אור ברסלב
בכור שור במדבר

בכור שור· רבנו יוסף בכור שור

במדבר

ויקרא

פרק א

פסוק א

באחד לחודש השני. חדש אחד אחר הקמת המשכן שנתקן המשכן להעמיד הכהנים על עבודתם ועברו ימי המילואים ונסדרו הקרבנות והזהיר עליהם על ענייני הטמאות שלא יטמאו את המשכן צוה למנות את החיילות שיחנו סביב למלך ושראויין להלחם וחילק לארבעה דגלים כדי שיחנו לארבע רוחות המשכן כי כן דרך כבוד למלך ששריו ועבדיו מקיפין אותו והוא באמצע ודרך כשרוצה להכניסן במלחמה לימנות הצבא וכן היו עושים מלכים הראשונים כשנכנסין במלחמה מונין חיילות כדכתי' ויפקדם בבזק ויפקדם בטלאים וכשחוזרין מונין אותם לידע כמה נפלו מהם כדכתי' עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה וגו' וכן צוה הק' לימנות את חילו ולסדרם על דגליהם כי בעשרים בחודש זה נסעו להתקרב להלחם בכנענים אלא שמנעום המרגלי' וזה פעם ראשונה שנמנו כי ביציא' מצרים לא נמנו כי מה שהוא אומר כשש מאות אלף רגלי זה היה אומד הדעת תדע דכתי' כשש מאות ולא שש מאות ולא פרט שם שום פרט ומי איתרמי אם נימנו שלא היה שם פרט ומה שאמר באלה פקודי בקע לגולגולת מחצית השקל בשקל הקודש לשש מאות אלף זהו זה מניין שבכאן אלא שאומ' לשם כי מניין הכסף שהוצרך למשכן זהו בקע לגולגולת מחצי' השק' בשק' הקוד' למניין הפקודים שבכאן להראות חיבתן של ישראל דאיתרמי הכי שאין לומ' שנימנו שני פעמים ולא פחתו ולא הותרו אלא נרא' שהם התנדבו כסף למשכן כל אחד כפי נדבת לבו ולא הוצרך אלא בזה המניין וכשמנום ראו דהכי אתרמי ונכתב לשם ללמדינו דהכי איתרמי ובערבות מואב מנה את הנולדים מאלה סמוך לכניסתן לארץ כי אלו מתו במדבר כדכתי' ובאל' לא היה איש מפקודי משה ואהרון:

פסוק כ

ראובן בכור ישראל. לפי שבנסיע' היה יהודה ראשון נותן טעם למה מנה ראובן תחילה לפי שהיה בכור ישראל:

פסוק מז

והלוים…לא התפקדו. שלא היה מניינם שוה שאילו נמנו מבן עשרים והלוים מבן חדש ומבן שלשים כדלקמ':

פסוק נ

ואתה הפקד את הלוים. שיהיו פקידים על כך:

פסוק נב

וחנו בני ישראל איש על מחנהו. ולא יקרבו אל המשכן:

פסוק נג

והלוים יחנו סביב. בין מחנה ישראל ובין המשכן ולא יניחום ליקרב אל המשכן:

ולא יהיה קצף ומגפה על בני ישראל כדכתי' לעיל והזר הקרב יומת וזהו קצף. ולא יהיה כדי שלא יהיה קצף וכן כולם ושכר אל תשת…ולא תמותו כדי שלא תמותו ולא תקיא הארץ וכן כולם:

פרק ב

פסוק ב

מנגד. רחוק כמו ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת:

פסוק ג

והחונים קדמה מזרחה. לצד פתח אהל מועד שהוא במזרח כדתי' לפני אהל מועד משה ואהרון ובניו לפי שיהודה גדול ומלך חונה לפני שער המלך:

פסוק יז

בתוך המחנות. שזהו כבודו של מלך שחצי החיל הולך לפניו וחציו לאחריו ולפי שבני גרשון ובני מררי נוסעים בין דגל יהוד' ודגל ראובן כדי להכין המשכן כנגד הארון ואחר דגל ראובן בני קהת כדמפר' בבהעלותך ולכך אמ' בתוך המחנות ולא באמצע המחנות:

כאשר יחנו כן יסעו. כל דגל ודגל בפני עצמו והרחק זה מזה כמו שרחוקים בחנייתם כך פי' רש"י:

פרק ג

פסוק א

ואלה תולדות אהרן ומשה. כלומ' הכהנים והלוים ומונה בני אהרון תחילה שהם כהנים ואחר כך משה ושאר הלוים דמשפחת העמרמי שהוא מונה בתוך הלוים זהו משה ובניו שהרי לא היו לעמרם בנים אחריהם כי אם משה ואהרון ובני אהרון כבר נמנו בפני עצמם כדכתי' ויבדל אהרון קדש הקדשים ובני משה לא נבדלו משאר הלוים:

פסוק ו

ושרתו אותו. לשמור כמו שמפורש אבל עבודה לא יעבוד כדפי' במקום אחר אבל נושאים המשכן וכליו כדמפרש לקמ' והיו נושאי' המשכן ומשוררים בשעת עבודה כדמפר' בדברי הימים ועזרא ובשעת הצורך שוחטי' הקרבן כי שחיט' אפי' בזר כשירה כדכתי' בפסח שעשה חזקיהו והלוים על שחיטת הפסח וכתי' רק הכהנים היו למעט ולא יכלו להפשיט ויחזיקום אחיהם הלוים עד כלות המלאכה:

פסוק ט

נתונים המה מאת בני ישראל. כי בני ישראל מספיקים ללוים מזונות שהיו ישר' עובדים האדמה וזורעים וחורשים ונותנים ללוים המעשר כולו מתוקן ומדוגן כדכתי' וללוים הנה נתתי מעשר ישראל חלף עבודתם גוף המעשר במקום נחלתם ומה שחורשים וזורעים ומתקנים להם התבואות במקום שעובדים במשכן במקום ישראל וזהו מאת בני ישר' שבני ישראל שוכרים הלוים ונותנים אותם לכהני' לשרתם:

פסוק יג

כי לי כל בכור. ושהוספתי עליהם גם משאר ישראל שהצלתים בשעת מכת בכורות. אי נמי שהכתי בכורי מצרים בשביל ישראל דין הוא שיתנו לי בכוריהם לשרתני ואמרו רבותי' שלפי שחטאו בעגל נפסלו מן העבודה ובני לוי שלא חטאו נלקחו במקומם כדכתי' בפר' והיה עקב שמספר מעשה העגל ומיד כת' אחריו בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי ונראה שלפי אותו מעשה הבדילו דכתי' והכהני' הלוים בני צדוק אשר שמרו וגו' ולפי הפשט נרא' שאותם שמשמשין במשכן אינם ראוין לנחלה כדי שלא יתנו עסק רק בעבודת הקב"ה שיהו זריזין ומלומדין בה ובכור נוטל פי שנים בנחלה ולפיכך לקח הקב"ה לוים במקומן וצוה שלא יתנו להם נחלה:

פסוק טו

מבן חדש ומעלה. שיצאו מכלל נפלים וכן הבכורים מבן חדש:

פסוק לב

ונשיא נשיאי הלוי. שהיה נשיא על שלשת הנשיאים של שלש המשפחות:

פסוק לט

כל פקודי הלוי…שנים ועשרים אלף. ובפרטן אתה מוצא עשרים ושנים אלף ושלש מאות וזו שאלה קונטרקו' ההגמון את רבן גמליאל בבכורות ואמר לו שאותם שלש מאות בכורות היו ופדו את עצמן ולכך לא נמנו דרך הפדיום ויש מפר' שמא לא היו ראוים לשימוש ולא פדו הבכורו' ומה שפי' רבותי' נר' עיקר:

פסוק מה

ואת בהמת הלוים תחת בהמתם. של ישראל אבל לא נתן הק"ב קפידה למניין הבהמות אלא בהמה אחת של לוים פוטרת כמה בהמ' מבכורות של ישר' ונכנסו בהמות הלוים בקדושה שהלוים פטורים מלפדות בכורי בניהם וגם לויה שנישאת לישראל ובכרה בנה פטור מה' סלעים לפטר רחם תלה רחמנ' ולא שייך באב כלל אבל בהמה טהורה של כהן ושל לוי שבכרה חייבת בבכורה כדאית' בפ"ק דבכורות:

פסוק מז

ולקחת חמשת חמשת שקלים. וכן לדורות כל בכור ישראל נותן ה' שקלים לכהן ואם תאמ' מפני מה אין בני הלוים הנולדים מכאן ולהבא פודין הבכורות שיולדו להם לישראל מכאן ולהבא יש לומ' הלוים נולדים מן הלוים הללו שפדו כבר את הבכורות וכל הבכורות אינם נולדים מן אילו הבכורות שנפדו אלא מכל ישראל שלא נפדו ואותם שהם מן הבכורות שנפדו אינם יודעים לפיכך צוה הק"ב לפדות כל הבכורות שיולדו מכאן ולהבא:

פרק ד

פסוק ג

מבן שלשים שנה. ולקמן הוא אומר מבן עשרים וחמש ואיכא למימר מבן עשרים וחמש לשורר ולהפשיט עבודות קלות מבן שלשים למשא אז הוא בכחו כמו שאמ' רבותי' בן שלשים לכח ורבותי' פיר' בן כ"ה ללמוד בן ל' לשמש ואמרו מכאן שכל שאינו רואה סימן ברכה בחמש שנים שוב אינו רואה סימן ברכה:

פסוק ו

ושמו בדיו. בכל הכלים שיש להם בדים כת' ושמו בדיו במנורה שלא היו לה בדים ובכלי מזבח הזהב שלא היו נתונין עליו לפי שהוא קטן כת' ונתנו על המוט ושמו בדיו שכתו' גבי ארן לשון תיקון דהא כת' לא יסורו ממנו וכן מפרש ביומא: חסלת במדבר סיני

פסוק כב

נשא את ראש בני גרשון גם הם. לפי שגרשון ראשון לבני לוי גרשון וקהת ומררי וגם במניין מבן חודש נמנו בני גרשון ראשונה ובזה המניין בני קהת ראשונה במניין מבן שלשים לפי שכאן לעבודת הקודש מנאן ועיקר העבודה לבני קהת הארון והשלחן והמנורה והמזבחות כדכתי' כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו לפיכך מנן כאן ראשונה ולכך כת' נשא את ראש בני גרשון אעפ"י שצויתי למנות בני קהת ראשונה לא להניח בני גרשון שלא ימנו כי גם הם ימנו אחר בני קהת אבל בני קהת נמנו ראשונה מפני עבודת הקודש ולכך כת' גם הם:

פסוק מז

עבודת עבודה. שיר שחיט' הפשט וניתוח שהיא עבודה לעבודת הכהנים וזה היו עושים בני כ"ה:

ועבודת משא. שהיו עושים בני שלשים:

פסוק מט

על פי ה' פקד אותם. עשה אותם פקודים על משמרתם ומשאם בבני קהת ובני מררי כת' על פי ה' ביד משה ובבני גרשון לא כת' אלא על פי ה' ולא כת' ביד משה ונראה לפי שבראש הפרש' קהת כת' וידבר ה' אל משה פי' בסופה על פי ה' ביד משה לומר שמפי הגבורה נאמ' למשה אבל בבני גרשון כת' וידבר ה' אל משה ולא נזכר שם אהרון לכך לא הוצרך לומ' ביד משה: הג"ה:

ופקודיו. כל אחד ואחד:

כאשר צוה ה'. לכל אחד הפקיד מה שצוה הק' למשה וכל אחד זר אצל עבודתו של חבירו שהוא נמנה עליה שאינו רשאי ליקרב אליה ואם קריב חייב מיתה משום הזר הקרב יומת ומשום הכי אמרו רבותי' משורר ששיער חייב מיתה גבי רבי יהושע שהלך לסייע לר' יוחנן בן גודגדא בהגפת דלתות ויש לפרש משום דכתי' ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו וכשהוא מגיף הדלתות הוא מבליע כל מה שבקודש:

פרק ה

פסוק ב

וישלחו מן המחנה כל צרוע. דמאחר ששכינה ביניכם ואתם חונים סביב המשכן כמלאכים צריכים אתם לטהר מחניכם מן הטמאים ומיהו אין שילוחם שוים שהרי מצורע משולח חוץ לשלש מחנות דכתי' בדד ישב מחוץ למחנ' מושבו כדמפר' בפסחי' באילו דברים וזב משולח חוץ למחנה שכינה ולמה מותר במחנה ישראל כדכתי' בבעל קרי ויצא מחוץ למחנה ולא יבא אל תוך המחנה ויצא מחוץ למחנה ממחנה שכינה ולא יבא אל תוך המחנה זה מחנה לויה וזב איתקיש לבעל קרי וטמא מת ואפי' מת עצמו מותר במחנה לויה כדכת' ויקח משה את עצמו' יוסף עמו במחנ' לויה ואינו משולח אלא ממחנה שכינה:

פסוק ג

ולא יטמאו את מחניהם. תן מחנה לזה ומחנה לזה שזה משולח ממה שאין זה משולח לכך כתב בו יו"ד לשון רבים:

אשר אני שוכן בתוכם. זה מחנה שכינ' שכל הטמאים משולחים משם וגם צריכין לנקות עצמן מגזל ומשבועות שקר אפי' לגזל גר שמת ואין לו גואלים צריכים להוציא הגזל מידם ולתת לכהן כדמפר' ואזיל וגם מספק זימה כמו סוטה ולשמור נזירות בטהרה דמאחר שנקדשו לחנות סביב לשכינה צריכין לנקות עצמן מכל דופי ומכל ספק כדי שיהו כמלאכים ויש מפר' לפי שנכתב בגזל הגר ומעלה מעל בה' ובסוטה ומעלה בו מעל סמכם זה לזה נזיר אחר סוטה פיר' רבותי' שהרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין שהיין מביא לידי זימה דכתי' זנות יין ותירוש יקח לב:

פסוק ו

כי יעשו מכל חטאות האדם. זאת הפרשה בגזל הגר ובויקרא כת' פרש' גזל של ישראל דכתיב ונפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו וגו' אבל בכאן דיבר בגזל הגר ובא ללמדך שאפילו מת גר ואין לו גואלים שצריך להוציא גזילה מתחת ידו ולהשיב לכהן וכגון שנשבע לשקר מדבעי חומש ואשם והיינו דכתי' ומעלה מעל בה' שנשבע לשקר אבל אם גזל ולא נשבע ומת הגר בלא יורשים זכה הלה במה שבידו וכן הגוזל את גביו ומת ביו נותן לאחיו או ליורשיו קרן וחומש ומביא אשם וצריך להוציא גזילה מתחת ידו ואפי' לארנקי של צדקה ויבא שיאמ' זה גזל אביו כדאמ' בהגוזל עצים וכן הגוזל את הגר ונשבע לו צריך להוציא קרן וחומש מתחת ידו ונותן לכהן שהק' זכה בו ונתנו לכהן במתנה וצריך שישיב שוה פרוטה לכל כהן וכהן של אותו בית אב דכתי' האשם המושב לה' לכהן צריך שיהא בו כדי השבה לכל כהן וכהן מדכתי' לכהן ולא לכהני' ואם רוצה לצאת ידי חובתו אם אין שם שוה פרוטה לכל כהן יוסיף משלו עד שיהא שם שוה פרוטה לכל כהן יכהן של אותו בית אב:

פסוק ט

וכל תרומה לכל קדשי. לפי שגזל הגר נותן לאנשי משמר שאינו יכול ליתנו אלא לאות' שמקריבים את אשם אומ' שתרומתו יכול ליתן לכל כהן שירצה:

פסוק י

ואיש את קדשיו לו יהיה. מלמד שכל כהן שירצה הולך לירושלים ומקרב קרבנו' שלו ואינו מוסרם לאנשי משמר, אכילתה ועבודתה שלו כלומר אינו לאנשי משמר:

איש אשר יתן לכהן לו יהיה. מכאן לכהן שאין לו במתנות כהונה עד שיתנום לו ואם לקחם בחזקה הרי הוא גזלן שטובת הנאה לבעלים ולפי הפשט נרא' איש את קדשיו לו יהיה שאין שום כהן יכול לומר לאיש הקרב עתה מה שאתה חייב בבית אב שלו אלא ימתין בית אב שהוא אהוב יותר. ואשר יתן לכהן לו יהיה שאם ירצה לתת לו יתן לו:

פסוק יב

כי תשטה אשתו. נכת' בשׂין כי תנהג עצמה דרך שטות ולא כדרך בנות ישראל:

פסוק יג

והיא לא נתפשה. שלא נאנסה דאי באונס נסתרה עמו או בא עליה באונס אינה אסורה לו אלא אם כן הוא כהן אסורה אם באין עליה באונס דאמרי' היא אשת ישר' כי לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת ויש לך אחרת שאעפ"י שנתפסה אסורה ואיזו זו זו אשת כהן:

פסוק יד

רוח קנאה. לוֹשִיאַה ב"ל:

וקנא את אשתו. שאמר לה לא תדברי עם איש פלוני לפני עד אחד או לפני שנים פלוגת' היא ובאו עדים שנסתרה והיא נטמא' ששהתה עמו כדי טומאה ומיד נטמאה לבעלה שאסור לישכב עמה עד שתשתה:

פסוק טו

והביא האיש את אשתו אל הכהן. לבדקה אם נטמאה אם לא נטמאה וזאת הבדיקה נקראת יוֹאִישַ':

מזכרת עון. שאר מנחות באות לכפר כגון מנחת דחטא ומנחת נדבה שמן ולבונה כדי שיהא בה ריח ניחוח ועושין אותה מסולת חיטין שתבא לרצון אבל זאת אינה באה אלא לבדוק ולגלגל עון ואמרו רבותינו שלא יהא קרבה מהודר לפי שהיא עשתה מעשה בהמה שאינה מקפדת על עצמה תהא קרבנה מאכל בהמה ולפי הפשט נר' לפיכך מביאה שעורים שהשעורים לשון פקידה דמתרגמי' פוקד מסער וזאת המנחה פוקדת עונה ולא יהיה בה ריח ניחוח ולפי שהק' ארך אפים הוזקק' להביא דבר שאינו רואי אפי' להדיוט כלומר לא דיה שחטאה אלא שהביאה דבר שאינו הגון ומתוך כך יפקוד עונה אם עותה ובודקה במים ובעפר שהמים דבר חי והוא סימן לחיים אם לא פשעה והעפר סימן למיתה שאם פשעה תחזור לעפרה ומדרש אגדה שבריית' מן המים ומן העפר:

פסוק יח

ופרע את ראש האשה. ורבותינו אמרו שאוחזה בבגדיה אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו עד שמגלה את לבה ומביא חבל המצרי וקושר על דדיה אבל ר' יודא אומ' אם שערה נאה לא היה סותרו ואם לבה נאה לא היה מגלהו דחיישינ' להרהור' ודבר זה אינו מעכב וראוי להניחו לשם שמים:

והעמיד את האשה. קמא לשון עיכוב שאמ' לה המתיני לי עד שאכנס ואצא שהוא נכנס במשכן ולוקח משם עפר והיא אינה נכנסה ובמקדש שהיתה ברצפת אבנים היתה שם טבלא ובה טבעת קבועה ומגביה בטבעת ולוקח עפר מתחתיה ומחזיר הטבלא במקומה והעמיד בתרא שמעמידה לפני הק' להשביעה ולהשקות' ורבות' דרשו שלכך כתיב והעמיד שהיה מסיעה ממקום למקום כדי שתודה:

ונתן על כפיה. כדי ליגעה:

פסוק יט

והשביע הכהן אותה. ולא אותה וחבירתה שאין משקין שתי סוטות כאחת שלא יהא לבם גס זו בזו מכאן אמרו שלא תביא שפחתה עמה שלא יהא לבה גס בה:

ואם לא שטית טומאה תחת אישך. שלא שטית מדרך הישר לקבל טומאה מאחר:

פסוק כ

מבלעדי אישך. שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל לפיכך אמרו רבותי' אין משקין את ארוסות אבל על ידי גילגול משביעין אותה כשהיא נשואה על שעת האירוסין כדכתי' ואמרה האשה אמן אמן אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה:

פסוק כא

בשבועת האלה. שבועה שיש עמה אלה משביע אני עליך אם נטמא' ואם נטמאת יבואו בה:

פסוק כג

וכתב את האלות האלה. אלות כותב ולא צוואות ואיכא למ"ד אינו מפסיק:

פסוק כד

והשקה את האשה. לפי פשוטו כמו כדי להשקות את האשה אי אנאכברה דהא לאחר הקטרת המנח' כת' ואחר ישקה את האשה את המים ומיהו פליגי בה תנאי איכא למ"ד משקה ואחר כך מקריב מנחתה ואיכא למ"ד מקריב מנחת' ואחר כך משקה והאי דכתי' והשקה ואח' כ' ישקה דרשי שאם נמחקה המגילה ואח"כ אמרה איני שותה מערעין אותה בעל כורחה או תודה:

פסוק כה

והניף את המנחה. ואף היא מניפה עמו דאתיא יד יד משלמים:

פסוק כז

לאלה בקרב עמה. שהם מכירין אותה דאמרינן תהא כפלוני':

פסוק כט

זאת תורת הקנאו'. לאשה שניטמאה:

פסוק ל

או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה. כלומ' שלא היה אלא רוח קנאה שלא נטמאה בין שנטמאה ומתה בין שלא נטמאה:

פסוק לא

ונקה האיש מעון. שאם ניטמאה ומתה אין לאיש עון דאיהי פשעה בנפשה ואם לא נטמאה אין לו עון ממה שביישה וחשדה בחנם אע"ג דאמרי' החושד בכשרים לוקה בגופו שהרי בא להוציא' מספק איסור שאם נטמאה הרי היא אסורה לו דכתי' ונטמאה ג' פעמים אחד לבועל ואחד לבעל ואחד לתרומה:

והאשה היא תשא את עונה. אם נטמאה ורבותי' דרשו אם האיש מנוקה מעון שלא בא עליה משקינא לה ונסתרה אז האשה ההיא תשא את עונה בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון שבא עליה לאחר שנסתרה אין המים בודקין את אשתו דסתר קנויו ואין בדבריו כלום ומשרבו המנאפים נטלו מים המאררים כדאיתא בסוטה דכיון דאינם מקפידין על הודאי אין דק' מוכיח על הספק דכתי' לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה:

פרק ו

פסוק ב

נדר נזיר. כיון שיפליא ויפריש לנדור שיהא נזיר סתם אסר עצמו בכל אלה דברים בעלין ולולבין בענבים וביין בין חדש בין ישן ובגילוח ושלא יטמא למתים דכיון דאמ' הריני נזיר בכלל נזיר כל האיסורין האילו האמורין בפרשה ומיהו בעלין ולולבין פלוגת' ואף בקרבן ולזמן שיפרש יהא נזיר ואם לא פירש זמן אלא אמ' הריני נזיר סתם סתם נזירות שלושים יום דכתי' קדוש יהיה ויהיה בגימטרי' שלשים ונזיר שנטמא במת סתר כל נזירות ומביא קרבן ומתחיל כל הנזירות כדכתב בהדיא והמגלח סות' שלשים יום שאינו מונה עד שלשים אחר הגילוח ואין צריך להביא ולאחר שלשים מתחיל ממקום שפסק ואינו סותר אלא אם כן גילח כל כך שלא יוכל לכוף ראש השיער לעיקרו אבל שתה יין אינו סותר כלום אלא לוקה ומשים נזירותו ואם אמ' הריני נזיר מן היין נזיר גמור דכתי' מיין ושכר יזיר כלומ' אפי' לא נדר אלא מיין ושכר הרי הוא נזיר גמור לכל דבר ונזירות לשו כתר ולשון הפרשה מיין ושכר יזיר לשון הפרשה כי נזר אליהו על ראשו לשון כתר:

פסוק ג

משרת. וכל משרת לומ' שהיתר מצטרף לאיסור דברי ר' עקיבא שאם אכל חצי זית פת עם חצי זית ענבים חייב ודין זה אינו אלא בנזיר דאמ' ר' יוחנן בכל התורה כולה אין היתר מצטרף לאיסור אלא בנזיר דחידוש הוא ומחידוש לא גמרינן ובפסחים בפרק אלו עוברין מפר' משום דהוי חטאת ונזיר שני כתובי' הבאים כאחד אין מלמדין ורבותי' אמרו משרת וכל משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבין במים ויש במים טעם יין חייב אם שתאן והוא הדין לכל איסורין שבתורה שטעם אסו' כעיקר אבל אינו לוקה עליו כדפר' בחולין וטעם משום דשאר איסורין לא ילפינן מנזיר אלא מן הדין ואין עונשין מן הדין והאי לאו חידוש הוא דבמדין נמי אסר טעם כעיקר ולאו שני כתובין הבאי כאחד נינהו דמצרך צריכי:

פסוק ז

לא יטמא להם. אבל מטמא הוא לזיבתם (ולנגעים) [ולנגעם]:

פסוק ט

ביום טהרתו בשביעי. שמזה וטובל ויום השביעי וי"ו יתירה:

פסוק יא

אשר חטא על הנפש. לפי פשוטו אינו לשון חטא אלא לשו' פליר ב"ל כמו קולע אל השערה ולא יחטיא ורבותי' אמרו שחטא על שציער עצמו מן היין:

פסוק יג

ביום מלאות. שישלים נזירתו בטהרה:

פסוק טו

ומנחתם ונסכיהם. של כבש (נכבשה) [וכבשה] מנחתו ונסכו של איל כתוב לקמן ושניהם להחזירם לכללם בפירוש כמו שפי' רבי:

פסוק כג

כה תברכו את בני ישראל. הברכה כעבודה כדכתי' לשרת לפני ה' ולברך בשמו וישא אהרון את ידיו אל העם ויברכם והיא מצות עשה כדאמרי' כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בעשה:

אמור להם. כדמתרג' אונק' כד ימרון להון דאין עובר בעשה עד שיאמר לו והוא אינו רוצה והכי אמרי ר' אמי ור' אסי הוו טשו ביני עמודי שלא יאמרו להם ולא יטילו עליהם העשה דכל זמן שאין אומרי' להם אינם עוברים:

פסוק כד

יברכך ה' וישמרך. יברך השם אותך בבנים בגוף בחכמה ובאורך ימים ובגדולה ובצאתך ובבואך ובעיר ובשדה ובטנאך ובמשארתך ובשמחה שיהא לבך שמח בחלקך דבכולהו שייך לשון ברכה בגוף דכתי' משמשון ויהי ה' את הנער ויגדל ויברכהו ה' שהיה גבור וחזק יותר משאר בני אדם בבנים דכתי' וברכתי אותו והפריתי אותו במאד מאד וכתי' כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך בחכמה דכתי' ויקרא יעבץ אל אלהי ישראל אם ברך תברכיני והרבית את גבולי והיתה ידך עמי ועשית מרעה לבלתי ויביא ה' אשר שאל ופי' רבותינו אם ברך תברכני בחכמה והרבית גבלי בתלמידי' והיתה ידך עמי שתהא הלכה כמותי בכל מקום האלך דלעניין חכמה שייך ברכה ובארך ימים רב חכמה תלוי אורך ימים דכתי' כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים ובגדולה ובשמחה שתהא שמח בחלקך שיש בני אדם שהקב' משפיע להם טובה והם אינם שמחים מתוך שדעתם קצרה ואדם שהוא שמח ברכת המקו' היא כי ברך יברכך ה' אלהיך…והיית אך שמח וגדולה דכתי' ברך את בית עבדך להיות לעולם לפניך ובממון דכתי' ברכת ה' היא תעשיר וכתי' ברוך אתה בצאתך ברוך אתה בבואך ברוך אתה בעי' וכל אילו בכל לשון ברכה:

וישמרך. שישמור אותך מכל רע שלא יקרב אליך כדכתי' ה' ישמרך מכל רע וישמ' את נפשך ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם ה' שומרך ה' צילך על יד ימינך הרי כברכה ראשונה שמברכו בכל טוב ושישמור אותך מכל רע ורבותי' דרשו שהק' נותן ושומר:

פסוק כה

יאר ה' פניו אליך ויחונך. יש נותן מתנה לחבירו אבל לא בסבר פנים יפות כמו שנתן הקב"ה את השליו שנתנו ונפרע מהם כדכתיב והבשר עודינו בין שיניהם לכך אמר הק' יאר ה' פניו אליך שבסבר פנים יפות יתן לו מתנה זו ויש שנותנין מתנה טובה והכל עצבים עליה חוץ מן הנותן שנתנה לו ולכך ויחונך שתעלה לחן על רואיך וישמחו על טובתך וגם משמע שבסבר פנים יפות יתן לך מתנתך שויחנך לשון מתנה כמו צדיק חונן וכמו חנני אלהים כחסדך וגם משמע לשון רחמנות כמו חנוני חנוני אתם ריעי וכמו חנני אלהים חנני פנה אלי וחנני וכמי אל רחום וחנון וגם לשון חניה בקרקע כמו שדרשו רבותינו לא תחנם:

פסוק כו

ישא ה' פניו אליך. כלומ' בנשיאת פנים יתן לך כמו לשון משאות מאת פניו אליהם שזו דרך כבוד:

וישם לך שלום. שלא יתגרה בך יצר הרע ושטן ואומות העולם ושום פגע ושום מזיק:

פסוק כז

ושמו את שמי. ששם הקודש בכל ברכה וברכה והם היו אומרי' בשם המפורש הם ישימו את השם ויעשו מה שעליהם ואני אסכים על ידם ואברכם לישראל שבידו להשלים הברכה והכהני' ממילא מתברכים דהא כתי' ואברכה מברכך ואית דרשי ואני אברכם לכהנים ואין להקשות מישא פניו אליך לפי הפשט ר"ל אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד דלא ישא פנים משמע לא ישא פני אחרים בדין כמו לא תשא פני דל ישא פניו אליך משמע שהוא נושא פניו שלו אל עבדיו ואינו כובש פניו כשהוא נותן להם מתנתו כמו אדם שנתן מתנה כשאינו נותנה בעין יפה כובש פניו בקרקע בשעת נתינה ורבותי' היקשו ותירצו כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין ולפי פירושי' ישא פניו אליך שישמע תפילתך כמו הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה וכמו אולי ישא פני וכמו פני יהושפט אני נושא כי המבקש מחבירו דבר כובש פניו וכשהוא עושה לו בקשתו הוא מגביה פניו:

פרק ז

פסוק ג

שש עגלות צב. אמרו שכך צריך ארבע לבני מררי ושתים לבני גרשון ולבני קהת אינו צריך כלום כדמפר':

צב. לפי הפשט עגלות גדולות כבידות שהולכים לאט מפני כבידם כמו הצב השורץ שאין דרכו לרוץ וכן כתי' בצבים ובפרדים ובכרכרות בצבים בעגלות גדולות שמושכים הפרדים ובכרכרות עגלות קטנות קלות שמדלגות ומכרכרו' כמו ודוד מכרכר בכל עוז:

פסוק יא

נשיא אחד ליום. כדי לחלוק כבוד לנשיאים שיהא לכל אחד יומו ואף פרשיותיהם נכתבו לכל אחד שלא יתקנאו זה בזה שהיה יכול לכתוב פרשה ראשונה ולכתוב כן עשה פלוני וכן פלוני:

פסוק יח

הקריב נתנאל. הקריב שני פעמי' האחד לשון הפעיל שהוא גרם לאחרים שיקריבו מכאן דרשו רבותי' שהוא נתן להם עצה שיקריבו:

פסוק כג

עתודים. בן שתי שנים כמו אלים ולכך הקדימם לכשבים שהם בני שנתם אעפ"י שבכל מקום מקדים כבשים לעזים אבל שעיר בן שנתו הוא:

פסוק פד

זאת חנוכת המזבח. כלל הכל לכבד עבודת הקודש דאמניינא לא אתא לאשמעינן:

פסוק פט

ובבא משה אל אהל מועד. לפי שנ' וידבר אליו מאהל מועד וכאן אמ' מבין שני הכרובים למדנו לפי הפשט שכשהיה בחוץ נרא' לו שהקול בא מאהל מועד דכתי' התם ולא יכול משה לבא אל אוהל מועד וכשהיה באהל מועד היה נרא' לו שהקול בא מבין שני הכרובים וכן דרך ארץ כשאדם חוץ לבית והקול בא מן הבית אינו מבין מן הבית אבל כשהוא בבית אז מבין מאיזה מקום מן הבית ולפי שדיבר בחנוכת הבית למדנו שהשכינה בבית והקול בא מן הבית:

חסלת נשא סלח נא את אשר הסכלתי עשה:

פרק ח

פסוק ב

בהעלותך את הנרות. לפי שדיבר בהקמת המשכן ובחנוכתו ואין בית בנוי וראוי לבא שם הארון עד שידליקו לו את הנר ויבשמו לו את הבית והבישום כבר נעשה על ידי נשיאים שהביאו כפות מלאות קטורת ועתה מדבר בהדלקת הנירות:

אל מול פני המנורה. כלומ' על השולחן שהוא מול פני המנורה וכת' ואת המנורה נוכח השולחן ורבות' אמרו אל מול פני המנורה ששלשה נירות שמכאן וג' נרות מכאן יחזרו האורה על האמצעית אבל יש לגמגם דאם כן ששת הנירות הוי ליה למימר אבל לפי הפשט שפיר קאמ' שבעת:

יאירו שבעת הנירות. כלומ' בשעת הדלקה צריך להזהר שידליק הפתילות לצד השולחן שאם ידליקם לצד אחר אין אדם יכול להפכן לצד השלחן כי המנורה מקשה כולה עד יריכה ופרחה הכל מקשה ואינה של חליות להתהפך למקום שירצה ולהכי נקט הכא וזה מעשה המנורה:

פסוק ד

כאשר הראה ה' את משה. כולה שלימה ולא על ידי פרקים כן עשה את המנורה והפתילות נמי אינו יכול להחזיר לאחר שהדליקם לצד השולחן פן יכבה אותם ויעבור בלאו דהא כתי' אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה ודרשו רבותי' לרבות אש שנ' בו תמיד דהיינו אש של מנורה דכתי' להעלו' נר תמיד וכתי' לא תכבה:

פסוק ו

קח את הלוים. לאחר שהוקם וסדר הדגלים וסידר הדלקת הנירות צוה הק' לקחת הלוים להבדילם לעבודת המשכן ולנושאו:

וטהרת אותם. להיות טהורים ונקיים לבא בהיכל המלך:

פסוק ז

הזה עליהם מי חטאת. שעד עכשיו שלא היו רגילים לבא אל המשכן לא היו נזהרים כל כך בטומאת מתים והזה על הספק כי מעתה שירגילו במשכן יהיו נזהרין בעצמן כי הבא למקדש טמא בכרת:

תוכן העניינים

בכור שור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה