אור ברסלב

בכורי אביב (רוטנברג)· רבי משה רוטנברג

סימן ה

סימן ד

בענין מליחת הקרבנות

א) הר"מ ז"ל בה' איסוה"מ (פ"ה הי"א) מצות עשה למלוח כל הקרבנות קודם שיעלו למזבח שנאמר על כל קרבנך תקריב מלח ואין לך דבר שקרב למזבח בלי מלח וכו' עיי"ש. מבואר דדוקא דבר הקרב למזבח טעון מלח משא"כ דברים הנאכלין. אמנם ברא"ש פסחים דף (ל"ט) כתב וז"ל יש מביאין ראי' [לענין אם מלח מחמיץ] מהא דתנן לעיל חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן למכור בשוק יוצאין בהן אעפ"י שודאי יש מלח כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח וטעות הוא בידם דדוקא בדבר הקרב ע"ג המזבח כגון אימורים ופדרים וקומץ עכ"ל, והיש מפרשים ס"ל להיפך מהר"מ ז"ל כמו שהעיר בשהע"מ שם וכדברי הרא"ש ז"ל מפורש להדיא במנחות (כ') יכול כל המנחה טעונה מלח ת"ל קרבן קומץ טעונה מלח ואין כל המנחה כולה טעונה מלח. מפורש להדיא כדעת הרא"ש היפך דברי הי"מ דס"ל דחלק הבעלים ג"כ טעון מלח וזה פליאה על הי"מ שנעלם מהם ש"ס ערוך:

ב. וכן הק' הגאון מברעזאן ז"ל מנדרים (י"ח:) מהמפרש שם דכתב על מתני' סתם נדרים להחמיר ופירושם להקל כיצד אמר הרי עלי כבשר מליח כיין נסך אם בשר שלמים נדר אסור וכתב המפרש כי שיילינן אמר על של שלמים נדרתי על שם בשר שלמים שצריכין מלח כדכתיב וכל קרבן מנחתך במלח תמלח עיי"ש והקשה ג"כ מש"ס מנחות (כ') יכול כל המנחה כולה טעונה מלח ת"ל קרבן קומץ טעון מלח ואין כל המנחה טעונה מלח מפורש דבחלק שיריים לא הי' צריך מלח רק חלק גבוה הנקרב ע"ג המזבח לבד טעון מלח עכת"ד וכן מבואר מהר"מ שהבאתי שדוקא הקרב ע"ג המזבח טעון מלח משא"כ חלק הנאכל. ועי' בתוס' שם דגורסין כרש"י בשר שלמים וכ' דרגילות למלוח "בשר גבוה" מבואר דס"ל דבשר הנאכל לא טעון מליחה. אם לא דנימא דר"ל כל בשר שלמים דמיקרי בשר גבוה וע' בר"ן ורא"ש שם ועי' בירושלמי כאן (ה' ד') ושם (פ"ו הי"ג) דמדייק דמליח לשעה הוה מליח דהא הי' מולחין בשעת הקטרתם. מבואר דמתני' קאי על בשר שלמים הנקטרין ולא על בשר הנאכלין להיפך מד' רש"י ז"ל:

ג. וידוע דהר"ן חולין (י"ד) הביא שיטת הרא"ה וז"ל:

תי' הרא"ה ז"ל דהתם לא בהכשר מליחה עסקינן דמאי שייכא התם אלא הכי קאמר וכן למתנות כהנים שזכתה להם התורה מן הקרבן צריכות מלח שאף הם בכלל על כל קרבנך תקריב מלח משום הכי אמרינן וכן לצלי דאי להקרבה בלא"ה נמי אלא צלי דבחולין לא בעי מליחה הכא בעי ע"כ. והרשב"א בבה"ב (בית ג' שער ג') השיג עליו וכתב דמתנות כהונה לא בעי מליחה רק דברים הקרבין ע"ג המזבח משא"כ בדברים הנאכלין לכהנים לא בעי' מליחה ע"כ וכן דעת הר"מ הנ"ל היפך דברי הרא"ה כמש"כ השעה"מ שם. וגם יקשה על הרא"ה ז"ל ממנחות (כ') דרק קומץ לבד טעון מלח משא"כ כל המנחה אין טעון מלח מפורש דחלק הכהנים לא טעון מלח רק חלק הנקרבין והטל תורה מנחות (כ') כ' דהר"ן פ' השוחט הביא בשם הרז"ה דאף חלק שיריים טעון מלח וחפשתי ולא מצאתי שם וע"כ דטעות ור"ל אותו הר"ן שהביא בשם הרא"ה הלז:

ד. וגם המנ"ח מצוה קי"ט העיר ג"כ דהרא"ה ז"ל ס"ל דאף חלק הנאכל טעון מלח ואילו בחינוך המיוחס להרא"ה לא זכר מאומה מזה שלא לבד חלק הנקטרין טעון מלח רק אפילו חלק הנאכלין וזה טעמא בעי עיי"ש:

ה. ועי' ברע"ב (פ"ג מ"ב) במנחות על מתני' לא יצק ולא בלל לא פתת ולא מלח וכ' הרע"ב לא מלח כל המנחה כולה אלא הקומץ דאלו מליחת הקומץ מעכבא היא עכ"ל וכ' התיו"ט פי' הרע"ב כל המנחה כולה אלא הקומץ דאילו מליחת הקומץ מעכבת הוא כדתניא (דף כ') יכול תהא מנחה כולה טעונה מלח ת"ל קרבן דכתיב וכל קרבן מנחתך במלך תמלח קרבן טעון מלח ואין מנחה כולה טעונה מלח ומדכתיב בי' ברית מלת עולם הוא אמרינן בגמרא דכמאן דשנה בי' קרא דמיא עכ"ד. והק' עליהם בתוס' רע"א תמוה לי אדרבה כיון דאמרינן דאין מנחה טעונה מלח איך אפשר לפרש מתני' דלא מלח היינו מנחה כולה הא אף לכתחילה לא בעי מלח כלל ומסיק ודברי הרע"ב וד' התיו"ט שגבו ממנו וצ"ע עכ"ד:

ו. וביותר יש להעיר על הפה"מ להר"מ ז"ל שם (פ"ג מ"ב) וז"ל לא יצק ולא בלל ולא פתת לא מלח ולא הניף כו' אמר רחמנא מן המנחה מגרשה ומשמנה ואמר גרש ושמן מעכבין וכן המלח אי אפשר בלעדיו ר"ל עם הקומץ כמו שזכרנו אמרו קרבן טעונה מלח ואין כל המנחה מלח וכן כל שנקרב ע"ג המזבח לשריפה אי אפשר בלא מלח אלא העצים בלבד וכו' עכ"ל. וע"כ כיון דכ' דא"א בלעדיו בלי מלח ור"ל עם קומץ מבואר דס"ל כשיטת הר' עובדי' מברטנורא שם דלא מלח כשר דוקא על חלק שיריים מהמנחה דאין המלח מעכבו אבל הקומץ גופי' בודאי המלח מעכב ולשיטי' אזיל דפסק כן בה' איסוה"מ (פ"ה הי"ב) חוץ מן המנחה שהמלח מעכב בקמיצה, וזה פלאי דהא הוא גופי' כ' בה' (י"א) דדוקא דבר העולה ע"ג מזבח טעון מלח כמו שמדייק בשעה"מ שם והבאתיו לעיל. משא"כ דבר שאין קרב ע"ג המזבח אין טעון מלח עיי"ש. וכן מבואר מהר"מ (פי"ג הי"ב) ממעה"ק דדוקא דבר הקרב עיי"ש ועי' בכס"מ שהקשה למה לא פסק כמתני' מנחות (י"ח ע"א) דהמלח אין מעכב ועי' בלח"מ. וחי' שלא הביאו הפיה"מ להר"מ דכ' פי' אחר במתני' דמלח אין מעכב דקאי על שיריים ולא על הקומץ. ומה שהק' הלח"מ למה לענין מלקות פסק דלוקה אם הקריב בלי מלח בין מנחה בין שאר קרבן ואילו לדין עיכוב חלק דבמתנה מעכב ובשאר הנקטרין אין מעכב. ובפשטות תי' דשניהם לא הוי בכלל הקטרה כמו שהארכתי לעיל לענין הקטרת אימורים שלל"ש, וממילא במנחה כיון דלא הוי הקטרה שוב מעכב ופסול משא"כ בשאר קרבנות אף דלא הוי עלה שם הקטרה מ"מ כשר דלא גרע מנאבדו פסחים (נ"ט:) וכעין זה כתבו בתוס' קנים דף (כ"ב.) ד"ה חטאת, אמנם עי' מש"כ בסימן ד' אות (ל"ז מ') וממילא נדחה תי' זה וא"ל]:

ז. ועי' בחידושי הר"ן שבת (ע"ט.) וז"ל שלשה עורות הן מצה וחיפה דיפתרא מצה כמשמעה דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ יש למדין מכאן דאין נותנין מלח בפת בפסח לפי שהמלח מחממו ומביאו לידי חימוץ ולא נהיר דא"כ דאותו עור שנותנים מלח אמאי לא קרי לי' חמץ אלא דלא אמרו הכא מצה כמשמעו אלא שלא נתחמץ ומכיון שלא נתחמץ היינו שאינו מעובד תדע דהא רקיקי מצות מלח נותנין בהם כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח ואפ"ה קראם הכתוב מצות. ויש לדחות דדלמא לא היו נותנין בהם מלח והא דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח היינו בדבר הקרב ע"ג המזבח כדמוכח התם בזבחים אולי הוא ט"ס וצ"ל מנחות ור"ל (דף כ'.) וכו' עיי"ש, ג"כ מבואר דמספקא לי' קצת דכ' ודלמא לא היו נותנין מלח וי"ל למה מספקא לי', וכה הבאתי לעיל מרא"ש פסחים (דף ל"ט) עיי"ש ועי' מנחות (כ') יכול כל המנחה טעונה מלת וברש"י ורשב"א שם:

ח. ועי' בטה"ק מנחות (י"ח.) דמדייק מדברי הר"מ (פ"ה הי"ב) מאיה"מ הנ"ל שהמלח מעכב "בקמיצה" מבואר דשיטת הר"מ דדוקא בקומץ מעכב משא"כ כל המנחה אין מעכב רק דין דלכתחילה שייך בזה עיי"ש מה שהאריך. וכן העתיקו הקרי"ס שם ופלא שבהלכה (י"א) שם כתב להדיא דמולחין רק דברים העולין ע"ג המזבח כמו שמדייק בשעה"מ המובא לעיל משא"כ דברים הנאכלין. ולכאורה מופלאים האיך יסתור את עצמו מני' ובי' ומפסקו בה' איסוה"מ (פ"ה הי"ב):

ב) ונלע"ד ליישב בעהי"ת כל הקו' בחדא מחתא ונקדים לבאר אם זה המליחה דקרבנות הוא מפני דגזרה התורה מחמת יחוסו של מלח שרצה הקב"ה שיקריבו לפניו מלח עם הקרבן מחמת גזה"כ על כל קרבנך תקריב מלח או דלמא עיקר הטעם דרצה הקב"ה ששלחן הד' יהי' מיופה ויקריבו לפניו דברים ערבים ולא תפלים. ובטבעו של מלח הוא שנותן טעם בהדבר לכך מקריבו. או בשביל ב' אלו הטעמים הי' מקריבין מלח. ועיין בצל"ת סי' מ' מה שחקר אם מלח הוי קרבן בפ"ע או הכשר קרבן. וספקתנו הוא אפילו נימא דהוי הכשר אם זה הוה מחמת גזה"כ כמו שצריכין לבונה וכדומה ה"ה דהצריכה רחמנא מלת. או מטעם דמקריב מלת כדי שתעשה פעולה בעצם הנקטרין. ונתחיל לבאר בעזהי"ת:

עי' ברמב"ן עה"ת פרשה ויקרא פסוק (י"א) שמביא טעם המורה שהקריבו מלח כי הגוים ימאסו אותו לכך בחרוהו הרמב"ן כתב טעם עצמו וז"ל ויתכן מפני שאינו דרך כבוד להיות לחם ד' תפל בלי מלח כטעם הקרבהו נא לפתתך ולפיכך מעטו העצים והדם שאין טעונין מלח, וברור מללו שעיקר שהקריבו מלח הוה מחמת דפועלת בעצם הנקטרין אבל טעם המורה הוה מחמת עצם המלח שרצה השי"ת שיקריבו לפניו זה שמאסו כל העמים [ולענין שאור ודבש כ' הטעם עבור שהעמים בחרוהו לכך מאסו ה' כמו מצבה אשר שנא ד' מכלל דמתחילה היתה אהובה עיי"ש ברמב"ן] וכ"כ אותו הטעם שלא יהי' הבשר תפל בפי' הטור עה"ת שם עיי"ש ועיין ברמב"ן שם פסוק (ט"ז) מה שכתב בזה ולענין דברי האבן עזרא ועי' במדרש הובא בפירש"י ויקרא (ב' פ' י"ג) מלת ברית שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח וניסוך המים בחג ע"כ מבואר מדברי המד' הלז דהא דמקריבין מלת זה הוה מחמת דצוה הד' שהמלח יקרב ע"ג המזבח והוה כמו מים לניסוך שהביא המדרש דזה הוה מחמת דין דגזה"כ ולא דבאה לאיזה צורך שיפעול בקרבן אחר [ומזה ראי' ג"כ לספיקת הצל"ח כמו שהביא בעצמו שם]:

ועי' בסה"מ להר"מ ז"ל ל"ת (קי"ט) וז"ל הזהירנו מהקריב קרבן מבלי מלח והוא אמרו יתעלה ולא תשבית ברית מלח עולם, שאחר שהזהיר מהשבית מלח תגיע שאין מותר להקריב התפל שאין טעם לו ומי שהקריב התפל שאין טעם לו, כלומר קרבן או מנחה חייב מלקות עכ"ל מפורש דהמלח הוה כדי שיתקן הבשר שלא יהא תפל, לכך אם מקריב הבשר תפל חייב מלקות, ועי"ז מיקרי לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו, ואולם כבר הבאתי דברי המורה דכ' הטעם משום דעכו"ם בזוהו לכך בחר בו השם דזה הוה מחמת עצם המלח. וע"כ מבואר מזה דתפל ואלו דברי אמת. וס"ל אלו ב' טענוים רק בל"ת דכ' דלוקין כתב אותו הטעם כדי שיראה לעין שהוה לאו שיש בו מעשה. וכן בחינוך מצוה (קי"ט) כ' ב' טעמים אחד מחמת שלא יהא בשר תפל ושנית מחמת שיזכיר האדם שיצילו מן הפסד כמו מלח. ועי' ברבינו בחיי שם שמביא ג"כ ב' טעמים עיי"ש ועי' ברבינו בעלי התוס' שם כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו לפי שאמר על כל קרבנך תקריב מלת והללו אינם מקבלים מלח ע"כ. וע"כ פירוש דאין מועילים לשאור ודבש דהוה דבר והפכו. דזה יש לו טעם מתוק וחמץ וזה יש לו טעם מלוח, מבואר דעיקר הטעם הוה במלח מחמת דמתקן עצמיות הקריבין. ועי' מנחות (כ' ע"א) ד"ה שכן ומפרש ר"ת אוכל כמותה שנוהגין למלוח אוכלין לפי שאין זה קולא וחומרא לא חש לפרש עכ"ל. מבואר מדבריהם דלכך אנו רוצים יותר להעמיד באברין מחמת דהמלח אנו נותנין כדי שיהפך טעם המאכל וא"כ יותר עדיפא להעמיד באברין מבשאר דברים. ומדמזכירו האלף ולא מפרשו מבואר דזה לא הוה כל הטעם רק מקצת טעם, לכך מזכיר ברמז בעלמא ולא מפרשו משום דעכ"פ יתקיים בטעם ב' מחמת עצם הקרבן המלח, עכ"פ מבואר מהאמור דיש ב' טעמים א) מחמת עצם הקרבת המלח עם הקרבנות ולא בתור מתקן האוכל ב) מחמת שהמלח נותן טעם בהדבר עי' מנחות (כ"א.) שיתן בו טעם כבינה עיי"ש:

ולפי"ז ניחא הכל ניהו דמחמת טעם א) מחמת דין עצם במלח לא צותה התורה שתמלח דברים הנאכלין מ"מ טעם ב) שמתקן הדבר שייך שפיר אף בהנאכלין דהוה מפאת למשחה עי' זבחים (צ:) וכ"מ ועי' מנחות (כ"א ע"ב) בענין דנותנין מלח לכהנים אמר שמואל לא שנו אלא לקרבנן אבל לאכילת קרבנן לא יהבינן ומסיק דדוקא לאכילת חולין דבהדי' קדשים לא יהבינן אבל לאכילת קדשים שפיר יהבינן מלח עיי"ש מפורש להדי' בש"ס דהכהנים הי' נותנין מלח באכילת קדשים, וע"כ צריכין לומר דהתם היה הטעם, משום דין דלמשחה כמו ברא"ש פסחים (ל"ט) וחי' הר' הר"ן שבת (ע"ט) דאף ברא"ש פסחים (ל"ט) ותי' הר"ן שבת (ע"ט) דאף בחלק הנאכלין ג"כ נותנין מלח ר"ל מחמת דין דלמשחה והא דנקטו מטעם דעל כל קרבנך תקריב מלח ר"ל דזה לא הוה סיבה רק סימן כיון דחזינן דהתורה צותה שיקריב מלח. והוה התם הטעם ג"כ שמייפה הנקטרין כנ"ל וא"כ שוב מאותו הטעם שייך ג"כ בהנאכלין מחמת דין דלמשחה. וכן יתיישב דברי רש"י נדרים (י"ח.) דמבואר דחלק הבעלים טעון מלח. וזה שכ' שם התוס' שרגילות הי' למלוח בשר קדשים. דזה הוה רק מחמת הרגל שערב יותר לחיך אם מלחו, וכן יתיישב שפיר דברי הפיהמ"ש להר"מ מנחות (חי.) דמבואר דכל המנחה טעון מלח וכן (בפ"ה הי"ב) דאיסוה"מ כ' דמלח בקמיצה מעכב מבואר דדוקא במלח דקמיצה משא"כ שאר הקרבן אין מעכב אבל צריך עכ"פ לכתחילה כמו שהבאתי לעיל ואילו בהלכה (י"א) שם כ' דדוקא הקריבין טעון מלח אבל לפי"ד ניחא דזה דמבואר דדוקא דבר הנקרב טעון מלח זה הוה מחמת עצם דין דמליחה והא דמבואר דלכתחילה טעון מלח כל המנחה וכ"כ הרע"ב שם מנחות (ח"י) הנ"ל ר"ל מחמת דין דלמשחה. ומיושב ק' התוס' רע"א שם וכן יתיישב ק' המנ"ח מסתירת החינוך להרא"ה דהרא"ה קאי על דברי הש"ס מנחות דקאי על היכא היו נוהגין שפיר כ' דהי' מולחין אף חלק הנאכלין מחמת דין דלמשחה משא"כ בחינוך דקאי הקרא דכל קרבנך במלח תמלח שפיר אין מזכיר כלל. דלא איירי בדין דלמשחה והא דכ' הש"ס יכול כל המנחה כולה טעונה מלח. ר"ל מחמת עצם דין דמליחה ונפ"מ בין הדין דלמשחה ובין הדין דעצם המלח. אם ערב לו יותר מבלי מלח, דמחמת הטעם דלמשחה א"צ ליתן משא"כ מחמת עצם גזיה"כ מוכרח ליתן ונכון:

ג) ולפ"ד ג"כ יתיישב כל דברי הרא"ש פסחים (ל"ט) שהבאתי דהביא י"מ דכ' ראיה דמלח אין מחמיץ מהא דרקיקי נזיר ולחמי תודה עשאן למכור בשוק ובודאי יש בהן מלח ודחה הרא"ש דדוקא חלק הנקרבין נמלחין משא"כ דברים הנאכלין והקשה עליו השעה"מ בה' איסוה"מ (פ"ה ה"א) דאדמייתי ראי' מתני' דחלות תודה ליתי ראי' מכל המנחות דכתיב בהן מצות תאפנה אע"ג דהי' בהם מלח וכמו כן קשה על הרא"ש ת"ל שדחה ראייתם דאכתי תקשה לי' ממנחות הקריבות ע"ג המזבח כגון מנחת חוטא ומנחת קנאות ונסכים דכתיב מצות תאפנה והי' בהם מלח ואי ס"ל דשאני כהנים דזריזים הם, א"כ בחלות תודה ג"כ איכא למימר הכי והניח בצ"ע עיי"ש:

וכן יש להעיר על החי' הר"ן שבת (ע"ט) שהבאתי דכ' דמלח אין מחמיץ תדע דהא רקיקי מצות מלח נותנין בהם כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח דרק חלק הנקטרין נמלחין משא"כ בהנאכלין עיי"ש ותקשה למה הביא ראי' דוקא מרקיקי נזיר ולא מכל המנחות, וגם מה שדחה דוקא בהנקטרין צריכין מלח מ"מ עדיין יש ראי' מכל המנחות הצריכות מלח ואעפ"כ התורה קראם מצות והוא קושיא עצומה:

ועוד יש להעיר מאי מייתי ראי' מלחמי תודה ורקיקי נזיר דמלח אין מחמץ הא לחמי תודה ורקיקי נזיר נאפו בתנור עי' מנחות (ע"ח:) שחטו עד שלא קרמו פני' בתנור לא קדש ועי' שם (מ"ז:) וכ"פ הר"מ בה' פסוהמ"ק (פי"ב) ובה' נזירות (פ"ח) וא"כ אפילו לשיטתייהו דנימא דגם חלק הנאכלין טעון מלח אפ"ה אין כאן ראי' דאפשר מלחו לאחר אפיי' דלא שייך חימוץ אחר אפיי' מנחות (נ"ז:) וכ"מ ומנלן לדייק מכאן דמלח אין מחמיץ ומותר לתת בסולת קודם אפיי' דהא הלימוד לא הוה אלא על קודם אפיי' דלאחר אפיי' לא שייך חמץ כלל וכ"ש דמותר לתת בתוכן מלח:

אבל לפ"ד ניחא דעיקר המליחה מחלק הנאכלין לא הוה מחמת עצם דין דמליחה רק מפאת סוג דלמשחה וא"כ ע"כ היו נותנין בשעת לישה דאז מתקנת היטב המאכל כמו שאנו רואין עפ"י חוקי הטבע ואז הוא ערב לאכילה ומתוק לחיך ועי' מנחות (ע"ז.) דאפרישונהו בלישי' וקצת שם תרומה יש עלה ועי' בתוס' שם ד"ה דאפרישונהו דהביאו ההוא דנדה (ו') גבי שפחתו של ר"ג דביררה לכתחלה חלק יפה עבור תרומת לחמי תודה מבואר דיש איזה חלות חיוב אף קודם שחיטת הזבח לדאוג עבור תרומת לחמיו שיהיו מהודרין. וכבר האריך הגאון רמ"ז שליט"א בספרו זרע אברהם דעוד מחיים חיותו של קרבן חלה על גברא החיוב של אכילת בשרו והביא ממתני' זבחים (פ"ט.) עיי"ש. ועי' תוס' מעילה (ט' ע"א) ד"ה אין דמאחר שזרק דמן זכה המזבח בבשרו ועי' תמורה (ח'.) מחלוקת רש"י ותוס' שם עייה"ט ואכ"מ. וא"כ בנ"ד נמי יכולין לומר דמיד בלישה יש קצת איזה חלות חיוב לראות שיהי' אח"כ למשחה בשעה שיתקדש ויתחייב לאוכלו ועי' תוס' מנחות (מ"א.) ד"ה ענשיתו ותו"י שבת (ל"ב:) ד"ה בעון ועי' פסחים (ג: ודף קיג:) ופ' מי שהי' לענין דרך רחוקה וכ"מ. וידוע מחלוקת הראשונים לענין מילה שלא בזמנה אם מלין ביום ה' וידחה עי"ז שבת שיחול ביום ג' למילתו דהוה מסוכן ואכ"מ וממילא ניחא הקו' דשפיר דייקו הר"ן והי"מ דהרא"ש מלחמי תודה ורקיקי נזיר דע"כ היו מולחין בשעת לישה ואעפ"כ קראם התורה מצות ש"מ דמלח אין מחמיץ ונכון:

וממילא ניחא קו' הראשונות דמה דחו הא מ"מ יש ראי' מכל המנחות דהיו מולחין הקומץ וש"מ דמלח אין מחמיץ, דיש לדחות ולומר דעיקר חיוב המליחה בהנקרבין הוה סמוך להקטרתו כמש"כ המרדכי חולין (תש"כ) סופגו במלח וזורקו [לאישים] לאלתר משמע ע"כ, וכ"כ להדיא בחס"ד הספרדי בתוספתא מנחות (פ"ו) דתיכף למליחה הקטרה [כמו שחידש הטה"ק מנחות הידוע דתיכף לקמיצה קידוש כלי] אבל קודם העלתו ע"ג המזבח לא הוה כלל החלות החיוב דמליחה וכ"כ בתיו"ט מנחות (פ"י מ"ד) דמליחה לא הי' אלא תיכף להקטרה עיי"ש ועיין בתו"י כריתות (ו') ד"ה מלח ואפילו למ"ד דבעי' מלח היינו דוקא בשעת הקטרה דומיא דכל העולין הטעונין מלח ע"כ וכ"כ שם להדיא בבאר שבע כריתות (ו') עיי"ש, וכי לחנם הי' מלח נתונה ע"ג ראשו של מזבח ששם מולחין הקמצים מנחות (כ"א:) וכן האימורים ע"ג כבש ובתוספתא דמנחות (פ"ו) היה הגירסא דבלישכת המלח היו מולחין אברים וכל המפרשים הגיהו במקום אברים עורות, [ובדברי המתני' תמיד (ל"א) דמלחו וירדו לקרות שמע נאריך הלאה בע"ה] וא"כ ניחא הקו' דלא מבעיא במנחות הנאפות אין כאן כלל ראי' דמלח אין מחמיץ דודאי לא שייך חימוץ אחר אפיי' ואפילו במנחת חוטא וסוטה למ"ד דאי"ל מגבלה במים וכשרה מנחות (נ"ד.) ועי' ר"מ בה' פסוהמ"ק (פי"א הי"ד) או לשיטת ר"ל מנחות (כ"ג.) דמשכשכו בשירי הלוג אם נימא דמי פירות מחמיצין עי' תוס' מנחות (נ"ג:) ד"ה אין ודף (נ"ז) שם. מ"מ אין כאן ראי' דכיון דהי' צריך תיכף למליחה הקטרה כנ"ל וכ"כ בתוס' עזרה על תו"כ (פ' י"ד) ויליף לה מקרא עיי"ש א"כ לא שהה בזה שיעור חימוץ ואפילו אם נימא דמלח מחמיץ מ"מ בשיעורא כהאי אין מחמיץ ועי' תוס' מנחות (נ"ג:) ד"ה אין לכך שפיר לא הביאו ראי' מכל קומצי המנחות דמלח אין מחמיץ ועי' או"ח סי' (תס"ב סעי"ז) ועי' בטור ומחה"ש שמחלק בין מלח שבאה ממים ובין מלח שבא מן הארץ וי"ל לנ"ד, ועי' בתו"כ ויקרא (פי"ד) ומנחות (כ"א.) וכעין זה בביצה (ל"ז.) ואכמ"ל:

ד) אמנם לפ"ד עדיין תקשה למה לא הביאו הי"מ מהרא"ש וכן החי' הר"ן ראי' מכל שירי המנחות דמלח אין מחמיץ אם אמרינן דחלק שיריים טעון מלח ובפרט לפ"ד דהיו מולחין בשעת לישה כדי שיהי' למשחה כמו שהארכנו. ויש ליישב דכל מנחות שיש להם שיריים היו נקמצות עי' מנחות (ע"ב:) וא"כ לא היו יכולים ליתן מלח בשעת לישה דחיישינן שמא לא ימס המלח היטב עי' ביצה (ל"ט.) מלח ומים בטלין לגבי עיסה] ויעלה באמצע קומץ קורט מלח ויפסל כמ"ש המתני' זבחים (ו') קמץ ועלה בידו צרור וגרגיר מלח פסול ומפרש הש"ס שם מנחות (י"א) אף דמלח בת הקרבה מ"מ נפסל דהוי קומץ חסר. וא"כ ע"כ לא היו מולחין בשעת לישה רק לאחר קמיצה אם כן שוב אין נפ"מ אם מולחין מיד או לאחר שאפו השיריים ועי' בתוס' מנחות (צ"ו.) ד"ה שאלו בסוה"ד ואלו למנחת סולת אין בה אפיי' קודם קמיצה ע"כ. מבואר דמנחת סולת לאחר קמיצה הי' נאפין וא"כ שוב אין כאן ראי' מזה דמלח אין מחמיץ דלאחר אפיי' לא שייך חימוץ כנ"ל לכך הביאו ראי' דוקא מלחמי תודה ורקיקי נזיר וא"ל:

ה) וראה זה חדש בפנים יפות (פ' ויקרא) עה"פ והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם וכ' רש"י מקמיצה ואלך מצות כהונה והקשה הרמב"ן הא הגשה קודם קמיצה ג"כ הוי מצות כהונה [וע בתוס' מנחות (ט'.) ד"ה מקמיצה] וכ' ליישב דברי רש"י דאחר הגשה הי' הגיבול בבעלים ואשמועינן הקרא דאחר הגיבול הי' מחזיר לכהן ואח"כ כתב ועוד י"ל משום דמלח נותן בו קודם הקמיצה היינו בשעת גיבול כדתנן ואם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח פסול משמע דצריך מלח דק הנמס בשעת גיבול אף דעכ"פ אין הקומץ בשלימות מ"מ מצותה בכך לכך הוצרך לכתוב במנחה בפירוש ע"כ מפורש מדבריו דס"ל דהיו מולחין כל המנחות ואפילו נקמצות ביחד קודם קמיצה. ואלו בש"ס דילן מנחות (כ'.) איתא להדיא יכול כל המנחה טעונה מלח ת"ל קרבן וכ' רש"י ז"ל דר"ל קומץ לבד ועי' ברשב"א שם וק"א על תו"כ פ' צו (פי"ד) דקומץ לבד טעונה מלח ועי' מנחות (כ"א:) ובראשו של מזבח ששם מולחין קומץ ועי' בתוספתא (פ"ו) דמנחות. וכבר הארכתי לעיל דעיקר מליחה הוה בשעת הקטרה, וע"כ צריכין לומר דרצה לומר דפעם אחד היו מולחין קודם קמיצה ופעם שנית לאחר שנתברר חלק גבוה מחלק שיריים דהיינו הקומץ לבד ומליחתו בשעת הקטרה, וכעי"ז נאריך הלאה בע"ה בדברי הראב"ד וק"א על התו"כ דיבורא דנדבה (פי"ד) דכ' ואי קשיא לי' דקתני יצא קטורת [דאין טעונה מלח] והא כתיב בהדיא ממולח טהור קודש, ומלח רובע ואיכא למימר דבשעת הקטרה קאמר, ורבנן ר"ל דאפילו בשעת הקטרה ג"כ [מולחין] כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח עכ"ל מפורש ג"כ דאי"ל להראב"ד דפעם אחד היו מולחין בשעת פיטומו ואח"כ פעם שנית לרבנן בשעת הקטרתו ה"ה בנ"ד נמי דהיו מולחין ב' פעמים, הגם דבתורה לא נזכר כלל מזה והאיך יכולין לחדש דבר כזה יש להסביר הדבר עפ"ד לעיל דבפעם ראשון הוי בגדר למשחה היו מולחין אותו בשעת לישתו כמו שהארכתי ובפעם שנית הוה מחמת עצם מצות הבורא. וזה הוה ד"ח. ולכך אותה מליחה אין נזכרת בפירוש בשום מקום. עי' סוטה (י"ד) ותוספתא (פ"א) דמנחות ועיין בר"מ ה' מעה"ק (פי"ג ה' י"ב), דכתב להדיא סדר המנחות ולא הזכיר אותה מליחה. אבל לפי"ד יתיישב דזה הוה מחמת גדר דלמשחה והוה דין צדדי ולא שייך התם ולכך לא הזכירו [ועי' מש"כ באות ד'] ופשוט:

ו) ולפ"ד יתיישב כל הקו' על הראשונים ז"ל דס"ל דאף חלק שיריים הנאכלין ג"כ טעון מלח ואלו בש"ס מנחות (כ') קאמר הש"ס קומץ טעונה מלח ואין כל המנחה טעונה מלח והארכתי לעיל בזה אבל לפי"ד ניחא דהתם לשיטתו קאי על מליחה שהי' אחר קמיצה דהיינו מליחה שני' ומזו מליחה שפיר כ' הש"ס יכול כל המנחה טעונה מלח ר"ל שימלח פעם שנית ת"ל קרבן קרבן טעון מלח ואין כל המנחה כולה טעונה מלח פעם שנית כנ"ל אבל דא ודאי כל המנחה שפיר טעון מלח פעם ראשון לשיטת הסוברים דאף חלק הנאכלין טעון מלח ונכון ומובן זה היטב דברי הרע"ב והפימ"ש והתויו"ט במנחות (ח"י) דכ' דלא מלח כשר ר"ל כל המנחה דלכאו' מאי שטיי' הכא אפילו לפ"ד דלעיל, דזה הוה בדין שיריים ולא בעצם המנחה. אבל לפ"ד ניחא דר"ל כל המנחה עם הקומץ והו"א דעי"ז מעכב קמ"ל דלא. ויתיישב היטב קו' התוס' שם ד"ה לא דהק' למה לא תנו על הסדר דתנופה קודם למליחה אבל לפי"ז ניחא דקודם מפרש כל מעשי דבעלים ואח"כ מפרש מעשי דכהן וכבר האריכו בזה המפרשים עיי"ש:

ז) אמנם לפ"ד יש לדחות תי' הראשון פון דלכך דייקו הי"מ מהרא"ש פסחים (כ"ט) והתי' הר"ן שבת (ע"ט) מלחמי תודה ורקיקי נזיר דמלח אין מחמיץ ודחו מטעם דחלק הנאכלין לא בעי מלח והק' בשעה"מ אכתי תקשה מקומצי מנחות דטעון מלח. ולמה לא חיישינן שמא יחמיץ ותי' לעיל מטעם דהיו מולחין אח"כ בשעת הקטרתו ולא הי' פנאי להתחמץ אבל לפי"ד דב' פעמים היו מולחין א"כ שוב תקשה מה דוחה הרא"ש והר"ן דחלק בעלים לא טעון מלח מ"מ תיפ"ל דמלח אין מחמיץ דאל"כ היאך היו נותנין מלח במנחה. אם לא דנימא כיון דבלא זה המנחות הנקמצות הי' צריך זהירות שלא ישאר גרגיר מלח עי' ביצה (לט.) מים ומלח בטלין לגבי עיסה] וממילא נזכר ג"כ ליזהר בחימוצה כמו דאשכחן בכ"מ עי' שבת (ט"ז.) לענין פשיטי כלי זכוכית דעבדין לי' הכירא דלא לשרוף עליהן את התרומה ועי' תמורה (ל"ב) ותוס' זבחים (מ"ו) ד"ה הוא דלמה לן לתקן מעילה הא בלא זה בדילי מיני' וכ"מ אשכחן כעי' זה. וה"ה בנ"ד וא"ל:

א) ובעיקר קושית המנחת חינוך שהבאתי לעיל שהק' על החינוך המיוחס להרא"ה לא זכר מאומה מהדין שמביא הר"ן חולין (י"ד) בשם הרא"ה דאף החלק הנאכלין גם כן טעון מלח. ולענ"ד יש לעיין בלשונו הזהב דכ' החינוך מצוה (קי"ט) וז"ל להקריב מלח על כל הקרבנות כלומר שיתן מלח בבשר הקרבן וכן בקמח המנחות שנאמר על כל קרבנך תקריב מלח עכ"ל. מבואר מלשונו דנקט קמח המנחות וכן בשר קדשים דזה הוה לשון כללי אף חלק הנאכלין משמע. ויותר נראה לפי"ד הפנ"י שהבאתי דס"ל דהיו מולחין בלישת המנחות שפיר מדייק הלשון "קמח המנחות" ר"ל בעוד שהוא קמח ולא נקמצה עדיין, דאם ר"ל קומצי מנחות מה הלשון קמח ואפילו על מנחה שכליל כולו ג"כ אין נופל הלשון קמח רק סתם מנחות כמו לישנא השגור בכולא תלמודאי. וא"כ אדרבה מבואר דהרא"ה לשיטתו רמז בדבריו שיטתו דס"ל דאף חלק הנאכלין טעון מלח, ועי' בתו"כ פרק (י"א מ"א) והנותרת אעפ"י שלא הומלחה ובק"א ור"ש משנ"ץ ועי' מנחות (כ') ויש לדון בזה וא"ל. וכן הק' מרש"י נדרים (י"ח) שהבאתי בשם הגאון מבערזאן ג"כ יש לדון הא דנקט בשר שלמים דלא ר"ל בשר חלק הנאכלין רק ר"ל בשר גבוה של שלמים כמש"כ התוס' שם עיי"ש וא"ל:

ע) והנה לפי"ד דלעיל דמליחת הקרבנות הי' ג"כ מפאת למשחה. נבאר אם ממליחת האימורים הי' ג"כ שיוצא מהן הדם או דבקדשים אין מקפידים על זה. והנה ידוע שיטת המנ"ח בכלכלת שבת אות ה' דהאריך לענין דש דבמליחת הקרבנות הי' ג"כ מפאת הוצאת הדם לפי"ד הר"מ בה' מא"ס (פ"ו) דדם אברים שלא פירש אסור מה"ת וגם לא הכריע שם הכס"מ אם הר"מ ס"ל כשיטת רש"י בחולין (ק"ט) ודף (ק"ב) ומנחות (כ"א) וכריתות (כ"ב) דדם שבשלו ג"כ יש איסור מן התורה, וא"כ שוב היאך מקריב הדם הא יש כאן איסור דמשקה ישראל. וכ' א"כ ע"כ המלח פולט דמו וצריך אח"כ להדיח מחמת הדם שהוא בעין וכ' דלא מצא גילוי לזה עיי"ש מה שהאריך:

בפשטות יש ליישב ק' לפי"ד הריטב"א חולין (ק"ט.) דכ' במתני' דהלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו א"ע עליו וכ' רש"י ובמס' כריתות (כ"ב) מוקים לה בלב עוף שאין בו כזית אבל לב בהמה שיש עליו כזית חייב לאחר בישולו [וכ"כ הר"ג שם כריתות (כב) עיי"ש] והק' עליו התוס' ממנחות (כ"א) דקאמר זעירי דם שבשלו אין עובר עליו, וכ' הריטב"א ליישב וז"ל ואפשר שרבינו ז"ל סובר דההוא בדם קדשים דוקא אבל בדם חולין אעפ"י שבשלו עובר וכדאמרי' בגמרא גבי כבדא עלוי בשרא ע"כ. וזה שיטה חדשה דס"ל דאף רש"י מודה דדוקא בחולין בשלו עובר עליו משא"כ בקדשים [וכן הוא שיטת הרשב"א בשם העיטור חולין (ק"י) ועי' בפלתי יור"ד סי' (ס"ט ס"ק א') וראיתי בישוע"ק על ח"ד שו"ע סי' י' וי"א שהאריך בדברי הרשב"א ולא הזכיר כלל שהריטב"א אית לי' ג"כ החילוק זה ואפילו לשיטת רש"י, וכן הפליתי מיישב כן דברי רש"י מסברא דנפשי' ותי' שלא ראה בדברי הריטב"א ז"ל הנ"ל ועי' ברשב"א חולין (ק"ט) ורשב"א מנחות (כ"א.) דמבואר דס"ל אליבי' דרש"י דשיטתו דנדחה דברי זעירי רק ס"ל לרש"י כרבא דדם שבשלו עובר עליו בין חולין ובין קדשים]. ואם כן בפשטות ניחא דאין ק' ממשקה ישראל ושפיר יכול להקטיר ומיד בהתחלת הקטרה נתבשלה ושוב אין עובר ופשוט. אמנם עי' מנחות (כ"א) ברש"י ד"ה והא דאמר זעירי אין עובר עליו בחטאות הפנימיות עיי"ש ובתוס' מבואר להדי' דשיטת רש"י דלרבא אף בקדשים ג"כ דם שבשלו עובר עליו וא"כ שוב יקשה ולהריטב"א כדי שלא תקשה עליו דרש"י אי"ל להדי' להיפך ממש"כ י"ל דלא הי' הגירסא לפניו כן ברש"י כמו שלא הי' הגירסא והא דאמר זעירי לפני התוס' כמו שהאריך בטה"ק ודו"ר ועי' מש"כ הפליתי יור"ד (סי' ס"ט סק"א) ואכמ"ל בזה] וכן בתוס' חולין (ק"ט) וסמ"ג ל"ת (קל"ו) וכבר האריכו בזה עיי"ש:

י) ונראה לענ"ד לומר דבדם לא שייך כלל האיסור דמשקה ישראל ונסביר הענין עפי"ד הרמב"ן ויקרא פ' (אחרי) הידוע דכ' ע"פ כי נפש כל בשר וז"ל המשמע לנו מן הכתוב הזה שיאסור לנו הדם מפני שנתנו לנו להיות על המזבח לכפור על נפשותנו והוא חלק השם כטעם החלב ואם יקשה למה אסר דם החזה ועוף אשר לא קרב, נדחה את השואל שרצה להרחיקנו מכל הדם שלא עשה כן בחלב מפני שניכר הוא ע"כ והאריך בזה הטה"ק מנחות (כ"א.) דזה הוה טעם גמור וכ' דלכך דם שבשלו אין עובר עליו מטעם דק"א כ' פ' (אחרי) דלכך פירשה לנו התורה טעמו של איסור שלכך חייבין עליו משום כרת שהוא מחמת שהנפש תלוי' בדם לכך כיון דכבר נתבשל שוב אין לו סגולת הדם לכך אין חייבין עליו והא דכ' רש"י מנחות (כ"א) מטעם דאין ראוי לזריקה כדי שלא תקשה לך הא מ"מ הא לא גרע משאר איסורים דבעי עד שיפסול מאכילת כלב וע"ז כ' רש"י כיון דאין ראוי לזריקה שוב אין בו חיוב דהא עיקר חיוב הוא מחמת דדם נזרק ע"ג מזבח לפי"ד הרמב"ן עיי"ש. והא דלא גזרו בבשלו דיתחייב כמו בשאר דמים אפילו טמא כריתות (כ':) ש"ה דלא ניכר מה שאין כן חלב דניכר לא גזרו כמ"ש הרמב"ן וא"כ היזה דם שבשלו אפשר ניכר לכך שפיר לא גזרה התורה [ועיין תוס' פסחים (ב':) ד"ה אור דמבואר דגם התורה ג"כ גזרה גזירה עיי"ש ובמפרשים] וכ"כ הרמב"ן בפתיחה (לויקרא) דעיקר האיסור דם וחלב הוה מחמת חומר דמוקדשים דנזרק ונקטר ע"ג המזבח עיי"ש. וא"כ לנ"ד לענין משקה ישראל י"ל כיון דאיסורו דדם באה מחמת מעליותא של קרבנות לא שייך משקה ישראל וכמו שהאריכו בהא דזבחים (פ"ח.) לענין תרומה אם הוה איסור דמשקה ישראל וכתבו התוס' דלא שייך בתרומה איסור דמשקה ישראל כיון דלא אסור לכל ישראל והסבירו האחרונים טעמו של דבר דעיקר איסור דמשקה ישראל הוה מחמת דהא דאסור לישראל מחמת גרעון שבדבר ובציי' מילתיי' כ"ש לגבוה, משא"כ דהא דאסור לישראל הוה מחמת מעליותא כמו תרומה שוב אין שייך בו איסור מפאת משקה ישראל. וא"כ ה"ה בנ"ד כיון דאיסור דדם הוה מחמת מעליותא דדם נצרך לקדשים שוב אין בו כלל האיסור דמשקה ישראל ואפילו לפ"ד הש"ס פסחים (מ"ח.) כיון דא"ד מה לי איסורו בגופו או ע"י ד"א והאריכו דע"י איסור ד"א נעשה איסור חפצא מ"מ בנ"ד כיון דעיקר איסורו באה מחמת זריקת דם קדשים לא הוה בי' איסור דמשק"י [ועי' במ"מ ה' מלוה (רפ"ג) מה שהאריך אם ע"י טעם מוציאין דין חדש ועי' יבמות (כ"ג.) וכ"מ לענין דרשי' טעמא דקרא ואכ"מ]:

ועי' חולין (צ':) אר"ה גיד הנשה של עולה חולצו לתפוח אר"ח אמרי דיכי מי כתיב על כן לא יאכל המזבח ע"כ לא יאכלו בני ישראל כתיב ור"ה ממשקה ישראל מן המותר לישראל ע"כ והערו המפורשים וכי לא ידע ר"ח הדרש דמשקה ישראל והאריכו בזה. ועוד הא כל איסורין ג"כ קאי רק על ישראלים. אבל לפ"ד פליגי בזה דר"ח סובר דאם הדבר נאסר משום איזה זכר וכדומה כגון גיה"נ משום ירך יעקב האיסור דוקא שייך על ישראל שהם בני בניו משא"כ מזבח מה בעי בזה, וזה לא הוה משום עצם איסור דגיד דנבזה כמו נבילה וכדומה, לכך כיון דלא שייך בזי' מילתא מותר לגבי מזבח, ואידך ס"ל כיון דמ"מ עתה הוא נאסר לו יהי' משום איזה זכר וכדומה שוב כ"ש דאסור לגבוה. דלהדיוט אסור ולגבוה שרי זה הוה גנאי למזבח משא"כ בנ"ד דעיקר איסור דדם נתהוה מחמת גבוה ע"ז בודאי לא שייך לומר איסור דמשקה ישראל ואפילו לר"ה. ולפי"ז ממילא ניחא קו' המנ"ח הא דם אברים לפ"ד הר"מ (ה' מא"ס פ"ו) דהוה איסור דאורי' וגם בדם שבשלו אסור וא"כ ע"כ צריכין למלוח כדי שיצא הדם ואח"כ צריכין להדיח [עי' ר"מ פ"ו (מה' מא"ס) וביו"ד (סי' ס"ט)] וזה לא שמענו בשום מקום אבל לפ"ד ניחא דשפיר יכול להקטיר האברים עם דמם ואין כאן איסור דמשקה ישראל ודו"ק. וכן האריכו בירושלמי סוכה סו"פ לולב לענין מים ויין גלוין פסול משום משק"י ופליג על הש"ס דילן עיי"ש:

ושו"ר בכל"ה פ' ויקרא שג"כ כתב לענין חלב כיון דעיקר דנאסר הוה מחמת חלק גבוה כמ"ש הרמב"ם שוב לא שייך לומר בזה משקה ישראל וכ' שמטעם זה איצטריך הש"ס כריתות (ד) קרא לחלב דמוקדשין דהו"א כמו בזריקה דמתיר חלק הבשר דנאסר ואתיא זריקה ושריא לי' ה"ה חלב דאיסורו ג"כ מחמת קדושה [כעי"ז אשכחן בתוספתא שבועות (פ"א) לענין נטמא בפריס הנשרפים ונכנס לביהמ"ק דפטור מחמת דטומאה קדושה עיי"ש ובתו"כ דד"ח (פ"ג) ואכ"מ] אתיא זריקה ושריא לי' עיי"ש ועי' כריתות (ד') בדברי השטמ"ק שם (אות י"ב) ת"ל אבל חלב מוקדשין פי' הותר בכלל איסורו להקריבו ע"ג המזבח ואע"ג דשאר כל מילי דאסורין להדיוט אסורין נמי לגבוה כדדרשינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל סד"א מדאישתרי לגבוה אישתרי נמי להדיוט עכ"ל ובמ"ב סי' י"ג רצה לדייק מזה דכשהוקדשה חלה עלה איסור מיוחד ואח"כ הותרה הבשר והו"א דגם כן הותר החלב לאחר זריקה וה"ה לחלק הדם ג"כ ר"ל דלא הוה בו איסור משקה ישראל מטעם זה והוסיף ביאור ע"ז מטעם דבשעת שחיטה לא מסיימו ואם רוצה יכול לקבל כל הדם לכך לא שייך בזה איסור דמשקה ישראל עיי"ש ולא הבנתי דבריו דבשלמא חלק הדם דזורק שפיר נפקע מזה איסור דמשקה ישראל משא"כ חלק דם האברים ודם התמצית דמעולם לא הותרה האיך נפקע עבשטמ"ק שם. וגם מש"כ דאם רוצה יכול לקבל אף דם התמצית פלא שנעלם ממנו משנה מפורשת (זבחים ע"ח.) נתערב בדם התמצית ישפכו לאמה ר"א מכשיר אבל לכתחילה לכ"ע אסור לקבל דם התמצית ועי' בש"א שם וטה"ק וש"א זבחים (ע"ט:) אבל לפ"ד הפי' הוה כיון דהותרה מכללה ר"ל דמקודם הי' נאסרה ואף לאחר שנתקדשה אסור לזרוק עד שישחוט ויקבל דמה והו"א כיון דעיקר חלב ודם נאסרה אבזרייהו דקדשים וכמו דזריקה מתרת להקטיר לגבוה וחלק שיריים להדיוט והו"א דעיקר איסור דחלב ודם במה דלא נעבדו בהו עבודת גבוה וכיון דנעבד עבודתיי' שריא כמו ששריא האימורים להקטרה ע"ז איצטריך לן דאסור. אבל דא ודאי דאף חלק דם ואימורים אין בו איסור דמשקה ישראל. וחידוש על הכל"ח שלא הביא השטמ"ק הלז:

יא) ועי' מתני: זבחים (ע"ז:) דם שנתערב בדם בהמה או בדם החי' רואין אותו כאילו הוא מים וכו' נתערב בדם הפסולין ישפך לאמה בדם התמצית ישפך לאמה וכו' עיי"ש ובתוס' ד"ה בדם בהמה הק' הא יש כאן איסור דהעלאת חולין ע"ג מזבח דהוה איסור תורה ותי' דכיון דעיקר נעשה בשביל דם כשר לא מקפידין ולכ"ע אמרינן רואין ובתי' ב' כתבו דהעלאת חולין על המזבח מותר דחולין בעזרה לאו דאורייתא ובק"א הקשה היאך יכול להקטיר בדם חי' הא יעבור על איסור דהקברת תי' לר"י דס"ל דהקריב תי' עובר בעשה בזבחים (ל"ד) [ועי' בשטמ"ק מנחות (כ"ב.) אות ה' בדם חי' יש אומרים חי' ממש וי"א דם בהמה תי' שיצא ממנה בתי' כגון דם הקזה עכ"ל] ולמה לא הק' בפשטות היכא מקריב הא הדם לא הוה ממשקה ישראל בשלמא הדם של עצם זריקה התורה שרי' שכן מצוותה בכך במנחות (ה') וחולין (צ:) משא"כ דם חולין האיך מקריב מבואר דבדם לא שייך האיסור דמשק"י:

ואפילו לפי"ד רש"י דאי"ל בזבחים (פ"ח) דאפילו תרומה אסור מחמת איסור דמשקה ישראל אף דהוי איסור מחמת מעליותא מ"מ בדם של קרבן עצמו אפילו דם אברים דאין זורקין ע"ג המזבח מודה דאין כאן איסור דמקשה ישראל. משום דתרומה הוה מ"מ איסור לישראל והוי איסור צדדי אף דאיסורו הוה מחמת מעליותא שבדבר אעפ"כ אסור משא"כ בדם איברים דאיסור הוה בשביל הדם שנזרק ועי"ז נאסר השאר זה לא שייך לומר דזה יגרום גריעותא בשאר הדם דאדרבא דלולא אותו דם הנזרק לא היה כלל אסור וכעי"ז בתוס' זבחים (ח':) ד"ה הנך וזבחים (ק"ה.) ד"ה מחוסר וכ"מ אמנם עי' בספרי זוטא פ' חקת פסקא (לי"א) טמאיך לא טמאנו ואת טומאתנו ואכ"מ) ובפרט לפ"ד הש"ס חולין (צ':) לרבי דא"ל כי איצטריך קרא לגיד הנשה במחובר [שמקטירין אותו] ורבנן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ורבי מידי דהוה אחלב ודם ורבנן מצוותן בכך שאני וכ' רש"י מידי דהוה אחלב ודם דאסורין לאכול וקרבים לגבוה וכי כתיב מן המותר לישראל למעוטי טריפה אבל מין הכשר קרב כולו ורבנן מצוותן בכך חלב ודם הוא עיקר הקרבן ע"כ ועי' בריטב"א שם וז"ל וכי כתיב ממשקה ישראל לאיסורין דעלמא שהן בכל הקרבן ע"כ. ורבי דס"ל דכיון דשאר הקרבן מותר לא שייך לומר ע"ז איסור דמשקה ישראל כיון דהבהמה הוה משקה ישראל רק פרט אחד נאסר לכך אף בזה הפרט לא שייך האיסור כמו בחלב ודם ור"ל עי"ז מותר כל הדם משא"כ רבנן ס"ל דשאני דם דהתם עיקר הקרבן הוה ור"ל דעיקר האיסור הוה עי"ז דנזרק למזבח לכך בודאי ע"ז לא שייך האיסור דמשקה ישראל עיי"ש ותבין מה שצריך ביאור. ולפ"ד יתיישב וא"כ לא מבעיא לרבי דודאי על דם האברים לא שייך האיסור דמשקה ישראל כיון דלא הוה האיסור בכל הבהמה ואפילו לרבנן דס"ל דאף אם האיסור הוה בפרט אחד ג"כ אמרינן דיש איסור משקה ישראל מ"מ הכא בדם אברים כיון דעיקר איסורו באה ע"י הדם הנזרק שפיר אף רבנן מודי דלא דמי לגיה"נ דהוה איסור צדדי וא"ל ואפשר דיש לתלות מחלוקת רש"י ותוס' בזבחים (פ"ח) אם בתרומה שייך איסור דמשקה ישראל בסוגיא זו עי' היטב וי"ל, ובעיקר המחלוקת רש"י ותוס' כבר האריכו לענין כהן עצמו בתרומה ונזיר אם יכול להביא נסכים ויש לדון הרבה בזה ואכ"מ]:

יב) ולכאורה יש להעיר מדברי הראב"ד תמיד (פ"ד) על הא דכ' מתני' ברכה אחת למשמר היוצא וכו' שהרי מצינו גם בלב שהי' מוציא את דמו ובכל ענין שהיו יכולין למעט בדם האברים היו עושים אם לא במקום דאי אפשר כגון בכבד וכו' ומבואר דלכתחלה מהדרין להוציא את הדם ובדיעבד אין קפידא עיי"ש. ולכאורה לפ"ד דלעיל דגבי דם לא שייך איסור דמשקה ישראל יש להעיר למה היו מהדרין לכתחילה להוציא את הדם וגם ממ"נ קשה על דבריו או דלכתחילה ג"כ לא נבעי' ואם ס"ל להראב"ד דבדם יש איסור דמשקה ישראל וא"כ על זה לא שייך לומר דיש מצוה הידור רק ע"כ צריכין לסלקו מהתם כמו גיד הנשה למאן דס"ל (חולין צ'.) דהיו חולצין וזורקין אותו לתפוח עיי"ש ועיין במרדכי חולין (סי' תש"כ) דכ' דבקדשים לא היו מקפידים על הוצאת הדם דהאברים עיי"ש. ויש ליישב בפשטות אליבי' דראב"ד דס"ל דלדידן איסור דם דמוקדשין הוה כמו איסור גיד לרבי (חולין צ') דלא שייך משקה ישראל כמו שהארכנו באות הקדום ונחזי אנן אפי' לרבי דמקריב גיד הנשה מחלק בין מחובר לתלוש עיי"ש א"כ בנ"ד לגבי דם אם יכול להוציא הדם שפיר צריך להדר ולהוציא הדם משא"כ היכא דאין יכול אין קפידא דבטל לגבי בשר [מ"מ כל חד כדינו גיה"נ אין צריך לחלצו ודם בבשר צריך להוציאו דלא מיקרי מחובר כ"כ והדברים עתיקין לענין מפרק בדם כמו שהאריך המנ"ח בכלכלת שבת אות ה' ועי' בתוס' מעילה (י"ז.) ד"ה והא ותוס' שבת (ע"ז) ד"ה הואיל וכ"מ ואכמ"ל] ובעיקר דברי הראב"ד דכתב דלכך הי' קורע את הלב והוציא את דמו משום דלכתחילה אין מקטירין את הדם עי' ברא"ש שם (דף ל"א.) וז"ל קרע הלב והוציא את דמו לפי שהשה צמא גונחת בשעת השחיטה וממשכת את הדם מבית השחיטה [עי' כריתות כ"ב והוא הדם הקרוש הנמצא בלב והוה כדם הנשפך ולא נתקבל בכלי דפסול למזבח עכ"ל. ולא כתב כהראב"ד משום דאין מקריב דם. ויש לדון בזה דאפשר דר"ל דאפילו אם ימצא שמה דם הנפש מ"מ מוציא את דמו דהוה נשפך מכלי על הרצפה דפסול למזבח וא"ל:

יג) ובעיקר הדבר אם קדשים צריך מליחה עבור שיפלוט דמו כמו בחולין או לא הערו ממרדכי חולין (סי' תש"כ) שכ' שלענין אם צריך מליחה גם מבפנים וז"ל בא"ד דבקדשים לא בעינן מליחה להוציא הדם אלא למצוה דלא תשבית דהא קמצי מנתה נמלקין ועוד דלא הי' צריך בשר קדשים לשהות במלח מדקתני סיפא וזורקו לאלתר משמע ע"כ מפורש דמליחת קדשים לא הי' שתפלוט דמו רק לקיים המצ"ע לבד ועי' ראב"ד (פ"ד) דתמיד לענין ברכה למשמר היוצא וכו' ותמה אני למה עכשיו מתפללין יותר לאחר זריקה, דמוטב להם להתפלל קודם שחיטה וזריקה כדי שיתקבל הקרבן ברצון כי הזריקה הוא העיקר ואינו יודע אם בעבור זה היו עושין עכשיו תפילתם [ועי' בהמפרש והרא"ש שם] מפני שיש לומר שבלא זה הי' להם להמתין עד שישהו אברים במלת כדי שיעור יציאת הדם וכו' אף על פי שיכול להיות שאין קפידא בכך אם היו מקריבין בלא שהי' מ"מ כיון שבלא זה היו צריכין לקרות ק"ש היו שוהין מלקרות עד אחר מליחה כדי לקיים מצוה מן המובחר עכ"ל עכ"ל מפורש דלכתחילה היו צריך שיפלוט הדם מהבשר של קדשים. והראב"ד הלז הראה לי ידידי הצו"מ החריף וב"ט הרב יעקב מושקוביץ יחי' מלונדון. והמנ"ח בכלכלת שבת אות ה' כתב ולא מצאתי גילוי לזה אם צריך מליחת קדשים כדי שיפלוט דמו. ומהראב"ד מפורש להדיא. וכן הא דכתב המנחת חנוך שם ועי' בחוות דעת (סי' צ"א) דכתב דאסור לשהות במלח מטעם דמליח כרותח והוה כמו אברים שצלאן דאין בהן משום ריח עי' זבחים (מ"ו.) ומנחות (כ"א.) ועי' בס' אתוו"ד להגרי"ע ז"ל שהאריך באברים שצלאן דאין בהם משום ריח אם מעכב או לא ולא ראה שבתשב"ץ (ח"ג סי' קל"ז) כתב בהדיא דאין מעכב ואכמ"ל] אמנם הראב"ד כתב להדיא דהיו שוהין שיעור מליחה וזה היפך דבריהם ואפילו לפ"ד המרדכי חולין (סימן תש"כ) שהבאתי דס"ל דזורקו לאלתר משמע מ"מ מבואר שם דלא הי' צריך שישהה שיעור מליחה אבל בודאי אם רוצה מותר הא לפ"ד המנ"ח הי' אסור מחמת איסר דאברים שצלאו דאין בהן משום ריח וה"ה שמלחן, והדיוק שדייקו מדהש"ס מדמה דם שבשלו לדם שצלאו ה"ה לענין אימורים שוה, כבר כתב בזה המ"ב והביא שיטה דלענין ריח יש חילוק דדוקא דם שנשתנה משא"כ בשר אמרינן בשבת (מ"א:) צריכא בישולא כבשרא דתורא ויש לדון בזה וא"ל יותר. ובתוס' עזרא על תו"כ ויקרא פ' (י"ב) דכ' לפרש תמלח דאין צריך שישהה שיעור מליחה ולא ראה כל מה שהבאתי:

יד) ובדברי הרמב"ן הוה הסברו של הריטב"א חולין (ק"ט) והרשב"א חולין (ק"י:) בשם העיטור דכ' לחלק דהא דדם שבשלו אין עובר (מנחות כ"א) וזה דוקא בדם קדשים מה שאין כן בדם תולין אף שבשלו מ"מ עובר וכבר הארכתי בזה לעיל, משום דכיון דעיקר הוה איסורו מחמת דראוי לזריקה ואם כן דם קדשים שבישלו נותן בזה בו מגרעת דעי"ז אין יכול לזרוק ושפיר יש לומר דשוב אין חייבין עלין משא"כ בדם חולין אפילו נתבשלה מ"מ אין זה מיקרי חסרון בחולין דמאי נפ"מ אם נתבשל או לא וכמו"כ הוא תירץ הש"ס מנחות (כ"א.) כאן בחטאות החיצונות וכאן בחטאות הפנימיות. דכיון דבחטאות החיצונות אין זה חסרון שוב מתחייב משא"כ בחטאות הפנימיות דהוי בו חסרון פטור עיי"ש. וכעי"ז הוא בש"ס מנחות (נ"ז.) בעי ר"פ חימצה ויצאת וחזר וחימצה מהו כיון דיוצאת איפסלה ביוצא וכי הדר מחמץ לה לא מחייב עלה משום מחמץ אחר מחמץ או"ד כיון דחימצא פסול יוצא לא מהני בי' וכי הדר מחמץ לה מחייב משום מחמץ אחר מחמץ ע"כ מבואר דספקו כיון דהדבר כמו שהוא עתה אין שייך בו אותו פסול לא מיקרי לגבי' איזה צד חסרון. וה"ה בנ"ד לענין דם חולין כיון דבישול לגבי' אין בו שום חסרון דהא גם קודם בישולו גם כן לא הי' זורק אותו ואם כן הבישול לא פעל בו מאומה ושוב אח"כ אף דנתבשל מתחייב. ומו"ר הגאון האדיר מהור"ר ארי' צבי פראמער העירני מד' הש"ס זבחים (צ"ט.) בע"מ והוא טמא מהו שיחלקנו לו כיון דלא חזי ורחמנא רבי' לא שנא. גם כן מבואר כיון דלגבי לא הוי חסרון שוב מיקרי כאן שאין בו כלל אותו פסול ה"ה לענין דם שבשלו בחולין עכ"ד:

טו) וכן לפ"ד הרמב"ן הנ"ל יש קצת להסביר ד' הגהות מרדכי (סוף פ"ב דשבת) לענין תרנגולת שנמלגה ברותחין מבואר שם דלענין דם שבשלו יש קצת קולא לעוף יותר מבהמה ע"ש והאריך בזה בישועות יעקב בכרך קטן חיו"ד סי' י' עיי"ש. אבל להרמב"ן דכ' דעיקר איסור דם הוה מחמת דזורקין אותו ע"ג המזבח ואם כן הבהמה אפילו חולין מיקרי מצד עצמה ראוי לזריקה כמו שמבואר מד' הרמב"ן בעצמו דכ' ואל תשיבני מעוף למה יאסור דמו ולמה לא הקשה מחולין מבואר דחולין מיקרי ראוי לזרוק דמה ע"ג המזבח מצד עצמיותה רק דבר צדדי גורם עיכובא רק מעוף הקשה ור"ל עוף כגון תרנגולין וחי' דנאסר כל דמים מחמת לא פלוג אבל עיקר הקרא קאי על דם דראוי לזריקה ואם כן שפיר י"ל דדם עוף קיל קצת ועי' מש"כ התוס' יומא (ל"ד:) ד"ה רבי דדבר המפורש בתורה חמור טפי ממה שנלמד מדרש אף דזה הוה גם כן גופי' תורה כמ"ש הש"ס כריתות (ה.) ועי' רש"י כתובות (ג'.) וגיטין (ל"ג.) מ"מ זה שמפורש להדיא עדיף עדיף יותר ועי' בחינוך (מצוה קי"ט) שכתב דלכך מלת מעכב במנחה לבד ולא באימורים משום שזה מפורש בתורה לא תשבית ועי' בעור יור"ד (סי' כ"ט) שמביא בשם הר"מ כיון דדריסה מפורש בתורה לכך ספיקו אסור עיי"ש וה"ה בנ"ד ובחי' הראתי מתוס' ב"ק (פ"ב:) ודף (פ"ה.) ודף (קא.) ור"ן נדרים (ו:) וגיטין (מב:) וכ"מ ואכמ"ל ועי' כריתות (כ'.) כל הלימודים וכריתות (ד'.) וכן יתבאר דברי האו"ה הביאו בחוו"ד סי' ע' שכ' דדם שנתערב במים דאין ראוי לזריקה שוב אין חייב עליו והעיר בב"פ להגרי"ע מירושלמי יומא (פ"ה ה"ו) דמבואר דאף היכא דאין ראוי לזריקה כגון נקרש מכל מקום נתחייב משום דם אף בדין נקרש מבואר מנחות (כ"א) דמיקרי ראוי לזריקה ופליג על הירושלמי מ"מ בעיקר הדין אין שום מחלוקת ולא תירץ כלום אבל לפי"ד י"ל דאו"ה קאי על דם חולין לכך מקילין משא"כ בדם קדשים ועי' מה שכ' באות הקדום] וא"ל:

ובעיקר ק' הרמב"ן מעוף יש לדון הא בעופות אפילו תרנגולין מיקרבי בבמת בן נח בזבחים (קטז:) וירושלמי (פ"א הי"א) דמגילה דמנה שהכשיר בין בהמה ובין חי' ועוף ועי' תוס' חולין (כבו) ד"ה והביא, וכו מסיק התם הברייתא דעכו"ם בזמן הזה רשאין לעשות כן אם כן שוב מיקרי ראוי דמו לזריקה כמו כל בהמות ואפילו בהמה טמאה הקריב נח לחד גירסא דזבחים (קיז.) ועי' בשטמ"ק ומהרש"א שם, וממילא גם כן עכו"ם בזה"ז רשאין להקריב בהמה טמאה לאותו הגי' בזבחים (קיז.) עיי"ש. אם לא דנימא דר"ל ליישב אפילו לפי"ד הפרקי דר"א (פרק לג) וז"ל מיד הביא נח ממין הבהמה טהורה שור וכבש ועז וממין עוף הטהור תורים ובני יונה ע"כ מפורש דפליג על הבבלי זבחים (קט"ז) וירושלמי מגילה (פ"א הי"א) הנ"ל וס"ל דאפילו נח לא הקריב אלא ג' מינים מבהמה ולא יותר דחי' אסור כמו בבית המקדש ועי' זבחים (לד.)] ושם בפי' הרד"ל כ' דכן סתם ותנו הפרדר"א (רפ"ט) ושם (רפ"א) דרק אלו מיני בהמה ועוף נבחרו לקרבן ולא יותר עיי"ש ואם כן עכו"ם בזה"ז גם כן אין מקריב חי' רק אלו מינים ואם כן שפיר הק' הרמב"ן וי"ל וא"ל. והפרדר"א הוא ד"ח מאוד ויש לדון הרבה בדבריו ואכ"מ [וראיתי בירחון כ"ת שהק' ההג' רמ"ד ראבינאוויטש שליט"א על כלי יקר פ' נח דכ' דנח לא הי' יכול להקריב כל הטהורים כמו צבי ואיל וכן לא כל עוף טהור הכשר להקרבה והעיר עליו מזבחים (קט"ז:) הנ"ל והניח בצע"ג ולא ראה הפרדר"א הלז שיש מקור לדברי הכלי יקר ואכ"מ] והפרדר"א הוא מקור נכון לדברי הר"מ בה' מעה"ק בסופו עיי"ש ובנושאי כליו. ואכ"מ:

טז) והנה בענין זה בדם שבשלו עי' תוס' זבחים (מ"ה:) ד"ה אבל שהקשה למ"ל למעט לר"ש עצים ולבונה דאין חייבין עלי' משום דאין נאכלין תיפ"ל דאין איסור חל על איסור ותי' דמשכחת לה כגון שהביא ב' שערות כמו שמתרץ הש"ס יבמות (ל"ג) ובא"ד כ' וז"ל וזה אין להקשות למ"ד אין איסור חל על איסור בקדשים למ"ל קרא בדם למעוטי נותר וטמא דהא איצטריך להביא ב' שערות ע"כ והגאון רע"א בגליון הק' הא בתוס' כתבו כמה פעמים דדם שבשלו אין עובר עליו עי' חולין (ק"ט.) אם כן צריך קרא כשבשלו הדם דפקע איסור דם דמ"מ אין חייב משום נותר וטמא ע"כ. ופלא עליו שלא הביא הירושלמי יומא (פ"ה ה"ו) דקאי על מתני' דיומא (נ"ח:) דאלו ואלו נתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון והש"ס שם וחולין (קי"ז) וכ"מ מביא הדרש לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה ועוד ב' דרשות הוא ולכם ע"ש והירוש' יומא (פ"ה) מביא אותו הדרש דלכפרה לבד ועוד דרש אחד כל אוכליו יכרת אין לך בו אלא כרת נפש בלבד וגורס שם הפנ"מ הקריש דם ביניהון דמ"ד דאין לך בו אלא כפרת נפש בלבד וזה הואיל ואין בו כפרה יש בו מעילה ומ"ד אין לך בו אלא כרת נפש בלבד וזה הואיל ויש בו כרת אין בו מעילה ע"כ ונהי דעל עיקר הדין דנקרש הדם פליג על ש"ס דילן (מנחות כ"א.) דדם שנקרש גם כן ראוי לכפרה בחטאות החיצונות. אבל בעיקר הדין דכל שאין ראוי לכפרה שוב אין זה בכלל הדרש למעט מלכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה כיון דהדם אין ראוי לכפר. ואם כן כיון דהש"ס זבחים (מ"ו.) כתב תלת קראי בדם למ"ל ומשני למעוטי ממעילה ונותר וטמא וכ' רש"י ד"ה למעוטי מנותר לכם כשאר חולין ולא כקדשים לכפר לכפרה נתתיו ולא לדבר אחר כקדשים אלא כחולין ולא שיתחייבו עליו משום טומאה והוא למעוטי ממעילה כדאמרן עכ"ל. ואם כן כיון דהתוס' הקשו על נותר דיליף מלכפר דא"ח משום נותר למ"ל קרא למעוטי תיפ"ל דאין איסור חל על איסור. ואם כן ליכא לאוקמא בדם שבשלו כיון דאז אין ראוי לזריקה (מנחות כ"א.) ושוב אין ללמוד למעט מחיוב נותר מקרא דלכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה כיון דאין ראוי לכפרה שוב באמת יש איסור נותר כמ"ש הירושלמי יומא לענין מעילה. [ובפרט לפ"ד הצל"ח פסחים (כ"ח) דכ' דאף בפסולין שייך איסור נותר ואם כן בנ"ד נמי אף דאין ראוי לזריקה מ"מ בנותר נתחייב וכבר העירותי עליו מד' היראים (סי' תט"ז) דמפורש להיפך וכן י"ל מרא"ש נדרים (י"ב) ויבואר בע"ה במ"א] וכן ראיתי בק"א זבחים (מ"ה:) שרוצה לת' כן קו' התוס' דמיירי בדם שבשלו ולא ראה הירושלמי הלז וא"ל:

יז) הר"מ בה' איסוה"מ (פ"ה הי"ב) ואע"פ שלוקה הקרבן כשר והורצה והק' הכ"מ אמאי פסק דלא כסתמא דמתני' מנחות (י"ח.) דלא מלח עיי"ש [ועי' מש"כ באות א' ] וכ' הלח"מ ליישב דהר"מ סובר דכשאמרו בגמ' ואיב"א ל"ל ק' רב יוסף וכי זר קרב לגבי מזבח שאין זו קושיא כ"כ דאע"ג דהמליחה היתה לכתחילה בראשו של מזבח מ"מ אפשר שאמרה המשנה היכא שאירע שמלחו זר למטה כשר עכת"ד, ובנוב"י מהדו"ת יו"ד סי' מ"ג בהג"ה העיר מהר"מ (פ"ט ה"ה) מה' ביהמ"ק דכתב אבל היוצק והבולל והפותת והמולת והמניף והמגיש וכו' אעפ"י שנפסלו הרי הוא מוזהר על כל אלו ולוקה מפורש דא"ל להר"מ דאם מלח זר פסול וכן הקשה מד' הר"מ ה' פסוהמ"ק (פי"א ה"ז) וז"ל כל המנחות שיצק עליהן השמן פסול לעבודה כגון הזר וכיוצא בו או שבללן או שפתתם או שמלחן כשרות ע"כ. מפורש דאי"ל דמלחן זר כשרות ואלו בה' ביאהמ"ק הנ"ל מפורש דפסולות והניח בצ"ע וכן העיר השעה"מ פ"ג מה' יו"ט על הפיהמ"ש מנחות (פ"ג מ"ב) דכתב דלא מלת כהן אלא זר ואלו בה' ביאת המקדש פסק דנפסלו וכן העיר על הרע"ב שם דכ' דיציקה ובלילה כשרה בזר ובזבחים (פי"ג מ"ג) כתב שאין חייב מיתה אע"פ שנפסל אותו דבר שעבד בו עיי"ש. וכן יקשה על הר"מ דבה' פסוהמ"ק (פי"א ה"ז) כתב דאם זר הניף והגיש חוזר הכהן ומגיש ובה' ביא"מ כ' דנפסל ועי' בה' פסוהמ"ק (פי"ג) וסוטה (י"ד) ותוספתא (פ"א) דמנחות לענין יציקה ובלילה אי כשרה בזר לכתחילה ועי' בפירוש המשניות לתפא"י זבחים (פי"ג):

ונראה לענ"ד ליישב עפי"מ שראיתי בשם הגאון מפאניוועז ז"ל שכ' דבמצות מליחת הקרבנות יש ב' מצות א) מחמת עבודת המליחה משום עצם מצות עשה דמלח תמלח. ב) מחמת המלח וזה הוה מחמת לא תשבית מלח. והנפ"מ דאם ימלח זר דאז הלאו שפיר מקיים דהא מ"מ לא השבית מלח ברית משא"כ העשה אין מקיים. וכן היכא דמולח רק כל שהוא מלח, לא תשבית מקיים מחמת המלח משא"כ מצות מליחה לא קיים. ומיישב בזה הא דכ' התוס' זבחים (יד:) ד"ה והר"י דבמליחה כו"ע מודו דלא עביד בנפיחה דצריך למלוח היטב ובנפיחה א"א והק' המ"ב הא שפיר משכחת לה בכל שהוא דדי בזה כמו שפסק הר"מ (בפ"ה) מאסוה"מ. אבל לפי"ד ניחא דבמלח כל שהוא לא מקיים העשה דמליחה. וכן מיושב מה דכ' הר"מ דאם מלחן זר כשר ואלו במנחות (כ'.) פריך ר"י וכי זר קרב לגבי מזבח. משום דהתם הי' הו"א שהמלח מעכב אפילו עצם מליחה לכך שפיר זר מעכב משא"כ למסקנא דמעכב הוה מחמת לא תשבית שוב אם מלח זר כשר עכת"ד ומה שהק' עליו במ"ב סי' י"ג. יש ליישב דר"ל אפילו אם נימא דע"י דוכי זר קרב לגבי מזבח שוב הוה חסרון במליחה ולא מטעם ריחוק מקום וחסרון אחר כמו שהאריך המל"מ (סוף ה' ביאת הקדש) ובחת"ס ח"ו סי' כ' ועי' בטה"ק מנחות כ' עיי"ש] ובנועם דבריו יתיישב הקו' דלעיל דהא דכ' הר"מ בה' פסוהמ"ק (פי"א) דאם מלח זר כשר ר"ל דהמנחה כשרה ואין מעכב דעכ"פ קיים בזה הלאו דלא תשבית [ויומתק יותר עפ"י מה שכ' הכ"מ ה' אסוה"מ (פ"ה הי"ב) דלכך פסק הר"מ דמלח מעכב בקמיצה מטעם לא תשבית וכן מבו' מפשטות לשון החינוך מצוה (קי"ט) עיי"ש לכך היכא דמלחו הזר שוב הלאו דלא תשבית נתקיים כמ"ש לעיל אף דהעשה לא מקיים ע"ז אין קפידא דהעשה לא מעכב ובד' הכ"מ והחינוך עיין מש"כ באות א' וט"ו אף דלא קיים העשה כל קרבן מנחתך במלת משא"כ בההוא דכתב בה' ביאת מקדש (פ"ט ה' ה') היוצק והבולל והפותת והמולח והמניף והמביש וכו' אף על פי שנפסלו הרי הוא מוזהר בכל אלו ולוקה ע"כ דקאי על כל הפסולין לעבודה אם נתחייבו על עבודתם ע"ז שפיר כ' אף על פי שנפסלו ור"ל דעבודתם נפסל והו"א כיון דהתם עיקר דיינינן על עצם עבודת הפסול כיון דנפסל הו"א דיתחייב קמ"ל דרק לוקה לבד אבל דא ודאי דשיטת הר"מ דאם מלח זר כשר הקרבן. וכן יתיישב הקו' דבפיהמ"ש להר"מ מנחות (פ"ג מ"ב) כ' דלא מלח כהן אלא זר ואלו בה' ביה"מ כתב דפסול בזר אבל לפי"ד נכון דהא דכ' ביאת מקדש פסול ר"ל עבודה נפסלה אבל עצם מנחה כשרה לכך שפיר כתב בפיהמ"ש שלו דלא מלח כהן אלא זר כשר, וכן יתיישב דברי הלח"מ (בפ"ה) מה' איסה"מ דכ' בה' ביא"מ פסול ר"ל עבודה נפסלה אבל עצם מנחה כשרה לכך שפיר כתב בפיהמ"ש שלו דלא מלח כהן אלא זר כשר, וכן יתיישב דברי הלח"מ (בפ"ה) מה' איסה"מ דכ' דלא מעכב אם מלחן זר היינו דעצם המנחה כשרה אבל עבודת המליחה שפיר נפסלה ונכון:

וסיוע לדברנו בקושיתנו דלעיל דבהל' פסוהמ"ק (פי"א) כתב דאם זר מניף או מגיש כשר וחוזר הכהן ומניף ומגיש ואם לא הגיש והניף כשר ובה' ביאת מקדש (פ"ט) הנ"ל פסק דנפסלה בזה. [ועי' מעילה (ה') דאין לך עושה שיריים ופסול אלא טמא וזבחים (ל"ב) במתני' אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל וע"כ צריכין לומר דהתם קאי על עצם עבודה אם נתחייב זר או לא ע"ז שפיר שייך דפסול ור"ל עצם עבודה, משא"כ ההוא דפסולי המקדש דקאי על עצם מנחה שפיר כתב דכשרה ויחזור הכהן ויגיש ויניף דעל עצם המנחה שפיר כתב דכשר, וממילא יתיישב גם כן קוש' השעה"מ על הרע"ב (מנחות פ"ג מ"ב) כתב דלא יצק ובלל כהן אלא זר דכשר ובפ' (י"ד מ"ג) דזבחים דאם יצק ובלל זר נפסל. אבל לפ"ד ניחא דהתם בזבחים קאי אם זר נתחייב מחמת עצם עבודה דעבד זר שפיר כתב רבותא אף דנפסלו ר"ל עצם העבודה מ"מ לא נתחייב משא"כ במנחות (פ"ג) דקאי אם כל המנחה כשרה או לא שפיר כתב דכשר ופשוט:

יח) וגם יתיישב קו' השעה"מ בפ"ג מה' יו"ט דכ' דע"כ מליחה צריך כהן ופסול בזר דהא אפילו הולכת אברים לכבש פסולה בזר (זבחים י"ד:] וכ"ש מליחה והביא קרא דיחזקאל והשליכו הכהנים עליהם מלח [הובא מנחות (כ"א:) עיי"ש] וכ"כ החינוך מצוה קי"ח וקי"ט דמליחת קדשים נוהגת רק בזכרי כהונה ותמה על הרמב"ן ז"ל (ויקרא) על הפסוק כל שאור וכל דבש לא תקטירו וז"ל וחזר ואמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח כי יחזור אל המביא המנחה שאמר בו בתחילת הפרשה והטעם כי מליחה כשרה בזר כמו יציקה ובלילה עכ"ל ותמה עליו מכל המקומות הנזכרין בדברינו לעיל:

וכן יש להעיר על הטור פ' ויקרא (ב' פ' י"ג) וז"ל וכל קרבן מנחתך במלח תמלח כתיב לשון יחיד כי חוזר על הבעלים שהזכיר בתחילת הפרשה ואם מנחת מרחשת קרבנך והטעם כי המליחה כשרה בזר כמו יציקה ובלילה עכ"ל מפורש דדעת הטור הוא ממש שיטת הרמב"ן ז"ל דס"ל דזר כשר במליחה. וזה יוקשה מכל המקומות שהבאתי לעיל דזר אסור למלוח הקרבנות. וכן ראיתי בגליון הר"מ של מו"ר הגה"ק מהר"מ שפירא זצ"ל בה' איסורי המקדש (פ"ה) שציין דברי הרמב"ן פ' ויקרא שכ' דמליחה כשרה בזר וכן דברי הריטב"א קידושין (ל"ו) עכ"ד וחי' של הרגיש שכבר קדמו בדברי הרמב"ן השעה"מ ועל ד' הריטב"א שציין אעתיק שם לשונו על מתני' דקחשיב אלו דברים שממעטינן בנות ישראל מסמיכות ותנופות וכו' וכו' וז"ל והא דלא מתני יציקות ובלולות ופתיות ומליתות מפני שכשירות בזר וכיון שכן כשירות בנשים וכו' עכ"ל. מפורש דשטתי' הוא כמו שיטת הרמב"ן והטור שהבאתי דס"ל דמליחה כשרה בזרים ויוקשה עליו כל הקו' שהבאתי והחת"ס ח"ו סי' כ' האריך בזה ופלא שלא ראה הריטב"א והטור עיי"ש. אבל לפ"ד דלעיל ניחא דזר מצד עצם מליחה שפיר ראוי רק דלא חזי לעבודת המליחה. ואם כן י"ל דהא דכ' הרמב"ן וכן הטור דמליחה כשרה בזרים ר"ל מצד עצם מליחה אבל ודאי לכתחילה עבודת המליחה צריך להיות בכהן לכך שפיר כתבה התורה בלשון יחיד דרמיא חיוב על בעלים שיראו שימלחו או הוא בעצמו או כהן משום עשה דמלח תמלח ולא דר"ל דהבעל הקרבן בעצמו ימלחנו לכתחילה אף דפשטות לשון תוה"ק מבואר דקאי על בעלים [לפי פי' של הרמב"ן והטור] וע"ז צותה התורה וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולפ"ד אדרבה אצל הבעלים לא שייך העשה דוכל קרבן מנחתך במלח תמלח רק הלאו דלא תשבית מכל מקום יש לדחות ור"ל דהבעל יראה שימלחו המנחה ואם לאו לא תשבית מלח רק אתה בעצמך תראה שתמלתנו. משא"כ בשאר דברים דהוא אין יכול לעשותו כלל שפיר אין אחראי עבור מעשה הכהן [ועיין פסחים (ס"ג:) לא תשחט ולא ילין הנך דקיימו בל"י ומנ"ח מ' (פ"ט) כתב דאם אסור לעבוד אפי' מחמת דין דלכתחילה גם כן אין עובר וכעין זה הוא בכ"מ ואכמ"ל בזה] וי"ל וא"ל. וכן הא דכתב הריטב"א קידושין (לו) דזר מותר למלוח ר"ל דעצם מליחה שפיר כשרה בזר ולכך לא חשיב לה במתני' משום דשאר דברים אסורי להו לעבוד. משא"כ מליחה אדרבה אם יראו שאין הכהנים מולחין אותו אז זר בעצמו ימלחנו. [ובמ"א הארכתי כעין זה לענין אכילת קדשים דיש עשה דואכלו וכן הלאו דולא תותירו ולכך כשאוכלו כשהוא חי אף שאין זה זכות כמש"כ התוס' מנחות (מח.) וביצה (כ:) ואין מקיים העשה עיי"ש מ"מ מקיים הלאו כמש"כ התוס' מנחות (ק.) ד"ה ששונאין ועי' יומא (סו). ותדין מזה לענין דברנו ואכ"מ] והא דכתב החינוך מצוה (קי"ח) ומצוה (קי"ט) דהזהיר דוקא בזכרי כהונה ודייק מזה בשעה"מ הנ"ל דזר אסור למלוח אין זה דיוק כמש"כ המנ"ח שם דר"ל בהקריבו מצוה שיראה שיהי' מלוח דאל"כ עובר ע"ז. וא"ל:

יט) והנה הר"י קרקוס ז"ל ה' פסוהמ"ק (פי"א) כ' לתרץ דברי הר"מ שם דפסק דמלח זר כשר וכן יתיישב דברי הפיהמ"ש להר"מ מנחות (ופ"ו) שהבאתי לעיל דלא מלח כהן אל זר] וז"ל ונראה דמלת כל המנחה קאמר קודם קמיצה אף על פי שאין כשר [כמש"כ המנחת חינוך מצוה (קיט) אפילו למ"ד דקטורת טעון מלח מ"מ יבא במלח שנתן בשעת פיטומה עיי"ש] א"נ אפשר דבמנחות שאין נקמצות מיירי ע"כ, (והוא בכתב יד מהר"י קורקוס היחידי בעולם הנמצא בגנזי בית עקד הספרים שע"י ישיה"ק) וכתב עליו בשעה"מ (פ"ג) מה' יו"ט דהרואה יראה שב' תי' אלו לא שייך אליבי' דהרמב"ן דקאי הקרא דוכל קרבן מנחתך במלח תמלח וכתב דקאי הבעלים וקרא לא מיירי אלא בקומץ ובודאי לא שייך לומר במנחות שאין נקמצות מיירי דהא הקרא מיירי בנקמצות] וגם הק' על תי' ב' דאכתי יקשה וכי זר קרב ע"ג המזבח וכמו שמקשה הש"ס מנחות (כ.) עיי"ש מה שהאריך, ונראה לענ"ד ליייישב ק' ראשונה דעל הרמב"ן ע"כ לא קאי תי' המרי"ק מטעם דהקרא קאי ולא טעון מלח אלא הקומץ, יש ליישב עפי"ד מש"כ בפנים יפות פר' ויקרא (ב' פי"ג) שהיו מולחין כל המנחה קודם קמיצה ומדייק לה מקרא וניחא גם כן כל הק' בדהרמב"ן דכ' דמליחה כשרה בזר דאז הוה קודם קמיצה ואם כן לא שייך מקמיצה והילך מצות כהונה, וגם כן אותה מליחה שפיר לא הי' בראשו של מזבח. ומה שמדייק על תי' ב' הא מ"מ וכי זר קרב לגבי מזבח נראה ליישב עפמש"כ בשטמ"ק מנחות (כ' אות א') וז"ל וכי תעלה על דעתך הנ"מ לכתחילה אבל בדיעבד אם לא מלח כהן אלא זר כשר. ואמר מורי דמשמע לי' דלא מלח כשר במתני' אפילו לכתחילה וכו' ותי' ב' כתבו שם וז"ל לכ"נ לר"י וכי תעלה על דעתך שהרי מליחה אחר קמיצה שאין מולחין אלא אחר קומץ ומקמיצה והילך מצות כהונה עכ"ל. ואם כן ממ"נ ניחא דאם יקשה לך הא מקמיצה והילך מצות כהונה ע"ז משני או דמיירי בכל המנחה או במנחות שאין נקמצות ואם תקשה וכי זר קרב לגבי מזבח ע"ז משנינן לך דדוקא על מתני' פריך דדוחק לאומקי' בדיעבד משא"כ ההוא דהרמב"ם והטור והריטב"א שהארכנו לעיל שפיר קאי על דיעבד [ועי' לח"מ מה' איסוה"מ (פ"ה) ושעה"מ ה' יו"ט (פ"ג)] ור"ל דמליחה מחמת עצמיותה שפיר כשרה בזר רק דבר אחר מעכבו וכעי"ז כ' הרמב"ן חולין (ב'.) על קו' התוס' זבחים (לא:) ד"ה ובטמאים וחולין (ב'.) ד"ה כגון דהק' האיך טמא יכול לשחוט הא צריך סכין ארוכה קל"ה אמה עיי"ש ומוקים לה הרמב"ן כגון שעבר ונכנס דאז מותר לכתחילה עי' שבועות (י"ז:) לענין טמא שהיפך בצינורא] והא דלא מוקים בחולין (ב) וזבחים (ל"ב) דטמא אסור לכתחילה לשחוט מחמת דטמא אסור לכנוס מטעם דזה הוה דבר צדדי עכת"ד עיי"ש וברשב"א מגילה (כ') דכל היום מיקרי כשר למוספין אף דקודם תמיד ש"ש ואחר תמיד של בין הערביים אסור מ"מ מצד עצם מוסף שפיר ראוי כל היום ואכמ"ל. ומשא"כ מתני' דקאי על סדר עשיית המנחה שפיר הק' וכי זר קרב לגבי מזבח ופשוט. ובפרט לפ"ד דלעיל שהארכנו דהיו מולחין ב' פעמים בשעת לישה ובשעת הקטרה בפשטות ניחא דהא דכ' הר"מ (פי"א) מה' פסוהמ"ק דמליחת זר כשר ר"ל מליחה ראשונה כמ"ש הר"י קורקוס ז"ל שהבאתי לעיל. וכן יתיישב הקו' מהפיהמ"ש להר"מ מנחות (פ"ג) דכ' דלא מלח כהן אלא זר. ובעיקר דברי הר"י קורקוס דבאין נקמצין מותר בזר יש לדון עפ"ד הש"ס מנחות (י"ח:) דמבואר דבאין נקמצין אסור מיד פעולת זר ולהמסקנה גם כן י"ל עיי"ש וא"ל:

כ) והנה בעיקר הדבר שהארכנו לעיל דיש מצוה שתמלח הבשר, דהיינו מעשה המצוה ויש מצוה שלא תהי' הקרבן בלי מלח דאז מ"ע דמליחה לא מקיים ומ"מ על הלאו דלא תשבית אין עובר. וכעין זה עי' בתוס' קדושין (ל"ד.) ד"ה מעקה לענין מצות מעקה דכ' הש"ס דנשים חייבות מטעם דהוה מצות עשה שלא הזמן גרמא ותיפ"ל דהוה ג"כ ל"ת דלא תשים דמים בביתך עיי"ש ותי' דנפ"מ אם יעשה עכו"ם למעקה דאז על הלאו א"ע מ"מ העשה לא מקיים וכן לענין שילוח הקן עיי"ש ובמנחת חינוך מצוה (תקמ"ה) ובחולין (קמ"א) כגון שנטל ע"מ לשלחה דלאו ליכא. ולפ"ז יתיישב דברי רש"י זבחים (ק"ח.) ד"ה מלת דפירש מצוה לחזור ולמולקו כדכתיב לא תשבית מלח ברית עכ"ל וזה צ"ב מה בעי רש"י בזה ולמה לא נקט הפסוק על כל קרבנך תקריב מלח דמינה יליף לה מנחות (כ'.) דכל הקרבנות טעון מלח, הגם שלא תשבית נמי קאי על כל הקרבנות כמו שפסק הר"מ בה' איסורי המקדש (פ"ה הי"ב) דאם הקריב בלא מלח כלל לוקה אפילו בכל הקרבנות עיי"ש מ"מ יותר עדיף דלנקוט על כל קרבנך תקריב מלח כמו דנקט זה הלשון בכ"מ, אבל לפ"ד דלעיל ניחא דאם כבר מלחו אם כן כבר קיים מצות מליחה רק בכה"ג הוא להיפך דהעשה כבר קיים משא"כ הלאו דלא תשבית יעבור דהא בשעת הקטרה אין כאן מלת [וכאן לא שייך לומר השב תשיבם אפילו מאה פעמים (ב"מ לא.) וכן שלח אפילו מאה פעמים (חולין קמ"א.) וכן (שם ס"ז.) לולי המיעוט וכסהו הרוח הי' חייב לכסות אפילו מאה פעמים ויש לחלק. ובפרט שאיצטריך וכל קרבן מנחתך למילי טובא כמ"ש הש"ס מנחות (כ'.) ושם (כ"א.) עיי"ש וא"ל] לכך ברש"י זבחים (ק"ח.) כיון דמיירי דכבר מלחו אם כן כבר נתקיים העשה. לכך נקט דחייב למלחו מחמת הלאו דלא תשבית דעדיין יעבור הלאו:

כא) וכן יתיישב דברי המרדכי חולין (סימן תש"כ) בענין אם צריכין מליחת פנים והביא ראי' מעולת עוף דלא הי' מליחה ודחה זה וכ' עוד וז"ל מיהו כל המצוה הצריכה לכתחילה בקדשים מעכב בחולין דבקדשים לא בעי' מליחה להוציא הדם רק למצוה דלא תשבית ע"כ וזה צ"ב דלמה נקט לא תשבית ולא נקט למצוה דעל כל קרבנך תקריב מלח כמו דשגור בכל מקום. ודוחק לומר דנקט רישא דקרא ור"ל סיפא דקרא אבל לפ"ד ניחא דהמרדכי קאי לענין מליחה מצד אחד דכשר וכן פסק הר"מ בה' איסורי המקדש (פ"ה הי"א) דמלח כל שהוא כשר וכ' הכ"מ דהמקור ממנחות (כ"א) דמקריב כל שהוא ר"ל מלח כל שהוא על אבר ובקרית ספר למבי"ט ז"ל כ' דמתמלח מרבה כ"ש וכן מפורש בראב"ד תו"כ רד"נ (פ' ט"ו) תקריב כל שהוא אפילו מעט מלח ע"ש [וק"א שם מפרש כרש"י מנחות כ"א,] ובכה"ג דלא מולחו כהוגן כבר הבאתי לעיל דמצות מלח קיים משא"כ מצות מליחה דאין מקיים העשה דמלח תמלח רק הלאו דלא תשבית שפיר מקיים ואם כן כיון דהמרדכי קאי על מליחת צד אחד שלא מלחו כמצוותו ע"ז שפיר כתב משום לאו דלא תשבית דהעשה אין שייך כאן וא"ל:

כב) הר"מ ה' איסוה"מ (פ"ה הי"ב) הקריב בלא מלח כלל לוקה שנאמר לא תשבית מלח ברית ואף על פי שלוקה הקרבן כשר והורצה חוץ המנחה שהמלח מעכב בקמיצה, וכ' הכ"מ דמקור לדברי הר"מ דקומצין בלי מלח מעכבין מטעם דכתיב לא תשבית גבי מנחה. והעיר בלחם משנה דאם כן למה לוקה בכל קרבנות אם הקריב בלי מלח הא לאו לא קאי אלא על המנחה ולמה לדין מלקות שווה מנחה לקרבנות משא"כ לדין עיכוב עיי"ש. ונראה ליישב דהנה כבר הבאתי חקירה באות ב' אם מלח הוה הקרבה בפ"ע רק דהקרבתה בזה האופן. או דהוה הכשר מצוה. והאריך הגרי"ע דאם הוה הכשר מצוה שפיר יותר מובן אם מעכב משא"כ אם הוה הקרבה בפ"ע למה מעכב ואם כן אפשר י"ל דהר"מ מדייק לישנא דקרא דכתיב וכל קרבן מנחתך במלח תמלח לא תשבית ברית מלח ברית אל' מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח. וחזינן מזה דגבי מנחה הדגיש הכתוב מלח תמלח מבואר דגבי מליחת המנחה רצה השי"ת שהמנחה יהי' נמלחת ולא בשביל הטעם דהמלח יהי' קרב לבד. משא"כ גבי שאר קרבנות דיליף במנחות (כ.) מן ועל כל קרבנך תקריב מלח והלשון תקריב מלח מבואר דהקפדה הוה על הקרבת מלח דרצה השי"ת דהמלח יהי' נקרב לפניו כמו שהבאתי לעיל הטעמים דמצות מליחה לכך שפיר במנחה כיון דהוה גם כן מחמת עצם המנחה שיהי' נמלחה לכך שפיר מעכב משא"כ בשאר קרבנות דהקפדה היה מחמת הקרבת המלח לבד ע"ז לא שייך לומר דיעכב ומובן בזה מש"כ במהר"ם שיק מצוה (קי"ט) לתרץ דברי הרע"ב (פ"ג מ"ב) דמנחות שהבאתי לעיל דלא מלח מכל המנחה והערו הא חלק שיריים לא טעון מלח ותי' דר"ל לבונה דאין מעכב ולמה ישונה לבונה מקומץ כיון דלא הוה הקטרה נפסלה. והא ג"כ לבונה אם חסרה כולה לכ"ע פסול במנחות (י"א) אבל לפי"ד ניחא כיון דלבונה גם כן מרבינן במנחות (כ.) מעל קרבנך תקריב מלח לכך שפיר אין מעכב וא"ל [וזה הוה קצת בדרך אחר למה שהארכנו לעיל] ולפי"ד יצא לנו דין מחודש דהיכא דנפל המלח מהמנחה דאז כבר קיים העשה דמליחת הקרבנות רק דעדיין צריך לקיים שלא יעבור על בל תשבית מלח. שוב מותר זר למלחו ועפי"ד שהארכתי באות (י"ז) אפילו לר"ש במנחות (חי.) והרבה שיטות שהבאתי לעיל דזר פסול למלוח מ"מ בכה"ג מותר זר למלוח ויש לדון עפי"ז ליישב הקו' שהבאתי לעיל היאך יכול זר למלוח וא"ל יותר. [ובעיקר החקירה אם מלת הוה הכשר למנחה או לא עי' בקרבן אהרן תו"כ דיבורא דנדבה פרק (ט"ו מד"ה) וזבחים (ק"ח ע"א) ברש"י ד"ה מלח אי פריש מצוה לאהדורי מטעם לא תשבית מבואר דעשה כבר קיים וי"ל עיי"ש והגרי"ע לא העיר בזה):

כג) נסתפקו אם בפסולין שדינם אם עלו לא ירדו זבחים (פ"ד.) דלא הוי הקטרה כהוגן אם צריך מלח להקרבה. ובמק"ד ח"א הביא ראי' ממל"מ ה' שבת (פי"א ה"ה) שכתב לתרץ למ"ל קרא תקריב אפילו בשבת (מנחות כ"א.) דצריך למלוח פשיטא מאי איסור יש בזה וכ' דנפ"מ לענין פסולין דאין בהם הפשט זבחים (פ"ה) והוה עיבוד בעור (במתני' שבת ע"ג) מפורש דאי"ל דאף בפסולין צריך מליחה עכ"ד. והספק זה בודאי לא נסתפקו אם הקטרת פסולין מיקרי הקטרה כשרה גמורה ע"ז בודאי לא שייך לומר דלא יצרוך מליחה רק הספק בכה"ג דאין אותה הקטרה פסולה מרצה כמ"ש רש"י (זבחים פ"ב.) ותוספתא דקרבנות (פ"ה) ועי' מנחות (כ"ה.) במתני' אם כן שוב לא הוה הקטרה שלימה לכך הספק אם בעי' מלח או לא. ואם כן שוב אין ראי' מעיקר דברי המשנה למלך דמשכחת לה בכה"ג דנפסל ע"ג ראשו של מזבח דאז אותה הקטרה מרצה כמו שחידש הגאון צבי דהיכא דנפסל ע"ג ראשו של מזבח דאז אותה הקטרה מרצה ואף על פי כן אין טעונה הפשט כמו שמבו' זבחים (פ"ה) ואם כן בכה"ג אותה הקטרה בודאי טעונה מלח ואם כן אין ראי' לכל הפסולין. וכן יש עוד נפ"מ כה"ג דמרצה מ"מ הפשט לא טעון. אמנם לשון המל"מ מבואר כדבריו ועי' מל"מ ה' תו"מ (פ"א ה"ז):

כד) ויש להביא ראי' מזבחים (ק"ח.) בעי רבא המעלה ראש בן יונה שאין בו כזית ומלת משלימו לכזית וכו' דאי פירש מצוה לאסוקי ע"כ. ואם אמרי' דפסולין אין צריכין למולחן אם כן מה קאמר הש"ס דאי פריש מצוה לאסוקי הא כיון דיוצאת נפסלה ביוצא (מעילה ט.) וכ"מ ואם כן שוב אין צריך מליחה. מבואר מזה דאף בפסולין שעלו לא ירדו גם כן צריך מלח בשעת הקטרה לכך כיון דבזבחים (ק"ט.) מרבינן לכל פסולין שדינן אם עלו לא ירדו חייבין בחוץ ה"ה ראש בן יונה אף דנפסלה בחוץ כיון דמ"מ כמו שהוא עתה אלו היינו מעלין אותה ע"ג המזבח היתה צריכה מלח ואם כן מיקרי המלח חלק מהעוף לכך שפיר מחייבי בחוץ [ועי' בק"א תו"כ (פ' ט"ו מ' ד' ה')] ולא דמ' להא שכ' התוס' זבחים (ק"ח.) ד"ה שחיטת שפלפלו לר"י דס"ל דיצא דמה דתרד (זבחים פ"ד.) וכ"מ דלא משכחת לה זורק דיתחייב דהא תיכף ביציאתו נפסלה ביוצא ואם כן דינו דירדו ושוב לא נתחייב מחמת זריקת חוץ וכ' בא"ד וז"ל ועוד נראה דהא דמיפטר לר"י משום דאין הקודש מקבלו היינו כשאין הקודש מקבלו מחמת פסול אחר מלבד פסול זה שיצא לחוץ והעלהו ע"כ מבואר מזה דלענין חיוב חוץ לא חשבינן אותה יציאה, ואם כן בנ"ד לכך אמרי' אי פריש המלח מצוה לאסוקי דלא חשבינן אותה היציאה כלל אמנם כד דייקת שפיר תראה דפירוש דבריהם הוי דכיון דזה הוה דרך חיובא לא שייך לומר שיפטר עי"ז כעי' שכתב רש"י חולין (כ'.) דהא תיכף בתחילת שחיטתו ניקב הוושט וטריפה אין חוזר להכשירה וכ' דכן הוא דרך הכשירה וכ"כ תו' ב"ק (ע"ב וע"ו) והיראים לענין שחוטי חוץ ה"ה בנ"ד היכא דיוצא הדם לזרוק בחוץ דזה הוה דרך חיובה ל"ח אותה יציאה אבל לענין שאר דברים בודאי הוי יציאה ומיפסל עי"ז. אם כן ה"ה בנ"ד אם אמרינן דפסולין לא טעונין מלח למליחה ואם כן האיך אתה רוצה לחייבו על ראש בן יונה ומלח משלימו לכזית מטעם דמלח נצרך להקטרה ומיקרי חלק ממנה והוי כזית הא כיון דיוצאת נפסלה ואם כן אלו עלתה ע"ג הזבח כמו שהוא עתה גם כן אין טעון מלח ואם כן המלח לא נצרך כלל לזה האיך אתה יכול לחייבו בצירוף עם המלח מבואר מזה דפסולין שעלו לא ירדו ג"כ צריך מלח ודו"ק:

כה) ועי' חינוך מצוה (קי"ח וקי"ט) דכ' לענין מצות מליחה וז"ל ונוהגת בזמן הבית ובזכרי כהונה וכתב המנחת חנוך דרוצה למעט זרים דאין להם שייכות לזה הלאו כיון דאין עובר אלא על הקרבה אם כן זר דאין הקרבה שלו כלום שוב אין עובר עליו ואין זר הוה בגדר זה כמו לענין טומאה והביא דברי הר"מ ה' ביא"מ (פ"ט הי"ב) דכ' טמא ששימש חייב משום זרות ולא כ' משום טומאה מטעם דטומאה לגבי זר לא שייך כלל ומסיק אבל כהן בע"מ אפשר חייב אם הקריב בלי מלח עיי"ש מבואר מד' דהא דממעט החינוך זר משום דלא שייך אצלו כלל ענין כהונה משא"כ בע"מ דלכל דבר יש לו דין כהונה חוץ מלענין הקרבה דחולק ואוכל בקדשים זבחים (צ"ת:) וכן לענין טומאה חייב כמ"ש התוס' יבמות (ל"ב:) ד"ה בעל מום דכהן בע"מ חייב משום טומאה עיי"ש וכדומה משא"כ זר עיי"ש [ועי' עירובין דף (ק"ה.) ותוספתא כלים (פרק א') לענין אומנים הנכנסין לפנים לתקן דמהדרין אחר לוים וישראלים טהורים עיין שם. דהתם לענין בית המקדש בטומאה. ואכ"מ] ואם אמרינן היכא דהקטרה פסולה לא שייך כלל החיוב במליחה וא"כ היכא דכהן בע"מ מקריב איך שייך בכלל לומר אצלו דין דמליחה ובפרט לדון אם יש אצלו איזה חיוב דלא תשבית מלח הא ההקטרה נפסלה ע"י הקטרתו ואם כן לא שייך כלל שצריך למלוח דהא עיקר חיוב מליחה הוי על הקטרה וא"כ בבע"מ כיון דהקטרה שלו נפסלת לא שייך לומר דיתחייב וכן לענין זר דפטור מה לו להאריך תיפ"ל דהקטרה נפסלה ושוב לא שייך בהקטרתו דין מליחה [ועי' מ"ש בסי' ג'] מבואר מזה דאף הקטרה פסולה ג"כ טעון מלח לכך בע"מ נתחייב דיש לו איזה הסתעפות בד"כ משא"כ זר [ועי' פסחים (ס"ג:) הלכך כהן המקטיר עובר הואיל ויש אצלו הלנת אימורים וכ' המנ"ח מ' (פט) דאפי' כהן, דאסור רק לכתחילה לעבוד שוב אינו עובר וי"ל לנ"ד ואכ"מ]:

כו) שוב ראיתי בתוספתא (פ"ו) דמנחות וז"ל בג' מקומות המלח נתונה בלשכת המלח וע"ג כבש ובראשו של מזבח מלח שלשכת המלח היו מולחין (אברין) [עורות] ובראשו של מזבח קרן דרומית מערבית הי' ומולחין שם פסול קדשי קדשים ואימורי קק"ל וכו' עיי"ש ובח"ד (הספרדי) נקיט מינה מיהו חדא דבפסולין גם כן שייך הדין דמליחה והוה בגדר על כל קרבנך תקריב מלח וזה הוה כמו שהארכנו דגם בפסולין צריכין מליחה. ולפי"ד לא צריכין כלל להגה"ה רק גרסינן שפיר פסולי ק"ק ור"ל וכ"ש כשרין ובבא זו דהתוספתא מיירי בפסולין לבד לכך שפיר קבעו מקום מיוחד ע"ג ראשו של מזבח ובצד קרן דרומית מזרחית ולפי"ז נסתלק ק' החס"ד (הספרדי) שם דבהתוס' יש שינוים מש"ס דילן מנחות (כ"א ע"ב) לענין קביעות מקום במזבח גופי' וגם בש"ס דילן גרסינן דהיו מולחין אימורים ואברים ע"ג כבש אבל לפי"ד ניחא דהתוספתא קאי על פסולין והש"ס דילן קאי אכשרין ועוד דבר זה צ"ב עיי"ש:

כז) וכן יש לדון לחלק בין פסולי ק"ק לקק"ל דיש לומר עוד טעם דצריך מלח דכיון דאח"כ משלה בהן אור ומפקיע פסולו בזבחים (מ"ג) וכ"מ ויהי' אח"כ הקטרה כשרה לכך מחייבינן אותו מלח מיד בהקטרתו אם כן זה דוקא בק"ק דאף לאחר שימשול בה אור הוה גם כן הקטרה משא"כ בקק"ל דלאחר שהעלו נעשית מצוותן במעילה (י' ע"א) עי' ברש"י ותוס' שם אם כן ממנ"פ על תחילת הקטרה הוה עדיין פסולה ולא צריכה מלח ועל אח"כ לא הוה כלל שם הקטרה וגם כן אין צריכה מלח. ולפי"ז מדוקדק יותר לשון התוספתא (פ"ו) דמנחות הנ"ל דנקט פסולי ק"ק משא"כ קק"ל דנפסלו לא צריכין מלח. וכן הראיות שהבאתי לעיל ג"כ מיירי בק"ק וכן הראי' ממל"מ ג"כ יש לאוקמי בק"ק. אמנם ראיתי בשפתי צדיק פר' וירא הק' למה לא לקח אברהם אבינו ג"כ מלח. ורוצה לתרץ מחמת דכבר מונח ע"ג מזבח ולא שייך שימלח רק אם מעלהו להקטירו עיי"ש [ועי' לשון הר"מ בה' איסוה"מ (פ"ה הי"א) מצ"ע למלוח כל הקרבנות קודם שיעלו למזבח ע"כ ור"ל קודם שנתנו ע"ג מערכה דהא הוא עצמו כתב שם (ה' י"ג) דע"ג כבש ובראשו של מזבח היו מולחין, מבואר קצת הא אם כבר נתנו ע"ג אש אין כאן המצוה דעיקר הקפדה הוה על העלתו בלי מלח ולא על שנקטר בלי מלת וכעי' שהאריכו לענין חולין ממילא הוה במנחות (מח.) וכ"מ אם הקפדה על הכנסה או על שנמצא חולין בעזרה ואכ"מ עיי"ש וי"ל] ואם כן נדחה דברנו דאם בשעת הקטרתו פטור ממלח שוב אח"כ גם כן א"צ מלח. אם לא דנאמר דבק"ק כיון דאח"כ יהי' הקטרה גמורה עי"ז גם מקודם מיקרי הקטרה לענין חיוב מלח משא"כ בקק"ל וי"ל וא"ל:

תוכן העניינים

בכורי אביב (רוטנברג)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה