בכור שור· רבנו יוסף בכור שור
שמות
פרק א
פסוק א
ואלה שמות. אע"פ שמנאן חזר ומנאן כאן לפי שהוא ראש הספר וכל הספר מדבר בהם הזכיר המנין איך פרו ורבו וכמה היו בבואם וכמה היו בצאתם ואיך נשתעבדו וכל המאורעות:
פסוק ה
שבעים. עם יעקב ואמר יוצאי ירך יעקב לפי שכולם יוצאי יריכו לבד הוא לבדו:
פסוק ח
אשר לא ידע את יוסף. לא הכירו ולא ידעו ולא נשא להם פנים בשבילו:
פסוק י
הבה נתחכמה לו פן ירבה. נערים עליו לעשות דבר שלא ירבה שאם ירבה והיה כי תקאנה מלחמה כי יקרה מקרה של מלחמה יתחבר עם שונאינו:
ונלחם בנו ועלה מן הארץ. ילכו להם ונפסיד עם גדול כזה שראויין להשתעבד בהם בשעת הצורך ולכך נשתעבד בהם שלא לצורך שלא ירבו ולא יעלו מן הארץ ויהיו מצויים לנו בשעת הצורך כי זאת העבודה לא היתה לצורך אלא פן ירבה. וי"ל ועלה מן הארץ כלו' מן הארץ יהיה עליון יותר ממנו והיינו משועבדים להם, שניהם מדעתי והראשון נראה כי בסוף ניכר שבסוף הקפידו שיצאו מתחת ידם ומדקאמר והיה כי תקראנה יש להוכיח שבפני עצמו לא היו יראי' מהם:
פסוק יא
וישימו עליו שרי מסים. שהיו גובין מס האנשים שהיו שולחין על עבודת המלך עשרת אלפים והיו מחולקים לחדשים או לשבתות כמו שנ' בשלמה (מלכים א ה׳:כ״ז) ויהי המס שלשים אלף איש ואמר (שם) חודש יהיו בלבנון ושנים חדשים בביתו ואדונירם על המס וכאן שרי מסים ממונים על מס האנשים למחלוקתם והיו חודש בעבודת פרעה או ג' או ד' בביתם והא ליכא למימר שהיו תדיר בעבודה דא"כ מתי יעשו לביתם ומי יפרנסם:
ויבן ערי מסכנות. לשון אוצר כמו (דה"ב ל"ב) ומסכנות לדגן ולתירוש וכן תרגם אונקלוס ופרעה היה צריך רוב אוצרות כי חומש כל תבואת מצרים שלו כדכת' (בראשית מ״ז:כ״ו) וישם אותה לחק עד היום הזה לפרעה לחומש אבל בני ישראל לא היו נותנים חומש כי יוסף נתן להם אחוזה במיטב הארץ וכלכל אותם ולא מכרוהו ובאו בעלילה על ישראל לאמר כל המצרים עובדים את המלך שעובדים את האדמה והחומש שלו וכל בהמתם שלו והם מגדלים אותם ונותנין חצי הוולדות למלך וכולם אריסין אבל אתם אינם עובדים אותו לכן כיון שהמצרים נותנין את התבואה אתם בנו את האוצרות לתתה בהם:
פסוק יב
ויקוצו מפני בני ישראל. כי כאשר ראו כי כן יוסיפו לענותם כן יוסיפו לפרות ולהרבות קצה בחייהם מפני בני ישראל לבדם בתחלה היו יראים פן יתחברו עם השונא ועכשיו שראו אותם כ"כ פרים ורבים קצה מפניהם לבדם:
פסוק יד
וימררו את חייהם. כשראה שהם פרים ורבים הוסיפו למרור חייהם בעבודה שבתחלה ויבן ישראל ערי מסכנות ולבסוף אף בכל עבודה בשדה ליטע כרמים וגנים ולחפרם ולשדד תלמים אחריהם ובכל עבודתם שהיה משתעבדים היו משתעבדים בהם בפרך שלא היו מניחים אותם אפי' להרגיע עד בלעם רוקם אלא אצים ודוחקים וממהרים אותם כדי ליגעם וישנו כל הלילה מתוך יגיעתם ולא יעסקו בפריה ורביה וכשראו שכל זה אינו מועיל להם שלא יפרו ולקחו להם צד אחר להמית הבנים:
פסוק טו
ויאמר מלך מצרים למילדות. לאותם שמילדות את העבריות ומסתמא גם הם עבריות היו ואף הפסוק משמע שהמילדות עבריות:
אשר שם האחת שפרה. הזכיר הק"ב שמם לכבודם שתזכרם לטוב כי שמו נפשם בכפם על ישראל לעבור מצוות המלך:
פסוק טז
אם בן הוא והמיתן אותו. ותאמרו הפילו כי לא רצו עדיין לעשות רציחה בפרהסיא:
פסוק יט
כי חיות הנה. בריאות אי נמי מילדות יודעות כל אחת לילד את עצמה כמו שתיר' אונקלוס:
בטרם תבוא אליהן. בתחלה היו קוראים אותם לכך נקראות מילדות כי הנאה הייתה להן באחרות יותר מבעצמן אבל כשהרגישו שאנו עסוקין במצוותיך כי מתוך שהן יודעות האומנות הרגישו ושוב לא קראו אותנו כי בטרם תבא אליהן המילדת משם ואילך וילדו:
פסוק כ
וייטב אלהים למילדות ויירב העם. ולא נחשדו על שפיכת דמים שאם לא היו פרים ורבים כבתחלה היו סוברים שהם היו עושים אע"פ שכל אחת יודעת שלא עשו לה רק טוב:
פסוק כא
ויעש להם בתים. עושר וכבוד ופריה ורביה כמו (שמואל א כ״ה:כ״ח) כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן וכיון שראה שאינו יכול בצינעה פירסם הכל וצוה לכל עמו ועשאם כולם ממונים ע"כ שלא יוכלו ישראל להשתמר מהם. [וראיתי בדברי החכם צח (?) כי ראו אצטגניני פרעה כי עם מצרים עתידים לטבוע כמו שעשו בים וסברו להפוך על ישראל הגה"ה]:
פרק ב
פסוק א
וילך איש מבית לוי וגו'. לא עתה בשעת גזירה אלא קודם גזירה כי קודם הגזירה נולדו להם אהרן ומרים אלא לספר להם מה אירע להם בשעת הגזירה התחיל לספר איש לוי שלקח בת לוי אירע לו כך בשעת הגזירה:
פסוק ב
ותרא אותו כי טוב. בעל צורה וראוי לחיות:
ותצפנהו ג' ירחים. כי לא הרגישו שהיא מעוברת עד ג' ירחים שניכר הוולד ומשם מנו ובסוף תשעה למניינם אמרו לחפש אחריו ושמה אותו בסוף. ורבותינו אמרו שנולד לששה חדשים וב' ימים כמו שכתוב בשמואל ויהי לתקופות הימים ותהר חנה וגו' מיעוט תקופות ב' ומיעוט ימים ב' כי יולדת לז' יולדת למקוטעים והם מנו לתשעה:
פסוק ג
ותקח לו תבת גומא ותשם בסוף. סוף וגומא אחד הוא, אין נראית ונכרת שם, משום שהסוף והגומא דומה לדדי כי היתה יריאה פן יראוהו מצרים ויטביעוהו ודעתה לגונבו משם דימתה בת פרעה:
פסוק ד
ותתצב אחותו מרחוק. אמה העמדתה שם וצותה לה לראות מה יעל בנער מדלא כתיב ותצב נר' שהציבוה אחרים:
פסוק ה
ותרד בת פרעה לרחוץ. כמו ותרד על היאור לרחוץ הגה"ה:
אמתה. שפחתה שאם היתה יד שלה היתה האלף פתוחה והמ"ם דגושה:
פסוק ו
ותחמול עליו. ואומרת מי יתן מינקת לשכור שתגדלנו לי כי יפה הוא מאד וחסה על שראוהו בוכה והוא זכר:
מילדי העברים. המושלכים ביאור [ואף ראתהו נמול הגה"ה]:
ואמרה לה האלך. כלו' התרצי מן העבריות ואמרה כן:
פסוק י
ויהי לה לבן. כי הצלתו מן המיתה וגדלתו בממונה:
פסוק יא
וירא בסבלותם. שהיו סובלים עול קשה ולא די בעול אלא שאותו מצרי חובט ומכה אותו עברי ויחם לבבו כי נכמרו רחמיו אל אחיו:
פסוק יג
לרשע. לאותו שמתאכזר להכות את חבירו:
פסוק יד
ושופט. אתה שופט לפי דעתך ושר ליקח הנקמה בעצמך רוצה אתה להורגני שלא כדין שהמכה את חבירו אינו חייב מיתה כיון שאינו הורגו:
כאשר הרגת את המצרי. שלא כדין שהיה עושה את מצות המלך לדחוק היהודי:
אכן. אמת:
נודע הדבר. אני הייתי סבור שלא יודע ולכך פניתי כה וכה וזה צועק עלי ואינו חושש מי ישמענו. ומשם ר' שמואל שמעתי אם כן כמו אך כן כלו' אינו כמו שהייתי סבור אך כן הוא שנודע:
פסוק טו
ויבקש להרוג את משה. על שהרג את המצרי שהיה עושה מצוותו:
פסוק יז
ויושיען. שהיו רוצים הרועים לגזול את המים שדלו:
וישק את צאנם. שלא הספיק מה שדלו הם ודלו מים אחרים עד שהשקה צאנם וזה שאמרו לאביהן הצילנו מה שדלינו הציל וגם דלה דלה לנו להספיק:
פסוק יח
מדוע מהרתן. בא שבכל יום אתן רגילות לבא אחרונות לפי שהם הרועים אינם מניחים אותם להשקות והיום באתם ראשונות:
פסוק יט
איש מצרי. על עניין לבישתו ועל הלשון הכירו אותו כי ממצרים הוא:
פסוק כ
למה זה עזבתן את האיש. שמא אין לו אושפיז:
פסוק כב
כי אמר וגו'. גרשם גר הייתי שם:
פסוק כג
וימת מלך מצרים ויאנחו. כל זמן שהיה אותו מלך חי היו מצפים שמא כשימות זה יתבטלו גזירות וכיון שמת ולא נתבטלו גזירותיו אמרו עתה אין לדבר סוף לא נצא עוד מעמל זה ויאנחו י"מ וימת מלך מצרים והיה משה יכול לשוב כמו שאמר הק' כי מתו כל האנשים וגו' וגם נאנחו בני ישראל ושמע הק"ב את אנחתם וריחם את בניו וגם זכר את בריתו שכרת לאבותם וחפץ לקיימו לשלם נדרו שנדר לתת להם ארץ כנען כל הדברים הללו גרמו ששלחו למשה ועתה מספר איך שלח. וי"מ וימת מלך מצרים ובין מלכא למלכא היה להם פנאי להתאנח ולהתפלל:
פסוק כה
וידע אלהים. שם לבו ודעתו עליהם:
פרק ג
פסוק א
אחר המדבר. העביר להם המדבר שבמדבר לא היה מרעה כי בארץ מדבר אין עולין עשבין כמו שמפור' בחולין גבי כסוי הדם:
פסוק ג
מדוע לא יבער הסנה. שהאש מתאבך בו ואינו נעשה גחלת ואינו משתנה מכמות שהוא:
לא יבער. זה אינו לשון הבערה כי בוער היה כמו שכתב למעלה אלא לשון ביעור כמו (דברים כ״ו:י״ג) ביערתי הקודש מן הבית ולשון כלוי כדכתיב והסנה איננו אוכל הגה"ה:
פסוק ה
של נעליך מעל רגליך. לפי שנעל הרגל דורס בכל מקום ופעמים במקומות מטונפים אינו ראוי שיביאנו במקום מקודש:
מעל רגליך. שאף אותו של היד נקרא נעל סתם והוא שנתן בועז לגואל והוא בלע"ז גונ"ט (gant, Handschuh) ועדיין רגילים השרים להקנות בגונ"ט שלהם ולכך צריך לומר מעל רגליך שלא יהיה סבור שמאותו של היד הוא אומר לו:
פסוק ו
כי ירא מהביט. כי אין לתלמיד לזקוף עיניו ופניו בפני רבו:
פסוק ח
וארד להצילו. מן השעבוד כי רחמתי עליהם:
ולהעלותו מן הארץ. לקיים נדרי שנדרתי לאבות:
פסוק ט
וגם ראיתי את הלחץ. שנה למשה שעבודם של ישראל כי הי' גלוי לפניו כי היה דעתו של משה קצרה על שעבוד של ישראל כמו שנ' וירא בסבלותם ושם נפשו בכפו והכה המצאי בשבילם והזכירו לו כדי שיאות ללכת:
פסוק יא
מי אנכי כי אלך אל פרעה. איני ראוי לילך לפני פרעה וכל שכן שאיני כדי להוציא את ישראל:
פסוק יב
כי אהי עמך. ואם אין אתה כדי אני כדי כי ממני הדבר לא ממך:
וזה יהיה לך האות. שממני תעשה מה שתעשה ואני שלחתיך בשליחותי עשית זאת:
תעבדון את האלהים על ההר הזה. ואז אודיע ואתן אות לכל שאני שלחתיך וכל שאתה עושה ממני הוא כמו שכתוב בשעת מתן תורה הנני אנכי בא אליך וגם בך יאמינו לעולם וידעו כי אתה שלוחי וזה הוא שאומר כאן וזה יהיה לך האות שאז יוודע ויגלה לכל כי אני שלחתיך ולא מלבך אתה עושה בהוציאך וגו' ואז אודיע כמו שפיר':
פסוק יג
ואמרו לי מה שמו. וכי אדם הולך בשליחות ואיני יודע לומר מי שלחו:
פסוק יד
אהיה אשר אהיה. פי' שם המיוחד של ד' אותיות הנכתב בכל התורה שהק' היה בלא תחלה כי וי"ו במקום יו"ד בהרבה מקומות כמו קום שוב שאומ' הדייקנין קים שיב וכן מן ידע יאמר יודע מן יסר יוסר כי היו"ד נעשית וי"ו במקומות וגם אתה יכול לומר הוא שמשמע היה וגם משמע הוא שהוא הק' הוא ויהיה באין סוף זהו משמעות השם הוה והיה ויהי וגם משמע ושהא הוה בצרתם של ישראל ובכל מקום שאנו מגיעים אצל השם ואין לנו רשות להגות השם באותיותיו אנו מכנים השם בלשון אדנות כלו' אדון הכל אמר דבר זה ובכאן לפי שהיינו צריכים לפירוש השם ממש כינהו בתיבה שפירושה דומה לפירוש השם והוא אהיה שאם הייתי קורא אדון אשר אדון לא היה דומה למשמע השם ופירושו כלל אבל אהיה משמע אשר אהיה לאין תכלית ואהיה עמם בצרתם והוא אחד ממשמעות השם ולכך תאמר אהיה שלחני אליכם ולא שיאמר זה הלשון ממש אלא השם בן ד' אותיות אלא כינהו באהיה כדי לקרות ולהבין. ור' שמואל פי' דאהיה עיקר השם אלא שהק' אומר אהיה ואח' כמו שכתב בכל מקום כמו שיאמר אדם על עצמו אעשה ואחרים אומרים עליו יעשה ולא נהירא לי דא"כ היאך אנו הוגים אותו כמו שהק' קורא שמו יותר ממה שאחרים קוראין אותו ועוד כל מקום שנ' אני ה' היה לו ליכתב אהיה ולכך נראה לי שהוא כינוי כמו שפי':
פסוק טו
ויאמר עוד אלהים אל משה. כלו' כשתזכיר את שמי להם אמור אלהי אברהם כי זה שמי וזה זכרי כשמזכירין שמי מיחדין אותו על אברהם יצחק ויעקב וכן יזכירו שמי לדורות:
פסוק יח
ושמעו לקולך. כי יאמינו בך כדכתיב ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' וגו':
פסוק יט
ולא ביד חזקה. י"ל לא מפני שידו חזקה ונר' ולא ביד חזקה ואפי' כשתחזיק ידי עליו ולא ישלח עד שאשלח והכיתי אותו בכל נפלאותי אבל לאחר כן ישלח בעל כרחו:
פסוק כב
ושאלה אשה משכנתה. ומאותה שגרה בביתה שתאמר לה הננו הולכים לחוג השאיל (לי) כוס כסף וזהב, כלם שלך שלא אתבייש בין חבירינו, וכן השמלות של שש ורקמה ואני אתן אותם לחן וישאילום ואני אידר שיהא הכל שלכם בדין כך אמר הק' כמו שאפרש בגזירת הרחמן:
פרק ד
פסוק א
כי יאמרו לא נראה אליך ה'. אפי' כשאומר להם שמך יאמרו אתה היית יודע שמו של הק' אבל לא נראה אליך, ועשה ג' אותות בתחלה נחש לפי שהיה בעמל ויגיעה וכל עמל ויגיעה של עולם הנחש גרם כדכתיב (בראשית ג') בזעת אפך תאכל לחם ורמז להם כי על היגיעה שלהם נגלה, ואח"כ נגע צרעת כי בשביל יגיעתם יביא נגעים על פרעה ביד משה ומה שאמר לו הבא ידך בחיקך לפי שדרך הנגעים לבא ע"י סגר לילך ע"י סגר כמו שמפורש בפרשת נגעים והסגיר הכהן את הנתק וגו' אח"כ דם כי ישפוך דם על מצרים בשביל ישראל במכות בכורות ובים:
פסוק ח
והיה אם לא יאמינו. כלו' מי שלא יאמין לראשון יאמין לשני ומי שלא יאמין לשני יאמין לג' שיש בהם צדיקים ובינוניים וקשים כשהיו מהם שלא היו מאמינים לראשון לפי שלא משמע אלא שבא בשביל יגיעתם והאמינו לב' דכיון שישלח נגעים ודאי יוצאים ויש מהם שלא האמינו עד שאעשה אות שימיתם הג"ה:
פסוק י
לא איש 'דברים אנכי. ולא אוכל לומר שליחותך:
גם מתמול גם משלשום. כלו' מעולם מום זה ואינו מום עובר כי מום קבוע כי מאז דברך לא נתרפאתי ולא אוכל לדבר כי כבד פה וכבד לשון אנכי ומה יועילו לי אותות:
פסוק יא
מי שם פה לאדם. כלו' אם הייתי רוצה היית מדבר יפה אבל אני איני רוצה שזה כבודי שאדם שאין לו לא פה ולא לשון יעשה שיחותי וישלים חפצי ויעשה על ידו דבר גודל כזה:
פסוק יג
שלח נא ביד תשלח. ביד כל אדם אתה יכול למלאות חפצך ולמה תשלח אותי שלח אחר כי הכל עבדיך. ומשום ר' יוסף קרא שמעתי כך אמר לו הק' למשה מי שם פה לאדם כלו' הפה חדשה אני בורא לא אוכל לתקן את שלך? אני אתקננה כשארצה. ומשום ר' עובדיה זצ"ל שמעתי וכי לא הייתי יודע שאתה כבד פה והלא אני עשיתי ומה לך להזכיר לי, והראשון שלי:
או מי ישום אלם. כנגד מי שם פה לאדם:
או חרש כנגד פקח שייך בין גבי עין בין גבי אזן, פקוח אזנים ולא תשמע (ישעיהו מ״ב:כ׳) שמעתי מר' יצחק הגר הגה"ה:
פסוק יד
ויחר אף ה'. כל זמן שמצא אמתלא לדבריו לא חרה אפו של הק' אבל כיון שאמר בלא שום טענה שלח נא ביד תשלח אז חרה לו בוא וראה כמה ענוותנותו של הק':
ידעתי כי דבר ידבר הוא. אל ישראל ואל פרעה ויטול מקצת הכבוד ואם רציתה יהיה כל הכבוד שלך וא"ת יקשה בעיניו לדבר לכך נאמר וראך ושמח בלבו שיהא שמח ואנכי אהיה עם פיך ועם פיהו ואתה אמרת לא אוכל לעשות שליחותך לפי שאני כבד פה אבל אם לא כן הייתי עושה יפה בעצמי כי יהיה אהרן עמך שהוא בעל לשון גם אתה עמו תהיו צריכין, צריך שאהיה עם פיך ועם פיהו שאם לא כן לא תועילו כלום וכן היית יכול לעשות לבדך כיון שהייתי עמך:
פסוק יט
כי מתו כל האנשים. ואין לך לירא מהם הבטיחו שלא יהא לבו נוקפו על זאת:
פסוק כ
וישב ארצה מצרים. כלל והדר פי' כיצד שב ומה אירע לו בדרך וכן דרך פסוקים הרבה לסתום והדר לפרש:
פסוק כא
ראה כל המופתים. שבתחילה לא צוה לעשותם רק בפני העם כדי שישמעו לו ועכשיו אומר לו לעשותם לפני פרעה לא מפני שישמעו לכם אלא כדי להתרות בו:
פסוק כב
בני בכורי. כל מעשה ידי בני הם אבל ישראל בכורי וחביב לי יותר מכולם:
פסוק כג
הנה אנכי הורג את בנך. מדה כנגד מדה ומתחלה אני רוצה שתתרה בו על אותה מכה שתנצחנו שלא יאמר סבור היה לנצחנו בשאר המכות וטעה אבל עכשיו שתתרה בו במכות בכורות ידע שהייתי ידוע שלא ישלחם עד מכות בכורות וגם משה על זאת היה סומך כשהיה אומר לו פרעה התפלל עליו היה מתפלל עליו כי היה יודע שלא יצאו עד מכת בכורות ולא היה מביאן רק להרבות אותותיו ומופתיו:
פסוק כד
ויבקש המיתו. חלה עד המות:
פסוק כה
ותקח צפרה צר. היתה מפשפשת במעשיו על איזה עון חלה וסברה על שאין בנה מהול:
צר. כמו (יהושע ה׳:ב׳) חרבות צורים, שנון, ומלתו והקריבתו לפניו כדי שתעמוד לו זכות המילה:
פסוק כו
וירף ממנו. אז הקל חוליו מעליו:
אז אמרה חתן דמים למולות. כלו' זה שהיה משה חתן דמים וחייב מיתה למולות בשביל חטאת מילה היה כי כשמלתו את הנער מיד (הניח) הק' לו ומשה לא מל אותו מפני סכנת הדרך:
פסוק כז
לך לקראת משה. כי כך התניתי לו שתלך ותצא לקראתו:
וישק לו. כי שמח עליו:
בהר האלהים. זה איני יודע איזו הוא ושמא חורב הוא וכי אמר לו הנה הוא יוצא לקראתך עד כאן בחורב יצא לקראתו:
פרק ה
פסוק ב
מי ה' אשר אשמע. כל מה שעשיתי וששעבדתי בהם לא עשיתי אלא כדי שלא יעלו מן ארצי ועתה אשלחם בשביל מי שאיני יודע מי הוא:
פסוק ג
פן יפגענו בדבר או בחרב. ונמצאת מפסיד הכל מוטב לך שנלך ונשוב משנמות והפסדת הכל כי אין הק' שואל לך שנלך מכל וכל אלא לילך דרך ג' ימים ולשוב:
פסוק ד
למה תפריעו את העם. לילך ג' ימים ולחוג ולשוב ג' ימים אין הפסד קטן כי העם רב והעבודה גדולה מוטב שתלכו לסבלותיכם:
פסוק ח
נרפים. רפה עליהם המלאה וחושבים איך יבטלוה לגמרי שאם הייתה העבודה כבדה עליהם לא היו שמים לב על הדברים הללו וי"ל רפה העבודה עליהם דלא די להם בעבודתי שמבקשים עבודה אחרת דכתיב שלח את עמי ויעבדוני הגה"ה:
פסוק ט
ואל ישעו בדברי שקר. כמו (בראשית ד׳:ד׳) וישע ה' אל הבל אנטרנט"א (tournant, er wandte sich):
בדברי. כלו' אל יתעסקו בדברי הללו שאומרים כי אלהי העברים נקרא אלינו והוא שקר וכזב כי אם במלאכתי: