבי' דמ"ד דכלי שרת מקדשין שלא מדעת. ובזה מיישב הק' על הר"מ דפסק כסתמא דמתנ' דאפייתן בפנים ואינן דוחות את השבת, משום דלשיטתו אזיל דפסק בה' פסוהמ"ק (פ"ג הי"ט) דכל"ש אין מקדשין אלא מדעת, לכך שפיר יש תקנה שיאפן בפנים ואף על פי כן אין נפסל בלינה דהתנור אין מקדשן. עיי"ש. אמנם יש לעיין לתי' התוס' דף (ז'.) במנחות וסוכה (נ) דכיון דהוה גם כן שלא בזמנן אז אפילו ר"י א"ל כל"ש אין מקדשין שלא מדעת. א"כ שוב תקשה מה פריך הש"ס הא איפסלה בלינה הא אפשר שלא מדעת ושוב אין הכלי שרת מקדשו ואין נפסל בלינה. ובפרט לשיטת המאירי סוטה (יד.) דבמנחות הנאפות כ"ע אית לי' דנותן הפתיתין בכוונת קדושה. משום דכל"ש אין מקדשין שלא מדעת, ויתבאר בע"ה הלאה. אם כן שוב לכ"ע אם הי' שלא מדעת אין מקדש. וכן לשיטת הרא"ש בי"ב (צו) שהבאתי לעיל דכ' דאם כוון להיפך לכ"ע לא קדיש אם כן שוב יש תקנה שיכיון בפירוש שלא תתקדש. [אמנם לפי"ד לעיל באות י"ד יש לדון] והכא ליכא לתרץ כמו שכ' השטמ"ק מנחות (נא) שנזכר לעיל כיון דהתורה הצריך כלי שרת. ר"ל קדושת כלי שרת. לכך אי אפשר לאפות במחבת ויכוון שלא תתקדש עיי"ש. דש"ה דהתורה כתבה בפירוש מחבת מה שאין כן בנ"ד דלא כתיב להדי' בתורה שיאפה בתנור קודש אם כן שוב יש תקנה וכן מבואר להדי' מתוס' מנחות (נא.) ד"ה הרי לענין שלא בזמנן עיי"ש. ודוחק לומר דסוגיית הש"ס אזיל אליבי' דרב עמרם במנחות (ז.) וזעירי בסוכה (נ) דס"ל דאפילו בכה"ג דהוה שלא בזמנו דאפילו יהי' מדעת גם כן לא יהי' הקידוש כ"כ בשלמות. וכן לענין קמיצת זר. מ"מ למ"ד כל"ש מקדשין שלא מדעת מקדש אבל לפי"ד שהארכנו לעיל דהיכא דרוצה מעשה הדבר זה הוה מהדעת הנצרך לקידוש. אם כן ה"ה בנ"ד כיון דרוצה שתאפה זה גופה הוה הדעת ומקדש שתיפסל בלינה (ועי' בטה"ק מש"כ בזה). ופשוט:

כה) ובעיקר דברי המאירי סוטה (י"ד:) שהבאתי אעתיק לשונו שם. בא"ד כ' ואחר שהביאה אם הוא מנחה סתם סתם שהוא מנחת הסולת נותנה לכלי שרת ומקדשה בכל"ש. ר"ל שנתינתו מקדשתו בתוכו אף על פי שלא היתה כוונתו שתהי' קדושה בכך. ואם היתה מן המנחה הנאפת אופה במקדש ופותת ונותן הפתיתין בכלי שרת בכוונת קדושה ואח"כ נותן עלי' שמנה עכ"ל. מפורש מדבריו דמחלק בין מנחה סתם. דאין צריך שיכוין רק זה גופי' הנתינה בתוכו מקדשתו. מה שאין כן במנחת מאפה ס"ל דצריך ליתן בכוונת קדושה. וביאור דבריו נראה לענ"ד לומר עפי"ד התוס' סוכה (נ'.) ד"ה חזקי' ותוס' מנחות (ז') ד"ה אר"י דכ' דשיטת ר"י וחזקי' אף דס"ל כלי שרת מקדשין שלא מדעת. זה דוקא היכא דמדעת יקדשו קידוש גמור. וגם שיהי' בזמנו משא"כ היכא דיהי שלא בזמנו, או כגון שלא יקדשו קידוש גמור אפילו כשיהי' מדעת. אז ס"ל דהכלי שרת אין מקדשו אלא מדעת עיי"ש. מבואר מזה אף דבאמת למ"ד דס"ל כלי שרת מקדשין שלא מדעת מקדש אפילו כשאומר להיפך. אם כן חזינן מזה דלא אגידא כלל בדעתו של הנותן לכלי. ואם כן מה לי אם הוא בזמנו או שלא בזמנו. וגם אם מקדש קידוש גמור או קדושה קלישא. ואף על פי כן מדכתבו התוס' לחלק מבואר דשיטתי' הוה. כיון דאפילו כשיהי' מדעת אז גם כן לא יהי' עתה הקידוש הרבה. או דהוה שלא בזמנו. אין בהנתינה להכלי שרת כח הרבה. שנקדשו, ויתפיסנו בקדושה כזו, כעין זה במנחות (מז.) לאביי לא תפיס פדיונו משום דאין בה כ"כ קדושה שיתפיס הפדיון עי' ברש"י ותוס' שם ופסחים (י"ג) וכן בבכורות (ט"ו:) גבי וולדות בעלי מומים כונסן לכיפה משום דא"א. ליפרקינהו לא אלימי למיתפס פדיונן. וה"ה בנ"ד כיון דהכלי שרת אין נותן בה הרבה קדושה. אין באפשרותה שיקדש גם בלי דעת בעלים. דהא אף דלא אגידא בדעתו. מכל מקום חזינן דבמנחות (ז.) קאמר הש"ס דבנפל ממילא לא מקדש לכ"ע, חזינן דעכ"פ מעשה גברא צריך. ואם כן היכא דנותן מדעת שיקדש, אז הנתינה לכלי שרת הוה יותר בשלימות וזה בדעתו שיקדש הוה המסייע שתתקדש. [דעי' מה שהארכתי לעיל אות (ט"ז) היכא דנותנו למדידה אז לכ"ע לא קדיש, ואם כן בזה שמכוין שתתקדש מיקרי דמסייע להנתינה] לכך היכא דהקדושה הוה קלישא אז צריך דעתו וכוונתו שיתקדש ואז קדוש, משא"כ היכא דלא מכוון דלא קדוש:

ולפי"ז מובן היטב דברי המאירי סוטה (יד) דכ' דמנחת מאפה נותן בכוונת קדושה. משום דכיון דהוא כתב שם ואם היתה מן המנחות הנאפות "אופה במקדש" חזינן דס"ל דתנור מקדש כמו שמדייק הש"ס מנחות (צה:) אפייתן בפנים אלמא תנור מקדש. ועי' זבחים (צו.) ותוס' ד"ה ה"ג ומנחות (סג.) דהתנור מקדש. ואם כן כיון דכבר נתקדשה בתנור, שוב יש בה קדושה לענין כמה דברים שלא יפדה עוד כמו שקדשו בכלי אין להם פדיון במנחות (ק':) ועי' מעילה (ט.) ועי' בפיהמ"ש להר"מ וברע"ב שם שמחלק אף דהתנור מקדש מ"מ לענין לינה אין מועלת. וטה"ק מנחות (צה)] ומנחות למו.) בתוס' ד"ה ואיזה ופסחים (יג) ואם כן אף דע"כ ס"ל להמאירי דהכלי שרת פועלת קדושה בעצם המנחת מאפה. ולא הוה לבד כדי שיקמוץ מכלי שרת שזה מעכב כמש"כ רש"י מנחות (כו:) דכלי שרת בתחילת המנחה לכ"ע צריך וכן מבואר שם מהש"ס דמעכב לכ"ע וכבר הערו על התפא"י מעילה (פ"ב) דכ' דאין מעכב אמנם יש לחלק בין מנחת מאפה וכדומה דעכ"פ נתקדשו ואכ"מ] רק דנותן בו ג"כ קדושה, דאם לא כן מה זה שכ' דצריך ליתן בכוונת קדושה הא לא צריכין כלל שתתקדש. מפורש דס"ל דהכל"ש מקדשו אף דכבר נתקדשה בתנור, וקדושה כזו הוה רק מעט. דהא כבר נתקדשה בתנור לכמה דברים. לכך ס"ל להמאירי כיון דאין נותן בו רק מעט קדושה. ע"כ צריך גם כן כוונה להקידוש דאל"כ כיון דהכל"ש אין פועלת הרבה קדושה בהמנחה שוב אין כחה שתתפוס קדושה כזו בלתי כוונת קידוש בעלים. כמו שהארכנו, ויש לדון בזה ולחלק בין הנושאים וא"ל:

כו) וממילא עפי"ד המאירי סוטה (יד) יתיישב שפיר גם כן דברי התוס' חגיגה (כג:) ד"ה שאם ותוס' יומא (מו:) ד"ה כי דכ' ר"ת דלכך לא נתקדשו הגחלים במחתה של כסף מטעם דכלי שרת אין מקדשין שלא מדעת והק' בתוס' עליו הניחא למ"ד כל"ש אין מקדשין שלא מדעת אלא למ"ד מקדשין מא"ל. ועוד הק' הא כבר נתקדשו הגחלים בהמזבח וכ' השיח יצחק לפרש דהק' הוה על ר"ת. דכיון דהוה ג"כ על המזבח ונתקדשה כבר שוב ג"כ הכל"ש מקדשו שלא מדעת, וחי' מתאים עם זה שהארכנו לעיל דהטעם הוה למ"ד כלי שרת מקדשין שלא מדעת דסתמא לשמה קאי, ואידך ס"ל כיון דמקודם הי' עלה רק קדושת פה ועכשיו נתחדשה הרבה לא שייך לומר סתמא עומדת הלאה כמו שעמדה עד עתה. דהא אדרבה דעכשיו רוצה שקדושתה יהי' יותר משהי' קודם. לכך שפיר היכא דכבר נתקדשה על גבי מזבח שוב סתמא לשמה קאי. ומתקדש לכ"ע אף שלא מדעת. אמנם המאירי ס"ל להיפך דכיון דכבר נתקדשה המנחה בתנור לכך צריך דעת, והטעם הוה כמו שהארכנו באות הקדום. ולפי"ז יש לומר דבזה פליגי ר"ת והמקשן. דר"ת תי' דהמחתה לא קדשה מטעם דכלי שרת אין מקדשין שלמ"ד. ומה שמקשה הא המזבח מקדשו זה אדרבה הוה הוכחה וסעד לדברי ר"ת דכיון דהי' ע"ג המזבח א"כ כבר יש בה קדושה. רק דהמחתה רוצה להוסיף בה מעט קדושה. דאל"כ דהמחתה אין נותן בה שום קדושה רק דהתיתוי צריך להיות בכלי שרת שוב לא צריכין כלל לדעתו וא"כ כיון דהמחתה נותן בה מעט קדושה. ובכה"ג לשיטת המאירי לכ"ע אי"ל דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת. וזה ר"ל ר"ת דכלי שרת אין מקדשו שלא מדעת אליבי' דכ"ע תי'. וממילא יתיישב גם כן קו' התוס' למ"ד דכל"ש מקדש שלא מדעת מא"ל. אבל לפי"ז ניחא דר"ת ר"ל ליישב אליבי' דכ"ע דהמחתה אין מקדשו לכן שפיר מותר לאבדן ועי' תו"י וריטב"א יומא (מד:) וראב"ד (פ"ו) דתמיד [ומה שיש להעיר ממנחות (ז) לענין קידש קומץ יש לחלק בין לקדש הפתיתים ובין לקדש קומץ שנברר החלק גבוה מחלק שיריים ועי' מש"כ באות (ה) וא"ל יותר]:

תוכן העניינים

בכורי אביב (רוטנברג)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה