בכור שור· רבנו יוסף בכור שור
בראשית
פרק א
פסוק א
בראשית ברא אלהים. כלו' בראשית בתחלת כל בריותיו ברא הבורא את השמים ואת הארץ כמו בראשית ממלכת יהויקים שהוא בראש ממלכת יהויקים:
פסוק ב
והארץ היתה תהו ובהו. כלו' כשהיתה נבראת הארץ בתחלה היתה שממה וריקנית שלא היה בה לא אילן ולא עשב ולא אדם ולא בהמה ולא חיה ולא עוף ולא דגים ורמש ולא חשך ולא אור ולא רוח ולא מים כמו שתרגם אונקלוס צדיא וריקניא, ואין רשאי לשאול א"כ מה היה דאין אדם רשאי לשאול מה לפנים ומה לאחור והיא עבירה חמורה כמו שאמרו חכמים על זה (בחגיגה) כל מי שאינו חס על כבוד קונו ראוי לו שלא היה בא לעולם וכן אמר הנביא (זכריה י"ד ז') הוא יודע לה' לא יום ולא לילה, אין בריה יודעת רק הק' שאינו לא יום ולא לילה:
[והמפרש קודם בריאתה היתה תהו ובהו עתיד ליתן את הדין, ועוד דא"כ היה לו לכתוב והארץ היה תהו ובהו כלו' מה שעתה ארץ היה תחלה תהו ובהו ומדקאמר היתה משמע דהארץ היתה בתחלת בריאתה תהו ובהו. הג"ה]:
וחשך על פני תהום. עתה חוזר על סדר הבריות ואין עונה על הארץ היתה תהו ובהו אלא הפסיק לומר הארץ שאני אומר שנבראת לא נבראת כמו שהיא עתה בתיקוניה אלא שממה וריקנית ולפי שהוא רוצה לומר לפנים שברא הקב"ה האילנות והעשבים והבהמות והאדם כשבראה לא נבראו עמה ואח"כ חוזר למנות הבריות שנבראו ביום א' או' והחשך ברא הק' על פני תהום כי החושך בריאה היא כמו שכתוב (ישעיה מ"ה ז') יוצר אור ובורא חשך, בדבר שיש לו צורה וממשות שייך לומר יצירה ובריאה אבל בדבר שאין לו ממשות לא שייך לומר יצירה רק בריאה ולפיכך אומר ובורא חשך וכן דרך הפסוק להפסיק דבריו ולחזור למניינו כמו שהוא אומר (בראשית ל"ו כ"ד) ובני צבעון ואיה וענה ומפסיק ואומר הוא ענה וכו' ואח"כ חוזר למנין התולדות ואומר ואלה בני דישון וכו' והכא נמי הפסיק מנין הבריות ואו' והארץ וגו' ואח"כ חוזר למנין הבריות ואומר וחשך על פני תהום כלו' עיקר מעמדו על פני תהום כי כל דבר שהוא עמוק מאד אין האור שולט בו ויש שם חשך לעולם:
ורוח אלהים מרחפת. כלו' ורוח ברא אלקים שהיא מרחפת על פני המים כי כן דרך הפסוק כשהוא ארוך מחזיר שם הדבר שהוא מדבר בו (דברים ל"ג ב') וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וגו' וסגי ליה בוא"ו בתראה, על כרחינו בששת ימי בראשית נבראו כדכתיב (שמות כ' י"א) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם:
פסוק ג
ויאמר אלהים יהי אור. הוא השמש הירח והככבים שכולם נבראו ביום ראשון אלא שלא נתלו עד יום ד' וכן אמרו רבותינו בד' נתלו המאורות ולא אמרו נבראו ואילו נבראו ביום א' השמים הארץ וחשך ורוח ואור וכן מפורש בחגיגה אלא שאומרין שתהו ובהו בריות ולפי הפשט הוא לשון שממה:
ועתה ברא הקב"ה כל תיקוני עולם להבדיל באדם שרוצה לבנות בית ומכין כל צרכי בניינו ואח"כ בונה ביתו ומשים כל אחד על מקומו ואח"כ עושה לו מטלטלין כך הק' תיקן כל צורכי הבנין ביום א' ותיקן הרקיע ביום ב' והושיבו על כנו ונתן עליו מקצת המים להמטיר על הארץ להולידה ולהצמיחה ובג' נמי הפריש המים לצד אחד שהיא מקום דגים ותנינים ומשם המשיך נהרות ומעיינות לתוך היבשה ללחלח את הארץ ולהשקות כל בריותיו והיבשה לצד אחד והוציא מיבשה דשא ואילנות שהוא לצורך הבריות למאכל ולעידון כאדם שמיפה ומרבץ קרקע ביתו כדי שיהנו ההולכים והיושבים בה ובד' תלה בו האור ליראות לבריות שבתוכו כאדם שפותח חלונות אל ביתו להאיר ואחר שגמר בניינו ברא בה' ובששי דגים ועופות ורמשים ובהמה וחיה שהם כמטלטלין בתוך הבית שמיטלטלין מכאן ולכאן. תדע שלא תמצא מיום א' ועד יום ה' לא לשון יצירה ולא לשון בריאה שביום הב' והג' והד' תיכן ונתן מקום למה שברא בא' ובה' ובששי עשה מטלטלין וכן הוא אומר בקבלה (תהלים ל"ג ט') כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמד בתחלה אמר ויהי ולבסוף אמר שצוה ויעמוד כל אחד במקומו ולפי שנגמר בנין העולם בד' אמרו רבותינו אין מסיימין בד' דמשסיים הקב"ה עולמו בד' שוב לא התחיל אח"כ וכן נוהג שמי שמסיים בד' מעכב להתחיל אחר:
פסוק ד
וירא אלקים את האור כי טוב. מעתה התחיל לתקן ולתת מקום הראוי לכל אחד והיה מתחלה האור מעורב עם החושך וראה כי טוב האור ומתוק לעינים לראות את השמש ונתן לו מקום בפני עצמו שיהא מבוקר ומבורר מן החושך והבדילו ממנו וקרא לאור המבוקר יום ולחשך למקום שאור וחושך מעורבין שם קרא לילה שאף בלילה אור הירח והככבים שולט אלא שהחושך מעורב בו לפיכך אמר ויהי ערב שעת העירוב ויהי בקר שעת הביקור אעפ"י שהאור לא היה עדיין במקום קביעותו משמש היה במצות בוראו מקום שהוא שם כאילו נתלה:
יום אחד. דרך המונה לומ' א' ב' ג' ולא ראשון שנים שלשה לפיכך אמר אחד לפי שמונה והולך:
פסוק ו
יהי רקיע בתוך המים. הרקיע שנברא ביום ראשון יהי בתוך המים שהמים היו על פני כל הארץ:
ויהי מבדיל. זה שיגביה עצמו שמשעת שהיה נתון בתוך המים הבדיל בין מים שלמטה הימנו ובין מים שלמעלה הימנו אלא שאלו מחוברים מלמעלה ואלו מחוברים מלמטה כשהוא אומ' ויהי מבדיל צוה שיגביה עצמו מלמעלה ואז נעשה אויר שבין השמים והארץ:
פסוק ז
ויעש אלקים את הרקיע. עשייה אינו לשון בריאה אלא לשון תיקון ולפיכך כל דבר שנעשה ע"י אדם אומר בו ויעש כמו ויעש בצלאל שאדם אינו בורא אלא מתקן, דבר הנברא מוציאו לידי מעשה:
ויהי כן. א"ת לאחר עשייה למה צריך לומר ויהי כן, כל דבר הנעשה ודאי הוא, אלא כאדם שאומר ויהי כן כמו שאתה רואה עכשיו:
וביום ב' לא נאמר בו כי טוב לפי שלא נגמרה בו מלאכת המים שאין לומר כי טוב אלא בדבר שהוא מתוקן ונגמר כי כל זמן שלא נגמר אינו יושב בטוב, ויש שלא רצה הקב"ה לגמור בו שלא יאמר בו כי טוב לפי שנברא בו תפתה כמו שאמרו רבותינו ולפיכך אמרו ר' אין מתחילין בב' שעולם נוהג מנהגו שכשם שבמעשה בראשית דבר שהתחל בב' נתאחרה גמירתו עד למחרתו כך כל דבר שמתחילין אותו בב' מאחרין לגמרו:
פסוק טז
שני המאורות הגדולים. שמש וירח שהם גדולים מן האחרים והאחד גדול מחבירו ולגביה דידיה קורא לו קטון כשהוא אומר את המאור הגדול ואת המאור הקטון:
פסוק יח
למשול ביום ובלילה. כלו' זה ביום וזה בלילה שאע"פ שהלבנה נראית ביום אין זו ממשלה אלא שרגא בטיהרא:
פסוק כו
נעשה אדם. כלו' נתקן אדם את האדם העתיד לבראות שתהא צלמו צורתו ודמותו מאוימת להיות מושל ושליט כמו שהוא אומ' וירדו:
בצלמינו כדמותנו. שהיא מאוימת להיות מושל ושליט על כל, ולא שזו דומה לזו כי איך לתת דמיון ודמות ותמונה למעלה כדכת' כי לא ראיתם כל תמונה וכן אל מי תדמיוני ואשוה וכמו אל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו ובאיוב הוא אומר העיני בשר לך אם כראות אדם תראה, בתמיה:
ומה שאמר הכתוב עיני ה', הדום רגליו, יד ה' אינו אלא לשבר את האזן שיבין בראייה בהלוך ובלקיחה דאין דרכם רק בעינים ורגלים וידים לפי שלא ראה מעולם אדם עניין אחר, ומה שכתב (יחזקאל א׳:כ״ו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כך היה נראה בעיניו על עניין החזון כמו חלום שנראה לו שהוא רואה ואינו רואה דהא כתי' כי לא יראני האדם וחי כלו' ולא שום דבר חי ונדמה לו כאדם, שלא להבעיתו בדבר שאינו רגיל לראות, שהקב"ה ופמליא שלמעלה מדמין עצמן בכל עניין שירצו להראות לאדם כדאמר בתלמוד אידמי ליה כפרשא, אידמי ליה כדיבא, וטרדינהו גבי ר' חייא באליהו, וכן אידמי ליה כזונה גבי ר' מאיר בע"ז, וכן הוא אומר וביד הנביאים אדמה כלו' אני מדמה עצמי בכל עניין שאני רוצה ולפיכך אינו אומר בצלמינו כדמותינו אלא ע"ד האיום ואעפ"י שאין האיום שוה מ"מ דימהו הכתוב כאדם שאו' הפרעוש הלז בין הפרעושים כהמלך בין האנשים ואינן דומין זה לזה וכ"ש כאן:
ועוד יש לפרש בצלמינו כדמותנו כלו' שהיה הכותב מפרש לאותן שמדבר עמהן אמר הק' נתקן את האדם בצלמינו כדמותינו שאנו מתקנין בו עכשיו על עצמו ועל אותן שמדבר להם היה אומר, ולשון עושה הוא לשון תיקון ואינו לשון בריאה כמו שפי' לעיל:
והאי דנקט לשון רבים דרך הכתוב לומר ליחיד לשון רבים ולרבים לשון יחיד ולזכר לשון נקיבה ולנקיבה לשון זכר כמו הכא שאומר על אדם וירדו והיה לומר וירדה:
ואם יאמר לך מין בשביל ג' חלקים הוא אומר לשון רבים וזה האדם לשון אומנ"א בלע"ז (uomini, Menschen) ומדבר על כל אדם הנולדים ולכך הוא אומר וירדו כי זה הוא פשט הפסוק, אמור לו והלא משמואל לבדו אמרה בעלת אוב ראיתי אלקים עולים מן הארץ, ובני פלוא אליאב ובני דן חושים, לרבים לשון יחיד כמו (יהושע ב' ד') ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו, ולזכר לשון נקבה כמו (דברים ה' כ"ז) ואת תדבר אלינו, וכמו (ירמיה ד' ל') ואת שדוד מה תעשי, ולנקבה לשון זכר כמו (שופטים ד' כ') ויאמר אליה עמוד פתח האהל אע"פ שיש לומר שעמד כמו לעמוד:
ויש תיבות חציים לשון זכר וחציים לשון נקבה כמו ויחמנה (בראשית ל' ל"ז) וישרנה (ש"א ו' י"ב). ואין להם להביא ראיה מאלקים קדושים, אלקים קרובים, כי גם שם פקרו המינין וגם יש לומר להם כי דרך הק' לימלך בפמליא שלמעלה שלו כמו שאמר מיכה (דה"ב י"ח) ראיתי את ה' יושב על כסא וכל צבא השמים מימינו ומשמאלו ואמר מי יפתה את אחאב ויעל וגו', וכן באיוב ויהי היום ויבאו בני האלקים ויבוא גם השטן ונשאו ונתנו באיוב, וכן בדניאל והנה מיכאל שרכם אחד השרים הראשונים בא לעזרני, ושר מ"פ עומד לנגדי, ואומר בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא, והכא נמי לבש הק' דרך ענוה ואמר ה' נתקן את האדם להיות מושל הבריות ורוצה אני שתאותו לעשותו שליט לפי שנתתי לכם ממשלת הבריות, כשהוא אומר מיכאל שרכם ושר יון תמצא שכל אומר ואומר יש לה שר לפיכך איני רוצה לעשות ממשלה אחרת אלא ברצונכם ולכך אמר נעשה אדם נתקן אדם להיות מושל כמו שאומר נעשה פקיד ומלך ואינם בוראים אותו אלא כמה שניאותים לו עושים אותו פקיד או מלך, וכן המלאכים עשו אותו שליט שנאותו לדבר ולכך הוא אומר נעשה, אבל על הבריאה הוא אומר ויברא אלקים את האדם את האדם אשר יצר כולם לשון יחיד כי הבורא הוא יחיד ומיוחד ית' ויתעלה זכרו:
ולפתיותם יש להשיב שאומר' שעל שהם ג' חלקים ולכך אומר לשון רבים ואף אתה הקהה את שניו ואמור לו אי אתה מודה ששלשתם שוה ודעתם שוה וכח אחד להם א"כ למה הוצרך לומר לחבירו נעשה אדם להזהירם ולהזמינם הלא גם להם היה זה הדעת והמחשבה ולמה נטל עטרה על חבירו להזמינם שהפסוק אומר ויאמר נעשה אדם משמע שהאחד הזמין את חבירו וא"כ אין דעתם שוה ולפי דבריהם היה להם לומר ויאמרו נעשה אדם ואז היה משמע שכולם באו באמירה אחת ובמחשבה אחת נמצאו דבריהם הבל וריק:
פסוק כז
ויברא אלקים את האדם בצלמו. כלו' בצלמו של אדם ואיכא למימר בצלם אלקים ועל דרך האיום בצלם אלקים ברא אותו, וי"ל שהוא דרך חול כמו נתתיך אלקים לפרעה, וכמו אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם, וכמו עד אלקים יבא דבר שניהם כלו' בצלם של דיין ושופט ברא אותו:
זכר ונקבה ברא אותם. כדמפרש בפרשה אחריתי אלא כאן קיצר דבריו וגם גבי ותוצא ארץ דשא קיצר ובפרשה אחריתי פי' איך יצאו וצמחו:
פסוק לא
יום הששי. בכולן לא נאמר רק יום אחד ויום שני חוץ מיום ששי ושביעי שנ' בהם הששי והשביעי לפי שהיו מבוררים שמשה רבינו כשכתב את התורה לישראל כשהגיע ליום ששי אמר להם זהו יום הששי שהקב"ה נותן לכם לחם משנה, וכשהגיע אצל יום השבת אמר להם וזהו יום הז' שצוה הקב"ה לכבדו ולשמרו, וכמו כן תוכל לראות בנהרות' בכל אחד הוא אומר הולך אל מקום פלוני לפי שלא ידעו דרך משיכתו פירש להם באיזה מקום וכשהגיע אצל פרת לא אמר רק הוא פרת שאמרתי לכם בתחומיו של ארץ ישראל כמו שהוא אומר עד הנהר הגדול נהר פרת יהיה גבולכם וכן בכאן הוא אומר הששי והשביעי המבוררים לכם במקום אחר:
פרק ב
פסוק ב
ויכל אלהים ביום השביעי. כלו' ביום השביעי נודע ונראה שכילה מיום הששי, ביום הו' לא נודע שכילה דמי יודע אם יעשה למחר כלום אבל כשלא עשה בשבת כלום אז נודע שכילה מעשיו ולכך או' ויכל ביום השביעי כך הבנתי מפי הר' עובדיה. ולי נראה ויכל אלקים ביום הז' כלו' בריאת יום הז' כילה מעשיו שהרי כל זמן שלא נעשה יום הז' לא כילה סדר בראשית שהימים סידר הק' על סדר ז' ככבים והם שצ"ם חנכ"ל וכל אחד בא על משמרת תחילת יום ותחילת לילה כדאמר במסכ' שבת כצנ"ש חל"ם בלילו' חל"ם כצנ"ש בימים ומסמינן על זה כי היא היתה אם כל חי כלו' כוכב תחלת הלילות וחמה תחלת הימים ועל זה מודים כל החכמים וכל האומות וכל אחד עשה משמרתו בתחילת היום ובתחילת הלילה כשנגמרו ז' הימים, כוכב בתחלת ליל א' ובראש יום ד', צדק בתחלת ליל ב' ובתחלת יום ה', נוגה בתחלת ליל ג' ובתחלת יום ו', שבתאי בראש ליל ד' ובתחילת יום ז', חמה בראש ליל ה' ובראש יום א', לבנה בראש ליל ו' ובראש יום ב', מאדים בראש ליל ז' וברש יום ג', נמצא בסוף ז' הימים עשו כלם משמרתם פעם אחת בראש לילה ופעם אחת ביום. ואח"כ חוזרין לראש וכוכב בראש הלילה וחמה לראש היום וחוזרין לעולם חלילה ולפיכך ז' הימים הם השבוע שאז כילו משמרתם וחוזרין לעולם לראש וכל זמן שלא כילו משמרתם פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה לא כילה סדר בראשית אלא כשנעשה יום השביעי אז כילה סדר בראשית וכילו המשמרות ולכך נאמר ויכל ביום השביעי כלו' בביאת יום הז' אז כילו סדר המשמרות ואין זו מלאכה כי זה ממילא בא כמו שגדלים האילנות והעשבים דרך הילוכם ואין זה מלאכה. משל לאדם שבונה ביתו ונוטע אילן לסתום אחד מן הכתלים ובשעת הנטיעה האילן קטון ודק ואינו סותם וכל זמן שלא גדל האילן אין הבית נגמר וגידול האילן גומר הבית בלא מעשה ובלא מלאכה:
וישבות ביום השביעי. לומר שלא תאמר שזו מלאכה לפי שאמר ויכל ביום השביעי לכך אמר לך וישבות:
אשר ברא אלקים לעשות. כלו' מכל מלאכתו אשר ברא לעשות ולתקן ממנו בנינו כמו שפירשתי שבתחלה ברא ואח"כ עשה ותיקן לכך לא נאמר ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי לפי שבשאר הימים לא נאמר כן אלא לחלק המלאכות דבר יום ביומו ואומר לאחר מלאכה זה פסק אותו יום אבל בשבת שלא עשה בו מלאכה לא הוצרך לומר כן:
פסוק ד
אלה תולדות השמים. לפי שבתחילה קיצר במקצת הדברים עתה חוזר ומפרש איך נעשו:
פסוק ה
וכל שיח השדה. וגו' לפי שאנו רואים בכל שנה הצמחים באים ע"י מטר ועבודת האדם ודרך העולם לנהג מנהגו שעשה בראשונה אומר לך כי העשבים והאילנות לא היו ע"י אדם ולא ע"י מטר כי עדיין לא המטיר כמו שהכתוב אומר רק איד יעלה מן הארץ שעדיין היתה הארץ מלוחלחת במים שהיו על פניה ומשוקה וצמחה מלחלוחותיה כי ביום שנקוו המים במקום אחד בו ביום צמחו העשבים והוא ביום השלישי. ואיד לשון לחלוחית כמו (איוב ל"ו כ"ו) יזוקו מטר לאידו כלו' לחלחו:
פסוק ז
ויפח באפיו נשמת חיים. היא הנשמה העליונה שבאה מן הק' והיא שנותנת לאדם דעת ודיבור והבנה מכל חיה ובהמה והיא העתידה ליתן את הדין:
פסוק ח
גן בעדן. בארץ עונג והוא שאמר עדן אשר בתלשר (ישעיהו לז יב) והוא ארץ מעודנת טובה ושמנה ולכך נקרא עדן:
פסוק י
ונהר יוצא מעדן. שנובע שם נהר שמשקה את הגן. עתה מונה והולך איך תיקן הק' את גנו:
פסוק יא
אשר שם הזהב. שתי חוילות הן כמו שאמר סבא וחוילה וסבתא וגו' ואחרת אופיר ואת חוילה ואת יובב וגו' ולפי שהן שתים ולא תדע על איזהו מדבר אומר לך שהחוילה שהנהר הולך שם היא אותה אשר שם הזהב והיא אותה שאופיר אצלה כדכתי' וזהב מאופיר יובא שמחוילה בא לאופיר ומאופיר לשאר ארצות אבל כוש ואשור אין אחרת נקראת בשמם ולפיכך לא נתן בהם סימן:
פסוק יד
הוא פרת. הידוע לכם שהוא בתחומי ארץ ישראל כמו שפיר':
פסוק טו
וגם את האדם נתן שם לעבדה ולשמרה אותה אדמה שהגן שם וכל זה מתיקון הגן:
פסוק יז
כי ביום אכלך ממנו מות תמות. כלו' דע כי סופך למות. מות תמות שלא תנצל מן המיתה לעת קץ, ולא אמר שבאותו יום ימות:
פסוק יח
אעשה לו עזר כנגדו. כלומ' שיהא לו לצוות ולעזור ולא לפריה ורביה כי כל זמן שאינו בר מיתה אינו צריך חליפין:
פסוק יט
לראות מה יקרא לו. האדם, לפי שרוצה לספר על מעשה האשה שקרא לה שם על פי הטעם בא הכתוב ולמדך שאף לכל בריות העולם קרא כמו כן שם הראוי לכל אחד:
וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. של עכשיו שקוראין לו שמעולם לא נשתנו שמותם שכך כיון האדם לקרות להם שם על פי מראיהן ומעשיהן שמעולם לא בא אדם אחריו לומ' אין זה השם מתוקן נשנה לזה השם ונחליפנו בשם שהוא מתוקן לו לפי עניינו יותר מאותו שקרא אדם. וגם יש לומר הוא שמו שדוו"ש בלע' שמתוך שמו של כל אחד אם ידענו פירושו היינו יודעין עניינו להבדיל כמו שכתב ה' צבאות שמו שמתוך שמו יש להבין שהוא אדון כל ואות בצבא שלו ית' שמו לעולם:
פסוק כ
ולאדם לא מצא עזר כנגדו. לא בהם היה ראוי להזדווג לו:
פסוק כד
והיו לבשר אחד. כי כמו גוף אחד הוא:
פרק ג
פסוק א
והנחש היה ערום. בחכמה ובערמה דיבר עם האשה:
אף כי אמר אלקים וגו'. כלו' אף כי כל כך חביב זה הגן לפני הקב"ה שהזמין נהרות להשקותו וצוה על אדם לשמרו ואף אמר לו שלא יאכל מפריו אמרה לו האשה מכל עץ גן נאכל וטובה עשה לנו שלא מנע ממנו רק עץ הדעת לטובתנו פן נמות שאינו רוצה שיזיקנו כי סם המות הוא. אמר לה שוטה לא לטובתכם נתכוון ולא סם המות הוא ולא מות תמותון אם תאכלו ממנו רק לרעתכם נתכוון שכל כך הוא טוב שאינו רוצה שתאכלו ממנו שאם תאכלו ממנו הייתם חכמים וערומים והייתם כמלאכים להבחין בין טוב לרע להחכים ולהערים וכל רז לא אנס לכם אבל אינו רוצה שתבואו לכלל המלאכים:
פסוק ו
ותרא האשה כי טוב העץ למאכל. התחילה להסתכל בו אמרה כמה יפה פרק זה כמה ריחו ערב ודאי אינו דומה לסם המות ולא לחינם צוה הק' שלא נאכל ממנו ונחמד לה העץ כדי להשכיל שהיתה חומדת אותו כדי להשכיל, אמרה כמדומה שהנחש אומ' אמת ואכלה ונתנה לאישה ומיד נכנסה בהן ערמומית וגאוה וגסות וקנאה ותחרות וחמדנות וצדייה לצדד ולחני' ולעשות במחשך מעשיהם ולגזול ולגנוב והמרוצה לעשות, התחילו לומר גנאי לבריות כמונו להיות חשופי שת ומגולי ערוה עשו להם חגורות לכסות ערותן ויצאו מן הגן לרוח היום מקום שאין אילנות מעכבין את הרוח כי כן דרך הגנבים שמתרחקין ממקום שגנבו שם כלו' אפי' שם לא הייתי ובהיותם שם יושבים לרוח היום וישמעו את קול ה' צעדה בראש הבנאים, אמרו הנה בעל הגן בא והיו נפחדין ונחרדין כדרך גנב ויתחבאו והיינו וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח היום שהיו שם, תדע דלרוח היום אאדם קאי מדכתיב אחריו ויתחבא האדם ואשתו בתוך עץ הגן מכלל דבתחלה לא היה בתוך הגן:
פסוק ט
אמר לו איכה כי כן דרך הק' לדבר כבני אדם עם בני אדם:
פסוק י
אמר כי קולך שמעתי ואירא כי ערום אנכי וגו'. היה ירא פן ישאל לו למה נחבית לברוח וירגיש מגניבתו לפיכך הקדים לו טעם:
פסוק יא
אמר לו הק' מתוך דבריך נתפשת כי כמה פעמים באתי אליך ולא הקפדת על שאתה ערום כדכתיב למעלה והיו שניהם ערומים ועכשיו אתה מקפיד, מי הגיד לך כי ערום אתה שאין נקרא ערום אלא מי שראוי ללבוש ואין לו, אין דרך לומר על הבהמה ערומה היא כיון שאינה ראויה לבגדים כי היא מכוסה בכסות הראוי לה, ואף הגדולים הלבושים בבגדים גרועים קוראין עצמן ערומים לפי שאין להם בגדים הראוין להם, וגם אתה קורא עצמך ערום כלו' שאתה ראוי לבגדים מי הגיד לך שאתה ראוי לבגדים המן העץ וגו':
פסוק יב
כיון שראה שאין להסתר מפני יודע נסתרות הודה על כרחו ואמר לא עלי העון רק על האשה, האשה אמרה על הנחש העון כי כן דרך הגנבים כשנתפסין מגלין זה את זה, הנחש לא מצא תשובה שאין טוענין למסית כמו שאמרו רבותינו שאע"פ שלא היה להם לשמוע לו שדברי הרב ודברי התלמיד מי שומעין מ"מ לא היה לו לצדד שעברו על מצות הבורא וכולם הודו שפשעו כמו שאומר הק' לאדם כי שמעת לקול אשתך יותר מקולי וכ"ש לאשה שלא היה לה לשמוע לנחש שאינו חבירה ובן עצתה ולפיכך אמר הכתוב לאדם כי שמעת לקול אשתך, ולאשה לא אמר כי שמעת לקול הנחש כי כ"ש הוא ואינו צריך, והתחיל הקב"ה לקללם דרך שעשו העבירה. הנחש שהתחיל נתקלל תחלה, ואח"כ אדם:
פסוק יד
על גחונך תלך. דרך בני אדם שמתייעצים יחד עצות רעות שמרחיקין אותן זה מזה ולפיכך אמר לנחש על גחונך תלך שיהא פיך נתון בארץ והיא בזקיפה ולא יהיה לך מקום להתייעץ עמה: ועפר תאכל כל ימי חייך. שמתוך שפיך בארץ יכנס העפר בתוך פיך ותאכלנו בעל כרחך: ואיבה אשית. גם זו הרחקה:
פסוק טז
ואל האשה אמר. כמה גרמת לך רעות, עד השתא לא היית צריכה לילד שהרי לא הייתם ראויים למות אבל מעתה צריכה את לילד שהרי מתים אתם אם לא תולידו הרי העולם כלה שתמותו ולפיכך ארבה הרונך והוא עצבונך כי בעצב תלדי בנים כי כמה צערים בבנים, צער ההריון וצער הלידה וצער הגידול, ואל תדמי בעצמך לומ' אבטל מצות הפריה כמו שבטלתי מצות עץ הדעת שלא אזקק לבעלי לכך נאמר ואל אישך תשוקתך שתהא מתאווה לו, וא"ת אכבוש את יצרי מפני הצער לכך נאמר והוא ימשל בך ויקחך בעל כרחך:
פסוק יז
ולאדם אמר. מאחר שאכלת מן העץ ונכנס בך יצר הרע כל כך אין לך שמירה אלא סכין שאם לא יתפחד אדם מן המיתה מתוך יצר הרע יגזול ויחמוס ויעשוק וישחית את העולם ולפיכך קנס עליו מיתה וגם יגיעה שהיא משכחת עון:
ואותה ברכה שברכן בששי לומר פרו ורבו לאחר שסרחו היתה שהוצרכו לפריה ורביה, תדע דכתיב ומלאו את הארץ וכבשוה ואי קודם שסרחו היה להם לומר ומלאו את הגן ששם היה דירתם קודם אלא לאחר שסרחו היתה אותה ברכה אלא שנכתבה שם עם היצירה:
פסוק כ
כי היא היתה אם כל חי. ואע"פ שלא היתה אם לחיות ולבהמות, אם משמע לשו' גבירה כמו (שופטים ה' ז') שקמתי אם בישראל, וכן אב לשון אדנות ורבנות כמו אבי כל תופש כינור:
פסוק כא
כתנות עור. כלו' כתנות לעור בשרם שעדיין לא נפשטה בהמה וכן תירגם אונקלוס:
פסוק כב
הן האדם היה כאחד ממנו. דרך עינותנותו של הקב"ה ששיתף עם משרתיו וכן דרך כל לובשי ענוה שקוראין משרתיהם ותלמידיהם חברים. ואם בא גוי לקנתר כנגד ג' חלקים הנה גם יש כאן להקשות להם הקשים שכתבתי גבי ויאמר נעשה אדם דכיון שהם אחד ושוין לא היה לאחד לצאת לחבירו ולעשות עצמו גדול אלא היה לו לאמר ויאמרו:
גם מעץ החיים. הרפואה כמו (במדבר כ"א ט') והיה כל הנשוך וראה אותו וחי שהוא נתרפא וכמו שאומ' בדבילה (ישעיה ל"ח כ"א) וימרחו על השחין ויחי, וכמו חיתה המכה בתלמוד, כי אותו עץ כל מי שהוא חולה אם יאכל ממנו יתרפא ואם תש כח יתחזק ואם זקן ישוב לימי עלומיו ולפיכך אם יהיה אדם בגן עדן כשיזקין ויתיש כחו יאכל ממנו ויתחזק ויחזור לימי עלומיו וכשיחזור ויזקין יחזור ויאכל וכן לעולם אבל לבריא וחזק אינו מועיל כלום ולא כמו שסבורים בני אדם שמי שיאכל ממנו יחיה לעולם אין זאת דא"כ היה אדם אוכל לאחר שאכל מעץ הדעת או קודם אבל לא היה מועיל כלום:
פסוק כג
וישלחהו מגן עדן. שלא יוכל לאכול מעץ החיים וכשיזקין יגוע ויחלש וימות:
אשר לוקח משם. כי בתחלה בראו הק' חוץ לגן עדן ולקחו ונתנו בגן עדן כדכתיב ויטע גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר כבר וכן ויקח את האדם ויניחהו בגן עדן וגו' ועתה החזירו אל מקום אשר לוקח משם חוץ לגן עדן:
פסוק כד
את הכרובים. הן המלאכים בדמות שוורים וקורא אותם כרובים על שם חרישה כדאמ' בבבא דבי רב ויומא דכרוב ותני יומא כרבא לא הוי והוא לשון חרישה, והכי מוכח ביחזקאל (עי' שם א' י' ופרש י' י"ד) דבמקום (אחד) הוא אומ' ופני שור מהשמאל לארבעתן ומונה שם פני אדם אריה ושור ונשר (וכרוב) אינו מונה דכרוב במקום שור, ובסוכה (ה' ב' ועיין חגיגה י"ג ע"ב) פרכי לה אהדדי ומשני כרוב אפי זוטרי פני אדם בחור כי יחזקאל ביקש להחליף במעשה המרכבה שור לאדם משום מעשה העגל כך פירשו רבותינו והוא האמת במרכבה, אבל לפי הפשט קודם שבא יחזקאל כרוב ושור אחד הוא, שמתחילה שם האדם לעבדה ולשמרה וכשגירש האדם שם הכרובים לחרישה דהוא לשון כרבא, וזהו לעבדה, ולהב החרב לשמרה:
פרק ד
פסוק א
קניתי איש את ה'. קניתי אותו בגופי ובצערי ובעצבוני: את הק'. לישב את עולמו ואם איש המתי הנה איש שלמתי:
פסוק ב
הבל. על שם שכל העולם שב להבל:
פסוק ג
מפרי האדמה. ואין כתב בקרבנו לשון חלב דלא כתב מחלב כליות חטה שלא הביא מן המוטב ובהבל כתיב חלביהן שהביא מן המוטב:
פסוק ד
וישע. הק' אל הבל ואל מנחתו נתרצה בהבל ונתרצה בקרבנו:
פסוק ה
ואל קין ואל מנחתו לא שעה. מאס בקין ומאס במנחתו ועשה להם אות שידעו כי כן פירשו לנו רבותינו כי באש ענה להבל שירד אש מן השמים ויאכל את העולה ואת המנחה ועל קרבנו של קין לא ענה באש ונראה כי כן דרך אש לבוא בקרבן המרוצה כמו במשכן ובמקדש ובאליהו:
ויפלו פניו. הראה פנים זועפות והרגיש הבל כי היה שוטם אותו ומתקנא בו והיה משתמר ונזהר ממנו בסתמא:
פסוק ז
הלא אם תטיב. שתביא קרבן מהודר:
שאת. אשא פניך:
ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ. כאדם שאומר הנה אויבך רובץ על הפתח ואורב אותך שם כלו' הנה החטא אשר עשית אורב לך לקלקלך כי ודאי חטא הוא להביא דבר שאינו הגון לפני הק' כדכתיב (במדבר י"ח ל') ולא תשא עליו חטא בהרימכם את חלבו הא לא תרימו מן חלב המוטב תשאו חטא, וכן הוא אומ' (מלאכי א׳:ח׳) הקריבהו נא לפחתך הירצך וגו':
ואליך תשוקתו. שהוא מתאוה לקלקלך:
ואתה תמשול בו. אם תרצה להטיב לא יוכל להרע לך:
פסוק ח
ויאמר קין אל הבל אחיו. מה שאמר לו הק' בערמה בא אליו כי הרגיש שהיה נשמר ממנו ואמר לו כך וכך אמר לי הק' ונתפייסנו יחד ופני לא היו לי עוד כי הוא אמר למה חרה לך ולמה נפלו פניך ופייסני וחשב הבל שנתפייס ולא נשמר ממנו עוד:
ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. כי לא נשמר בחרב אשר ביד קין:
פסוק יב
לא תוסיף תת כחה לך. ומתוך כך נע ונד תהיה בארץ כי דרך בני אדם כשזורעין במקום אחד ואינם מוצאים שם ברכה הולכים למקום אחר אולי ימצאו שם ברכה וכן קין הולך ובא ואולי ימצא מקום המתברך:
פסוק יג
גדול עוני מנשוא. כלו' גדול העונש שהטלת עלי בשביל עוני לא אוכל לנשוא:
פסוק יד
הן גרשת אותי מעל פני האדמה. שאני שם שקנסת עלי גלות:
ומפניך אסתר. שתסתיר פניך ממנו שאתה שונא אותי ואל תשמרני:
והיה כל מוצאי יהרגני. והנה חייבת אותי מיתה וא"כ המיתני אתה ועדיהם למה תביאני ואמר לו הק' לא אסתיר פני ממך אלא אנקום אותך מידם אם יהרגוך:
פסוק טו
שבעתים יקם. אהרוג אני ז' על נקמתך כמו (ש"ב י"ב ו') והכבשה ישלם ארבעתים, ושבעתים אין דוקא אלא כמו הרבה, כמו שבע יפול צדיק וקם, וכמו ויספתי ליסרה אתכם שבע:
וישם ה' לקין אות. או בשמים או בארץ עד שהבטיחו שלא יהרג:
פסוק כג
ויאמר למך לנשיו. פי' ר' יוסף קרא ז"ל כי למך נשא ראשון שתי נשים והיו מתקוטטות ומתקנאות זו בזו וכעסתה צרתה והיו עושות קולי קולות והיה אומר להן מה פשעי מכל אדם שאין שקט בביתי לא באכילה ולא בשתיה ולא בשכיבה ולא בקימה וכי הרגתי בני אדם או חנקתי תינוקות שאירע לי מה שלא אירע לאדם מעולם ועתה הנני מת בידכם כי לא אוכל לסבול זאת אבל הק' יפרע מכן כי קין שחטא אמר לנקום בשבעתים כ"ש שינקום אותי בשבעים ושבעה, ובא ללמדינו שלא ירבה אדם נשים כי היא קטטה ומריבה. ולי נראה כי בימים ההם היו חוזים וחכמים שהיו יודעים שיבוא מבול בימי בני למך כי לא תמצא בבני למך תולדות כי טבעו הם במבול והיו שומעות נשי למך כך והיו רוצות לפרוש הימנו כי אומרות למה נלד לרוח ולהבל ונסבול עצבון הריון ולידה וגידול בנים, והיה אומר להם ומנחם אותם אל תאמינו שהק' יעשה זאת וכי הרגתי איש או חנקתי נערים שיבוא כך שיטבעו בני על קין חס עליו לא כ"ש ופיתה אותן בדברים עד שהעמיד מהן תולדות, ונר' שלכך הרגילו אילו בני למך האומניות הללו שלא היו מתברכין בעבודת האדמה מפני קללת קין זקנם וע"ד זה שפיר' תרגום אונקלוס:
פסוק כו
אז הוחל לקרוא בשם ה'. מגיד לך חשיבתו של שת שקרא שם בנו אנוש כלו' אדם כמו מה אנוש כי תזכרנו ואע"פ שבדורו התחילו לקרות שמותם בשם הק' שהיו משתפים שם שמים בשמם כמו מחוייאל מהללאל:
פרק ה
פסוק כד
ויתהלך חנוך את האלקים. לפי שהיה קצר ימים שהאחרים היו חיים ט' מאות לבד הפרט וזה לא היה חי אלא ג' מאות ופרט והיה סבור שברשעו מת בחצי ימיו לכך הוא אומר ויתהלך חנוך שחסיד גמור היה, ואיננו בעולם כי מת בשליש ימיו, כי לקח אותו אלהים וסילק אותו מבין הרשעים ההמה כי בעבדיו לא יאמין:
פסוק כט
זה ינחמנו ממעשנו ומעצבו ידינו וגו'. שמא לא נתכוון לכך אלא ניצק מפיו לקרותו על העתיד להיות בימיו, וזו היא הנחמה שבימיו כלה זרעו של קין שנתקללה האדמה בעבורו כדכתי' לא תוסיף תת כחה לך כל זמן שאתה וזרעך בעולם וכיון שכלה זרעו של קין שנתקללה האדמה בעבורו התחילה לקדמתה לכך נאמ' מן האדמה אשר אררה ה':
פרק ו
פסוק א
ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח וגו'. כמדומה שנח איחר כ"כ להעמיד תולדות שהיה ירא מפני המבול שהיו יודעים שיבוא כמו שפירשתי למעלה עד שהבטיחו הק' כי ינצל הוא וזרעו:
שם חם ויפת. לפי ששם חשוב מכולם מנה אותו ראשון ואע"פ שהוא הקטן כמו שמוכיחים הפסוקים ומפורש בסנהדרין בפ' בן סורר ומאחר שהתחיל בשם מונה למפרע עד יפת שהוא הגדול:
פסוק ג
בני האלהים. בני השרים:
בנות האדם. שאינם שרים:
מכל אשר בחרו. בכח וביד חזקה היו גוזלים להם בנותיהם ונשיהם ומשחיתים סדר העולם לגמרי:
פסוק ד
לא ידון רוחי באדם. כמו (ש"ב י"ט י') ויהי כל העם נדון כלו' לא אהיה דן עמהם לעולם לפי מעשיהם שלא אעשה להם לפנים משורת הדין כי כשחטא אדם לא רציתי להמיתו מיד ולבראה אחר וגם כשחטא קין לא רציתי להורגו אלא מסרתי לו אות לבלתי הכות אותו כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב ולא יוכלו לעמוד על שורת הדין וגם אילו בשגם הוא בשר כמו הראשונים אעשה להם לפנים משורת הדין ואאריך קץ פורענתם ק"כ שנה אולי ישובו ועל דרך זה תרגם אונקלוס:
פסוק ה
הנפילים. בני אדם מופלאים גדולים וגם נרא' לעומד אצלם שמא יפלו עליו מרוב גבהם:
היו בארץ בימים ההם. קודם שהתחילו לעשות רעה הזאת לקחת בנות האדם בחזקה:
וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלקים אל בנות האדם. היו הנפילים הללו כי בימיהם נעשית הרעה הזאת ואותן הנפילים המה הגבורים וגו':