בכורי אביב (רוטנברג)· רבי משה רוטנברג
סימן א
בענין קבלת דם בכלי
א) זבחים פ"ד ע"א בתוס' ד"ה הניתנין כתבו בהא דס"ל לר' שמעון נשפך דמה לא תרד. ומיהו צ"ע כי שמא בנשפך הדם ונאבד קודם קבלה לא יאמר ר"ש לא ירדו בשביל שחיטה לבדה אלא בנשפך מן הכלי ונאבד אחר קבלה וכו' ע"כ והקשו המפורשים בזבחים ק"ח מהא דקאמר שם בש"ס קבלה בכלי חול א"נ וכן בדף קי"א ע"ב דלר"ש לא ירדו אף דהקבלה נעשה בפסול מ"מ לר"ש לא ירדו והניחו בצ"ע:
ב) ונראה לענ"ד ליישב עפי"ד הש"ס זבחים (כה) דם שנשפך מן הצואר על הרצפה ואספו פסול, ויליף לה מהקרא דם מהפר יקבלנו עיי"ש. ויש לחקור עפי"ד זבחים (פד.) הנ"ל אליבי' דר"ש, אם נשפך מן הצואר על הרצפה ואספו אח"כ ואם עלה אח"כ ע"ג מזבח היאך הדין אם ירד או לא. והחקירה הוא כך אם הפסול דלא הי' תיכף מהפר הוה כמו שאר פסולין וחשיבה קבלה, רק דאותה קבלה יש ענף פסול אבל שם קבלה עלה וא"כ הוה כמו פסולין שלל"ש ופיגול וכדומה דהדין דלא ירד בזבחים (פד.) וכ"מ, או דאם חסר אותו תנאי דתיכף דם מהפר הוה חסרון בעצם קבלה ולא הוה כלל קבלה וא"כ הוה כמו נשפך דמה קודם קבלה דתרד אפילו לר"ש עפי"ד התוס' הנ"ל וכזה חקר בלקוטי הלכות בזבחים (פד) אליבי' דר"י דנשפך דמה תרד היאך הדין דאם נשפך על הרצפה ואח"כ אספו אם תרד או לא עיי"ש, ועפי"ד יתברר היטב דבריו ז"ל, ועי' מש"כ (בסי' ב' אות כח) ובכתובות (יט:) תנאי מילתא אחריתי הוא. אף דעי"ז השטר נפסל מ"מ הוה דבר חוצי' לה. וזה הסבר דב"ה בגיטין (פא.) אף שנתנה לה על "תנאי" ולא נתקיימה התנאי לא פסלה מן הכהונה ואכ"מ:
ומכבר הראתי דברי התוס' פסחים דף ס"ה ד"ה שמא לא נתקבל בכלי בא"ד ונראה לר"י דה"פ שמא לא נתקבל בכלי ואסור לעלות דם פסול ע"ג מזבח כדמוכח בכמה דוכתא דדוקא אם עלו בדיעבד לא ירדו וכו' ע"כ מבואר מפשטות סגנון התוס' דקאי אליבי' תרוויי' גם לר"י כדקאמרי לי' רבנן שמא לא נתקבל בכלי ואעפ"כ כתבו התוס' דדוקא אם עלו בדיעבד לא ירדו אף דהכא חיישי' שמא לא נתקבל בכלי מבואר כה"ג אף לר"י היכא דנשפך ע"ג הרצפה ואח"כ אספו וזורקו דכשר מבואר דאין זה פסול בעצם קבלה. דאל"כ למה לי' להתוס' לינחות למחלוקת וגם לא ידענא האיך רבנן דהכא ס"ל לענין נשפך דמה דקא סתמו בתוס' דבדיעבד לכ"ע לא ירדו ועי' חולין נ"ו ע"א ד"ה נבילות דכ' התוס' כיון דלר"נ מטהרת לא הי' לומר נבילות אף דר"י ס"ל כן. וכ"מ מבואר כן וא"כ מה להם להתוס' לינקוט זה הגם דיש לדחות מ"מ דמות ראי' יש עיי"ש ונפשטא חקירת הגאון ז"ל וחקירותינו:
ג) והנה בהא שכתבו התוס' זבחים פ"ד הנ"ל היכא דנשפך דמה קודם קבלה דתרד אף לר"ש פשוט דזה דוקא היכא דנשפך דלא תבא לידי קבלה לעולם משא"כ אם בין שחיטה לקבלה העלה אימורים ע"ג מזבח דאז בפשטות לא ירדו. וכן מדויק לשון התוס' דנקטו וצ"ע כי שמא בנשפך הדם ונאבד קודם קבלה לא יאמר ר"ש דלא תרד מה להם להאריך בלשונם לנקוט סתמא דאם העלה קודם קבלה דאז תרד לר"ש, כל זמן שעדיין לא קבל [ועי' תוס' מעילה (ב.) ד"ה שחטן]. מבואר מזה דבכה"ג דאיתא לדם וראוי לקבלה דאז אף ר"ש מודה דלא תרד ויש להביא ראי' ג"כ לפי"ד התוס' זבחים פ"ג ע"ב לענין אימורי קק"ל שהעלן קודם זריקת דמן דלא ירדו דזה הוה אף לר"י עיי"ש אף דר"י ס"ל דנשפך דמה תרד משום דלא הי' זריקה שאני הכא דיכול לזרוק כמש"כ הש"ס דף פ"ה שם ועי' בשטמ"ק שם דג"כ כך כתבו וא"כ דון מינה ומינה דלר"ש בלי ספק דאם יכול לקבל דאז אף קודם קבלה לא תרד כמש"כ התוס' ושטמ"ק לר"י קודם זריקה ועי' מנחות מ"ו וע"ב לענין עומד לזרוק וחולין פ"א וכ"מ:
ד) ולפי"ז ניחא שפיר דבאמת יש לדקדק בהא דזבחים ק"ת וקי"א קבלה בכל"ת" א"ב דלמה לא נקט לישנא דשגור בכולא תלמודאי לענין דין דלא ירדו מע"ג מזבח נשפך דמה" דלר"י תרד ולר"ש לא תרד ולמה נקטו לישנא קבלה בכל"ח. ולא ראיתי מי שהעיר בזה אבל מזה נראה דאדרבה לא דקשה על דברי רבותינו בעלי תוס' מש"ס מפורש כמו שהק' המפורשים רק אדרבה מטונך דדוקא נקט הש"ס קבלה בכל"ח דאז הדם בעין ויכול לקבל ואף דזה מיקרי נשפך מן הכלי על הרצפה מ"מ הא כבר כתבתי לעיל דאם נתקבל אח"כ דאז לא תרד וא"כ שוב ראוי לקבל אף דפסול. הא כתבו התוס' (מעילה ד') דבקבלה אין איסור פסולין וכן מבואר מתוס' פסחים ס"ה הנ"ל דנקטו דוקא דאסור לעלות ע"ג המזבח ולמה לא כ' פשוט דאסור מיד לקבל מבואר דזה מותר אף דפסול דהא חיישינן שמא לא נתקבל בכלי ועי' תמורה ד' ו' ע"ב רי"א אף קבלת הדם ואין להאריך. וא"כ שפיר מודה ר"ש דלא תרד אף דלא נתקבל משום דראוי לקבלה לכך שפיר קאמר הש"ס קבלה בכלי חול א"ב דלר"ש לא ירדו משא"כ התוס' זבחים פ"ד הנ"ל דמיירי דנשפך קודם קבלה ואין ראוי לקבלה ע"ז שפיר כ' דצ"ע אי מודה ר"ש בזה דירד. ודוקא הדגיש התוס' קבלוהו פסולין דלא חזו לקרבן צבור משא"כ שאר פסלות כגון קבלה בכל"ח שפיר ס"ל לר"ש דלא תרד. אף דאח"כ אם באה לזרוק אין יכול מחמת פסול דנשפך על גבי קרקע כיון דמ"מ אם אח"כ העלה דלא תרד שוב שפיר מיקרי ראוי ועדיין צ"ע בזה מזבחים פ"ה דאם בא לזרוק ומעילה דף ז' ע"ב גבי אם העלה קודם זריקת דמו של שני דתרד ויש לדחות ואין להאריך:
ה) על כן נראה ליישב דבמצות קבלת דם יש ב' מצות (וגדרים א) עצם הקבלה דצוותה התורה דהדם יתקבל בכלי ולא יזרקנו מהצואר ולא מחמת דיקבל קדושה מהכל"ש. עי' זבחים מ"ז: ב' כהנים מקבלים את דמו אחד ביד ואחד בכלי וכו' וכן קבלת פרה הי' ביד. במס' פרה פ"י. בספרי פ' חקת הובא בתו"י יומא ד' ב' לחד תירוצא עיי"ש. מבואר מזה דעצם קבלה הוה רק שלא יזרקנו מהצואר דאם מחמת דיתקדש מהיכא יכול להתקדש מיד של כהן [ואין רצוני עתה להכניס בזה שכ' בס' חבצלת השרון לענין שחיטה להשיטות דהי' כל"ח אעפ"כ נתקדשת מחמת עצם הפעולה דשחיטה והביא משטמ"ק זבחים מ"ז עיי"ש) וגם בבמה הי' צריכין כלי דעיקר קבלת כלי ילפינן לה מוישם באגנות בזבחים צ"ו ומנחות פ"ב וזה הוה בעולת סיני דלא הי' אלא במת יחיד דלא עדיפא משבעת ימי המלואים כמש"כ התוס' ע"ז ל"ד ושטמ"ק בכורות ד' ע"ב וכן מבואר מרש"י שם ד"ה מעיקרא לא שלא הי' יכול כל אחד לעשות מזבח ולהקריב בכורות דחובות לא קרב בבמת יחיד ע"כ וזה קצת ראי' דבמת סיני לא הי' במת צבור וכ"כ בטו"א חגיגה ו'. ועי' במכילתא פ' בא אות ע"ה אשר בסף מגיד וכו' אין סף וכו' אלא אסקופא וכו' דבר"י ור"ע אומר אין סף אלא כלי ונפ"מ לענין במה אם צריך כלי וכן הוא בירושלמי פ"ט דפסחים ה"ה בסגנון אחר עיי"ש. ועי' רש"י שמואל א' י"ד ל"ב ויאכלו על הדם פירש"י רבותינו בשחיטת קדשים אמרו שהיו מקדישים אותם שלמים ואוכלים אותם קודם זריקת הדם הוא שאמר ויאכלו על הדם אכלו ועדיין הדם במזרק מפורש דאף בבמה קטנה טעון כלי מכל זה שמעינן אף דבגד"כ וכל"ש לא הי' בבמ"ק בזבחים קי"ב מ"מ קבלת דם בכלי היו צריכין מבואר דדין קבלה אין זה מחמת דין כל"ש רק מחמת עצם מצות קבלה. וגדר ב) הוה מחמת קדושת כל"ש כדי שהדם תתקדש עי' בסוטה י"ד ע"ב. דם אע"ג דקדישתי' סכין בצואר הדר מקדיש לי' בכל"ש וכו' מפורש דדם צריך שתתקדש בהכל"ש מחמת שיתוסף בה קדושה יתירה עיי"ש וכן מבואר ברש"י זבחים י"ג ע"ב ד"ה אלא בא"ד הדר בעי "לקבולי וקדושי" בכלי עיי"ש [ובדברי התוס' מנחות י"ד ע"ב דמבואר להיפך יבואר בע"ה הלאה):
ולפי"ז ממילא ניחא קושית המפורשים על התוס' דכ' דהיכא דנשפך קודם קבלה לא יאמר ר"ש דלא ירדו ואילו בש"ס קאמר קבלה בכל"ח א"ב דלר"ש לא תרד דדוקא נקט התוס' דנשפך קודם קבלה ונאבד דלא הי' קבלה כלל לכך שפיר אף ר"ש מודה דתרד משא"כ בההוא דש"ס קבלה בכל"ח דמ"מ הי' קצת קבלה בגדר א' מחמת עצם קבלה אף דמעכב בדיעבד מ"מ לענין לא ירדו ס"ל לר"ש דלא תרד כמו בנשפך אחר קבלה דליכא דם כלל משא"כ ר"י לית לי' וס"ל דתרד [והא דכתבו התוס' דקבלוהו פסולין דלא חזו לעבודת צבור דתרד יש לחלק בין כל"ח כמו שמחלק הש"ס זבחים (סט.) אין קידוש בכל"ש במנחה בבמה, א"כ אין זה אותו קמיצה א"כ ה"נ אין זה אותו קבלה כמו שהאריך בזה בטה"ק שם עיי"ש]:
ו) ובעיקר דברי התוס' י"ל מירושלמי פסחים פ"ז ה' ז' מתניתא בשנטמא משירד לאוירו של כלי אבל אם נטמא עד שהוא מלמעלן נעשה כמקבל מים ע"כ מבואר מהירושלמי דדם קודם קבלה אין חשובה דם קודש רק הוה כמים לכך אף דאמרינן דציץ מרצה על טומאה עיי"ש בירו' ומנחות כ"ה ופסחים ט"ז וכ"מ ואעפ"כ היכא דנטמא קודם קבלה אז לא אמרינן דהציץ מרצה משום דהדם אין שם דם קודש עלה רק כמים בעלמא ומקבל מים וא"כ היכא דנשפך קודם קבלה זה שפיר גרע יותר מנשפך דהוה כאילו אין לה כלל דם ובכה"ג אף ר"ש מודה דתרד ונפ"מ ג"כ לשחיטה יבישתא בחולין ל"ג השוחט ולא יצא ממנה דם דתרד מטעם דהוא עצמו לדם הוא צריך בחולין כ"ט דזה גרע יותר מנשפך דלא הי' לה כלל דם. ומ"מ בכלי חול ר"ש מודה דהוה רק חסרון בקדושה לפי דבריו דלעיל אבל בעצם קבלה שפיר עשה וקיבל כנ"ל ועי' זבחים צ"ו ע"א ניתז יון הצואר על הבגד אין טעון כיבוס ומפרש הש"ס דזה מיקרי אינו ראוי להזאה מפורש דקודם קבלה מיקרי אינו ראוי להזאה וכן פסק הר"מ פ"ח מה' מעה"ק ה"ו ג"כ קצת סייע לדברי התוס' ודו"ק:
א) ויש להביא ראי' לדברינו משטמ"ק זבחים מ"ז ע"א ע"א בענין אם סכין של שחיטה צריך להיות כל"ש או לא וכ' בא"ד וז"ל וא"ת כיון דגלי קרא בשחיטה דבעי' כלי מויקח את המאכלת [בחולין ט"ז ע"א] א"כ מניין לנו לומר שלא יהא אותו כל"ש מידי דהוה הקבלה דבעינן כל"ש משום דגלי קרא וישם באגנות בעולת סיני וי"ל דודאי מוישם באגנות נפ"ל כלי לאפוקי שלא יקבל ביד אבל שיהי' כל"ש לאו מהתם נפקא אלא מדכתיב ועשית מזרקותיו וכו' אבל גבי שחיטה מי כתיב ועשית סכיניו ע"כ. מבואר דיש קבלה בכלי כדי שלא יקבלנו ביד וזה נפקא מהקרא וישם באגנות ולא דעי"ז יצרוך כל"ש וא"כ בבמה צריך כלי דהתם לא הי' כל"ש והפסוק ועשית מזרקותיו אינה קאי על במה רק על ביהמ"ק דהקפידה התורה שיהי' כלים מיוחדים לעבודה וכהנים ומשמשים מיוחדים כמו שכ' בסה"מ להר"מ מ' ל"ג והחינוך מ' צ"ט וזה הוה כבוד של מעלה ועי"ז מעכב וג"כ נעשה כדי שיתקדש הדם בכל"ש וזה הוא כדברנו קבלת הדם וקידוש הדם בכל"ש:
ח) ואגב יתיישב שפיר דברי הרמב"ם ה' מעה"ק פ"ד ה"ז כל הזבחים אין שוחטין אותן לכתחילה אלא בסכין מכלי שרת ואם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין אפילו בקרומית של קנה כשר וכ' הכ"מ דהר"מ ס"ל דאפילו כלי אין מעכב בדיעבד וע' בלח"מ דכ' ג"כ דהא דילפינן כלי מויקח את המאכלת היינו לכתחילה אבל בדיעבד אין מעכב כן הוא שיטת הר"מ עיי"ש, וראיתי שהערו על דברי הר"מ ז"ל למה כל"ש דקבלה מעכב בדיעבד ובסכין של שחיטה אין מעכב בדיעבד הא תרווי' מזאת התורה יליף בזבחים צ"ח ומנחות פ"ב מוישם באגנות ומויקח את המאכלת. וממנ"פ או תרוי' לעכבו או תרווייהו לא לעכבו ועי' בר"מ ה' מעה"ק פי"ח הי"ז דפסק הר"מ דכל"ש בקבלה מעכב עיי"ש. אבל לפ"ד השטמ"ק זבחים הנ"ל ניחא שפיר דודאי מויקח ילפינן רק דבעינן כלי ולא דבעינן כל"ש לקבלת הדם, וכ"ש ילפינן לה מועשית מזרקותיו וא"כ מהתם שפיר שמעינן ג"כ דמעכב כל"ש לכן שפיר פסק דבקבלה מעכב כל"ש משא"כ סכין של שחיטה ילפינן לה רק מויקח את המאכלת ולא כתיב ועשית סכיניו כמש"כ בשטמ"ק הנ"ל וזה הוה רק דין דלכתחלה כמו שפסק דאפילו כלי גם כן אין מעכב בדיעבד כמ"ש הכ"מ ולח"מ ודין דלכתחלה הוה רק משום כיון דהשחיטה הי' בבהמ"ק היו מהדרים ועושין גם כלים מיוחדים וכל"ש לשחיטה כמו לשאר עבודות אבל בדיעבד בודאי אין מעכב ועי' יומא ל"ט גבי קלפי דפריך וליקדשי' עיי"ש דהי' צריך להדר ולקדש ופשוט:
ט) ובדברי הירושלמי פסחים המובאים בדברינו דדם קודם קבלה חשוב כאילו הוה מים ולא הוה כלל דם. יתיישב שפיר ק' חלקת יואב יו"ד סי' ב' דהקשה כיון דבבידקא דמיא ובכח ראשון הוה כח גברא. א"כ האיך שחיטה כשירה בזר ובנשים בזבחים ל"ב ובכ"מ הלא הזר הוא המקבל כיון דנותן הוורידין בכלי כמבואר בש"ס זבחים כ"ה וא"כ בשעת זביחה הוה כהסיר הדף והדם בא מכח הזר אל תוך הכלי א"כ למה יועיל מה שהכהן אוחז במזרק עיי"ש מה שתירץ:
אבל לפי"ד הירושלמי שפיר דהא דהוורידין היה נותן בתוך כלי כתב שם רש"י דלאו תוך רק על אוירו של כלי עיי"ש. וא"כ כיון דנותן רק על אוירו של כל"ש הוורידין ובהסרת הדף דמעכב הדם לצאת דהוה מכח זר זה עדיין לא מיקרי דם קודש רק תיכף בשעה שהוא יורד לתוך אויר הכלי דאז נתקדשת ונעשה דם קודש וראוי לזריקה והוה שינוי גמור איכותי וא"כ עיקר הגורם הוה הכל"ש ובזה לא גרם הזר מאומה דהא הכהן הי' אוחז הכלי בידו הימני בזבחים י"ד ומנחות י' ועיי"ש דף ז' ולא הוה כלל כחו דזר ולא דמי לבידקא דמיא בסנהדרין מ"ז ושוחט במוכני בחולין ט"ז דהתם עיקר הוה הפועל השחיטה ודשקיל בידקא דמיא ועל זה אתה מחייבו משא"כ בנ"ד דעיקר קבלה נעשית בכל"ש ומקודם לא הי' כלל דם ואפילו אינו ראוי לזריקה מיקרי בזבחים צ"ג דם קודם קבלה ופטור מכיבוס. לכך מותר בזר. ובעיקר הדבר עי' שבת (ד' צ"ג) וזבחים (כ"ד) ותוספתא (פ"א דקרבנות) לענין זר ואבן דמסייע לכהן בעבודה עיי"ש ואין להאריך]:
י) בסוטה י"ד ע"ב קאמר שם הש"ס ונותנו לתוך כל"ש מיקדשו למ"ל הא קדשה חדא זימנא מידי דהוה אדם דם אע"ג דקדישתיה סכין בצואר בהמה הדר מקדיש לי' בכל"ש ה"נ ל"ש. וכתב רש"י ז"ל ד"ה הדר מקדיש לי' בכל"ש שמקבלו בכל"ש כדכתיב וישם באגנות ע"כ. מבואר דהקבלה נעשית בשביל שתתקדש בכל"ש. והכל"ש מקדשו. ויש להעיר על דברי התוס' מנחות י"ד ע"ב ד"ה שחיטה וזריקה תרווייהו הן פ"ה שהשחיטה מקדשת את הדם ואמרינן בסוף פירקין דבא לקדש כבא להתיר דמי וא"ת קבלה נמי מקדשת את הדם בכל"ש לאו פירכא דדם סכין מקדשי' לי' כדאמר בסוף פירקין עכ"ל. מפורש התוס' דס"ל דעיקר קבלה נעשית רק בשביל שלא יזרקו מן הצואר ולא מחמת קידוש כלי שרת כדי שיתקדש כמו בבמה כמו שהארכתי באות ה' וזה היפך מש"ס מפורש דגם קבלת כלי מקדש את הדם חוץ מקידוש הסכין כמו גבי מנחה עיי"ש:
יא) ונראה לומר עפי"ד רש"י מנחות ק"א ע"א ד"ה דמכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפרק לאחר שקידש בכלי שרת ואפילו בהמת בעלת מום שנאמר בה פדיון לאחר שקידשה בכל"ש כגון ששחטה לא אשכחן בה פדיון ע"כ ורש"י לשיטתי' בסוטה י"ד ע"א דסכין של שחיטה הוי כל"ש ועיי"ש בפי' ר"ש משנ"ץ וחולין ב' ובתוס' שם וזבחים מ"ז ובתוס' שם ואכ"מ] מבואר מדבריו ז"ל דהא דמבואר במנחות ט"ז וסוטה י"ד דדם קדוש ע"י שחיטה אין הפירוש דדם לבד נתקדש משא"כ כל הקרבן אין ניתוסף שום קדושה יתירה ע"י שחיטה שתבא מקדושת פה לקדושת הקרבה רק ע"י הזריקה משא"כ השחיטה אין פועלת מאומה. זה אינו רק דהשחיטה פועלת הרבה בעצם הקרבן וסכין מקדש כל הבהמה לכך שפיר קאמר הש"ס דמכל"ש לא אשכחן דמיפרק משום דמיקרי דכל הבהמה היתה בכל"ש ונתקדשת בכל"ש ושוב מכל"ש לא אשכחן דמיפרק מה שאין כן אם אמרינן דסכין כל"ש דשחיטה אין פועלת ומקדשת את הקרבן א"כ שוב למה בהמה בעלת מום דנשחטה לא יהי' לה פדיון הא לא נתקדשה רק הדם וא"כ הי' לנו לומר דדם לבד לא יהי' לה פדיון ועי' חולין ל"ה ע"ב למישרי דמן דפסוהמ"ק בהנאה הוא דאתא עיי"ש משא"כ כל הבהמה תפרוק שפיר מדכתב רש"י דכל הבהמה אין לה פדיון מבואר דס"ל דהסכין כל"ש מקדש כל הבהמה בכללות וכיון דדם ג"כ הוא בחלק הקרבן ג"כ יחד נתקדשת עם שאר בשר ועי' מנחות ק"ד ע"א ובתוס' שם ושבת ע"ז ובתוס' שם ומעילה י"ז ובתוס' שם אם דם חשוב כבשר עיי"ש ואין להאריך בזה. וידוע דברי התוס' כריתות י"ג ע"ב ד"ה ארבע דקודם זריקה יש לה פדיון עיי"ש ואכ"מ]. לכך שפיר אח"כ כשנתברר חלק גבוה דהיינו דם מחלק בעלים דהיינו שאר בשר צריך קדושה מיוחדת כמש"כ רש"י זבחים י"ג דלכך הקשו קמיצה לשחיטה מפני שמברר חלק גבוה מחלק בעלים כמו כן גבי דם דמתברר מחלק בשר דהיינו שיריים עיי"ש לכך שפיר מדמי הש"ס זבחים י"ד וסוטה י"ד קרבן למנחה דהוה דומה לדומה:
יב) והנה בהא דמנחות ט"ז ע"ב וי"ד ע"ב דקאמר הש"ס דשחיטה הוה מתיר כמו זריקה דזה פשוט דמתיר לא שייך לומר רק על דבר דמתיר עצם הקרבן בהקרבתו ובאכילתו לבעלים כלשון מתיר דמתיר אותו דבר שבא בשבילו לכך שפיר קאמר הש"ס דזריקה הוה מתיר משום דמתיר אימורים לגבוה ובשר לבעלים במעילה ט' וכ"מ ופועלת בעצם לכך ג"כ שחיטה מיקרי מתיר עי"ז דפועלת בעצם כל הקרבן דמקדש את הקרבן משא"כ קבלה לא שייך לומר דליקרי מתיר דהא אינו פועלת בעצם הקרבן רק דהוה הכשר זריקה כמש"כ רש"י מנחות י"ד ע"ב ד"ה קבלה וכו' דאינו אלא לצורך זריקה עיי"ש וא"כ אינו פועלת בעצם הקרבן מאומה לכך לא מיקרי שם מתיר ועי' זבחים ק"י ע"א קומץ מהו שיתיר כנגדו בשיריים מישרא שרי או מיקליש קליש וקאמר דאליבי' דר"מ דס"ל במנחות (ט"ז) דמפגלין בחצי מתיר דס"ל ודאי דמישרא שרי. מבואר מזה כיון דר"מ ס"ל דחצי מתיר יש לו אותו כח דיכול לפגל בזה וא"כ ע"כ ס"ל דחצי מתיר יש לו שם מתיר וא"כ ע"כ ס"ל דג"כ יש לו "כח" מתיר דהיינו דעכ"פ חצי מנחה מישרא שרי דאל"כ דחצי מתיר אין מתיר כנגדו בשיריים שוב ע"כ אין שם מתיר עלה דהא עיקר שם מתיר הוה פירוש דפועלת בעצם הקרבן כיון דאתה אומר דחצי מתיר אין פועלת בעצם המנחה עכ"פ להתיר חצי' שוב אין שם מתיר עלה ושוב אין יכול לפגל לכך ברור להש"ס דלר"מ כיון דס"ל דמפגלין בחצי מתיר מבואר דס"ל דלחצי מתיר ג"כ יש לו שם מתיר לכך מישרי שרי ודוק. וזה כדברינו דעיקר מתיר היינו דפועלת בעצם בקרבן לכך שפיר קבלה דאין פועלת בעצם הקרבן רק דהוה לצורך זריקה כמבואר בכ"מ לכך לא מיקרי מתיר:
יג) ואל תשיבני מתוס' זבחים (פ"ד ע"א) ד"ה בניתנין דכ' בסופו דלר"ש אף בנשפך דמה לא ירדו מ"ה קודם קבלה מודה דירדו מע"ג המזבח לכאורה מבואר דקבלה מועלת בעצם הקרבן כמ"ש בטה"ק שם. וכן מזבחים (פ"ז) לענין כל"ש מהו שיקדש פסולין עיי"ש ברש"י ובתוס' דמבואר לכאורה דפועלת בעצם הקרבן כמו שהעיר בחבצלת השרון. ז"א דהתם הפירוש דאם יתקבל שוב ראוי לזריקה ואמרינן עומד לזרוק כזרוק דמי משא"כ קודם קבלה עי' תוס' חולין פ' ע"ב. לכך שפיר קודם קבלה מודה ר"ש דתרד משא"כ אחר קבלה משום דראוי לזריקה ועיקר הפעולה הוה הזריקה ולא עצם קבלה וכן בדף (פ"ז) עיי"ש וכן במעילה (ה') למ"ד היתר זריקה דלאחר קבלה יוצא מידי מעילה עיי"ש ברש"י ותוס' דכ' דעיקר הטעם הוה מחמת דראוי לזריקה ועומד לכך כלשון הש"ס היתר זריקה דאל"כ לנקוט היתר קבלה כמו שהעיר התוס' שם (ה' ע"א) למ"ד היתר שחיטה אבל לא דעצם הקבלה פועלת בעצם הקרבן ואין להאריך יותר):
יד) ולפי"ז ממילא יתיישב הקושי' מסוטה (י"ד) על התוס' (מנחות י"ד) דהש"ס בסוטה קאי על הדם אם נתקדשת או לא ע"ז שייך שפיר לומר דהדם בהקבלת כלי שרת נתקדשת אף דכבר נתקדש הדם בשחיטה לכך קאמר דם אע"ג דקדישתי' סכין וכו' הדר מקדיש לי' בכל"ש משא"כ התוס' מנחות הנ"ל דקאי אם קבלה הוה מתיר או לא משום דאמרינן (במנחות ט"ז) דבא לקדש כבא להתיר וא"כ קבלה נמי דמקדש א"כ גם כן להוי מתיר לכך שפיר הק' מה קאמר הש"ס דשחיטה הוה מתיר משום דבא לקדש משא"כ קבלה הא קבלה נמי מקדש הדם. ע"ז תירצו דדם סכין מקדשא לי' ר"ל דלא דמי לשחיטה משום דדם כבר נתקדשה בשחיטה וא"כ למה צריכין עוד קידוש ע"כ משום דזה הוה חלק גבוה וצריך קידוש מיוחדה א"כ שוב אין אותו קידוש רק בשביל דם וא"כ אין עלה שם מתיר דאין פועלת בעצם הקרבן. ונכון
טו) ולפי"ד יתיישב ג"כ דברי רש"י ז"ל סוטה (דף ו' ע"ב) ד"ה קדש הקומץ בא"ד קמיצה מתוך כל"ש כנגד שחיטה שהסכין של כל"ש מקדש את הדם וכו' ע"כ וכ"כ רש"י (זבחים י"ג ע"ב) ד"ה אלא בא"ד אע"ג דקדישתי' סכין בצואר בהמה הדר בעי לקבילי' ולקידשי' בכלי זימנא אחרינא ע"כ מפורש דרש"י סבירא ליה דהפשט דהגמרא סוטה הנ"ל הוה פירוש הדר בעי לקדשי' הוה ממש קידוש דתתקדש בכל"ש וא"כ סתירת רש"י על עצמו דרש"י (מנחות י"ד ע"ב) ד"ה בשעת וד"ה קבלה מבואר דקבלה אין מקדש הדם כמש"כ שם התוס' אבל לפי"ד ניחא דרש"י זבחים וסוטה קאי על עצם קבלה אם מקדש או לא ע"ז שייך שפיר לומר דתתקדש בכל"ש בהקבלה משא"כ רש"י מנחות דקאי אם קבלה הוה מתיר עי"ז דאמרינן דבא לקדש כבא להתיר ע"ז שפיר אמרינן דאין מתיר דהקדושה הועילה רק על הדם לבד ולא על כל הקרבן לכך אף במקדש שפיר לא הוה מתיר ופשוט:
טז) וגם לדברינו דלעיל מובנים היטב דברי הריטב"א חולין (ד' ג') בענין אם סכין של שחיטה היה צריך להיות כל"ש ומסיק אבל המחוור יותר דסכין דמוקדשין היה כל"ש לקדש הדם קצת ומיהו לפי שאין השחיטה מעכב שהרי כשרין בזרים ופסולין אינו גומרת קדושת הדם לגמרי עד קבלתו ומסיק דסכין של שחיטה היה קצת כלי שרת לכך הכא אף רבי מודה דעושין כל"ש של עץ ע"כ [במנחות כ"ח ע"ב וכ"מ,] וזה צריך ביאור. ממנ"פ או דסכין של שחיטה הוה כל"ש וא"כ שוב הי' צריך לקדש כמו שאר כל"ש והי' צריך להיות קדושה גמורה או דסכין הוה כלי חול וא"כ שוב לא לקדש כלל אפילו התחלת קדושה ג"כ לא להוי מה זה החיצוי ובשלמא לפי"ד השטמ"ק זבחים (מ"ז אות ל') דמבואר דעצם פעולת השחיטה מקדש הקרבן שפיר יכולין קצת לחלק בין תחילת קדושה ובין דגומר הקדושה משא"כ הריטב"א דס"ל דכל"ש דהיינו הסכין מקדש שוב מה שייך לומר ע"ז דמקדש תחילת קדושה. ובעיקר דברי השטמ"ק כבר העיר בתבה"ש ממנחות (ע"ח ע"ב) סכין עדיפא מכל"ש דמבואר דסכין מקדש:
יז) אבל לפי"ד רש"י מנחות (ק"א) המובאים לעיל בדברינו ניחא דסכין מקדש כל הבהמה ובתוכם נכלל ג"כ הדם דזה הוה קדושה כלליות בקרבן כנ"ל לכך הדם אין לו קודם קבלה בכל"ש יותר חייס וקדושה מכל הקרבן לכך שפיר כתב הריטב"א ז"ל דאין נפסל ביוצא דלא עדיף משאר קרבן קודם זריקה דמחלוקת בין ר"י לר"ל אם נפסלין ביוצא או לא בזבחים (פ"ט) ע"ב) ועי' מנחות (מ"ו ע"ב) ומש"כ כיון דשחיטה כשרים בזרים ובנשים לכך אין גומרת קדושת הדם. ר"ל כיון דבזבחים (י"ד ע"ב) וסוטה (י"ד ע"ב) מקשינן מנחה לזבח. ועי' תוס' סוטה (י"ט ע"א) דכ' דזר הי' מותר לקדש המנחה וכן מבואר מפשטיות סגנון הש"ס סוטה (י"ד) אדם מביא מנחה מתוך ביתו וכו' ומקדישו בכל"ש מבואר דזר ג"כ מותר לקדש ועי"ז נותן בה קדושת הקרבה לא מיבעיא לשיטת התוס' זבחים (כ' ע"ב) ומנחות (ט' ע"א) (וי"ד ע"ב) דאף לאחר קמיצה ג"כ אין מיפסיל ביוצא בודאי ה"נ אין מיפסיל ביוצא אפילו לפי"ד רש"י מעילה (ט' ע"א) וזבחים (כ' ע"ב) וכ"מ דתיכף אחר קמיצה נפסל ביוצא מ"מ הכא לאחר השחיטה אפשר דאין נפסל ביוצא מחמת דבשחיטה נחתה להקרבן אותה קדושה כמו לגבי מנחה דהקידוש כל"ש (והא דאמר בזבחים (י"ג ע"ב) קומץ כנגד שוחט ר"ל לענין שם וסוג עבודה) ואם כן ה"נ בשחיטה כיון דמותר לזר לשחוט שוב ג"כ נותן בה רק מעט קדושה וקבלה גומר הקדושה כמו קידוש קומץ לכך שפיר קודם קבלה הדם והבשר שוין דאין נפסלין ביוצא וזה ר"ל הריטב"א דהוה חצי קדושה ודו"ק:
יח) ועי' בתוס' מנחות (ז') וזבחים (י"ד) ויומא (ל"ב ע"ב) ד"ה אם דכ' הרי"מ לכך שחיטה לאו עבודה משום דנוהגת בחולין כבקדשים ולכאורה י"ל הא מ"מ הא הי' צריך להיות כל"ש בתוס' זבחים (מ"ז) וחולין (ב') ורש"י והמאירי ור"ש משנ"ץ בסוטה (י"ד) ורש"י מנחות (ק"א) וסוטה (ו' ע"ב) ואם כן אין זה שחיטה שהוא בחולין כמו בזבחים (ס"ט) לענין קמיצת זר דתרד אף דנוהגת מנחה בבמה ואם כן מיקרי הכשר במקום אחר ואפ"ה תרד משום דאין קידוש כלי במנחות בבמה ר"ל דאין אותה קמיצה דהי' נוהג' בבמה וא"כ ה"נ אין זה אותה שחיטה. אבל לפי"ד ניחא דעצם פעולת השחיטה הי' גם כן בחולין ואם כן מבואר דאין זה משום קדשים רק דין דבהמה כמש"כ בתוס' הנ"ל ואי משום קדושה גם כן אין הקפדה דהא גם אותה קדושה מצינו דמותר בזר במנחה דיכול לקדש את המנחה בכל"ש כמו שהבאתי לעיל מהתוס' סוטה. ולא דמי להא שכ' התוס' זבחים (לכ') הנ"ל וכ"מ דקודם שנעשה עבודות אין נפסלין הא אח"כ נפסלין וא"כ בדם לאחר השחיטה ג"כ הי' לה לפסול ולכאורה התוס' היפך דברי הריטב"א לא דמי דעיקר השחיטה שנעשית בקרבן אין זה מחמת דין דקדשים ואם כן אין מיקרי שנעשה בה עבודה ופשוט [וידוע דברי התו"י יומא (ל"א ע"א) דכ' דשחיטה גם כן מיקרי עבודה רק דהכשירה רחמנא לזר עיי"ש ואין להאריך):
יט ולפי"ד יתיישב קו' הנפלאה מה שצוותו ככרוכיא כל האחרונים על דברי הריטב"א דכ' דלאחר שחיטה קודם קבלה אין נפסל ביוצא מש"ס מפורש זבחים (כ"ו) קיבל ואח"כ חתך פסולה וכ' רש"י מטעם דיצא הדם שברגלים וע"ז נפסל ביוצא שהאברים יונקים זה מזה מפורש להיפך דגם קודם קבלה נפסל ביוצא היפך דברי הריטב"א ז"ל:
אבל לפי"ד דלעיל דהשחיטה מקדש קדושה כלליות בהקרבן עפי"ד רש"י מנחות (קא.) וא"כ מקדשת כל הקרבן יחד הדם עם הבשר לכך קודם קבלה יש דין אחד לדם ובשר דהא קדושתן שוה ואין לדם יותר חיים מהבשר כעי' דאמר הש"ס זבחים (ס' ע"ב) ותמורה (כ"א ע"ב) דם ובשר חדא מילתא. ואם כן הא דתנינא בזבחים (פ"ט ע"ב) ומנחות (מ"ז) לענין בשר קדשים קלים שיצאו קודם זריקה דלר"ל נפסלין ביוצא ולר"י כשר ולרבינא דס"ל דבאימורים מודה כ"ע דנפסלין ביוצא מחמת דלא שייך טעמא דסופו לצאת עיי"ש. ופשוט דה"ה אם יצאו אימורים קודם קבלה וכן לר"ל בשר קודם קבלה דה"ה דנפסלין כמו שמפורש בזבחים (כ"ו ע"א) בענין הוא בפנים ורגלי' בחוץ שחט ואח"כ קיבל פסול מחמת שמנונית ופריך הש"ס ש"מ בשר קק"ל שיצא לפני זריקת דמים פסולה מפורש דאף קודם קבלה פסולה למ"ד דבשר קק"ל פסול אם יצאו קודם זריקה ה"ה אם קודם קבלה דהא מיירי הש"ס ששחט הוא בפנים ורגל' בחוץ דיצאה עוד קודם קבלה ואעפ"כ נפסלה וזה ראי' לדברינו דהקבלה אין פועלת בעצם הקרבן מאומה דאל"כ מה פריך הש"ס דוקא למ"ד דס"ל דיצאתה הבשר קודם זריקה דכשר לכך פריך הא ר"א ס"ל הכא דפסול הא לכ"ע הי' יכול להקשות דהא הכא מיירי דיצאתה עוד קודם קבלה וע"כ לא פליגי אלא קודם זריקה משא"כ קודם קבלה דעדיין לא נתקדשה הרבה דלכ"ע כשר. מפורש דלענין עצם הבשר בנידון יציאה אין נפ"מ בהקבלה דדין אחד להם לקודם קבלה ולקודם זריקה. [ובנידון תוס' זבחים (פ"ד) ד"ה הנתנין דמחלקו לענין בשר בין קודם קבלה לאחר קבלה. לענין לא ירדו מע"ג המזבח כמו שהבאתי לעיל יש לחלק דהתם מחמת דין דראוי לזריקה כמו שהארכתי לעיל משא"כ לענין יציאה ואין להאריך] ובדם דוקא יש חילוק דין בין קודם קבלה לאחר קבלה אבל דם קודם קבלה למ"ד דבשר ואימורים אין נפסל ביוצא קודם זריקה בזבחים (פ"ט) ה"ה קודם קבלה וממילא ה"ה דם דאין נפסל ולמ"ד דפוסל בשר קודם זריקה ה"ה דם קודם קבלה כנ"ל:
וא"כ לפי תירוץ הש"ס זבחים (כ"ו) דבקדשי קדשים מיירי מבורר דבק"ק כ"ע מודי דנפסלין ביוצא קודם זריקה וה"ה קודם קבלה [וזה קצת ראי' דאפילו לשיטת הש"ס בזבחים (פ"ט) דמחלוקתייהו הוה ג"כ באימורים אף דלא שייך לומר הטעם דסופו לצאת עיי"ש, ואם כן לכאורה מבואר דה"ה בקדשי קדשים גם כן יהי' מחלוקת דלא צריכא לטעמא דסופו לצאת רק מחמת דעדיין לא נתקדש קידוש גמור לכך אין נפסל ביוצא כמש"כ התוס' זבחים (כ') ומנחות (ט') כמו שהאריך בקרן אורה זבחים (פ"ט) ומעילה (ז') עיי"ש ואם כן אין חילוק בין קדשי קדשים לקק"ל וכן מבואר מרש"י זבחים (פ"ט) ד"ה ה"ה דאימורים מכשיר שזריקה עושה אותן קדשי קדשים ע"כ מבואר קצת דה"ה ק"ק אבל מזבחים (כ"ו) הנ"ל מבואר קצת להיפך דהא שמנונית' באין ג"כ מחלק האימורים כמו מחלק בשר כמ"ש רש"י דשמנונית' חזו לאכילה עיי"ש ואם כן מדפרכו לר"א מר"י דמכשיר אם יצאת בשר קודם זריקה מסתמא ה"ה אימורים לימא ר"א דפוסל דלא כר"י כמש"כ רש"י שם [משום דר"א הוה תלמידו דר"י ביבמות (צ"ו ע"ב) אף ר"א תלמידך יושב ודורש סתם והכל יודעים ששלך הוא ועי' תוס' יומא (ד' ע"ט) ד"ה תניא וב"ב (קנ"ד ע"ב) ובמהרי"ט קידושין (ע"ח ע"ב) ויבמות (קי"ז ע"ב) ושבת (קכ"ח ע"א) הא ר"ה תלמיד דרב ורב כר"י ס"ל ועי' תוס' ביצה דף (ל"ד ע"ב) ר"א שמותי מבואר דתלמיד אין לו לומר היפך הרב כמו שמדייק ברה"מ שם בזבחים] וע"ז משני הש"ס דמיירי בק"ק דלכ"ע נפסל ואין זה דומה לאימורי קק"ל שיש בו מין היתר בשר דסופו לצאת כמש"כ המשנה זבחים (ס"ז) שכן שינה את שמה לדבר שיש בו איסור והיתר תאמר בעולה ששינה את שמה לדבר שכולה היתר [ועי' ירושלמי יומא (פ"ו ה"ו) דקק"ל שיצאו חוץ ירושלים דנפסלין ובגליון הש"ס לרע"א מה שציין דברי הכס"מ בפסוהמ"ק ואכמ"ל] ממילא הקו' על הריטב"א ז"ל ניחא דהש"ס קאי על קדשי קדשים לכך שפיר נפסל דהא אפילו בשר נפסל ביוצא וכ"ש דם משא"כ הריטב"א ז"ל אפשר דקאי על קדשים קלים ובכה"ג שפיר הדם קודם קבלה אין נפסל כמו בשר ואימורים קודם קבלה וקודם זריקה לר"י לפ"ד דחוי הש"ס זבחים (פ"ט), דאין חילוק כלל בין בשר לדם לפי"ד דלעיל. ואפשר דלר"ל גם כן ניחא דמודה דבדם אין נפסל אע"ג דבאימורים ובשר ס"ל דנפסל מחמת דלגבי בשר ואימורים אין חסר עוד קידוש משא"כ לענין דם חסר עוד קידוש דקבלה בכל"ש וזה גרע יותר שלא תפסול ביוצא כמש"כ התוס' זבחים (כ' ע"ב) ומנחות (ט' ע"א) וכן מבואר מהר"מ (פ"א הי"ב דפסוהמ"ק) לענין אם הוציאה רגלה לאתר שחיטה וז"ל ובקק"ל אין צריך לחתוך אלא מחזיר רגלה לפנים ומקבל שבשר קק"ל שיצא קודם זריקה כשר עכ"ל אף דהכא גם הדם שברגל יצא לחוץ מבו' כדברינו דדם קודם קבלה אין לו חיים יותר מהבשר כיון דהבשר כשר ה"ה דם לכך מחלק בין ק"ק לקק"ל כסוגיית הש"ס דילן. ודברי הריטב"א עולין כהוגן ואין להאריך יותר ופשוט:
ואין להעיר כלל מזבחים (ק"ז) כולה בחוץ וצוארה בפנים דחייב משום שחוטי חוץ וכן פסק הר"מ בפ' (ח"י ה' ט"ו) ממעה"ק ועי' בשטמ"ק מנחות (ט') על דברי הריטב"א דכתב דאין נפסל בחוץ קודם קבלה ועי' ברמב"ן ריש תולין כ' דבדיעבד די אם הסכין אין מקדש כגון ששחטה בכל"ח מחמת דיתקדש בכל"ש בקבלה. ואם כן למה יתחייב. לא דמי כלל דמה ענין לחיוב חוץ דהתם אמריט דהוה כאילו כולה בחוץ ואם כן שפיר מחייב אף דאין נפסל ביוצא דע"ז חייבה רחמנא כמש"כ ביראים ובתוס' האיך מחייב על שחוטי חוץ הא נעשית בע"מ תיכף בנקיבת הושט. ותי' מטעם דהכשרה בכך וא"כ ה"נ כן פשוט:
כ') [ואגב אזכור במאי שכתב הריטב"א ז"ל דסכין הי' כל"ש רק דאין גומר הקדושה מחמת דהוה קצת כל"ש וקצת כל"ח לכך לכו"ע סכין של עץ עבדינן אפילו למ"ד במנחות (ל') דאין עושין כל"ש של עץ אפ"ה בסכין של שחיטה מודה משום דהוה קצת כל"ש עיי"ש וצריך בירורא דמילתא למה הוה קצת כל"ש ממנ"פ או דסכין הוה כל"ש כמו שאר כל"ש או דלא הוה כלל כל"ש רק כל"ת. ונראה דהריטב"א לשיטתו ביומא (ל"ט) גבי קלפי של עץ היתה דפריך הש"ס ולקדשי' ומשני של עץ היתה ואין עושין כל"ש של עץ עיי"ש והק' בתו"י שם מהיכן נעשית כל"ש הא הגרלה לאו עבודה ואם כן הגרלה אין מקדשתן עיי"ש. ותי' הריטב"א ז"ל והנכון כיון דעבודת קלפי אינו אלא בהגרלה זו הוא עבדתן לקדשו ואשר ישרתו קרינא בי' ע"כ מבואר מדבריו דכיון דעיקר נעשית לצורך הגרלה שוב נעשית כל"ש להגרלה. באותה עבודה המחנכת את כלי אותה כח הקדושה שיש באותה עבודה כן ירדה אותה קדושה להכל"ש ועי"ז נעשית כל"ש להגרלה עיי"ש:
וממילא לפי"ד הריטב"א יתיישב ק' הידועה סכין של שחיטה לשיטת הסוברים דהי' כל"ש בזבחים (מ"ז) וחולין (ב) מהיכן נתקדשת הא שחיטה לאו עבודה בזבחים (י"ד) ועי' יומא (י"ב) עבודתן מתנכתן וירושלמי (פ"ג הי"ג) ביומא קדושין ומתקדשין כאחת ואם כן כיון דשחיטה לאו עבודה שוב אין נתחנכת ועי' יומא (י"ב). אבל לפי"ד הריטב"א ניחא כיון דעבודת הסכין אינו אלא בשחיטה אשר ישרתו בם קרינא בי' כמש"כ לענין קלפי כנ"ל לכך מתקדשת שפיר אבל דא ודאי דאין יכולין בהסכין וכן בקלפי לקדש הדם כמש"כ התו"י יומא (ל"ט) לענין קלפי וכן מבואר שם עיי"ש ומסתמא ה"ה סכין. ולפי"ז שפיר קאמר דסכין הוה קצת כל"ש וקצת כל"ת והיינו דאין זה כל"ש גמורה לכך שפיר כתב דאין נפסל ביוצא דאין זה כל"ש גמורה ונכון. וכעין זה הביא הריטב"א קידושין (נ"ד) שיטה. דאי"ל דכל"ש דבגד"כ הוה קצת קדושת הגוף וקצת קדושת בדק הבית. ועיי"ש ובתוס' שם ואכ"מ. ויתיישב שפיר דברי הש"ס זבחים (כ"ה) דם מהפר ולא דם מהסכין ולכאורה יש להעיר הא סכין עדיפא מכל"ש במנחות (ע"ת ע"ב) סכין עדיפא מכל"ש אם כן למה לא יתקדש הדם בסכין כל"ש ומיקרי שפיר דם מהפר יקבלנו אל כל"ש. ולא דמי קצת להא דמנחות (פ"ז ע"ב) שלחן מהו שיקדש קמצים בגודש שלו משום דאין זה כלי מיוחד לזה. ועי' זבחים (פ"ח ע"א) ומנחות (ח) מ"מ קצת הוה כל"ש בנידן הקידוש הדם במנחות (י"ד) מי סברת דם בצואר בהמה קדיש וסוטה (י"ד ע"ב) דקדושתי' סכין ויכולין לומר דהוה קצת כלי מיוחד לדם. אבל לפי"ד ניחא שפיר דסכין יש לו רק מקצת קדושה לכך שפיר אין יכול לקדש דם דע"ז לא נתחנכה ושוב כיון דאין מקדשת שוב קרינן דם מהפר ולא דם מהסכין ופשוט:
אבל דא עקא לנו במה דמסיק הריטב"א דכיון דהוה רק מקצת כל"ש לכך הכא לכ"ע עושין אותו של עץ אף דאמרינן מנחות (ע"ח) סכין עדיפא מכל"ש דמקדש אף דלית לי' תוך מ"מ ס"ל להריטב"א דעושין של עץ וא"כ מה משני הש"ס ביומא (ל"ט) כל"ש של עץ לא עבדינן הא כיון דהקלפי אין נעשית כל"ש רק מעט לענין גורל אבל לענין דם אין זה כל"ש כמו שכ' בתו"י שם וידוע דברי התו"י יומא (כט) אם הכל"ש אין מקדש המנחה שוב הוה כמו כל"ח ואכ"מ]. א"כ הוה קדושה קלישה שוב למה יאסור לעשות של עץ לכ"ע אפילו למ"ד כל"ש של עץ לא עבדינן. ויש לדון הרבה עפי"ד הרמב"ן ריש חולין דכ' דסכין כל"ש אין מעכב משום דבדיעבד די בכל"ש של קבלה לפי"ז יש ג"כ כאן לומר דאף דהסכין יהי' קדושתה יותר קלישא מהקלפי משום דהכל"ש יקדשו קידוש גמור אח"כ וצ"ע ואין כאן מקומו להאריך יותר. והא דקאמר הש"ס מנחות (ע"ת) סכין עדיפא מכל"ש ר"ל לענין אותה עבודה דנעשית יש לה יותר כת וקדושה מכל"ש גמורה לשאר עבודות ופשוט]:
כ) נסתפקתי אם קיבל דם בכל"ח דפסול בזבחים (ק"ח ע"א, וקי"א) קיבל בכל"ח א"ב עיי"ש וכן בתוספתא (פ"א דקרבנות) קיבל בכל"ח פסול וכן פסק הר"מ (הל' מעה"ק פי"ח הי"ז) היאך הדין יהי' אם יקבל בכלי חול ואח"כ מקדישו קדושת פה ועי"ז אמרינן עבודתן מחנכנתן ביומא (יב) וירושלמי (פ"ג ה"ב) דיומא קדושין ומתקדשין כאחת אם אותו הדם דכבר קיבל עדיין יתכשר ולא הוה בנשפך מן הצואר על הרצפה דפסול בזבחים (כ"ה) דהתם הי' הפסק גמור ע"י הרצפה משא"כ הכא באמת כבר קיבל באותו כלי ואין כלל הפסק והוה רק הפסק איכותו. וגם אפשר דעיקר הקפדה הוה רק שלא יהי' הפסק ע"י אמצעי מה שא"כ דין תיכף אין צריך לכך אף דלא הי' תיכף מן הצואר לכל"ש מ"מ הפסק ג"כ לא הי' דהא באותו כלי עצמו נתקדשת אח"כ והעיר לי מו"ר הגאון האמתי מהרא"צ שליט"א ר"מ דישה"ק מדברי היעב"ץ לענין תיכף לנטילה ברכה דאם נוטל בבית אחר זה הוה הפסק משא"כ אם נוטל בבית אחד רחוק יותר מכ"ב אמות יצא דזה לא הוה הפסק רק דין דתיכף לא קיים משא"כ בבית אחר הוה הפסק וכן הסכים בח"ס. וכן בנ"ד דעיקר דעיקר הקפדה הוה רק שלא יהי' הפסק דם מהפר ולא ע"י אמצעי משא"כ בכל"ת ואח"כ הקדישו זה לא הי' ע"י אמצעי רק לא הי' תיכף דם מהפר לכל"ש. ואפשר ע"ז אין הקפדה והעיר לי ידידי צו"מ חוב"ט הרב מהו' שכנה יחי' הוכרמן מאוסטרבצה, אפשר דהכא ע"י הקידוש הוה כפנים חדשות באו לכאן כמו שכ' התוס' זבחים (צ"ה ע"א) לענין ליבון דהוה כפנים חדשות עכ"ד. ואני מוסיף על דבריו דג"כ כך כתבו התוס' פסחים (ל"א ע"ב) וכן בילקוט שמואל אות (קכ"ז) בשם המדרש דאם כ"ג הי' נמשח בשמן המשחה מיד נתגדל ונעשה גדול בקומה עיי"ש ועי' בכלי חמדה פ' ויצא דהאריך דלא לבד כ"ג רק אפילו מזבח אם נמשח נעשה פנים חדשות וא"כ כאן בנ"ד נמי אפשר בכל"ש ג"כ נעשו פנים חדשות [כמו שכתבו בתוס' כתובות דף (ז' ע"ב) ד"ה והוא דבשבת נעשו פנים חדשות מחמת קדושתו וא"כ כ"ש בכל"ש ג"כ בודאי יכולין לומר דנעשה פנים חדשות וכבר האריך בראשית בכורים להגאון ר"א וויינברג שליט"א בענין רש"י יבמות דף (ה') לענין נזיר דהוה פנים חדשות ואכ"מ] ולכאורה יפה העיר מ"מ לפי"ד דלעיל דבקבלה יש ב' מצות א') עצם קבלה שלא יזרקנו מצואר, ב') מצות קידוש קבלה ואם כן כיון דהכא מחמת עצם קבלה הי' תיכף וגם מחמת קידוש כלי לא הי' הפסק גמור. רק הפסק איכותו ואפשר שע"ז לא הקפידה תורה. אף דלא הי' תיכף כ"כ מחמת דאמרינן פנים חדשות באו לכאן מ"מ מיקרי שלא באה תיכף דם מהצואר אל אותו כל"ש אבל לא דזה יהי' מיקרי דבא מכלי ראשון לכלי שני דלהוי הפסק דהא לא יצאת מכלי ראשון לכלי שני רק הוה הפסק איכותי ועי' בתוס' זבחים (צ"ה) לענין כיבוס דאם קרעו ואח"כ תפרו הוה פנים חדשות ולא טעון כיבוס עי"ש והעיר במק"ד מ"מ תיבעי' כיבוס מחמת דבכלי חדש יש דם חטאת ותירץ דעיקר הקפדה הוה רק מחמת ביאת דם קודש לבגד לכך טעון כיבוס ולא מחמת דיש בהבגד דם קודש מבואר דזה אין מקרי דיצא הדם מבגד ראשון לבגד חדש דיטעון כיבוס מחמת ביאתו וזה כדברנו ואכ"מ]:
כ"א) וקצת יש להעיר מזבחים (צ"ג ע"ב) ומנחות (ז' ע"ב) בענין קידוש פחות מכדי הזאה מכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה לא קידש ואיבעי' להו בדם מהו ומסיק אף בדם לא קידש וברש"י ד"ה לילף ובד"ה דם נקט לשון אם קיבל דם פחות מכשיעור בכלי זה ופחות מכשיעור בכלי אחר עיי"ש וקצת י"ל למה דוקא הדגיש רש"י כגון דקיבל בב' כלים לנקוט סתמא שלא קיבל בבת אחת ושוב כיון דאותו מעט דם אין נתקדשת שוב נפסלת ואף דאח"כ נותן בו השאר כהשיעור ג"כ אין נתקדש דכבר נפסלה הראשונה מחמת שלא הי' תיכף דם מהפר והכא לא שייך לומר דהכא הוה דעתו להוסיף ושוב ראשון ראשון קדוש במנחות (ח') וזבחים (פ"ח) דהיינו דוקא במידות משא"כ כל"ש לא אמרינן ראשון ראשון קדוש כמו שפסק הר"מ (בפ"ג מה' פסוהמ"ק ה"כ) עיי"ש ובנושאי כליו ועי' צפנת פענח (ה' כלאים ה' כ') מה שהאריך בדברי הר"מ ואכ"מ. בשלמא אם נוטף אפילו בטיפין דקות כסדר כשר מחמת דזה הכשר מצותו כמש"כ רש"י חולין (כ' ע"ב) דהא תיכף כשמתחיל לשחוט נטרפה מחמת נקיבת הושט והאיך חוזר להכשרה ותי' דהכשר מצותו בכך וכ"כ ביראים ובתוס' לענין שתו"ח אף דתיכף בשעה שמתחיל לשחוט נפסלה ושוב אין ראוי לפנים ולמה חייב ותי' דכן סדר חיובה וא"כ בנ"ד ג"כ היכא דהוה כסדר כשר משא"כ אי לא הי' בב"א שוב לפסול כמו שהה בשחיטה בחולין (ל"ב) ועי' זבחים (ס"ה) ואין להאריך], דמה לי אם חסרון הוה מהמשפיע דהיינו דלא הי' כל"ש ומהדם אין חסרון אם חסרון הוה מהמקבל דלא הי' כשיעור והכל"ש הי' בשלימות מ"מ לא נתקדשת. מבואר דעיקר הקפדה הוה רק על הפסק ולא דטעון תיכף הגם שיש לדחות מ"מ מעין ראי' יש:
ואם כנים דברינו יכולין ליישב קו' המפורשים זבחים (פ"ד וק"ח) על התוס' זבחים (פ"ד) דכ' דלר"ש אם נשפך קודם קבלה לר"ש ירדו ואילו בש"ס קאמר קבלה בכל"ח לר"ש לא ירדו. ועי' לעיל אות (א' וב'). דיש לחלק דדוקא נשפך דאין עצה ע"ז לתקן המעות. מה שאין כן קבלה בכל"ח דיש תקנה ע"ת אף דעדיין לא תיקן שפיר ר"ש מודה דלא ירדו ועי' בדברינו לעיל ודוקא נקיט הש"ס קבלה בכל"ח אבל לא נשפך דירדו ויש לדון בזה לענין לא ירדו ודבר כזה לחדש צ"ע:
כ"א) בספרי זוטא פרשת בהעלותך ויעשו בני ישראל, יכול אין לי שהוא דוחה את השבת אלא בשחיטתו אמרת ויעשו ויעשו ריבה קיבל דמו וזריקתו ומיחוי קרביו והקטר חלביו ע"כ. וראיתי שהערו מה שייך חילול שבת אצל קבלה דאיצטריך קרא מיוחד דידחה את השבת איזה עבודה עשה ובלא פסוק ג"כ ידעינן דדוחה דאין כאן מלאכה מל"ט מלאכות בשבת (ע"ג) דיחלל עי"ז שבת. וכן מפורש בביצה ד' (כ' ע"ב) דזריקה הוה רק טלטול ואיסור שבות עיי"ש. [כמו שמצינו לגבי קנים דלתה"פ אינם דוחות את השבת מחמת איסור טלטול במנחות (צו.) וסוכה (מג:) תוד"ה טלטול ועשטמ"ק ביצה (כ:) דע"י פשיעה יש שבות במקדש, ועי' הגא"ש סופ"ק דעירובין], וכן י"ל מיבמות (ל"ג:) זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשירה ואי בקבלה והולכה טלטול בעלמא מפורש להדי' היפוך ספ"ז הנ"ל דבקבלה אין כאן חילול שבת כלל רק איסור טלטול בעלמא ובפסחים (ס"ו) בתוס' זריקתו תנו אגב שחיטה עיי"ש. וכן ע"כ מבואר מהש"ס יבמות דג"כ בזריקה אין כאן חילול שבת ואין עובר ע"ז דאל"כ לוקמי' כגון ששימש הזר בזריקה מבואר דג"כ בזריקה אין כאן חילול שבת וכן מפורש בירושלמי (שבת פ"ב) לגבי' זר ששימש בשבת ששימש במאי שם הגירסא אי בקבלה והלכה וזריקה טלטול בעלמא מפורש דגם בזריקה אין כאן חילול וכן בקבלה, מפורש מדברי הבבלי וירושלמי היפך דברי הספרי זוטא דבקבלה והולכה וזריקה אין כאן חילול שבת:
כ"ב) ונראה לע"ד ליישב עפי"ד הפני יהושע ביצה (י"ב ע"א) דכתב על הר"מ דס"ל דחובל חייב משום מפרק ובפסחים (ע"ג ע"א) וחולין (מ"א) השוחט חטאת בחוץ לעכו"ם חייב ג' חטאות ולא חשיב ד' משום מפרק ולדברי הר"מ הי' לו לחייב ד' וכ' הפנ"י משום כיון דדם נשפך והוה מקלקל בדם והוה מלאכה שאין צריכה לגופה לכך פטור אבל בקדשים שפיר יסבור הר"מ דעל שחיטתו ג"כ חייב משום מפרק כיון דבקבלתו ובזריקתו הדם ע"ג המזבח שוב מיקרי צריכה לגופה לכך חייב על השחיטה ג"כ משום מפרק עיי"ש ובעיקר הק' דמקשה לפי"ד הר"מ דס"ל דחובל ג"כ מחיוב משום מפרק א"כ בשוחט עולת נדבה למה לא ילקה דמפרק לא שייך מתוך עפי"ד הירושלמי המובא בתוס' ביצה (ג' ע"א) דמפרק לא הותרה ביו"ט עיי"ש עי' בח"ס שם שדחה זה כיון דנוחר ג"כ חגבים ודגים וג"כ יש מפרק שוב הותרה מפרק ושוב ע"ז אמרינן מתוך דהא חגבים ודגים מיקרי גדולי קרקע בתוס' שבת (ע"ג ע"ב) עיי"ש]. וממילא ניחא שפיר דלכך איצטריך הספרי זוטא ריבוי מיוחד לקבלה וזריקה משום דלולי הקרא הו"א דבשבת לא יקבל ולא יזרוק ושוב ממילא הדם יהי' אין צריכא לגופה ויפטור מחמת מפרק בשחיטתו והשתא דמקבל גורם חילול שבת יותר בשחיטה. לכך איצטריך דשרי [כעי' הא דתמורה (יז.) יכול יכניסנו לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון כדי שימותו וכ' רש"י דהא איקיים תשא ובאת, ה"נ בנ"ד הו"א דבשבת די בשחיטה לבד ויקיים בזה מצוותו קמ"ל דלא.] מה שאין כן בביצה דף (כ') דכתב דזריקה הוה טלטול בעלמא משום דע"כ מיירי דכבר קיבל. דאל"כ נשפך הדם כמש"כ התוס' מעילה (ה') ועי"ז נפסל בזבחים (כ"ה) ושוב כבר נתחייב משום מפרק דהא חישב שיהי' צריך לדם לזרוק מיד נתחייב כמש"כ תוס' שבת (קו) וב"ק (לד:) לענין מבשל באיה"נ כיון דחשב שיכול להנות מיד נתחייב אף דאח"כ לא שבקינן דזה מיקרי מלאכה הצל"ג עיי"ש וא"כ בנ"ד ג"כ מיד נתחייב ושוב הזריקה אין כאן רק טלטול בעלמא. וכן בפסחים (סו) בתוס' זריקתו תנו אגב שחיטתו דכיון דקודם זריקה עוד מקבל שוב ע"י הקבלה יש החיוב בשחיטה דמפרק וזה כבר תנו דשחיטתו דוחה והזריקה ע"כ תנו מחמת אגב שחיטתו כמ"ש התוס' משום דבזריקה לא חילל שבת וניחא נמי הא דיבמות (לג) וירושלמי (פ"ב דשבת) גבי זר ששימש דאם קיבל וזרק דפטור. ממ"נ דאם אח"כ יקבל כהן כשר ועי"ז יהי' ראוי וצריך הדם לגופא ועי"ז יתחייב משום מפרק זה שפיר שרי דשחיטה כה"ג שרי' בזר ואם הוא עצמו יקבל שוב הוה מקלקל ונפטר דלא הוה צריך לגופא. וגם בעיקר השחיטה אחרי שיש לן פסוק דנדחה שוב שרי בכל אופנים ובכה"ג זר כשר לכך פריך אי בשחיטה שחיטה בזר כשירה וא"כ שרי לשחוט ואין כאן איסור כלל. ועי' בחמדת שלמה אה"ע סי' טו"ב וח"ס על סוגיות בענין חלבי שבת קריבין ביו"ט מה שהעירו ע"ז דקאמר הש"ס אי בהקטרה הא הוה מקלקל עיי"ש ותי' הח"ס דקו' הש"ס הוה למ"ד מקלקל בהבערה חייב והי' צ"ע ממסקנת הירושלמי דחייב משום מבשל הא ג"כ הוה מקלקל בבישול ושוב לפטור ועי' בשבת (ק"ו) ואכמ"ל :
כג) ואגב אכתוב ע"ז שהקשה הישי"ע ז"ל או"ח (סי' ש"כ ס"ק ט') הא לרב דשבת (ע"ה ע"א) דשוחט ג"כ חייב משום צובע וא"כ לפי"ד הש"ס ביצה הנ"ל נימא מתוך שהותרה צובע לאוכל נפש הותרה ג"כ לכל מילי עכ"ד כמו שהקשה בתוס' שבת (צ"ה ע"א) ד"ה והרודה דלמה לא אמרינן גבי בונה מתוך ועי"ז מסיק התוס' דהוה מדרבנן עיי"ש א"כ ג"כ גבי צובע נימא הכא מתוך ועי' בפנ"י שהק' ק' התוס' ז"ל ולא הביא בשם התוס' ומה שחידש הוא פלא כמו שהעיר בח"ס שם והר"מ פסק בה' יו"ט דבונה חייב מלקות היפך דברי התוס' ויש לדון ואכ"מ]. והנה ידידי החו"ב מר אביעזר יחי' בארשטין מבוברוב תירץ דברי הר"מ דפסק (פי"א) מה' שבת דהשוחט חייב משום נטילת נשמה כשמואל בשבת (ע"ה) ותמה הלח"מ הא הלכתא כרב באיסורי וא"כ ליחייב ג"כ משום צובע ותירץ עפי"ד רש"י שבת (ע"ה ע"ב) דכ' דהחיוב משום צובע הוה דצובע בשר בית השחיטה והא משנה מפורשת שבת (קל"ט ע"ב) נותן ביצה במסוננת דאין צובע באוכלין. וע"כ מטעם דרב תנא ופליג בכתובות (ח') וכ"מ משא"כ לדידן שפיר פסקינן כסתמא דמשנה דאין צובע באוכלין עכ"ד וכן בדרך זה הוא דעת הגדולים ח"צ סי' (צ"ב) וישועות יעקב (סי' ת"ב) או"ח עיי"ש ועי' בתוס' רי"ד שבת (ע"ה) דג"כ מק' על רב דשוחט חייב ג"כ משום צובע הא אין צביעה באוכלין עיי"ש והנה בכלכלת שבת להג' בעל תפא"י (אות ט"ו) הביא מזה ראי' לשיטת פמ"ג דדוקא במתכוין לאכול אז אמרינן אין צביעה באוכלין משא"כ סוחרים העושין לזבוני' שפיר חייבין משום צובע ע"ש וכ"כ בח"ס שם שבת (ע"ה) עיי"ש ועי' בתוי"ט שם דכ' דדוקא דשוחט לזביני חייב משום צובע משא"כ שוחט לעצמו פטור (ואפילו למ"ד מלאכה שאיצל"ג חייב מ"מ הכא פטור דלא הוה שם כלל מלאכה כמו שכ' התוס' שבת ( ע"ג ע"ב) לענין זומר ואין צריך לעצים פטור אף לר"י דלא הוה מלאכה כלל ה"ה בנ"ד לעצים פטור אף לר"י בפוסקים בזה ואכמ"ל:
ולפי"ז ממילא מיושב קו' הישי"ע כיון דבשוחט ביו"ט ע"כ לצורך עצמו דהא אסור לזבוני' עי' ביצה (כ"ה) וג"כ עכ"פ צריך להיות כזית לאכול מיד ושוב לא שייך בזה המלאכה דצובע לכך לא שייך לומר בזה מתוך דהא הצביעה לא הותרה מעולם ומה שהותרה השחיטה לא הוה צביעה. כעין זה כתב המל"מ הידוע על הא דמנחות (כ"א) דאיצטריך קרא תמלח אפילו בשבת מה איסור יש בזה הא אין עיבוד באוכלין בשבת (ע"ד ע"ב) וכ' לתרץ כיון דהוה עולין שוב לא הוה אוכל ואמרינן יש עיבוד בזה והוה חילול שבת לכך איצטריך קרא, הביאו בשם הרשב"א מנחות (כ"א). עיי"ש וזה כדברינו דאין עיבוד באוכלין ואין צובע באוכלין אין הפירוש דבעצם טבעו אין מקבל צביעה ועיבוד וא"כ אין נ"מ למאי צריך לי' אם לאכילה או לדוגמא דליתי' ולזביני' רק הפירוש דאין עיבוד וצובע באוכלין כיון דאוכלו שוב אין מיקרי עיבוד וצביעה משא"כ היכא דשורפו או לדוגמא שוב מיקרי עיבוד וצביעה ומחייב ואכמ"ל:
כד) ובדברי הספרי זוטא דכ' דגם בזריקה יש חילול שבת. והערו מש"ס ביצה (כ' ע"ב) דזריקה הוה רק טלטול בעלמא ומפסחים (ס"ו) המובאים לעיל בדברנו עוד י"ל עפי"ד הרשב"א מנחות (כ"א ע"א) ד"ה תקריב ואפילו בשבת בא"ד יש להקשות למאי איצטריך לי' לומר ואפי' בשבת (דצריך למלוח הקרבנות אף בשבת) פשיטא דמאי שנא מכל שארי מילי דקרבן שנעשית בשבת ונ"ל דאיצטריך דהו"א דלא עיקר המצוה ולא תדחה ולא להוי אלא מכשירי מצוה דדוקא שחיטה וזריקה והולכה בעזרה שהוא ר"ה דחו שבת דעיקר עבודה הוא אבל מליחה וכו' לא תדחה ע"כ, מובאר מפשטות דבריו ז"ל דזריקה והולכה הוה חילול שבת מחמת דעזרה הי' רשות הרבים וכיון דהי' מוכרח להוליך הדם למזבח הי' מעביר ד' אמות ברה"ר וזה הוא חילול שבת בשבת (צ"ו ע"ב) ובכ"מ ועי' שבת (עג ע"א) והמוציא מרשות לרשות דהוה אב מלאכה ובזה כולל גם מעביר ד' אמות ברה"ר כמ"ש בעל המאור שבת (צ"ו ע"ב) משום דד' אמות של אדם קונות לו מכל מקום וכיון דמעביר מד' אמותיו חוצה מיקרי מוציא מרשות לרשות עיי"ש לכך כתב דבהולכה הוה חילול שבת. וכן מבואר מפשטות דבריו דה"ה זריקה הו החילול שבת מחמת דעזרה הוה ר"ה וכיון דהש"ס בזבחים (ס"ב ע"ב) קאמר מה הדם בזריקה כתב רש"י דאפילו בעולה דהי' עומד ע"ג הרצפה וזורק אעפ"כ זורקו מרחוק, לכך משכחת לה חילול שבת היכא דזורקו מרחוק ד' אמות וגם דכיון דעומד בעזרה דהוה ר"ה וזורקו ע"ג המזבח דהוי רה"י דהא הוי תל גבוה י' ועי' בשבת (ו') וא"כ הוא מוציא מר"ה לרשות היחיד דחייב בשבת (ד') ושבת (צ"ז) ועי' שבת דף (ז' ע"ב) לענין זורק ד' אמות בכותל בדבילה שמינה דחייב דהוה הנחה ואם כן בנ"ד שפיר הוה גם כן הנחה ועי' תוס' זבחים (נ"ב) ד"ה גג דאסור לזרוק באמה התחתונה ואם כן שפיר הוה הנחה ע"ג יסוד לאחר שירדה מאמה עליונה. ועי' שבת דף (ה') בכותל משופע דלא הוה הנחה אצל מים או אפשר דדם יותר עב מיין וכ"ש ממים בשבת (ע"ז) בדם דסמיך ונדבק בכותלי המזבח ושוב הוה הנחה ואם כן אפשר גם כן דאף קודם שהגיע ליסוד ג"כ מיד נתחייב מחמת דמוציא מרשות לרשות. ועי' שבת (פ') כתבו כשהוא מהלך חייב כתיבתו זהו הנחתו ה"ה בנ"ד. ואעפ"כ הותרה מחמת דהוה עיקר עבירה כמש"כ הרשב"א ז"ל (ובעיקר דברי הרשב"א יש לע' הא זה הוי ממש מימרא דר"ל ביבמות (כ') ושבת (קל"ג) ומנחות (מ') דכל מקום דאפשר לקיים שניהם לא אמרי' עשה דוחה ל"ת עיי"ש דמבואר דזה הוה מן התורה ואם כן אפשר כמ"ש הש"ס זבחים (יג) שוחט בצד המזבח וזורק ואם כן לא יעבור על חילול שבת דמעביר ד' אמות ברשות הרבים וגם אפשר בהולכת פחות מד' כמש"כ הש"ס שבת (קנד). ויש לדון הרבה בדבריו עפ"ד הש"ס יומא (מו) שבת הותרה ועי' מנחות (ע"ב) לענין חביבה מצוה בשעתה וכבר האריכו בזה אחרונים לענין זה וגם לגבי חילול שבת אצל חולה אם הותרה או דחוי' עפי"ד הראב"ד בפ' יוהכ"פ ועי' בס' עמק יהושע סי' א' דהאריך מאוד ואכמ"ל])
כ"ה) אבל יקשה על דברי הרשב"א מנחות במה דכ' דעזרה הי' ר"ה מש"ס מפורש שבת (צ"א ע"ב) מדאפקי' חוץ לחומת עזרה מיפסל ביוצא אשבת לא מחייב עד דמפיק לי' לרשות הרבים עיי"ש וכ"כ שם להדי' המאירי דעזרה הוה רשות היחיד. והא דקאמר הש"ס פסחים (טז) דרשות הרבים הי' עזרה היינו דוקא לענין טומאה. ושוב ראיתי ברא"ש תמיד (ול"ג ע"א) דהביא יש מפרשים לענין הא אם מצא שרץ מחמת דעזרה הי' רה"ר וכתב עליו הרא"ש דטעות הוא בידם דעזרה הי' רה"י מחמת דדלתותיה היו נעולות בלילה עיי"ש. ר"ל מעירובין (י) (וכ"ב) ובאמת על דברי יש מפורשים יקשה גם כן מש"ס שבת (צא) הנ"ל דמפורש דעזרה הי' רשות היחיד וזה פליאה גדולה על דברי הי"מ והרשב"א ז"ל ועי' בס' חבצלת השרון סי' (כ"ג) מה שהעיר על דברי הרשב"א הנ"ל מפסחים (ס"ד ע"ב) בע"פ שחל להיות בשבת דיצאתה כת ראשונה וישבה לה בהר הבית מבואר דהוי רה"י דאל"כ האיך חיללו את השבת וכן מסוכה (מ"ג) דקאמר הש"ס דהוה טלטול בעלמא לענין ערבה דמקיפין בו את המזבח והא הוה חילול שבת לפי"ד הרשב"א ז"ל ולא העיר כלל משבת (צא) דמפורש דעזרה הי' רשות היחיד. וכן הקו' האלו יהיו על דברי הי"מ שהביא הרא"ש תמיד:
כו) ונראה ליישב עפ"ד התוספתא (פ"א דיומא) כל הלשכות שבמקדש רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה חוץ מלשכת היין והשמן שיש להם שני פתחים זו כנגד זו אבא שאול היה קורא אותה לשכת בית שמניא ר' יהודה אומר כל לשכה שבמקדש שיש לה שני פתחים זה כנגד זה כגון שער עזרה רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה ע"כ מבואר מפשטות לשון התוספתא דהוה מחלוקת בין ר"י לרבנן דרבנן ס"ל דכל דהיה לה ב' פתחים ואפילו לשכות כגון לשכת בית שמניא הוה רשות הרבים לשבת וכ"ש שערי עזרה דהוי רשות הרבים דהי' לה ב' פתחים כמ"ש ר"י הלאה וכן במידות וכ"מ ור"י ס"ל דהוי רשות היחיד לשבת אף דהי' לה ב' פתחים זה כנגד זה עיי"ש. [ועי' בתוספתא פ"ז דטהרות מחלוקת לענין בסילקי שיש לה שני פתחים לענין טומאה עיי"ש ואכ"מ) ואף דמפרשים הוגהו מ"מ התורה כפטיש יפוצץ סלע ונקיים הגירסא ושיטת ת"ק דס"ל דעזרה הי' רשות הרבים י"ל עפ"ד הרשב"א בעבודת הקודש הובא בח"צ סי' (לו) דבפלטיא אף אם דלתות מדינה נעילות בלילה הוה רשות הרבים דדוקא במבואות המפולשין שהן מיחדות לאנשי המבוי ההוא ואין יד כל אדם משמשת בהן משא"כ פלטיא לא מהני דלתות מדינה נעילות בלילה. וכן הביא שיטה זו בהמאירי שבת (ו) בשם חכמי הצרפתים עיי"ש לכך שפיר עזרה הי' רשות הרבים אף דדלתות ירושלים היו נעולות או דרבנן דר"י ס"ל כשיטת המאירי יומא (ו) ד"ה כל העיר דמביא שיטה דדוקא בשעה שהן נעילות הוי רשות היחיד מה שא"כ בשעה שהן פתוחות בין ביום ובין בלילה הוה רשות הרבים עיי"ש (ועי' פסחים (ס"ד ע"ב) לענין ננעלו ועי' ירושלמי חגיגה הובא בר"ן יומא (סוף פרק יוהכ"פ) דדלתות היכל דהי' ננעלה בעוד שהי' יום גדול וע' במאירי שם ואכ"מ) משא"כ ר"י לא ס"ל כן רק דהוי כל היום רה"י וכעי"ז כ' בתה"ש ליישב ד' הרשב"א מנחות (כ"א):
ולפי"ז ממילא ניחא קו' הנ"ל דהש"ס דילן שבת (צ"א) ופסחים (ס"ד) וסוכה (מ"ג) וביצה (כ) מבואר דעזרה הוה רה"י ואילו הרשב"א וי"מ מהרא"ש תמיד ס"ל דהוה רשות הרבים לפי"ז ניחא דהש"ס דילן אפשר אזיל בשיטת ר"י דס"ל דעזרה הוה רשות היחיד משא"כ הרשב"א אזיל בשיטת רבנן דעזרה הוה רשות הרבים לכך חילל שבת בהולכה וזריקה. וכן ניחא דברי הי"מ דג"כ אזלו בשיטת רבנן דס"ל דעזרה הי' ר"ה לכך הי' אסור להוציא השרץ בשבת מחמת איסור ר"ה ויחלל שבת ופשוט כל זה נראה לחומר הנושא:
כ"ז) וממילא דברי הספרי זוטא עולין כהוגן דהספרי זוטא אזיל בשיטת רבנן דס"ל דעזרה הי' רשות הרבים ואם כן שפיר איצטריך קרא דזריקה דוחה שבת דאל"כ הו"א דלא ידחה שבת בהולכה וזריקה כגון ששחט רחוק מהמזבח כמש"כ הרשב"א מנחות (כ"א) הנ"ל. משא"כ הש"ס דילן דס"ל דעזרה הי' רשות היחיד בשבת (צ"א) וסוכה (מ"ג) ופסחים (ס"ד) ואם כן שוב אין שייך חילול שבת כלל בזריקה דהא אף אם מוליך גם כן אין דוחה דהא עזרה הוה רה"י לכך שפיר כתב התוס' בפסחים (ס"ו) דזריקתו תנו אגב שחיטתו דהבבלי לשיטתו לא שייך לומר דהי' איזה שייכות חילול שבת בזריקה וגם כן שפיר אמר הש"ס ביצה (כ) דזריקה הוה רק טלטול בעלמא משום דלשיטת' דעזרה הוה רשות היחיד [וגם בל"ז אין קו' מטעם דאפשר מיירי בכה"ג דשחט אצל המזבח בזבחים (י"ג) דלא הוי טלטול ד' אמות ואם כן לא חילל כלל שבת או דלתות העיר נעולות הי' שם] וגם כן ניחא מהש"ס יבמות (ל"ג) דזר ששימש בשבת במאי וכו' לוקמא בהלוך ד' אמות או כגון שזרק ד' אמות דהוה חילול שבת לפי"ד הרשב"א אבל לפי"ד ניחא דהבבלי אזיל בשיטת ר"י דס"ל דעזרה הוה רה"י וא"כ לא משכחת לה כלל חילול שבת בהולכה וזריקה דהוה רק טלטול בעלמא וכ"כ בירושלמי (פ"ב דשבת) משא"כ הספ"ז דאזיל בשיטת רבנן שפיר איצטריך קרא דתדתה שבת דאל"כ הו"א דלא ידחה ופשוט:
ובעיקר דברי המאירי שבת דכ' לחלק בין דהיה דלתות פתיחות או נעילות לענין אם עזרה הוה רה"ר או רה"י קצת י"ל באיזה מקומות מש"ס דילן שלא יהיו מחולקות על התוספתא והספ"ז. דמיירי בדלתותי' נעילות רק דיקשה משבת (צא) ויבמות (לג) וירושלמי (פ"ב דשבת) דלוקמי' בכה"ג דהיו פתוחות ושוב חילל שבת בהולכה או זריקה או הוצאה לפי"ד הרשב"א וע"כ צריכין ליישב דתנאי פליגי בזה:
כח) ולפי"ד יתיישב שפיר דברי רש"י יומא (מו) תחילתה לאו בר מידחא שבת כתב רש"י דהיינו השחיטה היתה ביום וכן הזריקה דהא אסור לזרוק בלילה עיי"ש והערו מה חילול שבת יש בזריקה דאיצטריך רש"י ז"ל לכתוב דבלילה לא היו זורקין דאל"כ יחללו את השבת הא הש"ס ביצה (כ) ויבמות (לג) דזריקה הוה רק טלטולא בעלמא. אבל לפי הנ"ל ניחא דבזריקה יש חילול שבת מחמת מוציא מרשות הרבים לרשות היחיד כמו שהארכתי לעיל לפי"ד הרשב"א מנחות (כא) לכך הוכרח רש"י לכתוב דזריקה לא הי' בלילה מחמת פסול לילה. ושוב נזכרתי בדברי רש"י פסחים (ל"ד ע"ב) ד"ה מי החג שנטמאו משיקן במים וכ' רש"י כגון בשבת שחל בו יום החג והוי טירחא למלאות מבאר הגולה לכך משיקן עיי"ש מבואר מרש"י ז"ל דס"ל דעזרה הוה רה"י לכך עיקר הקפדה הוי משום טירחא משא"כ אם עזרה הי' רה"ר תיפ"ל משום מעביר ד' אמות ברה"ר בשבת (צו) וכ"מ דהוי איסור תורה וגם האיך הי' יכול להוליכן להשקה הא הוי מעביר ד"א ברה"ר אם לא דנימא דמשכחת לה כגון שהוליכן פחות מד' כמו דאשכחן בשבת (קנד) מי שהחשיך לו בדרך ואין לו נכהי מוליכן פחות פחות מד' אמות וכ"ש במקדש דאין שבות במקדש (שבת כ) וכ"מ. [ובכ"מ אשכחינן דגזרינן שבות במקדש בזבחים (ע"ט) בגוזרין גזירה במקדש ושבת (קכ"ד) ומנחות (צ"ו) ויומא (ח) לענין הזאה וכבר האריכו בזה ואכ"מ] ויש לדון בזה. ועי' תוס' מנחות (נ"א ע"א) ד"ה אפילו ובתוס' סוכה (נ' ע"א) דיש לדייק מדבריהם אם עזרה הוי רה"ר או לא ועי' נוב"י מהדו"ק חיו"ד (ס"ד) מש"כ בענין זה אם עזרה הוי רה"ר או לא ונעלם ממנו דברי התוספתא יומא הלז ועי' עירובין (ק"ה) בסוגי' לענין שרץ שנמצא במקדש דג"כ י"ל משם ואין להאריך יותר ועי' תוס' חולין (ב:) לענין טומאה ואכ"מ]:
וגם יתיישב שפיר דברי הירושלמי עירובין בסופו הוציא ממקום שחייבין עליו כרת ונפל למקום שאין חייבין עליו כרת כבר נראה לצאת ע"כ לענין שרץ שנמצא במקדש והק' המל"מ (פ"ג ה"כ) מביה"מ תיפ"ל דהא מוציא מרה"י לרה"ר דעזרה היה רה"י וירושלים הי' רה"ר וא"כ איך מוציאין מרה"י לרה"ר עיי"ש ועי' בשי"ק על הירושלמי שם אבל לפי"ד התוס' יומא הנ"ל ניחא דאפשר דהירושלמי אזיל כאן בשיטת רבנן דס"ל דעזרה הי' ר"ה וא"כ לענין איסור מעביר אפשר בפחות מד' אמות כמו בשבת (קנ"ד) ולענין מוציא אין כאן חששא דהוה מוציא מר"ה לר"ה משא"כ לדידן דלא קי"ל הכי לכך לא הביא הר"מ אותו הדין וכן ברא"ש (כ"ב משנה ג') דמידות כ' דסורג נעשה בשביל שיהי' יכולין לטלטל ארבע אמות וזה לשיטתו בתמיד הנ"ל דס"ל דעזרה רה"י ועי' הר"מ ה' ביה"ב (פ"ה ה"ג) דהר הבית מקורה ועי' מל"מ דהראה מקורו מירושלמי תענית עיי"ש. ועי' שבת (ה' וצ"ח) דר"ה מקורה פטור וא"כ בהר הבית הי' יכול לטלטל יחד בכולו. משא"כ בעזרה דע"כ דלא הי' מקורה כמו שהעיר מו"ר הגה"ק מהר"מ שפירא זצ"ל ממתני' אבות דעשר הנסים דלא כיבו הגשמים את אש המערכה מבואר דהי' בגלוי עכ"ד כמו שמדייק הירושלמי תענית (פ"ג ה"ח) דהר הבית הי' מקורה ה"ה הדיוק כאן להיפוך עיי"ש [ועי' יומא (כא) ובתשב"ץ (ח"ד קל"ז)] ע"כ צ"ל דהיו מטלטלים פחות פחות מד' ובעיקר הק' י"ל הא הוה מלשאצל"ג כמו מוציא את המת לקוברו בשבת (צ"ב) וא"כ לאותו מ"ד שם שפיר שייך לומר דהותרה משא"כ להר"מ דפסק מלאכה שאצל"ג חייב שפיר לא הביא אותו הדין וי"ל הרבה כאן בענין אין שבות במקדש ואין להאריך יותר:
כט) ולפי"ד דלעיל באות (י"א וי"ב) דהשחיטה מקדש קדושה כלליות בכל הקרבן משא"כ קבלה מקדש את הדם לבד ומכשיר לזריקה יתיישב שפיר קו' התוס' מנחות (ה' ע"א) ד"ה שחיטה על הא דפריך ר"פ וא"א אין מחוסר זמן לבו ביום אף דמקדים חטאתו לאשמו גם כן יתכשר ופריך הש"ס והא ר"פ הוא דאמר שאני הלכות מצורע דכתיב בהו הוי' ומשני אלא ר"פ הכא קא קשי' לי' אימא ה"מ עבודה שחיטה לאו עבודה וא"א אין מח"ז לב"ב יהא אחד ממרס בדמו ולהקריב אשם והדר ליקריב חטאת והק' בתוס' ותימא הא איכא קבלה בעבודה ודלמא משום קבלה הא דקאמר שלא יהא אחד ממרס בדמו משום דכתיב בה הוי עכ"ד. ולפי"ד דלעיל יתיישב מטעם דבכל דבר דצריך שתעשה כסדר איזה עבודות יש ב' גדרים א') כגון סדר יוהכ"פ דמעכב שיהי' עבודותי' זה אחר זה. אעפ"כ החלות החיוב של כל הקרבנות של היום תל מיד ומצד עצם היום אין שום חסרון אם הקדים מעשה אחד לחברו כמש"כ התוס' מנחות (ה') ד"ה והוא דלענין יוהכ"פ שפיר מיקרי זמנו רק דגזרה התורה דמעכב סדר עבודתי' מחמת עצם עבודה ונפ"מ דחייב בחוץ ביומא (סב) גבי שעירי יוהכ"פ ששחטן בחוץ דחייב ולא הוה מחוסר זמן. מטעם דמצד עצם היום ראוי לפנים רק מצד דצריך להמתין עד שיעשה עבודתו הקודמים לה. זה שפיר מיקרי ראוי לפנים ומחייב דזה הוה שפיר קרבן גמור מיד רק דחסר אותו תנאי להקדים שאר קרבנות ע"ז שפיר מחויב בחוץ כמו שמצינו בזבחים (קט) דכל הראוי לפנים חייבין עליו בחוץ אף דפסול הוה מ"מ שם ראוי יש עלה. ה"ה בנ"ד גם כן חייב בחוץ כיון דיש עלה שם קרבן היום.. גדר ב) הוה באשם מצורע דהקפידה התורה שיהי' כסדר עבודותי' אם הקדים מעשה לחברו אין הפירוש דיש עלה שם עבודה רק דחסר אותו תנאי דצריך שיהי' האשם קודם לחטאת. רק דלא הוה כלל שם עבודה כיון דעדיין לא הגיע זמן טהרתו כמש"כ בתוס' מנחות ה' (ע"א) ד"ה ואי דדוקא בהדי' מצורע חשיב מחוסר זמן במה שעדיין לא הגיע זמן טהרתן עי"ש וכעין זה האריך מו"ר הגאון האדיר ר"מ דישה"ק בספרו הבהיר שיח השדה דכל דהוה חסרון בזמן הוה חסרון בעצם על הא דכ' רש"י יומא (כ"ט) עיי"ש וכעין זה כתב בתפארת ישראל למהר"ל ז"ל דכל דהוה חסרון כוונה הוה חסרון בעצם ואכ"מ] ונפ"מ לענין חייב חוץ עי' בזבחים (קי"ב) דמחוסר זמן בבעלים פטור בחוץ ה"ה בכה"ג דשחט בחוץ החטאת קודם הקרבת האשם דפטור דזה הוה גם כן מחוסר זמן בבעלים והא דכ' התוס' מנחות (ה' ע"א) ד"ה אלא דלענין חיוב חוץ לא שייך לומר מחו"ז לב"ב וחייב יש לחלק. דחטאת קודם לאשם הוה מחוסר זמן בעצמיותה כנ"ל משא"כ בדיני יוהכ"פ שפיר הוה זמנו רק דחסר אותו תנאי דסדר עבודה וע"ז שפיר מחייבינן בחוץ לנ"ל. ועי' בצי"ל כלל (לז) דכ' כעין זה דתמיד של שחר גורם התמיד של בין הערבים. אבל קודם הקרבת תמיד של שחר עדיין לא חלה החיוב דתמיד של בה"ע עיי"ש וכ"מ מצינו כעין זה ואין להאריך. וזה דוקא אם אמרינן דיש מחוסר זמן לבו ביום לענין מצורע מקרי עדיין לא הגיע זמן טהרתן כמש"כ התוס' מנחות (ה) הנ"ל משא"כ אם אמרינן דאין חסרון זמן לבו ביום אם כן מצורע ויהכ"פ שוין. דעיקר הקפדה הוה שלא ישנה סדר עבודותיו רק בזה החילוק. דעבודת יוהכ"פ לענין עבודה וכפרה ומצורע לענין טהרה שעל זה הקפידה התורה שסדר עבודת טהרתו יהי' בסדר הזה אף דמיקרי השתא הגיע זמן טהרתן מ"מ עיקר הקפדה דמצורע הוה כדי שבסדר של טהרתה יהי' בסדר הזה אשמה קודם ואח"כ יקריב חטאתה. ואם כן לפי"ד הנ"ל דשחיטה פועלת בעצם של הקרבן לכך מיקרי שחיטה מתיר במנחות (ט"ז) משא"כ קבלה לא הוה מתיר רק הכשר לזריקה כמש"כ רש"י שם ואם כן בנ"ד לענין מצורע דעיקר הקפדה דהמתירים יהי' כסדר. קודם המתיר והמטהר דאשם ואח"כ המתיר והמטהר דחטאת. ואם כן היכא דשחט החטאת קודם לאשם עשה איזה פסול בהקרבן דהקדים מתיר דחטאת לאשם. וזה פריך ר"פ דאם אמרת יש מחוסר זמן לב"ב אם כן שפיר פסול דהא במצורע אם אמרינן יש מחוסר זמן לבו ביום מיקרי דעדיין לא הגיע זמן טהרתו כמש"כ התוס' מנחות (ה') הנ"ל וכן בתוס' זבחים (י"ב ע"א) לענין הפרשה אם הפריש קודם דזה לא הוי דחוי דזה מיקרי דעדיין לא הגיע זמנו ועי' כריתות (ז') לענין מפלת לאור שמונים ופסחים (ג') אם מקרי הגיע זמנו ואם כן ה"נ פסול דמיקרי שלא בזמנו אף דשחיטה לאו עבודה מ"מ מיקרי דלא עשה השחיטה כלל [כמש"כ התוס' קנים לענין מליקה בראשו של מזבח בעולה דמעכב והק' בתוס' זבחים (ס"ה ע"ב) למה מעכב מהיכא ילפית לה מהקטרה הא הקטרה גם כן אין מעכב והניחו בצ"ע והתוס' בקנים תירצו דון מיניה כמו דבהקטרה מיקרי דלא עשה הקטרה. ואעפ"כ אין מעכבת דלא גרע מלא הקטירו כלל ונאבד. משא"כ במליקה אם אמרינן דלא הוה מליקה זה מעכב עיי"ש ה"ה בנ"ד אם אמרינן דהוה מחוסר זמן מיקרי דלא עשה שחיטה וזה מעכב]. משא"כ אם אמרינן אין מחוסר זמן לבו ביום אם כן מיקרי הגיע זמן טהרתן רק דעיקר הקפדה הוה מחמת דסדר טהרתה יהי' כן ואם כן זה דוקא עבודה וגם מתיר דהתורה הקפידה דמעכבה משא"כ שחיטה לא עבודה אין מעכבה. אף דהשחיטה מיקרי מתיר ומטהר במנחות (טז) והוא הקדים שלא כסדר מצותו מ"מ אין להקפיד ע"ז דשחיטה לאו עבודה וזמן טהרתה הוי גם כן עתה שוב אין מעכב בדיעבד וזה הוה פרכת ר"פ. משא"כ על הקבלה ע"ז לא הוה קושיא כלל דהא הקבלה אין מתיר ומטהר כלל. רק מחמת דבעצם הוה עבודה ע"ז אין אנו מקפידים רק דסדר עבודת טהרתה יהי' כסדר משא"כ סדר עבודתה לבד אין להקפיד כנ"ל. וכן מבואר מתוס' דאם אמרינן יש מחוסר זמן לבו ביום הכפורים הוה עיקר הקפדה על הסדר משא"כ במצורע מיקרי לא הגיע זמן טהרתו וזה צריך בירור. דמ"ש יוה"כ ממצורע מבואר דשאני מכשיר ממכפר דמכשיר עיקר הקפדה הוה דיטהר ואם כן כל זמן דעדיין לא הקריב אשם דמטהר קצת עדיין לא הגיע זמנו של חטאת דזה הוה סדר טהרתה משא"כ מכפר דמיד חלה החיוב של כל הכפרה. מבואר מכל זה דעיקר הקפדה הוה במצורע מחמת דטהרת אשם יהי' קודם לחטאת וממילא מיושב היטב קו' התוס' מנחות (ה) הא עשה קבלה וקבלה הוה עבודה. דשאני מצורע דעיקר הקפדה הוה על עבודה דמטהר ואם כן שחיטה דמטהר יש לה חסרון דלא הוה עבודה וקבלה דהוה עבודה יש לה חסרון דאין מטהר ודו"ק וכעין זה אשכחן במנחות (ד') דרב מחלק בין מכשיר למכפר לענין שלל"ש מבואר גם כן דיש חילוק בין מכשיר למכפר. עיי"ש ואין להאריך: