בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה תלט
שיל"ת ב' אויפאלו אור לעש"ק ח"ש תרנ"א לפ"ק:
שלומים מרובים כטל וכרביבים, לחותני אהובי זקן שקנה חכמה, ברה כחמה, הרב הגדול בתורה מעוטר בתפארה, כקש"ת מו"ה חיים יוסף דוב כהנא נ"י בק"ק קראסנא:
שמחתי בבוא מכתבו וכו' ועתה באתי על ד"ת מה שכתב על דברי תוס' נזיר י"ז ד"ה אילימא שהקשו בעומד בביה"ק ומתרין בו לא תנזור הא הוי לאשב"מ במה שמקבל נזירות ע"ש, ותירץ עפ"מ דאמרינן בתמורה ג' ע"ב לא תתני מימר משום דבדיבורי' איתעביד מעשה וה"נ בדיבורי' איתעבד מעשה שנעשה נזיר, ולפענד"נ לחלק לפמ"ש הרה"מ פי"ג משכירות ה"ב דמשו"ה חסמה בקול לוקה לשיטת הרמב"ם כיון שישנו במעשה גמור אף החסימה בקול הוי כמעשה עיי"ש, ועיין במל"מ פ"ד ממלוה ה"ו ועיין ריטב"א קידושין נ"ט אהא דמשני שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי וכו' ופירש ריטב"א ואנן דייקינן מינה השתא דכיון דביותן דלא עביד מעשה כיון דניחא לי' מכשיר כאלו יתן הוא אלמא מחשבה חשיבה כנתינה שהוא מעשה עיי"ש מבואר כסברא הנ"ל דדוקא בטומאה דמשכחת לה במעשה גמורה אבל היכא דלא משכחת במעשה גמור אלא בדיבור או במחשבה ל"ה דיבור ומחשבה כמעשה, ולפ"ז במימר כיון שע"י דיבורו התמורה יוצאת מרשות הדיוט לרשות הקדש והוצאה מרשות לרשות משכחת במעשה גמורה בכל הקנינים שדבר הנקנה יוצא מרשות מקנה לרשות קונה ע"י מעשה קנין ובתמורה דיבורו פועל מה שמעשה פועל בעלמא לכן נקרא מימר מעשה משום דבדיבורי' איתעביד מעשה ועיין חידושי רמב"ן גיטין מ"א דדוקא בשחררו רבו שני כיון דאין שחרורו כלום מן הדין אינו אלא אי' שאסרו על רבו ראשון וגרם לו דישחררנו הוי היזק שא"נ כיון שלא יצא מרשות לרשות אבל בשחררו ראשון כיון שנפקע שיעבודו לגמרי ויצא מרשות רבו לרשות עצמו היזק ניכר הוא ע"ש ולהכי חשיב מימר מעשה, אבל בנזיר כיון דלא משכחת שיהי' נזיר במעשה גמורה רק בדיבור שאומר הרני נזיר לא מחשיב דיבור כמעשה ועיין בתוס' נזיר י"א דקבלת נזירות א"א ע"י שליח משום דהוי רק מילי ומילי לא מימסרן לשליח ולא פי' מהני בי' תנאי משום דא"א לקיומא ע"י שליח אי לאו משום דאחרים יכולין להביא קרבנותיו נחשב כאלו כל המעשה יכול לעשות ע"י שליח עיי"ש:
ובזה מיושב נמי מה שהקשה מסנהדרין ס"ה דאמרינן עקימת שפתיו הוי מעשה משום דחסמה בקול משכחת במעשה גמורה שחסמה בזמם שלה והוא פועל בקולו מה שפועל במעשה גמורה שהבהמה א"י לאכול שפיר מקרי עקימת שפתיו מעשה ולזה נתכוונו תוס' שם ד"ה הואיל דמודה ר"י בכולהי דקול לאו מעשה הוא אלא דוקא גבי חסמה משום דבדיבורי' עביד מעשה פי' שפועל מה שפועל במעשה גמורה, כשהבהמה שוחה לאכול והוא גוער בה זוקפה ראשה וכן בעדים זוממים בדיבוריהו עבדי מעשה לחייב הנידון ומה שנעשה ע"י דיבורם להרוג או ללקות הנידון או להוציא ממנו ממון משכחת לעשות לו במעשה גמורה וכ"ש שנעשה בפועל ע"פ דיבורם וכן במימר כנ"ל אבל במזיד דלא משכחת קבלת נזירות במעשה אלא בדיבור ודאי עקימת שפתיו ל"ה מעשה וא"ש:
מיהו בלאה"נ נ"ל דקושיותיו לק"מ דאפילו נימא דקבלת נזירות מקרי מעשה מ"מ אין הלאו קבלת נזירות שהרי אפילו לוקה נשאר גם אח"כ נזיר שהרי אין זה איסור אלא הלאו שעבר הוא שטימא עצמו אלא שע"י קבלת נזירות גרם שיאסר עליו לטמאות ולעבור בלאו דטומאה לכן מתרין בו שלא ינזור כדי שלא יאסר טומאה עליו וע"י שלא ינזור יוכל למנוע שלא יעבור הלאו וע"ז ק"ל לתוס' הא לאו דטומאה עובר בלי מעשה רק בשהי' והוי לאשאב"מ ומה שכתבו ולא הוי כלשאב"מ במה שמקבל נזירות כוונתם כיון שאין זה הלאו קבלת נזירות רק הלאו שלא לטמאות עצמו והרי זה אין בו מעשה וא"כ לק"מ קושיותיו דקבלת נזירות הוי מעשה מ"מ הטומאה אין בו מעשה, וע"ז תירץ דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזיר, ולפענ"ד כוונתם למ"ש תוס' שבועות י"ז ד"ה אי לענין לבישת כלאים כיון דתחילת הלבישה ע"י מעשה חשיב גם השהיי' במעשה וה"נ כיון דתחילת הטומאה הוא ע"י מעשה שנכנס לביה"ק חשיב נמי השהיי' במעשה, אלא דיש לחלק דהתם תחילת הלבישה הי' באיסור משא"כ כאן תחילת הכניסה הי' בהיתר, אבל אין זה סברא כלל דלענין שיהי' השהיי' חשיב מעשה משום שתחילתו הי' במעשה מה נ"מ אם הי' תחילת המעשה באיסור או בהיתר סוף סוף הי' ע"י מעשה אחרי כותבי מצאתי במל"מ פ"ג מביאת מקדש הכ"א שדיבר והאריך במ"ש וימחול לעיי"ש, ושלום תניין, יצליח בכל ענין, כנפשו ונפש חתנו כבנו דוש"ת באהבה:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל