אור ברסלב
בכור שור דברים

בכור שור· רבנו יוסף בכור שור

דברים

במדבר

פרק א

פסוק א

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. סמוך למיתתו סידר להם את התורה, כדי שלא ישתכחו את המצות, ואומר כי אלה הדברים שהוא מזכיר להם עכשיו, נאמרו בעבר הירדן:

בערבה. בערבות מואב אמרם משה להם, וניתנו להם מול סוף כלומר לאחר שגזר להם הק' ים סוף:

מול. לשון גזר, כמו מול את בני ישראל, שהוא גזר את בני ישראל אלא שאותו לשון ציווי וזה שם דבר, כמו לגוזר ים סוף לגזרים. ואונקלו' תרגם מול קבל, כמו מול:

בין פארן ובין תפל. פארן הוא הר סיני, כי מדבר פארן ומדבר סיני אח' הוא. ובין תופל נרא' לי שזהו מרה. על שם שהיו המים המרים ולא יכלו לשתותו בלא תיקון, נקרא תופל, כמו היאכל תפל מבלי מלח. ומונה והולך המקומות שנתנה להם תורה, ונקט פארן דזהו סיני תחילה, שהוא עיק' נתינת התורה. ואחר כך מרה, דכתי' שם שם לו חוק ומשפט:

ולבן וחצירות. כמו שדה חצרות, ושדה קורא לבן כמו שדה לבן, שאף שם נאמר מקצת התורה. אי נמי על שם שנתנגעה מרים שם קורא חצרות לבן, דכתי' והנה מרים מצורעת כשלג שהוא לבן:

ודי זהב. אהל מועד, לפי שיהו הקרשים מצופים זהב וכתי' והמלאכ' היתה דים לכל המלאכה, קורא לדי זהב, ושם נמי נתנה [תורה], דכתי' ויקרא אל משה [וידבר ה' אליו מאהל מועד] וצוה שם כל הקרבנות. ולכך מנה אותם מקומות שנתנה בהם תורה, שהוא רוצה לסדר, כי תורה מקומות מקומו' נתנה אבל רבותי' אמרו שנתנה כולה בסיני ונשנית באוהל מועד ונשתלשת בערבות מואב כאן. ואיכא למ"ד כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד ונשנית בערבות מואב. ולפי הפשט דבין ארבעה מקומות הללו נתנה, בין פארן דזהו סיני, ובין תופל שהוא מרה, ולבן וחצירות אחד הוא כדפרי' ודי זהב זהו אהל מועד. ואונקלוס תרגם לפי הדרשה. ועתה בא לסדר ולהזהיר על הכל במדבר בערבה, דזהו בערב' מואב כדמפרי' ואזיל, אלא שסיפר להם הגילגולים שבאו עליהם, ועל מה נתאחרו כל כך במדבר, כי אילו שהוא עתה מדבר אליהם, קטנים היו, ויש מהם שלא נולדו באותה שעה, וסיפר להם כל המאורע, ואחר כך באר להם את התורה:

פסוק ב

אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר. כלומ' אין מחרב אלא דרך אחד עשר יום עד קדש, אם היינו הולכים דרך הר שעיר שהוא דרך הישר. אבל אנו איחרנו הרבה, שסיבבנו את הר שעיר ולא הלכנו דרך הישר, דכתי' ונסב את הר שעיר ימים רבים. ורבותינו פי' שבשלשה ימים הלכו כל אותו הדרך, כדכתי' ויהי בחדש השני בשנה השנית בעשרים לחדש נעלה הענן [וגו', וכתי'] וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים, הלכו עד קדש ברנע. כי בעשרים ותשעה בסיון שלחו מרגלים שכלו הארבעים יום בתשע באב, כדכתי' ויבכו העם בלילה ההוא שקבע להם בכיה לדורות, כי תמוז היה דההוא שתא מליאה ועתה נמצא שעשו מחרב עד קדש ארבעים יום חסר אח', כי בעשרים נסעו, הרי י' מאייר, כי יום עשרים בכלל והוא בו עשרים ותשעה מסיון, הרי ל"ט וחדש אכלו השליו שהוא כ"ט, ושבעה לסגירת מרים, הרי ל"ו, וג' ימים הלכו כדאית' בתענית. ויום חדש ל' ביום ל' נצטרעה מרים וכלו ימי הסגר בל"ו. אי נמי בהסגר מקצת היום ככולו דכתי' וראה הכהן ביום השביעית שאינו ממתין עד השמיני, ונסעו בשביעי להסגר:

פסוק ג

בעשתי עשר חדש באחד לחדש. בראש חדש שבט, ל"ז יום קודם מיתתו, כי בז' באדר מת משה:

פסוק ד

אחרי הכותו. שראו שנפלו לפניהם שני מלכים חזקים והכירו שבחינם הניחו אבותם לכבוש את הארץ, התחיל להוכיח':

פסוק ה

הואיל. רוצה כמו ויואל משה לשבת:

פסוק ט

בעת ההיא. כשבא יתרו וראה שלא יכולתי לעמוד ונתן לי עיצה:

פסוק יא

ככם אלף פעמים. כמו שכופלין האשיקיר וזהו דבר שאין לו מספר:

כאשר דבר לכם. כלומר כמו שדיבר לכם עליכם, שאמר לאברהם אם יוכל איש למנות את עפר הארץ. וי"ל שאינו ברכה אלא אמר להם יודע אני שיוסף עליכם הק' ככם אלף פעמים, וכ"ש שלא אוכל לסבול אתכם:

פסוק יג

וידועים לשבטיכם. שידוע וניכר לבני שבטים שהם חכמים:

פסוק טז

ואצוה את שופטיכם [וגו'] ואצוה אתכם. לשפטי' שיסבלו בעלי דינין. ואצוה אתכם שתהא אימת דייך עליכם:

פסוק יז

כקטון [כגדול]. כעני כעשיר, שלא יהא זה לבוש איצטליא בת מא' מנה וזה צררא בר זוזה. אלא אומרין לו או לבוש כמותו או הלבישיהו כמותך, שלא יסתתמו דבריו של עני. אי נמי כקטון כגדול דין קטון כדין גדול, שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה:

לא תגורו מפני איש. לא תיראו כמו ויגר מואב. ורבותי' דרשו אל תכניסו דבריכם לשתוק מלומר הדין מפני איש, ולישנא דכינושא הוא, כמו אגרה בקיץ לחמה:

כי המשפט לאלהים הוא. לא דיין לרשעים שנוטלין ממון מזה ונותין לזה, אלא שמטריחין אותו להשיב ממון לבעליו ונמצאו דנין את הק':

פסוק יט

ונסע מחורב [וגו'] כאשר צוה ה'. שאמר לנו רב לכם שבת בהר הזה:

פסוק כא

ראה נתן ה' לך את הארץ. יכול אתה להבין ולראות במה שהביאך ממקום שרף ועקרב ואויבים רבים בלא פגע, שהוא רוצ' לתת לך את הארץ:

עלה רש. כי הכל מוכן:

פסוק כג

וייטב בעיני הדבר. כי הייתי סבור כי לישר הדרך לפניכם אתם שולחים ולידע מה אתם צריכים להכין דייק סוללות אבל ישראל לא היתה מחשבתם כך, אלא לידע אם ילכו אם לא ילכו:

פסוק לב

ובדבר הזה אינכם. אשר עשה עמכם כל הגדולות והנוראות אינכם מאמינים בו שיצליח אתכם וילחם בתמי', כן אמרתי להם. שמא תאמרו אם עשה כבר, הרי נסתלק מכם, הרי בכל יום הוא הולך לפניכם [וגו'] לתור לכם מקום לחנותכם ארץ ישר' שתר ומקרב אתכם אליה שתחנו ותשכנו בה. אי נמי מקום לחנותכם כשאתם (נושאים) [נוסעים], הוא תר לכם מקום ראוי שתחנו שם:

פסוק לה

אם יראה איש. מה שהם רוצים, אעשה להם, שאינם רוצים בארץ והם לא יראוה, ויהושע וכלב שחפצים בה, הם ילכו בה:

פסוק לז

בגללכם. לפי שאתם מקטני אמונה והיה לי לפ' בפירוש שאוציא מים מן הסלע. ואמרתי המן הסלע הזה נוציא לכם מים? ואמרתם לא היה סבור שיצא משם מים ומקרה הוא, ולכך הקפיד הק'. ואילו פירשתם דברי כמו שהייתי רוצה לומ', וכי סבורים הייתם שיעשה לכם הק' נס כזה שנוציא לכם מן הסלע הזה מים, כמו שיעשה, אי נמי וכי אנו יכולים להוציא מים מן הסלעים לא במצות הק', לא היה מקפיד. ובשביל שלא פירשת' כהוגן, הקפיד הק' והיינו בגללכם:

פסוק לח

אותו חזק. לסמכו ולהחזיקו בדברים:

פסוק מא

ותהינו. כשאמר לכם הק' הנה נתתי לפניכם את הארץ אמרתם לא, שלא רציתם לעלות, וכשאמר לא תעלו ולא תלחמו אמרתם הן, ותהינו:

פסוק מד

כאשר תעשנה הדברים. שעוקצין את האדם מכאן ומכאן ואינם ממיתין אותו. כך ויכום ויכתום, שהכריתו אותם הכה ופצוע, אבל לא הרגם, שלא רצה להפילם בחרב אויבים, שלא יגדילו פיהם עליהם ושלא יחללו שם שמים. תדע שלא מנה הנופלים במלחמה כדרך שאר מלחמות, ולי נראה שזהו וישמע הכנעני [וגו'] כי בא ישראל דרך האתרים [וגו'] וישב ממנו שבי, אבל לא הרגו מהם. ואחר כך נקמם הק', כדכתי' וידר ישראל נדר לאמר [וגו] ויתן את הכנעני [וגט'] ויקרא שם המקום חרמה. בחרמה היו שתי המלחמות:

פסוק מה

לא האזין אליכם. שתרשו את הארץ:

פרק ב

פסוק ו

אוכל תשברו. אם תרצו לאכל ולשתות משלהם קנו אותו בדמים, ולא תקחו משלם כלום בחזקה. אע"פ שלא היו צריכים, כי מן והבאר היה להם מים, מיהו אם ירצה יקנו:

פסוק ז

כי ה' אלהיך ברכך. כלומ' הברכה יש לך במה לקנות:

לא חסרת דבר. לא כשאר אושפיזכניא, שבלילה הראשון נותן שני מיני בשר, בשיני אחד, בשלישי ירקות ומחסר והולך. אבל אתה בארבעי' שנה לא חסרת דבר, כיום הראשון כך אחרון, ואין אתה חסר עמו כלום, ואם תרצה תקנה:

לא חסרת. לשון חסרון כיס:

דבר. להוציא לצרכו, ויש לאל ידך, עתה לקנות אם תרצה, ואל יקשה לך, אם תקנה. וקאי אאוכל תשברו, ובל' נון דישפורש נייכט. לא במאכל לא בבגדים:

פסוק ט

אל תצר את מואב. על אילו אומות הזהיר הק' את ישראל שלא יכבשו את ארצם, שיהיו סבורים לכבשם שעיר עמון ומואב. בשעיר, שבמקומות קורא אותם חוי, כדכתיב את אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי, וסבורים ישר' שהיא ארץ החוי שנתן להם הק' לירש. ולכך כת' ובשעיר ישבו החורים לפנים, כלומ' עיקר שמם חורי ואינם מז' עממים, והאי דקרי להו חוי דמורחי לארעא כחויא. ולקמן מפר' איזה הוא חוי שניתן לישראל. וכן אמ' רבותי' שהיו מריחין את הקרקע ואומ' קנה זה יפה לדקלים וזה יפה לגפנים וכן לכל מין ומין ולכך קרי ליה יושבי הארץ שהיו מיישבין את הארץ בפירותיה מרוב חכמת'. ועמון ומואב שהיו ישראל סבורים שארצם ארץ רפאים שניתנה לאברהם אבינו כדכתי' את הקיני ואת הקניזי [וגו] ואת הרפאים, וכן כת' במואב יחשבו עליהם בני אדם שהם רפאים ואינ' כי המואבים יקראו להם אימים על שהם גדולי' ואימתני' וזהו עיקר שמם ואינם רפאים, ואין לכם דין בארצם. ובעמון כת' ארץ רפאי' תחשב אף היא. סבורים בני אדם שהיא ארץ רפאים ואינה כן, העמונים יקראו להם זמזומים, לפי שהם בעלי מחשבה ותחבולת, כמו כאר זמם. וכל אילו עם גדול ורב ורם כענקים וחכמים ובוטחים בחכמתן ובגבורתם ומורדין בבורא והשמידם ונתן אחרים תחתיהם ומסרם ביד חלשים מהם, אבל אינן מאותן עממין שנתנו לישראל אבל שאר אומות שלא היה להם לישראל שום טענה עליהם, לא הוצרכו ישראל להזהר עליהם, דממאי תיסק אדעתי' שיכבשום:

פסוק יד

שלשים ושמנה שנה. שהרי בשנה השנית שלחו המרגלים ונגזרה גזירה שלא יכנסו לארץ ונשתהו עד ל"ח שנים להשלים ארבעים שנה:

אנשי המלחמה. אנשים הראוים למלחמה מבן עשרים עד בן ששים:

פסוק כג

והעוים היושבים בחצרים. ועתה מתחיל לפרש היכן היא ארץ החוי שהיו ישראל סבורים שהיא הר שעיר, ואומ' העוים כמו החוים, שאותיות הגרון מתחלפות, כי גם בתלמוד קורא ר' לר' חייא עייא, כדאמ' בנדרים גבי ההוא דאגמרי' לר' חייא שבעה אפי' דהוה אמ' ר' זה עשה עייא ועייא עשה אותו. והכי קאמ' קרא, והחוים אם תרצו לידע היכן, הם יושבים בחצרים גבורים היו ולא היו חוששים בערי חומות אלא יושבים בחצירות בלא חומ':

עד עזה. היה גבולם:

כפתורים [וגו'] השמידום. והנה מחזיקים כפתורים בשלכם ומידם כבשום. וארץ רפאים היא ממלכת עוג, דכתי' ביה לקמן, ההיא יקרא ארץ רפאים, זהו ודאי ארץ רפאים ועוג [מלך הבשן] נשאר מיתר הרפאים:

פסוק כה

אחל תת פחדך. היום הזה תתחיל לכבוש את הארץ ונצוח מלחמות גדולות, שמהם תפול פחדך על כל העמים:

פסוק כו

ממדבר קדמות. מן המקום שהיה מדבר קודם שבאו ישראל והוציא להם הק' מים מן הסלע, אבל עכשיו היה מוציא מים והשקו אותם ולא היה עוד מדבר, כדכתי' ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה, וכתי' בתריה וישלח ישראל מלאכים אל סיחון. ולכן קורא מדבר קדמות שמקדם היה מדבר, אבל עכשיו למוצאי:

פסוק כט

כאשר עשו לי בני עשו. שאעפ"י שלא הניחני לעבור בעריהם, הניחו לעבור ולסבב ארץ גבולם. וכן המואבים. ולפי שרוב ארץ סיחון היתה מארץ עמון ומואב ולא מארץ ישראל, קראו לו לשלום. אבל לעוג שהיה מחזיק מארץ רפאים, שהיא מארץ ישראל, לא קראו לו לשלום, כמו שמפרש בשופטים ושוטרים, שאין קוראין לז' אומות [לשלום] ואפי' לסיחון לא קראו לשלום אלא על ארץ עמון ומואב ובלבד שישיב להם ארץ האמורי אשר לו. ולכך לא הניחם לעבור כלל, שהיו רוצים לקחת קצת ארצו. ועל ארץ עמון ומואב אמרו אעברה בארצך כלומ' בארצך שאין לנו דין בה. הגה"ה:

פרק ג

פסוק יא

הנה ערשו ערש ברזל. כלומ' מבצר חזק כברזל היה לו ברבת בני עמון, שהיה מוקף חומה חזקה כברזל:

תשע אמות ארכה. גובה של החומה שסביב המבצר:

וארבע אמות רחבה באמת איש. של חומה אמות קורדינא. ערש לשון עיר מבצר, כדכתי' ובפאת מטה ובדמשק ערש, ובתלמוד מערב לה לכולה מחוזא דערסייא:

פסוק יב

ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההיא. מקר' קצר הוא והוא קאמ' ואת הארץ הזאת אשר ירשנו בעת ההיא [וגו'] נתתי לראובני וגו':

פסוק יג

חבל הארגוב. חבל לשון חלק, כמו ויפלו חבלי מנשה עשר. ארגוב לשון פלך ומחוז כדמתרג' אונקלו':

פסוק יז

אשדות. לשון שפיכה, כמו ואשד הנחלים, זהו מקום שהנחל שיצא מן הסלע שופך ומזנק שם, דכתי' הכא אשדות הפסגה וכתי' התם מבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה:

פסוק יט

ידעתי כי מקנה רב לכם. וצריכים אתם למקום הזה שהוא מרעה. ולפי שהוא מקום מרעה, קורא לה עשתרות קרנים, כמו עשתרות צאנך, שהיתה בין שני הרים גדולים וגבוהים עד שלא היתה החמה יכולה לזרוח בגיא אשר בין שני ההרים מתוך עומקו של גיא וגובהו של הרים. ובימות הקיץ מכניסין שם המקנה מפני החמה, ולכך נקרא עשתרות קרנים, עשתרות על שם הצאן, וקרנים על שם גבהות ההרים. והכי מוכח בסוכה. שאין החמה [זורחת] בין אותם שני ההרים, דאמרי' אלא מעת' עשה סוכתו בעשתרות קרנים מקום שאין זורחת החמה דלא הוא סוכה:

השם יפיל אויבינו שברים, בסיימי אלה הדברים:

פסוק כג

ואתחנן אל ה' [וגו']. אתה החילות להראות את עבדך. כי התחלה להראות את עבדך גדלך וידך החזקה, שלא הראית על ידי אדם ניסים ונפלאות בארץ משנברא העולם, כמו שהראית על ידי עבדך, והודעת על ידי, שאין בשמים ובארץ אשר יוכל לעשות כמעשיך וכגבורותיך. ויש לפרש אתה החילות להראות לי גדלך כגון מכות מצרים וקריעת ים סוף וניסים ונפלאות במדבר מן ושליו ובאר ובליעת דתן ואבירם ומתן תורה וכבישת ב' מלכים גדולים ואדירים, אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יכול לעשות כמעשיך וכגבורותי':

פסוק כה

עתה אעברה נא. כי אז מלאת כל תאות לבי. ואיני מבקש בשביל חמדת הארץ, שהרי אני לוי ואין לי חלק ונחלה ואיני מגעגע רק על הראיה:

פסוק כו

רב לך. לדבר בדברים הללו. אי נמי רב לך בניסים ונפלאות שעשית לך. הנח לאחרים שיתגדרו ויתגללו במה שאעשה עמהם. כי אם כן אין לדבר סוף, לאחר שתכנס לארץ תשאל לראות בית המקדש. ואונקלו' תרגם שכן שאל דמתרג' והלבנון ובית מקדשא, לפי שנעשה מעצי הלבנון. רב לך. ברב בישר קרח ברב בשרוהו מן השמים. ואם תאב אתה לראות שא עיניך וראה מכאן, כי איני רוצה להשיב פניך מכל וכל. אתה שואל לעבור ולראות. הראיה תהיה לך ולא העברה. שהרי עיקר שאילתך מפני הראיה, כי לא תעבור. והראה לו הק' הכל, דכתי' ויראהו ה' את כל הארץ:

פסוק כח

וחזקיהו ואמציהו. בדברים, שיהא זריז וממולח ללחום מלחמת ה' ולהכרית הגוים ההם ופסיליהם:

פרק ד

פסוק א

למען תחיו. איני דורש לכם רק להנאתכם, שבכך תחיו ותירשו את הארץ:

פסוק ב

לא תוסיפו. כי אם לא תוסיפו לא תגרעו. נרא' כך אם תוסיפו ה' פרשיות או ה' מינין או ה' גדילים, אז תוספת מביאה לגירעון, ונפקא מינה שילקה על כל גירוע ולא על כל תוספות. אבל אם צוה הק' ז' ימי סוכה ותוסף ח', הכא אינו לוקה משום בל תוסיף, כי בל תגרע ליכא כדמפר' מה שעשה עשוי. מפי' הר' יוד בן רבי' אליע' ע"ו הגה"ה, אבל תוסיפו תגרעו וכל המוסיף גורע, שאם תעשה חמשה גדילים אז הוספת וגדעת ד', שאינו כלום כל מה שעשיתה שלא עשיתה כמצותה. וכן ארבע פרשיות שבתפילין וכן ד' מינין שבלולב. אבל אם ישבת ח' ימים בסוכה, לא גרעת ז', שהרי לא בא השמיני עם ז' ומה שעשה עשוי. ומיהו לפי הפשט נר' גרוע, שנר' שלא עשית השבעה לשם מצוה שבלא מצוה אתה עושה כמו כן. ומיהו הק' יודע לבית בני אדם וכוונתן תדע שעושה מצותו של הק' חי בהם, והעובר עליהם מת, שהרי כל אותם שהלכו אחר בעל פעור מתו, ואפי' אותם שלא היו בגזירה ראשונה:

פסוק ד

ואתם הדבקים בה'. ובמצותיו:

חיים. וה"ה דמצי לאוכוחי מאותם שלא רצו ליכנס בארץ ומתו במדבר, אלא שיכולים לומ' מחמ' זקנה מתו, שנתעכבו ארבעים שנה במדבר:

פסוק ה

ראה למדתי. מתוך כך שאתה רואה שהק' מקפיד על מי שעבר על המצות, אתה יכול להבין שלא אמרתי לכם אלא מה שציוני הק' לומר לכם שתעשו כן בקרב הארץ:

פסוק ו

ושמרתם ועשיתם. כי אם יאמר רופא לחולה שתה סם זה שבו תחיה, ואפי' הוא מאוס ומזולזל שותה, וכ"ש שאתם צריכין לשמור המצות שהם סם חיים כמו שפיר' למעלה ואתם מתכבדין בהם:

כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. אפי' בעיני העמים שאינם מאמיני בתורה, ועוד שאתם מתקרבים לפני המקום על ידי המצות:

כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו. אם שמרתם ועשיתם. ואם תאמ' יכול אני למצוא בעולם משפטים טובים כאלה ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת. ומאחר שאין שום אדם יכול לתקן כמותן, יש להבין כי לא באו מסברת בשר ודם כי אם מאת הק':

פסוק ט

רק השמר לך ושמור נפשך מאוד. כלומ' שמור עצמך מאוד על דבר זה, שלא תשכחנו דאעפ"י שהוכחתי לך על פי הסברא שמצות הללו מאת הק' הם, אינו דומה דבר הידוע לאדם מסברא לדבר שהוא רואה בעיניו, ולפיכך אני מזהירך שלא תשכח:

פסוק י

יום אשר עמדת לפני ה' [אלהיך] בחורב. ושמעתם שדיבר אליכם הק' בעצמו והראה לכם אשו הגדולה כדי שתיראו אותו:

פסוק יא

וחושך וענן וערפל. סביביו כך פי' קרא. ועתה אינן מכחישין זה את זה, במקום אחד אומ' בוער באש עד לב השמים וגו' אומר חושך וענן וערפל סביביו, שלא תוכל לומ' שראיתם שם כל תמונה. וכתב הדברים על לוחות אבנים, דבר שאין רקבון שולט בו, כדי שיהא דבר קיימא. כל זה אני מזהיר עליכם שלא תשכחו, שזה ודאי עיקר אמנה. ורבותינו דרשו מכא' כי השוכח דבר ממשנתו חייב מיתה אם ישב ויסירם מלבו:

פסוק טו

ונשמרתם מאד לנפשותיכם. אע"פ שאני מזהיר אתכם מאד שלא תשכחו, השמרו בנפשכם שלא תחייבו את נפשכם לומר מאחר שהוא מזהיר עלינו כל כך שלא נשכח, נעשה לנו תמונות להזכיר ולהיות לזכרון. כי אין זה זכרון, שהרי לא ראיתם כל תמונה, דאינו לכם לזכרון כי אם להשחתה, אבל בלבך יהא שמור:

פסוק יט

ופן תשא עיניך השמימה. אני מזהירך:

ונדחת. מדרך הישר:

והשתחוית [וגו'] אשר חלק ה'. להאיר:

לכל העמים. שנבראו לשמש לבני העולם ואפי' להדיוט שבעולם:

פסוק כ

ואותך לקח [ה' וגו'] להיות [לו] עם נחלה. וסגולה, ואיך תשתחוה לכל צבא השמים שנבראו לשמש להדיוטות? דבר גנאי הוא זה והשחתה:

פסוק כא

וה' התאנף בי על דבריכם. שאמר לכם המן הסלע כדפירישי':

פסוק כב

אינני עובר. לא חי ולא מת, ולכך אני מתרה בכם עכשיו, דלא אוכל לדבר עמכם משתבואו לארץ. ויכולים אתם לידע כי לא לצורכי אני אומ' שתשמרו המצות ותאריכו ימים בארץ כי אני לא אעבור שם:

פסוק כג

השמרו לכם פן תשכחו את הברית [וגו'] כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא. ואין קצפו דבר מועט, כי ראו אותי, שהייתי חביב לפניו התאנף על דבר אחד, וקנא הוא לנקום מכעיסיו:

פסוק כה

כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם. שתתיאשו לאמר כבר נתיישבנו בארץ ולא נפסידנה עוד והשחתם עצמכם ועשיתם פסל, הנני מעמיד עליכם עדים שהם קיימים לעולם, השמם והארץ, כי אבד תאבדון מן הארץ מהר, ולא יועיל לכם מה שהחזקתם, ויד העדים תהיה בכם בראשונה, ועצר [את] השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה. נבואה היא זו, ורמז להם שכך יעמדו בארץ, אלא שהקדים הק' שני שנים לונושנתם:

פסוק כז

והפיץ [ה'] אתכם בעמים. מאחר שתחפצו לעשות כמעשיהם יערב אתכם בהם, ואז ועבדתם שם אלהים אחרים. מטב שתכעיסו המלך שלא בפניו מבפניו, שישראל שבחוצה לארץ אפי' הטובים עובדי ע"ז בטהרה הם כדמפר' בע"ז וכ"ש האנוסים וכ"ש המשומדים:

פסוק ל

בצר לך ומצאוך. ותבינו שאין מועלים לכם אותם אלהות כלום, ולא עוד אלא שאתם לוקים על ידם, ודרשת משם את ה' אלהיך, כי הוא המועיל לך, כדכתי' אלכה לי ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה:

פסוק לא

כי אל רחום ה' אלהיך. ומרחם אותם השבים לפניו בתשובה שלימה, אע"פ שמרדו לפניו בתחילה. ואם תאמרו מפני מה הק' מקפיד על פשיעתינו יותר משאר אומות? לפי שעשה לך ניסים מה שלא עשה לשום אומה:

פסוק לב

כי שאל נא לימים ראשונים [וגו'] ולמקצה השמים [ועד קצה השמים]. כלומ' שאל לדורות הראשונים, אם נעשה כן לשום אומה שבעולם בימיהם, ושאל למסוף העולם ועד סופו אם יש אומה בעולם שנעשה לה כך:

הנהיה כדבר הגדול הזה. שראה אדם דבר גדול כזה:

או הנשמע כמוהו. או אפי' שמע משום אדם שנהיה דבר כזה:

פסוק לג

ששמע עם קול אלהים [וגו'] ויחי. לומ' ואם היה, היוכל לחיות השומע. כלומ' ניסים כפולים עשה לך הק', אחת ששמעת מה שלא שמע אדם בעולם, ואח' שנצלת ממה שלא יוכל אדם להינצל:

פסוק לד

או הנסה. כל זה שאל אם השמיע או הנסה לקחת אם עשה לשום אומה אפילו אחת משתים גדולות שעשה לך:

במלחמה. טביעת ים סוף קורא מלחמה, מדכתי' שם ה' ילחם לכם. מיהו עשר מכות נרמזו כאן במסות ב', באותות ב', במופתים ב' הרי ו'. ובמלחמה ז', וביד חזקה ח', ובזרוע נטויה ט', ובמוראי' גדולים י'. ואפקיה להאי בלשון רבים שתהא טביעת הים בכלל:

פסוק לה

אתה הראת. ניסים ונפלאות:

לדעת. להודיע כי ה' הוא האלהים [וגו']:

פסוק לו

מן השמים השמיעך את קולו. קולות וברקים וקול שופר:

ליסרך שתהא אימתו ופחדו עליך וכן על הארץ הראך את אשו הגדולה כדי ליסרך, כדכתי' למען תהיה יראתו על פניכם לבל תחטאו:

ודבריו שמעת מתוך האש. קול הדברות היה בא להם מתוך האש והקולות והברקים מן השמים:

פסוק לז

ויוציאך. וניהג אותך:

בפניו. בשעת הוצאה, כדכתי' ויסע מלאך האלהים:

פסוק לח

והביאך להוריש גוים גדולים [וגו'] כיום הזה. שירשת סיחון ועוג ולכך היה לך להזהר שלא לעבור על דעתו. וכשאתה עובר על דעתו, דין הוא שיקפיד עליך יותר מכל אומה. ולכך אני אומר לך וידעת היום והשבות אל לבבך ואם יאמר לך יצר הרע מה לך לכל הצער הזה? והשיבותם אל לבך הרע כי ה' הוא האלהים ואין להינצל מידו, ובידו להמית ולהחיות. ולכך ושמרת [את] חוקיו [ואת] משפטיו שיטב לך ותאריך ימים בטוב, שתשים לב בדברים הללו, כי ה' הוא האלהים בשמים ומאחר שעשה לך כל הטובות הללו ואין אחר זולתו, דין הוא שתשמור מצותיו:

תוכן העניינים

בכור שור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה