אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום

תשובה תמז

תשובה תמו

שיל"ת אור ליום ד' ביום טהרתו תרמ"א לפ"ק:

שוכ"ט לידידי הרב המופלג מלא פלג מתנהג בחסידות כמו"ה יעקב קטינא נ"י דיין בק"ק חוסט:

שאלתו אודות איש אחד אשר קבע זמן חתונה על יום ג' היינו יום אתמול כי יעבור וגם הכין צרכי חופה ובאו המחותנים והדבר נחוץ מאוד לעשות החתונה אבל ביום ב' העבר מתה בתו והם האב והכלה הם בתוך ז' ימי אבילות ואם הכלה מתה כבר אם מותר לכנסה בתוך ז' ימי אבילות:

תשובה: הגם שפשוט בעיני לאיסור בכל זאת אשמשע קצת בד"ת בסוגי' דכתובות דף ג' ע"ב ואבאר כיד ה' הטובה עלי:

הנה שם בכתובות קאמר ואבע"א מאי מחמת האונס כדתניא הרי שהיה פתו אפוי וכו' ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה וכו' ועיין בשמ"ק שעמד בזה למה נאדו מאוקמתא ראשונה ומה נפ"מ בהאי אוקמתא דמה לי אם ההפסד מחמת שר הצבא או מחמת שמת אביו וכו' ולענ"ד דהנה ק"ל הלא דין דברייתא דמכניסין המת לחדר הוא בין באביו של חתן ובין באמה של כלה ובאמה של כלה הטעם משום דמכינה תכשיטין ואם יעבור המועד אין מכין לה ואם כן למה נקט בברייתא דוקא בחתן פתו אפוי וטבחו טבוח וכו' ולא נקט גם בכלה ותכשיטין מוכנים:

וסבור הייתי לומר למ"ש ש"מ ד"ה דליכא דטרח בשם הרשב"א דלא שרי' להכניס לחופה במת להם מת רק בדאיכא תרתי לריעותא הפסד וליכא דטרח להו וכ"נ גם מדעת הרא"ה שם שכתב דאמה של כלה נמי איכא פסידא וכו' ומסיים ותו ליכא נמי דטרח להו מלשון נמי משמע דזה עוד טעם שני חוץ מטעמא דפסידא א ומדעת הריטב"א שם נראה דעיקר משום פסידא דהיכא דליכא פסידא דממון בקל ימצא מי שיטרח בשבילם בגופו ונראה דזה תליא בשני פירושים שהביא שם דליכא אינש דטרח להו פי' לזבוני והיינו כריטב"א דלטרח לזבן במעות שפיר אפשר למצוא וא"ד למיהדר ולמזבן כשישאנה והיינו כרשב"א ורא"ה דבעינן תרווייהו והנה דעת הב"ח ביו"ד סי' שמ"ב דבעינן דוקא פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג אבל אם אחד מהם אינו מוכן אינו רשאי להכניס לחופה דכמו שישתדל להכין אחד מהם ישתדל בכל השלשה ויש להבין התינח לדעת רשב"א ורא"ה הנ"ל דבעינן תרתי לריעותא דוקא דליכא מאן דטרח ופסידא והכא עכ"ח יהיה מאן דטרח ומשום פסידא לחודא לא שריא אבל לדעת הריטב"א דמשום פסידא לחודא שריא קשיא דגם אם יהיה מי שיתן מעות על יין מאי ראיה היא זו שיתן על כל שלשתן ולמה לא התירו משום פסידא דבשר ופת וע"כ דגם משום פסידא לא שריא אלא בפסידא דכולהו אבל בפסידא של אחד מהם או שנים מהם לא שריא, ולפ"ז יש לחדש דהיכא דמתה אמה של כלה אף דליכא מאן דטרח לה וגם איכא פסידא דתכשיטין מ"מ לא שריא להכניס לחופה אלא איכא ג"כ פסידא דחתן שפתו אפוי רק ליכא דטרח ליה סגי בחד או בחתן או בכלה אבל פסידא צריך בתרווייהו וא"כ גם במתה אמה של כלה צריך שיהא פתו אפוי ולהכי נקט הברייתא כן לאשמעינן דין זה:

אמנם דעת הש"ך שם דאפי' היה פתו אפוי לבד מותר להכניס לחופה א"כ ליתא לתי' זה דהא אפי' משום פסידא דאחד מהם שריא ועלה בדעתי לומר דבתכשיטי כלה אף שכתבו הראשונים דאיכא תכשיטי כלה שאינם מתקיימים היינו רק שהיא מקושטת בהם כבר כגון לסוך בשמן המור וכדומה ואם יעבור הזמן אינה מקושטת בזה ועברה הנאה ולא יהיה מי שיכין לה אחרים אבל עכ"פ פסידא ליכא שאינם הולכין לאיבוד שהרי היתה מקושטת בהם ונהנית ואותן תכשיטין שאינן באופן הזה מתקיימין וא"כ לא משכחת פסידא במתה אמה של כלה גבי כלה רק פסידא דחתן שמפסיד הסעודה שהולכת לאיבוד ואף דאיכא דטרח ליה היינו לקנות אחרים כשיצטרך אבל לא למכור המוכן בלי פסידא וכיון דבעינן תרווייהו ליכא דטרח וגם פסידא להכי נקט הברייתא אפי' במתה אמה של כלה פתו אפוי וכו' דהיינו פסידא דחתן וא"ש:

אבל הש"ך שם לא הבין כן רק דבתכשיטי כלה נמע איכא פסידא וכן מבואר בש"מ ד"ה הנ"ל להדיא דאיכא תכשיטי כלה שנפסדים וקשה כנ"ל והנה לדעת הרי"ף לפי מה שהבין ממנו הרא"ש דמכניסין לחופה אפי' ליכא פסידא ואין חילוק בין איכא פסידא ובין ליכא פסידא אלא דבאיכא פסידא נוהג שבעה ימי משתה ברישא ובליכא פסידא נוהג שבעה ימי אבילות ברישא י"ל בפשיטות דדוקא משום פסידא דסעודה שמכין לכל שבעה ימי המשתה נוהג ימי משתה ברישא אבל תכשיטי כלה אותן שאינם מתקיימין אינם רק ליום החתונה ושאר תכשיטין שהם לכל שלשים יום עיין ברא"ש ור"ן על ואין מונעין תכשיטין וכו' הם מתקיימין ואינו נוהג בשבילם ימי המשתה ברישא ושפיר נקט פתו אפוי דוקא דאף במתה אמה של כלה מ"מ אם לא ינהוג שבעה ימי המשתה ברישא יפסדו צרכי סעודה ולהכי נוהג ימי משתה ברישא וא"ש:

אבל כבר חלק עליו האשר"י והכי נקטינן להלכה בסי' שמ"ב ס"ו כרא"ש וא"כ ל"ל כנ"ל, לכן נ"ל דבר חדש דאף דהתירו אנינות כדי שלא לאחר הנישואין וגם לדחות אבילות מעליו וגם התירו לבעול בעילת מצוה קודם קבורת המת כמ"ש רש"י ותוס' ואף שלא היה ביום ד' וא"כ לא חשו לתקנה דניסת בד' משום טענת בתולים מ"מ זה דוקא בטריח ליה והכין צרכי סעודה דאיכא שקדו אבל אם לא הכין צרכי סעודה דליכא שקדו לא התירו לו להכניס לחופה קודם קבורה בלי סעודה רק ימתין עד אחר אבילות ומאחרין הנישואין והבעילה כדי שיהיה טורח בסעודה ג"י ולא מיבעיא במתה אמה של כלה דודאי יהיה לחתן אח"כ מי שיטרח בשבילו אלא אפי' במת אביו של חתן נמי אפשר דיהיה לו אח"כ מי שיטרח בשבילו דאטו בחתנים שאין להם אב מי ליכא תקנת שקדו אלא דבמת אביו שריא להכניס לחופה דילמא לא יהיה לו אח"כ מי שיטרח בשבילו וא"כ שפיר נקט הברייתא דוקא הרי שהיה פתו אפוי דאפי' במתה אמה של כלה צריכין דוקא פתו אפויה נהי דמשום הכנה דתכשיטי כלה היינו מתירים איסור אנינות ואבילות מ"מ לה היינו מתירים להכניס לחופה משום שקדו, והנה תוס' ד"ה איספרווא הק' למה משום סעודה עוקרין שני ימים ומשום סכנה לא עוקרין רק יום אחד ותירצו דבעולת טפסר שכיח ואי עקרין שני ימים אתי להשתכח אבל אונס שר צבא לא שכיח עיי"ש ואני כתבתי בחידושי כתובות כיון דהא עקרינן שני ימים מפני הסכנה הוא רק כדי לקיים תקנת שקדו במקצת עכ"פ כפי מה שאפשר ולא לקיים תקנת טענת בתולים וכמ"ש רש"י לעיל ועיין בפנ"י לעיל ובמ"ש א"כ היכא דיש לחוש שע"י איחור הנישואין לא יהיה סעודה כלל א"כ אדרבה טוב יותר להקדים הכי הנישואין ולא יטרח בסעודה רק יום אחד משלא יהיה סעודה כלל עיין עליו אמנם כ"ז אי הא דלא עקרינן ב' ימים הוא משום שקדו ולא משום טענת בתולים אבל אם הא דלא עקרינן הוא משום טענת בתולים דאינו דומה משתהה יום אחד למשתהה שני ימים כדאיתא בירושלמי ליתא לתירוצי וצ"ל כתירוץ תוס':

והנה אינימא דתקנת שקדו הוי רק טפל לתקנת טענת בתולים כנראה מפשטות לשון הר"ן ריש כתובות ע"כ הא דלא עקרינן שני ימים הוא משום טענת בתולים דאי ליכא בזה משום טענת בתולים ל"ש לחוש לשקדו כלל ועיין בראשונים וש"מ לעיל אמנם למ"ש דתקנת שקדו אלים יותר מתקנת טענת בתולים רק דמשום זה לא היה צריך להיות דוקא הנישואין ביום ד' ויען דצריך לקבוע יום משום טענת בתולים קבעו ד' משום שקדו ולא יום אחר שפיר י"ל דמשום טענת בתולים הוי עקרינן גם שני ימים מטעם שכתבתי רק משום שקדו לא עקרינן ושפיר י"ל כתירוץ הנ"ל:

ולפ"ז א"ש דבשינויא קמא הוי ס"ל דשקדו טפל לטענת בתולים וא"כ הא דלא עקרינן שני ימים הוא עכ"ח משום טענת בתולים וליתא לתירוצי רק כתי' תוס' וא"כ אינו מותר בשני מחמת האונס רק באונס דלא שכיח ואבע"א מאי מחמת האונס כדתניא דמזה מוכח דשקדו עדיף מט"ב וכמ"ש דדוקא בפתו אפוי מכניסין לחופה אם נעשו אבלים אבל בלא"ה לא ועל טענת בתולים לא חיישינן וא"כ שפיר י"ל דהא דלא עקרינן שני ימים הוא משום שקדו ולא משום טענת בתולים ושפיר י"ל כתירוץ הנ"ל ולא כתירוץ תוס' וא"כ אפי' באונס סעודה דשכיח נמי ניסת בשני ושפיר קאמר ואבע"א ומיושב קושי' ש"מ:

ובזה א"ש מה שיש לדקדק לכאורה דמהאי ברייתא דמייתי אין ראיה דמפני אונס מותר לכנס בשני רק מייתי הברייתא לידע אופן האונס א"כ כך היה ראוי לומר מאי מחמת האונס כגון שמת אביו של חתן או אמה של כלה וכדתניא אבל לשון מאי מחמת האונס כדתניא משמע שמביא ראיה לגוף הדין ולפמ"ש א"ש דמייתי ראיה לגוף הדין דשקדו עדיף מן טענת בתולים ומשום אונס סעודה מותר בשני אפילו שכיח:

ויובן גם מ"ש תוס' ד"ה בועל קודם שיקבר המת אבל לאחר שנקבר לא וכו' ונראה מדבריהם שבאו ליישב איזה קושי' בגמ' ולא לפסוק דין דאם לפסוק הדין היה להם לומר נראה דהיינו דוקא קודם שיקבר וכו' ולפי האמור נכון דהרי הגמ' בא לדקדק דשקדו עדיף מטענת בתולים ואי נימא דמותר בבעילת מצוה אחר קבורה א"כ לא מוכח מידי דדילמא באמת אינו בועל בעילת מצוה עד ליל ה' ואף שכתב הר"ן לעיל דמי שכנס זמן מרובה לא הטריחו אותו חכמים להמתין בבעילה עד ליל ה' היינו בעלמא היכא שמותר בתשמיש אבל כאן שאסור רק שחכמים התירו לו בעילת מצוה לא התירו רק בליל ה' וע"ז תי' תוס' דע"כ בועל קודם שנקבר דלאחר שנקבר אסור וא"כ אינו ממתין עד ליל ה' וע"כ לא חשו לטענת בתולים ולשקדו חשו דבעינן פתו אפוי וכו' וא"כ ו שפיר מביא ראיה דשקדו עדיף מט"ב:

וברש"י ד"ה ופורש כתב ויקברו את המת מיד דכיון דחל עליו חתונה הוי לגבי' כרגל ולא אתיא אבילות וחייל ונוהג שבעה ימי המשתה וכו' והוא פלא ואין לו ביאור כלל מה נתינת טעם הוא זה דכיון דחל חתונה הוי כרגל ולא חייל אבילות אהא דבועל בעילת מצוה ופורש ויקברו את המת מיד והלא זה הוא רק נתינת טעם על שנוהג ז' ימי משתה תחילה והיה צריך רש"י לציין על ונוהג שבעה ימי המשתה וכו' ונ"ל ואקדים דברי תוס' ד"ה ובועל וכו' קודם שיקבר המת אבל לאחר שנקבר לא כדאמרינן בסמוך דבר שבצנעה נוהג ודייק לה וכו' והוא פלא דילמא לעולם מותר לבעול בעילת מצוה גם אחר שנקבר המת ואף דדבר שבצנעה נוהג מ"מ בעילת מצוה התירו ונראה דזה קשי' ליה למהרש"א ועיין מה שהאריך בפירוש דבריהם, ולע"ד דבריהם נמשכו עד סה"ד דמסקו דהכא א"א לומר דכל אותן הימים הוא ישן וכו' הוא משום דם בתולים וע"כ דפורש משום אנינות או משום אבילות וא"כ ע"כ מוכח דהפי' בועל בעילת מצוה הוא קודם שנקבר המת דהא בברייתא קתני שני דינים אחד להיתר דמותר לבעול בעילת מצוה ושני לאיסור דמחויב לפרוש מיד וא"כ בשלמא אי פורש משום דם בתולים י"ל דהא דקתני ופורש אשגירת לישנא דכל הש"ס הוא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש או שהוא כדי לתת טעם למה בשבעה ימי משתה ישן בין אנשים דדבר שבצנעה אינו נוהג כרב ושמואל וחתן דומה לגמרי למועד והקדים דהטעם משום דם בתולים דקילא ליה וכדעת הרמ"ה שבאשר"י אבל כיון דע"כ אינו פורש משום דם בתולים דהרי דייקינן מינה דדבר שבצנעה נוהג ואיירי במוכת עץ או בחור שנשא אלמנה או לפי משנה ראשונה כמ"ש מהרש"א תקשי למה קתני ופורש כלל לא הו"ל למתני רק ובועל בעילת מצוה וע"כ דהא גופא אתי לאשמעינן דלא שריא רק בעילת מצוה ולא אח"כ ותקשי הא מסיפא שמעינן דקתני וכל אותן הימים וכו' אך ז"א דמסיפא לא שמעינן דאסור בתשמיש רק באבילות אבל באנינות הו"א דמותר גם אחר בעילת מצוה דהרי החמירו באבילות יותר מאנינות כמ"ש תוס' ואשמעינן ופורש דגם באנינות לא התירו רק בעילת מצוה ולא יותר וא"כ שפיר מוכח דהאי ובועל בעילת מצוה היינו קודם שיקבר המת מדקתני ופורש וכתבו תוס' שפיר כמובן:

ובזה ניחא מ"ש ודייק לה וכו' שהוא שפת יתר דמה נפ"מ מהיכא דייק לה כיון דעכ"פ דבר של צנעה נוהג ע"כ אין הפירוש אחר שנקבר המת ולפמ"ש א"ש דמהא דדבר שבצנעה נוהג אינו מוכח כלל כקושי' הנ"ל דילמא מ"מ בעילת מצוה התירו אבל מהא דדייק לה מדקתני כל אותן הימים שפיר מוכח דהפי' קודם שנקבר דאי לאחר שנקבר למה קתני ופורש הלא מכל אותן הימים ידעינן דאסור בתשמיש אחר בעילת מצוה ועל זה כתבו מיהו מרישא לא מצי למידק דאי לאו סיפא הו"א דרישא מיירי אחר שנקבר וכנ"ל וע"ז הק' הלא גם מסיפא אינו מוכח דבעילת מצוה אסור באבילות רק שאר תשמיש וזה מוכח גם מרישא מדקתני ופורש ותי' דברישא הו"א משום דם בתולים אבל בסיפא א"א לפרש בדם בתולים וכמ"ש תוס' ועכ"ח משום אבילות והשתא כיון דמוכח מסיפא דמשום אבילות אסור בתשמיש וגם דמיירי כאן היכא דליכא משום דם בתולים שוב שפיר מוכח דרישא מיירי קודם שנקבר מדקתני ופורש וממילא מוכח מרישא דאחר שנקבר אפי' בעילת מצוה אסור מדנקט בועל בעילת מצוה בקודם שנקבר אך הא גופא קשיא כיון דגם באנינות לא התירו לו רק בעילת מצוה ופורש אח"כ ע"כ דגם באנינות אסור בתשמיש רק דבעילת מצוה דוחה אנינות וא"כ מדוע לא ידחה אבילות וע"כ דבאבילות לא רצו להקל ועיין מה שאכתוב לקמן בטעם הדבר וא"כ תקשי למה נוהג שבעת ימי משתה תחילה ודוחה אבילות אמנם לק"מ דבשלמא תשמיש שאסור משום אבילות גם ברגל וגם בשבעה ימי משתה וצריך בעילת מצוה רק לדחות איסור אבילות בזה לא הקילו חכמים באבילות אבל מה שנוהג שבעה ימי משתה אין זה הודחה אבילות רק הותרה דכיון דחל עליו חתונה תחילה הוי כרגל ולא חל לענין זה אבילות כלל, וזה כונת רש"י ופורש ויקברו את המת מיד דאסור בתשמיש משום אנינות וא"כ תקשי למה לא התירו בעילת מצוה באבילות אחר שנקבר ואי דבאבילות לא רצו להקל א"כ למה הקילו שנוהג שבעה ימי משתה ברישא וע"ז תירץ רש"י דכיון דחל עליו חתונה הוי לגביה כרגל ולא אתיא אבילות וחייל, ולכן, ונוהג שבעה ימי המשתה, משא"כ לענין בעילת מצוה דלענין תשמיש חייל אבילות דהא דבר שבצנעה נוהג רק דבעילת מצוה ידחה אבילות ובזה לא הקילו וכתי' הנ"ל:

ובמ"ש רש"י ויקברו את המת מיד דלכאורה מה בעי רש"י בהאי לשון מיד, ונ"ל עפמ"ש הש"ך בסי' שמ"ב סק"ב בטעם הדבר דהקילו באנינות טפי מבאבילות משום דאם נתיר בעילת מצוה באבילות יש לחוש שיקיל עוד יותר ויזלזל באבילות ויבעול עוד משא"כ מהיתר באנינות לא יקיל באבילות דאבילות שאחר סתימת הגולל חמיר מאנינות שמתו מוטל לפניו ומקילתא לחמירתא לא גמירי אינשי עיי"ש ולפ"ז תקשי למה התירו באנינות נהי דלא יקיל מכח זה באבילות מ"מ ניחוש שמא יקיל לעצמו ויבעול עוד באנינות וגם זה אסור כדקתני ופורש וע"ז תירץ רש"י ויקברו את המת מיד אחר בעילת מצוה ושוב חל אבילות לענין תשמיש ומאנינות לאבילות לא גמירי אינשי וכמ"ש הש"ך:

ובדרך אחר נ"ל ליישב רש"י הנ"ל עפ"י דעת י"מ שהביא רבינו ירוחם בחלק חוה נתיב כ"ב ח"ב דמי שכנס לחופה ולא בעל ומת לו מת דנוהג ימי משתה ואח"כ ימי אבילות כמי שמת לו מת ברגל דמאחר שבירך ברכת נישואין כבר חלו עליו ימי המשתה ואע"פ דכשמת אביו אמרינן דבועל בעילת מצוה דנראה דלא חל עליו השמחה עד שיבעול שאני התם דחל האבילות קודם הנישואין רק שהיה הכל מוכן ולא אלימי האי שמחה לחייבו שבעה ימי המשתה עד שיבעול לפיכך בועל קודם שיחולו עליו שבעה ימי המשתה אבל כאן שכבר נשאה כבר חל עליו שמחה בלא בעילה לפיכך אינו בועל עד שיעברו עליו שבעה ימי אבילות עיי"ש הובא בנקה"כ סי' שמ"ב ולפ"ז כך כונת רש"י ופורש ויקברו את המת מיד דאסור בתשמיש ולפ"ז למה התירו לו אפי' בעילת מצוה הלא לא התירו להכניס לחופה רק משום פסידא של סעודה וזה ל"ש על בעילת מצוה וימתין עד אחר אבילות וע"ז תירץ דדוקא כשבעל דאז דכיון דכבר חל עליו חתונה הוי לגביה כרגל ולא אתיא אבילות וחייל ונוהג שבעה ימי המשתה וכו' אבל בלא בעל לא חל עליו השמחה בנידון דהכא ולא ינהוג ימי המשתה ברישא ויופסד מה שהכין לכן התירו לו לבעול בעילת מצוה וא"ש:

ולפ"ז י"ל דמ"ש הרי"ף בליכא פסידא אינו נוהג ימי המשתה ברישא ודייק מינה הרא"ש דס"ל דאפי' בליכא פסידא מכניס לחופה ובועל בעילת מצוה רק דנוהג ימי אבילות ברישא ותמה עליו עיי"ש ולפמ"ש י"ל דס"ל דודאי היה ראוי להתיר אפי' בליכא פסידא רק משום דליכא מאן דטרח להו להכניס לחופה ועיין מש"ל בשם ש"מ רק דכיון בליכא פסידא לא שריא לנהוג ימי משתה ברישא א"כ גם בעילת מצוה לא שריא דהא הא דשריא בעילת מצוה הוא רק כדי שיוכל לנהוג שבעת ימי המשתה וכיון דלא שריא בעילת מצוה אין ריוח בהכנסה לחופה ולא שריא כלל וטעמא יהיב למילתא למה בליכא פסידא לא שריא הכנסה לחופה יען דאפי' נתיר לו חופה אינו נוהג שבעה ימי משתה ברישא ולהכי לא כתב דרך חיוב דנוהג ימי אבילות ברישא אלא אינו נוהג ימי המשתה ברישא משום דבאמת אינו מכניס לחופה כלל וא"כ ודאי נוהג ימי אבילות רק דאשמעינן דאפי' היה מתירין לו החופה לא היה נוהג ימי משתה ברישא ומשו"ה אין מתירין לו כלל:

ובתוס' ד"ה ובועל כתבו והשתא מקילין טפי באנינות דאורייתא מבאבילות דרבנן מידי דהוי אנעילת סנדל ועטיפת הראש וכפיית המטה והנה לשון והשתא אינו מדוייק דגם בלא זה שהקדימו תוס' כאן נמי מוכח דמקילין באנינות טפי מבאבילות דהרי מכניס לחופה באנינות ולא באבילות, ונ"ל דפנ"י הק' מאי ראיה מייתי תוס' מנעילת סנדל הלא כמה דינים יש באבל שאין באונן ומצות אבל לחוד ומצות אונן לחוד כמו שאין נוהגין מצות פסח בסוכות ומצות סוכות בפסח משא"כ תשמיש דאסור באונן כמו באבל כדמוכח במו"ק כ"ג ע"ב דפליגי אי אונן אסור בתשמיש בשבת מכלל דבחול לכ"ע אסור וא"כ למה נתיר טפי באנינות דאורייתא מבאבילות דרבנן, ולענ"ד נראה דהרי מבואר בירושלמי מה שהביא תוס' ורא"ש במו"ק כ"ג ובר"פ מי שמתו דכל איסורי אנינות היינו מפני כבודו של מת או מפני שאין מי שישא משאו ע"ש היטב ולהכי פסקינן נמי בשו"ע יו"ד שמ"א ס"ד דבמת בתפיסה ולא ניתן לקבורה אינו חל אנינות כיון דאינו מוטל עליהם לקברו עיישה"ט, ולפ"ז א"ש דבאנינות עקרו חכמים רק בשב ואל תעשה ואמרו דמכניסין המת לחדר וא"צ לקברו דזה שב ואל תעשה וכיון דאין מוטל עליו לקברו שוב מדינא מותר להכניס לחופה דלא חל עליו אנינות כלל משא"כ אלו היה קברו מקודם וחל עליו אבילות היה צריכין להתיר אבילות בקום ועשה דאסור להכניס לחופה משום שמחה והם אמרו קום ועשה חופה וזה לא רצו להקל בקו"ע:

אמנם לענין בעילת מצוה נ"ל דפלוגתא דת"ק ורשב"ג בהא תליא דרשב"ג ס"ל דאיסור תשמיש אונן בחול הוא משום שמוטל עליו לקברו ולכן מותר בשבת שאינו מוטל עליו לקברו ות"ק ס"ל דאסור משום שמחה ולכן אסור גם בשבת כמו באבל דדבר שבצנעה נוהג ואפי' לשמואל דאבל מותר מ"מ היכא דמתו מוטל לפניו גרע וכדאמרינן שם בגמ' דמו"ק ועיין ב"י סי' שמ"א הביא בשם ירושלמי דפוסק כרשב"ג וכ"פ הר"י ר"פ מי שמתו ולפ"ז שפיר כתבו תוס' דלענין אנינות דאורייתא מקילינן טפי להתיר בעילת מצוה מבאבילות דרבנן משום דבאבילות אסור משום שמחה ואם יבעול עובר בקו"ע משא"כ באנינות שהוא משום כבוד המת או שאין מי שישא משאו והוי שב ואל תעשה כנ"ל אבל אינו אסור משום שמחה דליהוי קו"ע מידי דהוי אנעילת הסנדל וכו' שהם דברים שאסורים משום שמחה באבל ולא אסרו באונן ה"נ תשמיש שאסור באבל משום שמחה לא אסרו באונן משום שמחה וכרשב"ג רק בחול אסור מטעם הנ"ל ולכן בשבת מותר וה"נ הקילו מטעם דהוי שב ואל תעשה וכנ"ל ומיושב קושי' פנ"י:

אמנם אכתי תקשי דבשו"ע סי' שמ"א פסק דאונן אסור בתשמיש בשבת וכת"ק דרשב"ג ועכ"ח דאסור בתשמיש משום שמחה ואפ"ה פסק המחבר בסי' שמ"ב כלישנא דהאי ברייתא והבינו בו הש"ך וטו"ז דבועל בעילת מצוה קודם שנקבר ולא אח"כ וא"כ תקשי על השו"ע למה הקילו באנינות דאורייתא יותר מבאבילות דרבנן, אבל אחר היישוב הדבר נכון די"ל דגם תוס' ס"ל דהלכה כת"ק דרשב"ג דגם באונן אסור תשמיש משום שמחה וכרי"ף ורמב"ם ורא"ש אך סברת התוס' כן כיון דחזינן עכ"פ לרשב"ג דס"ל דבאונן אין לאסור תשמיש כלל משום שמחה אף דבאבל אסור משום שמחה א"כ לרבנן נמי נהי דס"ל דגם באונן אסרו משום שמחה מ"מ מודו לרשב"ג דבאבל יש סברא יותר לאסור תשמיש מבאונן ושפיר הקילו יותר באנינות מבאבילות וע"ז הביאו ראיה דיש סברא לאסור יותר באבל מבאונן מידי דהוי אנעילת הסנדל וכו' דאסור באבל משום שמחה והתירו לגמרי באונן א"כ שפיר אפשר דאיסור תשמיש משום שמחה נמי חמיר יותר באבל מבאונן והראיה דלרשב"ג לא אסרו תשמיש כלל באונן משום שמחה דהרי מתיר בשבת וכנ"ל:

אמנם ליישב לשון והשתא נ"ל ליישב קושי' פנ"י בדרך אחר בכונת תוס' ועל סגנון הנ"ל והוא דהר"ן הק' לגאונים דאבילות יום מיתה וקבורה הוא דאורייתא ואיך אתי שמחת ימי משתה שהוא דרבנן ודחו ליה ותירץ יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה ולפ"ז אסור להתעסק בדברים של שמחה כל אותו היום אלא שאינו חייב לעשות מעשה אבילות וכו' ע"ש וזה כונת תוס' שכתבו דמקילין באנינות טפי מבאבילות והוא מטעם הנ"ל דאנינות הוי שב ואל תעשה ואבילות הוי קו"ע והביאו ראיה לסברא זו מידי דהוי אנעילת סנדל וכו' שהתירו בשבעה ימי משתה ואפילו ביום א' של אבילות שהוא מה"ת משום שהוא שב ואל תעשה ואסרו בעילת מצוה משום שהוא קו"ע וזה הטעם בעצמו שהתירו החופה באנינות משום שהוא שב ואל תעשה ואסרו באבילות משום שהוא קו"ע ולק"מ קושי' פנ"י, ועתה מדוייק לשון והשתא דהיינו כיון שהקדימו תוס' דבעילת מצוה אסור לאחר שנקבר בשבעה ימי משתה אף דאינו מחויב בשאר אבילות ועכ"ח משום דזה הוי קו"ע והשאר שב ואל תעשה א"כ והשתא א"ש דמקילין טפי באנינות דאורייתא מבאבילות דרבנן נמי מה"ט דאנינות הוי בשב ואל תעשה ואבילות הוא בקו"ע וכנ"ל:

ובדרך אחר נ"ל דהנה הר"ן הק' בשם הרמב"ן לדעת הגאון שקובר מתו ברגל אע"פ שאינו נוהג אבילות ביו"ט אחרון עולה לו למנין יען שהוא מדרבנן א"כ ימי המשתה יעלו כיון שהם מדרבנן ותירץ דהתם מקיים אבילות בשאר ימים אבל הכא אם אתה אומר יעלו נמצא שלא קיים מצות אבילות כלל וליכא למימר דיום אחרון יעלה לו דמ"ש יום אחרון משאר ימים ע"ש מבואר דהיכא דליכא סברא לחלק בין הימים להתיר בזה ולאסור בזה צריך להשוות דיניהם דלא להוי מילתא דרבנן כהלכתא בלא טעמא ועיין כעין סברא זו במג"א סי' תקפ"ח בשם הגהות מהרמ"פ ועיין בר"ן יומא פ"ג דשוחטין לחולה שיש בו סכנה בשבת אף דהוא איסור סקילה ואין מאכילין אותו נבלה מפני שטוב לעבור איסור חמור פעם אחת מלעבור איסור קל הרבה פעמים דבנבלה עובר על כל כזית ע"ש ומעתה לפי המבואר מפשטות לשון תוס' דכתבו דלאחר שנקבר אסור בעילת מצוה והביאו ראיה מדאמרינן דבר שבצנעה נוהג משמע דאין סברא לחלק להתיר בעילת מצוה יותר משאר בעילות דאל"כ אין ראיה כלל ועיין באחרונים שעמדו בזה ולפ"ז א"ש הטעם שהקילו יותר באנינות דאורייתא מבאבילות דרבנן דאם נתיר בעילות מצוה באבילות עכ"ח אתה צריך להתיר כל תשמיש של ז' ימי אבילות דאם לאו מיחזי כחוכא דמ"ש בעילת מצוה משא"כ באנינות אין אנו צריכין להתיר רק בעילת מצוה ופורש אח"כ ואין בזה חוכא דקוברין המת מיד אחר בעילת מצוה ושוב אין כאן אנינות רק אבילות או כיון שמטילין עליו לקברו מיד ממילא אסור בתשמיש וא"כ אין כאן חוכא מה שהיה מותר מעיקרא בבעילת מצוה יען שלא היה מוטל עליו לקברו וכמש"ל, וי"ל דזה כונת רש"י במ"ש ופורש ויקברו את המת מיד שעמדתי עליו לעיל ולפ"ז א"ש דרש"י נתן טעם שאין זה חוכא מה שהתירו בעילת מצוה ולא שאר בעילות כי ויקברו את המת מיד ושפיר יש סברא לחלק ביניהם וא"ש, ולהכי שפיר מקילין באנינות דאורייתא פ"א יותר משנקל באבילות דרבנן הרבה פעמים אמנם כל זה אם א"צ לפרוש משום דם בתולים כמו למשנה ראשונה או במו"ע ובחור שנשא אלמנה אבל אם היה הדין דצריך לפרוש משום דם בתולים א"כ גם באבילות לא היו צריכין להתיר יותר מבעילת מצוה ולא היה בזה חוכא דמ"ש בעילת מצוה משאר תשמיש שהרי אסורה אח"כ בתשמיש משום דם בתולים א"כ לא היה סברא להחמיר באבילות יותר מבאנינות וזה שכתבו תוס' והשתא שהקדמנו עכו דמיירי כאן באופן שא"צ לפרוש משום דם בתולים א"ש מה שאנו מקילין באנינות דאורייתא מבאבילות דרבנן ומה"ט שכתבתי, והביאו ראיה לסברא זו מידי דהוי אנעילת הסנדל וכו' שאסרו אח"כ כשנוהג שבעה ימי אבילות ולא אמרינן כיון דימי משתה דרבנן יעלה יום אחרון עכ"פ כקושי' הר"ן משום דמ"ש יום אחרון משאר ימים כתי' וה"נ דכוותיה יש חילוק זה בין אנינות לאבילות וכנ"ל ודייקי למנקט נעילת סנדל וכפיית מטה ועטיפת ראש משום דבתשמיש לא קשה שיעלו ימי המשתה דהא ברגל נמי אינו עולה שיהיה מותר אח"כ בשבעה ימי אבל בתשמיש אע"פ שנוהג ברגל דברים שבצנעה אבל מהנהו קשיא שיעלו כמו יו"ט אחרון וא"ש:

ובמהרש"א הק' לדעת הרמ"ה שבאשר"י דאפי' לר"י בדם בתולים דקיל כאבילות הוא ישן בין האנשים א"כ מאי קאמר מסייע ליה לר"י דילמא משום דם בתולים הוא פורש וכמשנה אחרונה ונקדים קושי' מהרש"א אהא דקאמר הוא ישן בין האנשים משום דאבילות דהכא קילא ליה הא אית ביה נמי משום דם בתולים דלא קילא ליה, ונ"ל דהנה מבואר ברא"ש ור"ן בסוגיא דהפירוש ואין מונעין תכשיטין מן הכלה וכו' היינו אפי' תוך שבעה ימי אבילות תוך שלשים לחופתה משום דאז עיקר שמחת חתן וכלה וצריכה שלא תנוול עצמה וכו' עיי"ש ומבואר ביו"ד סי' שפ"א ס"ו דקישוט ורחיצה שווין חוץ מגבי בוגרות שלא נשאה עיי"ש וא"כ כלה בתוך ל' לחופתה מותרת נמי ברחיצה תוך שבעה ימי אבלה וא"כ א"צ לפרוש משום דם בתולים רק שבעה ימים ואח"כ יכולה לטבול אפי' בשבעה ימי אבילות ואין כאן איסור תשמיש משום דם בתולים רק משום אבילות ועיין בס' ב"י ועיין באשר"י שיש רוצים ללמוד מכאן דמי שמת לו מת ברגל כיון שנוהג ימי רגל תחילה דמיא להכא וקילא ליה הוא ישן בין האנשים וכו' ועיי"ש מה שדחה ויש לפקפק בדבר:

ולענד"נ דלא דמי דודאי משום שנוהג ימי משתה תחילה גם כאן לא קילא ליה דהא לא חל עליו אבילות כלל וכמו שפירש"י ומשום זה לא יקיל במה שחל עליו לענין תשמיש וראיה לזה דא"כ הו"ל לגמ' למימר דקילותא דהכא משום דהיא מותרת להתקשט אפי' תוך ז' ימי אבילות כנ"ל וקולא זו שייך אפי' באבילות דידיה דבמק"א אסורה בזה כדאמרינן לקמן בברייתא והיינו באפיה והכא אדרבה באפיה מותרת שלא תתגנה כמ"ש הרא"ש אלא ודאי דמהני מילי שלא חל לענין זה אבילות לא יקל בדברים שחל בהם אבילות אלא דקילותא יהיה כך דיקל בתשמיש בשבעה ימי אבילות דלית ביה משום דם בתולים כיון שכבר נוהג בו איסור בשבעה ימי משתה ויחשוב שהיה ראוי להתיר לו תשמיש משום ימי המשתה ושמחת נישואין שזה עיקר שמחת חתן וכלה אלא משום דבלא"ה צריך לפרוש משום דם בתולים אסרוהו גם משום אבילות וא"כ כמו שמשלים אח"כ אבילות שלא נהג בז' ימי משתה כן ישלים שמחת ימי משתה בהיתר תשמיש שלא נהג בז' ימי משתה כיון דעדיין זמן שמחת חתן וכלה עד שלשים לחופה ולהכי בז' ימי אבילות הוא ישן בין האנשים וכיון שכן אי שרית ליה בשבעה ימי המשתה להתיחד יקיל ויאמר כיון דבשבעה ימי אבילות אסור להתיחד ועכשיו מותר יקל בעיניו ויחשוב דדם בתולים קיל וגם דברים שבצנעה בשבעה ימי המשתה קיל ויבעול ולכן גם אז אסור להתיחד וישן בין האנשים משא"כ ברגל דבימי אבילות שאחר הרגל א"א להשלים שמחת תשמיש דהא אין שמחת הרגל בתשמיש כשמחת נישואין וגם כבר עבר זמנו דלאו רגל דידיה הוא רק של כל העולם ועבר זמנו וא"כ אז מותר להתיחד וממילא ליכא למטעי גם בימי הרגל דתשמיש של ימי הרגל קיל כיון דמותר להתיחד דהא גם אח"כ מותרים להתיחד בימי אבל ושפיר אין צריך שיהיה ישן בין האנשים, ולפי"ז מתורץ שפיר קושי' מהרש"א דבימי אבילות ליכא משום דם בתולים ובימי המשתה דאיכא משום דם בתולים דחמירא ליה מ"מ אם נתיר לו להתיחד יהיה קילא ליה ולהכי כל אותן הימים הוא ישן וכו' וכמו"ש:

ועיין בטו"ז סי' שצ"ט דאף דימי רגל עולים למנין שלשים כיון שנוהג בהם גיהוץ ותספורת אף דבלאו אבל נוהג משום רגל מ"מ עולה מ"מ בחתן ימי משתה אינם עולים כיון שמותר בגיהוץ ותספורת א"כ אף אם הוא אבל ברגל שנוהג גיהוץ ותספורת מ"מ אינה עולה למנין שלשים דהא לא היה אסור בו מחמת אבל כלל רק מחמת הרגל עיי"ש ולפ"ז שפיר מסייע לר"י דאי בימי המשתה אין התשמיש אסור משום אבילות רק משום דם בתולים א"כ נהי דבימי המשתה הי הייחוד אסור משום דם בתולים אבל בשבעה ימי אבילות אמאי אסור הא כל החשש דקילא ליה משום שכבר נוהג בו איסור בשבעה ימי המשתה והתינח אם יש אז איסור גם משום אבילות אף דאסור גם משום דם בתולים ג"כ שפיר יכול למטעי דעלה לו אבל אי נימא דלא כר"י ואין דברים שבצנעה נוהג א"כ אינו אסור משום אבילות כלל רק משום דם בתולים א"כ ליכא למטעי כלל שעלו לו ולמה אסור הייחוד בשבעה ימי אבילות ואלא דאסור דברים שבצנעה וי"ל כנ"ל ושפיר מסייע ליה לר"י:

ובאופן שני נ"ל להיפוך דבשבעה ימי המשתה כיון דגם בלא דם בתולים אסור בתשמיש משום אבילות כגון במו"מ ובחור שנשא אלמנה ושם שפיר ישן בין האנשים באבילות דהכא ומשום דקילא ליה ומטעם שכתב הרא"ש ולהכי גם בנושא בתולה דצריך לפרוש משום דם בתולים נמי אסרוהו לישן בייחוד רק בין האנשים כדי שיהיה ניכר שאסור בתשמיש גם משום אבילות ויוסיף בפרישות משום אבילות כדי שיקיים גם אבילות שמחויב לקיים בדברים שבצנעה ועיין בסי' שצ"ט דפסק בשו"ע כרמב"ן דאם אינו נוהג איסור ברגל מחמת אבילות יותר ממה שאסור מחמת הרגל אינו עולה לו למנין ל' עיי"ש וה"נ כיון שמחויב בז' ימי משתה לנהוג אבילות בדברים שבצנעה צריך לישן בין האנשים כיון דמשכחת בשום מקום מחמת אבילות דכאן דצריך לישן בין האנשים באינו בתולה כנ"ל וממילא גם בז' ימי אבילות ישן בין האנשים דאם נתיר לו יבא להקל כיון דליכא אי' דם בתולים כנ"ל בדיבור הקדום כיון דבז' ימי המשתה היה אסור להתיחד ועכשיו מותר אבל בשביל שהתירו לו להכניס לחופה ולבעול ולדחות אבילות מעליו אינו מיקל מצד זה רק בז' ימי המשתה יען שרואה דשמחת נישואין אלים מאבילות אבל לא באבילות שאח"כ שדומה לגמרי לרגל רק מטעם הנ"ל יקל ומיושב קושי' ראשונה של מהרש"א הבאתי בשני':

אמנם התינח אם הוא ישן בין האנשים בשבעה ימי המשתה גם משום אבלות שפיר י"ל דיטעה ויקל בז' ימי אבלות אם נתיר לו הייחוד אבל אינימא דאין דבר שבצנעה נוהג ואסור רק משום נדה דהיינו דם בתולים מה"ת יקיל בז' ימי אבילות יותר מאבילות דעלמא שאחר הרגל משום היתר ייחוד יען שהיה אסור בייחוד בז' ימי משתה הלא אז לא היה אסור משום אבילות רק משום דם בתולים ומנדה לאבלות לא גמירי אנשי ועכ"ח דגם אסור משום אבילות ג"כ ושפיר אתי למטעי ושפיר מסייע ליה לר"י ומיושב הרמ"ה:

ושלישית נ"ל לפמ"ש טו"ז סי' שמ"ב דאם אירע אבל לחתן אחר החופה קודם שבעל יכול לנהוג אבילות תחילה ואח"כ ימי המשתה כדי להרויח תשמיש של ז' ימים דהא דנוהג ימי משתה תחילה הוא לטובתו ויכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים עיי"ש ותקשי א"כ למה הכא נוהג ימי משתה ברישא הא אם ינהוג אבילות ברישא ירויח היתר תשמיש של שבעה ימים אחרונים וצ"ל דבאמת הפירוש רק אם רוצה ולפ"ז לא דמי לרגל דברגל ודאי לא יקל כיון שאינו רשאי לנהוג אבילות ברגל רק אח"כ אבל כאן כיון דאם היה רוצה היה נוהג אבילות ברישא ואפ"ה התירו שנוהג שבעה ימי משתה ברישא אם רוצה ואח"כ אבילות לכן קילא ליה וישן בין האנשים וממילא כיון דאסור ייחוד באחרונים אסרו גם בראשונים אף שיש בו איסור דם בתולים דלא יבא להקל משום זה הואיל ואיסור ייחוד בראשונים מותר ובאחרונים אסור יחשוב בראשונים שאינו מצד איסור נדה רק משום אבילות וקילא ליה משום שהם שבעה ימי משתה אמנם התינח אי דבר שבצנעה נוהג יש לטעות בזה אבל אם אין דבר שבצנעה נוהג רק משום דם בתולים אין כאן טעות ושפיר מסייע לי' לר"י וא"ש:

ויותר נ"ל על דרך זה ליישב דעת הרמ"ה דהא דקילא ליה כאן בז' ימי אבילות הוא מטעם שכתבתי יען שהיה יכול להקדים האבילות ואפ"ה מותר לאחרו ולהכי קילא ליה אם הטעם שמותר להקדים אינו להרויח תשמיש של שבעה ימים רק להרויח תשמיש בשבעה ימי משתה שלא ינהוג בהם גם דברים שבצנעה ומעתה אי נימא דדבר שבצנעה אינו נוהג ופורש משום דם בתולים לא היה רשאי לאחר המשתה ולנהוג ימי אבילות תחילה שבלא"ה אסור בתשמיש משום דם בתולים וא"כ יכול לנהוג ימי המשתה תחילה ואין היזק במה שנוהג דבר שבצנעה בשבעה ימי משתה שהרי גם מי שאינו אבל נוהג אז איסור תשמיש בשבעה ימי משתה משום דם בתולים וא"כ במה שמקדים ימי משתה לא קילא כלל ולמה ישן בין אנשים אלא ודאי דמיירי באופן דליכא משום דם בתולים וע"כ פורש משום אבילות ומוכח שפיר דמסייע לי' לר"י וא"ש:

ומה שנ"ל עוד ליישב דעת הרמ"ה דמבואר באשר"י דמשו"ה דם בתולים קילא משום דהתירו לגמור ביאתו והנה בנדה דף ס"ה פריך אלא מעתה בעל נפש לא יגמור ביאתו ומשני א"כ לבו נוקפו ופורש והק' באשר"י שם על הראב"ד שפסק דמחויב לפרוש באבר מת א"כ מה נותנים לה דקאמר מר הא עכ"ח צריך לבעול בעילת מצוה ע"ש וה"נ דק' קושי' זו מאי פריך לא יגמור ביאתו א"כ נשארו הבתולים ועיין טור אה"ע סי' ס"ח דבסוף ביאה שותתין דם בתולים וא"כ בשום פעם לא יהיה רשאי לגמור ביאתו לכן פי' הרא"ש דמותר לפרוש באבר חי וזה פי' שהתירו לו לגמור ביאתו עיי"ש ולפי דבריו י"ל דאין פירוש בועל בעילת מצוה ופורש דפורש פי' לאיסור שלא יבעול עוד אלא ופורש קאי אהיתירא שמותר לפרוש באבר חי והנה הטעם דמותר לפרוש באבר חי הוא משום דא"כ לבו נוקפו ופורש וזה שייך בדם בתולים דאם לא נתיר לו לפרוש באבר חי לבו נוקפו ולא יבעול בשום אופן אבל כאן באבל דהתירו לו בעילת מצוה באנינות כדי שיחול עליו חתונה ושמחת נישואין ועיין בש"מ ומשל"מ ודאי דאסור לפרוש באבר חי דגם אם לא יבעול עתה גמר ביאה יבעול אחר אבילות ובלאה"נ ל"ש לבו נוקפו דשם יחוש שמא פרסה נדה תחתיו כיון שנאסר לו משום זה לפרוש באבר חי אבל כאן אם נאסור לו משום אבילות לפרוש באבר חי מאי לבו נוקפו שייך בזה ולכן החכים לפרש ופורש ויקברו את המת מיד לומר דאין פירש ופורש כמו בעלמא להתירא דמותר לפרוש באבר חי אלא לאיסורא שאינו רשאי לבעול עוד וכיון שאסור לגמור ביאתו דהיינו לפרוש באבר חי לא קילא לי' דם בתולים וא"כ אי דבר שבצנעה אינו נוהג היה מותר לישן עמה בייחוד אלא ודאי דמיירי במקום דליכא משום דם בתולים ולהכי ישן בין האנשים משום אבילות וכר"י וא"ש:

וביישוב קושי' ראשונה נ"ל דהנה קיי"ל אין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אפי' בטל הטעם עיין בסוגי' דלעיל וא"כ לפי משנה ראשונה דלא היה צריך לפרוש משום דם בתולים ודאי היה צריך לישן בין האנשים באבילות דהכא משום דקילא ליה וממילא אפי' למשנה אחרונה דצריך לפרוש משום דם בתולים ולא קילא ליה ובטל הטעם מ"מ תקנה ראשנה במקומה עומדת והוא ישן בין האנשים וכו' ועיין טו"ז סימן שמ"ב סק"ג ובהגהות מהרב"פ שם:

ובתוס' ד"ה אבל כתבו ור"ת ר"ל דבאין לו בנים אפילו לבעול שרי תוך שלושים אחר שבעה משום פו"ר והק' תוס' עליו מן מס' שמחות. ונ"ל דהנה קי"ל שאינו מקיים פו"ר אא"כ יש לו בן ובת ולפי"ז י"ל דאף ר"ת מודה באין לו בנים כלל לא קטנים ולא גדולים אסור לישא תוך למ"ד משום פו"ר כר"י אלא דאם יש לו בנות קטנות דמותר נושא אלא דלבעול אסור אם קיים פו"ר אבל בלא קיים פו"ר דהיינו שאין לו בנים זכרים מותר לבעול ג"כ בכה"ג משום פו"ר כיון דכבר נתנה אבילות לדחות בנישואין מפני פרנסת בנים קטנים אף דבלי מצות פו"ר הבעילה אסורה אף שנתנה אבילות לדחות אבל משום מצות פו"ר שרי לבעול בכה"ג שנתנה אבילות להדחות ולא קשה ממס' שמחות דשם מיירי שאין לו לא בנים ולא בנות כלל קטנים ולא נתנה אבילות לדחות אז לא דחי' משום פו"ר:

ובדיבור זה כתבו ונראה דביש לו בנים קטנים שרי לישא ואפי' הוא נמי אבילה וכו' ואע"פ שאפשר באחרת ונראה הטעם כמ"ש הרשב"א בקידושין דס"ה דקידושין לא הוי חב לאחריני יען שנאסרה עליהם משום אשת איש דהא כיון דחפצה באיש הזה אינה חפצה באחרים עיי"ש ועיין מהרשד"ם אה"ע סי' קס"ב וה"נ דכוותיה כיון שחפץ בזו לא ישא אחרת ולא יהיה מי שיפרנס בניו הקטנים ולכן שרי משום תקנתא דבנים אבל באין לו בנים ודאי אם אי אפשר באחרת מותר אף שהיא אבילה משום פו"ר אף שהיא אינה מצווה משום תקנתא דידיה כמו שמותר משום תקנתא דבנים אבל באפשר באחרת לא שריא בהיא אבילה דאי משום שרוצה בזו לא ישא אחרת ז"א דהא רק תקנתא דידיה הוא ואם הוא אינו חפץ בתקנתו מה אכפת לנו:

ובתוס' ד"ה כגון הק' למה לא מוקי ר"ח בכפר, ונ"ל דכבר הבאתי לעיל דעת הש"ך דבאחד מהם מוכן כגון פתו אפוי מותר להכניס לחופה ונראה דה"ה אם הכל מוכן ואיכא פסידא בחד מהם ולא באינך נמי מותר להכניס לחופה דמ"ש וכ"נ מלשון הברייתא מדנקט ויינו מזוג דשוב אינו מתקיים ולא נקט בפת ובשר באופן שאינן מתקיימין ונהי דבפת י"ל דהכל אינו מתקיים אבל פת ודאי מתקיים אלא ודאי דבפסידא דחד מינייהו נמי שרי להכניס לחופה ולפ"ז אי הוי ר"ח מוקי לה בכפר הו"א דמשו"ה מוקי לה בכפר דכולהי לא מזדבני ובעינן דוקא פסידא דכולהי וכדעת הב"ח הנ"ל להכי מוקי בנתן מים על גבי בשר לומר דדוקא בשר לחודא לא מזדבן כיון שנתן עליו מים אבל פת ויין מזדבני ואפ"ה שרי דמשום פסידא דחד מיניהו נמי שרי להכניס לחופה ואתי שפיר:

ובתוס' ד"ה אבל הק' לרב ושמואל דתשמיש בשבת של שבעה ימי אבילות רשות תקשי להו ברייתא דהכא וכו' ותי' דמפלגי בין חתן למועד ושבת אבל קשה דכל אותן הימים משמע אפי' בשבת, ונ"ל דלכאורה קשה מאי מקשו תוס' דילמא רב ושמואל מוקי לה משום דם בתולים כמשנה אחרונה וכשיטת הרמ"ה דגם דם בתוליה קילא ליה ולהכי ישן בין האנשים ואי כמש"ל דבימי אבילות יכולה לטבול ואין כאן איסור משום דם בתולים מ"מ בימי אבילות שפיר אסורה בתשמיש גם לרב ושמואל ועיין מהרש"א, ונראה דתוס' סברי דהא דאמרינן אבילות דהכא קילא ליה משום שהתירו לו להכניס לחופה ולדחות אבילות מעליו היינו רק אבילות דברים שבצנעה שבתוך שבעה ימי משתה משום שרואה דחופה אלימי מאבילות אבל שבעה ימי אבילות לא קילי ליה רק כיון דבימי משתה ע"כ ישן בין אנשים משום דדברים שבצנעה נוהג וקילא ליה ממילא אם בשבעה ימי אבילות יהיה מותר להתיחד יהי' נמי קולי ליה וכמש"ל ולהכי גם אז ישן בין האנשים וכל זה אם בשבעה ימי משתה הוא משום אבילות אבל אם דבר שבצנעה אינו נוהג אז רק משום דם בתולים ישן בין האנשים א"כ שבעה ימי אבילות לא קילי ליה דמדם בתולים לאבילות לא גמירי אינשי וא"כ תקשי למה בשבעה ימי אבילות ישן בין האנשים לרב ושמואל ומקשי' תוס' שפיר, אמנם כיון שתירץ דיש חילוק בין חתן לשבת ומועד א"כ בימי משתה אסור נמי משום אבילות ושפיר ישן אח"כ גם בימי אבילות ול"ק רק דכל אותן הימים משמע אפי' בשבת וזה ניחא דבשבת של שבעה ימ' משתה שפיר ישן בין האנשים משום איסור דם בתולים כקושי' ובשבת של שבעה ימי אבילות הלא לרב ושמואל דבשבת מותר בתשמיש א"כ אינו נוהג בשבת אבילות כלל וכל אותן הימים לא קאי רק אימים שהוזכרו ברישא דהיינו נוהג ימי משתה ואח"כ נוהג שבעה ימי אבילות ושבת הלא אינו משבעה ימי אבילות כלל וא"ש:

בגמ' כאן באבילות דידה ופרש"י כיון דאבילות דידה אינה שומעת לו ועדיין הדבר תמוה דלמה לדידיה איסור נדה חמיר מאבילות דידיה דבנדה מותר להתיחד ובאבילות דידיה אסור ולדידה אבילות דידה חמיר ונכנע לבה ואינה שומעות ונדה קילא לה דלכן אסורה לעשות לו דברים של חיבה ובאבילות דידה מותרת לעשות לו דברים של חיבה, ונ"ל דחשש יתגבר יצרו עליו ל"ש רק גבי איש ולא גבי אשה וכדאמרינן לקמן דף ס"ד מי שוכר את מי וזה יצרה מבפנים וזה יצרו מבחוץ וא"כ גם בנדה לא תשמע לו אלא דחיישינן שמא יבעלנה באונס ויעשה הוא עברה במזיד והיא באונס ולכן אסורים בדברים של חיבה אבל בייחוד אין חשש עליו כיון דחמיר ליה אבל באבילות דידיה אסור אפילו בייחוד דקילא ליה והיא ודאי תשמע לו שאין עליה איסור כלל רק מפני כבודו אבל באבילות מותר אפי' בדברים של חיבה דאם יתגבר יצרו היא לא תשמע ואי שיבעלנה באונס הלא אין כאן איסור דעליו אין איסור שאינו אבל ועליה אין איסור כיון שאסורה בתשמיש רק משום שמחה וכיון שהיא אנוסה אין כאן שמחה ואין כאן איסור כלל אפי' איסור באונס משא"כ בנדה דיש כאן עברה דידיה ואפי' דידה רק שעברה באונס וא"ש:

וברש"י ד"ה ונוהגת עמו אבילות אלמא מדלא קתני באבילות דידיה הוא ישן בין האנשים ש"מ חמיר ליה והוא פלא למה ציין רש"י על ונוהגת עמו אבילות, ונ"ל דלכאורה תמוה איך אפשר למידק מדלא תני הוא ישן בין האנשים מוכח דמותר להתיחד דא"כ איכא למידק מכל משניות שבש"ס מאי דלא תני שאסור הוא מותר, אמנם נראה דבאמת יש לדקדק למה דס"ד דבכל אבילות הוא ישן בין האנשים וכו' א"כ למה קתני דין זה דוקא הכא גבי חתן, ונ"ל דמבואר ביו"ד סי' קצ"ב בהג"ה בחתן שפרסה אשתו נדה קודם שבעל דצריכין שימור היינו דוקא אם ישנים בחדר אחד אבל אם אין ישנים בחדר אחד א"צ שימור עיי"ש ולפ"ז י"ל דוקא התם קודם שבעל דלא חל עליו חתונה כמש"ל יכולין לישן שלא בחדר אחד אבל כאן שכבר בעל וחל עליו חתונה מסתמא ישנים בחדר אחד משום שמחת חתן וכלה ולכן בשאר אבילות לא קתני הוא ישן בין אנשים דיש גם תקנה אחרת שלא ישנו בחדר אחד אבל כאן אשמעינן דמשום שמחת ימי המשתה או שמחת חתן וכלה כל שלשים מוטב הוא ישן בין האנשים וישנים בחדר אחד ולפ"ז פריך שפיר כיון דהכא נמי קתני ונוהגת עמו אבילות וס"ל למקשן דהפי' כדמסיק באפי' נהוג אבילות וא"כ מיירי בישנים בחדר אחד וא"כ הו"ל למתני הוא ישן בין האנשים וכו' וא"כ כיון דכל הקושי' דהו"ל למתני כן משום דקתני ונוהגת עמו אבילות שפיר ציין רש"י על זה:

ויותר נ"ל לפמ"ש טו"ז באו"ח סי' תרט"ל סק"ט דמה שאין ישנים עכשיו בסוכה משום דשלוחי מצוה פטורים מסוכה וכיון דנשים פטורות מסוכה אם אינו רוצה לפרוש מאשתו מקרי דבר מצוה ואפי' אינה טהורה מ"מ הוי שמחה כשבעלה עמה בחדר כדאמרינן בגמ' שאסור לישן בחדר שאיש ואשתו ישנים שם ואר"י אפי' באשתו נדה שנ' נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה עיי"ש ולפ"ז אם לא היה הדין הנוהגת עמו אבילות היה אסור לישן הוא בין האנשים והיא בין הנשים אע"ג דאסור בתשמיש ואפי' היה חשש שמא יתגבר יצרו היא תטען שיזהר ברוחו ומשום זה א"י להפקיע שיעבודה וגם תאמר שלא תשמע לו ומכש"כ אם אבילות חמירא דליכא חשש שיבעול ודאי היה אסור לישן בין האנשים וא"כ פריך שפיר כמו דקתני אינו רשאי להיות כוחלת ופוקסת וכופה מטתה משום שנוהגת עמו אבילות ה"נ הו"ל למתני דהוא ישן בין האנשים משום דנוהגת עמו אבילות דאי לאו דנוהגת עמו אבילות לא היה רשאי לעשות כן אעכ"ח דבאמת אינו רשאי אף דנוהגת עמו אבילות ומשום דבאמת מותר להתיחד דגם אבילות דידיה חמירא ליה ושפיר ציין רש"י על ונוהגת עמו וכו' ואתי שפיר:

ובתוס' ד"ה ומי הק' דבלא ר"י הו מצי למפרך ברייתות אהדדי, ונ"ל דהר"ן הק' כמו שיום אחרון של רגל עולה למנין שבעה כיון שהוא מדרבנן כ"כ שבעה ימי משתה שהם מדרבנן יעלו ותירצו דשאני הכא דא"כ לא ינהוג אבילות כלל עיי"ש ולפ"ז י"ל דבלא ר"י הו"א דשאני אבילות דהכא קילא ליה יען שימי המשתה עולין לו כקושי' הר"ן ואינו נוהג ז' ימי אבילות רק משום דא"כ לא ינהוג אבילות כלל משא"כ אבילות דעלמא חמירא ליה או דבשאר אבילות שהוא מיד שנודע לו לבו נכנע בטבע כמ"ש הרא"ש ולא חיישינן שתתגבר יצרו משא"כ כאן שנוהג ימי משתה קודם אין לבו נכנע ועיין סי' שצ"ב גבי מתה אשתו ובשבעה ימי משתה אסור להתיחד משום דם בתולים דנדה קילא ליה מאבילות אבל לר"י פריך שפיר דעכ"ח בשבעה ימי משתה אינו משום דם בתולים דנדה חמירא ליה ומותר להתיחד בבעל ועכ"ח איירי היכא דליכא משום דם בתולים רק משום אבילות ובאבילות דשבעה ימי משתה לא ידע דקילא ליה ופריך שפיר דא"כ עכ"ח כל אבילות קילא ליה ותקשי ברייתות אהדדי וע"ז משני כיון דנוהג ימי משתה תחילה גם אבילות של ז' ימי משתה קילא ליה, ולפ"ז י"ל דגם לפי המסקנא הא דאבילות של שבעה ימי אבילות קילא ליה היינו מטעם הנ"ל דחושב דימי משתה כיון שהם מדרבנן עולין לו כמו יו"ט אחרון ולא חידש רק דאבילות צנעה בשבעה ימי משתה קילא ליה כיון שרואה שאלים שדוחה אבילות וכמש"ל עיין עליו:

אך לכאורה יש לחלק דלא דמי ליו"ט שנוהג עכ"פ קצת אבילות דברים שבצנעה מחמת אבילות ולכן עולה לו אבל כאן בשבעה ימי משתה אינו נוהג אבילות כלל מחמת אבילות דאיסור תשמיש הוא בלא"ה משום דם בתולים וכשיטת הרמב"ן בסי' שצ"ט שפסקו מחבר דדוקא אם נוהג גזירת שלשים ברגל מה שאינו אסור מחמת הרגל עולה לו אבל אם אסור גם מחמת הרגל אינו עולה וה"נ אין ימי משתה עולין כיון דאסור מחמת דם בתולים אלא דזה שיבוש דהא כאן מיירי לפי משנה ראשונה דליכא משום דם בתולים וא"ש:

ולפ"ז מתורץ קושי' מהרש"א על הרמ"ה דמאי קאמר מסייע ליה לר"י דילמא משום דם בתולים פורש וישן בין האנשים דזה אינו דהתינח בשבעת ימי המשתה אבל בשבעה ימי אבילות כיון דמותרת לטבול ל"ש משום דם בתולים וגם לא דאבילות דהכא קילא ליה וכנ"ל וא"כ אמאי ישן בין האנשים אע"כ דמיירי היכא דליכא משום דם בתולים וא"כ אמאי בשבעה ימי משתה ישן בין האנשים אלא ודאי מסייע ליה לר"י דדבר שבצנעה נוהג:

ובמהרש"א תמה על הראב"ד שבטור סי' שמ"ב שהתיר ל באבילות דהכא מזיגת הכוס וכו' ואפי' חיבוק ונישוק וגם הרא"ש אינו חולק עליו בזה בפ' וא"מ והוא פלא מסוגי' דשמעתין דחזינן בנדה שרי ייחוד ואפ"ה אסור דברים של חיבה ובש"ך סי' הנ"ל סק"ה העיר עוד דהרא"ש בשמעתין כתב להדיא באבילות דהכא דאינו מוזגת לו הכוס וכו' ונ"ל דלק"מ דודאי מודים הראב"ד והרא"ש דבאבילות דהכא שהייחוד אסור היה ראוי ליאסר דברים של חיבה מכש"כ דייחוד אלא דס"ל דבשבעה ימי המשתה כמו דהתירו שאר דברים של שמחה ושלא ינהוג אבילות ה"נ התירו דברים של חיבה ואפי' חיבוק ונישוק משום שמחת חתן וכלה ולפי"ז דוקא בשבעת ימי משתה מותר בזה ולא בשבעה ימי אבילות שאח"כ והמעיין בדבריהם יראה שכן הוא, ולפי"ז אין סתירה בדברי הרא"ש דבפ' וא"מ מיירי בשבעה ימי המשתה ובשמעתין מיירי בשבעה ימי אבילות ולק"מ:

ושנית נ"ל דהנה באמת יש לאסור באבילות דברים של חיבה וחיבוק ונישוק מפני שני טעמים האחד כדי שלא יבואו לידי הרגל דבר ושנית מפני דברים של חיבה גופא שהוא שמחה להם ואסור בימי אבלם וא"כ ודאי מודו הראב"ד והרא"ש דהכל אסור מפני טעם הראשון כדי שלא יבואו לידי הרגל דבר וכדמוכח סוגי' דשמעתין ולא חידש הראב"ד אלא דמפני שהוא שמחה לא אסרו אלא תשמיש דוקא ולא דברים של חיבה וחיבוק ונישוק ולשיטתו ביום גם ייחוד מותר ולא חיישינן להרגל דבר וממילא מותר גם בדברים של חיבה וחיבוק ונישוק משא"כ אם היה אסור בעצמותו מחמת שמחה היה אסור אפילו ביום, ולפי"ז א"ש גם דברי הרא"ש אף דס"ל דייחוד אסור גם ביום וחיישינן להרגל דבר מ"מ י"ל דס"ל דר"א לא פליג אשינויא קמא דבאבילות דידה לא חיישינן להרגל דבר ולא חידש רק דאפי' באבילות דידיה לא חיישינן להרגל דבר רק באבילות דהכא דקילה ליה ולא באבלות דעלמא וא"כ א"ש דאם האיסור בעצמותו משום שמחה אסור אפילו באבילות דידה הן מצדה והן מצדו דהא נוהג עמה אבילות אבל אם האיסור רק מצד שמא יבואו לידי הרגל דבר מותר באבילות דידה אפילו חיבוק ונישוק וא"כ א"ש דבפ' וא"מ מודה להראב"ד דאין איסור בעצמותו ונפ"מ דמותר בדברים של חיבה וחיבוק ונישוק באבלות דידה וב ובשמעתין מיירי מאבילות דידיה ודאי אסור משום הרגל דבר וא"ש:

ובש"ך שם סק"ו העיר על דברי העט"ז שכתב אע"ג דשאר אבל מותר להתיחד שאני הכא לפי שאשה חדשה היא לו ולא דק דלפ"ז אפי' אירע בו אבילות שבעה תוך שבעה ימי משתה אסור להתיחד והא ליתא כמבואר סי' שפ"ג עיין שם, והנה ספר עט"ז אין בידי לעיין בו אבל לפום רהיטא נראה דאין כונתו כמו שהבין הש"ך לפי שהיא אשה חדשה שייך יותר יצרו תקפו וכמ"ש תוד"ה ומי שאני דע"ז ודאי יפה כתב הש"ך דמוכח מסוגי' דאין חילוק בין אשתו ישנה לחדשה אלא כונתו דס"ל דהא דאמרינן אבילות דהכא קילא ליה לפי שנוהג תחילה ימי המשתה ואח"כ ימי אבילות אין הפירוש משום שנדחה קילא ליה אלא לפי שרואה דשמחת חתן וכלה עדיף דמותר להכניס לחופה ולבעול בעילת מצוה כדי לדחות אבילות מעליו קילא ליה אבילות זו כל שלשים סמוך לחופה לפי שאשה חדשה היא לו ואז עיקר זמן שמחת חתן וכלה כמ"ש הרא"ש ור"ן דמשו"ה אין מונעים תכשיטין מן הכלה אפי' בתוך שבעה ימי אבל כל שלשים סמוך לחופה לפי שאז זמן שמחת חתן וכלה וא"ש דברי העטרת זהב גדולה:

ובגוף הנידון הלא מבואר היטב בטו"ז סי' שצ"ב סק"ה דבמתה אחי או אחות המשודכת אסור לעשות החתונה ופי' דהא דכתב המחבר לכנסה נמי אלאחר שבעה קאי ומה שהביא בספר פ"ת שם סק"ד בשם ס' מאיר נתיבים דהך לכנסה היינו מיד ומחמת זה התיר במתה אם הכלה לעשות כי נישואין אחר ג"י הראשונים הנה ס' מאיר נתיבים אין אתי לעיין בפנים מ"מ הא נראה שלא התיר אלא במתה אם הכלה אבל לא באחי משודכת, גם הגאון הצדיק מו"ה ייט"ב נ"י מסיגעט כתב לי שיש בידו תשובה הנ"ל מזקינו בעל השיב משה וכתב על הגליון בזה"ל תשובה זו לאו דסמכא הוא ודבריו מרפסין איגרא הכ"ד הק' משה עכ"ל לכן אין בידי להתיר לעשות נישואין תוך שבעה ימי אבילות במתה אחות משודכת, וה' אבלם יהפוך לששון ולשמחה והיתה הרוחה, וזווגם יעלה יפה, כנפשו ונפש ידידו הדוש"ת:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה