בכורי אביב (רוטנברג)· רבי משה רוטנברג
סימן ד
בענין מחשבת לשמה בקדשים
א) זבחים דף (ב') כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשום חובה חוץ מפסח וחטאת וכו' וכן הוא הדין לענין מנחות במנחות (ב') ויש לחקור הא דהזבח נפסל במחשבה שאין נכונה או דלא עלו לבעלים לשם חובה אם זה מחמת דין גזירת הכתוב דפוסלת ותופסת בו מחשבה כמו פיגול וכדומה דנפסל הזבח או דילמא לכך נפסל משום דכיון דמחשב לשם קרבן אחר על ידי זה נעקר שם הקרבן שהוא, או דנעשה קרבן אחר והפסול הוה מחמת חלות המחשבה על הזבח, דהא כבר האריכו דפסול שלא לשמה לא הוה מחמת העדר לשמה רק דנותן בו פסול ועי' במנ"ח מ' (קמד) דאם שנים שחטו זבח אחד ואחד חישב מחשבה פסולה דנפסל הזבח וזה הוה כמו שחטו לע"ז דאם אמר חישב לע"ז ג"כ נפסל כמ"ש הש"ס חולין (מ"א ע"א) רק ספיקתנו מהיכא נתהוה הפסול אם מחמת גזה"כ כמו פיגול, או משום דנעקר שם הקרבן. או אפשר דנשתנה לקרבן שמחשב עלה:
ב) ויש להעיר מלשון רש"י זבחים (ג' ע"א) הא דפסול שלא לשמה הוה מחמת חלות שם המחשבה שמחשב עלה עי' בד"ה לשם חולין כשרה קס"ד סברא דידי' הוא כדמפרש דמינה מחריב בה דבר שהוא מינו מועיל לעקור שמו עכ"ל וכ"כ ג"כ בד"ה דלאו מינה כגון חולין שאינו מין קדשים לא מחריב בה ואין שמו נתפס על הזבח לעקור שמו ממנו ע"כ מפורש דענין פסול שלא לשמו הוה שעוקר שם הזבח על ידי שתופסת השם שחישב עלי' ועי"ז נפסל וכ"כ רש"י זבחים (ז' ע"ב) ד"ה מקופיא מכפרא וכו' הלכך חייל שמי' אחטאת שנשחטה לשמו לפסלה ע"כ מבואר דעיקר הפסול הוה מחמת חלות המחשבה שאינה נכונה לכך נפסלה לגמרי. וקצת מזה העיר בשיח השדה ועי' בתוס' מנחות (מ"ז ע"א) ד"ה עד לענין כבשי עצרת ששחטן לשמן ויזרוק דמן שלא לשמן הק' למה לא נימא עומד לזרוק כזרוק דמי וכו' א"נ יש לחלק דשלא לשמה עוקר הקרבן ועושהו קרבן אחר עכ"ל מבואר דס"ל דשלא לשמה נתפס המחשבה שאינה נכונה וע' רש"י מנחות (ע"ח ע"ב) ד"ה קדש הלחם וכו' אבל שלא לשמה לא קידש הלחם הואיל ומפיק לה מקדושתה לגמרי שהרי שחטה לשם זבח אחר עכ"ל מבו' דשלא לשמה מפיק לגמרי השם זבח לכך נפקע ע"י מחשבה שם תודה לכך אין מקדש הלחם דלקרבן אחר לא שייך הלחם, ומשא"כ פיגול בהקרבן תודה, הוא הלאה תודה רק דמיקרי תודה פסולה לכך שפיר כיון דמרצה לפיגולו מקדשת הלחם דשייכת לתודה, מבואר מכל האמור דהפסול שלא לשמה הוה מחמת חלות המחשבה ועי"ז נעקר שם הקרבן:
ג) אמנם עדיין יש לידע אם נעקר שם הראשון של הקרבן לבד אבל לא חלה עליו שם הקרבן שחישב. או דג"כ חלה עליו שם הקרבן שחישב עלה. ונראה דיש להביא ראי' ממנחות (מ"ט ע"א) הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין פטורין ותני עלה פיגולן פיגול ה"ד אילימא דידע דחטאת הוא וקא מחשב לשום שלמים האי שוגגין מזידין הוה וכ' רש"י ד"ה ומחשב בהו לשום שלמים לאוכלן שני ימים ולילה אחד וכו' ע"כ, מבואר מרש"י ז"ל דמפרש הא דכ' הש"ס לשום שלמים לא ר"ל דחישב העובד כך דאם כן הוה שלא לשמה ולא פיגול רק כ' דמחשב לשום שלמים ר"ל דין שלמים דהיינו לאוכלן ב' ימים דזה הוה פיגול וכ"כ בתוס' שם ד"ה וקא מחשב לשום שלמים, כלומר לאוכלן שני ימים וכפירוש הקונטרס ע"כ, ג"כ ס"ל דלא קא בעי' למימר דחישב העובד לשלמים דאם כן הוה שלל"ש כמו ששנינו במתני' זבחים (יג ע"א) שלא לשמן ולשמן לשם פסח ולשם שלמים. לכך כ' כלומר ר"ל דין שלמים לאוכלן ב' ימים אמנם שיטת המראה בחזון להאגור הוא דחישב חטאת לשם שלמים ממש דהוה פיגול עיי"ש ולפי"ד הוה סגנון הש"ס בפשטות דחישב ממש חטאת לשום שלמים דהוה פיגול, ויש להבין במאי פליגי אמנם אם נימא כחקירתנו אם נעקר שם הקרבן לבד ועי"ז נפסל או דחלה גם כן עליו שם קרבן שחישב עלה. י"ל דבהא פליגי דשיטת רש"י לשיטתו דף (ג') ודף (ז') שמבו' דס"ל דחלות דשלא לשמן פועלת לעקור השם קרבן עיי"ש ורש"י מנחות (ע"ח) שהבאתי לעיל ואם כן י"ל דס"ל דלא חלה עליו שם הקרבן שמחשב. ואם כן אם מחשב חטאת לשם שלמים אף דנפסל מ"מ לא חלה עליו השם דשלמים ואם כן לא שייך בזה דין דפיגול רק דין דשל"ש. משא"כ בעל המראה על החזון דבעל האגור ס"ל דנעשית בעצם שלמים ואם כן כיון דמחשב חטאת לשם שלמים נעשית שלמים ושלמים נאכלין לב' ימים הוה כאילו חישב לאכול לב' ימים דבמחשבתו שלמים צפונה בו כל דיני שלמים. וגם כן הדין דשלמים נאכלין לב' ימים בזבחים (נ"ה ע"א) וכ"מ והוה כאילו חישב חטאת לשם שלמים ר"ל לעשותו ממש שלמים בכל דיני פרטיו ואם כן נעשית ממש פיגול וע' ספרא פ' צו (פ"ז פ"ב) וקדושים (פ"א) דבשעת עבודתו צריך לחשב גם כן שיאכל בזמנו הראוי עיי"ש. ואם כן אם מחשב לשם שלמים הוא כאילו חישב לאוכלו בזמנו הראוי דהיינו ב' ימים, לכך שפיר אית לי' דחטאת לשם שלמים נעשית פיגול ונכון:
ד) ועי' בחסדי דוד הספרדי על תוספתא דקרבנות (פ"א) דמביא בשם הרב ח"ן דהקשה על הר"מ דפסק דשחט עולה לשם שלמים דאין עולה לחובתו לא לשם עולה ולא לשם שלמים בפסוהמ"ק (ט"ו) והקשו בשלמא לשם עולה אין עולה לו לשם חובה משום דשני בה משא"כ לשם חובת שלמים למה לא יעלה לו ודייק בח"ד מדבריו דס"ל דנעשית שלמים עכת"ד עיי"ש מפורש דיש שיטה אחת דס"ל דחלה עליו השם אחר ונעשית קרבן אחר ועי' בח"ד מה שהעיר עליו דהא אסור לשנוי בה שינוי אחריני בזבחים (ב') וכ"מ. אם כן מבואר דאין נעשה קרבן אחר וכ' עליו ששגה עיי"ש. אמנם להח"ן יש לומר דהא דכ' הש"ס עלה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלל"ש ר"ל אם שחטה לשם שלמים אח"כ גם כן אסור לזרוק שלל"ש רק לשם שלמים כעין שכ' הש"ס מנחות (מ"ו ע"א) מששחטה נפרס לחמה הדם יזרוק וכ' רש"י לשם שלמים וכ"כ בר"ג ובתוס' מנחות (מ"ז ע"ב) ד"ה והרי עיי"ש וברש"י וד"ג. ואם כן ה"ה בנ"ד אם חישב לשם שלמים נעשית שלמים ואסור לשנוי לשם קרבן אחר רק יגמור לשם שלמים וי"ל. [ועי' הלאה אות ח'] מ"מ מבואר כדברנו מחמת דחלה עליו השם שחישב ועי"ז לא עלתה לבעלים דהא הוא נדר עולה ולא שלמים. וכעי"ז אשכחן בזבחים (ס"ז ע"א) עולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת נמשכת ונעשית חטאת העוף ובש"ס שם דף (ס"ח ע"א) קאמר כי אמר ר' יהושע לאפוקי מידי מעילה למיסק לידי חובה מי אמר ע"כ וא"כ ה"ה בנ"ד לדברי הח"ן הי' עכ"פ צריך להיות הדין כן ועיי"ש בהסוגיא וצ"ע עדיין וע' מאירי פסחים (נ"ט ע"ב):
ה) ועוד יש להעיר מפסחים (קכ"א ע"א) ברש"י ד"ה משום חשדי כהונה גזרו עליו טומאה שלא יפגלוהו ברצון להפסיד את הבעלים ועוד דשלמים הן ואין לכהן בהן אלא חזה ושוק וישחטם במזיד לשם חטאת כדי לאוכלן כולן, ומשו"ה גזרו טומאה ע"כ וברור מללו דאם חישב קרבן לשם קרבן אחר נתפסת אותה מחשבה ונעשית קרבן אחר כלשון התוספות שהבאתי מנחות (מ"ז ע"ב) שעוקר הקרבן ועושהו קרבן אחר. ומילתא רבתא אשמעינן מדברי רש"י דאפילו עצם הקדושה באכילתה נשתנית דהיינו דעד עתה הי' הכהן רק אוכל החזה והשוק, ואח"כ כשמחשב לשם חטאת יאכלנו כולה. אפילו הרשב"ם שם דפליג על רש"י הוא משום דאין נעשית פיגול בכה"ג. משא"כ על עיקר הדין אין פלוגתא. אמנם החת"ס חו"מ סי' ר"ד כ' דכהן טועה שהתרבן נעשה שלו. ואעפ"כ גזרו עליו טומאה אף דנאכלין עיי"ש מפורש דאי"ל דאין הקרבן נשתנה עיי"ש. אמנם להרב ק"ן הנ"ל ניחא בפשטות דנעשה חטאת, אמנם עדיין יש לעיין האיך נעשית חטאת הא אין החטאת באה נדבה ועי' רש"י ותוספות תמורה (כ"ו ע"א) ועי' כריתות (ח' ע"א) יקרב חטאתו. ולא תכפר דחד מ"ד ס"ל דקרבה ואין מכפרת ועי' זבחים (מ"ו ע"ב) חטאת לשם חולין כשר ולא עלו ובחי' הארכתי בזה הרבה ובדברי השעה"מ ה' איסוה"מ וא"ל:
ועי' רש"י ב"ק דף (ה' ע"א) ד"ה ומפגל כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשם שלמים דאין הקרבן עולה לחובת בעליו וצריך אחר ע"כ ועי' בפ"י ושטמ"ק מה שהאריכו. אמנם זה מפורש דשיטת רש"י דנעשה פיגול בכה"ג דאומר לשם שלמים ומבואר מדברי רש"י ז"ל דחלה עליו השם שלמים לכך שפיר כ' דהנה פיגול דהוה כמו שמחשב לאוכלו למחר כיון דנעשית שלמים ושלמים נאכלין לב' ימים כמו שהארכנו. ובדברי רש"י כבר האריכו הרבה והדברים עתיקים וא"ל:
ו) אמנם לפי"ד יש לעיין דהנה הבאתי ד' התוס' מנחות (מ"ז ע"א) דס"ל דשלא לשמן עוקר הקרבן ועושהו קרבן אחר מפורש דס"ל דחלה המחשבה שחישב. ואם כן לפי"ד הי' להתוס' לפגל בקרבן אם חישב חטאת לשם שלמים כיון דתופסת בו המחשבה שחישב ונעשית שלמים שוב להוי פיגול. ובתוס' מנחות (למ"ט ע"א) שהבאתי לעיל מבואר דס"ל דאם חישב חטאת לשם שלמים אין נעשית פיגול, עיי"ש. ויש ליישב דלא קשה מידי דהתוס' קאי על כבשי עצרת דוקא שמקדשין את הלחם כמו שיליף לה הש"ס מנחות (מ"ו ע"ב) וצריך שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן שם (מ"ז ע"א) רק הק' לימא עומד לזרוק כזרוק דמי. וע"ז תי' דשאני שלא לשמה דעוקר הקרבן ועושהו קרבן אחר. ר"ל דכבשי עצרת בלי לחם אי אפשר להקריב אם כן שלא לשמה דכבשי עצרת זה גרע דלא הוה אותו קרבן דהא אין מקדשין את הלחם וכבשי עצרת בלי לחם א"א רק דנעשה קרבן אחר לכך לא אמרינן עומד לזרוק כזרוק ועי' מנחות (מ"ז ע"ב) כבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם מהו שיזרוק דמן שלא לשמן עיי"ש דכבשים בלי לחם אי אפשר משא"כ פיגול דהקרבן לא נשתנה רק דנפסל ע"ז שפיר שייך לומר עומד לזרוק כזרוק. וכן הוא הדין לענין תודה כמו שהבאתי לעיל ממנחות (מ"ו) ועי' (מ"ז וע"ט) וא"ל:
ז) ועי' מהרש"א פסחים (ע"ג) דכ' על הא דמקשה הש"ס שחטו שלא לאוכילו מאי תיקן והק' ולמה לא פריך מרישא שחטו שלא לשמו מאי תיקן ותי' דברישא דאמרינן דעוקר הקרבן מפסח לשלמים ודאי דתיקן דפסול שלמים הוא ולא מחייב הנותר דידי' כמו הנותר דפסח עכת"ד מפורש דשיטת מהרש"א דאם מחשב פסח לשם שלמים נעשית ממש שלמים כמו שיטת רש"י פסחים (קכ"א ע"א) שהבאתי לעיל. וזה כדברנו דהפסול שלל"ש הוה מחמת דנעשית קרבן אחר ועי' ח"צ שהשיג עליו דנותר פסול אין חייב עליו וכ' עליו דנעלם ממנו משנה מפורשת עיי"ש. אמנם לפי"ד הצל"ח פסחים (כ"ח) דגם על פסולין יש הלאו דלא תותירו עיי"ש אם כן יש לומר דמהרש"א ר"ל דתיקן שלא יעבור על בל ילין עד למחרתו, ותיקון שלא יעבור על בל ילין מיקרי תיקון כמ"ש הערוך לנר בסוף יבמות בת' ליישב הא דיבמות (ל"ג) אי בהקטרה הבערה ללאו יוצאת והק' הא הקטרה נפסלה ותי' דאיתקן דאין עובר על בל ילין עיי"ש אמנם בעיקר דבר הנ"ל יש לעיין ואכ"מ]:
ובדברי הח"ן שכ' דנעשה ממש קרבן אחר שהבאתי לעיל עוד יש להעיר מהא דתו"כ דבורא דנדבה פרשה (י"ד מ"א) והקריב מזבח אף על פי ששחטו שלל"ש וכ' הקרבן אהרן וז"ל כלומר ששחטו לשם זבח אחר הזבח כשר ודריש לי' מדכתיב מזבח דלא הו"ל לומר אלא מהשלמים ובאומרו מזבח דרוש הכא והקריב גם אם יהי' מזבח אחר, השלמים אשר הביא והוא ששחטו לשם אחר וכו' עיי"ש מבואר מדבריו דס"ל דאם שחט שלמים לשם זבח אחר נעשה זבח אחר ולא שלמים לכך קראה לו התורה שם זבח. ובלא דבריו גם כן יש לדייק דבסיפא דתו"כ דריש השלמים אעפ"י שלא סמך עליהם ולמה לא יליף ממזבח אעפ"י שלא סמך מהשלמים אעפ"י ששחטו שלל"ש. מבואר קצת דבכה"ג אין שם שלמים עלה רק דכבר הי' שלמים ועי' בק"א שם (במ"א) וכן בהתוה"מ ולפי"ד י"ל. וכן הוא אותו לימוד בתו"כ שם (פ"ט מ"א) עיי"ש אמנם ראיתי בביאור שם להגה"ק חפץ חיים זצ"ל כ' להיפך דאגב רמוז בזה [הדרש דתו"כ] מה שאמר רבא בריש זבחים דשם שלמים נשאר עלה עכ"ד עיי"ש ולענ"ד יש לעיין בזה לפי"ד הק"א הנ"ל:
ח) ולפ"ד שהארכתי דמחתמות חלות המחשבה דעוקר שמו נפסלת או דנעשית ממש קרבן אחר יש לעיין מהך שלא עלו לבעלים לשום חובה ע"כ בקדושתיה קיימו ואסור לשנוי' בה עי' זבחים (ב') ומנחות (ב') דכ' רש"י ושמט"ק אין לך בה שום ירידה אלא אותה לבדה לכך אסור לשנוי' בי' מבואר בפשטות דעדיין הוא עולה רק דלא עלה לבעלים לחובה זה החסרון לבד יש בו חוץ שיטת הח"ן שהבאתי וכבר הקשו עליו בחסדי דוד ורש"י פסחים (קכ"א ע"א) זה הוה מחמת טעות דכהן כמ"ש החת"ס וכבר הבאתי) וכן מבואר בברטנורא (מ"א) דכ' אלא אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהא נדבה כלומר כשר הוה כאלו הביאו לנדבה אבל לא יצא ידי נדרו עיי"ש וכ"כ להדיא הפיהמ"ש וז"ל מה שאמר כשרים ר"ל כשנגמרה עבודה לשם זבח אע"פ ששחט שלא לשמן כגון ששחט עולה לשם חטאת ואח"כ נודע שהוא קרבן עולה אז הוא מקבל הדם לשם עולה וישלים עבודתו לשם עולה אע"פ שהעולה הזאת לא עלתה לבעלים ע"כ מפורש היפך דברי הח"ן דכ' דנעקר שם הקרבן ונעשה שלמים עיי"ש. ואילו לעיל הבאתי דברי רש"י ותוס' מכ"מ דנעקר שמו ממנו. וקודם שניישב זה נקדים לבאר מה הענין דלא עלה לבעלים לשם חובה מהיכן נעשית נדבה:
ט) ויש להסביר הענין דהנה בזבחים (ה' ע"א) פריך הש"ס אם כשרין הם ירצו ואם אין מרצין למה באין ותי' הש"ס מצינו בבאין לאחר מיתה ע"ש ועדיין יש לדקדק דבשלמא בקדשים דבאין לאחר מיתה דבעצם הקרבן אין בו שום חסרון רק דחסר כח המקבל השפעת הריצוי משא"כ הכא הוה החסרון בעצם הקרבן ואם כן שוב יקשה אם כשרין הם ירצו ואם אין מרצין למה באין מהיכן נעשית נדבה, ונראה דהנה באמת יש לעיין היכא יכול לחשב שלא לשמו ורוצה לעקור שם הקרבן, ועי"ז נעשה נדבה אחר שכבר נתקדשה לשם קרבן אחר עי' כריתות (כח) ויומא (מ"א) דדוקא עוף נתפרש או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן משא"כ בהמה עיי"ש במאירי ואפילו לשיטת תו"י יומא (מ"א) דאף בבהמה שייך זה ועי' תוס' נזיר (כ"ז.) מ"מ היכא דהבעלים הוקדשו אז שוב אין יכול לשנות, דבשלמא בפסח וחטאת דנפסלה ומעכב המחשבה שפיר יכולין לומר דחסרון הלשמה הוה חסרון בעצם עבודה כמ"ש המהר"ל בתפארת ישראל דחסרון כונה הוה חסרון בעצם המעשה וכן חידש לענין זמן דחסרון זמן הוה חסרון בעצם המעשה עי' במסכת יומא (כ"ט ע"ב) ברש"י ואכ"מ. וכה"א העיקרים (פכ"ז) דפעולה בלי כוונה חסר עצם הפעולה עיי"ש. לכך בזה ממילא נפקע ההקדש. משא"כ הכא דאמרינן דהקרבן כשר. חזינן מזה דלא הוה חסרון בעצמיות הקרבן שוב האיך יכול כלל לחול הפסול דשלא לשמה על הקרבן. ועי' זבחים (כ"ו ע"ב) לענין שלא במקומן דאמר שמואל פסול בשר אבל בעלים נתכפרו, ובנ"ד הוא להיפך הבשר כשר ובעלים לא נתכפרו וזה צריך ביאור:
ונראה דהנה בקדשים יש חלק גבוה וחלק בעלים חלק הגבוה הוה עצם הקרבן. וחלק הבעלים הוה הרצוי שנשפע ע"י העצם הקרבן וזה חלקו. לכך עי"ז יכול לאסור הקרבן ואף דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ כיון דקניא לי' לכפרה כדידי' דמיא בחולין (מ"א) וכמ"ש בר"ן נדרים ( ל"ו ע"א) ועיי"ש חולין ברש"י וברמב"ן דכתבי דלא לבד בפסח דכפרתו מרובה אמרינן כיון דקניא לי' לכפרה כדידי' דמיא רק אפילו עולה דיש בהן קצת ריצוי אמרינן כיון דקניא לי' לכפרה כדידי' ועי' שטמ"ק כתובות (ל"ב) כתב דכל קרבנות מרצין אפילו פסת עיי"ש. ואם כן הבעלים והגבוה המה שותפין להקרבן דלגבוה שייך העצמיות הקרבן ולבעלים חלק הריצוי של הקרבן רק כיון דע"כ הריצוי מסתעפת בעצם הקרבן דע"י העצם בא הריצוי לכך שוב ע"י מחשבתו יכול לאסור כל הקרבן. ועי' חולין (מ"א ע"א) לענין שותפין דאוסר גם חלק חבירו אבל עיקר דיכול לפעול ולאסור הוא ע"י חלקו [וכבר האריכו בזה לענין בעלים מחשבין עיקר הוה מחמת שיש לו חלק בכפרה ולכך שינוי בעלים רק על הזריקה זבחים (ו.) ועי' מ"ש התוס' זבחים (ד:) ד"ה מחשבה וד"ה ר"א, ולכך בפסח וחטאת דבכה"ג דמשנה הריצוי גזרה התורה דמעכב שוב עי"ז נפסל כל הקרבן, משא"כ בשאר קדשים דכשר ולא עלו שוב לא הועילה מחשבתו רק על הריצוי דהא העצם אין נשתנה וכשר ליקרב:
וזה הסברו של כשר ולא עלו לבעלים לשם חובה דאם שחט עולה לשם שלמים ר"ל שרוצה בריצוי של שלמים ואם כן שוב בריצוי של עולה עקר דהא הוה שלו ויכול לעקור, ועי' ערכין (כ"א) כפרה צריכה דעת ואפילו למ"ד דס"ל דאין צריך דעת היינו בסתמא משא"כ לאם פירש היפך מחשבתו וכמו שהאריך באו"ש ה' מקואות ועי' מ"ש האור זרוע בת' אחר ה' ברכות סי' (קיד) וכ"כ בה' פסח סי' (רכד) לענין הכהן העובד שלא ברצון בעליו דאין מכפרת ועי' ת' רמ"ע מפאנו סי' (כג) דכ' דאפילו נימא שלוחי דרחמנא ניני' זה דוקא באין נמלך בבעלים משא"כ בנמלך ועשה היפך דעת בעלים פסול עיי"ש ועי' נדרים (לו), ובתוס' יומא (יט:) ד"ה מי ויש לדון, וידוע שי' הר"מ דס"ל להיפך בה' מעה"ק (פי"ד הט"ז) ואכמ"ל] ועי' כריתות (ח' ע"א) יקריב חטאתי ולא תכפר ועי' זבחים (יב ע"ב) וסנהדרין (פ' ע"א) אי ישן מכופר בקרבנותיו ותוס' ר"ש משנ"ץ ס"ל דאפילו ישן אין מכופר דהקריב בלי דעתו עיי"ש [וזה הוה גדר מעמד בתענית (כו) האיך קרבנות של אדם קרב והוא אין עומד עליו ועי' סוטה (ח') ברש"י דאפילו בקרבן יחיד שייך מעמד ועי' רש"י תמורה (ל"ב ע"ב) ד"ה גזברין ואכ"מ וכ"ש היכא דפירש לשלמים דפי' דאין רוצה שיהיה עולה ואין רוצה כלל בריצוי של עולה דאין מכפרת:
וזה דוקא לענין הריצוי משנהו. משא"כ העצם קרבן הוא על מעמדה הקודמת דהא אין יכול לשנותו דהא לא הוה שלו ואין יכול לשנותו, וכיון דהקרבן לא נשתנה שוב לכך שאר עבודת צריך לעשות לשם עולה דהא העולה לא נשתנית לשם שלמים. משא"כ הריצוי דהעולה נשתנה לשם שלמים וכיון דהריצוי מסתעפת בעבודת ועצם הקרבן ואם כן כיון דע"כ שאר עבודות עושה לשם עולה שוב הריצוי דשלמים לא שייך שירצה עליו דהא אין נעשית עבודתי' לשם שלמים והריצוי דעולה אין רוצה שוב נתרוקן מכל. וזה הסברו של כשר ולא עלו וזה פריך ר"ל אם כשרין הם ירצו ר"ל דמסתפק אם שייך להקריב קרבן בלי ריצוי שיש עליו וע"ז משני מדמצינו בבאין לאחר מיתה דדומה ממש לשלא לשמה וכ"כ שם התוספות זבחים (ה') ד"ה מצינו ודו"ק ולפי"ד אין נפ"מ בין כהן לבעלים ועי' בר"ג חולין (מ"א) דכ' על הא דקאמר הש"ס כיון דקניא ליה לכפרה כדידי' דמיא דקאי אכהן דגם כהן יש לו חלק בכפרת הקרבן ע"י עבודה שעושה וא"כ אם הכהן עובד וחושב שייך לומר כל ההסבר, שכ' עליו ובאה מכח שליחותא או דידן או דרחמנא עי' יומא (י"ט) וכ"מ וא"ל]:
וממילא ניחא הקו' דלעיל דלמה בחטאת ופסח נעקר שמו ולמה בקרבנות דכשרין ולא עלו עדיין שמו עליו. אבל לפי"ז ניחא דבחטאת ופסח כיון דבכה"ג ע"י דמחשב על חלק שלו ועי"ז נפסל מחמת גזירת הכתוב שוב שפיר נעקר שמו, דיכול לאסור חלק חבירו כיון דקניא לי' לכפרה כדידי' דמי' חולין (מ"א) דהא תלוי זה בזה הריצוי ועצם הקרבן ואם משנה הריצוי שוב כל הקרבן נפסל ושמו ממילא נעקר וזה דומה ממש לב' שותפין כיון דחלקו יכול לאסור שוב ממילא נגרר גם כן חלק חברו עי' חולין (מא) וה"ה בנ"ד כיון דהרצוי יכול לשנות דהא הוה שלו שוב ממילא נגרר גם כן חלק גבוה ונפסל. וממילא ע"י החלות דשלל"ש על חלקו, שוב נעקר השם דכל הקרבן. דהא כיון דנפסל לא הוה עוד חלק גבוה. ועי' מהרש"א קידושין (לו) דפיגול ונותר הוה חולין. ועי' מנחות (ד) וכ"מ דחטאת המתה אין מועלין. ואף דשל"ש טעון שריפה בתמורה (ל"ג) וכ"מ מ"מ מעילה ליכא אף דיש בו איסור הנאה כידוע. לכן ס"ל למהרש"א פסחים (ע"ג) הנ"ל דפסח לשלמים נעשה ממש שלמים. משא"כ בהך דכשרין רק דלא עלו לבעלים לשם חובה דביארתי דזה הוה מחמת דיכול לשנות רק חלקו דהיינו החלק הכפרה. אבל אין הקרבן נפסל עי"ז. אם כן שוב הקרבן על מעמדה הקודמת לכך אסור לשינוי בה שינוי אחריני משום דבעצם הוה הלאה עולה. ולא נעקר שם העצם של העולה ועל זה נעשית כל העבודותי' משא"כ הריצוי שפיר עקר ודו"ק:
י) ולפי"ד יהי מובן מש"כ במרכבת המשנה פסוהמ"ק (פט"ו) דשיטת הר"מ הוא דהא דעולה ששחטה שלל"ש אסור לזרוק דמה שלל"ש דבקדושתי' קיימ' ואסור לשנוי' בה היינו דוקא בשלא לשמה משא"כ בשינוי בעלים דאם חישב בחד עבודה שלא לשם בעליו שוב יכול לחשוב בשאר עבודות גם כן שלא לשם בעלים ואין בו שום איסור כלל. והביא סמוכין מה' פסוהמ"ק (פי"ג ה"א ופט"ו ה"ג) ועי' זבחים דף (י' ע"א) ודף (ד' ע"א) מה שלא לשמו שכן ישנו בד' עבודות משא"כ שינוי בעלים דלר"מ הוה בפשטות דבשלא לשמה יש איסור לחשוב בכל ד' עבודות משא"כ שינוי בעלים דאם חישב בחד עבודה שוב מותר לחשוב בשאר עבודות שלא לשם בעליו ועי' פסחים (ס"א). ולכאורה דברי חידושו צריך להבין כמו דאמרינן גבי שלל"ש דלא נעשה קרבן אחר רק שם עולה עליו ה"ה נימא גבי שינוי בעלים דעדיין שם בעלים עליו, אבל לפי"ד ניחא דעיקר עקירת שם קרבן מועיל רק הכפרה דהיינו הריצוי דהוה חלקו ויכול לשנותו אבל שאר חלק גבוה אין יכול לשנותו לכך בעצם הקרבן אין נכנסה שום מגרעת לכך נשארת עולה ובקדושתיי' קיימו ואסור לשנוי' בה משא"כ שינוי בעלים כיון דאין רוצה בכפרה שוב מנתקו לגמרי מהעולה וזה יכול דהוה שלו. וכל עיקר מחשבת דבעלים דצריך שישחוט עבור בעליו זה מחמת ריצוי שיש לו משא"כ היכא דאין לו עוד בהקרבן איזה צד ריצוי שוב לא שייך כלל השם בעלות על הקרבן כמש"כ התוס' זבחים (ב') דשינוי בעלים לא שייך ההקטרה כיון דכבר נזרקה אם כן פקע שם בעלות מהקרבן. ועיקר בעלים הוה הכפרה כמש"כ התוס' זבחים (ד' ע"א) ד"ה ישנן דאין שינוי בעלים על קרבן לאחר מיתת בעלי' ופשוט ועי' ל"ה ריש זבחים דכ' להיפך מדברי המרכה"מ וי"ל וא"ל:
יא) ובעיקר דברי רש"י ב"ק (ה') שהבאתי דס"ל דאם חישב סתמא חטאת לשם שלמים הוה פיגול כמש"כ במראה על החזון דהבעל האגור עיי"ש. אם כן תקשה לרש"י ז"ל ממשנה מפורשת בזבחים (י"ג.) ופסחים (נט:) לשמן ושלא שלמן לשם פסח ולשם שלמים, דהוה שלל"ש עיי"ש ולפי"ד רש"י ז"ל להוי פיגול. ועוד אם בחטאת לשם שלמים נעשה פיגול מטעם דהוה כאילו חישב על כל פרטי מצוותו דהיינו גם לאוכלו לב' ימים אם כן שוב פיגול גם כן לא להוי דהא שלמים גם כן נאכלין בכל העיר בזבחים (נ"ה.) וכ"מ וא"כ הוה מעורב בזו המחשבה שלא בזמנו ושלא במקומו ולא הוה קרב המתיר כמצוותו עי' זבחים (כט) במתני' שם. וגם כן מעורב שלל"ש. וכן העיר הצ"פ בשו"ת ת"ג מזבחים (ז) תודה ששחטה לשם שלמים כשר הק' לפי"ד הש"ס מנחות (מט) דחטאת לשם שלמים הוה פיגול אם כן גם תודה ליתפגל ועי' ר"מ (פט"ו) מה' פסוהמ"ק דמבואר דחטאת לשם שלמים אין נעשה פיגול ועיי"ש וע' מש"כ באות ח':
אבל לפי"ד דלעיל דתלוי אם חישב חטאת לשם שלמים דנעשה פיגול מטעם דנתפס עלה שם שלמים והוה ממש שלמים לכך עי"ז נתפגל דהא שלמים נאכלין לב' ימים. מש"אכ אם אמרינן דחטאת לשם שלמים מועלת רק לעקור שם חטאת ממנו אבל מ"מ שלמים אין נעשה אם כן מהיכא תהי' פיגול י"ל דיהי' תליא בכוונת המחשב אם מחשב לשם שלמים ר"ל דיהי' ממש שלמים זה הוה פיגול. משא"כ אם ר"ל לשם שלמים סי' הדבר דאין רוצה שיהי' חטאת שוב לא שייך שיהי' פיגול. ואם כן ממילא ניחא המתני' זבחים (י"ג) פסח לשם שלמים ר"ל רק שלא יהי' פסח דקאי על לשמן ושלא לשמן לשמן דהיינו פסח ושלא לשמן דהיינו שאינו פסח. ולכך הוה שפיר שלל"ש לבד וכן מתני' פסחים (נט:). אמנם יקשה עדיין ק' הצ"פ הנ"ל מתודה לשם שלמים דכשר ולמה לא להוי פיגול והכא ליכא לתרוצי כנ"ל דרוצה רק לעקור השם תודה ולא ליתן עליו השם שני. ז"א דאם כן זה הוה ממש שלל"ש. דכבר האריכו אם שלל"ש הוה שיחשב לשם שני או דמחשב שלא יהי' לשם קרבן זה. ומו"ר הגה"ק מהר"ם שפירא זצ"ל הראה דברי הר"ח פסחים (ע"א:) גבי פסח שנפסלה שלא לשמן כ' שלא לשם פסח מבואר דעיקר הפסול הוה מה שלא הוה בשביל זבח זה ואם כן ה"ה בנ"ד גבי תודה לשם שלמים אם ר"ל דלא יהי' תודה שוב הוי שלא לשמן ממש וע"כ ר"ל שיהי' שלמים והוה כמו לשם חולין אם כן שוב להוי פיגול. מ"מ יש ליישב דהא דלשם שלמים הוה פיגול לא משום דהמחשב חשיב מיד שיאכל לב' ימים כמו שהארכנו לעיל, רק דר"ל דלהוי שלמים וממילא כיון דדין שלמים נאכלין לב' ימים זה הוה פיגול משא"כ בתודה דקרוי' שלמים. וא"כ בחישב לשם שלמים כיון דתודה נמי קרוי' שלמים אם כן זה לא הוה שלל"ש רק דלתודה יש ב' שמות שם תודה ושם שלמים ואפילו נתפס זה השם שלמים גם כן לא הוה פיגול דהא השלמים כזה נאכל ליום ולילה כמו שלמי צבור בזבחים (נ) דנאכל ליום ולילה אף דהוה שלמים:
ולפ"ד ניחא גם כן ק' דלעיל היכא הוה חטאת לשם שלמים פיגול הא הוה עירוב מחשבות שלל"ש וחוץ למקומו. דהנה רש"י ב"ק (ה') הנ"ל נקט כהן ששחט קרבנו של ישראל והעיר בשטמ"ק למה הדגיש רש"י רק בכה"ג. אבל נראה דרש"י רצה ליישב שלא תקשה הא הוה שלל"ש נמי ואם כן לא הוה פיגול לכך כ' דהכא מיירי בכהן. ששחט קרבנו של ישראל ורש"י לשיטתו אזיל בפסחים (קכ"א ע"א) הנ"ל דחלה עליו השם ב' ואם כן בנ"ד נעשה שלמים. ואם כן למה כהן חשב במזיד. וע"כ צ"ל דכהן ר"ל דלהוי שלמים אין רוצה לומר השם שלמים וממילא נכלל בו כל דיני שלמים אם כן יפקע מרשותו לגמרי וכמש"כ המהרש"א פסחים (ע"ג) הנ"ל. רק ר"ל דחושש שמא לא יכול לאוכלו כולו ביום א' ויעבור על בל ילין לכך מחשב שיהי' יכול לאוכלו גם ביום ב' וזה ר"ל לשם שלמים דין אחד מדיני שלמים. וזה דנקט רש"י כהן שחישב בקרבנו של ישראל כדי שתדע מה חישב ואם כן בכה"ג שפיר לא הוה רק שם פיגול כן יכולין לומר וי"ל ואף דהקרבן בל"ז נפסל. נפ"מ לפי"ד הצל"ח פסחים (כח) דבל ילין שמך אף בפסולין א"כ שוב נפ"מ דלא יעבור עד למחרתו כמו שהארכתי לעיל בדברי המהרש"א ועי' רש"י כריתות (ב:) ד"ה ומפגל. ובל"ז אין ק' על רש"י דאין רש"י ר"ל פיגול ממש דיתחייב כרת עי' בפנ"י שרוצה להעמיד בשלל"ש רק ר"ל שם פיגול וא"כ בכה"ג דהוה עירוב מחשבות ג"כ מיקרי שם פיגול עי' זבחים (כט) וכ"מ ופשוט:
יב) והנה לפי"ד דלעיל דעיקר החלות דשלל"ש הוה על הריצוי דזה הוה חלק בעלים משא"כ העצם קרבן בקדושתה קאי יש להעיר מדברי הרשב"א ז"ל מנחות (ב') דמדייק מדברי רש"י דדוקא בעבודה אחרת אסור לחשב שלל"ש משא"כ באותה עבודה מותר לגמור שלל"ש עיי"ש וכן דייק מדברי הר"מ (בפט"ו מפסוהמ"ק) מו"ר הגה"ק מהר"ם שפירא זצ"ל דס"ל דדוקא בעבודה אחרת אסור משא"כ באותו עבודה מותר לגמור שלש"ש. י"ל מטעם דכל עבודה עושה פעולתה בעצם הקרבן כמו שחידשו דאפילו הפרשה יש חלק בכפרה עי' זבחים (ז) לענין אי מכפר על עבירה דלאחר הפרשה ועי' תמורה (ו:) דלא תקדישו מתקריא בלשון לא תקריבו עיי"ש וכן השחיטה עושה פעולת קדושה בהקרבן ומקדשת את הקרבן כמש"כ הר"ג תמורה (ב' ע"א) דסמיכה סוף הקדש דכשהוא שוחטה מיכליא ההקדש דהיינו גמרו של הקדש וכבר הארכתי הרבה בסי' א' עי' מנחות (ק"א) ברש"י ד"ה דמכ"ש, לכך כיון דהתחילה אותו עבודה במחשבה שלל"ש שוב אותו החלק דהקדש חסר מהכשר דלשמה. [ועי' זבחים (ק"י ע"א) ד"ה מיקליש וצ"ע אם קיבל הדם בין סימן לסימן ויש לדון בזה] לכך שוב מותר לגמור אותו עבודה במחשבת שלא לשמה דלא יתקן את מה שעיוות. משא"כ לפי"ד דבעצם אין עושה שום השתנות רק על הריצוי וכן הא דשאר עבודות עושה לשמה זה הוה מחמת העצם הקרבן אם כן שוב מה נפ"מ בין אותה עבודה לעבודה אחרת דהי' לאסור אפי' לגמור אותה עבודה עצמה שלל"ש:
יג) ונראה ליישב ונקדים מה שיש להעיר על מתני' דמנחות (ע"ח ע"ב) שחטה שלא לשמה וכן איל המלואים וכן שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן לא קדוש הלחם וכ' רש"י שהרי מפיק לה מקדושתה לגמרי שהרי שחטה לשם זבח אחר ע"כ וכ"כ התוס' מנחות (מ"ז ע"א) דשלל"ש עוקר הקרבן ועושהו קרבן אחר והארכתי לעיל דזה דוקא בתודה דצריך לקדש הלחם. שתודה בלי לחם א"א לכך נעשה זבח אחר. אמנם עדיין יש לעיין למה באמת הוא כן אף ששחטה שלל"ש גם כן לקדש הלחם, דלולא דברנו ניחא דגזרה התורה דבקרבן דנחלש מעט קדושתו שוב אין מקדש הלחם ועי' מתני' זבחים (פח ע"א) כל המקודש את חברו קודם את חברו דם חטאת קודם לדם העולה מפני שהוא מרצה, מבואר דבר שמרצה יש בו יותר קדושה לכך כיון דלא עלה לבעלים קדושתו נחלשה. לכך אין מקדש. משא"כ לדברנו דבעצם הקרבן אין פועל בו מאומה רק בריצוי של קרבן. אם כן לא מיקרי דנחלשה בו הקדושה, דריצוי דעולה לגבי חטאת הוה בעצמיותו אין בו ריצוי משא"כ הכא הקרבן משפיע הריצוי כהוגן רק הוא משנהו אם כן שוב עי"ז לא מיקרי הורדה מקדושה אם כן שוב יקשה למה אין מקדשת. ועי' שם במפורשים שנסתפקו אם בשינוי בעלים הלחם קדוש או לאו. וספיקותם מבואר דהטעם הוא דשלא לשמן דפוסלת בעצם הקרבן לכך אין מקדש הלחם מה שאין כן ש"ב דזה הוה מחמת דין דבעלות ולא בעצם הקרבן ואם כן כיון דאין נפסל שוב גם כן מקדשת הלחם. ואם כן למה שהארכתי דשלא לשמן זה הוה גם כן על הריצוי דהקרבן ענין שינוי בעלים אם כן שוב יקשה למה אין מקדשת הלחם בשלל"ש. דהא לא נפסל עי"ז כמש"כ בתוס' מנחות (פ"ט ע"ב) ד"ה שאם דלא לחמי תודה ולחמי כבשים אין מעכבין בשלל"ש דנעשו נדבה [וחי' על הש"א מנחות (ע"ט) שמסתפק בזה ולא הביאו] ואם כן שוב לקדשי הלחם גם כן. רק דלא יעלה לחובה עם הלחם, ועי' מנחות (ו' ע"ב) דשלמי נזיר באין לאחר מיתה בלי לחם וכ' רש"י מטעם דבעי' על כפי נזיר מבואר הא תודה באה לאחר מיתה עם לחמה. ועי' מנחות (פ' ע"א) ודף (ע"ט ע"ב) וא"כ שוב בנ"ד ג"כ לקדש את הלחם:
ויש ליישב הא דשחיטה מקדשת את הלחם במנחות (מ"ו ע"ב) ודף (מ"ז ע"א) ודף (ע"ח ע"ב) לענין לחמי תודה וכ"מ היינו הפועל השחיטה ולא הנפעל במעשה שחיטה כמו שהבאתי בסי' א' לענין סכין מקדשת את הדם מנחות (ט"ז ע"ב) מדברי השטמ"ק זבחים (מ"ז ע"א) דהשחיטה דמקדשת את הדם ר"ל הנפעל מהשחיטה דהיינו כיון דנחתך הצואר זה מקדשת לכך מיושב קו' התוס' זבחים (מ"ז) ועי' תוס' חולין (ג') דדייקו דצריך סכין כל"ש דאל"כ האיך מקדשת הדם אבל אם הנפעל מקדשת את הדם אם כן אין נפ"מ במה נעשה והעיר עליו בתה"ש ממנחות (ע"ח ע"ב) בסוגיא שחטה על שמונים חלות לענין כל"ש מקדשת שלא מדעת דחד אוקימתא הוה דסכין גרע מכל"ש ואידך ס"ל דעדיף מכל"ש אע"ג דלית ליה תוך מקדשת ע"כ מבואר דהפועל מקדשת דאם הפעולה מה נפ"מ במה נעשית. מ"מ זה ברור דלענין לקדש לחמי תודה הוה הפועל מקדש מדמחלק הש"ס לענין אם יש לה תוך או אין לה תוך כנ"ל ואם כן כיון דהפועל השחיטה מקדשת שוב בהפועל יש לכהן העובד חלק עי' בר"ג חולין (מ"א) דכ' דגם גבי כהן שייך לומר כיון דקניא לי' הכפרה כדידי' דמיא לענין חלק בעלים וע"כ מטעם דהא הוא עובד עבודת הקרבן אם כן שוב היכא דשחט שלל"ש מיקרי דכל הפועל הוה שלל"ש דהא שפיר יכול לעקור השם דלשמה מהעבודה שהוא עושה. וממילא ניחא קו' הנ"ל דלמה אין מקדשת את הלחם אבל לפ"ז כיון דעוקר מהפועל שם תודה אם כן שוב אותו פעולת הקרבן לא הוה כלל תודה מהיכא יתקדש הלחם, משא"כ עצם הקרבן דכבר נתקדש שוב עומדת אח"כ גם כן בקדושה הקודמת, אפילו לפ"ד שהבאתי דהשחיטה מביא קדושה בהקרבן מ"מ יש לומר דאפשר דהפעולה מקדשת והפעולה היא בעצם הקרבן ושוב לא יכול לשנות העצם. וגם יש חילוק בין גופא דזיבחא ללחם דלא הוה כגופיה דזיבחא כמ"ש הש"ס זבחים (צ'.) ועיין מנחות (מ"ז:) ועי' תוס' פסחים (י"ג:) ד"ה כל ודו"ק וא"ל:
וממילא יתיישב קו' הרשב"א מנחות (ב') למה באותו עבודה מותר לגמור שלל"ש כיון דאין עצם הקרבן נשתנה. אבל לפי"ז ניחא כיון דבפועל בעבודה יש לו חלק ויכול לעקור השם דעולה מעבודה ואם כן שוב אותה עבודה כבר נעקרה שמו ממנה ושוב אח"כ ג"כ יכול לגמור את העבודה במחשבת שלל"ש משא"כ שאר עבודות דזה באה מחמת עצמיות הקרבן ובזה עדיין אין לו חלק והקרבן בעצמותו עומד בתכלית השלימות דהקדושה. שוב אסור אח"כ לשנוי בה שינוי אחריני ועדיפא מינה י"ל בפשטות דשדי תיכלא בכולא כיון דחשיב מתחילת עבודה שלל"ש שוב חלה מיד השלל"ש על כל עבודה כעין שכ' התוס' על לשמה בזבחים (ב:) ד"ה הא כיון דחישב על תחילתה שוב כל העבודה הוי לשמה וה"ה כאן להיפך. כיון דחישב שלל"ש שוב כל העבודה הוי שלל"ש. וידידי הרב החריף בקי טובא צו"מ וכו' מהו"ר יעקב אדלער יחי' העירני ע"ז מר"ג חולין (כ"ט ע"ב) דכ' דלמ"ד ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף אם שחט מקצת בחוץ הוה כאילו שחטו כולו בחוץ ע"כ עיי"ש מבואר דפסול דתחילתו פוסלת מיד כל המעשה עכ"ד [וכבר האריכו בזה לענין אי ביאה במקצת שמה ביאה זבחים (ל"ב ע"ב) אם חשובה כאילו הכניסו כולו לכך מחייבו ע"ז המקצת לבד ועי' תוס' יבמות (ז' ע"ב) ד"ה ואמר דכ' דאם נכנס כולו אח"כ חייב מבואר דלא הוה כאילו נכנס כולו והדברים עתיקין]. ועי' היטב בב"ק (ע"ב) ודו"ק:
יד) ידוע דברי הר"מ (פ"ד ה"ו ממעה"ק) דאם שחט ועבד שאר עבודות סתם ולא חשב כלל בעולה ושלמים הרי הן כשרין ועלו לבעלים ע"כ ודייק בכ"מ דשיטת הר"מ דדוקא בעולה ושלמים כשר סתם משא"כ בפסח וחטאת נפסל סתם. אמנם שיטת הלח"מ הוא דס"ל להר"מ דפסח וחטאת הוא כשר ועלו עיי"ש והערו המפרשים מש"ס מפורש זבחים (ב' ע"ב) לשם פסח ולשם שלמים פסול הא לשם פסח וסתמא כשר מפורש דשיטת הש"ס דהדין סתמא שוה בפסח וחטאת ובכל הקרבנות:
ונראה ליישב דהנה יש לומר דב' מיני סתמא יש א) היכא דלא חישב כלל לשום קרבן שבעולם ועי' ריטב"א גיטין (ב' ע"ב) כתב בא"ד וז"ל באשה דבעי' לשמה היינו שלא יכתוב הגט לשם אשה אחרת או שלא יכתוב אותו סתם שלא לשום אשה שבעולם ע"כ מבואר דהיכא דכתבו שלא לשם אשה בעולם זה מיקרי, סתמא דפסול בגיטין והאי סתמא כשר בקרבנות וכן אם חישב לכל הנשים שבעולם גם זה מיקרי סתמא כמ"ש רש"י זבחים (ב' ע"ב) ד"ה וסתמא נמי פסול כגון אם כתבו הסופר סתם לשם לאה שיהא מזומן אצלו כשיבוא אדם ששמו ושם אשתו כו ויתנו לו ע"כ מפורש דבכה"ג דחישב לכל עולם זה הוי גם כן סתמא דחד גדר להון דענין לשמה זה פרט אחד מובדל מהכלל ואם כן כיון דחישב לכל העולם שוב הוה שם כללי והוה כמו שלא חישב כלל. גדר ב) בסתם הוי כגון שאין מזכיר השם של קרבן רק אומר הריני שוחט לשם קרבן שהוא והכהן אינו יודע שמו, וזה הוה גם כן סתם. ולהסביר הענין נבאר דענין לשמה דהכהן צריך לחשב, הוה מחמת דכל עבודה נותן חלק הקדושה והכשר בכל הקרבן כנ"ל. וכמו דהבעל הקרבן מפריש את קרבנו מקדישו בשמו ה"ה צריך העובד להזכיר שמו כדי שעל שם זה יכנס בו קדושה וקי"ל סתמא כלשמה. וכבר כתבו דסתמא לשמה הוה מחמת כהן העובד דמסתמה חישב כדינו וסתמא לשמה הוה גם כן מחמת עצמיות הקרבן דכיון דכבר הוא עולה אז אף אח"כ הגם שלא חישב לעולם לעולה גם כן הוה עולה. מדחזינן דאגידה היא גם כן בדעתו. של עובד דאל"כ למה תנו מתניתין זבחים (מו) לשם ששה דברים הזבח נזבח, הא כבר תנו לה דשלל"ש פסול ואם כן לא יחשוב מחשבה להיפך ושוב הקרבן כשר, ואפילו למ"ד תנאי ב"ד שלא יאמרו לשמו למה התנאי ב"ד הא אמרינן דעצם הקרבן עומד כמו שהיתה אם עולה עולה. וע"כ חזינן מזה דהתורה גם כן הקפידה שיבא מצד העובד איזה חלות מחשבה כשרה. ולמ"ד התנו ב"ד ר"ל על העובד והוה כאילו חישב. ואם כן היכא דהעובד אומר ששוחטו על שם קרבן שהוא ואף דאינו יודע איזה קרבן הוא מ"מ הא העצם קרבן כבר נקדש והעובד אומר שאותו קדושה הוא גם כן מושך הלאה. ואם כן שפיר הקרבן כשר וזה יותר עדיף דמושך בזה כל מחשבת דבעליו בשעת הקדשו, והוה כאילו אומר בפירוש ששוחט לשמה, משא"כ סתמא א) הוה דין בעצם דהקרבן עומדת הלאה למה שהוקדשה ולא שהכהן נותן בעצמיות הקרבן הנאה איזה צד דלשמה ואעפ"כ כשר, וממילא ניחא לפי"ז הק' על הר"מ דהר"מ נקט הלשון ואם שחט ועבד שאר עבודות סתם ולא חשב כלל בעולה ושלמים הרי הן כשרין והדגיש ולא חשב כלל ר"ל דהוה סתמא מחמת העצמיות הקרבן. לכך זה דוקא בעולה ושלמים כשר משא"כ חטאת דנחתינן חד דרגא לכך לא עלו לבעלים לשם חובה, משא"כ דברי הש"ס זבחים (ד' ע"ב) דקאמר הא לשם פסח וסתמא כשר י"ל דר"ל אותו סתמא ושוחט לשם קרבן שהוא באמת. וסתמא כזה לכ"ע כשר ונכון
טו) וממילא יתיישב גם כן קושית המפורשים על הסוברים דשיטות הר"מ דחטאת ופסח סתמא אין מרצין ממתני' זבחים (מ"ו ע"ב) התנו ב"ד דלא לימא לשמו דלמא אתי למימר שלל"ש ומבואר שם בש"ס דקאי גם כן אחטאת, ואם כן היאך מתקנין דבר כזה שפסח וחטאת לא יעלו לבעלים לשום חובה וזו ק' עצומה. אבל לפי"ד ניחא דהנה תנאי בית דין הי' דאף מי שלא הי' בלבו לשם אחד מכל אלו כשר שתנאי בית דין הוא התנו ב"ד דלא לימא לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו בזבחים (ב' ע"ב) והק' בש"א דלשון אף מי שלא הי' בלבו משמע דיעבד ואח"כ אמר שהוא תנאי בית דין משמע שהוא דין לכתחילה עיי"ש. אבל נראה לפי"ד דאף מי שלא הי' בלבו אחד מכל אלו דלא הי' מחשב כלל גם כן כשר משום שתנאי ב"ד הוא התנו ב"ד דלא לימא לשמו דלמא אתי למימר שלל"ש. דעיקר התקנה הי' מחמת חשש שמא יאמר שלל"ש והק' בתוס' מ"ש מגט ותי' שמא יטעה ויחשוב שהוא קרבן אחר עיי"ש. אבל שיחשוב שעובד עבודה לשם מה שהוא זה שפיר מחשב, דבכה"ג לא שייך לומר דלמא יטעה כיון דבכל קרבן מחשב כן. ולפי"ז הפי' אף מי שלא הי' בלבו ר"ל אפילו לא חישב מאומה התנו ב"ד דלא לימא לשמו רק ר"ל שיחשוב כל מה שעושה הוא עושה לשם מה שהוקדש וניחא ק' ש"א. וממילא ניחא נמי ק' התוס' שם ד"ה קיימו שהק' על דיוק הש"ס ואס"ד סתמא פסול קיימו ב"ד ומתני מילתא דמיפסל בה והק' הא בהדי' אמר סתמא כשר עיי"ש. אבל לפי הנ"ל ניחא דזה ברור שיש לפשוט ממתני' היכא דחשיב סתם ואמר שעובד ע"מ שהוקדש הקרבן זה שפיר שמעינן דכשר אמנם היכא דלא חישב מאומה מניין דיוכשר. וע"ז משני אם אמרת סתמא פסול היאך קיימו ב"ד ומתני' ר"ל דיאמר שעובד לפי מה שהוא, מילתא דמיפסיל ר"ל שמא ישכח לגמרי שזה יותר שכיחא משיאמר לשם קרבן אחר. אבל באמת התקנה שפיר הי' שיאמר שעובד לשם מה שהוא שע"ז לא שייך החשש שמא יטעה כמש"כ הג"א יומא דבקרבן צבור דלא שייך מחשבה שאינה נכונה בש"ב וכדומה צריך שיאמר בפירוש וכ"א המפורשים זבחים (מ"י) אם בד' עבודות דאין מיפסל אם צריך לומר בפירוש עיי"ש ואם כן ה"נ בנ"ד כיון דלא שייך החשש שמה יטעה שוב צריך לחשב כן. ואם כן ממילא ניחא דברי הר"מ כיון דהתקנה כהאי אף בפסח וחטאת כשר ונכון:
טז) וג"כ יתישב ק' התוס' על רש"י בזבחים (ע"א ע"ב) ד"ה לשם מי שהוא פ"ב כשיקריבנו יאמר הרי הוא לשם בעלים שלו וקשה דהא אמר בריש מכילתין (ב) אתנו ב"ד דלא לימא לשמו דלמא אתי למימר שלל"ש אלא לשם מהו שהוא היינו סתמא דסתמא נמי כלשמו דמי עכ"ל. אבל לפי"ד י"ל דהא דכ' לשם בעלים שלו לא ר"ל שיאמר פלוני אלמוני רק כך יאמר בזה הלשון הריני שוחט לשם בעלים שלו, דעל כה"ג הוי התנאי דלימא סתמא כנ"ל. ותוס' הוה למדו פירוש אחר ברש"י. או די"ל דבזה פליגי רש"י ותוס' דרש"י ס"ל דבכה"ג הוה סתמא באופן שאומר לשם בעלים. משא"כ התוס' אזלו לשיט' בזבחים (ב) דהק' על ק' הש"ס היאך מיתקני רבנן מידי דמיפסל הא בפירוש אמר דסתמא כשר ולא רצו לחלק כמו שהארכנו באות הקודמת לכך שפיר הק' על רש"י. משא"כ רש"י ז"ל ס"ל דיש לחלק ותלי' דבר' ברש"י ותוס' ודו"ק. אמנם יש לעיין מרש"י ז"ל עירובין (ל"ז ע"א) ד"ה לאיזה והתוס' ד"ה לאיזו. לפי"ד דאף רש"י אית לי' דיכול להקריב סתם אם כן שוב לא צריכא לברירה ובלא דברנו ע"כ רש"י ס"ל דאף סתם גבי חטאת מרצה דכך כתב להדי' בזבחים (קט"ו ע"א) ד"ה ור"א דאם שחטו סתם כשר ועולה לבעלים לשום חובה עיי"ש וכ"כ רש"י זבחים (ס"ז ע"ב) ועי' בגור ארי' למהר"ל עירובין (לז) דכ' דהיכא דאין יכול לומר לשמה אז לא אמרינן סתמא כלשמה, ויש לדון הרבה וא"ל:
יז) וכן מה שראיתי דהערו דהר"מ פסק בה' פסוהמ"ק (פט"ו ה"א) דעקירה בטעות ל"ה עקירה ומבואר שם דבפסח וחטאת בעקירה בטעות לא עלו לבעלים לשום חובה ועי"ז ר"ל מטעם דעכ"פ הוה סתם. וכן הערו המפרשים על מה דכ' הש"ס זבחים (ג' ע"א) דל חולין מינה הוה לה סתמא הק' הא חטאת לשם חולין כשר ולא עלו כמש"כ הש"ס זבחים (מ"ו ע"א) וכ"פ הר"מ (בפט"ו ה"ד) משא"כ סתמא כשר ועלו. אבל לפ"ד ניחא דודאי בעקירה בטעות או כגון ששחטה לשם חולין דעכ"פ לשמה לא הוה. דאפילו חשבינן דמחשבה לשם חולין לא חשוב מחשבה מכל מקום הא לשמה לא הוה רק דהוה סתמא וסתמא כהאי הוה דלא חישב מאומה דדל מחשבת חולין מהכא והוה כלא חישב כלל, וסתמא דלא חישב כלל שפיר הר"מ ס"ל דלא עלה לבעלים לשם חובה, משא"כ היכא דסותם ואומר סיום דמקריב לשם מה שהוא שפיר אף הר"מ מודה דעלו לבעלים לשם חובה, וסעד לדברנו מרש"י מנחות (ג' ע"ב) ד"ה הא אמר רבא חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם כשירה דלא עקר מינה שם חטאת ולא עלתה לבעלים [ועי' בה"ז שם וזבחים (ט' ע"ב)], ועי' רש"י זבחים (קט"ו ע"א) דסתמא כשר ועלה וכ"כ בזבחים (ס"ז ע"ב) אבל לפי"ד החילוק פשוט:
יח) וע"כ צריכין לומר כן דמתני' שקלים (ט') גבי שופרות מפרט תקלין חדתין ועתיקין קינים וגוזלי עולה ופסק הר"מ (בפ"ב ה' ב'), מהל' שקלים וז"ל שלישי כל מי שמתחייב קרבן ב' תורין או ב' בני יונה אחד חטאת ואחד עולה וכו' מביא מעות ונותן בשופר [ועי' בכס"מ] ואם נימא דשיטת הר"מ הוה גבי חטאת סתמא לא עלו לבעלים לשום חובה ואם כן היאך מתקני רבנן מילתא דעי"ז לא יעלו לשום חובה, וע"כ יוצרכו להביא אחרת ועי' יומא (מ"א) דלר"י דלית לי' ברירה לא ס"ל דהי' שופר לגוזלי חטאת דחייש שמא ימותו בעלי' והוה חטאת שמתו בעלי' וכ"ש בנ"ד דודאי לא יתקן בזה בעלי' בודאי לא שייך לתקן שופר. וניהו לגבי שם קרבן אין הקפדה דאין הקנים מתפרשת אלא בלקיחת בעלים או בעשיית כהן יומא (מ"א.) וכ"מ אם כן הכהן מקדישו, משא"כ שם בעליו אין יודע ואם כן שוב לגבי שינוי בעלים הוה סתמא, ומסתמא אין חילוק בין סתם דלא יעלה לחובה בשם הקרבן או בשם בעלים דגבי עצם קרבן יותר סברא לומר דסתמא כלשמה ועי' תוס' זבחים (עא ע"ב) ד"ה לשם לענין סתם דשינוי בעלים ותוס' זבחים (סז ע"ב) ד"ה בתרי ושטמ"ק שם אות ל' עיין היטב:
אבל לפי"ד דהיכא דאומר לשום קרבן ולשום בעלי' בסתמא כהאי אף הר"מ מודה דעולה לבעלים לשום חובה, אם כן ניחא שפיר דהי' הכהן העובד אומר דעושה לשם בעלי' אף דלא ידע כלל מי הוה הבעלים של הקרבן ועי"ז עולה לחובה ופשוט. ובעיקר דברי הר"מ דמחלק בין סתם לחטאת ופסח ושאר קרבנות לפי הרבה שיטות כעין זה מצינו בתוס' מנחות (מב ע"א) ד"ה ואל דכ' בסופו א"נ נראה דאזכרות לבד בעינן כולי האי [שיפרש לשמה ולא מהני סתמא] ואיצטריך למעוטי אי כתב בלא אזכרות עכ"ל, מפורש מהתוס' דמחלקי דכל ס"ת לא צריך בפירוש לשמה רק סתמא לבד די בפה. משא"כ אזכרות בעינן דוקא לשמה, ולפי"ד יש לדון ליישב דברים תמוהים מהמלחמות להרמב"ן ר"ה (כח) דחטאת לשם חולין כשר ועלו לבעלים לשום חובה דיש לחלק בין אם חישב לחולין שיהי' חולין ובין אם חישב לחולין שלא יהי' חטאת [והרמב"ן יסבור דסתמא כשר בפסח וחטאת] כמו שהארכתי לעיל וא"ל והדברים עתיקין. וכן יתיישב ק' מו"ר הגה"ק מהר"ם שפירא זצ"ל מיומא (נז) דנותן וחוזר ונותן בענין נתערבו דם הפר בדם של שעיר. ואם אמרינן דסתמא כשר ולא עלו א"כ היאך יצא בזה. עכ"ד. אבל לפי"ד ניחא דמחשב לשם מה שהוא דבסתמא כהאי אף הר"ם מודה דכשר ועלו ופשוט. ועי' בביאור על המרדכי מהגאון מהרמ"ב במרדכי מנחות סי' (תתקמ"ט) וכ' דאף דמסייע אין בו ממש [ובשבת צג:] וכ"מ מ"מ לענין לשמה די דכ' בס' התרומה דצריך שישראל יסייעו בשעת עיבוד העור וכתב מהרמ"ב הטעם לענין הא שיהי' נקרא עיבוד לשמה דבכל דהו הו"ל לשמה עיי"ש וזה ד"ק ונפ"מ הרבה לענינינו ולענין סתם ועי' שבת (צ"ג) ותוספתא (פ"א) דקרבנות דמבואר דזר וכהן שעבדו עבודה במסייע שאין בה ממש דכשר ואם ישראל נותן בו מחשבת לשמה דיכשר ועלבל"ח ואין רצוננו להכניס בזה שהאריכו אחרונים לענין מיגו ואחשבי' ואין להאריך יותר:
יט) ודע דבשינוי בעלים יש להעיר בדבר חדש דהנה במתני' גטין (פ' ע"א) שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה תצא מזה ומזה וכל הדרכים אלו בה וכ' התוס' ד"ה שינה שמו לאו דוקא שינה ממש כדאמר דף (כ:) רק שיש לו ב' שמות עיי"ש. וכ"כ בר"ן וכן בב"י סי' (קכט) דאי בשינוי השם ממש פשיטא דנפסל. אמנם בתיו"ט שם (פ"ח מ"ה) הביא שיטת הר"מ (פג) מה' גטין דס"ל שינה שמה ממש וכן הוא דעת הרע"ב, והביא שלטי הגבורים בשם הרשב"א וז"ל די"מ ששינה שמו לגמרי ששמו יוסי ואסיק שמו יוחנן ופסולא דאורייתא, ואינו מחוור דאטו מי איצטריך לאשמועינן וכו', ותי' התוספות יום טוב דאיצטריך לאשמועינן דהוי אמינא דהא דצריך שיהא נכתב לשמו לאו לשם התואר דהעצם אלא הכוונה לאותו האיש שהוא מגרש בו והרי דעת קצת הפוסקים שאם לא כתב שום שם איש ואשה כלל כשר כמש"כ בב"י עיי"ש, מבואר דס"ל דלקושטא דמילתא ס"ל דצריך לשם האיש היינו לשם התואר שבאיש ולא העצם דעצם לבד נפסל דזה מקרי שינוי שמו עיי"ש, ולפי"ז יש לאיסתפק היאך הדין יהי' בקרבן אם מקריב לשם בעל הקרבן, ובעל הקרבן עמד אצל הקרבן דכן הוא דרך דבעל הקרבן צריך מעמד כמו שהבאתי לעיל ועי' באו"ז ה' תפילה סי' (קיד) דכ' דאם מקריב שלא מדעת בעלים אינו מתכפר דבעי' שיתרצה ויעמוד בעליו על קרבנו. ובנ"א רפ"ד דתענית כ' דמעמד אצל קרבן יחיד רק מדרבנן, והכהן שחט לשם עצם בעליו דלא ידע כלל שם. בעליו אם זה מיקרי לשמו או דהוה רק סתמא ונפ"מ לשיטת הר"מ דהבאתי לעיל דס"ל דסתם גבי פסח וחטאת לא עלו, וגם יהי' הרבה נפ"מ לדינא:
כ) ויש להביא ראי' מפירוש הטור על התורה פר' ויקהל על הפסוק מראות הצובאות שהביאו וז"ל מה שהכיור הי' נעשות ממראות הצובאות מפני הכהן שהי' מקריב קיני זבות ויולדות הי' צריך להקריבן לשמן ואסור להסתכל בפניהם לידע לשם איזה הקריב והיתה עומדת אצלו ומביט הוא בכיור את פני' ומקריב לשמה עכ"ל ובז"ל עצמו ראיתי גם כן כתב שם בס' פענח רזא לאחד מבעלי התוס' ז"ל. מפורש אף דרוב קרבנות הי' מקריב בשם לבד ונכשר עי"ז בגטין (כח.) השולח חטאתו ממדינת הים וכ"מ דהי' משלחין ע"י שליח וע"כ הי' מקריבן לשם בעל הקרבן, רק הכא אם בעל הקרבן עומד אצל העבודת הכהן לא הי' צריך להדר ולידע שם התואר של בעל הקרבן רק כיון דמקריב לגוף העצם של בעל הקרבן ג"כ די בזה והוה שפיר לשמו, מפורש דגבי קדשים אין מקפידים דוקא על שם התואר של בעל הקרבן רק דהוה לשמה אפי' אם רק מכוון לגוף ועצם בעל הקרבן:
כ"א) אמנם לשיטת התרומה"ד סי' (רל"ג) דמבואר דשינוי שמו אין ענין כלל לשלא לשמו רק חסרון מצד קלקול ספירת דברים דכ' לענין ב' גיטין דכתבו משום ספק שמות דרשאי לגרש אפילו לר"א משום דהוה נתינה מבוררת דממנ"פ אחד כשר ולא דמי להא דגטין (פ"ו:) דהתם גט זה נכתב שלא לשם גירושין ולא הוה נתינה מבוררת ע"כ, מבואר דשינה שמו לא מיקרי שלל"ש וכן מבואר מהרשב"א פר' (הזורק) כמו שהוכיח כן בצ"צ סי' (רטז) ואם כן לנ"ד היכא דמקריב הקרבן לשם עצם דגברא דודאי זה מיקרי שפיר לשמה דעיקר דיינינן על עצם גברא ואם כן לפלוני מכוון ושפיר דמי. אבל להשיטות שהבאתי מתיו"ט וכ"כ בסה"ת סי' (קכ"ח) דהא דשינה שמה פסול מטעם שלא נכתב לשם בעלה כלל כי אם לשם איש אחר וכ"כ הסמ"ג עשין (נ) והאריך בצ"צ שם דצריך לשם התואר שלו ולא העצם עיי"ש לכך היכא דשינה שמו ושמה הוה לשמו ושללייש, וכ' בב"י ה' גטין סי' ל"ז דיש להשוות הפוסקים דלא פליגי דהיכא דאפשר לכוון לגוף אשת פלוני ולגוף פלוני, מהני הכוונה והיכא דא"א לכוון מהני הכוונה לשמות ולא דבעי שני כוונות כמו שמצדד בצ"צ, עכת"ד עיי"ש ואעפ"כ היכא דשינה שמו ושמה פליגי מה החסרון אם החסרון הוה מחמת קלקול ספירת דברים או מחמת לשמה ואם כן להשיטות דסוברים דחסרון מחמת לשמה שוב יש לדון אפילו לפי"ד הטור פ' (ויקהל) שהבאתי דכוונה לגוף הוה כוונה ומיקרי לשמה בקדשים. היאך הדין יהי' כגון שחישב לגוף פלוני ודימה ששמו יעקב ובאמת שמו יוסף. ואם כן אם זה דומה ממש לשינה שמו גבי גט דפסול דהוה לשמו ושלל"ש משום דכוונה לגוף הוה כוונה וזה הי' לשמו וכוונה להתואר הוה גם כן שם כוונה וזה שלל"ש. ועי"ז מיפסל, ואם כן בנ"ד גם כן הוה לשמו ושלא לשמו דפסול עי' תוס' מנחות (מ"ב ע"ב) ד"ה מה ועי' פסחים (ס) ודף (ס"ב) וכן מבואר שם דמיפסיל בשינוי בעלים היכא דחישב לבעליו ושלא לבעליו ועי' תוס' זבחים (ד' ע"ב) ד"ה זביחה עיי"ש ובמפרשים דבשינוי בעלים לבעליו ושלא לבעליו מיפסיל עיי"ש. וא"כ בכה"ג בנ"ד היכא דחישב לגוף פלוני ובתואר אחר מה יהי' דינו אם זה מיקרי לבעליו ושלא לבעליו כמו גבי גט דהא גבי גט גם כן אין נפסל מחמת קלקול ספירת דברים כמו שהבאתי ויש לדון הרבה ואין להאריך:
כב) ובעיקר הכוונה אם להגוף או לשם דהיינו התואר יש להעיר מברכות (ל"ד ע"א) כל שמבקש רחמים על חבירו אין צריך להזכיר שמו שנאמר אל נא רפא נא לה ולא קמדכר שמה דמרים. ודנתי מלבי מה ראי' ממרים שמא משה ראה אותה בשעה שהי' מתפלל לכך לא הי' צריך להזכיר שמה, משום דכוונה לגוף הוה כוונה. משא"כ היכא דהוה שלא בפניו דכוונה לגוף גם כן לא הי' אפשר דצריך להזכיר שמה. מבואר מזה דכוונה לגוף לא הוה כלל כוונה. ואפ"ה לא הזכיר משה רבנו שמה במרים לכך שפיר אשמעינן מינה דמתפלל על החולה אין צריך להזכיר שמו והטעם הוה כמש"כ היעב"ץ בהגהות שם דקמי' שמי' גליא עיי"ש. ועי' שבת (י"ב ע"ב) שאין מלה"ש מכירין בלשון ארמי ובתוס' שם ד"ה שאין ובהגהות רע"א שם ואכמ"ל] ושוב הראה לי מו"ר הגאון האדיר ר"מ דישוה"ק שליט"א דברי המג"א או"ת סי' (קי"ט ס"ב) שמביא בשם המהרי"ל ה"מ בפניו אין צריך להזכיר שמו אבל כשמתפלל שלא בפניו צריך להזכיר שמו עיי"ש. ואם כן שוב מבואר הראי' להיפך דכוונה לגוף לבד הוה כוונה. וכן כוונה לשם לבד הוה גם כן כוונה, כמש"כ בב"י שהבאתי לענין גט. ועי' במג"א או"ח סי' (ר"מ ט') לענין בני תמורה הק' מיעקב שחישב על לאה שהיא רחל ותי' שכיוון לגוף לאה רק טעה בשם וזה לא מיקרי בני תמורה עיי"ש מבואר דכוונה לגוף די אף שטעה בשם וא"ל בדברי אגדה:
כג) ובעיקר דברי הטור שהבאתי דכהן הי' מסתכל במראות הצובאות בשעת עבודה כדי לראות פני' להכירה ויקריבו לשמה. יש להבין אפילו אם נימא דכוונה לגוף הוה כוונה מ"מ מה נפ"מ אם מביט בפני' ומכירה ועי' בבי"צ ה' גטין סי' ל"ז דכתב הא דכותבין גט ושולחין אף דלא שייך שם כוונה לגוף דהא אין עומדת אצלו. וכ' דמיקרי כוונה לגוף במה שמכוון לגוף ואף שאין מכירה די בכוונת הבעל עיי"ש ואם כן בנ"ד למה לו להסתכל בפני' ולהכירה כלל תעמוד אצלו ויאמר אני מקריב לשום. אשה זו. ותעלה זה לכוונה וכן הא שהבאתי לעיל מתפילה עבור חולה בשם מהרי"ל דמחלק בין עומד אצלו ובין אין עומד אצלו גם כן מה חילוק יש. אם מכירו בזה לבד שפיר מיקרי כוונה לגוף. ושו"ר בריקנטי על (ויקרא) שכ' על הפסוק אם עולה דכ' וצריך שיכוין המקריב שהקרבן ההוא יהי' תמורתו וכו' וגם צריך הכהן לראות בשעת זריקת הדם האיש והאשה המתכפרין בקרבן. ובעבור שאסור להסתכל באשה עשו הכיור ממראות הצובאות כי כשהכהן מקריב קרבן נשים מסתכל בכיור ורואה בו פרצוף אשה המביאה קרבן ע"כ עיי"ש מבואר דזה ענין הסתכלות בפני' זה הוה מחמת צורך אחר ועי' בלקוטי תורה להאריז"ל על פ' ויקהל ואין לנו להאריך בנסתרות. וכן הא דברכות דתפלה עבור תולה דחילוק בין עומד אצלו או לא ג"כ אין למדין מדברי אגדה:
ואגב אכתוב דמדברי אלו הראשונים ז"ל נולד גם כן ד"ת דרואה ערוה ע"י זכוכית מותר דגם בכהן הי' חוששין להרהור עי' תוס' מנחות (ס"א:) ד"ה כהן לענין תנופה וסוטה (ח.) לענין ופרע ראש אשה ועי' ברכות (כה:) לענין צואה בעששית ולענין ערוה בעששית, עיי"ש דבמים צלולים אסור מטעם דלבו רואה את הערוה עי' ברכות (כה) שם ואו"ח סי' (עה סעיף ה') וראיתי בצ"פ הנמ"ח ח"א בת' שכתב בפשיטות דערוה במראה אסור ולהיפך כתבו הראשונים ז"ל שהבאתי דמותר ועיין מדרש תנתומא פ' לך על הפסוק עתה ידעתי שעברה במים וראה בבואה שלה עיי"ש ורש"י הביאו שם ברמז ועי' בגור ארי' למהר"ל שם דהק' הא אסור לקדש אשה קודם שיראנה [בקידושין (מ"א)] עיי"ש מה שתירץ ולפי"ד הוה רבותא טפי, מבואר כדבריהם דבבואה שרי עיי"ש וז"ל. ועי' ירושלמי בנדה (פ"ב ה"ו) יכול כשם שהוא מראה כתמה כך מראה מראות נגעים ת"ל והובא עיי"ש דממעט מראה מראה. ואחרונים האריכו בזה לענין ערוה במראה ואכמ"ל:
כד) בזבחים (ס"ז ע"א) א"ר אדא בר אהבה אומר הי' ר' יהושע עולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת כיון שמלק בה סימן אחד נמשכת ונעשית חטאת העוף עיי"ש. ולפי"ז יש להסתפק לפי"ד רש"י זבחים (ב' ע"ב) דאף בשלל"ש שייך הלאו דלא יחשב או העשה דואם זבח שלמים שמביא רש"י מנחות (ב' ע"ב) ועי' תוספתא (פי"ב) דקרבנות דעובר על לא יחשב ועי' בתוספתא (פ"ד) דמכות ואפילו לפי"ד הח"ס חו"מ סי' דר' דכ' דבהנך דכשרין ולא עלו לא שייך הלאו דלא יחשב מ"מ הא איסור תורה בודאי איכא עי' ספרי פר' קרח פסקא (ק"טז) מניין אתה אומר שאם זרק הדם כראוי ואין יודע לשם מי זורקו והקטיר את החלב כראוי ואין יודע לשם מי הקטירו שהכהנים נושאים עון על כך ת"ל אתה ובניך תשאו את עון המקדש וזה ע"כ אין המחשבה מעכב דהא הוא עצמו שלא הקטיר אימריו כשר. ועי' ספרי פר' עקב פסקא (מא) ולעבדו בכל לבבכם הרי זה אזהרה לכהנים שלא יהא לבם מהרהר בשעת עבודה וכ' בפירוש זרע אברהם כגון מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושלל"ש אמנם בילקוט שם רמז (תתס"ג) הגירסא שלא יהא לבם "מבוהל" בשעת עבודה ויש לדון בזה ואכ"מ] ועי' מכילתא בא פרשה (יא) לענין דצריך לשמה בפסח מצרים עיי"ש וא"ל, ואם כן בנ"ד כיון דהקרבן הי' עולה ומחשב שתעשה חטאת וזה מחשבתו שאינו נכונה אם עובר או לא. כיון דעל מה חישב שיהי' חטאת וכיון דנעשה חטאת שוב לא הוה מחשבתו אינה נכונה או דלמא כיון דהר"מ כ' דמחשבת קדשים הוה ענין מטיל מום (בפט"ו) מה' פסוהמ"ק משום דגרם בזה איזה צד פסול ואם כן בנ"ד נמי כיון דהש"ס קאמר בזבחים (ס"ת ע"א) אימור דאמר ר"י לאפוקה מידי מעילה למיסק לידי חובה מי אמר ואם כן שוב גרם ע"י מחשבתו איזה צד חסרון בהקרבן ושוב עובר. ועוד י"ל דספקתינו הוא עפי"ד רש"י ביבמות (כ"ג ע"ב) במתני' מי שקידש אחת משתי אחיות ואין יודע וכו' מת קדמו וכנסו אין מוציאין מידם וכ' רש"י מטעם דפקעה הזיקה ובסוף מתני' כ' ואיסורא דעבד עבד ועי' ברש"ש מה שהעיר. מבואר מזה כיון דבשעה שנשאה הי' שפיר אסור רק אח"כ נפקע מזיקה וממילא לא עבד איסור ומסקנת רש"י ס"ל דדיינינן על תחילת המעשה דהוה באיסור שוב אף דאח"כ נפקע האיסור מיקרי גם כן דעבר על איסור עיי"ש [ועי' בירושלמי גטין (פ"ט) לענין המגרש את אשתו ע"מ שתבעל לפלוני אם אסור מחמת איסור אשת איש דהא בשעת בעילה הוה א"א רק דאח"כ נפקע ואכמ"ל]. ועי' מסכת תמורה (ד) והאי דלקי דעבר אמימרא דרחמנא. וה"ה בנ"ד נמי אם דיינינן על המחשבה אם כן חישב שלא לשמה. א"ד כיון דאח"כ נעשה חטאת שוב ממילא נפקע האיסור דמחשבה:
כה) ויש להביא ראי' דהנה במנחות (ע"ח ע"ב) שחטה חוץ למקומה וחוץ לזמנה קדש הלחם וכ' רש"י ע"מ לאכול ממנה כזית למחר והעיר בצפנת פענח שו"ת ח"ג בסופו למה נקט רש"י כגון לאכול שלא בזמנו למה לא נקט להקטיר חוץ לזמנו ותי' דהנה בזבחים (ב) תודה ששחטה לשם שלמים הוה פיגול. רק ע"כ אמרינן כיון דיעשה שלמים שוב הוה זמנו ולא הוה פיגול ושוב קדש הלחם והוה תודה ושוב נתפגל לכך לא קדש הלחם לכך נקט לאוכלו חוץ לזמנו. ובזה מפרש דברי הפסוק פר' (אמור) גבי נותר דתודה ושמרתם ועשיתם ועי' בתו"כ שם] למה דוקא בתודה כתיב שמירה ולא בשאר קרבנות. וכ' דזה ר"ל דלא תחשב על יום שני לאוכלו ועי"ז נעשה שלמים קמ"ל קרא דאסור ומוזהר באיסור דפיגול ולשון שמירה הוא אפילו ע"י גרס והביא דברי הירושלמי נזיר (פ"א ה"א), מפורש מדבריו דאף בכה"ג דאח"כ נעשה שלמים ושוב לא הוה כלל מחשבת פיגול ואעפ"כ הזהירה התורה תשמרו לקיים את מה שצוויתי לא תותירו ממנו עד הבקר דקאי עלי' בהזהרה ואם כן לנידון דידן נמי היכא דחישב על עולת העוף דנמשכת ונעשית חטאת העוף דודאי עבר על איסור תורה על מחשבתו שאינה נכונה ובפרט שגרם במחשבתו שלא יעלה לבעלים לשום חובה, לא עבור עולה ולא עבור חטאת:
ובפרט להשיטות שהבאתי לעיל בסי' זה בתחילתו, דעולה לשם שלמים נעשית ממש שלמים כשי' הח"ן הביאו בח"ד (פ"א) דקרבנות וע"ז קאי כל הלימודים של הש"ס כולו בזבחים (ד') וכ"מ דבעי לשמה מפורש דהתורה רמי חיוב שתחשב לשם מה שנתקדש מתחילתו דדיינינן על תחילת המחשבה וא"כ בנ"ד לענין עולת העוף דנמשכת ונעשית חטאת העוף ג"כ עובר על איסור תורה דדיינינן על מה שהוקדש מתחילה ותחילת מחשבתו היתה באיסור ועי' מנחות (מו.) ודף (מ"ז:) וזבחים (קי"ד:) לענין לשחטן שלל"ש וא"ל:
כו) ולפי"ד צד אחד שצדדנו דלכך יעבור על איסור דמחשבת קדשים מטעם דהכניס איזו צד פסול בהקרבן דלא יעלו לשום חובה. הן אמת ראיתי בתוספתא (פי"ב) דהקרבנות קבל הזר קבל הפסול קבל בשמאלו קבל בכל"ח נתן את הניתנין למטה למעלה ואת הניתנין בחוץ בפנים או ששחטו חוץ לזמנן וחוץ למקומן הפסח והחטאת ששחטן שלל"ש הרי אלו בלא תעשה ע"כ וכ' המפרשים מטעם כמו המחשב בקדשים עובר בלאו מחמת דנפסל הזבח ה"ה שאר דברים הפוסלין את זבח הרי זה בכלל לאו זה. עיי"ש, ואפילו שלא במקומו דעלו לבעלים לשום חובה דכמקומו דמי בזבחים (כו) רק דפסול בשר, והאימורים גם כן נפסלין בזבחים (ק"ט ע"א) ומועלין בזה בתוס' זבחים (סז) ותוספתא (פ"א) דמעילה אעפ"כ עוברין על לא יחשב דנותן בו פסול ועי' זבחים (לו) כל דבר רע וכו'. ואם כן לנ"ד אף דלא יחשב ליכא בהנך דכשירין דלא עלו כמו שמבואר כאן בתוספתא (וכ"כ הח"ס שהבאתי לעיל אמנם לא ראה כל זה] מ"מ שאר איסורי תורה עובר שמ"מ פעל בו מידי כמו שהבאתי לעיל דחסרון דלא. עלו הוה חסרון בקדושה ולפ"ז יש לומר לפי"ד הכ"מ ושאר שיטות דסוברים אליבי' דהר"מ דפסח וחטאת סתמא כשר ולא עלו שוב יעבור על זה איסור דאורייתא כמו שיליף לה הש"ס זבחים (ז' ח') דבעי' לשמה אף דלא חישב כלל מ"מ בשתיקתו קילקלו. אמנם להיפך צריכין לידע היכא דחושב שלל"ש ומחשבה לא הועילה. אם עובר או לא, כגון בכה"ג ששחט שלל"ש בעקירה בטעות אם בשוגג עבר על לאו והוה כמו כל שוגגים דמיקרי דעבד איסור ועי"ז נתחייב כרת רק דהקרבן מפקיע הכרת כמש"כ התוס' זבחים (ק"ח ע"ב) ד"ה שוגג. אם כן בנ"ד עובר על לאו בשוגג. א"ד כיון דלא חיילא פסול למ"ד עקירה בטעות לא הוה עקירה במנחות (מ"ט) שוב לא הוה כלל שם איסור [ועי' בר"מ ה' תמורה (פ"א) דפסק דקרבן ציבור ושותפין אין בהן תמורה ואם המירו לוקה עיי"ש. ואם כן בנ"ד נמי כיון דעבר המימרא דרחמנא אף דלא תפסה עובר, וי"ל אכ"מ]. ואח"ז ראיתי בעולת שלמה זבחים (ב') על התוס' ד"ה אתנו בסופו אבל אדם השוחט קרבן פעמים שטועה וסבר שהוא קרבן אחר. והק' המפורשים מאי איכפת לך הא קי"ל עקירה בטעות לא הוה עקירה ותי' בעו"ש מ"מ איכא איסור דשלל"ש כדילפינן לה לקמן (ד) ובטועה נמי עבד איסור בשוגג עכ"ד. וכ' זה בפשיטות ולא הביא שום מקור לדבריו ולענ"ד אין זה פשוט כ"כ. וכן יהי' נפ"מ לענין מחשבין מעבודה לעבודה או בשינוי בעלים ופיגול דלא הוה רק במחשב ע"מ לזרוק בזבחים (י' ע"א) ועי' בתוס' שם ובכ"מ אבל ע"מ לקבל אין נתפגל אם יעבור על בל יחשב, וגם כן תלי' בהנ"ל כיון דאין תופס מחשבתו שוב אין עובר א"ד כיון דמ"מ חישב. וזה גרע יותר מעקירה בטעות לפי"ד העו"ש הנ"ל דעובר דהתם מצד עבודה אין שום מגרעת והי' יכול לתפוס המחשבה. משא"כ הכא הוא חסרון בעצם עבודה דאין תופס בכה"ג ע"מ לקבל ולא הוה כלל שם מחשבה עלה. [ובעיקר דברי התוס' דף (י') שכ' דפיגול לא הוה רק ע"מ לזרוק ועי' בזבחים (י"ג.) וברש"י ודף (י' ע"א) עי' בראב"ד תו"כ ויקרא (פ"ד) מביא שיטה דנתפגל אף משחיטה לקבלה וכ"כ בירושלמי פסחים (פ"ה ה"ב) לפי"ד פי' של ק"ע ורשב"א ורז"ה חולין (ל"ט) וע"ע בר"ח פסחים (סב:) ואכמ"ל]:
כז) במנחות (י"א ע"א) א"ל אביי לרבא כיצד קומצין א"ל כדקמצי אינשי איתיבי' זו זרת או קמיצה זו אמה זו אצבע זו גודל אלא לאשוות וכו' הא כיצד חופה ג' אצבעותיו על פס ידו וקומץ במחבת במחבת ובמרחשת מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבעו הקטנה מלמטה. נסתפקתי אם יכול לחשב מחשבה שאינה נכונה בשעה שהוא מוחק בגודלו אם נתפסת מחשבה או לא. וספקתינו הוא אם הא דמוחק אם זה הוה דין בעצם עבודת קמיצה שהוא משוה ומחלק השאר מן הקומץ ובה נגמרת הקמיצה. א"ד הקמיצה כבר נעשית ונגמרת רק כיון דעדיין קצת נדבקת בה מחלק שיריים וחלק שירים אסור שיחסר עי' במסכת מנחות דף (ט') וגם אסור להקטיר שיריים מחמת דין כל שממנו לאישים מנחות (נ"ז) וזבחים (ע"ז) לכך צריך שיפרד חלק גבוה מחלק שיריים ולא דבזה נעשית חלק גבוה. ואם אמרינן דהוה עבודה שוב נתפסת בה מחשבה. והם אמרינן דעבודת הקמיצה כבר נעשית והמחיקה הוה רק דין מפרד ומברר שוב לא פסלה בה מחשבה וכן נפ"מ לענין זר אם מותר למחוק על יד של כהן וכן לענין שמאל וכדומה. כמו דאשכחן בירושלמי יומא (פ"ה ה"א) דאם נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו אפילו זר כשר לפי פי' היפ"ע זבחים (ט"ו) [במ"א הארכנו בזה לענין מחשבה פסולה ואכ"מ] מטעם דכיון דכבר נגמרה הקבלה ה"ה בנ"ד כיון דכבר נגמר הקמיצה שוב מותר בזר [ועי' מנחות (ו' ע"ב)] דקמיצה לא נגמרה עבודתה עד דעביד מתן כלי אין שייך לענינינו וכן נפ"מ אם לא מחק והקטיר אם זה הוה הדין דמשנה מנחות (כג) קומץ שנתערב בשירי' עיי"ש:
כח) ויש להביא ראי' מתוס' כתובות דף (ה' ע"ב) ד"ה זה גודל פי' בקונטרס לענין בהן יד דמצורע ואין נראה דאם כן הו"ל למימר זה בוהן וכו' ונראה דלענין קמיצה קאמר כדתנן מנחות (י"א) מוחק בגודלו מלמעלה אבל בידו אחרת לא יכול לעשות דבעינן עבודה בימין עכ"ל, מפורש מדברי התוס' דס"ל דהא דמוחק בגודל זה הוה דין דקמיצה ממש ולא דין בירור ופירוד בין חלק גבוה לשיריים דאל"כ למה צריך ימין הא לא הוה כלל עבודה. וממילא לנ"ד נמי כיון דהוה עבודה שוב דומה לליקוט לבונה מנחות (י"ג ע"ב) וטבילת אצבע זבחים (י"ג ע"ב) מטעם כיון דלא סגיא דלא עביד לה עבודה חשובה הוא ומפלגת ג"כ עיי"ש. ועי' מנחות (ט"ז ע"ב) דאפילו הילוך דמתן כלי ג"כ מפגל וכ"כ הרשב"א מנחות (ח' ע"א) לענין דמגבה לה כהן דמפגל עיי"ש ואם כן ה"ה במחיקת הקומץ כיון דלא סגיא בלאו הכי שפיר נתפסת בה מחשבה שאינה נכונה:
כט) וכן יש להעיר מרש"י מנחות (יא:) ד"ה ותו הוא עבודה קשה שבמקדש שבקושי גדול הוא משווה שיהא לא חסר ולא יותר, ע"כ מבואר דאם לא ימחוק הוה יתר ויפסול הקומץ. ואם אמרינן דהקמיצה כבר נעשית למה יפסול לא יהא גרע ממתני' מנחות (כג ע"א) נתערב קומצה בשירי', הרי זה לא יקטיר ואם הקטיר עלתה לבעלים, ואם כן ה"נ לא הוה רק דנתערב בה קצת שירי' ומדכתיב רש"י דהוה יותר כמו במתני' שם מנחות (ו') קומץ יתר פסול מבואר דכל זמן דלא נמחק המנחה לא נגמר עדיין עבודת קמיצה והוא שפיר יתר ועי' ברש"י זבחים (ס"ד ע"ב) ד"ה גבי שצריך למחוק בגודלו מלמעלה ובאצבעו הקטנה מלמטה שלא יהי' הקומץ מבורץ ע"כ עיי"ש ג"כ מבואר דשיטת רש"י דמחיקה הוה דין בעצם עבודת קמיצה וכן מבואר מרש"י יומא (מז ע"ב) ד"ה מחבת דהוה עצם עבודה ועי' בר"ח שם:
ל) ועדיפא מינה עי' בקרבן אהרן תו"כ (פרשתא ט' מ"ו) מה שמביא בשם הראב"ד שם וז"ל וכתב הראב"ד ז"ל ב' דברים דקשו מאין למדו זה האופן בקומץ ובראשונה אמר שלא למדו אותו אלא מדרך העולם שכך קומצין בני אדם וג' אצבעות נמי הוא ממנהג העולם וכ' וחזר ואמר א"נ דגמרינן לי' ממנחת מחבת ומרחשת דא"א לקומץ דידהו שיריים אלא בג' אצבעות דצריכי לגודל ולזרת למחוק שצריך מחיקה מלמעלה ומלמטה כדי שלא יותיר עכ"ל בראב"ד שלנו אין הגירסא כן] מפורש גם כן כדברי רש"י ז"ל דהוה עצם עבודה דאל"כ הוה קומץ יתר וכן ס"ל כשיטת התוס' כתובות (ה' ע"ב) שהבאתי דבשמאל אסור. רק זה כתב יותר רבותא דא"א אלא בענין זה. מבואר דס"ל דזה הוה עצם קמיצה ממש לכך א"א אלא בענין זה דבשמאל א"א כמ"ש ואפילו כהן אחר שימחק גם כן מבואר דס"ל דאסור, והטעם אפשר לומר כיון דקמיצה כנגד שחיטה ולר"א דס"ל (חולין כט:) אין שנים שוחטין זבח אחד ועי' בתוס' שם ד"ה אם ויומא (לא:) ובתוס' שם ואפשר דבקמיצה לכ"ע א"א לעשות בב' כהנים. ואם כן מבואר דס"ל דמחיקה הוה ממש עצם קמיצה לכך אין עושין אותה ב' כהנים וזה ד"ח ועיין מנחות (צ"ט) ושנים בידם שני בזיכי לבונה וזה קמיצה כמ"ש הש"ס שם (ז':) יש לחלק כיון דמונחים בכלים מיוחדים הוה קומצן מחולקי' כמ"ש התוס' מנחות (ט"ז ע"ב) וזבחים (מ"ב ע"ב) ועי' בתוס' מנחות (י"א ע"ב) ד"ה קומץ] וגם עי' בש"ס יומא (מ"ז:) וכ"מ וזו הוא עבודה קשה שבמקדש מבואר הטעם דהיה קשה והי' צריך למחוק באצבעו למה לא מחק אותו כהן אחר או בסכין מבואר דאחר או בסכין אסור כמו שמאל ויש לדון הרבה ואכמ"ל:
לא) וכן לשיטת הר"מ מעה"ק (פי"ו הי"ג) דכ' כיצד קומצין מנחות הנקמצות כדרך שקומץ כל אדם פושט אצבעותיו על פס ידו וקומץ ועי' בכ"מ מש"כ בזה וכ"כ בפיהמ"ש להר"מ זבחים (ו') דקומץ כל ידו ולא ג' אצבעות לבד, ועי' ברע"ב שם. גם כן יש לדון אם השאר דמוחק הוי בתורת בירור או בעצם דין קמיצה. ועי' ירושלמי יומא (פ"ה ה"א) הא כיצד חופה את פש ידו במחבת ובמרחשת ומוחק באצבעו מלמעלן ומלמטן עיי"ש אף דקומץ בכל פס ידו כשיטת הר"מ גם כן הי' מוחק וכן בתו"כ ויקרא (פ' ט' מ"ו) עיי"ש. בפשטות י"ל דמסתמא לענין דין זה אין כאן שום מחלוקת בין הר"מ והראשונים דאפישי בפלוגתא לא מפשינן. אמנם כד דייקת שפיר תראה ששיטת הר"מ אינו כן דהר"מ כ' (פי"ג) מה' מעה"ק כיצד קומצין בפס ידו ולא הזכיר כלל הדין דממחק וזה טעמא בעי דהא אפי' לפי"ד הירושלמי והתו"כ הנ"ל דגם כן ס"ל דהי' קומץ בפס ידו מ"מ כ' דאח"כ הי' ממחק, וגם במאי פליגי, אבל עפי"ד החקירה הנ"ל ניחא דהנה הברייתא המובא במנחות (י"א) שם הגירסא חופה שלש אצבעות על פס ידו וקומץ במחבת ובמחרשת מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבעו הקטנה מלמטה וזהו עבודה קשה שבמקדש. י"ל דדייק הר"מ למה הוא עבודה קשה משום דצריך להשוות בגודל ואצבע הא אפשר ע"י כהן אחר רק ע"כ צ"ל דהוה שם עבודה ושוב אסור ע"י אחר כנ"ל. ואם כן כיון דהר"מ דחה ברייתא זו וס"ל דקומץ בכל פס ידו אם כן שוב נדחה גם כן כל הברייתא [ועי' בלחם משנה (פ"א) מעיוהי"כ] וזה שכ' בפיהמ"ש מנחות (ו) והאמת בסדר הקמיצה והוא מה שלמדנו מן הגמרא מה שאמר מלא קמצו כדקמצי אינשי מלא חפניו כדחפני אינשי ונדחה דברי האומר שהוא מן העבודות הקשות ושיש בה קושי ושמירה מעלייתא ע"כ, רק סמך יסודו על דברי הירושלמי והתו"כ הנ"ל. ושם לא כתיב דזה הוה עבודה קשה, וע"כ מטעם דאפשר ע"י אחר או ע"י שמאל או בסכין, וא"כ הא דממחק זה הוה רק דין בירור וא"כ ממילא ניחא דברי הר"מ דהתו"כ והירו' שפיר אשמעי' דממחק ומברר כדי שלא יקריב שיריים דיעבור על כל שממנו לאישים משא"כ הר"מ דכבר השמיענו זאת בה' איסוה"מ (פ"ה ה"ד) שוב לא איצטריך כאן לאשמועי' עוד הפעם, ובשאר מנחות גם הש"ס דילן לא משמיענו משום דנופל ממילא כמ"ש רש"י והריטב"א והמאירי יומא (מ"ז) וכ"מ וראב"ד וק"א על תו"כ שם. ואפילו במנחת מאפה ג"כ לא קשה שלא אשמעי' דממחק משום שלא יקריב שיריים זה אינו צריך דאין זה מקומו שם [ואפילו אם נימא דהוי עבודה גם כן יש לדון אליבא דר"ש דס"ל בזבחים [י"ג.) דעבודה שאפשר לבטלה אין מחשבה פוסלת עיי"ש ובתוס' מנחות (ב':) ד"ה שחיטה וא"כ בנ"ד נמי אפילו במנחת מאפה כיון דאפשר בפעם אחד אם החזיר לסולתן עי' מנחות (י"ח.) וכ"מ. ועי' זבחים (י"ד) מודה ר"ש בהולכת חטאות הפנימית דא"א לבטלן וכתב רש"י ז"ל הטעם דאין אורח ארעא למשחט בהיכל. וא"כ ה"ה במנחות הנאפות ג"כ דכופל אחד לשנים עי' במתני' מנחות (ע"ה:), אמנם להשטמ"ק זבחים (י"ד ע"א), אות ג' דכ' דבהיכל לא הוי צפון א"כ יש לחלק בין אי אפשר לבטלה דחטאות הפנימיות לנ"ד כיון דכשירות בדיעבד מיקרי אפשר לבטלן וא"ל:
לב) ואגב אזכור מה שהק' בתוס' עזרה על תו"כ (פר' ט' מ"ו) על דברי הק"א דכ' דברייתא דהכא איכא סעייתא לדברי הר"מ ז"ל לפי' גירסא דהכא דלא קתני ג' אצבעות ודבריו תמוהים דהרי בהדיא קתני נמי הכא בסיפא דמחבת ובמחרשת מוחק בגודלו ובאצבעו הרי מבואר שאין קומץ אלא בג' אצבעות עכ"ד ופליאה גדולה היא היאך הק"א ז"ל לא חש לקימחי' ולא הרגיש במה שעיניו רואה, אבל לענ"ד נראה פשוט דהגירסא של הק"א הי' כמו דגרסינן ביומא בתלמוד ירושלמי (פ"ה ה"א) וז"ל הא כיצד חופה אצבעותיו על פס ידו במחבת ובמחרשת מוחק באצבעו מלמעלן למטן. ולפי"ז שפיר כ' הק"א לדייק כיון דלא נכתבה הדין דג' אצבעות מבואר דבכל פס ידו הי' קומץ. ואדרבה מדקתני דבאצבעו ממחק בין מלמעלן ובין מלמטן מבואר דבכל אצבעותיו הי' קומץ כהנ"ל. ולהתוס' עזרה נעלם ממנו דברי הירושלמי ואכמ"ל:
לג) זה כביר חקרתי אם הקטיר אימרים שלל"ש אם נפסל העצם אימורים דהנה במתני' זבחים (מ"ו ע"ב) לשם ששה דברים הזבח נזבח וכ' התוס' זבחים (ב' ע"א) ד"ה כל דה"ה הזבח נקטר לשם הנך דברים חוץ מלשם זובח דלא שייך בהקטרה עיי"ש. ואם כן אף דאין הקטרה מעכבת בזבחים (ז' ע"ב) וכ"מ ועי' פסחים (נ"ט ע"ב) שוב ממילא ג"כ עצם ההקטרה אין מעכב, או דלמא ניהו דהקטרה אין מעכבת ר"ל הקרבן אין מעכב אבל עצם הקטרה שפיר נפסלה, כמו שאשכחן זבחים (י"ד:) וכ"מ דהולכת אברים פסולה בזר, וכן במנחות (כ' ע"א) לר"י ור"ש אם לא מלח פסול האימורים, אף דאין מעכב הכפרה, מ"מ העצם האימורים נפסלין ה"ה בנ"ד לענין שלל"ש אף דאין מעכב הקטרת אימורים היינו כל הקרבן משא"כ עצם הקטרה שפיר נפסלה א"ד כיון דאין הקטרה מעכבת בדיעבד, שוב אין יכול להיות החלות דמחשבת שלל"ש. והוה כשר גמור, ונפ"מ יהי' לפי"ד מה שחידש במ"ב סי' כ"ב דבהקטר פסולין דלא ירדו אם עלו בדיעבד, אין תורמין מהן תרומת הדשן [ועי' תוס' מעילה דף (י: ע"א) ד"ה הכל דג"כ מחלקי' בין ק"ק לקדשים קלים. ועיין ירושלמי (פ"ב ה"א) דיומא והרים אשר תאכל האש יכול עצים וכו' ועי' בגליון הש"ס שם ותו"כ פ' (צו) ואכ"מ] ואם כן אם אמרינן דהוה הקטרה כשרה שוב תורמין מהן ואם לאו אין תורמין מהן, וכן יהי' נפ"מ אם כהן הקטיר שלל"ש בשבת אם חייב חטאת דאם הוא כשר גמור אין מחויב אבל אם אמרינן דנפסל שום מתחייב עי' פסחים (ע"א ע"ב) אף דהמזבח מפקיע הפסול מ"מ אין מרצה כמש"כ רש"י זבחים (פ"ב) ותוספתא (פ"ח) דקרבנות ועי' מתני' (כ"ה ע"א) במנחות ועי"ז נתחייב עי' פסחים (ע"א ע"ב) ותוספתא פסחים (ופ"ה). וכן יהי' נפ"מ אם כהן אח"כ מהפך בצינורא דאיקרובי עיכול חשיב עיכול לענין זר ושבת עי' שבועות (י"ז:) ובריטב"א שם ושבת (י"ח ע"ב) ד"ה דלמא וברש"י ד"ה מגיס ועי' במפרשים וא"כ מתחייב אם נפסל:
לא מבעי' לשיטת התוס' זבחים (ב' ע"א) ד"ה כל דס"ל דה"ה הקטרה ג"כ צריך לחשב לשמה וכ"כ הרע"ב שם וכ"כ רש"י ויקרא עה"פ עולה לשם עולה יקטירנו. ועי' ספרי פ' קרח פסקא (קט"ז) שאם הקטירו ואינו יודע לשם מי הקטירו שנושאים עון א"כ ודאי מספקא לן אם חישב שלל"ש אם נפסל הקטרה אפילו לשיטת הר"מ (בפ' ד' ה' י"א) דמעה"ק דמדייק שם הלח"מ דס"ל דדוקא בשחיטה משא"כ בהקטרה לא איכפת לן כלל עיי"ש וכן מבואר מסמ"ג (עשין ק"ט) וז"ל לשם ששה דברים הזבח נזבח וכו' כל המתני' ומחשבה זו צריך שתהי' בכל ד' עבודות שחיטה קבלה הולכה זריקה ע"כ. מפורש אבל בהקטרה אין הקפדה כלל לחשב. אפ"ה ג"כ יש לאיסתפק לפי"ד הרמב"ן גיטין (ר"פ כל הגט) הובא בר"ן וז"ל אלא משום דרישא דמתניתין דשמע קול סופרים מקרין דלא כר"מ דלדידי' אפילו מצאו באשפה וחתמו ונתנו לה כשר עכ"ל ודייק בצ"צ אה"ע סי' רט"ז הא שאר בבא דמתני' בנמלך אתי' אפי' כר"מ דנפסל בכתיבה לחוד אף דחתמו ונתנו לה לשמה וצ"ל הטעם כדאמרינן מזבחים (ג' ע"א) דלמא שאני התם דאינתיק לשם כריתות דההוא. וא"כ ה"נ לדברי הרמב"ן אף דלא הי' לשמה כשר מ"מ כתבו לשם אחר גרע עי"ש מה שמסיק והעיר על הרמב"ן ז"ל. וא"כ בנ"ד נמי אף דבהקטרה אין צריך להיות לשמן מ"מ היכא דהקטיר שלא לשמן גרע כתי' הרמב"ן אליבי' דר"מ דל"ל כלל כתיבה לשמה בגיטין (ג':) וכ"מ מ"מ שלא לשמן פסול ה"ה בנ"ד יפסול עכ"פ עצם הקטרה. אבל שאר הקרבן בודאי כשר:
לד) ויש להביא ראי' מתו"כ דיבורא דחובא (פ"ו הי"ב) חטאת הוא פרט לששורפו שלא לשמו ע"כ וכל המפרשים נתקשו בהבנת אותו דיבור הא שריפת פרים הנשרפים אין מעכבין דלא עדיפא מהקטרתן דג"כ אין מעכב הקרבן והאיך ממעטינן מהוא פרט לשורפו שלל"ש. ומתוך זה הכרחו לי' לראב"ד ושאר מפרשים להגיה פרט לששוחטו שלל"ש דנפסל הקרבן עיי"ש. אבל אם נימא אף דהקטרה אין מעכבת כל הקרבן, מ"מ עצם הקטרה נפסלה א"כ שוב אין צורך להגה"ה רק דגרסינן שפיר פרט לששורפו שלל"ש דשריפה בעצמיותה נפסלה ונפ"מ לענין לטמא בגדים דאם נפסלה אין מטמא בגדים עי' פרה (פ"ד מ"ד) הובא בחולין (כ"ת ע"ב) עיי"ש וכ"כ בק"א שם דאם נפסלה אין מטמא בגדים ובזה מפרש פרט לששורפו שלל"ש ר"ל אם הקרבן נפסל בשאר עבודות במחשבת שלל"ש אז אין מטמא בגדים בשעת שריפה עיי"ש ותמה עליו התוס' עזרה הא האי כתיב אחר הקטרת אימורים והאיך יליף לה על שאר עבודות. אבל לפ"ד ניחא דקאי רק על עצם שריפת הפרים דנפסלה אבל ודאי שאר הקרבן כשר. ועי' רש"י זבחים (ד' ע"ב) ד"ה ההוא לאחר הקטרת אימורים דלא ילפי' מינה כדתניא לקמן וכו', וליכא למימר בהקטרה דמבעיא לשמו לעכב דהוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר וכו' ע"כ. מבואר דאותו "הוא" א"א לומר לעכב הקרבן אתי דהא לא גרע מאלו לא הוקטרו אימוריו לגמרי דכשר אבל ודאי על עצם הקטרה שפיר יכולין לומר דהוא אתי ללמוד דמעכב ועצם הקטרה נפסלה וכן מבואר מרש"י מנחות (ד' ע"א) ד"ה אשם עיי"ש:
לה) ואם כנים דברינו יתיישב שפרי דברי התו"כ דיבורא דנדבה (פ"ה ה"ח) גבי ואם מן הצאן קרבנו מביא התו"כ עולה לשם עולה אשה לשם אישים ריח לשם ריח ניחוח והערו המפרשים הא כבר שנה לן בעולת בן בקר. ובתוס' עזרה מביא בשם הז"ר על הילקוט רמז (ת"ס) דכתב דשנה עליו הכתוב לעכב וכ' עליו דדבריו תמוהים דהא תנן (ספ"ג דזבחים) שאין המחשבה פוסלת אלא בחוץ לזמנו וחוץ למקומו והפסח והחטאת שלא לשמן ואפילו בפסח וחטאת לא אישתמיט בשום דוכתא למיפסל אלא בשינוי קודש או בשינוי בעלים אבל חישב להקטיר האימורים שלא לשם אישים לא מיפסל ועולה לבעלים ועי"ז הוכרח ליישב דלא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה עכ"ד אבל לפ"ד נכון שפיר דלכך שנה עליו הכתוב כדי שיעכב כמ"ש הז"ר והיינו עצם הקטרה נפסלה. והא דאין הזבח נפסל אלא בד' עבודות היינו לפסול כל הזבח והיינו כדברי רש"י ז"ל פ' ויקרא עולה לשם עולה דיקטרנו לשם עולה כשיטת התוס' זבחים (ב') והרע"ב שם (מ"א:) ואשמעינן הקרא דהקטרה בעצם נפסלה: