אור ברסלב

בכורי אביב (רוטנברג)· רבי משה רוטנברג

סימן ו

סימן ה

בענין לאכלה ולא להפסד בפירות שביעית

א) ביומא (פ"ו ע"ב) למה הדבר דומה לשתי נשים שלקו בבית דין אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית וכו' הודיעו על מה היא לוקה הביאו פגי שביעית ותלוי בצוארם [וכתב רש"י פגי שביעית תאנים שלא בשלו כל צרכן ורחמנא אמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה (ויקרא כ"ה) לאכלה ולא להפסד עכ"ל. וכ"כ המאירי שם דעברה על מש"כ לאכלה ולא להפסד. [וע"כ היינו מלקות מרבנן כמו שציין מהרי"פ שו"ת הריב"ש סי' (פז) דלקתה היינו מכות מרדות דהא הוה רק לאו הניתק לעשה ועי' בתשב"ץ בזהר הרקיע מ' (סו) ודברי המגילת אסתר על הסהמ"צ בהשמטות עשין (ג) וכבר תמהו עליו ועי' ברש"ש יומא (פ"ו) ואכ"מ] והנה על סוגי' זו יש לדקדק למה נקט הלשון שאכלה פגי שביעית האם באכילתה עברה על איסור הא עיקר איסורה הוה במה שמפסדת פירות שביעית והתורה אמרה לאכלה, ואם כן עיקר איסור הוה במה שקצצה מן האילן, כמש"כ הש"ס פסחים (נ"ב ע"ב) ר"א קץ כפנייתא [עם תמרים קטנים שלא בישלו ועי' תוס' מנחות (פ"א) ד"ה מרכיבין] בשביעית ופריך הש"ס היכא עביד הכי לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד עיי"ש. וכן במתני' שביעית (פ"ד מ"ז) מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית וכ' הרע"ב משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד ואם אכלן קודם בישולן היינו הפסד עכ"ל וכ"כ הר"ש שם ועי' שם (מתני' ו') מאימתי אין קוצצין האילן בשביעית ב"ש אומרים כל אילן משיוציא וכו' וכ' הרע"ב משום דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד ע"כ וכ"כ הר"ש שם ואם כן בנ"ד נמי עיקר איסורה הוה במה שקצצה ולמה נקט הש"ס שאכלה פגי שביעית. דמשמע דבאכילתה עברה על לאכלה ולא להפסד, ואדרבה דבאכילתה לא די שלא עברה על איסור דהא כבר נפסדה, רק עוד באכילתה עתה לאחר שנקצצה מן האילן מקיימת מצוה ותע"ב. עי' בתוספתא שביעית (פ"ו) אין מחייבין אותו לאכול קנובת של ירק ולא פת שעיפשה ולא תבשיל שעברה צורתו וכו' ואין מחייבין אותו להיות גומע אניגרון ואסניגרון ולשתות יין בשמריו ע"כ והובא ג"כ בירושלמי (פ"ח ה"ב) מבואר מהתוספתא דרק חיוב ליכא אבל ודאי אם אוכלו תע"ב כדי שלא ילך לגמרי לאיבוד ואם כן שביק הש"ס דילן עיקר הדבר במה שחטאה ונקט אכילה שבזה מקיימת המצוה דלואכלה ועוד יש להבין למה דוקא נקט הש"ס שאכלה פגי שביעית לנקוט סתמא שהפסידה פירות שביעית כיון דעיקר האיסור שאכלה הפגי שביעית הוה מטעם דהפסידה פירות שביעית אם כן לנקוט סתמא שהפסידה פירות שביעית:

ב) וביותר יש להעיר על הספרי פרשת פנחס (פסיקא קל"ז) הביאו גם כן דברי הש"ס רק בזו הגירסא וז"ל משל למה"ד לב' נשים שהיו לוקות בב"ד אחת לוקה על שקלקלה ואחת על "שגנבה" פגי וכו' תלו לה הפגים בצוארה ומכריזין לפני' על הפגים זו לוקה ע"כ וזו הגירסא א"א להולמה מה ר"ל אם מחייבינן מחמת גנבה שגנבה. [וע"כ היינו מכות מרדות דהא לא תגנוב הוה ניתוק לעשה בחולין (דף קמא)] א"כ מה לי אם גנבה פגי שביעית או חפץ אחר, וגם מה שייך שגנבה פגי שביעית הא שביעית הוה הפקר לכל ואין ע"ז שום בעלות של איש פרטי. ואדרבה שמעינן ממתני' שביעית (פ"ד מ"ב) ב"ש אומרים אין אוכלין פירות שביעית בטובה ובה"א אוכלין בטובה ושלא בטובה ורי"א חליף הדברים וכן הוא המחלוקת בתו"כ פר' בהר (לפ"ת) ועי' ירושלמי שביעית (פ"ד ה"ב) דע"ז איסתכו ר"ט והיו חובטין אותו במקלות ולא עבר על דברי רבו עיי"ש ואם כן מה שייך ע"ז לומר דין דגנבה הא הוה הפקר ואדרבה מצוה קעבדא שלא שאלה רשות מבעלי' דב"ה המה רק מתירים שיכול לאכול גם כן בטובה אבל דא ודאי דיותר עדיף אפילו לב"ה אם אוכל שלא בטובה. ועי' ספרי (ר"פ) ואתחנן דשם הגירסא שאכלה פגי שביעית ועי"ז לקתה עיי"ש. ועי' במד"ר פר' דברים (ב') ומד"ר ויקרא פר' (לא) דגרסי' למה"ד למלך שגזר כל מי שילקט ויאכל פירות שביעית מחזירין אותו בקומפין הלכה אשה אחת ולקטה ואכלה [פירות שביעית) וכו' ותלו הפגין על צוארה והער' למה גזר המלך שלא יאכל פירות שביעית הא מותר באכילה. וע"כ צ"ל דהא דקאמר שלא יאכל פירות שביעית ר"ל פגי שביעית כמו שמסיק. [וי"ל גם כן באופן אחר] וזה קצת יותר מפורש מדברי הש"ס דילן דהעבירה הי' על שלקטה ואגב נקט ג"כ ואכלה דכן הוא הדרך שמלקט לצורך אכילה, אמנם במד"ר שם פר' (יט) הוה הגירסא רק דאכלה פגי שביעית כמו גירסא הש"ס דילן והספרי (ר"פ) ואתחנן וזה צ"ב כמו שהארכנו באות הקדום. דבאכילתה לא עבדה איסור רק אדרבה מקיימת עוד מצוה בזה שאכלה פגי שביעית דלולי שאכלה הי' נפסדת לגמרי:

ב) ונראה לענ"ד ליישב דהנה ידוע שיטת הפוסקים אם צריך לאפקורי בפה או דהוה אפקעתא דמלכא עי' ר"ה (טו) ברש"י ותוס' ומהרי"ט (מב) ותשב"ץ בזוהר הרקיע מ' (סו) כתב שצריך להפקיר בפה ועי' בסמ"ג עשין (קמ"ז) וברע"ב ור"ש ומהר"י בן מלכי צדק שביעית (פ"ד מ"ב) וכבר האריכו בדברי הש"ס נדרים (מב) ומב"מ (קט) ואם כן ה"ה לנ"ד הן אם אמרינן דהוה אפקעתא דמלכא או דצריך הפקר פיו. מ"מ כי היה הפקר רק בכה"ג שהדבר כבר ראוי לאכילה ויכול לאכלה [ובפרט לפי"ד שיטת הרמב"ן בסהמ"צ בהשמטות (עשין ג') דיקיים המצות עשה דלאכלה עיי"ש ובמגילת אסתר] משא"כ היכא דהפרי היה עדיין פגה ולא מיתחזיא לאכילה שוב אוקמא ברשותא דמרה קמא ולא הוה עדיין הפקר. אף דלמחרתו כשיתבשל יהי מותר באכילה מ"מ היום כיון דאסור באכילה לא מיקרי עדיין הפקר [מ"מ כל דין פירות שביעית יש עלה דהא לכולם אסרינן לאכול קודם שנגמרה במתני' שביעית (פ"ז מ"ז) ותו"כ פר' בהר (לפ"א) וכ"פ הר"מ בה' שמיטה (פ"ה הט"ו)] ועי' בירושלמי פאה (פ"ז ה"ג) על מתני' המניח כלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר הר"ז גוזל את עניים ע"ז נאמר אל תסיג גבול עולם וכ' הירושלמי שהוא גרם לו שלא ירד לארץ [ועי' בפ"מ] וראיתי שפי' כיון דגרם שלא יהי' פרט מיקרי גזל. דגרם בגזל אסור. ואם כן בנ"ד הוי הדבר להפך דהשתא הוי גזל בעוד שהוא פגין ולמחרתו לא יהי' גזל כשיתבשל ג"כ י"ל דהוה בסוג זה ועי' בפיהמ"ש להר"מ שביעית (פ"ד מ"י) על מתני' מאימתי אין קוצצין את האילן בשביעית וכו' וז"ל אסור לקצוץ אילנות דשנה שביעית כשיתחילו לשאת פרי ולהוציא פרח מפני שהוא גוזל בני אדם שהקב"ה נתן פירותיהם לכל בני אדם ע"כ ועי' ברע"ב שם ואני שמעתי כיון דאפקרינהו רחמנא לפירות אם יקצצם הוי גוזל את הרבים ע"כ מפורש דגם בזה שייך ענין גזל, ולפ"ז יש ליישב ד' הספרי דנקט שגנבה פגי שביעית ר"ל כיון דהיו פגין ואם כן לא חזו לאכילה ושוב לא שייך לומר דהשדה כבר הפקר לכו"ע וא"כ שפיר שייך לשון גניבה בפגין של שביעית. וזה דוקא היכא דאכלה הפגי שביעית שפיר שייך לומר דעברה על איסור גניבה. משא"כ אם רק קצצה מן האילן ולא אכלתו זה לא מיקרי שגנבה רק שהזיקה פגי שביעית. וע"ז ודאי אין כאן איסור גניבה רק חיוב תשלומין של מזיק ועי' מעילה (י"ט) דאם מזיק את התרומה וכן אם מזיק את הקדש פטור [ואין רצוני להכניס עתה בזה אם גם עברה על לא תשחית וי"ל. ובפרט לפ"ד הרא"ש תמיד (כח.) דבבגדי כהונה לא שייך לא תשחית דהפקר ב"ד הפקר עיי"ש ואם כן י"ל לנ"ד ואכ"מ] משא"כ היכא דאכלה דאז קניא לי' בפיה כמ"ש בכתובות (ל':) ועי' בתוס' ד"ה ואי דבפיו קנאו עיי"ש ואפי' גזלן ג"כ צריך קנין כמ"ש הירושלמי שביעית (פ"ח) גזלן צריך קנין ועי' תוס' ב"ק (ע') ושם דף (ס"ו) ובתוס' ובר"ן נדרים (פ"ה) ור"ש משנ"ץ תו"כ ויקרא (פרש' יג ה"ז) ועי' כתובות (ל"א) ובכ"מ וה"ה דיכול לנקוט שאר קנינים דקנה רק כיון כדי שלא תהי' מזיק הפגין אכלתם ואם כן ממילא בזה גם כן קנתה את הפגי שביעית ועי"ז עשתה איסור גניבה ולפ"ז ממילא מיושב הכל וגם מה שהק' למה נקט ואכלה הא אדרבה באכילתה עבדה טפי מצוה אבל לפי"ז ניחא דבאכילתה עבדה האיסור ואפשר דגם הבבלי יומא (פ"ו:) ר"ל גם כן בכוונת של הספרי ומיושב הכל וגם המד"ר כן נראה לחומר הנושא:

ואפילו אם נימא כפי פירושו של רש"י ז"ל דנקט דעברה על עשה דלאכלה ולא להפסד גם כן יש ליישב לפ"ד דלעיל דלמה נקט הש"ס ולאכלה הא באכילתה לא עבדה שום איסור, דהנה כבר הבאתי לעיל דברי הפיהמו"ש להר"מ שבועות (פ"ד מ"ו) וכ"כ הרע"ב שם דאם קצצה אילנות הוי גוזל את הרבים עיי"ש ובאמת הקשה הגרי"ע ז"ל בגליוני הש"ס פסחים (נ"ב) לפ"ד הר"מ למה אין לוקין אם הפסיד פירות שביעית מטעם דהוה גוזל את הרבים והכא ליכא להשבון כמ"ש הש"ס ב"ק (צ"ד) וביצה (כ"ז) ולא תירץ עיי"ש הגם דבאמת גם הבעלים יכולין לזכות אחר שנתלשו ועי' ירו' שביעית (פ"ד הי"ב) רק דזה דוקא באופן דהתורה התירה משא"כ בכה"ג דמפסידו שוב מיקרי גוזל את הרבים [ומובן יותר עפ"ד יד הרמה סנהדרין (נ"ו) דכ' דלכך כל דבר שרחמנא לא התירה ממילא עומדת באיסורא קמא דאדם הראשון עיי"ש ואם כן ה"ה בנ"ד וא"ל] ואם כן לפי קושייתו י"ל דשפיר לקתה ע"ז מן התורה דגזלה את הרבים ולא צריך למ"ש בריב"ש (סי' פ"ז) דהוה רק מכות מרדות וזה שכ' רש"י דעברה עמ"ש לאכלה ולא להפסד ר"ל כיון דאין לה רשות לזכות בזה בכה"ג דמפסידה שוב הוי גזל ממש ולא הוי ניתק לעשה כמו על גזילה (חולין קמ"א) כמו שהבאתי לעיל ואם כן שפיר לקתה ולכך גם כן דוקא נקט פני שביעית ולא שגנבה שאר חפץ דמשום דהתם הוה ניתק לעשה. וגם אפשר לומר דלכך נקט שביעית דלא הוה בזי' מילתא כ"כ דרצתה לקיים המצוה בזמן מוקדם ואעפ"כ עברה על איסור ובפרט שהאריכו דחטא משה ואהרן הי' לש"ש. לכך הוי דומה לדומה וא"ל:]

ד) ובעיקר דברי הפיהמ"ש להר"מ שביעית (פ"ד) שהבאתי דכ' דלכך אסר לקצוץ אילני שביעית מטעם גזל הרבים, וכבר תמה עליו התוי"ט ז"ל שם על מקומו והק' מי כעורה לי' דברי הש"ס פסחים (כב) דכ' דלכך אסור לקצוץ אילנות מטעם ולאכלה ולא להפסד ועי"ז הכרח לי לומר דהר"מ לא רצה על ידי טעמו להוליד דין חדש רק טעם בעלמא להסביר קאתי ולא כרע"ב שם דכ' דאלו הוה ב' טעמים עיי"ש. אמנם לענ"ד יש ליישב דברי הר"מ והרע"ב דע"כ הכרח לי' לכ' דהטעם הוה דגוזל את הרבים. ונקדים לבאר מה הוא האיסור דאכילת פגי שביעית. דהנה הר"מ בשביעית שם (פ"ד מ"ז) מאימתי אוכלין פירות האילן כ' וז"ל אמר הכתוב בענין שנה שביעית מן השדה תאכלו את תבואתה ואמרו אינו נאכלת עד שתהי' תבואה ואסור לאכלה עד שתהי' ראוי' לאכילה עכ"ל. וכ"כ בה' שמיטה (פ"ה הט"ו) וכ"כ בסמ"ג עשין (קמ"ז קמ"ח) וז"ל ואין אוספין פירות שביעית עד שיגיעו לעונת המעשרות שנאמר תאכלו את תבואתה אינו נאכלת עד שתעשה תבואה ע"כ. אמנם שאר הראשונים לא ס"ל כן רק הטעם הוה לאכלה ולא להפסד כמש"כ הר"ש בשביעית (פ"ד מ"ז) וברא"ש וברע"ב ופי' מהר"י בן מלכי צדק שם והנה דרשת הר"מ הוא בספרא בהר (פ"א מ"י) וז"ל תהי' אף להדלקת הנר אף לצבוע בה צבע כל תבואתה מלמד שאין נאכלת אלא תבואה מכאן אמרו מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית הפגים משהזריחו וכו' עיין שם וכ' הר"ש משנ"ץ שם שאין נאכלת אלא תבואה ולא קודם שנתבשלו הפרי דאז הוה הפסד [הובא בר"י קורקס ז"ל על הר"מ בה' שמיטה (פ"ה הט"ו) עיי"ש מה שהאריך וכשיטת הר"ש גם כן אי"ל להראב"ד וקרבן אהרן על ספרא (פ"א) בהר שם דהטעם דקרא הוה גם כן מטעם לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד ובתוס' ראשון לציון על המשניות הק' על הר"מ (פ"ד מ"ז) דשביעית הנ"ל דכ' טעם חדש על הא דאין אוכלין הפגי שביעית וחי' שלא ראה דברי הספרא) ועי' יומא (פ"ו ע"ב) שאכלה פגי שביעית וכ' רש"י דכתיב לאכלה ולא להפסד וכ"כ במאירי שם אמנם בשו"ת הריב"ש סי' (פ"ז) כ' וז"ל לא אמרו שאכלה פירות שביעית אלא פגי שביעית והפגין אסורין עד שיגיעו לעונת המעשרות מדכתיב בקרא תאכלו את תבואתה עד שתהא תבואה כדאיתא בתו"כ וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ה' שמיטה וכו' ע"כ. ופליג בזה על רש"י ומאירי דנקט האיסור דלאכלה ולא להפסד:

וביאור מחלוקתם נראה דתליא בזה אם חל על פירות שביעית תיכף דין שביעית לכל פרטי דיני' אף טרם אתחזי לאכילה או לא. דאם נאמר דחלה אם כן אף דעדיין לא נחתה לחיוב אכילה מ"מ נזהר עליו שלא להפסידו לכך שפיר אשמעינן מהקרא דלאכלה ולא להפסד דאסור לאכול פירות שביעית. משא"כ להשיטות דיליף מתאכלו את תבואתה ס"ל דעיקר חיוב שלא להפסידו הוה כדי שיאכלו וא"כ כיון דעדיין לא באה לכלל חיוב אכילה לא הי' כלל החלות דאיסור לאכלה ולא להפסד. ולכך שפיר איצטריך קרא מיוחד לגלות דזה לא הוה מחמת דאתה מפסידו רק דעדיין לא הורשה לך התורה לאכלה כעין שכ' היד רמ"ה בסנהדרין (נ"ו) הנ"ל לענין אדם הדאפון אם אכל בשר דכ' דאיסורו הוי מחמת דרחמנא עדיין לא התירה לו לכך ממילא אסור באכילה עיי"ש וה"ה בנ"ד בשביעית גילתה התורה דאסור לך באכילה קודם שתהי' נתבשלה והוי תבואה ועי' ירושלמי שביעית (פ"ח ה"ב) ובתוספתא (פ"ו) דאין מחייבין אותו לאכול תבשיל שעבר צורתו משום דאין זה דרך אכילה אף דעי"ז יתקלקל ויפסד לגמרי מ"מ כל שאתה אין נזהר על אכילתו אי אתה נזהר על שמירתו. ועי' ירושלמי שביעית (פ"ד מ"ו) לענין הפגין משהזריחו דאוכלי בהן את פתו בשדה ובעי אם מותר לעשות בהן מלוגמא מאחר שהוא אוכל בהן פתו בשדה יהא אסור דאוכלי אדם אין עושים מהן מלוגמא (ב"ק ק"ב) וכ"מ או מאחר שהוא מכניסן לתוך הבית הבית יהא מותר [ור"ל שמ"מ הא אסור עדיין להכניס לביתו עי' פנ"מ] מבואר גם כן כיון דעדיין לא הוה אוכל כ"כ שוב מותר לעשות מהן מלוגמא עיי"ש וה"ה בנ"ד כיון דעדיין לא הוי רק פגין שוב גם כן אין מוזהר על הפסידו. לכך איצטריך קרא לאסור מטעם דצריך להמתין עד שתגמור ולא מחמת שלא יפסיד כנ"ל [ויומתק מעט יותר עפ"ד המחלוקת הרמב"ן בסה"מ בהשמטות (עשין ג') דמנה גם כן מ"ע דלאכלה פירות שביעית ולא להפסד ופליג על הר"מ וכתב המגילת אסתר ליישב דהר"מ ס"ל דזה ל"ה מ"ע בעצם אכילה רק כדי שלא יופסד ודו"ק וא"ל]. ובדברינו אלה מחלקו אלו הראשונים ז"ל [והא דאיצטריך קרא מיוחד בתו"כ בהר כמ"ש הק"א לאסור לאכול קודם שתתבשל תיפ"ל דכ' לאכלה ולא להפסד לפ"ד הראב"ד ור"ש משנ"ץ וק"א. וכן לפ"ד הר"מ בה' שמיטה לפי"ד דלעיל למ"ל ב' למודים י"ל דאיצטריך קרא לאשמעינן דזה מיקרי הפסד דלא נימא כשיטת הר"י קורקס בה' שמיטה (פ"ה הט"ו) דכתב דלכך לא ס"ל להר"מ כאותה השיטה מטעם דאדרבה אם הוא אכלו בעודה פגין מה שייך הפסד וא"ל]:

ולפ"ז ניחא הכל כיון דהר"מ אי"ל דלכך אין אוכלין פירות קודם שנתבשלה מטעם קרא תבואתה דדוקא בשעה שהוא תבואה ואם כן מבו' דס"ל דקודם שיגיע הזמן דאכילה לא שייך לומר ע"ז האיסור דלאכלה ולא להפסד כמו שהארכנו. ואם כן שוב בשביעית (פ"ד מ"ו) שם על מתני' דאין קוצצין אילנות משיתחיל קצת להיות בהם פרי. ע"כ צריך לומר דהוא מטעם גזל דגוזל את הבריות שהקב"ה נתן פירותיו לכל אדם דליכא למימר דלכך אסור לקצוץ אילנות מטעם לאכלה ולא להפסד הא כיון דעדיין לא חזי לאכילה ואם כן שוב לא שייך ע"ז לומר דין דלאכלה ולא להפסד כנ"ל ומיושב קו' התיו"ט דלמה נקט הר"מ טעם חדש דע"כ איצטריך לומר זה דלשיטתו אזיל שם (במ' ז') משא"כ הש"ס בבלי פסחים (נ"ב:) דנקט האיסור על קציצת האילנות מטעם לאכלה ולא להפסד משום דל"ל שיטת התו"כ דעי' ב"ק (ק"ב) דיליף מלאכלה ולא למלוגמא ולא לעשות ממנו אפוקטיזין ע"ש ואלו התו"כ יליף לה מכל תבואתה לאכול ועי' בירושלמי שביעית (פ"ד מ"ז) לענין הלימוד דהתו"כ. (ואפשר מטעם דלא נשנה אצל ר"ח ור"א). כמו כן ס"ל לכל הראשונים שהבאתי דל"ל קרא מיוחד לאסור פגין לאכילה רק מקרא לאכלה ולא לסחורה. וא"כ ס"ל דאף דעדיין לא בא זמן האכילה מכל מקום עובר על האיסור דלאכלה ולא להפסד ואם כן שפיר נקט הש"ס פסחים (נ"ב) על קציצת האילנות לאכלה ולא להפסד ודו"ק. וגם כן יתיישב קו' הגרי"ע למה לא נקט הש"ס דילן בפסחים (נ"ב.) דהוה גזל בקציצת האילנות. אבל לפ"ד כיון דס"ל להש"ס דאף קודם דאיתחזי לאכילה מ"מ הוי דין שביעית עלה במאה אחוזים שוב לא שייך גזל בזה כיון דיכול לזכות בפירותי' עי' מתני' שביעית (פ"ד מ"ד) ובירושלמי שם וכ"מ לכ"כ האיסור דמפסידו ודו"ק:

ה) אמנם יש לעיין מדברי הר"מ בהל' שמיטה (פ"ה הט"ו) כתב אין אוספין פירות שביעית כשהו בוסר שנא' תאכלו את תבואתה אינו נאכלת עד שתעשה תבואה ע"כ וציין הכ"מ דברי התו"כ ועי' ברדב"ז. מבואר דס"ל דקודם שראוי לאכילה לא שייך לומר בהו הטעם דלאכלה ולא להפסד כמו שהארכנו. ואפ"כ שם (בה' י"ז) כתב מותר לקצוץ אילנות לעצים בשביעית קודם שיהי' בהם פרי אבל משיתחיל לעשות פרי לא יקוץ אותו שהרי מפסיד האוכל ונאמר לכם לאכלה ולא להפסד ע"כ מפורש דאית לי' דאף קודם שחזו לאכילה דהיינו תיכף בפריחתו אסור מטעם לאכלה ולא להפסד וזה היפך ממה שכתבנו וכן יק' על הסמ"ג מ' (קמ"ז) דכ' הטעם דאין אוכלין בוסר מטעם מן השדה תאכלו את תבואתה מבואר דל"ל הטעם דהוה הפסד משום דהוי קודם דאיחזי לאכילה ושם כ' דלכך אין קוצצין את האלנות משיתחילו לפרוח בהם פירות מטעם לאכלה ולא להפסד מפורש דאף קודם משאיחזו שייך הפסד וזה היפך ממש"כ. וגם תקשה קו' התיו"ט שביעית (פ"ד ה"י) דבידו החזקה ה' שמיטה כ' הטעם דהוי גוזל את הרבים:

ונראה ליישב ונדקדק בלשונו הזהב דנקט בהלכות שמיטה הנ"ל וז"ל אין אוספין פירות שביעית כשהן בוסר שנאמר תאכל את תבואתה אינה נאכלת עד שתעשה תבואה אבל אוכל מהן בשדה כשהם פגין כדרך שאוכל בהן שאר שני שבוע ולא יכנוס לאכול בתוך ביתו עד שיגיעו לעונת המעשרות עכ"ל וציין הכ"מ דברי התו"כ פ' (בהר) אמנם לענ"ד יש להעיר מלשונו דנקט אין אוספין מבואר דלא קאי על האכילה בפגי שביעית רק דקאי על האסיפה לבית וכדומה ולא ר"ל הדרשא דתו"כ דהתם נקט הקרא כל תבואתה לאכול והר"מ נקט הקרא מן השדה תאכלו את תבואתה, רק ר"ל הדרשא דירושלמי שביעית (פ"ד ה"ו) כתיב ולבהמתך ולתי' תהי' כל תבואתה לאכול ראב"ב אמר שתי תבואות אחת מן הבית ואחת מן השדה וכתיב מן השדה תאכלו את תבואתה ע"כ וע"ז קאי הר"מ ור"ל על האסיפה ולא על אכילה וזה שמסיק אבל אוכל מהן מעט בשדה ואף דנקט כשהן פגין וברישא נקט בוסר מ"מ חדא קאמר ועי' בקרית ספר להמבי"ט ז"ל דגורם על הלשון אין אוספין וכו' אבל אוכל מהן מעט בשדה כשאר שני המעשרות עכ"ל ולא גרס כשהן פגין דחדא קאמר] וכן גורס דברי הר"מ בלשון אין אוספין וכולם בסמ"ג עשין (מ' קמ"ז) עיי"ש. וממילא ניחא הכל כיון דהר"מ בה' שמיטה שם (ה' י"א) כ' כלל גדול אמרו בפירות שביעית כל שהוא מיוחד למאכל אדם וכו' אין עושין מהן מלוגמא וכו' ושם (ה"י) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ולא למלוגמא ולא לזילוף ולא להקיא ולא למשרה ולא לכביסה ע"כ וזה כדברי הש"ס ב"ק (ק"ב) עיי"ש ולא כדרשת התו"כ פר' (בהר) דיליף לה מקרא כל תבואתה לאכול וא"כ שוב ל"ל אותו דרשה דהתו"כ ואם כן ס"ל דאף קודם דחזו לאכילה יש בו איסור להפסיד לכך שפיר נקט כדרשת הש"ס בפסחים (נב) דאסור לקצוץ אילנות מטעם הפסד. וגם כן מיושב ד' הסמ"ג (מ' קמ"ז) דנקט ממש הלשון דהר"מ, משא"כ שביעית (פ"ד מ"ז) דע"כ ר"ל אותו דרשה דהתו"כ [ואף דהלימוד הוה מקרא אחר כמו שמבו' מלשונו שם עיי"ש ור"ל משום דעדיין לא מטא זמנו של האכילה ולא כ' מטעם דמפסידו א"כ שוב מבואר דהקודם זמנו של אכילה אין כאן האיסור דלאכלה ולא להפסד לכך ע"כ שם (מ"ו) נקט דאסור לקצוץ אילנות מטעם דגוזל את הרבים. ויש לדון הרבה בזה וא"ל יותר:

ו) שו"ר בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' פ"ג) שמביא ק' על מתני' שביעית (פ"ד) דאין קוצצין את האילנות משיתחיל להיות בהם פרי וכ' הש"ס בפסחים (נב) מטעם לאכלה ולא להפסד והק' מהירושלמי שביעית (פ"ד) שהבאתי דאם משביחלו אוכל בהם פיתו בשדה וקבעי' מה לעשות בהם מלוגמא ומסיק דהכל מודין בשביעית שאינם אוכל ושרי לעשות בהם מלוגמא אלמא כל שאין עכשיו ראוי לאכילה לא קרינן בי' לאכלה ולא להפסד דקרא לא מיירי אלא כשהוא ראוי לאכילה והא דאין אוכלין פגין קודם שביחלו דרשי' בספרי תאכלו את תבואתה אינו נאכלת עד שתעשה תבואה אבל לצורך אחר כל שעדיין אין ראוי לאכילה מותר. דהא אפילו הירושלמי לא מיסתפק רק אחר שביחלו אבל קודם שביחלו פשיטא לי' דשרי. ואם כן היאך כ' הש"ס מטעם לאכלה ולא להפסד, ותי' המהרי"ט ז"ל דדוקא ליהנות בדברים שדרכו ליהנות שרי לכך מלוגמא מותר משא"כ קציצת אילנות דלא הוה דרך הנאתן בכך אסור הפסד עכת"ד מפורש מדבריו דגם כן מפלפל כדרכינו אם קודם שתהי' ראוי לאכילה שייך דלאכלה ולא להפסד דהמקשן ס"ל דלא שייך להפסד היכא דאין ראוי לאכילה. אמנם המהרי"ט מסיק דשייך איסור לאכלה ולא להפסד בפירות דעדיין לא חזו לאכילה, אבל לפי שהארכתי עפי"ד הר"מ דקציצת אלנות אסור מחמת גזל דרבים דלמחרתו כשיתבשל יהי' רבים יכולין לאוכלן כמו שהבאתי באות (ג') לענין גרם גזל עיי"ש לכך בפירות שביחלו דוקא למלוגמא יהי' שריא דע"ז התורה הותרה לך דדרך הנאתו בכך כמש"כ המהרי"ט משא"כ להפסידו בודאי אסור וי"ל הרבה עפי"ד וא"ל:

ו) ולפי"ד דחי' דהיכא דעדיין לא חזי לאכילה לא הוי הפקר רק משתתי לאכילה יתיישב קו' התוס' ב"מ (נח:) ד"ה לשמור וכ"מ דהקש' היאך יכול לשמור פירות שביעית בשביל העומר הא הוה מן המשומר ואסור בשביעית עיי"ש וברש"ש וביותר ביאור האריכו במנחות (פ"ד.) ד"ה שומרי עיי"ש ובק"א. אבל לפ"ד ניחא דהא דהיו שומרים ר"ל משום דבשביעית הוי הפקר וחשו שמא ידרסו על הספיח ויתקלקל הפרחתו של התבואה לכך שמרו אותו כדי שלא ידרסו עליו וזה שפיר מותר דהא אז עדיין לא חזי לאכילה ובכה"ג מותר לשומרן ולאחר שנגמר התבואה אה"נ דלא היו שומרין אותו מחמת האיסור ואפשר דלא נתקלקל מחמת דלא שהה זמן מרובה. וגם אפשר לומר דכיון דהעומר באה להתיר איסור חדש אף בשביעית כמ"ש הש"ס (מנחות ה':) מה למנחת העומר שכן מתיר חדש [ומשני] בשביעית [ופריך] שביעית נמי שכן מתרת ספיחין בשביעית עיי"ש ואם כן שוב אסור לאכול קודם להעומר ובפרט קודם לקצירת העומר דהי' בליל ט"ז ניסן (מנחות ס"ז.) דלכו"ע אסור לאכול דהמקיל מכולהו הא דוקא בהאיר המזרח עי' (מנחות סח) וכ"מ ובפרט למ"ד שצריך להמתין על הקרבת העומר ע"ש. וא"כ י"ל דכיון דעתה עדיין לא חזי לאכילה לו יהי' מחמת איסור חדש כיון דמ"מ אסור, אף דהוה בעצם פירות שביעית לכל דיני' מ"מ אין כאן האיסור דמן המשומר כיון דבלי שמירתו ג"כ לא הוי בפועל לאכילה וקצירה. ולר"ע דס"ל דספיחין אסורין (פסחים נ"א.) בודאי אין כאן קו' דשפיר מותר לשומרו [ועי' ירושלמי (שקלים פ"ד ה"א) דלר"ע אה"נ דהקומץ הי' נקרב והשיריים אין נאכלין מידי דהוה החמשה הקריבין בטומאה ואין נאכלין (פסחים ע"ז) אמנם יש לדון ע"ז מכ"מ אם לא ראוי מחמת איסור מיקרי אינו ראוי:

ואם כנים דברינו יתיישב שפיר קו' הט"א (ר"ה ט"ו) על רש"י דהביא דרשת המכילתא מויתרם תאכל חית השדה כמו דחי' פטורה מן המעשר אף אדם שאוכל פירות שביעית פטור מן המעשר תיפ"ל דפטור מטעם הפקר עיי"ש אבל לפ"ד ניחא דמיירי דכבר נתלשו קודם לעומר ע"י קיטוף עי' (מנחות ס"ח.) או בבית השלחין דמותר לקצור שם וא"כ לא הוי עדיין הפקר לכך לולי הקרא לא היו פטורין מתו"מ לכך משמיענו קרא דפטור, אמנם צ"ע לחדש כזה:

ח) עי' בכורות (י"ב ע"ב) ואמר רב חסדא בהמת שביעית פטורה מן הבכורה וחייבת במתנות פטורה מן הבכורה לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה וכו' ע"כ והערו לפי"ד התוספתא בכורות (פ"ב מ"ב) בהמת המדבר ובהמת הקדש ובהמת הגר שמת ואין לו יורשים פטורה מן הבכורה ע"כ אם כן ל"ל להש"ס למימר לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד תיפ"ל כיון דנלקחת מפירות שביעית ושביעית הוה הפקר ושוב נפטרת מחמת בהמת הפקר עכ"ק ועי' מנחת חנוך (מ' ח') שהאריך דלרבנן דס"ל בחולין (קלה) דשותפות אינה פוטרת מן הבכורה ה"ה דהפקר אין פוטר ואם כן לדידן דקיי"ל כרבנן כמ"ש הר"מ בה בכורות (פ"ד ה"א) וגם כן לא הביא אותו דין דבהמת הפקר פטורה מן הבכורה מבואר דלא ס"ל כן כמו שהאריך במנחת חנוך אם כן בפשטות ניחא דנקט הש"ס לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה דזה הוי לכ"ע. אמנם יקשה לפ"ד הרי"ט אלגזי (פ"א דבכורות) דהאריך בדברי התוספתא ור"ל דלכו"ע אזיל דהפקר פוטר מן הבכורה אם כן שוב יקשה למה לא קאמר דפטורה מן הבכורה מטעם דהוה הפקר:

ונראה ליישב דהנה מסתמא מיירי שלקח בהמה בפירות שביעית למשתה בנו דבכה"ג לא שייך לומר לאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה (ב"ק ק"ב) דמותר לקנות כמ"ש במתני' שביעית (פ"ז מ"ג ד') ותוספתא שביעית (פ"ה ו') וכן מבואר מכ"מ ואם כן בכה"ג בלוקח בפירות שביעית שזכה דזה הוה ממש שלו לכל מילי כמש"כ הש"ס (קדושין נ"ב.) ש"מ המקדש בפירות שביעית מקודשת וש"מ קידשה בגזל. אינה מקודשת וכ' רש"י ד"ה המקדש וז"ל ולא אמרי' דלאו ממונו דזוכה בהן נינהו אלא כיון דזכה בהן ממונו הוא לכל דבר ע"כ וכ"כ בפנים יפות פרשת בהר ומנחת חנוך (מ' שכ"ט) דאם זכה בפירות שביעית שוב חבירו אסור ליטלו ממנו דהוה שלו עד שעת הביעור ואם כן ממילא מיושב הקו' דכיון דעד הביעור הוה הבהמה שלו לכל מילי ואם כן שוב לא הוה כלל בהמת הפקר לכך אם ילדה באותו זמן שפיר מחייבו בבכורה לולא הקרא לאכלה ולא להפסד לכך שפיר נקט הש"ס הקרא לאכלה ולא להפסד ופשוט:

ט) ולפ"ד דלעיל י"ל דלימוד הש"ס (בכורות י"ב) הלז לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד ר"ל דכיון דאסור להפסידו שוב לאותו דבר לא הוי לגמרי שלו דכי זכתה לו התורה בפירות שביעית רק בכה"ג דאוכלו כדרך שצריך לפירות שביעית מה שאין כן לדבר זה דאסור שוב לא הוי כלל שלו ואם כן שוב לדבר זה הוה הפקר והפקר פטור מדין בכורה כמ"ש התוספתא (פ"ב) דבכורות, וכעי"ז כ' בס' ראשית בכורים על בכורות (יב) שהקשה על הש"ס שם דיליף דפירות שביעית חייבת בחלה מטעם לדורותיכם, ולולא זאת נפטרת מטעם שמא תטמא ותלך לאיבוד והתורה אמרה לאכלה ולא לשריפה האם בשביל חששא כזו יכולין להפקיע מחלה ותי' עפ"ד הר"מ והרע"ב שביעית (פ"ח מ"ז) דאסור למעט בזמן אכילת שביעית מטעם לאכלה ולא להפסד ואם כן כיון דלדבר זה אסור לעשות כן בפירות שביעית להביאו לספק שמא תפסל ואם כן לדבר זה לא הוי בכלל בעלים של הפירות ולכך נפטר מטעם הפקר עכת"ד [וזה כדברינו לעיל (אות ג') דכיון דלדבר זה עדיין לא חזי לאכילה ואין לנהוג בי' מנהג שביעית שוב מיקרי אינו שלו] ואם כן ממילא ניחא קושיא דלעיל תיפ"ל דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה מטעם הפקר אבל לפ"ז ניחא דאה"נ דנפטר מטעם זה. ולפ"ז מיושב נמי מה שהק' ניהו דמפטר ליקרב ע"ג המזבח מכל מקום ליהוי כבכור חו"ל שאין מקריבין לחד מ"ד (תמורה כא) וכ"מ ומ"מ קדושת בכור יש עלה ולכמה דברים מצינו דהוי בכור שאין נשחט במדינה מ"מ ליקרב אין מקריבין אותו ואם כן ה"ה בנ"ד, אבל לפ"ז ניחא כיון דנפטר מטעם הפקר דהוה כמי שאין לו בעלים וא"כ הפקר פוטר לגמרי [והאבנ"ז יו"ד סי' תמ"ה כ' דלכך בהמת שביעית פטורה מן הבכורה מטעם דכיון דאין יכול להקטיר האימורים אם כן הוי כמו יד הקדש באמצע והעיר עליו בר"ב שם לר"ח הו בעל השמעתתא והא ס"ל דצריך דבר שעושה אותה נבילה (בכורות ג') עיי"ש ובתוס' אבל לפ"ד ניחא דעל ידי זה נפקע לגמרי השם בעלים מעל הבהמה לענין דין בכורה לכך אין קדוש כלל ושו"ר שכבר קדמני בפי' הש"ס, בק"א להט"א ר"ה (ל) עיי"ש וא"ל:

י) התשב"ץ (ח"ב סי' רמ"ז) הביא דברי רש"י שמות (כ"ג י"ט) דבשמיטה חייבים בבכורים וכ' דמסתמא גם קורין וכ' אח"כ דמהתו"מ פטורים מטעם הפקר והביא הירושלמי (תרומות פ"א) עיי"ש והא דחייבת בחלה (בכורות י"ב) ובירושלמי שביעית (פ"ט) מטעם דכתיב לדורותיכם וכ' עוד טעם דפטורין מתו"מ ומשום דבשביעית ליכא העמדת כרי והנהו לא נתחייבו אלא אחר העמדת כרי עיי"ש ויש לדקדק בשלמא להטעם דלכך פירות שביעית נפטרין מתו"מ משום דליכא בהו עמדת כרי לכך שפיר בבכורים נתחייבו הפירות שביעית דהא עיקר בכורים הוא במחובר כמו ששנינו במתני' בכורים (פי"ג מ"א) כיצד אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה קושר עליו גמי ואומר הרי אלו בכורים וכן במתני' (פ"ב מ"ד) שהבכורים נקנין במחובר לכך שפיר לא צריך שיהי' בהו כרי לכך נתחייבה בבכורים משא"כ שאר תו"מ דאין נוהגין במחובר שם במתני' ומנחות (ע') דלא מצינו תרומה במחובר לקרקע רק דנתחייבו בכרי וכיון דבשביעית ליכא בהו כרי לכך פטורין. אמנם להטעם שכ' שם דהוי הפקר והפקר פטור מתו"מ אם כן שוב גם בכורים ליפטרו מהאי טעמא. ובאור החיים (פ' תבוא) כ' דפירות שביעית נפטרו מהבאת בכורים משום דמופקרת לכל עיי"ש. ואם כן ה"ה בנ"ד כיון דהתשב"ץ כ' דלכך נפטרו מתו"מ מטעם דשביעית הוה הפקר אם כן שוב ג"כ לא יפקיע מכללם גם כן בכורים. ועי' ברש"י זבחים (ע"ה) ד"ה שביעית דבפירותי' לא שייך תרומה עיי"ש:

אמנם לפי"ד לעיל שהארכנו דכל זמן דעדיין לא חזו לאכילה לא הוה הפקר רק מאותו רגע שמתחלת להיות ראוי לאכילה אז מופקרת משא"כ קודם. אם כן ניחא דזה דוקא תרו"מ כיון דאינם במחובר וגם אין חייבין אפילו כשנתלשו רק בגמרם דאז מתחלת עונת המעשרות כמו דתנינא במעשרות (פ"א) מאימתי הפירות חייבין במעשרות וכו' עיי"ש ואם כן בשביעית באותו זמן כבר ראוי לאכילה עיין מתני' שביעית (פ"ד מ"ז) וכן לעונת המעשרות ובתיו"ט עיי"ש ושוב מיד נפקרת ואם כן שיב הפקר פטור מתרו"מ משא"כ בדין ביכורים עי' בירושלמי בכורים (פ"ג ה"א) על מתני' יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה וכו' קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים וכ' הירושלמי דאין צריך שיהי' נגמר רק אפילו בוסר ואפילו פגין נתחייבו בבכורים וכ' התוי"ט שם דאשמעינן בזה דאפילו עדיין לא באה לכלל עונת המעשרות מ"מ בבכורים נתחייבו עיי"ש ואם כן בזמן זה עדיין לא הוה הפקר דהא מצד דין דשביעית עדיין לא מיקרי דראוי לאכילה כמו שהבאתי ממתני' שביעית (פ"ד מ"ז) עיי"ש לכך שפיר לא נפטרת מחיוב בכורים מחמת הפקר דהא עדיין לא הוי הפקר, ולפ"ז ממילא ניחא דברי התשב"ץ דאף דבתרו"מ נפטרת פירות שביעית מטעם הפקר מ"מ בחיוב בכורים חייבת מטעם דאז בשעת קריאת השם עדיין לא הוה הפקר. ונכון בזה סמיכות רש"י בפי' שמות שהביא התשב"ץ הנ"ל וז"ל ראשית בכורי אדמתך אף השביעית חייבת בבכורים לכך נאמר כאן בכורי אדמתך כיצד אדם נכנס לתוך שדהו רואה תאנה שביכרה כורך עלי' גמי לסימן ומקדישה ע"כ. ואפשר דר"ל כיון דתאנה שבכרה לבד די אף שלא נגמר כמו שהבאתי מהירושלמי בכורים (פ"ג) אם כן שוב לא הוה הפקר לכך שפיר חייבת בבכורים. ועי' במזרחי שם מש"כ על רש"י:

יא) והא דכ' האו"ח פר' תבא שהבאתי לעיל דשנת שמיטה פטורה מן הבכורים מטעם הפקר הא לפי"ד לא הוה הפקר. יש ליישב דיהי' תלי' במחלוקת ר"ש ורבנן דהנה הירושלמי בכורים (פ"ג ה"א) כ' מ"ט דת"ק דס"ל שם במתני' דדי אם קראה עלי' שם במחובר אף דהוה בוסר מטעם דכ' ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה בשעת הבאה פרי הא בשעת הפרשה אפילו בוסר ואפילו פגין על דעתי' דר"ש דס"ל דחוזר וקורא עליהן שם לאחר שנתלשו] מה בשעת הבאת פרי אף בשעת הפרשה פרי עיי"ש דזה מעכב לר"ש אם לא קרא עליהן שם דלא קידשו ואיך מדמעין ואין חייבין עליהן חומש ואין לוקין עליהן חוץ לחומה. ואם כן לר"ש דס"ל דהפרשה צריך גם כן להיות בשעה שהן פרי כמו לת"ק בשעת הבאה. ואם כן שוב באותו הזמן דנגמר אם הוה בשנת השמיטה שוב הוה הפקר דפירות שביעית הפקר הן ולא שייך בהו חיוב בכורים. לכך שפיר כיון דהר"מ פסק בה' בכורים (פ"ב הי"ט) והם נעשים בכורים משקדש עליהן שם אף במחובר ואף שלא בשלו ואין צריך לחזור ולקרות עליהן שם לאחר שיתלשו עיי"ש דפסק כת"ק ואם כן בכה"ג בשביעית גם כן חייבין בבכורים דהא עדיין לא הוה הפקר לכך שפיר סתם הר"מ ז"ל והחינוך מ' (צ"א) ולא כ' האיך יהי' דינו של בכורים בשביעית מבואר דס"ל דחייבת כמו שמדייק המנחת חינוך שם. ואם כן יש לומר דהא דכ' רש"י משפטים דבשביעית חייבת בבכורים קאי אליבי' דהילכתא דס"ל כרבנן. משא"כ האוה"ח י"ל דקאי לר"ש לכך שפיר נפטרת שמיטה מבכורים מטעם דהוה הפקר לכל. וא"ל:

יב) והנה ראיתי שהערו ממכות (כא:) יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם ובשביעית וכו' עיי"ש והערו הא בשביעית הוה הפקר ושוב לא שייך כלאים עי' מתני' (פ"ז מ"ה) דכלאים ובירושלמי שם ומו"ק (ו) ושקלים (ב) ומתוך זה רצו ליישבו עפי"ד המבי"ט הידוע דהיכא דלא הפקירו בפה לא הוה הפקר. ואם כן י"ל דמיירי בכה"ג דלא הפקיר לכך חייב משום כלאים. אמנם לענ"ד אין אני רואה שום הכרח לזה, דהנה הר"ש בכלאים (פ"ז מ"ד) כ' דבשביעית אין נאסרת כלאים היינו דוקא הפירות משא"כ האילן שפיר נאסרת דהא לא הוה הפקר עיי"ש והא דכ' הש"ס נדרים (מ"ב) פירא דהפקירא ארעא נמי רחמנא אפקרא, ר"ל דאפקרה לענין שיכול ללקוט את הפירות מהאילן עיי"ש אבל ודאי העצם קרקע והאילן לא הוה הפקר לשאר דברים ואפילו לפי"ד הרמב"ן פר' (בהר) דצריך שהשדה יהי' מפורץ והפקר כל השנה ומזומן ללקוט כל זמן שירצו גם כן ר"ל דוקא לענין רשות דריסה ולקיטה לפירות שביעית משא"כ היכא דכבר נכלה הפירות מהשדה שביעית שוב בודאי יכול לנעול ועי' ברא"ש נדרים (מ"ב:) דכ' על הא דקאמר הש"ס באילנות העומדות על המיצר דאין צריך ליכנס דלא הוה הפקר ואפשר דשאר אדם גם כן אין להם רשות ליכנס עיי"ש. ואם כן כיון דההוא דמכות מיירי בכלאי כרם שוב יש בו האילנות וזה לא הוה הפקר לכך מחויב על כלאים אף בשביעית ואפילו לפי"ד אחרונים שרוצים לדייק מפיהמ"ש להר"מ שביעית (פ"ז מ"ה) דכ' שכל הארצות בשעת השמיטה הפקר ואין לאדם קנין גמור עיי"ש ודייקו דקאי על עצם קרקע גם כן וכ"ש על האילנות דהוה הפקר ועי' בירושלמי שם דמדייק דלאו דוקא אין אדם אוסר דשא"ש רק אפילו אם השדה הפקר לגמרי גם כן אין שייך בו כלאים [ועי' ברע"ב ור"ש דמתני' שם ובירושלמי] ואם כן שוב תקשה ממתני' מכות (כ"א:) למה ילקה משום כלאים כיון דהוה בשביעית והוה הפקר. אמנם יש ליישב עפי"ד לעיל דקודם דפירות שביעית ראוי לאכילה עי' מתני' שביעית (פ"ד מ"ז) עדיין לא הוה הפקר וא"כ שפיר משכחת לה כלאים בשביעית ויש לדון בזה הרבה ואכמ"ל:

יג) ודע דלפ"ד הראשונים ז"ל שהבאתי שצריך להפקיר בפה ואם לא הפקיר בפה אז אין מופקרת יתיישב בזה קו' הט"א (ר"ה ט"ו) על רש"י דהביא המכילתא דשביעית פטור מן המעשר מדכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה מה תי' אוכלת ופטורה מן המעשר אף אדם פטור ע"כ והק' בט"א ל"ל קרא תיפ"ל דשביעית הוה הפקר והפקר פטור מן המעשר מדכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו חלק עמך ומסיק כיון דאית לן קרא על מעשר דפטור ה"ה דפטור מכל מיני תרו"מ עיי"ש. ובטו"א ר"ל ליישב אליבי' דר"ל דפליג על ר"י בירושלמי (פ"ד) דפאה וס"ל דהפקר לישראל לבד לא הוה הפקר. ואם כן שוב שביעית לענין זה לא מיקרי הפקר אמנם עי' בהג"ה שם מה שתמה] אבל לפ"ד ניחא דנפ"מ היכא דלא הפקירו כלל ואעפ"כ פטור מתרו"מ מטעם דהוה מ"מ פירות שביעית ועי' מש"כ באות ג':

יד) סוכה (ל"ה ע"ב) קאמר הש"ס על מתני' ושל תרומה טהורה לא יטול (אתרוג) ופליגי בטעמו חד אמר מפני שמכשירה וכ' רש"י דאסור לגרום טומאה לתרומה דכתיב משמרת תרומותי אמר רחמנא עשה לה שימור [ומובן יותר עפ"יד הש"ס חולין (קיח) דהכשר תחילת טומאה עיי"ש] וחד אמר מפני שמפסידה וכ' רש"י שמפסידה קליפתה החיצונה נמאסת במשמוש הידים ואסור להפסיד תרומה כדפרישית עכ"ל והעיר בז"א להגר"א ליפטביר ז"ל מסוכה (לט) הלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית והעיר למ"ד מפני שמפסידה היאך יכול ליטול באתרוג שביעית הא לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד והניח בצ"ע, וכן יש להעיר למ"ד דס"ל דלכך חסור ליטול אתרוג של תרומה מפני שמכשירה למה מותר ליטול אתרוג של שביעית הא התוספתא שביעית (פ"ה) דשמן של שביעית אין סכין אותו בידים טמאות וכן פסק הר"מ בה' שמיטה (פ"ה ה"י) והסביר במק"ד ח"ד דהטעם הוה עפי"ד מהרי"ט (ח"א סימן מ"ג) דפירות שביעית יש בהן משום קדושה לכך שפיר אסור לטמאות עיי"ש אף דבנגיעתו אין גורם שום פסול להדבר מכל מקום אסור [ועי' מש"כ התוס' פסחים (יג.) דעצם טומאה בתרומה דאסור מטעם דפוסלו וכבר האריכו ועדיפא מינה כ' בטה"ק זבחים (לג) דאף בכה"ג דבנגיעתו לא יטמא אותו מכל מקום אסור על עצם נגיעה עיי"ש אם כן לאסור ג"כ להכשיר פירות שביעית ועי' בירושלמי שביעית (פ"ח ה"ב) דשמן של שביעית אין סכין אותו בבית המרחץ ובבית הכנסת [ועי' בפנ"מ ומ"פ] דהוה מקום רבים משום בזיון קדשים וכן על מתני' שביעית (פ"ח מ"ג) כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל וכ' השנ"א מטעם בזיון קדשים ואם כן כמו בתרומה אסור להכשיר שוב לאסור גם כן להכשיר פירות שביעית ואם כן למה נוטלין אתרוג שביעית:

טו) ונראה לענ"ד ליישב דהנה הרמב"ן בסהמ"צ השמטה (עשין ג') מנה ג"כ לאכלה ולא לסחורה לעשה וכ' הרב מגלת אסתר דשיטת הר"מ דהתורה הקפידה רק שלא יופסד אבל לא שיאכלנו והביא ראי מלשון המשנה שביעית (פ"ח) שביעית ניתנה לאכילה שתי' וכו' ולא קאמר מצוה לאכול והא דכ' הירושלמי שם אין מחייבין אותו לאכול הפת שעיפשה וכו' אין ראי' דהוה חיוב די"ל דהו"א כיון דיתקלקל לגמרי יהא מחיוב לאוכלו כדי שלא תפסד לגמרי קמ"ל דלא אבל ודאי פירות שלא יפסדו בודאי אין צריך לאוכלו עיי"ש [ובמק"ד כתב כל זה ולא ראה שכבר קדמו המגא"ס] ואפילו לשיטת הרמב"ן דיש מצ"ע מיוחדה על אכילת פירות שביעית מ"מ למשחה בודאי לא שייך בהו דעי' מש"כ התוס' זבחים (עה:) ד"ה שביעית שהק' אם כן תרומה קודם הפסח יהא אסור לתמצה משום דקא ממעט באכילתה וי"ל דהכי עדיפא לי ושרי משום דכתיב למשחה [וכבר האריכו בדברי התוס' בכורות (כג) דמפורש להיפך] ולא דמי למבשל ירק בשמן של תרומה שהירק מיתקן ע"י השמן ולא השמן ע"י הירק ע"כ מפורש דא"ל להתוס' אלו הי' השמן מיתקן ע"י הירק הי' שפיר מותר מטעם למשחה [ואף דהי' יכול ליטול ירק שאינו של שביעית ויהי' למשחה מ"מ שרי היכא דאין לו ירק אחר כמש"כ התוס' מנחות (ו.) ד"ה מה לענין כלאים אף דיכול ליטול טלית אחר מכל מקום באותו טלית אין מקיים מצות ציצית ע"ש וכבר האריכו בזה וה"ה לנ"ד בכה"ג דאין לו ירק אחר מותר] ואם כן לפי"ד הפהמ"ש להר"מ והרע"ב (פח מ"ז) דשביעית דלכך אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה מטעם הפסד שביעית ע"ש. [וכבר צווחו עלי' מזבחים (ע"ז.) דמפורש מטעם הפסד תרומה כמש"כ רש"י ותוס' שם] ואם אמרי' דבפירות שביעית ג"כ יש דין דלמשחה למה יאסור לבשל ירק של שביעית בשמן של תרומה הא הירק מיתקן ע"י השמן וא"כ הוה למשחה ושפיר הי' להיות מותר לבשל כמש"כ התוס' לענין תרומה, מפורש מזה דגבי שביעית לא שייך דין דלמשחה כלל לכך שפיר אסור לבשל מחמת הפסד שביעית. והא דכ' הירושלמי שביעית (פ"ח ה"ב) וכן הוא שביקש לאכול תרדין חיין או לכוס חטין חיות אין שומעין לו. ר"ל דצריך שיאכל כדרך אכילה דכתיב לאכלה עיי"ש [ובתוספתא שם (פ"ה) נשמטה אבל ודאי דין למשחה לא שייך בו אף דכבר הבאתי דשביעית מיקרי קדשים]:

ולפי"ז יש לדון וליישב דהא רש"י כ' בסוכה (ל"ה:) הטעם דמפסידה משום "דנמאסת" במשמוש היד ועי"ז מיקרי מפסיד משום מחמת מאיסותא אין לאוכלה, וזה לא הוה בעצם הדבר דנשתנה ולא חזו לאכילה דהא באמת לא נשתנה מאומה בעצמיותה רק דחסרון הוה מצד האוכלם דנמאסת בעיניו ולא יאכלנו. ועי' חולין (עא.) לענין טומאה בליעה ר"ל הש"ס דלא הוה חזי לגר ודחה הש"ס נהי דלא חזיא בפניו שלא בפניו מיחזי חזיא ועי' בתוס' כתובות (ל:) ד"ה לא. מבואר מזה דכל דבר דאין לאוכלם מחמת מיאוס זה לא מיקרי חסרין בעצם הדבר רק חסרון בדבר צדדי דהא שלא בפניו שפיר מיחזו חזו ואם כן מצד עצמו שפיר הוה אוכל רק דאינו נאכלת מחמת מאיסותא דמשמוש ידים. לכך גבי תרומה דשייך בו דין דלמשחה בודאי זה לא הוה למשחה. לכך אפילו אם יאמר לך אדם דלאו איסטניס אנא ויאכלנו כמו שהוא מ"מ אסור דהא לא הוה למשתה כמש"כ התוס' זבחים (עה:) שהבאתי לעיל דבתרומה צריך למשחה. משא"כ בשביעית דלא שייך למשתה וגם המאכל מותר מצד עצמו אין יוצאת מתורת אוכל שפיר מותר בכה"ג דאח"כ יאכלנו:

טז) ויותר מזה כ' במהרי"ט (ח"א סי' פ"ג) דמותר לקרטם את העלין מהפירות של שביעית אף על פי שע"י כן הפירות מתיבשות ונושרות כדאמר בחולין (צב) דאלמלא עליא לא מתקיימא איתכליא ואין בזה משום לאכלה ולא להפסד הואיל וגרמא הוא ואין מפסידו ביד כדמוכח בירושלמי שביעית (פ"א) דין קינסתא דירקא מסקין לי' לאגרא והוא יבשא מגרמא ע"כ. דשוב לא יהי' חזו לאדם ושרי להאכילה לבהמה ותו איכא בשביעית (פ"ט) הפגין והרבזין וכו' ופריך ולא נמצא מאבד אוכלי בהמה ומשני מאליהן הן אבודין עכת"ד עיי"ש. וכ"ש בנ"ד באתרוג דאין נאכל רק מחמת מישמוש היד אבל בעצמיותו לא נשתנה מאומה. וא"כ אפילו אם לא יאכלנו אח"כ כלל עי"ז גם כן אין עובר על איסור דלאכלה ולא להפסד דהא אפילו היכא דממש מפסידין ע"י קרטוס העלין גם כן שרי כמש"כ המהרי"ט אם כן למה יאסור למשמש בידיו אף דעי"ז נמאסת לאכילה מ"מ לא מיקרי מפסידו רק ע"י גרמא, לכך באתרוג של תרומה אסור ליטול מטעם דגורם להפסידו והפסד דתרומה אסור מטעם עשה דמשמרת בתוס' פסחים (י"ג) משא"כ שביעית דגרם הפסד מותר שוב יכול ליטול באתרוג של שביעית וי"ל וא"ל:

יז) וכן יתיישב הקו' שני' למה מותר ליטול אתרוג של שביעית הא מכשירה, אבל לפי"ד יש ליישב דעיקר דאסור לטמאות פירות שביעית נראה דזה הוה רק מפאת דמפסידה דהיינו דלא יאכלו אותה אנשים האוכלין חוליהן בטהרה עי' חולין (ב' ול"ד) בתוס' וכ"מ וזה הוה בסוג דהבאתי לעיל דברי הר"מ בשביעית (פ"ק מ"ז) דאין לוקחין שמן של תרומה בירק של שביעית מטעם דמפסיד פירות שביעית דלא יאכלה מעתה רק כהנים דהא הישראלים אסורין מחמת התרומה וזה מיקרי הפסד וה"ה בנ"ד כיון דגורס שמעתה לא יאכלוה אפילו מקצת בני אדם שאוכלין חוליהן בטהרה זה מיקרי הפסד. ועי' בתוספתא שביעית (פ"ו מ"ו) אין סכין אותו שמן של שביעית] בידים טמאות נפל על בשרו משפשפו אפילו בידים טמאות וכ' בפ' מ"ב דטעמא מיד לשמן ומפסיד אוכלין אף דלסיכה תבעי לה זה בעת שנגע אוכל הוא וכ"כ שאר המפורשים. מפורש דזה הוה מחמת דין דהפסד הם לאנשים שנזהרין בחוליהן שיהי' בטהרה שלא יוכלו מעתה לאוכלו. ולפ"ז יש לומר עפי"ד דזה דוקא במטמא דאסור מחמת דמפסידו מיד לפי"ד הר"מ הנ"ל משא"כ מכשירו דגורם שאם יטמא אח"כ יהי' הפסד והוא לא הוה רק גורס להפסד זה שפיר מותר כמו שהבאתי באות הקדום דברי המהרי"ט דגורם להפסד מותר ובנ"ד אין גורם גדול מזה. וכן יש להוכיח קצת מדברי התוספתא רפ"ח) הלז דנקט דאין סכין בידים טמאות דוקא בידים טמאות דמטמאו משא"כ הכשר להכשיר פירות שביעית מבואר דמותר. משא"כ תרומה דהתורה אמרה משמרת תרומותי דצריך אתה לשומרו לכך שפיר אף הכשר אסור כמש"כ רש"י סוכה (לה:) הנ"ל [וכבר הערו על הר"מ בה' תרומות (פי"ב ה"א) דנקט אסור לטמא את התרומה הא הכשר ג"כ אסור ה"ה בנ"ד יש לדייק בלשון התוספתא דנקט בידים טמאות מבואר דהכשר מותר כנ"ל. אמנם יש לחלק מטעם דרוצה לאשמעינן רבותא אף דבל"ז הא סכו מיד מ"מ אסור מטעם דחיישינן שמא ימלך כמש"כ המפ' שם וא"ל] ועי' בר"מ ה' תרומות (פי"א ה"ז) שגורס ואין סכין "תרומה" בידים "מסואבות" וכ' הכסף משנה דמקורו מתוספתא תרומות (פ"י) [אמנם שם הגירסא אין סכין בידים טמאות ואלו בר"מ ה' שמיטה (פ"ז ה"ז) כ' שמן של "שביעית" אין סכין בידים אטמאות" נפל על בשרו משפשפו בידים טמאות והכס"מ הראה מקורו בתוספתא שביעית (פ"ו מ"ו) מבואר דבידים מסואבות מותר אף דג"כ שמן חולין מקבלין טומאה מידים מסואבות כמו דתנינא כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה בחולין (לד.) וכ"מ ידים מסואבות הוו שני שם (לב) וכ"מ ואף על פי כן מותר וכ"ש דמותר להכשיר [וקצת יש לעיין למה מותר לטמאו בטומאה דרבנן הא ג"כ מפסידו כדאשכחן ביבמות (טו:) גבי ר"י בן חורתא שלא רצה לאכול אפי' חולין שנטמאו בטומאה דרבנן שאכל חולין בטהרה ע"ש וא"כ שוב מיקרי הפסד ויש לדון בזה וליישב וא"ל]:

יח) ואגב אכתוב במה דסיים התוספתא (פ"ו) דשביעית נפל על בשרו משפשפו בידים טמאות וכ' המפורשים דכבר נתחללה עיי"ש אף דכ' הירושלמי מע"ש (פ"ב ה"א) דאם נסרח הפירות שביעית קדושתה עלה משא"כ מעשר ע"ש ואם כן למה מותר לטמאה אחר שכבר נפל ע"ג אדם הא מ"מ לא גרע מנסרחה דפקע מינה שם האוכל. ואעפ"כ קדושת שביעית עלה. מבואר מזה דשאני בדבר דאם נעשית מצותה דפקע מינה קדושת שביעית אף בכה"ג דבטל מינה שם האוכל לא פקע מינה הקדושה, מכל מקום נעשית מצוותה שאני כמו שדנו לענין זר שבלע שזפון של תרומה דכבר מותר לזר וכן הא כריתות (ז') בכהן שסך בשמן של תרומה דבן בתו זר מתעגל בו דדוקא בכה"ג שנעשה מצוותו ועי' מל"מ (פ"י) מה' שמיטה מה שהאריך. אם דוקא בכהן שסך בשמן של תרומה אז מותר לישראל להתעגל בו משא"כ זר שסך בשמן של תרומה אסור לישראל להתעגל בו דלא נעשית מצותו ע"ש או לא ובתוספתא הלז יש קצת ראי' ועי' יומא (פא.) זר שבלע שזפון של תרומה והקיאה מותר לזר ובתוס' מנחות (ס"ט.) ד"ה דבלע ואכמ"ל:

יט) והנה בההוא דסוכה (לה:) דאסור להכשיר התרומה העירנו ידידי הרה"ג אוצר בלום מהו"ר יוסף בוים שליט"א מפסחים (כ') שהיתה לו פרה של זבחי שלמים והעבירה בנחל שחטה ועדיין משקה טופח עלי' ובזה נתכשרה ע"ש והק' האיך שרי הא אסור להכשיר את התרומה וכ"ש קדשים וא"כ האיך מעבירה בנהר ע"כ. וכבר קדמו בק' זו בז"א ח"א והביא דברי רש"י חולין (ב':) ד"ה ובמוקדשין דאסור לטמאות את הקדשים ילפינן ממשמרת תרומותי וא"כ כמו בתרומה אסור להכשיר ה"ה יאסור להכשיר קדשים והניח בצ"ע:

ונראה לענ"ד ליישב דהנה בירושלמי חלה (פ"ב) מחלוקת יש אם עיסה שנולשת במי פירות אם חייבת בחלה או לא לחד מ"ד דאין חייבת אלא אם כן שנילושה במים ואידך מחייב אף בשאר מי פירות. והערו לדידן דקיי"ל דאף במי פירות גם כן חייבת בחלה אם כן האיך נילוש במים הא מכשירה וכמו תרומה אסור להכשיר ה"ה חלה. ותי' בז"א ח"א כיון דבשעה שנילושת אין עלה שם חלה לכך מותר דלא הוה אלא גורם וגרמא בהכשר שרי עכת"ד. ולפי"ד ממילא יתיישב הק' דכיון בנ"ד דהעבירה בנחל דאז הוה בהמה בחי' דאין מקבלת לא טומאה ולא הכשר רק דלאחר ששחטה יתכשרה אם כן עיקר איסורו הוה בשעת שהעבירה בנהר אז, הוה עדיין בעל חי ולא הוה אלא גורם להכשר ושפיר שרי, וגם על שחיטתו לא שייך לומר דהוא מכשיר רק דהוה גורם לבד גורם לבהמה שתמות ועי"ז נתכשרה ולא מיבעי' לרש"י בחולין (ל"ו) דס"ל דלכך נתכשרה מטעם דהמים נופל מעור לבשר ועי' פסחים (כ) אם כן השוחט בודאי לא הוה אלא גורם לבד. ואפילו לפי"ד התוס' שם ד"ה ועדיין דס"ל דנתכשרה מטעם שומר לפרי דלכ"ע יש יד לשומר להכשיר. מ"מ הא כ' התוס' בחולין (ב':) ד"ה ובמוקדשין לתי' ראשון דהא דכ' הש"ס חולין (קכא) דהמפרכס הרי הוא כחי' דהוא כחי' אף להכשר אף ששחט בה שנים או רוב שנים רק דנתכשרה לאחר פירכוס דהיינו לאחר שתמות לגמרי עיי"ש ואם כן בודאי לא הוה אלא גורם דלאחר פירכוס נתכשרה ואפילו לתי' ב' דהתוס' דנתכשרה מיד לאחר השחיטה, מ"מ זה ודאי דנתכשרה רק דוקא ששחט בו רוב שנים אבל פחות מרוב לא נתכשרה ואם כן שוב לא הוה אלא גורם דכל זמן שלא גמר שחיטתו אין נתכשרה רק רגע אח"כ אם כן שוב לא הוה אלא גורס ועי' זבחים (ו) דעשה דסמיכה מיקרי עשה דלאחר שחיטה כיון דכל כמה דלא שחט בעמוד וסמך קאי וה"ה בנ"ד דכל כמה דלא נשחטה לא נתכשרה ועיקר ההכשר נעשה לאחר שחיטה והוא רק גרם בשחיטתו, דשאר מכשירין האוכל כבר יש בעולם ותיכף בבא עלי' מים נתכשרה משא"כ בנ"ד דקודם צריך שתהי' אוכל ואח"כ באה ההכשר. ועוד דהוה דבר ממילא ועי' זבחים (ע"ז) ומנחות (מח) חולין ממילא הוו, וגם דהוה צורך גבוה שלא ישאר חתיכת בשר עם העור ועי' רש"י חולין (לו:) ופסחים (כ:) ועי' ביצה (מ') ורי"ף ור"ח דג' משום סירכא אדמשמטא"ח כדי שתבדק הריאה והסירכות יקלפו היטב, ועי' תוס' זבחים (עה:) כ' דלצורך שרי וה"ה בנ"ד, ועי' פסחים (ט"ו) וכ"מ לענין הנטמאה מאלי' ולטמאה ביד. וכבר האריכו בענין מחלוקת הפוסקים אם מותר למול ביום ה' ויפול יום שלישי למילתו דיהיה פקוח נפש בשבת ועי"ז יחלל שבת אם שרי או לא כיון דבשעה שמל אותו אז שרי' לי' לימול. א"ד מ"מ כיון דגורם אסור וא"ל:

כ) והנה בההוא דסוכה (לה.) דקאמר הש"ס מפני שמכשירה ראיתי באבני מלואים בת' (כ) שמביא הק' בשם גנת וורדים הספרדי מהיכא נתכשרה הא לא הי' לרצון עיי"ש מה שתי' וכבר האריכו בזה הרבה. אמנם לענ"ד ליישב בפשטות עפ"ד הש"ס שבת (יח.) דלכך בוצרין בטהרה מפני הנושכות דנוטל אשכול של ענבים לסוחטו ומזלף ע"ג ענבים ובשעת בצירה עדיין עדיין משקה טופח עליהן וכ' רש"י דכיון דבידים הוא ואי אפשר בלי סחיטה מכשיר ע"כ מבואר מדבריו דזה הוה ענין פסיק רישא לכך הוה כאילו איתכווין ממש כמו שמבואר בתוס' שבת (מא:) ד"ה מיחם וכ"כ להדי' בתוס' יומא (לד:) דפסיק רישא כמכווין דמי עיי"ש ואם כן ממילא מתיישב דלכך הדגיש רש"י ז"ל וכ' בסוכה (לה:) דמכשירו מטעם דלולב שורין במים וכשנוגעים באתרוג הוכשר לטומאה ור"ל דנוגעים בידים ממש. אם כן זה הכשר בידים ממש לכך שפיר מכשרת אף בלי רצון ופשוט ואכמ"ל:

כא) בכורות (יב:) איבעיא להו מהו לפדות בבהמת שביעית ודאי לא תיבעי לך לאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה כי תיבעי לך ספק ואליבי' דר"ש ל"ת לך דלי"ל ספק. כי תיבעי' אליבי' דר"י מאי כיון דמפריש טלה והוא לעצמו לאכלה קרינא בי' א"ד כיון דכל כמה דלא מפקע איסורי לא מישתרי כסחורה דמי ת"ש דאר"ח בהמת שביעית אין פודין בו את הודאי אבל פודין בו את הספק. והערו המפרשים לשיטת הר"מ דתקפו כהן אין מוציאין מידו וביארו הראשונים דהיינו דוקא אם יתקפנו הגוף הספק גוף הקדושה משא"כ היכא דתופס הפדיון פט"ח או לכ"ע מפקיעין מיני' [וכעי"ז תו' כתובות (מא:) ד"ה ואי ואי וכ"מ דדוקא כשתופס הגוף המזיק אין מוציאין] ואם כן שוב משתרשי' לי' בזה שפודה את הספק. וגם אם הפט"ח שוה אלף ופודה בשה פטרוזא בת דנקא דהשתא העצם ספת אין הכהן יכול לתוקפו רק הפדיון פט"ח ומשתכר בזה הרבה ולמה לא יחשב זה סחורה. ולאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה והניחו בצ"ע, ועוד דהנה הירושלמי קידושין (פ"ב ה"ח) מבואר דאפילו לר"ש דס"ל דפט"ח מותר בהנאה מ"מ אם מתה אסור בהנאה וא"כ מה קאמר הש"ס דאליבי' דר"ש לא מיסתפקי ושרי. הא אף אליבי' דר"ש ג"כ משתכר בזה דאלו היתה מתה הי' אסור בהנאה השתא דפודהו שוב יהי' מותר בהנאה וגם לר"י משתכר בפדיונו דיהי' מותרת בגיזה ועבודה:

ועוד יש להעיר מירושלמי פאה (פ"ז ה"ז) ותוס' (פ"ג) הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה וכו' וחייבת בשביעית וכו' רחב"א בעי' קומי ר"מ לאכלו בלא פדיון אי אפשר שאי אפשר להקדש לצאת בלא פדיון לפדות ולאכלו נמצא כלוקח לו קרדום מדמי שביעית וכו' ע"כ וכ' בפנ"מ דכשזה פודה מן ההקדש הרי הדמים שנותן לגזבר דמי שביעית מפני שאיסור שביעית שבו חל על הדמים דשביעית תופסת דמי' וכשאוכל מכרם הזה הרי הוא נהנה מדמי שביעית שנתן עבורה עכ"ד מבואר מהירושלמי הלז אף אילו הי' של אחר והוא קונה ממנו שרי כמו שאשכחן דמותר לקנות לצורך אכילה ולא הוה איסור דלאכלה ולא לסחורה עי' מתני' שביעית (פ"ח מ"ג ופ"ז מ"ד) ובתוספתא שם וסוכה (ל"ט) עיי"ש וכ"מ, ואם כן מחמת עצם הכרם אין בו האיסור של לאכלה ולא לסחורה. רק דעיקר האיסור במה שהקדש גם כן מעורב בו ועי"ז נפדה הקדש. ואם כן במה דנותן מעותיו לבעל הכרם אין כאן האיסור דזה שפיר שרי ליקח לצורך אכילה רק דהאיסור הוה במה דנפדה, ולא במה דנותן המעות עבור ההקדש. מבואר מזה דהעצם פדיון הוה כל האיסור דלאכלה ולא לסחורה. ואם כן ה"ה בנ"ד אף דהפט"ח הוה ספק והפדיון אין נותן לכהן. מ"מ לאסור מחמת עצם פדיון דנפדה ומה לו אם נותני לכהן או אין נותנו לכהן, והירושלמי הוא גם כן בפסחים (פ"ד הל"ו). וגם מה מספקו לי' אם האיסור הוה עצם פדיון או הנתינה לכהן הא ע"כ עיקר האיסור הוה הפדיון. האם אסור ליתן מתנות בפירות שביעית ע"ש ועי' שביעית (פ"ח מ"ט) דמחלק ג' מתנות לשכניו ונותנן לכהן ולא מיקרי הנתינה סוג מסחר וחייבת בחלה ע"ש ועי' שביעית (פ"ח מ"ט) דמחלק ג' מתנות לשכניו ובתוספתא וירושלמי (פ"ג) דדמאי ומתני' (פ"ח מ"ב) דשביעית ולכולן הוא נותן מתנת חנם וכ"פ הר"מ בה' שמיטה (פ"ו ה"ו) אבל משלחין מהן דברים של גמ"ח וצריך להודיע ועי' סוכה (לט) ואם כן חזינן דבעצם הנתינה אין איסור בפירות שביעית וע"כ הא דאסור לפדות פט"ח בבהמת שביעית זה הוה מטעם העצם דעצם פדיון הוה איסור של המסחר ואם כן מ"ש ספק מודאי הא גם על ספק יש לחוש שמא מחויב לפדות ועושה מסחר בפירות שביעית, וגם פקפקו המפורשים מה קאמר הש"ס אליבי' דר"ש לא תבעי לך הא נפ"מ יש גם לר"ש היכא דרוצה לקיים מצות פדיון מחמת ספק אם מותר או לא והניחו בצ"ע. וראיתי במנ"ח מ' (כב) שמחדש עפי"ד הש"ס דכיון דאין נותנן לכהן שרי אם כן כהן שנפלו לו פט"ח בירושה מאבי אמו ישראל דמפריש שה והוא לעצמו שוב שרי אף בפירות שביעית דהא אין נותנין לכהן עכ"ד. אמנם לענ"ד צ"ע מכל הלין מקומות שהבאתי דמבואר דעצם פדיון הוה האיסור לאכלה ולא לסחורה ולא הנתינה. וא"כ אפילו כהן עצמו אסור לפדות פט"ח שלו בבהמת שביעית:

כב) ועי' מתני' שביעית (פ"ח) אין לוקחין עבדים וכו' ואין מביאין קיני וזבות וקיני יולדות מדמי שביעית וכ' בפי' הר"מ והר"ש דלכך אין מביאין אפי' חטאת אף דנאכל משום דלא ניתנה אלא לאכלה משא"כ לשאר דברים. וכן מבואר מפשטות הלשון דכל עיקר ניטלת מחמת דין דשביעית כמו ברישא דאין לוקחין העבדים ע"ש ודברי התוי"ט דכ' דלכך אין מביאין קיני זבין וכו' דכל דבר שבחובה אין באה אלא מן החולין בסופ"ק דמע"ש. תמוהין ובדפוס ווילנא מרובעין המה. וכן מבואר מתוספתא (פ"ח) שם דאף זבחי שלמים אסור לקנות אף דזה באה גם מן המעשר. מבואר דעיקר הקפדה הוה דאסור להביאו משביעית ועי' תו"כ בהר (פ"א מ"ו) דאסרינן להביא מנחות ונסכין מדמי שביעית ועי' תוספתא (פ"ח) דמנחות ותוספתא (פ"א) דמעילה מכאן אמרו אין מביאין מנחות ונסכין ומנחת בהמה ולחמה של תודה מן הטבל וכו' ומן השביעית ואם הביא הרי אלו פסולין. ע"כ מבואר דעיקר הקפדה הוה מחמת דין דשביעית ולא דאין באה אלא מן המעשר. דלחמי תודה באה מן המעשר בתוספתא שם ומנחות (פא:) וכן מנחות אם באה מן המעשר עי זבחים (נ.) בתוס' ד"ה אם ובמפרשים ע"ש. וע"כ הוה מחמת דין דשביעית דאסור שתעשה מפירות דבר שמפקיע מקדושתה. כמו שהאריך בשי למורא בכורות (יב) על דברי הר"מ ה' בכורות (פ"ה ה"ט) דבהמה שביעית פטורה מן הבכורה דלאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה והעיר הראב"ד דבש"ס דילן קאמר הטעם דלאכלה ולא לשריפה ותי' דשיטת הר"מ הוא דבזה שנפקע משביעית ונעשה בכור זה גופי' מיקרי סחורה והביא לשון הירושלמי מע"ש (פ"א ה"ב) אינון בהמת מע"ש ילדה בכור מהו שיקרבנו אימוריו לגבי מזבח ע"ש ובפנ"מ דמיקרי דמפקיע מקדושת מעשר. ואם כן ה"ה בנ"ד מיקרי סחורה במה דבהמת שביעית נתחלף על קדשים. וליכא למימר דאסור מחמת דגורם הפסד לפירות שביעית דמביאו לבית הפסול דע"ז לא חיישינן עי' זבחים (ע"ז) וברש"י ותוס' שם ובכורות (י"ב) וברש"י ש""י ור"ג [חוץ שיטת הר"מ והרע"ב בשביעית (פ"ח מ"ז) דס"ל דגרם להפסיד פירות שביעית אסור ועי' בר"ש ומהריבמ"צ שם דלא ס"ל כן] ואם כן שוב בנ"ד ג"כ לאסור מחמת עצם פדיון דשמא חייבת בפדיון וא"כ עושה סחורה בפירות שביעית כמו שיטת הר"מ הנ"ל דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה מטעם סחורה:

כב) ונראה ליישב עפי"ד הש"ס (בכורות י"ב) דמסתפק להש"ס אם פודין בפסוהמ"ק אליבא דר"י מהו כיון דאסור בהנאה אין איסור חל על איסור או"ד כיון דלא תפוס פדיונו אפקועי איסורא בעלמא הוא וכ' בראשית בכורים שם להגר"א וויינבערג שליט"א דספיקת הש"ס הוא אם חלה הפדיון ונפקע א"ד דלא חלה כלל כמ"ש הש"ס (נדרים עה:) מיחל חלין ובטילין או דילמא דאין חלין כלל עכ"ד. ועי' ערכין (כט:) לענין המוכר שדהו ביובל מחלוקת אם חל המכר ויצאת או דלא חלה כלל עיי"ש, ומסיק הש"ס מי זוטר מאי דכתיב בהו וכצבי וכאיל מה צבי ואיל אין פודין שם במתני'] אף פסוהמ"ק אין פודין ואח"כ נסתפק הש"ס אם לפדות בבהמת שביעית ונראה דזה איבעיא הוה המשכו של ראשון ונבארו. דהנה הטורי אבן (בהקדמה) הק' על מה דפשיט לי' להש"ס דאין פודין בפסוהמ"ק מטעם דכתיב בהו כצבי וכאיל הא מכל מקום האיבעיא במקומה עומדת היכא דרוצה לפדותה בשויו דפודין בכל דבר אם מותר לפדות בפסוהמ"ק או לא, משום דאין איסור חל על איסור ואסור א"ד דלא הוה אלא הפקעת איסור ומותר והניח בצ"ע:

אמנם לענ"ד יש ליישב דהתוס' בבכורות (י"ב) שם ד"ה מה הקשה הא מצבי ואיל דרשי' כמה דרשות והיאך דרשינן גם כן מצבי ואיל דאין פודין בפסוהמ"ק ובתוס' (בכורות ט"ו.) ד"ה מה יישבו זה דיש לן קרא מיוחד עיי"ש. ואם כן כיון דאית לן קרא מיוחד דאין פודין בפסוהמ"ק מטעם דכתיב בהו כצבי וכאיל. ממילא שמעינן דהפדיון הוה רק הפקעה איסורא בעלמא. דאל"כ למ"ל קרא הא ממילא שמעינן דאין פודין בפסוהמ"ק מטעם דאין איסור חל על איסור. מדאיצטריך לן קרא ש"מ דפדיון דשה הוה רק הפקעת איסור בעלמא לכך לולי הקרא שפיר היו פודין. וממילא כיון דאי"ל קרא מזה גופי' שמעי' דהוה רק הפקעת איסורא בעלמא. לכך בודאי למסקנא שפיר מותר לפדות בפסוהמ"ק בשוויו. ומיושב מה שהקשה הט"א דאכתי ליסתפק היכא דפודה בשוויו אבל לפ"ד זה ג"כ נפשטא בהקרא דרב מרי:

וזה הוה המשך בעיית הש"ס מהו לפדות בבהמת שביעית. ר"ל אם הפדיון בשה חלה על שה איזה צד איסור ונפקע אח"כ כמו שהארכנו לעיל אם כן לי"ל לאיסתפק בספק אם מותר לפדות דפשיטא דאסור מטעם שמא צריכה פדיון ועי"ז נשתנית לדבר אחר וזה מיקרי סחורה כמו שהארכנו לעיל רק ספקתנו הוה למסקנת ספיקת הש"ס המוקדם דהפדיון בשה הוה רק הפקעת איסור בעלמא ואם כן יש לן לאיסתפק מהו לפדות פטר חמור בבהמת שביעית מאי כיון דמפריש טלה והוא לעצמו לאכלה קרינא בי' ור"ל דעיקר איסור דסחורה נטילה מזה דנשתנית משביעית לדבר אחר וזה מיקרי סחורה (דהא איסור סחורה בפירות שביעית בעלמא דקפדינן משום דדבר הנלקח נכנסה בסוג שביעית כמו שהסביר הריטב"א ע"ז (סב) דלכך אין לוקחין בפירות שביעית עבדים וקרקעות משום דהתורה הקפידה דכל דבר של שביעית יתבער בזמן הביעור וזה א"א להתבער ע"ש ובסוכה (לט) וברשב"א משא"כ בנ"ד הפטר חמור אין נעשית שביעית והפירות שביעית אין יוצאת מדין שביעית דנשתיירת הלאה בקדושתה. אבל אם אמרי' דרגע חלה על השה איסור של פט"ח זה מיקרי שפיר סחורה דנשתנית משביעית לד"א וזה לשון סחור כמו שהבאתי לעיל] ואם כן בנ"ד דלא נשתנית למה מיקרי סחורה. רק צ"ל כיון שע"כ צריך לפדותו מחמת איסור ומוכרח ליתן לכהן. ועי"ז הותרה הפטר חמור ומיחזו כמסחר העובר מיד ליד. ואם כן זה דוקא היכא דנותן לכהן משא"כ בספק פטר חמור דאין נותן לכהן שוב לא הוה כדרך מסחר ושרי כמש"כ התוס' ע"ז (סב) ד"ה נמצא ובקרית ספר להמבי"ט ז"ל בה' שמיטה (פ"ה) דכל שאינו דרך סחורה לא אסור מן התורה עיי"ש. א"ד כיון דכמה דלא מפקע איסורי' לא מישתרי כסחורה דמי. ר"ל כיון דמ"מ אסור בהנאה בלי פדיון שוב בזה לבד מיקרי כעין מסחר ובפרט שלפי מה שהאריכו דבאיסורי הנאה לא הוה עלה שם בעלות עי' בשו"ת הריב"ש בסופו קונטרס מיוחד ע"ז עיי"ש וא"כ מיקרי דקונה בפדיונו הפט"ח מן הפקר ובזה לבד הוה עלה שם מסחר ואסור. וזה דוקא לר"י דס"ל דפטר חמור מותר בהנאה ולא צריך לאפרושי כלל ואם כן אף היכא דמפריש לא הוה עלה כלל שם מסחר. ומסיק הש"ס דודאי אסור וספק מותר משום דעיקר מסחר הוה בנתינתו לכהן לכך היכא דאין נותן לכהן שפיר מותר ולא הוה מסחר. ומבואר שם דודאי פטר חמור אף לר"ש אסור והטעם הוה כמש"כ הירושלמי תרומות (פ"ו ה"ו) על מתני' אכל קשואים של ערב שביעית ימתין על מוצאי שביעית ומפרש הירושלמי שם משום דהוה כלוקח לו קרדום להקדש. וה"ה בנ"ד כיון דמחויב לפדות הפטר חמור ואם פודהו מבהמת שביעית נמצא פורע חובו. וכ"כ בש"ל משא"כ ספק דאין מחויב לפדות מותר לר"ש דאין עליו שוב חוב:

ולפי"ז ניחא כל הק' דלעיל כיון דהש"ס דילן בבכורות (י"ב) קאי על מסקנת בעיית הש"ס הקודמת דפדיון פטר חמור בשה הוה הפקעת איסורא בעלמא ומדוקדק לישנא דהסוגי' כל כמה דלא "מפקע איסורי" הא הש"ס לעיל מפקפק בזה מבואר כדברנו דמסקנת הבעי' הוה דהפדיון הוה הפקעת איסור וע"ז קאי הבעי' הלז] ולא תלה על בהמת שביעית איזה השתנות דעי"ז יתקרי' מסחר כמו שהארכנו רק דעיקר איסור הוה במה דצריך ליתן לכהן והוה כעין פריעת בע"ח בפירות שביעית כנ"ל ואם כן לא דמי להנך מקומות שהבאתי מהירושלמי פאה (פ"ז ה"ז) דמבואר דעצם פדיון אסור. וכן ממתני' שביעית (פ"ח מ"ח) ותוספתא שם (פ"ה) וכ"מ דאסור להביא קרבן משביעית וכן בהמת שביעית דפטור להר"מ מטעם מסחר דהתם דעצם הדבר נשתנה משא"כ בנ"ד דאין נשתנה רק הוה הפקעת איסור לבד לכך עיקר האיסור הוה הנתינה:

וכן יתיישב הק' הא משתרשי' לי' דפודה ספק פטר חמור לענין תקפו כהן הפטר חמור א"מ ואם תקף הפדיון פט"ח מוציאין ולגו"ע, וכן אם רוצה לקיים מחמת ספק או חייש שמא ימות הפטר חמור ויהי' אסור בהנאה אף לר"ש כהס"ד דירושלמי קידושין (פ"ב ה"ח) אבל לפי"ד ניחא דעיקר הקפדה אם מחויב להפריש וליתן לכהן אבל שאר הנאות שפיר מותר כל דלא הוה דרך מסחר ואם כן בכה"ג דאין מחיוב להפריש וליתן לכהן שוב מותר אפילו משתרשי' לי' בהפרשתו דלא הוה כפורע חובו. והא דבהמת שביעית חייבת במתנות שם בכורות (י"ב) וצריך ליתן לכהן ולא אמרינן לאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה וזה צריך ליתן לכהן וקודם הפרשתו אסור באכילה עי' חולין (קלב:) כמו פדיון פט"ח. משום דהתם לא הוה כפורע חובו מפירות שביעית דהא החוב גם כן הוה בפירות שביעית עצמו משא"כ בפדיון פט"ח דהחוב הוה על ידי הפט"ח ומשלם בפירות שביעית זה אסור דהוה בגדר מסחר כמש"כ הירושלמי תרומות (פ"ו) המובאים לעיל בדברנו ויש לדון בכל זה וא"ל יותר:

תוכן העניינים

בכורי אביב (רוטנברג)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה