אור ברסלב
בכור שור ויקרא

בכור שור· רבנו יוסף בכור שור

ויקרא

שמות

פרק א

פסוק א

ויקרא אל משה. לפי שנאמר בסוף הספר: וכבוד ה' מלא את המשכן ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד, הוצרך לקרותו וליתן לו רשות לכנס. וכן מצינו בהר סיני כשכסהו הענן כתב: ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן. ולפי דקאי אקרא דלעיל דכתיב: וכבוד ה' מלא את המשכן, כתב: ויקרא אל משה, דאכבוד ה' דלעיל קאי. ורבותינו פירשו דלכל הדבורים היתה קריאה, ולמדה תורה דרך ארץ שכשאדם מדבר עם חבירו יקראנו תחלה שידע שאליו הוא מדבר:

וידבר ה' אליו. מפורש בתורת כהנים: למעט את אהרן: דאמר ר' יודא ב' בתירא: בשלש עשרה מקומות כתיב: וידבר ה' אל משה ואל אהרן, וי"ג מעוטין כתיב למעט אהרן. וכתיב בת"כ: אלא שאמר למשה שיאמר לאהרן, ולא נהירא לי אותו פירוש דבשביל שאמר למשה שיאמר לאהרן, כתיב: וידבר ה' אל משה ואל אהרן, אם כן היה לו לומר: וידבר ה' אל משה ואל בני ישראל, שהרי אמר למשה שיאמר לבני ישראל. ולפיכך, נראה לי דהכי קאמר: מיעט אהרן במה שכתב: וידבר ה' אליו, שכשאמר: וידבר ה' אל משה ואל אהרן, לא היה מדבר עם אהרן, אלא עם משה, ואהרן שומע הדבור שהיה מדבר עם משה, שלמשה היה מדבר כאשר ידבר איש אל רעהו, שאומר כך יהיה הדבר הזה, וכן תאמר וכן תעשה ואהרן היה שומע קול השכינה והדבור, אבל לא היה אומר אליו, אלא אל משה, וכן כל הנביאים לא היה הדבור מתיחד אליהם אלא בחלום, או על ידי מלאך, או שומעים [את] הקול שהיה אומר כך יהיה דבר זה, ואני רוצה שיאמר לישראל, והם הולכים ואומרים. ומה שכתוב בנביאים: וידבר ה' אלי, כלומר, לאזני בא הקול והדבור, וכן היה דבר ה' אלי. ונראה לי, דאותו שיאמר לאהרן לא גרסינן:

מאהל מועד. לפי שהיה משה חוץ לאהל, כדכתיב: ולא יכל משה לבא אל אהל מועד, מפני הענן, אמר שמאהל מועד בא הקול אליו וכשהיה בתוך האהל, היה ושמע הקול בא [אליו] מבין שני הכרובים ורבותינו דרשו: מאהל מועד, יכול למכל הכפרת, ת"ל: מבין שני הכרובים:

פסוק ב

אדם כי יקריב מכם. אפילו גוים, כדאמר: איש איש, לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל, מכם ולא כלכם להוציא: זבח רשעים תועבה, בכם חלקתי ולא באומות דאפילו הגוי רשע גמור, מקבלין הימנו קרבן, כדי לקרבו תחת כנפי השכינה. קרבן לה'. שתהא כוונתו לשמים, ורבותינו פירשו: שלא יאמר: לה' חטאת, אלא חטאת לה', שלא יוציא שם שמים לבטלה. מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן. בהמה, וחיה בכלל בהמה ואמר מן הבקר ומן הצאן והיה ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט, לומר, דחיה אינה נקרבת והמביאה עובר. משל לאדם שאמר לעבדו: אל תביא לי אלא חטין, והביא חטין ושעורים, אינו כמוסיף על דברי רבו, אלא כעובר על דברי רבו, כך פירשו רבותינו. ות"כ מפרש: כאן למדנו ענותנותו של הק' שלא הטריח את בניו, אלא בדבר המצוי בידם. (לאחר שהוקם המשכן סדר הק' איך ישרתו אותו עבדיו בביתו וצוה סדר הקרבנות).

פסוק ג

אם עלה קרבנו דבר העולה כלו לאשים קרי עולה. אל פתח אהל מועד יקריב אותו. שלא יאמר לכהן: קח בהמה בביתי ועשה ממנה קרבן, דאין זה כבוד של מעלה, אלא הוא עצמו יקריב וידדה בהמתו לפני המלך:

לרצנו. כדי שיהא רצוי לפניו, ורבותינו דרשו: לרצנו, שלא יקחו בעל כרחו, אם נדר, אלא כופין אותו עד שיאמר: רוצה אני:

פסוק ד

לכפר עליו. לפי הפשט, כשאדם אוכל בשוגג חלב מביא חטאת, ואם ספק בידו, מביא אשם תלוי, ופעמים שהוא סבור שהוא אוכל היתר ודאי והוא אוכל חלב, והעולה מכפרת לו על שאינו יודע כלל, ורבותינו אמרו שהוא מכפרת על עשה ועל לא תעשה הנתק לעשה:

וסמך... ושחט. שיתעסקו בו הבעלים לשמש לפני בוראם, אבל מקבלה ואילך מצות כהונה:

פסוק ה

את בן הבקר. משמע לשון בחרות, שלא יביא זקן יותר מדאי וחולה, משום הקריבהו נא לפחתך:

בני אהרן. שלא יהיו זקנים מרתתין, כמו שאמרו רבותינו. כהן, מאימתי פסול לעבודה? משרותת:

הכהנים. הראוים לכהונה, שאינם לא חללים, ולא בעלי מומין, ולא טמאין, ולא אוננים לא שתוים, ולא יושבים ועומדים בכהונם שלבושים בגדי כהונה (ה)מחוסר[י] בגדים, וכל אלו מחללין עבודה:

אשר פתח אהל מעד. ולא על מזבח הזהב שבהיכל. ורבותינו אמרו: כשההיכל עומד ולא כשהוא מפורק:

וזרקו…סביב. דרשו רבותינו: שתי מתנות שהן ארבע:

פסוק ו

והפשיט את העלה אינו אומר בן הבקר, אלא העולה, לרבות כל העולות להפשיט:

פסוק ח

את הראש ואת הפדר שאינם בכלל הפשט, הראש שכבר הותז בשחיטה, והפדר בתוך המעיין ואינו סמוך לעור. ורבותינו אמרו שנותן הפדר על בית השחיטה והוא כבוד של מעלה, לפי שבית השחיטה מלוכלך בדם. לפי שמצינו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים ופר ושעיר של יום הכפורים שהם נשרפים כולם והעור והפרש, פירש כאן בעולה, אעפ"י שהיא כולה כלול: והפשיט:

פסוק ט

וקרבו וכרעיו ורחץ. ואין כתוב רחיצה בקרבים רק בעולה, כי חטאת ואשם שנאכלים לכהנים ושלמים שנאכלים לבעלים, מי שאוכל אותם ירחיצם אם ירצה, אבל זו באה בשלחן המלך וצריך לעשות דרך כבוד, אבל אותם נשרפין חוץ:

פסוק יא

על ירך המזבח צפנה. אף אבן הבקר דלעיל קאי, ששחיטתן בצפון, דהא כתיב ביה נמי:

לפני ה'. קבע מקום לבית המטבחים בצפון, שהוא פנוי ואינו מקום דרוסת רגלי הכהנים, שהכבש בדרום כדכתיב: ומעלתיהו פנות קדים, כשיפנה למזרח יהיה דרך ימין, וכן קבע מקום לקדשי קדשים כדכתתיב: במקום אשר תשחט העלה תשחט החטאת, וכתוב: כי כחטאת האשם [וכו'], דאילו עיקר זביחת לשמים, אבל קדשים קלים לא קבע מקום לשחיטתן, אלא נשחטין בכל מקום עזרה, לפי שאין כל כך עיקרים לשמים:

פסוק יב

ונתח אתו לנתחיו. אע"פ שפירש הנתוח גבי בן הבקר, צריך לפרש גבי בהמה דקה שלא תאמר: בן בקר ראוי לנתח כל אבר מנה יפה בפני עצמו, אבל בבהמה דקה לא, קמ"ל, אבל ההפשט לא הוצרך, דדבר פשוט הוא, שבהמה דקה צריכה הפשט כמו גסה:

פסוק טו

הכהן אל המזבח ומלק. מליקה בעצמו של כהן, שהוא בראשו של מזבח, שחיטה כשרה בזר שאינו בראשו של מזבח:

ונמצה דמו על קיר המזבח. לפי שדמו מועט, אינו מקובל במזרק, שאם קבלו, אינו יכול ליקח ממנו להזות, ולכן מולק בראש המזבח שימצה מיד על המזבח. הגה"ה:

פסוק טז

והסיר את מראתו זפק אינו ראוי לבא אפילו [לפני] בני אדם. ורבותינו פירשו שפורסין ואוכלין גזל בשדות אחרים והק' שונא גזל, (בעולה) ולפי שתורים ובני יונה רדופין מכל העופות, בחר הקב"ה בהן:

פסוק יז

ריח ניחוח. נאמר ריח ניחוח בעוף הדק כמו בשור הגדול, דאחד המרבה ואחד הממעיט שוין ובלבד שיכון לבו לשמים:

פרק ב

פסוק א

ונפש כי תקריב קרבן מנחה. כל המנחות קדשי קדשים ואין זר אוכל, ולפי שהוא דרך עניים להביא מנחה, חבבן הקב"ה לעשות אותן קדשי קדשים להראות ענותנותו (של הקב"ה) שהוא מלך גדול ומחבב עניים:

פסוק ב

וקמץ משם. מקמיצה ואילך מצות כהונה, אבל היציקות, והבלילה, והפתיחה, והלישה, והאפיה במאפה תנור, והמשיחה בשמן במשוחים בשמן כשר בזר; אבל הקמיצה וההגשה צריכות כהן:

משם. ממקום שרגלי הזר עומדות; לפי שהמנחה קדשי קדשים, והקמיצה במקום השחיטה, הייתי סבור שהקמיצה טעונה צפון, קמ"ל דלא קבע צפון אלא לשחיטה:

פסוק יג

מלח ברית אלהיך. מלח דבר המתקים, לפיכך צוה הק' להקריבו במנחות ובקרבנות, להראות שהקרבנות ברית קימת לעולם וכפרה. וכבר פירש, כי הכל יודעים שהק' אינו צריך לא לריח ולא לשום הקרבה, אלא לזכות בהם את ישראל, כשאדם חוטא ומקריב קרבן, מתכפר לו ויודע שהוא נקי ונזהר יותר מלכלך עצמו בחטא, כאדם שיש לו בגדים נקיים ונזהר מן הטיט, אבל כשהם מלוכלכים אינו נזהר; וכן אמרו רבותינו. כיון שעבר אדם עברה ושנה בה, ונתלכלך, נעשית לו כהיתר, כיון שנתלכלך נתלכלך. ועל זה אמר שלמה: בכל עת יהיה בגדים לבנים; וכן אתה מוצא גבי צדקה, שצוה הקב"ה לתת צדקה, ואם הק' היה רוצה, היה נותן לעני עושר וכבוד, ולא יהיה צריך לאחרים, אלא כדי שיזכו אחרים על ידי העני, כמו שאמרו רבותינו בפ"ק דברכות; וכן כל המצות אין הק' צריך, אלא לזכות את ישראל, כמו שאמרו רבותינו: רצה הק' לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות:

פרק ג

פסוק א

ואם זבח שלמים. לכן נקרא שלמים, שממנו למזבח, האמורים; וממנו לכהנים, חזה ושוק; וממנו לבעלים, שאר הבשר; - וזהו דרך שלום, שכולם אוכלים יחד:

פסוק יב

ואם עז קרבנו. כתב לעז פרשה בשלמים בפני עצמה, בשביל שאין בה דין אליה, כדתניא דבי ר' ישמעאל: כל פרשה שנשנית, לא נשנית, אלא מפני חדוש שנתחדש בה:

פרק ד

פסוק ג

אם הכהן המשיח יחטא בדבר שזדונו כרת; וכל שחיבין על זדונו כרת, חיבין על שגגתו חטאת, כדילפינן מע"ז, כדמקרי ליה ר' יהושע בן לוי לבריה וכו'. בשאר המצות נתן הכתוב חלוק בין משיח נשיא ויחיד, אלא בע"ז בפרשת שלח לך, אין חלוק בין משיח [נשיא ויחיד] כדאמר התם: ואם נפש אחת, אחד משיח ונשיא ויחיד משמע, דאפילו משיח ונשיא, כיון שנכשל בע"ז הרי הוא הדיוט, ודינו כהדיוט דאין גדולה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה':

לאשמת העם. כלומר, שוה אשמתו לאשמת כל העם, (צבור) שהוא מביא פר והזאתו כצבור על הפרוכת ועל מזבח הזהב, ונשרפין חוץ לשלש מחנות, אבל של יחיד ושל נשיא, האמורים נקטרים [דמן] על מזבח החצון, ובשרם נאכל לכהנים, כדמפרש בצו את אהרן. והגדה, לאשמת העם, כשכהן גדול חוטא אשמת העם הוא, שאותו היה לו לכפר עליהם וחוטא. בכהן משיח כתיב: פני פרכת הקדש, שבשביל שחטא הוא לבדו, לא נסתלקה הקדושה, אבל בצבור כתיב: פני הפרכת, דכיון שחטאו הצבור, נסתלקה הקדושה. בכל החטאות נאמר ריח ניחח רק ביחיד, לפי שהקב"ה מקפיד על הגדולים שחוטאים. שבועת העדות, והנכנס למקדש טמא, והאוכל קדש בטומאה, ושבועת בטוי בקרבן עולה ויורד, לפי שאינו נהנה מן החטא כל כך, חס רחמנא עליה, דמה הנאה יש לו כשכובש עדותו ונשבע לשקר, וכן נכנס למקדש טמא, והאוכל קדש בטומאה, מה הנאה יש לו שאוכלו בטומאה, וכן שבועת בטוי, מה הנאה יש לו שנשבע שלא יאכל ואכל, ולפיכך, מביאים כדי השגת ידם, אבל האוכל חלב ודם, והאוכל ביום הכפורים, והעושה מלאכה בשבת, והמפטם, והסך, והבא על הערוה שנהנים, וכל שכן של עבודה זרה, בפושט ידו בעיקר, בקרבן קבוע. והנהנה מן ההקדש דאיכא תרתי, שפשט ידו בשל הקדש ונהנה, אשם בכסף שקלים; והמכחש בעמיתו בפקדון, דאיכא תרתי שנהנה ונשבע לשקר, כמו כן אשם בכסף שקלים. ואשם תלוי, לפי שבני אדם מקילין להביא עצמן לידי הספק ומורין היתר לעצמן, החמיר עליהן הכתוב להביא אשם בכסף שקלים, כדי שיזהרו בעצמן: האי דכתיב בנשיא וביחיד או הודע, יש מפרשים שאו כמו אם, ולי נראה, שלפי שנשיא ויחיד מביאים אשם תלוי איכא לפרש: ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו אשר לא תעשנה ואשם, כלומר אם ספק בידו, ואשם, כלומר, שחיב אשם תלוי, כדמפרש לקמן בסוף הפרשה, זהו אם ספק בידו, או הודע אליו ודאי שחטא, אז אינו חיב אשם, אלא חטאת, וכן גבי יחיד; אבל בצבור וכהן משיח, שאין חיבין אשם תלוי, לא כתיב או הודע וצבור אין חיבין אשם תלוי דכתיב: נפש, באשם תלוי, ובכהן משיח כתיב: לאשמת העם לומר, שמשיח כצבור, אבל נשיא חיב אשם תלוי, כדקימא לן בהוריות, בפרק הורה כהן משיח. צבור ומשיח דמקרבי וחשיבי קמי קודשא בריך הוא, קריבת דם כפרתן לפניו, על הפרכת ועל מזבח הזהב, ומרחיק סרחונו לשרף חטאתו חוץ לשלש מחנות; יחיד ונשיא דלא מקרבי כל כך, כפרתן ואמורי חטאתן על מזבח החצון:

פרק ה

פסוק כד

מכל אשר ישבע עליו. להביא תשומת יד, דלא אדכריה בפסוק של מעלה; ורבותינו פירשו למה לא אהדריה בהדיא:

פרק ו

פסוק ב

הוא העלה על מוקדה. כלומר, באותה עולה שצריכה להיות על מוקדה בלילה, אני מפרש לך דין זה, דהיינו תמיד של בין הערבים, ובעולות נדבות הבאות סמוך לערב, שאין שהות ביום כדי לצרפן, אמר לן הכתוב שמותר בהקטר חלבים ואברים כל הלילה, אע"פ שכתוב: ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם, ואין מקריבין קרבנות אלא ביום, מגיד לך, דכיון שהקטיר והעלה מבעוד יום, יכול לשרפן כל הלילה [ו]ה"ה לתמיד של שחר אם צריך, אלא שדבר בהוה, ואני לישב לשון המקרא באתי. ועל דרך הפשט נראה, כי חיבין להשאיר מן האברים והחלבים להקטיר בלילה לכבוד המקום, כדי שלא יהא בטל המזבח, לא ביום ולא בלילה, לכך נאמר: אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה:

פסוק ג

והרים את הדשן. זהו תרומת הדשן, כמו שפירשו רבותינו, שהיא עבודת לילה; ופשוטיה דקרא, כשרוצין לפנות המזבח מן הדשן שעליו, היה לובש בגדי כהונה ועולה על המזבח, שאין לעלות על המזבח בבגדי חול, ומוריד הדשן עד אצל המזבח, ולאחר שהורידו משם, לובש בגדי חול ומוציא חוץ למחנה, וזהו: ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן, שאין להוציא בבגדי קדש, כדאמרי רבותינו ביומא, בפרק בא לו, היוצא בבגדי כהונה במדינה אסור וכדומה, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שכך עושין כשמוציאין דשן התפוח לחוץ, אבל תרומת הדשן מעוט ונבלע במקומו, כמו שפירשו רבותינו:

פסוק ד

אל מקום טהור. נקי וצח, שאין לתת דבר שבא מלפני הק', כי אם במקום נקי, אבל באבנים מנוגעות כתוב: במקום טמא, מקום מחראות ובית הקברות, שאין דרך נושאי טהרות לבא שם שלא יטמאו בהן:

פסוק ז

וזאת תורת המנחה. בא ללמד שאין נאכלות אלא לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה:

הקרב אתה. מגישה לקרן מערבית דרומית; לפי ענין הפסוק שבויקרא ולפי הסברא, לא היו טעונות הגשה אלא אותן הבאות אפויות כמו מחבת ומרחשת ומאפה תנור ורבוכה, דכתיב בויקרא: המנחה אשר יעשה מאלה, וגבי אפויות כתיב: והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח, אבל גבי מנחות סלת כתיב: וקמץ משם; ממקום שרגלי הזר עומדות אינן מגישות, ולפיכך אפויות צריך להגיש להראות שלצרך המזבח אפאן ותקנן, ולא לצרך עצמו, שלא יראה כאדם שמתקן לעצמו, ואחר כך שולח מנות, ועיקר הסעודה לעצמו, ואין זה כבוד שמים, לכך מגישה תחלה, להראות שעיקר לשמים, אבל אותה שמביא בעשרה סלת ואינה מתוקנת, אינה צריכה להגישה, דנראה הוא שהביאה לשמים, אבל רבותינו [אמרו] שכל המנחות טעונות הגשה, ומאלה למעוטי [שתי] הלחם ולחם הפנים:

פסוק י

לא תאפה חמץ חלקם. כהן האוכל מנחה חמץ עובר בעשה, דכתיב: לא תאפה חמץ חלקם, על אפייתה חמץ הזהיר:

פסוק טז

וכל מנחת כהן כליל. דאם אינה כליל, אלא אוכל המותר מן (זה) הד[ו]רון לפי המקום מה שקומץ בשלש אצבעותיו דבר מועט הוא זה, דבשלמא ישראל מביא מנחתו ומקטיר הקמץ והשאר אוכלים הכהנים, שהם משרתיו של הק', ונמצאת כולה דורון, אבל כהן דהוא עצמו אוכלה, מה דורון הביא בכריסי(ה) אוכליה, ולכך כולה כליל, ולא דמי לחטאת ואשם של כהנים, דהתם, החלב והאמורים נקטרים ועורה לאנשי משמר:

פרק ז

פסוק ח

עור העלה אשר הקריב וכן עור חטאת ואשם, לכהן, כדאמר בשחיטת קדשים: זה מדרש דרש יהוידע הכהן: מדכתיב: כסף אשם וכסף חטאת. (עד כאן):

פסוק ט

וכל מנחה אשר תאפה בתנור... לכהן המקריב אתה לו תהיה; וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן. ודאי כמו שפירשו רבותינו הוא, דלכל אשי בית אב הוא זו בזו, מכל מקום נראות המנחות הנאפות מתחלקות לאותן העומדים שם בשעת הקרבה, דכולם קרי המקריב וזה מגיש, וזה קומץ, וזה מקטיר, וזה מצית האש, ואינם ממתינים לאותם שאינם שם, לפי שלא יצטנן ויתקלקל. ולכך אומר לכהן המקריב אתה, אבל בלולה בשמן וחרבה, שאינה נאפת, צריך להמתין לכל אנשי בית אב, שאינה מתקלקלת, ולכך כתיב בה לכל בני אהרן; וזהו פשוטו לפי הדרשה. ולפי הסברא ולפי פשוטו של מקרא נראה, דנאפת בתנור לכהן המקריב אתה, אבל הבלולה וחרבה לכל אנשי המשמר, וסברא, לפי שטרח בה לאפות אותה בתנור, הרי הוא שלו. (אלו שני הפסוקים מפרשה דלעיל):

פסוק יח

ואם האכל יאכל... לא ירצה המקריב באכילה זו, כיון שהיא שלא בזמנה, ואע"ג דכתיב: ואכלו אתם אשר כפר בהם, מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, זאת האכילה אינה מרצה ואינה מכפרת. המקריב אתו לא יחשב [לו]. ובשעה ש[ה]מקריב לא יחשב לו, כלומר, עליו, כמו: אמרי לי אחי הוא; לא יחשב (יש) לאכל בשלישי, דזהו חוץ לזמנו, ואם חשב פגול יהיה. שהמחשבה מפגלתו, אבל אכילה שלא בזמנה אינה מרצה ואינה מפגלת למפרע. והנפש הנאכלת - בין שהוא פגול, בין שהוא נותר, זהו פשוטו; פי' הדרשה, לעיל, פרשת חטאת נאמרה בלשון נקבה, שרוב חטאות כשבה או שעירה, אבל אשמות כולם זכרים, ונאמרה בלשון זכר:

פסוק יט

והבשר כל טהור יאכל בשר. בשר, לרבות אמורין, שאם נאכלים בטומאת בשר, שהיא באזהרה לבד, שהוא חיב משום זרות, דאפילו זר אוכלם. (עד כאן):

פסוק כא

[ונכרתה]. כריתות הכתובות כאן בשלמים, פירשו רבותינו: שלש כריתות בשלמים למה? בשבועות. מיהו, לפי הפשט, הפסוק הראשון בטומאה היוצאה עליו מגופו, הפסוק השני למדנו, שאם נגע בטומאת אדם כגון בזב, או מצורע, או נדה, או נבלה, או שקץ ואכל שלמים, שהוא כמו כן בכרת:

פסוק כג

כל חלב אבל חלב חיה (היה) מותר, אבל דם אסור מן הבהמה, חיה ועוף, לפי שדם בהמה ראוי למזבח, ודם חיה ועוף טעון כסוי:

פסוק כד

ואכל לא תאכלהו. שלא תאמר: הבשר איתוסף בו אסורין שהי(ת)ה מותר ועתה נאסר, והחלב שהיה תחלה אסור באכילה, עתה יאסר בהנאה כשנעשה נבלה, לכך נאמר: יעשה מלאכה ואכל לא תאכלהו, מחמת שהוא נבלה, דאסור נבלה חל על אסור חלב. ולפי הפשט, לפי שאמר יעשה לכל מלאכה והייתי סבור שכל שירצה יעשה ממנו, ואפילו לאכלו, הואיל ואין נבלה וטרפה ראויות לקרבן ת"ל: ואכל לא תאכלהו, דלא בא להתירו כי אם בהנאה, כדפרישית, ורבותינו דרשו: יעשה לכל מלאכה, שאינו טמא משום נבלה כשאר הבשר, אלא טהור:

פסוק לז

זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים. אמה שכבר פירש המלואים בפרשת ואתה תצוה קאי, וכל הפרשה דמלואים קאי אההיא דואתה תצוה:

פרק ח

פסוק ג

ואת כל העדה הקהל אל פתח אל אוהל מועד. ואע"פ שלא הוקם המשכן עד יום השמיני של מלואים, שהוא ראש חדש ניסן, כמו שאמרו רבותינו אותו היום נטל עשרה עטרות, וכתיב בפרש[ת ואלה פקודי]: ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן, אמרו רבותינו בת"כ: כל שבעת ימי המלואים היה [משה] מעמיד [את] המשכן בכל בקר ובקר, מקריב קרבנותיו עליו ומפרקו, בשמיני, שהיה ראש חדש ניסן - הקימו ולא פרקו, לכך נאמר בו: הוקם המשכן:

פסוק יז

ואת הפר ואת ערו. צוה הקב"ה לשרפו אע"פ שלא בא דמו לפנים:

פרק ט

פסוק א

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו. לחנכם בכהונה ולהקריב קרבנם:

ולזקני ישראל. שיהיו בחנוך גם הם [ו]ועמדו על קרבנם:

פסוק ב

בן בקר לחטאת. דרך כהן גדול להביא פר חטאת אף על המצות, וביום הכפורים, כמו שהוא גדול, מביא מין גדול, וכאן צוה הקב"ה שיביא אהרן חטאת כדי שיכנס זכאי לכהונה, וישראל חטאת שיהיו זכאין כשישלחו לעבד במקומם בפני הק':

ואיל לעלה. רצה פרקליט, נכנס דורון:

פסוק ג

קחו שעיר עזים לחטאת כי דרך צבור להביא שעיר, על חטאת שאינה ידועה, ברגלים ובראשי חדשים, וצוה שיביאו עולה ושלמים ומנחה, והם כל מיני דורון, שאין קרבת נדבה רק אלו ג', ונותן טעם לדבר, כי היום המקום נראה אליכם, וראוי להדרין בכל מיני דורון:

פסוק ו

וירא אליכם כבוד ה'. ובזה תבינו כי בחר הק' בעבודת אהרן ובניו, שאני שמשתי שבעת ימי המלואים, אמר לו: מעתה קרב אתה ועבד:

פסוק ז

וכפר בעדך. ואחר כך, ובעד העם, שיבא זכאי ויכפר על החיב:

פסוק יא

ואת הבשר ואת העור שרף. אע"פ שלא נכנס דמן כמו של מלואים, וגזרת הכתוב היא:

פסוק כב

וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם. שנתחנך אף בברכת כהנים:

פסוק כג

ויבא משה ואהרן אל אהל מועד. להתפלל שיראה הכבוד וירד אש מן השמים, שיודע שנתקבלה העבודה:

ויברכו את העם. שירצו בקרבנם:

פרק י

פסוק א

ויקחו שני בני אהרן. קדם שתרד אש מן השמים, והיו ממעטים את הכבוד, שיאמרו: באשם של נדב ואביהוא שרף קרבנם. אשר לא צוה אתם. הא אמרינן: אע"פ שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט, הני מילי, לאחר שירדה אש מן השמים כבר, אבל קדם לא, ולפיכך כשהיו מביאין אתם אש, פגעה בהם אותה אש שירדה מן השמים ושרפתם ואע"פ שכתוב שתי פעמים ותצא אש, אש אחת היא. אש זרה אשר לא צוה אתם. שהזהיר עליהם שלא לעשות, כדכתי: לא תעלו עליו קטרת זרה, ושוב לא צוה לעשות, ולפיכך נענשו, כמו: לשרף את בניהם ואת בנתיהם באש אשר לא צויתי, כלומר, הזהרתי עליהם, כדכתיב: לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, לא צותי, הכי קאמר, מאחר שאסרתים שוב לא צויתי, כי פעמים שהק' אוסר דבר וחוזר ומצוה לצרך השעה, כמו אליהו בהר הכרמל, שהקריב בבמה ע"פ הק', ואע"פ שנאסר הבמות וכמו שסבר אברהם אבינו שהק' אסר רציחה לבני נח, וסבר אברהם שהק' צוה לשחט את בנו ורצה לשחטו. וזהו: אשר לא צוה אתם:

פסוק ג

הוא אשר דבר ה' בקרבי אקדש. ופירוש אשר דבר, בפרשת כהן גדול, באמר אל הכהנים, שכתוב שם בכהן גדול: ועל כל נפשת מת לא יבא, לאביו ולאמו לא יטמא, וכתיב: את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם, וזהו בקרבי אקדש, שהוא מכובד על ידי כהנים גדולים שהם קרובי[ו], לא ימצא בהם דרך אבילות, ובזה על פני כל העם אכבד, אהי נכבד; ואף לבני אהרן, אע"פ שהם הדיוטים, אמר כן, לפי שעתה נמשחתם תחלה, הרי אתם ככהנים גדולים היום. ויש לפרש, הוא אשר דבר ה', כלומר, זה חשב הק' אנקם מאלו שהם קרובי ואתקדש ואכבד בפני העם שילמדו קל וחומר בעצמם: ומה בקרוביו כך, באחרים על אחת כמה וכמה שיש לנו לירא. וכיון ששמע אהרן שהם קרוביו של הק' שתק וקבל נחמה. ורבותינו דרשו, שהורו הלכה בפני רבם, או שתויי יין היו, והוא אשר דבר ה', כשאמר ונקדש בכבדי:

פסוק ה

וישאם בכתנתם. של נדב ואביהוא, דליכא לחומר בכתנות של מישאל ואלצפן, שלא מצינו לוים בכתנות. הגה"ה:

פסוק ו

ראשיכם אל תפרעו. שהוא דרך אבלות, כדכתיב גבי מצרע: בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע:

ועל כל העדה יקצף. שבאו לחנוך שלכם ואתם תערבבו להם השמחה, ואם תאמרו, אם כן, והיו אחינו מבולבלים שאין חולק על מיתתם, לכך אמר: ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה. והם יבכו ויתאוננו עליהם:

פסוק ט

יין ושכר אל תשת. אע"ג שנותנים יין ושכר לשאר אבלים, שנאמר: תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, אתה ובניך אל תשת, כי אתם אסורים בעת בואכם אל אהל מועד ויש בו חיוב מיתה:

פסוק יא

ולהורת. בשעת הוראה בין אסור והיתר ובשעה שמבדילין בין קודש לחול ובין טמא לטהור, אסור לשתות יין, כדי שיהיה מקום קדוש שאין נכנסין בו בטומאה (ובין מקום חול), וכן בין טומאה לטהרה; מיהו אין בהוראה מיתה, אם הורה שתוי, דכתיב: אתה ובניך... ולא תמותו, אתם הנכנסין במקדש במיתה, אבל לא המורה שתוי. הגה"ה:

פסוק טז

ויקצף על אלעזר ועל איתמר. לפי שהיה סבור הם פסלוהו, כמו שאמר: הן לא הובא את דמה אל הקודש, להיות נשרף, שהחטאות הפנימיות נשרפות, ופנימה היתה של[א] י(ו)צא[ה] חוץ לקלעים, ואם כן...:

פסוק יז

מדוע לא אכלתם. שמא אתם הקרבתם אותה באנינות, וכהן הדיוט (אינו) פוסל עבודה, ואמר לו אהרן:

פסוק יט

הן [היום] הקריבו. בתמיה, אני הקרבתי אותה, וכהן מקריב אונן ואינו אוכל, ואם שמעת בקדשי שעה וכו':

פרק יא

פסוק ב

זאת החיה אשר תאכלו. כלומר, זאת הבהמה, חיה לאכל, שונ"א בל"ע[ז], אבל האחרות, אנפרימ"ש; חיה כמו והיתה המכה, כאדם שאומר לעבדו: אתה רגיל אצלי, אל תמאס עצמך במאכלים מאוסים ומזוהמים; כי כל מקם שנאמר טמא, מאוס ומזוהם הוא, כדכתיב: בגללי צאת האדם... ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא, מאוס, ואדם מזוהם אינו ראוי לבא לפני המקום. ועתה מפרש והולך מי מזוהם ומאוס ואינו ראוי להתקרב לפני המקום, אוכל בהמות טמאות ודגים טמאים ועופות טמאים ושקצים ורמשים, והנוגע בהם, והנושא נבלתם, וזבים, ומצורעים, נדות ויולדות, וטמאי מתים, ובעלי קרי, והנוגע בהם, ובגד, ושתי וערב ובתים מנוגעים, ושוכב עם הטמאות, כמדפרש בזה [ה]ספר; אבל חלב ודם אסור קדושה יש להם, שכל כך הם קדושים ונקרבים על גבי המזבח, שאין ההדיוט רשאי לאכלם, כי מנת המלך הם, ערלה וכלאי הכרם טעם אחר [ל]הם, ובמקומם אפרש מה שעם לבי:

פסוק ג

כל מפרסת פרסה. שיש להם פרסה והיא שסועה, אבל מי שאין להם פרסה כלל, כגון כלב וחתול וכיוצא בהם, שיש להם פושט וצפרנים וכן ארנבת ושפן ואפילו יש להם פרסה ואינה שסועה כגון חמור וסוס, אסורים:

פסוק ד

את הגמל כי מעלה גרה... ואת השפן... ואת הארנבת כי (מעלי גרה המה)... ואת החזיר כי מפריס פרסה. כל אלו כי משמשין בלשון אם, כמו אם, כלומר, אם יש להם סימן אחד, כיון שאין להם האחר אסורים, והוא כגון אע"פ ואפילו הבא בסימן אחד טמא, כגון חזיר וגמל ושפן וארנבת טמא[ים]. ואפילו הגוים אין רגילין לאכל אלא אותם הבאים בסימן אחד, שהאחרים מזוהמים יותר מדאי, ובזה יש להוכיח לגוים ממנהגם, שמי שאין לו סימן מזוהם:

פסוק ח

מבשרם לא תאכלו. הנהרגים והנשחטים קורא בשר, והמתים קורא נבלה, ומ"מ זה וזה נבלה, אלא לישב לשון הפסוק, לא תגעו, עצה טובה ואינה אזהרה כמו שפירשו רבותינו: קל וחומר ממת שיש לו טומאה, ואין מוזהר[ין] עליו אלא כהנים. ואם תאמר: שאני מת שצריך לקברו ול[הת]עסק בו (כל, הזהיר עליו), נבלה נמי, צריך להוציאה מביתו ולהרחיק (ה)סרחון (זו) זוהמא מעליו, כי איך יוכל לסבל הריח הרע, כי כל עיקר אלו הטומאות אינו מזהיר אלא שלא יהיו מזוהמים וטמאים, ואם לא יוכלו להוציא [את] הנבלות והשרצים מביתם, הרי הם מזוהמים ומשוקצים וטמאים, ועוד אם הזהיר על הנגיעה, למה הוצרך להזהיר על האכילה, כיון דלא יגע מהיכן יאכל, ועוד דכתיב: לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, ונתינה משמע מיד ליד, ורבותינו סמכו מכאן לנוגע ברגל, שאדם חיב לטהר עצמו ברגל, לפי שהוא חיב בראיה ולכנס בעזרה, ובפרשת ראה אנכי פירשתי, דלא תגעו כדי לאכל והוכחתי כן:

פסוק י

וכל אשר אין לו... לא תאכלו. אע"פ שמפסוק ראשון יש לדקדק, כי כתב זה לעבר עליהם בלאו ועשה, וקרא אחרינא להתיר אותו שעתיד להשיר, כמו שמפורש בת"כ, והכי קאמר: כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת אפילו במים, לא תאכלו, אבל אם יש לו במים, אע"פ שאין לו ביבשה, שנושרין בשעה שעולה מן המים, ואם תאמר: מאחר שבא להתיר, אמאי לא אמר: כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת במים תאכלו, לעבר עליהם בשני לאוין ועשה, ובשחיטת חולין שלהי אלו טרפות, דרש להאי קרא:

פסוק טז

בת היענה. ופעמים קורא אותה הכתוב יענה, כדכתיב: כיענים במדבר, אלא כשהיא קטנה דרך לאכלה ואסרה הכתוב, אבל כשהיא גדולה, בשרה קשה ואין בריה יכולה לאכלה ואין צריך לאסרה, ורבותינו דרשו מכאן שביצת עוף טמא אסורה:

פסוק כד

ולאלה תטמאו. גם זה נראה שלכך הוציאו בלשון היתר שאמר: ולאלה תטמאו, לומר שאינו מוזהר עליהם:

פסוק כח

והנשא את נבלתם. אע"פ שאינו נוגע:

פסוק כט

וזה לכם הטמא. אינו צריך להזהיר על אכילתם, שאינם בני אכילה אלא (אותם) שהם מטמאים ולפי שיש להם עורות, כמו שמפורש בשמנה שרצים, ואדם עשוי לטפל בשקצים בנבלות, שהוא דבר מאוס וישראל קדושים וטהורים, אבל שאר שרצים שאין להם עורות ולא אתי לטפל בהם, לא הוצרך לטמאם. הגה"ה. מיהו הרי הם בכלל לא תאכלום כי שקץ הם. כל מקום שאמר: טמאים הם לכם, טמא הוא לכם, לשון שבח לישראל הוא, כלומר, לכם הוא טמא, שאתם עם קדוש, אבל לשאר אומות שהם משוקצים, ראוים הם. ורבותינו דרשו מלכם, שלכם יהא, שהוא מותר בהנאה:

פסוק לד

מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא. דכיון שנתלכלך והמאוס והטומאה נוגעת בו, נטמא ונמאס, כי דבר לח ממאוס יותר מדבר יבש, ומיהו שבא עליו מים וחזר ונתיבש מה שהוא כשר לקבל טומאה, טמא. ומיהו רבותינו דרשו, שאם בא עליו מים שלא ברצון הבעלים טהור, מכדתיב: כי יתן וקרינן כי יותן:

פסוק מה

והייתם קדושים כי קדוש אני. נאה לקדוש[ו] שיהיו משרתיו קדושים ומובדלים מן הטמאות וטהורים:

פרק יב

פסוק ב

כי תזריע... כימי נדת דותה תטמא. דין נדה יש לה, שאם ילדה ואחר כך ראתה [דם] כל ששה לערב שביעי ללידה, טובלת ומשמשה, אע"ג דלא פסק דם הלידה, דהלכא כוותיה דרב דאמר: מעין אחד הוא (ו)התורה טהרתו והתורה טמאתו, בין לקולא בין לחומרא, אבל ילדה בתוך אחד עשר שבין נדה לנדה וראתה ג' ימים בקושי ושפעתה מעת לעת או בלילי שבת ויומו מן הצער; למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וילדה זו, הרי יולדת בזוב וצריכה ז' נקיים, וכל שכן אם ראתה ג' [ימים] בלא קושי בתוך י"א יום וילדה, שהיא יולדת בזוב, ואפילו אם לא פסקה מעט, ששפעה בתוך שבעה, טמאה עד שתפסק כדאמרינן בבנות כותים ללוי, אבל לדברי רב אינה צריכה הפסק. ומיהו האידנא, צריכה לישב ז' נקיים שלא תראה כלל, ואע"ג דהדם דם טהור, בנות ישראל החמירו על עצמן אבל משטבל[ה] אפילו רואה בכל יום, משמשת והולכת כל ימי טהרה. וגם (לא) דומה לנדה שטבילתה בלילה כנדה, כדאמרינן: נדה ויולדת טבילתן בלילה, אבל אם ילדה אפילו י"א יום, דם הבא מחמת צער הלידה אינו נחשב דם זיבה, אלא דם לידה, מפני שבא מחמת הלידה ואינה זבה, אע"פ שראתה ג' [ימים] רצופים ויותר:

תוכן העניינים

בכור שור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה