בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה תלח
שיל"ת חוסט יום ב' חקת תרמ"ב לפ"ק:
שלום רב, למלמד ידו לקרב. במלחמתה של תורה, למרבה המשרה, הרב הגדול, ומעוז ומגדול, ענף עץ אבות, חריפות ובקיאות, יחדיו משולבות, כש"ת מו"ה סענדר צבי קלוגבערג נ"י בק"ק סאנדאווא ווישנא במדינת גאליציען יצ"ו:
יקרת מכתבו שנית הגיעני בשעה שאין הלבלר יוצא בקולמסו כי הייתי מוטרד בהכנה דרבה לשמחת נישואי בני שי' לאוי"ט לנסוע דרך רחוק מאוד וזה ימים אחדים מעת שובי לביתי בשלום ג"כ לא מצאתי מנוח להשיבו, וגם עתה כאשר קשה עלי לקרוא כת"י באותיות קטנות מאוד ואין הדבר נוגע לדינא רק לפלפולא בעלמא ולא אחזור על הראשונות ולא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש אשר העיר בשם בנו הרבני החריף מו"ה יונתן נ"י:
בתוס' ברכות י"ט ע"ב ד"ה מדלגין שחידשו דאף דגולל מטמא באוהל אין כהן מוזהר עליו דתניא במס' שמחות פ"ד כל טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' אין מוזהר עלי' וגולל אין נזיר מגלח עליו, ור"ת אומר דליתא להני כללי דהא רביעית דם אין הנזיר מגלח עלי' עד שיהי' חצי לוג ואפי"ה כהן מוזהר עליו כדאמרינן חולין ע"ב דרביעית דם הבא משני מתים מטמא ומפקינן לי' מעל כל נפשות מת לא יבא, ותמה מהרש"א מהיכא פסיקא להו דכהן מוזהר על רביעית דם דמהאי דחולין אינו מוכח אלא דמטמא כמו גולל ודופק יעו"ש, ודבריו נפלאים הלא מקרא זה דעל כל נפשות מת לא יבא בכהן כתיב ומוכח דכהן מוזהר, וכבר עמד בזה בהגהות הגאונים על המהרש"א וצ"ע:
וראיתי למעלתו שהביא בשם ספר זרע בירך דהאי קרא בכה"ג כתיב אבל כהן הדיוט אפשר אינו מוזהר, ומעכ"ת דחה דבריו שהרי בתו"כ יליף כהן הדיוט מכה"ג בגז"ש, ולפענ"ד אפשר להצדיק דבריו דלא ילפינן כהן הדיוט מכה"ג אלא בטומאה שהנזיר מגלח עלי' וכהן הדיוט מוזהר עלי' בלא יטמא אז ילפינן בגז"ש דלא יטמא לא יטמא מכה"ג שעובר הכהן הדיוט ג"כ בלא יבוא אבל ברביעית דם שאין הנזיר מגלח עלי' אין הכהן הדיוט בלא יטמא כלל ונהי דגילתה תורה בכה"ג שהוא בלא יבא מ"מ אפשר שאפי' כה"ג אינו בלא יטמא ואפילו את"ל דכה"ג דגילתה בו תורה שהוא בלא יבא ישנו ג"כ בלא יטמא אבל כהן הדיוט דלא כתיב בי' רק לא יטמא רק דילפינן מכה"ג שישנו גם בלא יבוא מכל מקום לא ילפינן אלא היכא דאיכא ודאי בלא יטמא אבל כאן אדרבה אנו אומרים שאינו בלא יטמא וממילא ליכא גז"ש ואינו גם כן בלא יבוא, והאי דתו"כ לא יבא ולא יטמא חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא לא קאי כלל אדרשה דלעיל של רביעית דם רק הוא דרשה בפ"ע והמעיין בלשון התו"כ יראה שהוא כמ"ש דלא יליף כהן הדיוט אלא היכא דאיכא בלא יטמא וישנו ג"כ בלא יבוא:
והנה לפום רהיטא עלה בדעתי דלק"מ שהרי רע"ק הוא דאית לי' האי דרשה בחולין ע"ב שהביאו בתוס' ואיהו ס"ל בנזיר דנ"ו דנזיר מגלח על רביעית דם מק"ו ועיין תוי"ט שם פ"ז מ"ד ותוס' נזיר נ"ג ע"ב ד"ה התם וכו' יעו"ש וממילא הקשה המהרש"א שפיר מנ"ל לר"ת דליתא להני כללי דמס' שמחות דילמא איתא אלא דלר"ע שפיר כהן מוזהר על רביעית דם משום דלשיטתו גם נזיר מגלח עליה, אבל לדידן דאין נזיר מגלח באמת אין כהן מוזהר ולית לן דרשה זו, אמנם לשון המהרש"א אינו מתיישב בזה, שכתב דמהאי דפ' בהמה המקשה לא מוכח אלא דמטמא וכו' משמע אף דאית לן דרשה זו דר"ע דמטמא מ"מ אפשר דאין כהן מוזהר עליו וע"ז שפיר הקושיא במקומה עומדת, אך הא דלא הק' המהרש"א באמת קושיא הנ"ל על ר"ת היינו משום דכל הני תנאי דמייתי בסנהדרין ד' דס"ל יש אם למקרא כולהי ס"ל האי דרשה דרע"ק ואינם חולקים על סתם משנה דעל רביעית דם אין הנזיר מגלח ושפיר הוכיח ר"ת דליתא לכללי דמס' שמחות:
ואשר אנכי אחזה ביישוב דברי המהרש"א דנ"ל לחדש הגם דהלכה היא דאין נזיר מגלח אלא על חצי לוג דם מן המת דהיינו שתי רביעית, וגם הלכה היא דאין כהן מוזהר שלא לטמאות עצמו למת אלא על טומאה שהנזיר מגלח עליה, מ"מ אסור לכהן לטמאות עצמו אפילו ברביעית דם משום דהוי ח"ש וח"ש אסור מה"ת כמו בכה"ת כולה, ובמל"מ פ"א מחומ"צ כתב בשם הרא"ם דכ"מ שנאמר לא תאכל אכילה משמע כ"ש ואתי הל"מ ואפיקתי' משמעותי' דליכא עונש כלל וקרבן או מלקות אלא בכזית אבל לענין איסור כדקאי קאי יעו"ש, וה"נ דכוותי' ילפינן מועל כל נפשות מת לא יבא דכהן מוזהר שלא לטמאות עצמו לרביעית דם הבא משני מתים ואתי הלכתא דנזיר אינו מגלח אלא על שתי רביעית וכהן אינו מוזהר אלא על טומאה שהנזיר מגלח כמבואר כ"ז בנזיר פ"ז, והיינו לענין עונש מלקות אבל לאיסור כדקאי קאי ואסור לטמאות עצמו ברביעית משום ח"ש, אמנם כ"ז אם רביעית דם מב' מתים מטמא עכ"פ אבל אם אינו מטמא כלל ל"ש לומר דהוי ח"ש שהרי הוא היתר גמור והרי זה דומה למ"ד המל"א דאם אכל ח"ש היתר דל"ש לומר דאסור מה"ת דהא היתר גמור הוא:
והנה שם במס' שמחות פ"ד הכ"א הכי איתא כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה סופג את הארבעים ושאין הנזיר מגלח עליה אין סופג את הארבעים, ולפ"ז שפיר קשה אר"ת דמנ"ל דליתא לכללי דמס' שמחות דלמא איתא ובאמת אין כהן מוזהר על רביעית דם מן המת לענין עונש מלקות דאתי הלכתא ואפיקתי' ממלקות ומההיא דבהמה המקשה לא מוכח אלא דמטמא וממילא הכהן מוזהר באיסור לא יבא משום ח"ש וזה כונת קושית מהרש"א וא"ש:
וחתני הרבני החריף מו"ה גרשון נ"י הקשה לשיטת ר"ת למאי דמבואר בנזיר דנ"ו ע"ב במשנה דכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה משום ביאת מקדש ועיין רמב"ם בפיה"מ שם א"כ בשבועות דף י"ז דפריך טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה אי דשהה בר כרת הוא והלא משכחת לה בטמא טומאה שאין הנזיר מגלח עליה דמשום ביאת מקדש ליכא ומשום שימש בטומאה איכא ובשלמא לדעת הרמב"ם פ"ג מטומאת מת ה"ג דטומאה שאין הנזיר מגלח עליה אינה מה"ת אלא מדרבנן א"ש דגם משום שימש בטומאה ליכא, אבל לדעת ר"ת דאע"ג דאין נזיר מגלח עליה מ"מ כהן מוזהר עליה בטומאת כהנים ממילא י"ל דאיכא משום שימש בטומאה וא"כ קשה כנ"ל, ושמעתי קושיא זו בשם הגאון בעל עצי ארזים [עיין בספרו מעין חכמה דפוס לעמבערג דס"ב ע"ב]:
ונ"ל דהנה אזהרה לשימוש בטומאה ילפינן בזבחים דט"ו מקרא וינזרו מקדשי בנ"י ולא יחללו ופירש"י בסנהדרין פ"ג ע"א ד"ה ולא משום טומאה דהיינו טומאה דכתיב בתרי' אמור אליהם לדורותיכם וגו' והנה האי כללא דכל שאין הנזיר מגלח אין חייבין עליו על ביאת מקדש הוא רק בטומאת מת ולא בשאר טומאות כמבואר כ"ז במשנה דנזיר' ובפיה"מ שם והנה בקרא כתיב תחילה איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל וכו' ואח"כ כתיב הנוגע בכל טמא נפש וכו' וכיון דוינזרו קאי אדסמך לי' עכ"ח משכחת שימש בטומאה במצורע וזב דסמיך ופריך שפיר ת"ל דאיכא כרת משום ביאת מקדש וא"ש:
ויותר נ"ל דודאי למאי דאמרינן דטומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין על ביאת מקדש ה"ה דאין חייבין עליה על אכילת בשר קודש ועיין שבועות ד"ז דאיתקש מקדש לקודש ועיי"ש בתוס' ע"ב ד"ה וכפר ומכות די"ד ע"ב וכ"נ להדיא ברמב"ם פח"י מפסוהמ"ק הי"ג ועיין כ"מ שם ומדברי הרע"ב נזיר פ"ז מ"ד וכיון דהאי קרא דוינזרו דמיירי בשימש בטומאה הוא רק מקרא דבתרי' דמיירי באכל קודש בטומאה ועיין ברא"ם עה"ת שם אות כ"ב יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן והוא מקרא קצר כאלו אמר וינזרו וכו' בימי טומאתן דומיא דכל איש אשר יקרב וכו' ואולי סמך על וטומאתו דהכא וכו' יעו"ש וכיון שכלל טומאה דכהן ששימש בטומאה ואכילת קודש בטומאה בחד קרא וטומאה של אכילת קודש הוא רק בטומאה שהנזיר מגלח עליה כמ"ש א"כ גם שימש בטומאה אינו אלא בטומאה שהנזיר מגלח עליה ולק"מ:
ואחר העיון נראה לי עוד לפמ"ש הראב"ד בהשגות פ"ג מה' טומאת מת ונ"ל מה שדימו ביאת מקדש לטומאת נזיר בטומאת מת משום דבנזיר כתיב וטמא ראש נזרו ובמקדש כתיב את מקדש ה' טמא הכא מייתי קרבן על טומאתו והכא מייתי קרבן על טומאתו על שזה מביא זה מביא עכ"ל ולפ"ז נ"ל בדעת ר"ת דלא אמרינן כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה משום ביאת מקדש אלא לענין קרבן דאין חייבין קרבן בשוגג על ביאה זו כמו גבי נזיר אבל כרת אם בא למקדש במזיד שפיר חייב ואף דאמרינן כריתות ב' חייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ובהוריות דף ח' ילפינן לה מקרא היינו דאם אין בזדונו כרת אין בשגגתו חטאת ועיין תוס' שבועות כ"א ע"ב ד"ה ולא [עיי"ש ברש"י ד"ו סוע"ב ובתוס' רע"ז] אבל אפשר שיהי' בזדונו כרת ולא יהי' בשגגתו חטאת, ומיהו עיין בתוס' ב"ק מ' ע"א ד"ה כופר שהקשו משבת צ"ב הוציאו שנים חייבין ומסתמא כל חד חייב חטאת ואמאי לא נימא חטאת א' ולא שתי חטאות, ותי' כיון דכל חד חייב אזדונו כרת מחייב נמי אשגגתו חטאת משמע דכל היכא דאיכא כרת במזיד עכ"ח איכא חטאת בשוגג חוץ מפסח ומילה שהם מ"ע ן [עיין שבת ד"ו ע"ב וברש"י ד"ה חייב חטאת ותוס' שבועות די"ט ע"א ד"ה הרי] וא"כ בטומאה שאין הנזיר מגלח דליכא קרבן בשוגג עכ"ח ליכא כרת במזיד ויהי' מזה סתירה למה שכתבנו אמנם בתוס' ב"ק שם תירצו עוד תירוץ אחר וי"ל דמשו"ה נאדו מתירוצם הראשון משום דס"ל כמ"ש דאפשר שיהי' כרת במזיד ולא יהי' קרבן בשוגג, אך אפילו לפי תירוצם הא י"ל דוקא חטאת קבועה איכא בכ"מ שיש כרת במזיד אבל קרבן דביאת מקדש דקיי"ל שהוא בעולה ויורד ולא תליא בכרת ועיין תוס' שבועות וי"ו ע"ב ד"ה לא יעוש"ה [עיין תוס' שבועות די"ט הנ"ל] שפיר י"ל כמו"ש דלא ילפינן מנזיר רק לענין קרבן ולא לענין כרת ופריך שפיר שימש בטומאה דבמיתה היכי משכחת לה אי דשהה בר כרת הוא דאפילו בטומאה שאין הנזיר מגלח ואינו חייב על ביאת מקדש קרבן בשוגג מ"מ במזיד בר כרת הוא:
הן אמת שמדברי הרמב"ם פ"ג מביאת מקדש מבואר שגם כרת אינו חייב בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה שהרי כתב בהי"ג ואיזהו הטמא שחייב כרת על המקדש כל שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה וכו' ועיין לשון המאירי נזיר דנ"ו אך מרמב"ם אין ראיה דאיהו ס"ל בפ"ג מט"מ דכל שאין הנזיר מגלח אין טמא מה"ת ולדידי' לק"מ וכמש"ל, אבל לר"ת דס"ל דאף שאין נזיר מגלח מ"מ כהן מוזהר מה"ת שפיר י"ל דגם לענין ביאת מקדש לא ילפינן מנזיר אלא לענין קרבן ולא לענין כרת:
ומה שנ"ל עוד יותר נכון בכונת מהרש"א אקדים דברי תוס' יומא פ"א ד"ה כל שהקשו למ"ל קרא לר"ע לרביעית דם הבא משני מתים שמטמא באוהל ומ"ט דרבנן דפליגי הא קיי"ל שטומאתן ושיעורן שוה מצטרפין, ותי' דמיירי ברביעית דם הבא משני נפלים שאין באחד מהם רביעית מתחילה אבל שני מתים שיש בכל אחד מהם טפי מרביעית לד"ה מצטרפין חצי רביעית מזה וחצי רביעית מזה וכו' ביאור הדברים דהו"א דאין שני ח"ש מצטרפין אלא כשכל ח"ש בא משיעור שלם קמ"ל קרא דאפילו שני ח"ש שכל ח"ש לא הי' מתחילה אלא ח"ש נמי מצטרפין ועיין חולין דף ק"ח ע"ב [עיין בי"ש או"ח סי' קל"ט ותוס' שבת דכ"ו ד"ה אין] והנה בחולין דף ע"ב איזהו נפש של אדם שמטמא הוי אומר זו רביעית דם ופרש"י רביעית לוג דם חיי נפש תלוי' בו שבכך הוא מתקיים יעו"ש ורש"י סוטה ה' ע"א ד"ה אדם ורש"י ותוס' נזיר דל"ח ע"א, מבואר מזה דשיעור רביעית דם קרוי נפש והדבר מבואר במזרחי פ' אמור בפסוק ועל כל נפשות מת וכו' משום דברביעית דם תלוי' נפשו של אדם יקרא רביעית דם נפש וכאלו אמר ועל כל רביעית דם שיצא מן המת לא יבא באוהל שהוא שם מפני שהדם חשוב כמו מת עצמו לענין טומאת אוהל ואעפ"י שכתוב נפשות לשון רבים נפשת כתיב בלא וי"ו וס"ל לרבנן יש אם למסורת וכו' יעו"ש:
ומעתה אני אומר דבר חדש דלר"ע דס"ל יש אם למקרא כדאמרינן סנהדרין ד' ונפשות קרי לשון רבים פי' הקרא ועל כל נפשות מת שתי רביעית דם שהם שתי נפשות [ועיין תוס' נזיר דנ"ז ד"ה עצם ושמ"ק שם]. דכהן אינו מוזהר אלא על שתי רביעית שהנזיר מגלח עליהם שהוא חצי לוג כדפרש"י במתני' נזיר דמ"ט ע"ב ולא ברביעית אחת שאין הנזיר מגלח עלי', אלא כיון דאלו ב' רביעית הם שיעור א' לענין טומאת כהנים ובאים משני מתים א"כ לא הי' בכ"א שיעור מתחילה ואפ"ה הוא מצטרף א"כ מוכח נמי לענין טומאת אוהל שהוא ברביעית שאפילו אם הרביעית הזה בא משני מתים שאין בכ"א מהם רביעית מתחילה נמי מצטרף, וזה מנין לרביעית דם הבא משני מתים שמטמא באוהל, ולא נקט שהכהן מוזהר משום דבאמת אינו מוזהר על רביעית אחת, שנא' ועל כל נפשות מת לא יבא שתי נפשות היינו שתי רביעיות ושיעור אחד לענין טומאת כהנים ואפ"ה מצטרפין, ה"נ לענין טומאת אוהל ברביעית ולהכי לא נקט שתי נפשות ורביעית א' וכל לשון הברייתא מזוקק שבעתים לפ"ז, ושפיר כתב מהרש"א דמההיא דפ' בהמה המקשה אינו מוכח אלא דמטמא ברביעית אבל לא דכהן מוזהר ברביעית שאין הנזיר מגלח אלא בשתי רביעיות דהיינו שתי נפשות שהנזיר מגלח עליה והם שיעור אחד וא"ש נכון בס"ד:
ובתוס' חולין ע"ב ד"ה שתי נפשות כתבו ור' ישמעאל סבר דיש אם למסורת ונפשת כתיב כדאמר בסנהדרין בפ"ק דף ד' ע"א, וקשה דתרי קראי ברביעית דם ל"ל במת בנפש ונפשת עכ"ל ומבואר יותר בתוס' סנהדרין שם ד"ה ורבנן, ולענד"נ ליישב דבמת בנפש צריך דמטמא וחייב כרת על ביאת מקדש כדכתיב שם את משכן ה' טמא ונכרתה ואכתי הו"א נהי דחייב כרת ברביעית אעפ"י שאין הנזיר מגלח עלי' מ"מ כהן אינו מוזהר עלי' ואינו לוקה כתנא דמס' שמחות דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' אינו סופג ארבעים קמ"ל קרא נפשת לשון יחיד דכהן מוזהר ברביעית אחת, ואי קרא דנפשת לחוד הו"א דנהי דכהן מוזהר גם על מה שאין נזיר מגלח וכר"ת דתנא דמס' שמחות משבשתא וכמ"ש בכתובות דף ד' ע"ב יע"ש אבל אין חייבין עליו על ביאת מקדש וכמתני' דנזיר דנ"ו ע"ב שהבאנו קמ"ל במת בנפש דח"כ ברביעית על ביאת מקדש ולא ילפינן מנזיר רק לענין קרבן וכמו שכתבנו לעיל בדעת ר"ת וא"ש:
ומדי עברי בין בתרי שיטה זו ראיתי במל"מ פ"ה מנזירות שנתקשה בדברי הרמב"ם שם הט"ו שכתב נזיר שנטמאה למת טומאת שבעה בין בטומאות שהוא מגלח עליהם כמו שיתבאר בין בטומאות שאין מגלח עליהם ה"ז לוקה והוא פלא שדבריו סותרים למ"ש בפ"ג מטומאת מת ה"ג לפיכך אני אומר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אינה ד"ת יעו"ש שהניח בצ"ע, ולפענד"נ דמבואר ברמב"ם פ"ז דנזירות החילוק בין טומאות שהנזיר מגלח עליהם ובין טומאות שאינו מגלח עליהם דבטומאות שמגלח עליהם סוחר מצינו הראשון לגמרי ומתחיל למנות ל' יום מחדש אבל בטומאות שאינו מגלח עליהם אינו סותר מנינו אבל ימי הטומאה אינם עולים לו מן המנין ועיין רש"י ותוס' ופיה"מ נזיר דף נ"ד ועיין בחינוך מצוה שע"ו דקדושת נזיר לענין טומאה היא כקדושת כה"ג ויותר מכהן הדיוט לענין טומאת קרובים ועיין משנה נזיר דמ"ז יעוש"ה בכל המקומות:
ומעתה אני אומר דאף שהוכיח הרמב"ם דטומאה שאין הנזיר מגלח אינה מה"ת מדאין חייבין עליה על ביאת מקדש היינו דוקא לענין שאר דברים אבל לענין קדושת נזיר שלא יהיו הימים עולים לו הוא מה"ת שהימים שיעלו לו צריכין שיהיו טהורים ונקיים ומקודשים מכל טומאה, ואל תתמה ע"ז שהרי כתב הרמב"ם בפ"ז מנזירות ה"ח דנגע באוהל המת או בכלים הנוגעים במת אינו מזה ג' וזי"ן ויראה לי שדין זה מיוחד בנזיר וכו' ובכ"מ שם תמה ע"ז יעו"ש הרי דלהרמב"ם אפילו לקולא יש דין מיוחד לנזיר ומכ"ש לחומרא שנאמר שטומאה שמותר לכנס ע"י למקדש מ"מ אין עולין לו ימי טומאה למנין נזירותו, וכן מורה לשון הרמב"ם שם בה' ט"מ למעיין בדבריו דרק לענין טומאת מקדש ושאר דברים אין טומאתן ד"ת אבל ודאי לענין שאינם עולין למנין נזירות הוא ד"ת, וזכר לדבר מה שהביא מעלתו נ"י בשם זרע בירך שהבאנו לעיל שכ' בכונת מהרש"א דאף אם כהן הדיוט אינו מוזהר על טומאה שאין הנזיר מגלח עליה מ"מ כה"ג מוזהר וכבר הבאנו בשם החינוך דקדושת נזיר חמיר מקדושת כהן הדיוט והיא כקדושת כה"ג:
ותדע שכן הוא דאי נימא מה"ת עולים לו רק מדרבנן אין עולים א"כ כששלמו שלשים יום מתחילת מנין הנזירות עם ימי טומאה אלו כבר אינו נזיר מה"ט ואם גלח נזירות טהרה כבר מותר בכולם עיין נזיר י"ד ורמב"ם פ"ד מנזירות הט"ו, וא"כ עכ"פ אינו לוקה אם שתה יין או טמא למתים כיון שאינו נזיר רק מדרבנן וא"כ איך שייך לומר שאינם עולים לו הרי עכ"פ עולים לו לענין שלא ילקה אעכ"ח דלענין שלא יעלו הוא מה"ת, והנה בפ"ה מנזירות הכ"א פסק הרמב"ם דנזיר שטמא עצמו לוקה ד' משום שלא יטמא ומשום בל יחל דברו ומשום לא תאחר לשלמו ומשום לא יבא, ולפי"ז א"ש דנזיר שטמא עצמו אפילו בטומאה שאינו מגלח עליה לוקה דנהי דמשום לא יטמא ולא יבא אפשר אינו לוקה כיון שאין טומאתו מה"ת לשום דבר רק לענין שלא יעלו לו הימים לנזירות טהרה וקדושת נזיר מ"מ בל יחל ובל תאחר ודאי לוקה כיון שהימים אינן עולים לו הרי מיחל דיבורו ומאחר נזירות טהרה וא"ש פסקי הרמב"ם בלי סתירה, וד' יופיע עלינו רוח קדושה וטהרה, ובזה הנני חותם בברכת שלום ואמת ורב טוב, כגן רטוב ידידו הדוש"ת:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: