בכורי אביב (רוטנברג)· רבי משה רוטנברג
סימן ב
בענין הכשר וטומאת דם קדשים
א') בירושלמי פסחים (פ"ז ה"ז) תנינא על הא מתניתין דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה מטעם דהציץ מרצה וכ' הירוש' ל"ש אלא משנטמא לאחר שירד לאוירו של כלי אבל אם נטמא קודם שירד לאוירו של כלי נעשה כאלו קיבלו מים ע"כ ויש להעיר על הר"מ דפסק בה' פסוהמ"ק (פ"א הל"ו) דדם קדשים אינו מקבל כלל טומאה. ואם כן האיך מקבל טומאה בשלמא על מתני' דתנינא דדם קדשים מקבל טומאה והר"מ פסק דאין מקבל כמו שהקשה זה בכס"מ שם, י"ל כמו שיישבו כל אחרונים דזה הטומאה הוה מדרבנן כמו שתירצו בש"ס פסחים (טז) דטמא מדרבנן ה"ה בנ"ד נמי טמא מדרבנן ועי' בצל"ח פסחים (טז). משא"כ על הירושלמי דע"כ מיירי דנטמא מדאורייתא דאל"כ האיך דחינן לפסח שני כמו שמבואר שם בירושלמי הא אמר שמואל ביבמות דף (צ') פסול בשר אבל בעלים נתכפרו ואין יכול להביא חולין לעזרה ע"ש וזבחים (מה ע"ב) ברש"י ומנחות (כה). וע"כ צריך לומר דטמא מן התורה ואם כן הדרא ק' לדוכתא האיך מקבל טומאה הא דם קדשים אין מקבל טומאה ושו"ר ביפה עינים בפסחים (טז) דכ' לתרץ על מה שהק' על הכס"מ דלמה פריך דוקא מאותו מתני' פסחים (פ) על הר"מ הא יש כמה משניות שמביא בש"ס פסחים (טז) וגם הא גם כן י"ל דמקבל טומאה רק מדרבנן כמו שמשני הש"ס פסחים (טז) ואם כן למה מקשה הכס"מ ובפרט למה הניח בצ"ע. ותי' דהכס"מ ז"ל סמך עצמו על אותו ירושלמי הנ"ל דמבואר דמקבל טומאה מן התורה דאל"כ אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה וכאן דע"כ דהוה טומאתו מן התורה ושפיר פריך הכס"מ על הר"מ דפסק דדם קדשים אין מקבל טומאה ומתני' מפורש דמקבל טומאה עיי"ש ולפי"ד היפ"ע הוה ק' קו' הכס"מ ועי' בכס"מ שם שהניח בצ"ע:
ב) ונראה ליישב דהנה האבנ"ז או"ח (ס' כב) הקשה לפי"ד התוס' פסחים (טז) דדם פסול דנשפך כמים מקבל טומאה ואם כן אפילו בקדשים כשרין גם כן נימא דיקבל טומאה ויהי' נשפך כמים והוה ענין באין בבת אחת כמו דאשכחן לענין גיטו וידו באין כאחד בגיטין (כג) וקידושין (כג) וכן התוס' שבועות (טו) לענין אין מנחה בבמה ואם כן האיך נתקדשת בשירי מנחה ותי' דבאין בב"א וכ"כ הרשב"א מנחות בשירי מנחה ותי' דבאין בבת אחת וכ"כ הרשב"א מנחות (ה') לענין משקה ישראל בעומר דבאין בבת אחת ואם כן בנ"ד נמי נימא דיקבל טומאה משום באין בבת אחת הא דנשפך כמים והטומאה ותי' האבנ"ז כיון אף דנטמא גם כן אמרינן דציץ מרצה במנחות (כה) וכ"מ ויכול לזורקו מן התורה לכתחילה כמש"כ התוס' זבחים (צב) וכ"מ מבואר כן ואם כן שוב אין נשפך כמים ואין מקבל טומאה. ואם כן כיון דהירושלמי פסחים (פ"ז) ס"ל דהציץ אין מרצה על טומאה שאירע בין שחיטה לקבלה ואם כן לא שייך לומר התירוץ דהאבנ"ז דלכך לא אמרינן דבאין בב"א משום דהציץ מרצה דהא הכא בנטמא קודם קבלה אין הציץ מרצה ואם כן שוב הדרא ק' האבנ"ז לדוכתא נימא דנטמא וישפך כמים והוה בבת אחת. וע"כ צריכין לומר דאה"נ דודאי יטמא וישפך כמים דהא כאן לא שייך לומר דהציץ מרצה דהא הכא אין הציץ מרצה. וממילא ניחא ק' וק' הכס"מ לפי"ד היפ"ע פסחים (טז) הנ"ל. דלכך הכא מודה הר"מ דדם מקבל טומאה. דהא אם נטמא הוה נשפך כמים דהא אין הציץ מרצה ובאין בבת אחת כקו' האבנ"ז לכך שפיר הר"מ מודה בכה"ג דמקבל טומאה משא"כ שאר דמים דקדשים דאם נטמא אמרינן דציץ מרצה לכך פסק דדם קדשים אין מקבל טומאה ופשוט. [ועי' באבנ"ז שם דכתב גם כן דאם נטמא בשעה שנשבר הציץ דאז מקבל טומאה מחמת דבא בבת אחת עיי"ש] ובעיקר קו' הכס"מ כבר הרגיש הר"מ בעצמו בפיהמ"ש פסחים (פ"ז מ"ז) וכתב דהא דמפורש במשנה דדם קדשים מקבל טומאה ואנן קי"ל דדם קדשים אמק"ט פירשה בסוף עדיות. ובסוף עדיות כתב מחמת דאותו משנה נשנית עוד קודם יוסי בן יועזר ומשנה לא זזה ממקומה בימות (ל') וחולין ל"ב) ובכ"מ. ועי' בצל"ח פסחים (טז) אות פ"ה ופ"ו):
ג') ובזה יתיישב שפיר קו' התוס' זבחים (צ"ב ע"א) ד"ה שלנה ושנטמאה דמה דאין טעון כיבוס וא"ת נטמאה דמה מ"ט לא בעי כיבוס הא מדאורייתא זורקו לכתחילה וכו' וי"ל דמיירי שנשבר הציץ או שאינו על מצחו למאן דס"ל דאין מרצה עכ"ד. וי"ל דבאמת יש להעיר על הר"מ ה' מעה"ק (פ"ח ה"ג) דהביא לשון המשנה ככתבה וכלשונה דדם שנטמא אין טעון כיבוס ולא כתב דמיירי בכה"ג דנשבר הציץ או בשעה שאין על מצחו דאז אין מרצה כמו שפסק דה' כלה"מ (פ"ד ה"ח) דציץ דוקא עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אין מרצה [ועי' יומא (ז' ע"ב) וסנהדרין (י"ב) בזה] ובכה"ג הדם אין טעון כיבוס משא"כ בעודהו על מצחו צריך כיבוס דהא מדאורייתא זורקו לכתחילה כקושית התוס' זבחים (צ"ב) הנ"ל. ולמה סתם דבריו ולא פירשה באר היטב וזה טעמא בעי. ויש ליישב דכבר העיר לשיטת הר"מ דדם קדשים אין מקבל טומאה ואם כן האיך פסק דדם שנטמא אין טעון כיבוס הא הדם אין יכול לקבל טומאה וליכא לתרוצי מדרבנן מקבל טומאה כמו שתירץ הש"ס פסחים (טז) דמקבל טומאה מדרבנן ואם כן ה"נ אותו דם מקבל טומאה מדרבנן לכך אין טעון כיבוס ז"א דאם מן התורה טהור ואין מקבל טומאה ואם כן מדאורייתא זורקו לכתחילה האיך יכולים חכמים להפקיע מידי כיבוס כקו' התוס' זבחים (צ"ב) הנ"ל דאם מדאורייתא זורקו לכתחילה אין כח ביד חכמים לפוטרו מכיבוס וע"כ צריכין לומר דמקבל טומאה מן התורה וזה הוה היפך פסקת הר"מ דדם קדשים אין מקבל טומאה. וע"כ צריכין לתרץ דמשכחת לה דם שנטמא בכה"ג כמו שמפרש בירושלמי פסחים הנ"ל כגון שנטמא קודם קבלה דאז אין הציץ מרצה ושוב תיכף שנטמא נשפך כמים וזה הוה בא בבת אחת כנ"ל דבגוונא אחריני הציץ מרצה ושוב אין מקבל טומאה דלא הוה דומיא דמים דהא אין נשפך כמים. ועי' ירושלמי פסחים (פ"ז ה"ו) דאפילו על מגעי זבין שנגעו בדם אף על פי כן הציץ מרצה ובפסח דוקא אם היו ישראל טמאי מתים אז עושין פסח משא"כ טמאי זבין כמו דאיתא בפסחים (ס"ז) וכ"מ ואפילו מגעי זבין גם כן אין ציבור עושין בטומאה כמו דאיתא בירושלמי פסחים (פ"א ה"ז) הדא אמרה הי' צבור מגעי זבין ומגעי זבות אין עושין בטומאה משא"כ בציץ דמרצה אפילו על מגעי זבין) ואם כן לא משכחת לה דדם יקבל טומאה מחמת דציץ לא ירצה רק בגוונא זאת דנטמא קודם קבלה דאז אין הציץ מרצה ולפי"ז ממילא ניחא קו' הנ"ל דלמה הביא הר"מ המשנה כלשונה ולא פירש דמיירי בגוונא דהציץ אין על מצחו. דהא הר"מ לשיטתו דאין הדם קדשים מקבל טומאה וכיון דבמתני' מפו' דדם מקבל טומאה ע"כ מיירי בכה"ג דנטמא קודם קבלה דאז אין הציץ מרצה ומקבל טומאה כנ"ל ואם כן לא שייך למיפרך הא מדאורייתא זורקו לכתחילה ואם כן ליבעי' כיבוס כקו' התוס' דהא בכה"ג דנטמא קודם קבלה דאז אין הציץ מרצה כלל ואם כן שוב אסור לזורקו. לכך שפיר הר"מ לשיטתיה דהא בכה"ג דנטמא דע"כ לא משכחת לה אלא דנטמא הביא סתמא דמתני' כלשונו דלדידי' לא ק' קו' התוס' קודם קבלה לא שייך ריצוי ציץ ואם כן אסור לזורקו ויתיישב שפיר קו' התוס'. ונכון:
ד) עוד יכולין ליישב הקו' האיך משכחת לה דם שנטמא לענין כיבוס הא דם קדשים אין מקבל טומאה לפי דעת הר"מ הנ"ל וגם קו' ב' למה סתם הר"מ דבריו עפי"ד רש"י יומא (ז' ע"ב) לענין המחלוקת בין ר"י לר"ש אם דוקא עודהו על מצחו מרצה או אף דתלי בסיכי עיי"ש כתב רש"י ז"ל הא דהציץ מרצה על טומאה כמו דיליף לה הש"ס מנחות (כ"ה) לרצון לפני ד' דעל טומאה מרצה זה דוקא בשעה שאירע הטומאה דאז צריך להיות על מצחו למ"ד דצריך להיות על מצחו ולאידך מ"ד דצריך שיהי' עכ"פ שלם גם כן דוקא בשעה שאירע הטומאה וכ"כ רש"י פסחים (ע"ז ע"א) בשעה שאירע הטומאה דאז הציץ מרצה עיי"ש ואם כן התוס' זבחים (צ"ב) הנ"ל דהק' האיך דם אין טעון כיבוס אף שנטמא מ"מ מדאורייתא זורקו לכתחילה ותי' דמיירי בנשבר הציץ או דאין על מצחו ואם כן לפי"ד רש"י יומא ופסחים הנ"ל ע"כ צריך לומר דהתירוץ התוס' קאי בשעה שאירע הטומאה דאז צריכין להרצאת הציץ דהא על אח"כ אין קפידא אם עדיין הציץ על מצחו או לא ואם כן ממילא קו' הנ"ל ניחא דליכא למיפרך האיך הדם מקבל טומאה הא דם קדשים אין מקבל טומאה לפי"ד הר"מ ז"ל. י"ל דבאמת למה הר"מ ס"ל דדם אין מקבל טומאה נימא דמקבל טומאה ויהי' נשפך כמים כנ"ל ותי' האבנ"ז דאמרינן דציץ מרצה ואם כן שוב מיקרי ראוי לכך אין מקבל טומאה ואם כן כיון דהתוס' תי' דע"כ מתני' מיירי בנשבר הציץ ואם כן שוב אז מקבל טומאה דאמרינן דבאין בבת אחת הטומאה ויהי נשפך כמים ושפיר כתב הר"מ דלענין כיבוס מקבל טומאה הדם קדשים דבאין בב"א. ולפי"ז ממילא ניחא גם כן קו' דלעיל דלמה הד"מ סתם דבריו ולא פירש דמיירי שנשבר הציץ כתירוץ התוס'. משום דכיון דהר"מ ס"ל דדם קדשים אין מקבל טומאה. וע"כ הא מתני' מאן תרמי' דמפרש דמקבל טומאה וע"כ דמיירי באופן דליכא ציץ דאז אין הציץ מרצה ושוב מקבל טומאה דאמרינן באין בבת אחת הטומאה ושוב נשפך כמים כמש"כ האבנ"ז ואם כן ממילא ניחא קו' הנ"ל דליכא למימר מדאורייתא זורקו לכתחילה הא כיון דמתני' תני דמק"ט ע"כ דבשעה שאירע הטומאה לא הי' הציץ כדי שיתקבל טומאה כנ"ל ואם כן שוב כיון דאי מקבל טומאה מחמת דלא הי' ציץ בשעה שאירע הטומאה שוב ממילא אין הציץ מרצה עוד כשיטת רש"י (פסחים ע"ז) ויומא (ז:) דצריך להיות הציץ בשעה שאירע הטומאה ואם כן שוב מדאורייתא אין זורקו לכתחילה דהא אין כאן הציץ לרצוי'. ואם כן ניחא שפיר כיון דהר"מ הביא דם שנטמא. זה הוא התי' עצמו של התוס' דמיירי שנשבר הציץ דאל"כ אין מקבל טומאה, וכיון דכ' דמקבל טומאה ע"כ מיירי דנשבר הציץ ואם כן שוב לא שייך לומר דמדאורייתא זורקו לכתחילה ובתיבת "נטמא" ספון כל תי' התוספות. מה שאין כן התוס' זבחים (צ"ב) אפשר דס"ל כיד הרמ"ה סנהדרין (י"ב) דהציץ צריך להיות על מצחו בשעה שזורקו עיי"ש וברש"י שם לכך שפיר מק'. או דס"ל דדם קדשים מקבל טומאה ויש חילוק בין הכשר לטומאה. כמו שהעיר בגליון רע"א ז"ל בפסחים (יז ע"ב) על התוס' ד"ה אבל ואין להאריך [ובעיקר מחלוקת רש"י ויד רמ"ה אי צריך ציץ בשעת הטומאה או בשעת זריקה מצינו כעין זה מחלוקת בין האמוראים במנחות (כ"ה ע"א) לענין דם שנטמא וזורקו בשוגג הרצה ובמזיד לא הרצה אם קאי על הטומאה או על הזריקה עיי"ש וכן בפסחים דף (פ') ואכ"ב]:
ה) ובעיקר ק' האבנ"ז למה לא אמרינן בדם קדשים דיקבל טומאה ושוב יהי' נשפך כמים ובאין בבת אחת י"ל בפשטות דהנה הר"מ פסק בה' פסוהמ"ק (פ"ג ה' י"ט) דכלי שרת מקדשין את הדם פסול ליקרב לכתחילה ואם כן אף דנימא דיטמא מ"מ צריכין להקריב לכתחילה כמש"כ הר"מ [ועי' זבחים (פ"ז) ומנחות (ז') מחלוקת רש"י ותוס' בזה ועי' כריתות (כד) לענין דם אשם תלוי שנודע אם אמרינן דכל"ש מקדשין לכתחילה ליקרב וכבר האריכו ואכ"מ) וזה דמקדש ליקרב זה לא הוה ענין שריפה ולא הקטרה. וממילא לפי"ד הצל"ח פסחים (טו) אות (סו) דדם דצריך שריפה מיקרי נשפך כמים ומכשיר ומקבל טומאה לפי"ד התוס' פסחים (טז) דדם פסול מקבל טומאה. ואם כן בנ"ד אפשר לומר דזה הוה ענין שריפה ואם כן אף דכל"ש מקדשי ליקרב זה הקרבה הוה ענין שריפה ולא הקטרה ואם כן מיקרי נשפך כמים. זה אינו דעי' זבחים (קט.) ברש"י דאותן פסולין שעלו ע"ג המזבח ועי"ז אמרינן לא ירדו דכהן מחיוב להעלותן ולהפך בצינורא. מבואר אף דפסול הי' מ"מ שם הקרבה יש עלה ועי' יומא (כד ע"ב) דכל הפסולין שעלו ע"ג מזבח ולא ירדו אמרינן מחויב עליהם משום זרות עיי"ש והא דכ' התוספתא (פ"ט דקרבנות) דם כדברי ר"ג זורקן ע"ג אישים מבואר דיש עלה שם שריפה דאל"כ צריך ליתן על מקומו הראוי ולא על מקום המערכה דפסול לזריקה כמו דאיתא בתוספתא (פ"ג דיומא) דאם זרק לפנים מן הקרן פסול עיי"ש. הארכתי הרבה בחידושי ובע"ה יבואר הלאה] ועי' ירושלמי (פג ה"ו) דסוטה עיכול בראשו של מזבח ואין שריפה בראשו של מזבח ועי' ירושלמי שבת (פב) כיון דרוצה בעיכולן עיי"ש לענין הקטרה מבואר גם כן דכל דבר הנקרב ע"ג המזבח יש עלה שם עיכול והקטרה משא"כ שם שריפה לא שייך ע"ז דנקרב ע"ג המזבח עיי"ש ואכמ"ל (אמנם עי' זבחים (צב) הדם והשמן והמנחות והנסכים שנטמאו עושין להם מערכה בפ"ע ושורפן [וזה הוה מדברי התוספתא (פ"ד) דתמורה רק במעט שינוים עיי"ש] וכתב רש"י דשורפין בעזרה. אמנם הר"מ (בפ"ו ה"ה) מה' איסורי המזבח גורס ושורפין במזבח. מבואר קצת דיש על המזבח ג"כ ענין שריפה. ועי' בהג' הר"מ בישועות מלכו שם דהק' הא המזבח מקדשין ושוב לא ירד יבואר בע"ה במ"א. וא"כ לא שייך כאן לומר דיטמא וישפך כמים, דהא אף אם יטמא מ"מ עדיין לא ישפך כמים דהא כל"ש מקדשין אותו לכתחילה ליקרב ואפילו לענין אימורים שיעלו אח"כ גם כן מועלת ועי' בזבחים (פז) מחלוקת בזה רש"י ותוס' רק דלענין ריצוי אין מרצה כמש"כ רש"י זבחים (פ"ב ע"א) מ"מ לשאר דברים מועלת שפיר ואם כן אין נשפך כמים ושוב אין מקבל כלל טומאה. ולפי"ז היכא דמונח בכל"ח אז שפיר מקבל טומאה כמו שכ' התוס' בזבחים (פ"ז) ומנחות (ז') דמיירי כשעירן אח"כ לכל"ח דאז שפיר אין אותו כלי מקדשו לכתחילה ליקרב שוב אמרינן דבאין בבת אחת הטומאה וממילא נשפך ומקבל טומאה:
ולפי"ז יתיישב שפיר הק' על הירושלמי פסחים (פ"ז ה"ז) דדם מקבל טומאה מן התורה והר"מ פסק דאין מק"ט כהנ"ל מטעם דכיון דעדיין נטמא קודם שירד לאוירו של כלי ואז לא שייך לומר דכל"ש מקדשין לכתחילה ליקרב דהא עדיין לא הי' אפילו באוירו של כל"ש מלמעלה דאם לא כן הא כבר נתקדש כמו דאיתא בזבחים (כ"ה ע"ב) דאויר כלי שרת מקדש, ואפילו נשפך אח"כ גם כן כשר כמו שנשפך מכל"ש על הרצפה דכשר בזבחים (לב) וירושלמי (פ"ה ה"ב) דיומא ושוב אפילו נטמא גם כן הציץ מרצה כמו אחר קבלה ועי' זבחים (פ"ז ע"ב) לענין אויר מזבח כמזבח או לא עיי"ש ושבועות (י"ז ע"א) תלה עצמו באויר עזרה ובתוס' שם ואכ"מ] וא"כ כיון דעדיין לא הגיע לאויר כל"ש אין מקדש ליקרב ושוב נטמא מן התורה דאמרינן דבאין כאחת. וגם כן יתיישב הקו' על הר"מ דפסק דדם קדשים אמק"ט ואלו לגבי כיבוס פסק דמקבל טומאה דמיירי דהוא מונח בכלי חול ואז מקבל טומאה דלא שייך לומר דמקדשין ליקרב ושוב באין כאחת כנ"ל ועי' בר"מ (פ"ח ה"ט) מה' מעה"ק ניתז על בגד טמא אין טעון כיבוש והוא בעית הש"ס זבחים (צג) והעיר במרכה"מ למה אין טעון כיבוס הא הר"מ פסק דדם קדשים אין מקבל טומאה וכן העיר בהגהות על הר"מ מישועות מלכו בר"מ (פ"ח ה"ט) ממעה"ק וכ' דהוא תמי' גדולה עיי"ש. אבל לפי"ד ניחא כיון דניתז על הבגד אין אותו הבגד מקדשו לכתחילה ליקרב שוב אמרינן דניטמא. דהטומאה והנשפך כמים כאחת הן באין כנ"ל ויש עוד לפלפל ואין להאריך:
ו) ואגב אזכור פליאה גדולה מש"כ במרכבת המשנה ח"ב (פ"א ה' ל"ו) מפסוהמ"ק וז"ל ולא עוד אלא כל מה שניתז מתוך הכלי שלא על הרצפה קיי"ל אוספו ופסול וחשיב נשפך כמים. ובהכי ניחא מש"כ ניתז על בגד טמא אין טעון כיבוס אלמא כשניתז על בגד מקבל טומאה והבן זה ע"כ. וזה פלאי דמפורש בזבחים (לב) במשנה נתן לכלי חול יחזיר לכלי קודש מפורש דכשר וגם מה שחילק בין רצפה לכלי גם כן צע"ג. דמה חילוק יש בין כלי שרת למזבח. אם לא דנימא דר"ל כדברנו כגון שנשפך ואח"כ נטמא. וזה דקאמר החילוק בין רצפה לכלי חול. דבכל"ח אם נטמא ולא שייך לומר דמקדשו ליקרב כמו כל"ש. לכך שוב נימא דיטמא וישפך כמים כדיוק האבנ"ז הנ"ל דבאין בב"א משא"כ הרצפה אפשר דמקדש ג"כ ליקרב ושוב אין נשפך כמים לכך אין מקבל טומאה. והא דקאמר הש"ס זבחים (ס') מודה ר"י בדמים ר"ל לענין דין זריקה משא"כ לענין שיקדשנו שפיר מקדש. ודברנו יהי' תלוי בב' תירוצי התוס' זבחים (יד) ד"ה תוך אם מודה ר"י בדמים הפירוש דוקא לענין זריקה משא"כ לקדש פסולין ליקרב שפיר מקדש דמה לי פסול בשר ומ"ל שאר פסולי קדשים דהא המזבח גם כן מקדש אפילו לפנים מן הקרנות כמו שמפורש בזבחים (פז) וכ"ד אף דשם אסור לזרוק כמו שפסק הר"מ בה' פסוהמ"ק (פ"ב ה"ט) ומקורו הוא מתוספתא (פ"י) דקרבנות וכן (בפ"ג) דתוספתא יומא נתן לפנים מן הקרן פסולה משום דאין שם מקום זריקה אעפ"כ מקדשת לענין שלא ירדו מבואר דזריקה ודין לקדש שלא ירדו אין תלוי זה בזה. ובתי' ב' דהתוס' זבחים (יד) הנ"ל דרצפה אין מקדש לדם לעלות ע"ג המזבח מטעם דמודה ר"י בדמים לכל מילי. זה רציתי לתרץ לחומר הנושא. אמנם יש לדחות דלא דמי למזבח וא"ל. ובפרט דרצפה אין מקדשת שום פסולין כמש"כ התוס' זבחים (פז ע"א) ד"ה כבש וכ"כ התוס' מנחות (תז ע"ב) ד"ה כבש. ועי' בתוס' זבחים (פ"ד ע"א) ד"ה זאת ועי' בתוס' (פסחים ס"ה ע"א) ד"ה שמא לא נתקבל בכלי וכ' דאסור לזרוק דם פסול עיי"ש אף דהי' ע"ג הרצפה ור"י ס"ל בזבחים (נט) וכ"מ דרצפה מקדשת כמזבח. מפורש דתירץ הש"ס זבחים (ס') דמודה ר"י לענין דמים דאין הרצפה קדוש אפילו לענין שמתקדשת ליקרב ע"ג המזבח. גם כן הרצפה אין מקדש. ואין להאריך ודברי המרכהמ"ש צ"ע:
ז) עוד יש לדון בק' האבנ"ז למה לא אמרינן דבאין כאחת בדם קדשים דיקבל טומאה ושוב יהי' נשפך כמים ודם קדשים פסולין מקבל טומאה. כמש"כ התוס' פסחים (יז) כנ"ל. דהנה בפסוק בפ' שמיני וכל המשקה אשר ישתה בכל כלי יטמא. ובפשטות הפסוק מיירי דהי' קודם מים ואח"כ בא הטומאה. לכך צריך להיות קודם משקה ואח"כ נטמא משא"כ שהטומאה עושה אותה משקה. בזה לא מיירי הפסוק שוב גם כן אין מקבל כלל טומאה דבעיא קרא כדכתיב ואף דהר"מ פסק (בפ"י ה' ט"ז) מטו"א כרב פסחים (טז) דמשקי' בי מבטחיא טהור לגמרי. ואם כן שוב ע"כ ס"ל דטומאת משקין דרבנן ואם כן ע"כ פירוש הפסוק וכל המשקה אשר ישתה ע"כ היינו הכשר כמש"כ הש"ס בפסחים (טז) ואם כן שוב נסתר דברינו. אמנם עי' בלח"מ (בפ"א ה' ל"ו מפסוהמ"ק. ועי' במרכבת המשנה שם שהאריך בזה וכ' דע"כ הר"מ ס"ל דמשקי' בי' מטבחי' טהור לגמרי מחמת הלכה דלא כרב עיי"ש וא"כ שוב הפי' הפסוק יטמא טומאה ממש כמו לשמואל בפסחים (טז) וממילא דברינו שוב עולין כהוגן] כמש"כ הר"מ בעצמו בפיהמ"ש שלו (פ"א מ"א) דמכשירין משקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון וכ' הר"מ שם בא"ד וז"ל מבואר הוא כי הדבר המטמא מטמא לרצון ושלא לרצון לפי שהטומאה עם ההכשר באין כאחת אמנם אנו מצריכין המשקה לרצון כשקדם לבדו להכין הזרעים לטומאה ואח"כ יבא דבר המטמא והוא אמרו וכי יתן וכו' ואח"כ ונפל מנבלתם עליו וכו' ע"כ. מבואר מדברי הר"מ ז"ל דבעיא קרא כדכתיב כמו דמצינו בסנהדרין (מ"ה ע"ב) בענין נקטעה יד העדים פטור עיי"ש ועי' תוס' מנחות (ח"י ע"ב) ד"ה ואמר וא"כ בנ"ד נמי כיון דכתיב בתורה וכי יתן מים דהיינו קודם ההכשר ואח"כ הטומאה ואם כן אם לא הי' בסדר זה שוב אין זה בגדר הקרא רק דין אחר לכך מכשיר אף שלא לרצון. ועי' בר"ע ברטנורא ז"ל שג"כ כך כתב כדברי הר"מ עיי"ש אמנם הר"ש שם כתב הטעם דמשקה טמא חשוב וי"ל בדבריו ויבואר בע"ה במ"א] ועי' שבת (יז ע"א) כלי טמא חושב משקה ובתוס' שם. ועי' בחי' הר"ן חולין (לז ע"א) דחידש דבהכשר לא אמרינן איגלי מילתא למפרע מטעם דכיון דבתורה כתיב מים צריך להיות בשעת הכשרו מים משא"כ אם אח"כ נעשה מים למפרע עכת"ד מבואר גם כן דמקפידים שיהי' ממש דומה למים הנאמר בתוה"ק משא"כ אם אינו דומה שוב אין מכשיר וזה ראי' לדברינו הנ"ל דלכך לא אמרינן דבאין בב"א לענין דם שיקבל טומאה כיון דבתורה נאמרה דקודם הי' מים ואח"כ מיטמא. משא"כ אם הטומאה והמים באין כאחד דאז יכולין לומר דאין מקבל כלל טומאה:
ח') ועי' בתו"כ פ' שמיני (פ"ט פרשתא ח) דממעט ממים כל שיש לה שם לווי כגון דבש צירעין ומי תותין דאין מקבל כלל טומאה דדוקא כתוב בתורה מים שאין לה שם לווי עיי"ש וכן פסק הר"מ (פ"א) מה' טו"א. וכן הובא התו"כ בר"ש (פ"ד) ממכשירין ועי' ברא"ש (פי"ד) דנגעים דמביא ברייתא מים חיים ולא מלוחין ולא פושרין עיי"ש ועי' זבחים (כב ע"ת) ובתוס' שם ד"ה והא. ומה שהובאו לענין מים שיש להם שם לווי ובפשטות י"ל דהש"ס ר"ל האי דתו"כ לענין הכשר ושו"ר שכ"כ שם הר"ש] וברשב"ם ב"ב (צז) ד"ה לא וכו' בא"ד אבל אי חשבינין לי' יין מכשיר בלא מחשבה דבמים הוא דכתיב וכי יתן מים מה יותן דניחא לי' אף יתן דניחא לי' עכ"ל מבואר מדבריו אף דקי"ל ז' משקין מכשירין במכשירין (פי' מ"ד) וכן הוא בתו"כ שמיני ופ"ט פרשתא ח') ועי' בר"מ ה' טו"א (פ"א ה' ב') דפסק כן ויליף לה בתוספתא (פ"ט) דשבת דשבע משקין יש עלה שם משקה עיי"ש. ויליף לה בתו"כ פ' שמיני (פי"א פרשתא ט' ד' ה' ו') מים אמורים למעלה ומים אמורים למטה מה מים אמורים למעלה עשה שאר משקין כמים אף מים האמורים למטה עשה שאר משקים כמים אעפ"כ כיון דבתורה נכתבה מים אמרינין דיש למים איזה דין מיוחד מה שאין כן לשאר משקין דדוקא מים צריך לרצון משא"כ שאר משקאות. [ובדברי הרשב"ם כבר הערו משבת (יז) דמפורש להיפך ועי' באבני מלואים סי' (כ') ויבואר במ"א] מבואר מכל האמור דצריך קרא כדכתיב ואם כן בנ"ד נמי. וגם כיון דהר"מ משוי' טומאה להכשר דהש"ס פסחים (טז) וחולין (לג) יליף לה על הארץ תשפכנו כמים דמכשיר דם שאין נשפך כמים אין מכשיר והר"מ בה' פסוהמ"ק (פ"א הל"ו) יליף לה גם כן לענין טומאה דדם הנשפך כמים מקבל טומאה שאין נשפך כמים אין מקבל טומאה וכן התוס' פסחים (יז ע"ב) ואם כן דון מיניה נמי גם כן כמו לגבי הכשר הקפידה התורה דהי' בענין זה שיהי' קודם מים ואח"כ יתכשר שוב גם כן לענין טומאה נמי אמרינן כן דצריך להיות קודם מים ואח"כ יכול לחול עלה טומאה משא"כ הטומאה והמים באין כאחד דהיינו הטומאה משווה אותו מים ויש לעיין עוד בזה ואין להאריך יותר:
ע) יש לחקור בהא דאמר הש"ס פסחים (טז) וחולין (לג) דם הנשפך כמים מכשיר דם שאין נשפך כמים אין מכשיר. וכ' התוס' פסחים (י"ז ע"ב) ד"ה אבל דזבח שנפסל לא. דמכשיר ומקבל טומאה. האיך הדין יהי' בדם אחר זריקה אם יגררו אותו מע"ג המזבח כמו דאשכחן בחולין (פ"ג ע"ב) לענין כיסוי דם קדשים דפריך ולגררי' וליכסוי", אם אותו דם מכשיר או לא. וכן בדם לאחר שירד לנחל קדרון מעילה (י"א) וכ"מ אם מכשיר או לאו. וספקתנו הוא כך דצריכין לבאר אם הא דדם קודש פסול מכשיר כמש"כ התוס' הנ"ל אם זה הוה מחמת דעתה הוא נשפך כמים ואם כן בנ"ד נמי אף דאותו דם הי' דם קודש כיון דמ"מ עתה נשפך כמים והוה חולין גמורים עי' מעילה (יא) ובתוס' שם וכ"כ התוס' זבחים (מ"ו ע"א) ד"ה הוא ואם כן שפיר מכשיר או דלמא הא דכ' התוס' פסחים (טז) דדם קודש פסול מכשיר מיירי באותו דם קודש פסול כעין בעלי מומין כמש"כ התוס' פסחים וז"ל בא"ד אבל דם דמטמא כגון דם חולין או בע"מ או זבח שנפסל לא עכ"ל דמני להו כרוכלא דר"ל בהנך פסולין כמו שחיטת דרום דכמאן דחנקינן דמי במעילה (ב') או בקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה שם. ומעילה (יב) או כגון המקיז דם לבהמת קדשים דמועלין שם. וברכות (לא). ולשיטת רש"י בחולין (ל"ה ע"ב) אליבי' דרבנן דר"ש שם דם המתה וכן דם מגפתה של בהמה מכשיר ועיי"ש בתוס' ד"ה דם. וכדומה כל הנך שאין להם שעת היתר לכהנים כמו שמחלק הש"ס מעילה (ב') וכ"מ משום דאין זה בגדר דם קודש לכך מכשיר ומקבל טומאה משא"כ דם לאחר שנעשה מצוותו אף דעתה הוא חולין גמורים כמו שהבאתי לעיל ממעילה (יא) ותוס' זבחים (מו) מ"מ דם זה הרי הי' בגדר דם קודש וכיון דיצאתה מגדר הדם דמכשיר משום שאין נשפך כמים שוב אח"כ ג"כ אין מכשיר:
י') ויש להעיר מירושלמי סוטה (פ"ט ה"ו) דמה מהו שיכשיר [פי' דם עגלה ערופה] מן מהו דתנו ר' חייה דמה טמא דמה מכשיר ע"כ יש לומר דבעיית הירושלמי הוא. עפי"ד החקירה הנ"ל דכיון דגבי עגלה ערופה כפרה כתיב בה כקדשים. בקידושין (נז) וע"ז (כט) וכן בירושלמי (פט) דסוטה וכ"ד וכפרתה עדיפא משאר קדשים גמורים כמו שכ' הש"ס כריתות (כו) והוריות (ד') ראוי כפרה זו לכפר על יוצאי מצרים וכן הוא בירושלמי (פט) דסוטה כדאי הוא שתכפר עד יציאת מצרים משא"כ שאר קדשים עיי"ש. ואם כן יש עלה שם כפרת קדשים. ומחוסר אבר פסול בה מטעם כמו שיש מהן למזבח כן הוא לשון הירושלמי סוטה (פ"ט ה"ו) ואם כן לענין דמה אף דנשפך כמים מכל מקום מיקרי דם קודש. והוה כמו דם קדשים לאחר כל עבודותי' אם אמרינן דאין מכשיר. אף דעתה הוא נשפך כמים מ"מ כיון דבעצמיותה הוה קודש ואין בה שום חסרון לכך אין מכשיר ואם כן בעגלה ערופה נמי לאחר עבודתה דהיינו עריפתה וצריך כהן בתוספתא (פ"ב דדמאי) וכן הוא במנחות (ח"י ע"ב) ומטהרת מידי נבילה כמש"כ הש"ס זבחים (ע' ע"ב) ובירושלמי סוטה (פט) ובה נגמרה סדר עבודותיה כמו בשאר קרבנות ד' עבודות בזבחים (יג) וכ"מ ועוף בעבודתי' בזבחים (סד) ואם כן כמו בשאר קרבנות אם נימא דלאחר זריקה דמה אין מכשיר אף דעתה דמה נשפך משום דיש עלה שם קודש ואם כן בע"ע נמי דמה אין מכשיר דמיקרי שם קודש וע"ז פשיט לי' דדמה מכשיר ומטמא. מבואר דעיקר הקפדה הוה אם הדם הוא עתה נשפך כמים או לא. ואם כן דם קדשים לאחר כל עבודותי' גם כן מכשיר, אמנם יש לדחות. דלא דמי לע"ע משום דבדמה לא נצרך כלל לקבלו בכלי כמו בשאר קדשים דזה הוה יחוסס דאין מכשירין כמש"כ התוס' חולין (לג) ותוס' פסחים (טז) ועי' ברש"י שם אף דמיקרי קודש מכל מקום על הדם אין עלה שם. דאין נשפך כמים", משא"כ דמים קדשים לאחר עבודות כיון דלא הי' נשפך כמים לאחר שחיטה שוב גם כן אין מכשיר אח"כ. אפילו עתה הוא נשפך כמים. ועוד י"ל כמש"כ בתוס' רי"ד קידושין (נז ע"א) דאין על עגלה ערופה רק דיני כפרה ולא דיני קדושה. ע"כ עיי"ש ועי' בתוספתא פרה (פ"ב ה"ד) חומר במוקדשים שאינם נפדים אלא על' מום קבוע וכו משא"כ בעגלה ערופה ע"כ מבואר גם כן דאין עלה עצם קדושה רק דיני כפרה ואם כן למה לא נימא דכיון דהדם הוא נשפך מיד כמים דלא יכשיר משא"כ שאר קדשים דמיתקבלין בכלי וצריך זריקה אפילו לאחר כל עבודתן אין מכשיר, והא דקאמר הש"ס סנהדרין (מח ע"א) לאפוקי עגלה ערופה דהא גופא קדושה. מבואר דעל עגלה ערופה יש עלה עצם קדושה. אמנם ראיתי אח"כ בערוך לנר שם דפריך מה קדושה שייך גבי עגלה ערופה ותי' עפי"ד התוס' קידושין (נז) דהק' על הא דקאמר הש"ס דע"ע לכך אסור בהנאה משום דכפרה כתיב בה כקדשים הא משם תהא קבורתו נפקא ותי' דאיצטריך תרי קראי חד קודם כפרה וחד אחר כפרה. ואם כן ממילא דהא דקאמר הש"ס דהוא גופא קדושה קאי על קודם עריפה דזה הוה משום דין קדשים עכ"ד. ואם כן ממילא לאחר שחיטה נפקע שם קדושה ממנה ואם כן כיון דהוה נשפך כמים וגם אין שם קודש עלה שוב מכשיר. ועי' בבי"פ להגרי"ע ז"ל מה שהאריך בענין זה. ועל דברי תוס' רי"ד קידושין הנ"ל י"ל קצת מש"ס סנהדרין (מח) דקריא לי' קדושה והתוס' רי"ד קאי אפילו מחיים דלא תפסה דמים מחמת דהוקשה דוקא לדיני כפרה עיי"ש. וגם י"ל אם כן למה נאסר בהנאה. ועי' בתוס' רי"ד שם דכ' על הא דקאמר הש"ס לגבי צפורי מצורע דלא חל קדושה דלא חל איסורא לפי"ז י"ל ההיא דסנהדרין ואכ"מ] ואין להאריך. [ועי' בשי"ק שם בירושלמי סוטה לענין ע"ע דכ' דדמה טמא היינו טומאת נבילות עיי"ש ודבריו תמוהין כמו שהעיר בס' מקור ברוך סי' ב' מש"ס מפורש זבחים (ע') דמטהר מידי נבילה וכן י"ל מירושלמי שם על מקומו דכ' בפירוש דמטהר מידי נבילה וגם דדם נבילה אין מטמא מטעם נבילה ע' ר"מ ה' אבוה"ט (פ"א ה"ד) ועי' מנחות (קד) ובשבת (עז) וכ"מ. והירושלמי מקור נכון לדברי הר"מ והתוס' פסחים (יז) דטומאה והכשר דדם קדשים תליא זב"ז מדפשיט לי' דמה טמא דמה מכשר וכבר האריכו בזה וא"ל:
יא) ועוד יש להביא ראי' מפסחים (כ' ע"ב) וחולין (ל"ו ע"ב) דפריך הש"ס האי בשר דאיתכשר במאי. [לענין בשר קודש שמקבל טומאה] ואוקמי' בדוחק כגון שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עלי' ודוקא שלמים כמש"כ רש"י משום סירכא דמשכא עיי"ש [ועי' רש"י ור"ן ביצה (מ) מש"כ בזה ועי' בקה"ח סי' (תו)] לוקמי' בפשטות כגון שגירר דם מעל גבי המזבח כמו דפריך הש"ס חולין (פ"ג) וליגררי' ובאותו הדם נתכשרה ודם קדשים הי' שכיחין ומרובין כמו דאשכחן כ"פ בש"ס דהיו מפליגין בריבוי קרבנות. שבת הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהן בדם בזבחים (לה) ופסחים (סה) ועי' יומא (כ') וזבחים (פו) שלא הי' קריאת הגבר מגעת עד שהי' עזרה מלאה מישראל וכ' רש"י שהביאו קרבנות עיי"ש וכן בפסחים (סד) ונמצא שם ששים רבוא כליות מפסחים עיי"ש וכ"מ. ובודאי הי' דבר שכיח שיהי' הרבה דם על גבי המזבח ועי' מתני' מידות (פ"ג מ"ד) דדם לאחר שפיכה וזריקה הי' יורד לסילון שבעזרה כמש"כ המפרש שם ועי' ברא"מ וברא"ש שם וכ"כ המאירי פסחים (כב) וכ"מ מבואר כן ובודאי הי' שכיח שהבשר של קדש שיגע בטיפה מהדם ויתכפר אף שלא לרצון כיון דהי' תחילתו לרצון במתני' מכשירין (פ"א מ"א) ובחולין (טז) וכ"מ ואין להאריך מבואר מזה דכיון דהי' כבר דם קודש שוב אח"כ אף דנעשה מצוותו ועתה הוא נשפך כמים גם כן אין מכשיר לכך הוכרח הש"ס לאוקמי' בבהמת שלמים כגון שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עלי'. [בשלמא על התוס' (יז) דכ' דדם פסול מכשיר אין ק' דמאי פריך הש"ס דאיתכשר במאי לוקמי' דאיתכשר בדם קדשים פסולין. דזה לא שכיחא כמו שמבואר בש"ס זבחים (ע"ט ע"ב) ועי' אבות דר' נתן פרק (לה) ולא פיגלו הכהנים קדשים מעולם והגר"א גם כן גירס ולא אירע נותר מעולם עיי"ש וכן ראיתי בחבצלת השרון חאו"ח (סי' מ"א) שג"כ כתב על הא דכ' התוס' פסחים (יז) דדם פסול טעמא דוקא בהנך פסולין דנשפכין לאמה כמו בע"מ וכדומה משא"כ שאר קדשים דטעון שריפה אין מכשיר. וזה כדברינו דיש לחלק בדברי התוס' בין פסול לפסול רק לא מטעמי' כמו שיתבאר הלאה בעזהי"ת:
יב) [ואגב אכתוב בהג"ה הגר"א דגורס ולא אירע נותר וכ' בפי' שנות אלי' דגירסת הגר"א מוכרחת עיי"ש. ויש לעיין מפסחים (נז) וכריתות (כח) מימיו לא אירע נותר מבואר דשלא בימיו אירע. אם לא דנימא דבימיו לא אירע נותר אפילו לקק"ל שנאכלין בכל העיר בזבחים (נה) וכ"מ שהביא אותו ליוחנן בן נדבאי (והארכתי במ"א בענין זה דיש עצם מצוה לאכול קדשים ומצוה שלא יותר למחרתו ואכ"מ) כדי שלא יותר מפני שהי' אוכל הרבה משא"כ שלא בימיו לא רצו לאכול קדשים דבעלים כמש"כ רש"י מנחות (פ"א ע"א) ד"ה לא אפשר משום דלא על הכהנים רמי' החיוב לאוכלן והלאו שלא יותר כמו שהארכתי במ"א בענין זה. משא"כ בעשרה נסים מיירי דוקא בניסי מקדש דהי' מחויבים לאכול והיו עושים פעולות כדי שיהי' יכולין לאכול כמש"כ הירושלמי שקלים (פ"ה ה"א) בן אחי' ממונה על חולי מעיים ומפרש הטעם שהיו הכהנים מהלכין יחיפין על הרצפה והיו אוכלין בשר ושותין מים והיו באין לידי חולי מעיים ע"כ. וכ' הק"ע לכך הי' הממונה נוטל שכר מתרומת הלשכה דהוה צורך קרבן כדי שיאכלו הקדשים ולא יותר עיי"ש וגם הא דהיו שותין מים גם כן הי' לצורך הקרבן כדי שיאכלו הרבה ולא יותר כמו דאיתא באבות דר' נתן פרק (לה) ולא אירע נותר מעולם וכשהיו מרבים לאכול בשר הקדשים היו שותין מי השילוח ומתעכל במעיהן כדרך שמזון מתעכל ע"כ ואם כן בפשטות יכולין לומר דהא דכ' הירושלמי שקלים דהכהנים היו שותין מים הטעם שרצו שיתעכל המזון במעיהן ויאכלו הרבה ולא יותר. ולא צריכין להטעם דק"ע דלכך שתו מים מטעם דאסור לשתות יין בעזרה עיי"ש דהא עי' בתוס' תענית (יז ע"א) ד"ה ויודע דמותר לשתות יין באמצע סעודתו דזה אין משתכר ומותר לעבוד עבודה מיד עיין שם, ועי' בירחון קול תורה שנה ג' סי' מ"ד דמדייק העורך מדברי התוס' הלז דיהי' גם כן מותר לשתות יין בעזרה עיי"ש ואם כן למה הי' להם לשתות מים. אבל לפי"ד אדר"נ הנ"ל ניחא דשתו מים כדי שיתבטל המזון ואין להאריך [ועי' ירושלמי יומא (פ"א ה"ח) לענין זמן תרומת הדשן שלא יבואו לידי צמאון עיי"ש ובפנ"מ ואכ"מ] ואח"ז כשהצעתי הק' על אדר"נ מש"ס בבלי דילן פסחים הנ"ל לפני הרה"ג המפורסם מוהר"ר דוד מינצבערג שליט"א משגיח דישיה"ק גם כן תירץ דנפ"מ לענין קק"ל כתי' הנ"ל ועי' יומא (כ') ובתשב"ץ ח"ד (סי' קלז)]:
יג) וגם יהי' נפ"מ בהחקירה הנ"ל, אם דם שנפסל לאחר קבלה אם מכשיר או לא. מי אמרינן כיון דעתה הוא נשפך כמים שוב מכשיר או דלמא כיון דמתחילתו הי' דם קודש שנתקבל בכלי שוב אח"כ גם כן אין מכשיר אף דלאחר שנפסל הוה חולין כמש"כ רש"י מנחות (כ"ג ע"ב) ד"ה לעולם דגבי דם קדשים כשילין לילה אחד יצא מקדושתו כחולין עכ"ל והוה עם עצם חולין מין במינו עיי"ש וכ"כ במהרש"א קידושין (נו) דפיגול פקע מיני' איסור קודש עיי"ש [וכבר הערו עליו הצ"ל וב"י ועי' נדרים דף (י"ב ע"א) ובר"ן שם דמבואר להיפך ועי' בתוס' שם. (ועי' רא"ש שם דכ' דבעולה אם נותר מועלין עד שיתיך הבשר והערו עליו ממתני' מעילה (ט') דמועלין עד שיצא לבית הדשן ויבואר בע"ה במ"א) ואכמ"ל] ואם כן הי' צריך שיכשיר רק דכיון דאותו דם הי' כבר דם קודש ונתקבל בכלי שוב אח"כ ג"כ אין מכשיר דהא הוכחתי לעיל דצריך להיות דומה למים וא"כ בנ"ד נמי כיון דאין דומה למים שוב אין מכשיר כעין שכ' הש"ס כריתות (ו') דבעי זר מתחילתו ועד סופו:
ויש להעיר מירושלמי פסחים (פ"ז ה"ז) על מתני' שם דף (פ') דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה ובמזיד לא הורצה וכ' הירושלמי לא שנו אלא לאחר שירד לאוירו של כלי אבל אם נטמא קודם שירד לאוירו של כלי נעשה כאילו קבלו מים, ע"כ. ואם אמרינן כיון דהי' רגע אחד שם זה שאין נשפך כמים שוב אח"כ אף דעתה הוא נשפך כמים גם כן אין מכשיר וה"ה דאין מקבל טומאה לשיטת התוס' פסחים והר"מ דמשווי' טומאה להכשר ואם כן האיך מקבלת טומאה דהא מיד ששוחטה אין נשפך כמים דצריך לקבלו בכלי כמש"כ רש"י ותוס' פסחים (טז) וחולין (ל"ג). וע"כ אותה הטומאה הוה מן התורה דאל"כ האיך דחינן לפסח שני כמו שמבואר שם וכ"כ ביפ"ע פסחים (טז) עיי"ש. והכא ליכא לתרוצי' כל מה שאמרתי לעיל לתרץ דנטמא. מטעם דבאין כאחת. דהא אף אם נפסל גם כן אין מקבל טומאה. מבואר דעיקר דיינינן על עתה אם נשפך כמים או לא. לכן שפיר כיון דנטמא שום נשפך כמים לכך מקבל טומאה משא"כ לאחר קבלה אין נטמא מטעם דהציץ מרצה כמש"כ האבנ"ז או מטעם דכל"ש מקדשין לכתחילה ליקרב כמו שהארכתי לעיל. ויצא לנו מזה דאם נפסל אחר קבלה גם כן מקבל טומאה ודו"ק. ובאמת ראיתי בחבצלת השרון רצה לחלק בין דם שהי' לו שעת הכושר בין דם שלא הי' לו שעת הכושר. וכ' דעפי"ד דם לאחר שחיטה אין מקבל כלל טומאה אפילו לאחר שנפסל מטעם דצריך שריפה עיי"ש ולא ראה ד' הירושלמי הנ"ל דמפורש להיפך דהא נטמא צריך שריפה כמו שמפורש זבחים (צ"ב) ותוספתא (פ"ד) דתמורה ואעפ"כ מק"ט ונסתר דבריו עיי"ש]:
יד) אמנם צריכין להבין הא מ"מ לא הוה דומיא דמים דהי' מתחילתו מים משא"כ דם קודש אם נפסל אח"כ דלא הי' מתחילתו מים לא ליקבל טומאה כלל כמו שהארכתי לעיל עיי"ש. ויש ליישב עפי"ד מש"כ בבית האוצר ח"ב כלל (י') דכ' לתרץ על מה שמקשים למה חייב מחוסר בגדים מיתה מטעם דאין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהן. והוה להו זרים וזר ששימש במיתה בזבחים (יז) וסנהדרין (פ"ג) הא לא הוה זר מעיקרא כיון דפעם אחת לבש הבגדים וכמש"כ הש"ס כריתות (ו') דבעי זר מתחילתו ועד סופו וכ' לתרץ כיון דבשעה שהי' לבוש הבגדים הי' הבגדים גוף והשתא שהוא חסר הבגדים אין זה אותו הגוף עיי"ש והוה כמו פנים חדשות באו לכאן עכ"ד ועיי"ש שמצדד מטעם דהבגדים בטלים להגוף אמנם לפענ"ד לא צריכא לן זה דעי' תוס' כתובות (ז' ע"ב) ד"ה והוא דהשבת הוה פנים חדשות מבואר דאם נתוסף בהדבר איזה קדושה עי"ז מיקרי פנים חדשות עיי"ש וא"כ כיון דקאמר הש"ס זבחים (כד) דהבגדים מקדשים את אדם וכ' התוספות בגד"כ עיי"ש וא"כ שפיר בשעה שהוא לובש הוה גוף אחר. כעין זה האריך בראשית בכורים להג' ר"א וויינ- בערג שליט"א, עפי"ד מהרי"ט דנזיר חשיב פנים חדשות מחמת קדושתו ועי' רש"י יבמות (ה' ע"א) ד"ה ת"ל ובמהרש"ל שם וממילא ניחא כאן ק' דבשעה שהוא לובש הבגדים הוה לגמרי איש אחר מחמת קדושתו ובשעה שאין עליהם בגדיהם שוב הוה זר מעיקרא, ודו"ק. ולפי"ד ג"כ יהי' נכון מה שמפלפל הלאה בדבריו עיי"ש ואכמ"ל], ועי' במאירי עירובין (ל' ע"א) דכ' דלכך אין מערבין בהקדש אעפ"י דיכול למישתלי עלה וכ' מטעם דפנים חדשות באו לכאן וא"כ אין זה אותו ככר ואותו ככר כמו שהוא השתא אסור לאוכלו עיי"ש [וכעין זה כ' התוס' חולין (קכ ע"א) ד"ה מה להנך דנבילה כמו שהוא עתה לא הי' לה שעת הכושר עיי"ש ועי' בתוס' מנחות (דף ו' ע"א) ד"ה דומיא ועי' בתוס' פסחים (כ"ה ע"א) ד"ה מה עיי"ש]. מבואר גם כן דשינוי איכותיי הוה ג"כ שינוי בעצמיות הדבר ועי' בתוס' שבת (נ"ח ע"א) ד"ה אע"פ שכ' לענין כפה שנתנו לס"ת טהור, משום דכיון דנאסר בהנאה ע"י כן חשוב שינוי מעשה עיי"ש ועי' בתוס' סנהדרין (מ"ח ע"א) ד"ה נותנתו כתבו להיפוך עיי"ש] וא"כ בנ"ד נמי כיון דמעיקרא הי' רק קודש ואח"כ נעשה חולין כמש"כ רש"י מנחות (כ"ג ע"ש) הוה כמו פנים חדשות באו לכאן וא"כ אותו דם דנתהוה השתא דין משקה זה הי' מעולם משקה מה שהי' קודם לא הוה כלל אותו דם דהשתא רק מין אחר ואין אותו דם כלל, [ועי' בתוס' זבחים (צד ע"ב) בא"ד דבגד שקרעו ונטהר ואח"כ תפרו ג"כ מיקרי פנים חדשות ועי' בתוס' זבחים (צו ע"א) ד"ה אלא ותוס' פסחים (ל' ע"ב) ד"ה התורה דאם הכלי הסיקו בכבשן הוה פנים חדשות ג"כ קצת סייע לדברינו ואין להאריך):
ואין להעיר על דברינו שכ' לעיל דדם אחר שפיכה אין מכשיר מפסחים (כ') וחולין (ל"ו) מטעם דלא הי' מים מתחילתו כנ"ל. ולמה לא נימא דפנים חדשות באו לכאן. דיש לחלק דדוקא אם נעשה דבר פעולה בעצם הדבר שנשתנה הן איכותיי או כמותיי, יש לומר פנים חדשות כמ"ש המאירי עירובין (ל' ע"א) הנ"ל דאם ישאל עלה יהי' פנים חדשות משא"כ דם לאחר שפיכה דזה הוה סדר עבודתו לא שייך לומר פנים חדשות אף דאח"כ קיל קדושתה כמו שהארכנו לעיל מ"מ הכא לא שייך לומר פנ"ח באו לכאן כמו שהסביר הגרי"ע ז"ל בביהאו"צ דל"ש לומר פנ"ח רק באופן דעצם השינוי עושהו זר כגון פשיטת הבגדים מיקרי זר מעיקרא משא"כ אם נקטעה ידה לישראלי' שנשאת לכהן לא שייך לומר דמשתני גופא עיי"ש וא"כ בנ"ד דכל הדברים דהשינוי האיכותיי עושה פעולתה בעצם הדבר משא"כ עבודה הוה דבר צדדי הגם שעי"ז יצא לחולין מ"מ יש לחלק ודו"ק):
וכעין זה כ' בצ"פ מ"ת ה' ת"ת פ"ד ה"ו לענין כל"ח שנטמאו דהוה עצם טומאה לכך היכא דנשברו מאליהן צריך שלא ישאר גיסטרא משא"כ היכא דשברן בידים. דאז הוה כפנים חדשות באו לכאן. ומישב בזה קו' התוס' חולין (נ"ה) ושבת (צו) עכ"ד. מבואר ג"כ דיש חילוק לענין פנ"ח בין בכוונה עשה דישתנה ע"ז שייך לומר פנים חדשות באו לכאן משא"כ היכא דממילא נשתנה אז לא אמרינן פנ"ח. וא"כ בנ"ד כיון דעבודה נעשתה לצורך ד"א לקיים מצות עבודה והקדושה ממילא נפקעת וא"כ אז לא הי הכוונה וא"כ שוב לא אמרינן פנ"ח וי"ל בזה וא"ל. וכן י"ל מסוטה (טו:) תוד"ה מה דלאחר קידוש יור"ג כשר למי סוטה ולמה לא נימא פנים חדשות באו לכאן ושוב לא הוה מי כיור מבואר מדברינו:
טו) והנה בהחקירה הנ"ל אם דם לאחר זריקה ושפיכה אם מכשיר מטעם דעתה הוא נשפך כמים או לא. העירני בזה ידידי האי צו"מ החריף ובקי טובא מוה"ר אברהם גלייך יחי' מדאבראמיל, מפסחים (כ"ב ע"א), דפריך הש"ס והרי דם דרחמנא אמר כל נפש מכם לא תאכל דם ותנן אלו ואלו נתערבין לאמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננין לזבל. ומשני הש"ס שאני דם דאיתקיש למים דכתיב לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים מה מים מותרין אף דם מותר וכ' התוס' ד"ה מה אע"ג דדם קדשים שאין נשפך כמים לא הוקש למים וכו' ע"כ. מבואר דדם אף לאחר שפיכה ג"כ מיקרי אין נשפך כמים דהא התוס' קאי על מתני' דאלו ואלו דמיירי בשיריים ואעפ"כ כתבו דאותו דם קודש מיקרי אין נשפך כמים עכ"ד. ולכאורה רהיטא כוותי' ויפה העיר וכי דייקת שפיר יכולין לומר דהתוס' לא קאי דוקא על אותו מתני' דמיירי בשיריים של חטאות חיצונית ופנימיות במתני' יומא (נ"ח ע"ב) רק כיילו בכל הקדשים דהא כל הקדשים ג"כ הדין דאין מועלין מן התורה כמו ששנו במתני' זבחים (מ"ה וחולין קיז) ויליף לה הש"ס ואני נתתי לכם משלכם יהא וכ' רש"י כחולין שלכם מבואר דאין כאן איסור תורה כמו חולין. ושו"ר בחי' הרי"מ פסחים (כב) דג"כ דייק תיפ"ל דדם קדשים מותר בהנאה דאל"כ לא הוה לכם עיי"ש. וגם מהלימוד הוא לפני כפרה כלאחר כפרה ג"כ מבואר דאף איסור תורה אין בו כמו לאחר כפרה ולאו דוקא למעילה. וכן מדיליף לה מעגלה ערופה דדוקא עגלה ערופה אסור משא"כ דם עיי"ש וע"כ הא דמועלין בע"ע היינו איסור הנאה ולא מעילה דהא לא הוה הקדש כמש"כ התו"י יומא (נט ע"ב) ד"ה וע"ע לחד תירוצא עיי"ש וא"כ מדממעט דם מע"ע מבואר דדוקא ע"ע יש בו איסור הנאה משא"כ דם מפורש דבדם אין בו אפי' איסור הנאה מן התורה אמנם לתדבר"י דיליף לכפרה נתתי ולא למעילה י"ל דיש בו איסור הנאה מן התורה דהא ע"ע ג"כ אין בו עצם קדושה רק דיני כפרה כמו"ש התוס' רי"ד קידושין (נ"ז ע"א) ואעפ"כ מחיים נאסר בהנאה מטעם דיני כפרה כמש"כ שם התוס' והתוס' רי"ד שם. מבואר דעצם כפרה נותן בה איסור הנאה וא"כ בנ"ד נמי כיון דלכפרה נתתי שוב ע"י הכפרה יש בו איסור הנאה מן התורה וי"ל, ועיין תוס' זבחים (פח.) ד"ה לא ורש"י ד"ה אין ומנחות (ד' ע"ב) ברש"י ומעילה (ג' ע"א) ברש"י ד"ה ולא וכ"ד אם בהדבר דאין מועלין בהן אם עכ"פ יש בהן איסור הנאה מן התורה ואכמ"ל. וא"כ י"ל דהתוס' פריך על אותו דם דאין נשפך כמים ואעפ"כ מותר בהנאה ואפילו נימא דאסור בהנאה מן התורה אף דאין בו מעילה כמש"כ הרא"ש הובא דבריו בכ"מ הל' מעילה (פ"ב הי"א) דאפילו דם קדק"ל דלית בהו מעילה מ"מ אסור בהנאה מן התורה עיי"ש מ"מ זה הוה דין מחמת עצם קדושת הדם ולא מפאת עצם הדם דהא עצם הדם מותר ואם כן ע"ז פריך התוס' דהא אותו דם אין נשפך כמים ואם כן מהיכא תיתי לומר דמותר בהנאה וזה שכתב אע"ג דדם קדשים שאין נשפך כמים לא הוקש למים ולא כתבו "אין" מבואר קצת הלשון דר"ל דם קדשים ממש קודם זריקה שאין זה נשפך כמים וזה לא הוקש למים ואם כן לאסור בהנאה וז"א כמו שהארכתי לעיל וע"ז תירצו כיון דידעינן בחולין ה"ה בקדשים וי"ל עוד ואין להאריך:
טז) אמנם מלשון התוס' בחולין (ל"ג ע"א) דגם כן פרכו זה הקו' וז"ל בד"ה דם בא"ד דמייתי כל הסוגיא וכ' והשתא היכא דייק היתר הנאה לדם קדשים הא לא איתקש למים ע"כ, מבואר קצת יותר דקאי על אותו הדם של שיריים עיי"ש. ואף על פי כן מיקרי עתה גם כן אין נשפך כמים ושוב גם כן אין מכשיר. אמנם יש לחלק בין איסור הנאה ובין הכשר אף דתליא בנשפך כמים, דהא באמת אם ירדה לאותו דם איסור הנאה היאך נפקעת אח"כ ע"י גמר עבודתי' דעי"ז נשפכת עתה כמים. בשלמא לענין מעילה דעיקר המעילה הוה מטעם דצריך לעבוד בהם לגבוה לכך היכא דנעשית מצותו אין מועלין ביומא (נ"ט ע"ב) וכ"מ משא"כ לענין איסור נהנה מדם דהוה מחמת דאין נשפך כמים מהיכא נפקעת אח"כ כמו שפריך הש"ס מעילה (י"ב) קדושה שבהן היכן הלכה דהא דעתה הוא נשפך כמים לא נעשה מיוחד בשביל עצם איסור הדם וא"כ היאך תפקע איסור הנאה שבה:
ועי' בבכורות דף (ה) לענין כל היוצא מן הטמא טמא וכ"פ הר"מ בה' מא"ס (פ"א ה"א) ושם (ה"ג) כתב וז"ל אף על פי שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקין עליהן שנאמר מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואין לוקה על הביצה ועל החלב והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואין לוקין אבל מכין אותו מ"מ עכ"ד. מבואר מלשונו דענין חצי שיעור הוה מטעם דהוה יוצא מן הטמא דהא באה מאיסור, ור"ל דס"ל ביומא (עד) דחצי שיעור מותר מן התורה ע"כ לית לי' אותה סברה מטעם דלענין מהעצם דבר לא שייך לומר דהוה יוצא כמו שהאריך בצ"פ מ"ת בתחילתו. ואף על פי כן כתב הירושלמי יומא (פ"ח) מודה ר"ל לענין איסורי הנאה דחצי שיעור אסור מן התורה וידוע דברי הפרמ"ג בפתיחה לב"ב לענין ח"ש בהנאה ואכ"מ], וע"כ לפי"ד הר"מ מטעם דהוא יוצא מן הטמא. ואף לר"ל, אע"ג דלית לי' אותו טעם וע"כ מבואר דענין איסה"נ מחמת חומר איסורה כיון דירדה לאותו דבר שוב לא פקע ממנה אפילו בשינוי רק עד שנעשה אפר כתמורה (לד) כל הנשרפין אפרן מותר מה שאין כן קודם שנעשה אפר אסור, ואם כן בנ"ד שפיר מקשו התוס' דהא דם קדשים מתחילתו אין נשפך כמים ושוב יאסור בהנאה אף אח"כ אף על גב דעתה הוא נשפך כמים מ"מ איסה"נ שבו דחלה קודם מהיכן נפקעת עתה. אבל אין ראי' דשיטת התוס' הוה דשיריים מיקרי א"נ כמים וכעיז"כ החוו"ד לענין שלכד"א באיסורי הנאה הידוע ודו"ק:
יז) ועוד י"ל מר"מ טו"א (פ"י ה' ט"ז) דכ' וז"ל מקשה בית המטבחיים שבעזרה והוא דם הקדשים והמים שמשתמשין בהן שם [וזה סייע לדברי הצל"ח פסחים (ט"ז) דכ' דמשקי' בי מטבחי' דטהור היינו דוקא בהנך שצריכין לשימוש הקודש עיי"ש וכמ"כ מדגיש הר"מ הלשון שמשתמשין בהן בפיהמ"ש בעדיות (פ"ח מ"ד) עיי"ש ואין להאריך] טהורין לעולם ואינן מתטמאין ולא מכשירין ודבר זה הלכה מפי קבלה לפיכך כל דמי הזבחים אינו מקבל טומאה ואינו מכשיר וכו' ע"כ ולענ"ד יש להעיר הרבה הא הר"מ פסק (בפ"א מה' פסולי המק' הל"ו) דדם קדשים אין מקבל טומאה מטעם דכתיב על הארץ תשפכנו כמים דם הנשפך כמים מקבל טומאה דדם שאין נשפך כמים אין מקבל טומאה ואם כן למ"ל כאן לדייק דהלכה באה למעט דם קדשים מטעם משקי' בי מטבחי' תיפ"ל מטעם דאין נשפך כמים. ולמה צריך תרי ילפותא ועי' בלח"מ שם שהאריך לתמוה על דברי הר"מ ולא הזכיר אותו הק' כלל ועי' פסחים (ט"ז ע"א) מה שיש לעיין משם, בשלמא על ר"פ דס"ל בפסחים (י"ז ע"ב) דמשקי בית מטבחי' דהוה הלכה למשה אף אי ס"ל דטומאת משקין מן התורה אין קשה אם כן מה עביד בהקרא דעל הארץ תשפכנו כמים. דא"ל דאיצטריך להא דדרשינן בש"ס פסחים (כ"ב ע"א) מה מים מותר בהנאה אף דם מותר בהנאה עיי"ש או איצטריך לדרשת חז"ל בחולין (פ"ד ע"א) עליך אמר קרא על הארץ תשפכנו כמים מה מים אין טעון כיסוי אף דם אין טעון כיסוי או לדרשה דחולין (ל"ה ע"ב) למישרי דמן דפסולי המוקדשין. ועי' ספרי פ' ראה פיסקא (עא) דמביא אלו הדרשות רק בהוספה מה מים מכשיר אף דם מכשיר [כזה כתב שם בפיז"א על ק' ק' הש"ס דלחזקי' דלא איצטריך הדרש דעל הארץ תשפכנו כמים ואם מאי עביד לי' עם הקרא ותירץ דאיצטריך לי' לדרשות הנ"ל עיי"ש ובעיקר דרשת הספרי דמה מים מכשיר אף דם מכשיר עי' תוספתא (פט) דשבת דיליף לה דדם איקרי משקה מדם חללים ישתה וממילא נופל בגדר וכל המשקה אשר ישתה יטמא וכן כתב בר"ש ובר"מ ובפי' הרא"ש (פ"ו מ"ד) דמשירין ויליף בתורת כהנים פרשה שמיני נאמרה מים למעלה ונאמרה מים למטה מה למעלה עשה שאר משקין כמים אף למטה עשה שאר משקין כמים. ועי' בש"ס דילן חולין (לו) וכריתות (כב) דממעט מהקרא דדם חללים פרט לדם קילוח עיי"ש. ועי' בר"מ בפיהמ"ש (פ"ו מ"ד) דמכשירין דכ' על התוספתא שבת הנ"ל דזה הוה רק אסמכתא בעלמא ועיקר יליף לה מהלכה ולפי"ז י"ל הרבה ואכ"מ] משא"כ להר"מ דפסק כר"פ דמשקין בי' מטבחי' טהור מטעם הלכה קאי על מים ודם וכ"כ בפיהמ"ש (פ' ט"ו מ"ו) דכלים עיי"ש. וכ"כ בעדיות (פ"ח מ"ד) עיי"ש וכ"כ בר"ש שם ועי' בהגהות שם ואם כן למ"ל הדרש דעל הארץ תשפכנו כמים דמיני' יליף בה' פסוהמ"ק (פ"א הל"ו) דדם קדשים אין מקבל טומאה. וחידוש שלא מצאתי מי שהעיר בזה:
אמנם אם נימא דדם שנשפכין לאחר עבודתי' לאמה גם כן אין מכשיר ואם כן איצטריך הלכתא שפיר אף לדם. דהא מן הפסוק על הארץ תשפכנו כמים ילפינן לה דוקא לאותו הדם, שנתקבל בכלי ואין נשפך כמים. משא"כ ההלכתא ממעט כל מיני דמים אפילו דנשפכין עתה כמים מטעם משקה בי מטבחי' [ונפ"מ יהי גם כן לפי"ד הר"מ ז"ל דדם לאחר שיצא לנחל קדרון, דאז שוב לא שייך לומר הטעם דמשקה בית מטבחי' כמש"כ הש"ס פסחים (יז ע"א) דשוב מכשיר משא"כ להטעם דלעיל באות (י' יא) אפילו בחוץ למקדש גם כן אין מכשיר עיי"ש וא"ל] והקרא איצטריך דאין ילפינן מהלכה דמשקי בית מטבחיא דכן לבמה קטנה דלא שייך שם משקי בית מטבחיא דכן לכך לא איצטריך על הארץ תשפכנו כמים דם הנשפך כמים מכשיר דם שאין נשפך אין מכשיר ובבמה דגם כן נתקבל בכלי גם כן אין מכשיר וכבר הארכתי בסי' א' אות ג' דבבמה צריך כלי לקבלה עיי"ש] ומובן היטב מסקנת הר"מ באותו הלכה (ט"ז פ"י) בה' טו"א וז"ל והואיל ודם קדשים אין מכשיר קדשים שנשחטו בעזרה" שלא הוכשרו בדם שחיטה ע"כ דלפי"ד כי איצטריך הלכה לקדשי ביהמ"ק משא"כ לקדשים שנשחטו בבמ"ק ע"ז יש לן קרא דעל הארץ תשפכנו כמים כמש"כ בה' פסוהמ"ק ונדחה מה שראיתי בס' מקור ברוך סי' ב' דמדייק מלשון הר"מ דנקט שנשחטו "בעזרה" דדוקא בעזרה משא"כ בקדשי ב"ק מכשיר עיי"ש ואם כן נסתר דברינו, דהא קדשי במ"ק אין מכשירין אבל לפי"ד ניחא דדוקא הדגיש הר"מ בעזרה דאל"כ לא שייך ההלכה דמשקה בי' מטבחי' ודו"ק:
יח) ועוד יכולין ליישב דהא דאיצטריך הלכתא להיכא דאח"כ נפסל ואז שוב נשפך כמים ואם כן מדרשת הקרא ליכא למעט דצריך דומי' דמים מה מים נשפך יצא דם קדשים שאין נשפך כמים ושוב מכשיר דהא בנ"ד דמיירי בקדשים פסולין זה הוה נשפך כמים. לכך איצטריך הלכתא לומר דאין מכשיר מטעם משקי' בי' מטבחי' וכמ"כ יישב דברי הר"מ ז"ל ידידי האי צורבא מרבנן הרב החריף ובקי מוה"ר משה מרגליות יחי' מקראסנאבראד דנפ"מ לענין קדשים פסולין דר"מ ס"ל דקדשים פסולין גם כן אין מכשיר ואין מק"ט עכ"ד. אמנם י"ל הא התוס' פסחים (יז) ס"ל דדם קדשים פסולין מכשירין עיי"ש אמנם לפי"ד החקירה הנ"ל דבקדשים שנפסלו לאחר שחיטה אם מכשיר או לא. י"ל דשפיר הדגיש הר"מ שנשחטו בעזרה דהשחיטה הי' בכשרות אף דאח"כ נפסל ונשפך כמים אעפ"כ אין מכשיר מטעם ההילכתא משא"כ התוס' פסחים (י"ז ע"ב) ד"ה אבל דכ' דדם פסול מק"ט דמיירי דלא הי' לו שעת הכושר ואין זה משקה בית מטבחי' כלל ושוב הוא דומה למים דמתחילת יצירתו מכשיר כמו שהארכתי לעיל בצדדי החקירה לכך מכשיר ומקב"ט ולא הוה כלל משקה בי' מטבחי' משא"כ היכא דהי' לו שעת הכושר גם התוס' מודה להר"מ דאין מכשיר ואין כאן מחלוקת בין התוס' להר"מ:
יט) ושו"ר בפיהמ"ש להר"מ (פ"ח מ"ד) דעדיות ונ"ל בא"ד אבל אפילו מי שאומר שטומאת משקין דאורייתא משקה בית מטבחי' מהלכתא גמירי לה וכמו כן אותן המשקין אינן מכשירין לטומאה לא הדם ולא המים שמשתמשין בו באותו מקום [מפורש מדברי הר"מ דס"ל תרווייהו טומאת משקין מה"ת ואפ"ה משקה בי' מטבחיי' טהור מחמת ההילכתא. כמש"כ לתרץ דברי הר"מ בלח"מ ובמרכבת המשנה (פ"א הל"ו) דפסולי המקדש] והוא אמרו לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין ועל הדרך הדחיי' אמרו בגמרא שהדם בלבד אינו מכשיר ונתבאר אחרי כן שהוא כדם. כלומר משקה בית מטבחי' כולן אין מכשירין. ואמנם היות דם קדשים לא יכשיר סמכוהו לזה שנאמר בדם חולין על הארץ תשפכנו כמים אמרו דם שנשפך כמים מכשיר לפי שמעיקר הכשר ודאי הוא למים כמש"נ וכי יתן מים על זרע ולמדו שאר ששה משקין לפי שהן דומין למים ביחוד קריאת שם ומהם שנקרא בשם מים וכו' עכ"ל. מפורש מדברי הר"מ דס"ל דעיקר הילפותא דם קדשים אין מכשיר הוא מטעם הלכה דמשקי' בי' מטבחיי' רק על הדם דאין מכשיר אסמכינהו הקרא. ולא הוה רק אסמכתא בעלמא מדרבנן. וממילא ניחא פסקי הר"מ דהא דכ' בפסולי המקדש (פ"א הל"ו) דדם קדשים אמק"ט מקרא זה הוה רק אסמכתא מה שאין כן הא דכ' (בפ"י הט"ז) דטו"א דדם קדשים אין מכשיר מטעם הלכה זה הוה עיקר הילפותא. דהר"מ לשיטתו דס"ל דטומאת משקין מה"ת כמו שהאריך בלחם משנה (פ"א הל"ו) מפסולי המקדשים תו לא קשה עליו ק' הש"ס פסחים (ט"ז ע"א) דפריך על רב דס"ל דטומאת משקין דרבנן ואם כן האיך משקין בי' מטבחיי' דכן ועי"ז הוכרח לאוקמי' בדם קדשים דדינם אינם שוה למשקין מטעם גזירת הכתוב עיי"ש מה שאין כן על הר"מ דס"ל דטומאת משקין מה"ת ואף על פי כן משקין בי' מטבחיי' טהור מטעם הלכתא. ואם כן הקרא דעל הארץ תשפכנו הוה רק אסמכתא בעלמא ונכון. וידידי הרה"ג מהו"ר יוסף בוים שליט"א הערני דברי סדרי טהרות כלים דף ק"נ דכ' להדי' דדם לאחר זריקה מכשיר משום דשוב נשפך כמים בלי שום יסוד וראי' עיי"ש ולא העיר מכל מה שכתבנו. וכן ראיתי שם שהק' אותו ק' הנ"ל דלמ"ל תרי קראי עיי"ש וג"כ לא העיר מכל מה שכתבנו וא"ל יותר:
כ) נסתפקתי בצפורי מצורע אם דמה מכשיר או לא. דעקיר הטעם דדם קדשים אין מכשיר משום דנתקבל בכלי כמש"כ התוס' פסחים (טז) וחולין (לג) ואם כן היה צפורי מצורע גם כן אין מכשיר דהא נתקבל בכלי כמש"כ במתני' (פי"ד) דנגעים ובתוספתא (פ"ח) דנגעים ועי' סוטה (טו) ומנחות (פ"ח) או דלמא שאני קדשים דגם כן הכל"ש מקדשו לכך מיקרי אין נשפך כמים כמו שהסביר בבן פורת סי' ב' להגרי"ע ז"ל דהא אין נשפך כמים זה הוה סימן ולא הסיבה ועיקר הסיבה הוה מחמת דהוה קדשים וקדשים מתנגדת לטומאה. ולכך אין מכשיר גם כן. דהכשר הוה תחילת טומאה בחולין (קיח) עכת"ד עיי"ש ואם כן שוב גם כן צפורי מצורע גם כן הוה חולין גמורים דהא נוהגת בכל מקום ובכל זמן אפילו בזמן הזה כמש"כ התוספתא (פ"ג) דנגעים דנוהגת בין בפני ובין של בפה"ב ובגבולין וכן הוא בתו"כ פ' מצורע וכ"כ החינוך מ' (קע) [והא דלא נהיגי אידנא משום דאין לנו כהנים מיוחסים כמ"ש במנ"ח שם ואכ"מ וכן עיקר טהרתה נעשית בחוץ. דהא המצורע אסור ליכנס לפנים מן החומה כמו שנאמר ויצא הכהן ועי' בתו"כ שם וכ"כ בתוס' ר"י הכהן קידושין (נז ע"א) דמצורע טהרתה נעשית מבחוץ לעיר ע"ש וכן מוכח הלשון מכשיר ומכפר בחוץ שם ובחולין (קמ) וכריתות (כה) וכ"כ להדיא התוס' (קידושין נ"א ע"ב) דמעשה מצורע בחוץ היתה נעשית דהא המצורע אסור לכנוס לפנים מן החומה עיי"ש וכ"כ רש"י כת"י הנדפס בש"ס ווילנא מנחות (פח ע"ב) ד"ה חוץ היא דהא כל מעשי' מחוץ לעיר ע"ש ועי' בק"א על תו"כ פ' מצורע דכ' דלשלח צפור החי' הי' נכנס אח"כ לעיר כדי לקיים ושלח על פני השדה מבואר דס"ל כשיטת התוס' קידושין (נ"א) עפי"ד רש"י דהי' נעשית בחוץ ואח"כ נכנס לעיר וכ"כ בסמ"ג עשין (רלז) דהי' אח"כ נכנס לעיר כדי לשלוח הצפור עיי"ש מבואר מכל האמור דהי' נעשית חוץ לעיר ואם כן בודאי הוה צפורי מצורע חולין. [ולא דמי לפרה אדומה דנעשית חוץ לג' מחנות במתני' פרה (פ"ו מ"ו) ועי' זבחים (קי"ג ע"א) וכ"מ ואעפ"כ מיקרי לכמה דברים שם קודש ש"ה ומטעם דחטאת קריא רחמנא ועי' בחולין (י"א ע"א) ובתוס' שם דלא לכל הדברים מיקרי חטאת. ועי' זבחים (כ') לענין קידוש בפרה ועי' מתני' פרה (פ"ד מ"א) ובר"ש לענין בגד"כ וא"ל מה שאין כן צפורי מצורע כיון דבחוץ נעשית בודאי ליכא עלה שם קדושת קרבן רק הוה חולין גמורין ופשוט) ואפילו לפי"ד רש"י מנחות (פח ע"ב) ד"ה חוץ דהא כל מעשי' נעשית בחוץ בשערי נקנור עיי"ש מפורש דס"ל דלא הי' נעשית חוץ לעיר וכ"כ להדי' רבינו גרשום מנחות (פח ע"ב) דמעשה מצורע נעשית בשער נקנור עיי"ש [ועי' בפי' התוהמ"צ דספרי על ספ"ז פר' חוקת מש"כ לענין אם מעשה מצורע הי' מחוץ לעיר ולא הביא איזה מקומות שהבאתי] מ"מ לדברנו אין נפ"מ כיון דלא נעשית בעזרה מקום כל הקדשים שוב אין זה קדשים. וממקומו הוא מוכרעת דהוה חולין לפי"ד התוס' ד"ה אי עיי"ש ועי' ספרי זוטא פר' חקת (לענין קבלת דם פרה אם הי' בכלי או ביד ועי' תו"י יומא (ב')] ופריך דנלמוד מקבלת דם צפורי מצורע דהי' בכלי ומשני דנין הכשר קודם מהכשר קודש ואל יוכיח צפורי מצורע דלא הוה הכשר קודש ע"כ (רק דנתערבו השורות בדפוס של הוצאת מסורה ועי' בילקוט שמעוני פר' מצורע הובא שם דברי הספ"ז ושם הגירסא נכונה) מפורש דדם דצפור מצורע לא הוה הכשר קודש רק חולין. וגם י"ל דהוה כחולין דהא לא עדיף מעגלה ערופה דכפרה כתיב בה כקדשים ע"ז (כט) וכ"מ ועי' ירושלמי סוטה (פ"ט ה"ו) דעי"ז מיקרי כמו שיש מהן דלמזבח דמי עיי"ש ואף על פי כן כתב התו"י יומא (נט ע"ב) ד"ה וע"ע לחד תירוצא דע"ע אין בה ענין קדשים עיי"ש וכ"כ בתוס' רי"ד קידושין (נז) דדוקא לדיני כפרה איתקשא מה שאין כן לדיני קדושה עיי"ש ועי' רש"י קידושין (נז ע"א) ד"ה ה"ג וע"ע דאין קדוש לא קדושת מזבח ולא קדושת בדק הבית עיי"ש וכ"ש צפורי מצורע דודאי לית בהו איזה צד קדושה ואם כן שוב לא שייך לומר דדמה לא יכשיר מטעם דהקדושה שבה מתנגדת לזה דהא אפילו בע"ע גם כן דמה מכשיר בירושלמי סוטה (פ"ט ה"ו):
כא) והא דכ' הש"ס קידושין (נ"ז ע"ב) על צפורי מצורע אם הי' טריפה דלא חל עליו קדושה כלל ע"כ, י"ל דר"ל דין איסור הנאה לא חלה כלל כמש"כ התוס' רי"ד שם עיי"ש ועי' מש"כ השאילתות פ' מצורע וז"ל ברם צריך צפורי מצורע מאימתי נאסרין משעת שחיטה או משעת לקיחה מי אמרינן משעת לקיחה איקציי' להו למצוותו והוה להו כהקדש ואיתסרי להון אבל המישלחת דמיתעביד לה מצוה אמר רחמנא תישתרי או דלמא הני לאו מיקדש קדישי וכו' ע"כ עיי"ש והא דכ' והוה להו כהקדש ר"ל דין הקדש מחמת מצוה ולא דהוה הקדש גמור. ועי' מש"כ בזה הגליוני הש"ס קידושין (נז ע"א) להגרי"ע ז"ל ומה שמדייק הגרי"ע שם מהשאילתות דמשולחת ניתרת בהשחיטה. והביא שגם כן הוא דעת הר"ש דנגעים (פי"ד מ"ד) בשם התו"כ ולא ראה דברי התוס' רי"ד קידושין (נ"ז) שם דגם כן כך כתב להדי' דהזריקה מתרת עיי"ש ועי' משנה למלך (פ"י ה"א) דטו"ל מש"כ בזה ואכ"מ וכן הא דכ' התוס' רי"ד קידושין (נ"ז ע"א) ד"ה השתא פי' שהרי איסורא מחיים מפני שהוא קודש מכשיר עכ"ל גם כן ר"ל דין קודש מפני שהוא מכשיר ועי"ז אסורה בהנאה. ואין להאריך יותר]:
כב) ויש להעיר מלשון הר"מ ה' טו"א (פ"י הט"ז) בא"ד והואיל ודם קדשים אין מכשיר קדשים שנשחטו בעזרה לא הוכשרו בדם שחיטה וכו'. ע"כ מבואר מלשונו הטהור דדוקא קדשים בעזרה אין מכשר מה שאין כן צפורי מצורע אף דמתקבל בכלי מכל מקום כיון דלא נשחטו בעזרה והוה חולין כמו שהארכתי לעיל שוב מכשיר ולא הוה בגדר דם קודש דאין מכשיר. ועדיפא מינה ראיתי בס' מקור ברוך סימן ב' שהביא ראי' מדברי הר"מ הלז דקדשי במה קטנה מכשיר מדהדגיש הר"מ הלשון "שנשחטו בעזרה" מבואר הא שאר קדשים שאין נשחטו בעזרה כגון במק"ט מכשיר. וכן הביא ראי' מתוס' חולין (ב' ע"ב) ד"ה שמא דקדשי במה קטנה מכשיר עכת"ד ולפי"ד כ"ש דדם דצפורי מצורע מכשיר דהא לא עדיפא מקדשי במק"ט דהוה קדשים ומקבלים את דמו בכלי כמו שהארכתי בסימן א' (אות ג) ואף על פי כן מכשיר כ"ש צפורי מצורע דלא הוה קדשים כלל כנ"ל דאין מכשיר. אמנם לפי"ד לעיל באות (יז) דהא דנקט הר"מ הלשון שנשחטו בעזרה ר"ל שהשחיטה לבד היתה בכשרות משא"כ אח"כ נפסלה ואף על פי כן טהור ולפ"ז נסתר כל הראי':
כג) ועוד יש להביא ראי' מפיהמ"ש להר"מ עדיות (פ"ח מ"ד) דכ' וז"ל אפילו מי שאומר שטומאת משקין דאורייתא משקי' בי' מטבחיי' הלכתא גמירי לה וכמו כן אותן משקין אין מכשירין לטומאה לא הדם ולא המים שמשתמשין באותו מקום וכו' ואמנם היות דם קדשים לא מכשיר סמכוהו לזה שנאמר בדם חולין על הארץ תשפכנו כמים אמרו דם שנשפך כמים מכשיר ולפי שעיקר הכשר הוא ודאי למים וכו' ולמדו שאר ששה משקין לפי שהן דומין למים וכו' ע"כ. והבאתי לעיל מפורש מדבריו ז"ל דס"ל דעיקר הא דילפינן דדם קדשים אין מכשיר זה הוה מטעם ההילכתא מה שאין כן הקרא הוה רק אסמכתא בעלמא והסברא הוא עפ"י מש"כ בב"פ להגרי"ע ז"ל דעיקר הטעם דדם קדשים אין מכשיר הוה מטעם דהוה קודש ובדרש דעל הארץ תשפכנו כמים יצא דם קדשים שאין נשפך כמים זה הוה סימן ולא הסיבה כנ"ל וזה ר"ל הפהמ"ש דעיקר הוה הלכה והדרש דעל הארץ הוה רק סימן ולא סיבה, ולפי"ז דם דצפורי מצורע אף דנתקבלין בכלי ואין נשפך כמים מ"מ כיון דאין בגדר ההלכתא דמשקי' בי' מטבחיי' דכן דהא בחוץ נעשית כמו שהבאתי לעיל מתוס' קידושין (נ"ז) ורש"י מנחות (פח) כת"י וכ"מ ושם לא היתה הלכה כמש"כ הש"ס פסחים (יז ע"א) ובירו' חגיגה (פ"ג ה"א) דמשקי בית מטבחיי' אם יצאו לחוץ מקבלין טומאה ואין דכן אלא במקומן, עיי"ש וא"כ בודאי דם צפורי מצורע אף דנתקבלין בכלי מ"מ מכשיר אפי' אם נימא דיש בהן איזה צד קדושה כמו שהבא' לעיל מ"מ כיון דבמקום עשייתן לא שייך הלכה דמשקין בי' מטבחיי' דכן שוב מכשיר. ובזה נפשטה ג"כ חקירת הס' גא"י אם דם פרה אדומה מכשיר או לא. והאריך בזה אבל לפי"ד הפיהמ"ש בפשטות דמכשיר כמו כל הדמים וא"ל:
כד) ועוד יש להביא ראי' מתוספתא דקרבנות (פי"ג ה"ח) אלו דברים ששוה במה גדולה לבמה קטנה שחיטה בבמה גדולה שחיטה לבמה קטנה וכו' דם מתיר מכשיר ומפגל בבמה גדולה דם מכשיר בבמה קטנה ע"כ וזה צריך ביאור למה לא יכשיר דם במה גדולה הא אין נשפך כמים כדרשת הש"ס פסחים (טז) וחולין (לג) ונתקבל בכלי מתני' זבחים (קי"ב) וכ"מ ואם כן למה מכשיר ובס' חסדי דוד הספרדי שם האריך בזה. ועי"ז רציתי לפשוט מה שחקרתי מכבר אם ההילכתא דמשקי' בי' מטבחיי' נאמרה גם כן על קדשי במה גדולה וקטנה או דוקא בעזרה דבית המקדש ומלשון הר"מ (פ"י הט"ז) מה' טו"א הנ"ל מבואר דדוקא בעזרה משא"כ במקום חוץ מעזרה. ע"ז לא נאמרה ההילכתא ומכשיר ולפי"ז דברי התוספתא דקרבנות (פי"ג ה"ח) עולין כהוגן דהר"מ כתב בפיהמ"ש דעדיות (פ"ח מ"ד) המובא לעיל דעיקר הטעם דאין מכשיר הוה הלכה מה שאין כן הדרש דעל הארץ תשפכנו כמים דם שאין נשפך כמים אין מכשיר זה הוא רק אסמכתא בעלמא ואם כן בבמה גדולה ההילכתא ליכא שם והא דנתקבל בכלי זה אין מועיל שלא יכשיר. לכך שפיר כ' התוספתא דדם קדשי במה קטנה וגדולה שוין זה לזה דמכשירין ונכון. והעירני ידידי הרה"ג מהו"ר יוסף בוים שליט"א מדברי החסדי דוד (פי"ג ה"ח) דקרבנות הפירוש על התוספתא דכ' להדיא דהלכתא דמשקין בית מטבחיי' דכן קאי גם אבמת יחיד עכ"ד. אמנם כד מעיינת שם תראה דעיקר, הוכחת הח"ד הוה דה"ה בבמה גם הדם אין מכשיר משום דזיל בתר טעמא דלכך משקין דבי מטבחייא דכן משום דאין נשפך כמים דנתקבל בכלי ואם כן בבמה דגם כן נתקבל בכלי גם כן אין מכשיר ועי"ז הגיה הגירסא עיי"ש ואם כן לפי"ד הר"מ בפיהמ"ש דעדיות (פ"ח מ"ד) דעיקר הוה הלכה מה שאין כן הקרא דהיינו הטעמא הוה רק אסמכתא בעלמא סימנו כל דבר לידע דדם אין מכשיר ולא תטעה, ולא דהקרא הוה הסיבה. דעיקר הסיבה דאין מכשיר הוה הלכה כנ"ל, ואם כן שוב בבמה דשם לא שייך הלכה כמש"כ הח"ד בעצמו וכ"ת דלכך דם אין מכשיר דהלכתא דוקא נאמרה בעזרה ולא בבמה ז"א דזיל בתר מטעמא משום דנתקבל בכלי עכת"ד ואם כן להר"מ דפי' דעיקר הוה הלכתא והטעמא הוי רק סימן שוב שפיר אמרי' הלכתא לא נאמרה רק בעזרה כלשון הר"מ (פ"י הט"ז) דטו"א משא"כ בבמה אין מכשיר. וא"כ ק"ו בצפורי מצורע דהוה חולין וגם נעשית בחוץ כנ"ל דודאי מכשרת ונכון:
כה) ונפשטא גם כן חקירת המקור ברוך סי' ב' הנ"ל אם קדשי במה קטנה מכשיר אבל קדשי במה גדולה ברור לו דאין מכשיר כמו קדשי עזרה ובמכת"ה אישתמיטתי' התוספתא דקרבנות (פי"ג ה"ח) הנ"ל דמפרש דבין קדשי במה קטנה ובין קדשי במה גדולה מכשרת היפך דבריו דתלה אם טעון כל"ש או לא עיי"ש. וכן לא ראה ד' הר"מ בפיהמ"ש דעדיות (פ"ח. מ"ד) הנ"ל דתלוי עיקר בהלכה ואם כן לפי"ז בבמה קטנה דודאי שם לא שייך הלכה שוב שפיר מכשרת. וכן ראיתי בגור ארי' יהודה שחקר אם דם פרה אדומה מכשרת או לא עיי"ש מה שתלה חקירתו באבנ"ז. וגם כן לא ראה לא דברי התוספתא דקרבנות ולא דברי הר"מ בפיהמ"ש דעדיות הנ"ל דלדבריהם כיון דלא שייך בפרה משקין דבי מטבחיי' דהא נעשית בחוץ לג' מחנות בזבחים (קי"ג) ופרה (פ"ג מ"ו). ועי' פסחים (י"ז) וירושלמי (פ"ג ה"א) דחגיגה דבחוץ למקדש לא שייך שם הלכה דמשקין דבי מטבחייא דכן ואם כן אף דנתקבל בלי מכל מקום כיון דלא שייך שם הלכה שוב מכשרת כמו כל דמים בחולין דעלמא דמכשיר במתני' דמכשירין ויליף בתוספתא שבת (פ"ט) וכן פסק הר"מ (בפ"א) מה' טו"א ופשוט:
כו) ובעיקר דברי הפיהמ"ש דעדיות הנ"ל דכ' דעיקר הוה ההילכתא ועל דרך הדחיי' אמרו בגמרא דדם לבד אין מכשיר עיי"ש יהי' מיושב היטב ק' התוס' פסחים (טז) ותוס' חולין (לג) דהק' דדם חי' ועוף דאין נשפך כמים מחולין (פד) דטעון כיסוי לא יכשיר עיי"ש אבל לשיטת הר"מ בפהמ"ש בפשטות ניחא דתי' הש"ס הוה רק דרך דחויי' בעלמא אבל באמת עיקר הילפותא הוה ההילכתא דאין מכשיר וא"כ דם חי' ועוף אף דאין נשפך כמים מכל מקום מכשיר דהא לא שייך לומר ההילכתא על דם חי' ועוף דמשקי' בי' מטבחי' דכן ולכך שפיר מכשיר כמו שאיתא במתני' חולין (לג) כמש"כ התוס' עיי"ש:
וכן יתיישב שפיר ק' החה"ש המובא לעיל דלמה דם פסול מכשיר כמש"כ התוס' פסחים (י"ז ע"ב) הא כיון דצריך שריפה בזבחים (צב) וכ"כ בצל"ח פסחים (ט"ז) ואם כן שוב לא הוה נשפך כמים ולא יכשיר. וכן הקשה שם מפסחים (כד) דקאמר הש"ס על הארץ תשפכנו כמים מה מים מותר בהנאה אף דם מותר בהנאה ואם כן דם קדשים פסולין דטעון שריפה ואסור בהנאה בתמורה (לג ע"ב) וכ"מ שוב לא הוה דומיא דמים ולא יכשיר ולמה כ' התוס' פסחים (י"ז ע"ב) דדם פסול מכשיר. אבל לשיטת הר"מ בפיהמ"ש דעדיות (פ"ח מ"ד) הנ"ל ניחא שפיר דעיקר הילפותא הוה מטעם הלכה ולא מטעם דאין דומים למים דזה הוה רק אסמכתא בעלמא והוה סימן ולא סיבה ואם כן דם פסולין אם נימא דיצאו מתורת קדשי עזרה היינו דשוב לא הוה משקי בי' מטבחייא ואם כן אין זה בגדר הלכה דמשקי' בי' מטבחייא דכן ושפיר מכשיר אף דאין דומה למים ופשוט. וכן יתיישב ק' האתוון דאורייתא להגרי"ע ז"ל על התוס' ישנים כריתות (דף ד' ע"ב) דדם כיסוי מיקרי אין נשפך כמים וס"ד דאין חייבין עליו משום דם עיי"ש והעיר אם כן שוב לא יכשיר גם כן דעיקר כתבו התוס' פסחים (יז) וחולין (לג) דדם חי' ועוף מיקרי נשפך כמים משום דאין מתקבל בכלי ואם כן כיון דהתו"י כריתות (ד) ס"ל דמיקרי אין נשפך כמים ואם כן שוב יכשיר. אבל לפי"ד הר"מ בפיהמ"ש הנ"ל ניחא דלעולם דם חי' מיקרי אין נשפך כמים כן אית לית להתו"י כריתות לכך הו"א דיפטור מחויב אכילת דם. אף על פי כן לענין הכשר כיון דהלכה דמשקה בי' מטבחייא לא קאי עלי' אף דלא דמי למים בקרא מ"מ מכשיר דעיקר הוה ההלכה ולא הקרא דהוה רק אסמכתא בעלמא כנ"ל וא"ל יותר:
כז) ובעיקר חקירת המ"ב הנ"ל אם דם דקדשי במה קטנה מכשיר או לא. משום דאין מקבלין אותו בכלי שרת עיי"ש טעמו ולפי"ז יש לדון אם גבי אשם מצורע דב' כהנים מקבלים את דמו בזבחים (מ"ז ע"ב) ונגעים (פי"ד מ"ח) ותוספתא שם (לפ"ה) אחד ביד ואחד בכלי. אם הדם דיד של כהן מכשיר. כיון דנתקבל בכלי שוב מיקרי אין נשפך כמים כמש"כ התוס' חולין (לב) ופסחים (טז) או דלמא כיון דאין מקבלו בכלי שרת רק ביד אם כן לא עדיף מכלי חול בבמה ועי"ז חידש המ"ב דאין מכשיר ה"ה דם של אשם מצורע דמקבל ביד גם כן אין מכשיר. אם לא דנימא דיד של כהן מקדשו כמו כל"ש עי' מש"כ בסי' א' אות ג'] כמו שאשכחן ביומא (מ"ח ע"א) נתפזר הקטרת ממלוא חפניו מהו ידו כצואר בהמה דמי ופסולה או דלמא כללי שרת דמי. ועי' בתוס' ובתו"י שם ותו"י שם (מז) שם וכן חידש בעולת שלמה מנחות (דף ד) ודף (כו) דידו של כהן מקדש הקומץ ואף לר"ש דס"ל דקידוש קומץ אין מעכב ועי' מנחות (כו) וכ"מ מ"מ העצם יד של כהן מקדשי' לי' וכזה עי' זבחים (צב ע"ב) לענין צואר חטאת העוף אם ככלי שרת דמי או לא. מבואר אף בלי כל"ש גם כן אשכחן דנתקדשת כמו בכל"ש ועי' ירושלמי יומא (פ"א ה"א) חפניים מהו שיעשה ככלי שרת עיי"ש (ועי' שטמ"ק זבחים (מז ע"א) אות (ל) דמבואר דסכין של שחיטה אף אם הוה כל"ח משום דמעשה השחיטה מקדשת כמש"כ בקה"ש ועיי"ש שהעיר ממנחות (ע"ח ע"ב) והבאתי לעיל סי' א' ועי' תוס' זבחים (מז) וחולין (ג) דכ' להיפך. ואכ"מ] ועי' אבנ"ז או"ח סי' תנ"ח וא"ל יותר ולפי"ז ממילא דם אשם מצורע אף דמתקבל ביד הוה כאילו קבלו בכל"ש ושוב אין מכשיר, כמו שאר קדשים. ועי' תוספתא (פי"ד) דנגעים הובא בר"ש שם (פי"ד מ"ח) היו ב' כהנים מקבלים את דמו אחד בכלי ואחד ביד זה שמקבל בכלי מקבל תחילה וכו' נשפך של יד לא יתן משל כלי משל כלי לא יתן משל יד ע"כ. וכ' הר"ש שם דלהזאה על מצורע צריכין קבלה ביד ולמזבח צריכין קבלה בכלי עי' זבחים (מז) מבואר דקבלת ביד הוה ענין כל"ש דהקפיד התורה דיהי' דוקא ביד ולא הוה כמו שמסתפק הש"ס בזבחים (צ"ב) לענין חטאת העוף מיפסל בה כל"ש או דלא איצריכו לי' עיי"ש מבואר דיד פועלת בעצמותה כמו חפינה ביומא (מח) וכדומה. ועי' בר"ש (פי"ד מ"ו) דנגעים דמחדש דלא חיישינן בחסר אלא אשמן שבלוג ולא השמן שביד ועי' בעו"ש מנחות (ט) מה שתמה עליו ואכ"מ] דדמי למי שקיבל את הדם בכלי ואח"כ נשפך דאם יש דם הנפש חוזר ומקבל עכת"ד והוא בזבחים (לב). מבואר גם כן דס"ל דאפילו יציקה על כפו של כהן הוה גם כן ענין קבלה. כמו קבלה בכל"ש וכ"ש בדם אשם דודאי הוה ענין קבלת כל"ש ויש לדון בזה וא"ל אמנם לפי"ד הפהמ"ש דעדיות (פ"ה מ"ד) הנ"ל דעיקר הוה הטעם דהלכה דמשקי' בי' מטבחייא דכן ואם כן דם אשם מצורע לא גרע יותר ממים ושאר משקי' בי' מטבחיי' דדכן עי' פסחים (חי' ע"א) וא"ל:
כח) והנה הירושלמי סוטה (פ"ט ה"ו) נסתפק אם דם עגלה ערופה מכשיר או לא. ומסיק מדתני ר' חיי' דמה טמא דמה מכשיר. והק' בשי"ק כיון דכפרה כתיב בה כקדשים למה באמת מכשיר הא הוה כמו קדשים גמורים והניח בצ"ע עיי"ש. אבל לפי"ד התוספתא דקרבנות (פי"ג) והפימ"ש דעדיות הנ"ל דאפילו קדשי במה גדולה גם כן אין מכשיר מטעם דהלכה אין שם נאמר רק בעזרה של בית המקדש ואם כן אף דעגלה ערופה הוה קדשים מ"מ הא לא עדיפא מקדשים שנשחטו באותו מקום כה"ג חוץ לעזרה דגם כן אין מכשיר כמו בבמה גדולה וכ"ש ע"ע ופשוט. ועדיפא מינה העירני ידידי האי צורבא מרבנן החוב"ט הרב פישל גלאווינסקי יחי' מפאדעמביץ לפי"ד התוספתא דקרבנות דקדשי במה גדולה גם כן אין מכשיר ואם כן מה הי' הספק של הירושלמי אם דם עגלה ערופה מכשיר וכי עגלה ערופה עדיפא מקדשים והבאתי לעיל בהרבה מקומות דע"ע אין בה עניני קדשים. וגרע יותר מקדשים גמורים בבמה גדולה ומה איסתפיק להו כלל עכ"ד. וי"ל דספיקת הירושלמי הוא כך כמש"כ בפני משה שם כיון דכפרה כתיב בה כקדשים שם וקידושין (נז) וכ"מ אם כן להוי כקדשים עיי"ש ולפי"ז יש לחקור אם הא דעגלה ערופה יש לה לכמה דברים דין קדשים אם לגבי אותו דבר הוה בעצם קדשים או רק דיש לה דין קדשים (וכעי' זה חקרו לגבי שלית של אדם כמותו אם רק יש לו כח משלחו או נעשה עצם ממשלתו כמו ידו ועי' קידושין (מג) לענין אין שליח לדבר עבירה וכ"מ ואכ"מ] ונפ"מ יהי' אם אמרינן דבעצם נעשית קדשים. רק דלענין ששוחטין בנחל איתן התירה התורה שם ואם כן לא עדיפא עכ"פ מקדשי במה קטנה וגדולה דגם כן אין מכשירין אמנם אם נימא רק דיש עלה דין קדשים אבל בעצמיותה הוה חולין אעפ"כ רמי' התורה עלה דין קדשים יש לומר דהתורה רמי' עלה דין קדשים גמורים שנשחטו בעזרה. דלגבי עגלה ערופה בעצמיותה דהוה תולין אין חסרון בעצמיותה הא דלא נשחטה בעזרה. ואם כן כמו דהלכה הי' על כל קדשים שנשחטו בעזרה. ואם כלשון הר"מ (פי' הט"ז) דטו"א דדכן וכיון דעגלה ערופה ג"כ יש עלה אותו דין גם כן לא יכשיר. אף דנשחטו בחוץ, דלגבי חולין אין זה חסרון כלל. וכעי' זה אשכחן בירוש' תרומות הידוע דחולין לא שייך דיחוי ויכולין להקדישו אח"כ. משום דאזי כשהי' חולין לא הי' זה שום חסרון לגבה. וה"ה הכא כיון דהוא תולין אין זה שום חסרון לגבה. וכיון דיש עלה דין קדשים יש עלה דין קדשים שנשחטו בעזרה דדכן. ועי' בתוס' ברכות (כ"ו ע"ב) ד"ה טעה דמחלקי התוס' והרי"ף אם מתפלל תפילה שאין מחדש בה דבר. כגון ששכח להזכיר של ר"ת במנחה אם בלילה משלים דשיטת התוס' הוא דכל עצמו חוזר ומתפלל כדי שיזכיר של ר"ת כיון דבלא זה אין מזכיר למה לו להתפלל עוד הפעם משא"כ שיטת הרי"ף הוא דחוזר ומתפלל עיי"ש שמבואר דמחלוקתן אם לא הזכיר של ר"ח אם הוה חסרון בכל התפלה דשיטת התוס' דלא הוה חסרון בכל התפלה משא"כ שיטת הרי"ף דהוה חסרון בכל התפלה לכך תפלה חיסר תפלה ישלים ואח"ז שמעתי שכבר קדמנו בזה מו"ר הגאון האדיר ר"מ דישיה"ק שליט"א, ועי' ש"ע או"ת סי' (תכב) ובחי' הארכתי בדבר המג"א סי' (קח) לענין ב' ימים ר"ת ובבאר היטב שם ס"ק (טז) שמדמה לשכח יעלה ויבא לשכח להתפלל לגמרי ולפי"ד הנ"ל יש לחלק ועי' צל"ח ברכות (כ"ו) ובמקה"ש שם ואכמ"ל] מבואר אף דהיא חיסר תפלה של ר"ח וישלים תפלה של חול שאין מזכיר של ר"ת מ"מ כיון דבלילה אין צריך שיאמר יעלה ויבא שוב הוה זה תפלה גמורה אף דכבר התפלל אותה תפלה עצמו ביום והוי שפיר השלמה הוא הדין בנידן דידן דעזרה ויש עלה דין קדשים שפיר י"ל דיש עלה דין קדשים גמורים שנשחטו בעזרה דדכן וא"ל יותר וזה יש לתלות בעי' הירושלמי הנ"ל אם דם ע"ע מכשיר או לא עם בעצם נעשה קדשים או רק דיש עלה דין קדשי כנ"ל
וע"כ צריכין לומר כן דעי' פסחים (יז) וירושלמי (פ"ג ה"א) דחגיגה דמסקי' בי' מטבחיי' אין דכן אלא במקומן. ואם כן מה מספקי' לי' להירושלמי בעגלה ערופה הא לא הוי במקומן. וע"כ צריכין לומר כנ"ל דהוה עלה דין קדשים ואם כן לגבי קדשין גמורין אם יצאו בחוץ שפיר מכשיר מה שאין כן חולין, או דיש לומר דהלכה נאמרה על משקי' בי מטבחייא ושישנן בעזרה ולא דהלכה נאמרה על "מקום עזרה" לכך משקי' טהורין. וא"כ כיון דע"ע אף דנעשית בחוץ כיון דיש לה אותו כח כמו קדשים דפנים שפיר הי' הו"א דלא יכשיר משא"כ אם אמרינן דעיקר הלכה נאמרה על אותו מקום דעזרה לבד ע"ז לא שייך לומר דעגלה ערופה יכשיר דהא מ"מ לא הי' במקום הלכה וא"ל ודו"ק. וזה הוה ספיקת הירושלמי, ומדברי הירושלמי הלז יש ראי' דעיקר הוה הטעם "ההלכה" דאם לא כן רק הטעם משום שאין נשפך כמים ואם כן כיון דע"ע נשפך כמים למה לא יכשיר וע' בב"פ להגרי"ע מה שהאריך בזה. וי"ל וא"ל:
כט) בפסחים (טז) אית לי' לשמואל דכן מלטמא טומאת אחרים אבל טומאת עצמן יש להן ורב ס"ל דמשקי' בית מטבחייא דכן לגמרי ועיי"ש טעמיי' אם יש טומאה למשקין מ"ה כ"ע. ולענין הכשר אם תלושין מכשירין מה"ת אז משקי' בי' מטבחייא דדכן תורגמא הדם משום דכתיב על הארץ תשפכנו כמים. דם הנשפך כמים מכשיר דם שאין נשפך כמים אין מכשיר, ותוס' דף (יז ע"ב) שם ד"ה אבל מבואר דבדם אף טומאת עצמן אין להם. וכ"פ הר"מ (בפ"א הל"ו) דפסוהמ"ק, יש לדון האיך הדין יהי' במי כיור וכן כל משקי' דקדשים שנתקבלו בכלי אם מקבל טומאה ומכשירין או לא מי אמרינן כיון דאסור להפסיד מי כיור כמש"כ רש"י זבחים (כ"א ע"ב) ד"ה א"ב בא"ד כיון דקדש להו בכלי שרת מצוה לשומרן כשאר קדשים שלא יפסלו בלינה ע"כ וכ"כ התוס' שם זבחים (כא ע"א) ד"ה מאי עיי"ש מבואר שם דהוה מן התורה עיי"ש וכן מבואר מתוס' זבחים (ע"ו ע"ב) ד"ה לוג דהוא מן התורה עיי"ש ועי' ראב"ד (פ"ד הי"א) מתמורה מבואר דהוא מן התורה ועי' שעה"מ פ"ג מ"ה ק"פ ובס' בית דוד סי' פ"א הביא הרבה אחרונים בענין אם אין מביאין קדשים לידי פסול בפסחים (יג ע"ב) וכ"מ אם הוה מן התורה או מדרבנן. ואם כן להשיטות דהוה מן התורה שוב נימא דכיון דאין נשפך כמים אין מכשיר. או דלמא דשאני מדם קדשים דהתם מתחילת בריאתו הוה אין נשפך כמים דהא תיכף בעת דנכנס בגדר משקה ליקבל טומאה דאותו רגע יש מיד המונע לכך אין מקבל כלל טומאה משא"כ מים כיון דמתחילתו שפיר מקבל טומאה. וכיון דנתקדשה וכי מיגרע גרע ולמה לא יקבל טומאה. ואשכחן בכ"מ חילוק בין החלות החיוב להפקעת החיוב ועי' בתוס' חולין (נא ע"א) ד"ה המוציא ועי' תוס' פסחים (ו ע"א) ד"ה התם וכ"מ. וכעי' זה כ' באו"ש ה' מעה"ק שאכתוב הלאה. וידידי האי צורבא מרבנן החריף ובקי טובא הרב מרדכי יהודה יחי' לובארט העירנו מזבחים (כא) דכ' דמי כיור הוה שם לווי וכל דיש לה שם לווי אין מכשירין כמו שממעט בתו"כ פ' שמיני ואף דמתחילתו בר קבילי טומאה מ"מ עתה דכבר נכנסה לכיור ונתקדשה הקדושה עושהו פנים חדשות כמש"כ המאירי עירובין (ל) דככר של הקדש חשיב פנים חדשות עכ"ד. ויפה העיר אמנם עי' באו"ש ה' מעה"ק (פ"ו ה"ו) דכ' על הר"מ דפסק דכל מימות כשירין להדחת קרביים וכ' על הסוגי' הנ"ל ופלא כיון דכל המימות כשרין אטו גריעי מים שהיו בכיור הלא לא שייך למעט משום שיש להם שם לווי רק מי תותין כמו שמעט בתו"כ פ' שמיני משום דנשתנו בתולדתם משא"כ מי כיור ואדרבה אמרינן בסוכה והאי דקרי לי' מררותא דאגמא משום דמשתכחן באגמא אע"ג דהוה טבעי וכ"ש מי כיור וכ' דהפירוש הוה אם דמקפידין דוקא על מי כיור שוב הוה שם לווי עיי"ש וכזה כתב בספר מקור ברוך סי' ח' עיי"ש אמנם מלשון רש"י שם אין מבואר כן וכן פי' כרש"י ז"ל בקרבן אהרן על תו"כ). ועי' מרכבת המשנה ח"ב שם ג"כ כ' דאדרבה דבכיור לא יפסול שם לווי עיי"ש. ואם כן שוב שפיר יכולין לומר דמכשירין וכבר הארכתי לעיל בענין שם לווי עיי"ש אבל לפי"ד רש"י והק"א הנ"ל שפיר העיר וכן לפי"ד הר"מ (בפ"א) מה' טו"א דכל שיש לה שם לווי אינו מקבל כלל טומאה ואם אמרינן דמי כיור חשיב לשם לווי לפי"ד רש"י וק"א הנ"ל גם כן מי כיור אין מק"ט: