בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה תלז
בדין טומאת כהנים אם גדולים מצווין על הקטנים.
כתב הטור ביו"ד סי' שע"ג כשם שהכהן אינו מוזהר שלא לטמאות כך הוא מוזהר להזהיר הקטנים מלטמאות וכתב הרמב"ם שאין הגדולים מוזהרין על הקטנים אלא שלא לטמאות ביד אבל אם בא לטמאות בעצמו אין ב"ד מצווין להפרישו אלא שאביו מצווה להנכו בקדושה ונ"ל שצריכין להפרישו וכן משמע הלשון שדרשו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים משמע שצריך להזהיר מלטמאות והב"י באו"ח סימן שמ"ג הקשה על הטור הלא ביבמות קי"ד מקשי' למ"ד קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו מדתניא אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמרינן להו לא תטמו ומשני לא דלא ליטמו להו בידים וכיון שהטור פסק באו"ח סי' שמ"ג כמ"ד דאפילו באיסור תורה אין ב"ד מצווין להפרישו א"כ ע"כ הא דתניא אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים דלא ליטמו להו בידים הוא אבל להפרישם לא הוזהרו וא"כ איך פוסק ביו"ד סי' הנ"ל דב"ד מצווין אפי' להפרישו ע"ש:
ונלע"ד לתרץ דהנה בפסקי מהרא"י סי' ס"ב נשאל בקטן שעבר עבירות בהיותו בן י"א שנה וכשהגדיל רצה לקבל תשובה על זה אם צריך כפרה ותשובה ע"ז והשיב דקטן אפילו כשהגיע לחינוך לאו בר עונש ואזהרה הוא כלל אפילו שעה אחת קודם שהביא שתי שערות והביא ראיה מדאמרינן בשמעתין קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו ואי נימא דיש על הקטן שום עונש ואיסור כשעובר איזה עבירה אמאי אין הבי"ד מחויבין להפרישו מן האיסור והעונש והוכיח שם דמיירי אפילו בקטן שהגיע לחינוך והא דאסור ליספי לי' בידים י"ל דקפיד רחמנא שלא ירגילו אותו לעבור עבירות ואם יגדל יבקש לימודו עיי"ש והקשו אחרונים מהא דתנן בסנהדרין נ"ד הבא על הבהמה גם הבהמה נסקלת ואמרינן שם אם אדם חטא בהמה מה חטאת אלא לפי שבא לאדם תקלה ע"י לפיכך אמר הכתוב תיסקל ד"א שלא יאמרו בשתהא עוברת בשוק זו היא שנסקל פלוני על ידה ואיבעיא להו שם דף נ"ה בגוי הבא על הבהמה מהו תקלה וקלון בעינן והכא תקלה איכא דגוי מצווה על הבהמה וקלון ליכא דדרכן בכך ואין מתביישין ועוד דאקלון דידהו לא חס רחמנא או דילמא תקלה אעפ"י שאין קלון ובעי למיפשט מדתנן בת ג' שנים ויום אחד מתקדשת בביאה וכו' ואם בא עליה אחד מכל עריות האמורות בתורה מומתין על ידה והיא פטורה אחד מכל עריות ואפילו בהמה והא הכא דקלון איכא תקלה ליכא וקתני מומתין על ידה ודחי כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלה ודוקא עלה דידה חס אבהמה לא חס וכן בתר הכי דבעי למיפשט מהא דתנן בן ט' שנים ויום אחד הבא על יבמתו קנאה וכו' ופוסל את הבהמה מע"ג מזבח ונסקלת ע"י וכו' והא הכא קלון איכא תקלה ליכא וקתני נסקלת ע"י ודחי נמי כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא וכו' כדלעיל ע"ש אלמא דבקטן ובקטנה נמי איכא אזהרה ואיסור בכל איסורין כמו בגדול רק עונש ליכא משום דחס רחמנא עלייהו ודלא כפסקי מהרא"י ועיין במג"א ומחה"ש סוף סימן שמ"ג:
ולפענד"נ לחלק דהנה בביצה כ"ג ושבת כ"ב ובכמה דוכתי תניא ר"ש אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכווין לעשות חריץ דדשא"מ מותר והכי פסקי' באו"ח סימן של"ז ס"א וה"נ תנן פ"ט דכלאים מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים דדשא"מ מותר ועיין בשבת כ"ט ע"ב והכי קי"ל ביו"ד סי' ש"א ס"ו ותנן בפי"ז דכלים מט"ז ומייתי לה פ"ק דחולין דף י"ג דקטנים יש להם מעשה ואין להם מחשבה עיי"ש והנה בכריתות י"ט ע"ב אר"נ אמר שמואל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ע"ש ולפי"ז א"ש דודאי בכל איסורין אין שום איסור על הקטן משום דאין לו מחשבה והוי כדשא"מ ומותר משא"כ שם בסנהדרין דמיירי בעריות דגם מתעסק חייב משום שכן נהנה ומשו"ה גם דשא"מ אסור שפיר קאמר דיש איסור על הקטן אף דהוי כדשא"מ ורק עונש ליכא משום דחס רחמנא עלי' וא"ש:
אלא דלפ"ז ק"ל איך מוכיח הגמ' מדאמר ר' פדת דבר טלי וטלי' אלמא קסבר קטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפרישו דילמא דוקא בשאר איסורין שאין על הקטן שום איסור כיון דהוי כדשא"מ כנ"ל לכן אין בי"ד מצווין להפרישו וכסברת מהרא"י הנ"ל אבל בקטן אוכל נבילות שכן נהנה וגם דשא"מ ומתעסק אסור וא"כ יש איסור על הקטן ולכן שפיר בי"ד מצווין להפרישו וצ"ע:
לכן נ"ל דהנה בפסחים דף ל"ה תניא וחטאה בשגגה פרט למזיד והלא דין הוא ומה שאר מצות שחייב בהם כרת פוטר בהם את המזיד מעילה שאין בה כרת אינו דין שפטר את המזיד לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהם מיתה תאמר במילה שחייב בה מיתה ת"ל בשגגה פרט למזיד ופריך האי תנא מעיקרא אלימא לי' כרת ולבסוף אלימא לי' מיתה ומשני מר ברי' דרבנא ה"ק לא אם אמרת בשאר מצות שלא עשה בהם שאין מתכווין כמתכווין שאם נתכווין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר שפטור תאמר במעילה שאם נתכווין להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה שמעל ע"ש והק' פנ"י שם הא אכתי איכא למילף מעילה בק"ו מן שאר מצות כגון חלבים ועריות דאמרינן להדיא בכריתות דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ותי' דהתם שאני משום טעמא דשכן נהנה אבל במעילה ל"ש שכן נהנה דדוקא גבי חלבים ועריות שא"א ליהנות הנאה זו רק מדבר איסור שאין טעם חלב ושומן שווה לגמרי וכן גבי עריות אין טעם והנאת ביאה של גוף זה כטעם והנאת ביאה של גוף אחר וכמ"ש תוס' בע"ז י"ד ע"ב ד"ה מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין משום חשש רביעה והקשו תוס' דכאן משמע אפילו אית לי' לנכרי בהמה אחרינא אסור מדלא מפליג ומ"ש לעיל דף וי"ו גבי תקרובת אמרינן דאי אית לי' לדידי' בהמה שרי ללישנא דלפני עור והכא קיימינן להאי לישנא כדפרי' ותי' ר"י דשאני רביעה שהוא מתאוה לכל בהמה ובהמה עיי"ש ומשו"ה חייב מתעסק מטעם שכן נהנה אבל במעילה שנתכווין למם בגוף חולין ונתמס בגיזי עולה לא נהנה כלל מאיסור של עולה טפי מאלו היה חולין גרידה שאין בהם אלא שינוי השם בלבד זה תורף דבריו בתוס' ביאור ולפי"ז בנבילה נמי ל"ש טעמא דשכן נהנה דאין טעם נבילה משונה מטעם בשר שחוטה ואין בהם אלא שינוי שם בלבד וא"כ מתעסק ודשא"מ פטור ושפיר הוכיח דאי בשאר איסורין אין מצווין להפריש קטנים גם קטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפרישו:
אמנם לפ"ז קשיא לי דהטור באו"ח סי' תל"ד כתב גבי בדיקת חמץ ואחר הבדיקה יבטלנו דהשתא אפילו נשאר חמץ בבית שלא מצא אינו עובר עליו דהוי הפקר ולאו דילי' הוא וכתב מג"א שם סק"ה דאם לא ביטלו עובר עליו אעפ"י שלא ידע מידי דהוי אמי שאכל חלב בשוגג ע"ש והקשה בסי' מקור חיים רס"י תל"א הא בחלב גופא לא מיקרי שוגג רק כשמכוין לאכילה רק שהוא סובר שהוא מותר אבל כשאינו מכוין לאכילה כגון קסבר רוק הוא ובלעו לא מיקרי שוגג רק מתעסק ומ"מ חייב בחלב משום שכן נהנה אבל בשאר איסורין דמתעסק פטור וכ"ש כשאינו מתכווין כלל דמותר וא"כ הכא גב' חמץ כיון שאינו נהנה ולא קמכוין אמאי אסור ואין לומר משום דאפשר בביטול דהא אמרינן פסחים דף כ"ה דאפילו אפשר ולא קמכוין שרי ותי' דדוקא בדבר שאסרה תורה לעשות מעשה אמרינן דלא אסרה תורה אלא אם עושה המעשה בכונה ודשא"מ מותר אבל כשאסרה תורה דבר שאין בו מעשה כגון הכא שאסרה תורה שלא יהיה חמץ בתוך ביתו אפילו בשאין מתכווין נמי אסור ע"ש ועיין ביו"ד סי' שע"ב ס"א בהג"ה דכהן שהוא ישן ומת עמו באוהל צריכין להקיצו כדי שיצא וכתב הש"ך סקי"ג בשם תשו' מהרי"ל דאפילו בלא שהי' קעבר הכהן ואע"ג דלא ידע מ"מ איסור קעביד בשוגג ואע"ג דאינו עושה מעשה איסורא איכא ולאחריני דידעי מצוה להפרישו ע"ש ומבואר דלאו של טומאת כהנים הוא אפילו אינו עושה מעשה ואפילו מניח עצמו לטמאות מנכרי עובר בלאו זה שכהן מצווה שלא יתטמא כלומר שלא יהיה טמא ויש לי הרבה ראיות לזה ולפ"ז ק"ל מאי פריך מאמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דא"ל לא תיטמא דילמא דוקא טומאת כהנים דאסרה תורה דבר שאין בו מעשה וא"כ דשא"מ אסור ולהכי יש איסור גם על הקטן אף דהוי כדשא"מ ומשו"ה מצווין להפרישו אבל קטן אוכל נבילות דדשא"מ מותר ואין איסור על הקטן י"ל דאין ב"ד מצווין להפרישו:
אך י"ל דהרי האי ברייתא אמור ואמרת בהזהיר גדולים על הקטנים היא שנויה בתורת כהנים פ' אמור ואמרינן בסנהדרין דף פ"ו סתם סיפרא ר' יודא ופרש"י סיפרא תו"כ ור"י הא ס"ל בביצה דף הנ"ל דדשא"מ אסור בכל התורה ופריך שפיר דאם גבי טומאת כהנים מצווין להפרישן גם בשאר איסורין מצווין להפרישן דל"ש חילוק הנ"ל והוכרח לשנויי לא דלא ליטמו להו בידים, ולפ"ז הטור קאי להלכתא דקיי"ל כר"ש דדשא"מ מותר ושפיר י"ל כ' קושיא הנ"ל לאמר דבכל איסורין אין ב"ד מצווין להפרישו משום דאין איסור על הקטן דהוי כדשא"מ ומותר אבל בטומאת כהנים דדשא"מ אסור שפיר מצווין להפרישו ופסק הטור שפיר בשאר איסורין באו"ח סי' שמ"ג דאין ב"ד מצווין להפרישו ובטומאת כהנים ביו"ד סי' שע"ג פסק שפיר דב"ד מצווין להפרישו וא"ש דפסקי הטור לאו סתראי נינהו:
ועל פי דברי מהרא"י שהבאתי אמרתי לפרש דברי המד' מובא בנחלת יעקב שאלו תלמידיו לרבינו מנין הוא דתנינן בן י"ג למצות א"ל זש"ה והכהו לפניו כדי רשעתו במספר ארבעים יכנו א"ל וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת א"ל אין דחמירא דברי סופרים יותר מדברי תורה א"ל למה אמרו חכמים אבות מלאכות ארבעים חסר אחת א"ל זש"ה ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, ונ"ל עפמ"ש פסקי מהרא"י הנ"ל דקטן אפי' הגיע לחינוך לאו בר עונש ואזהרה הוא כלל והביא ראיה מיבמות הנ"ל דאמרינן קאו"נ אין ב"ד מצווין להפרישו ואי הוי עליו עונש אמאי לא מחייבינן להפרישו מן העונש וכו' והא דאייתי קרא דאסרה תורה דלא ליספו ליה בידים י"ל דקפיד קרא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות כי כשיגדיל יבקש לימודו ועבירה גוררת עבירה ע"ש ומה"ט נ"ל הא דדרשינן כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות כי על עבירה הקלה הוי כמו אונס דעבירה גוררת עבירה וקם ליה בדרבא מיניה דהחמורה גוררת את הקלה וזה שאלו מנין הוא דתנינן בן י"ג למצות, הא אסרה תורה ליספי ליה בידים גם קודם י"ג כקושי' פסקי מהרא"י ותירץ זש"ה והכהן לפניו כדי רשעתו במספר ארבעים יכנו דמשום רשעה אחת אתה מחייבו ולא משום שתי רשעיות משום דעבירה גוררת עבירה כנ"ל ה"נ ספי ליה בידים אסור שלא יבקש לימודו כשיגדיל דעבירה גוררת עבירה כתי' פסקי מהרא"י:
וע"ז הק' המד' א"ל וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת ולפי הנ"ל הפירוש הוא דהנה אסרו חכז"ל תק"ש ונטילת לולב בשבת שמא יעבירנו ד"א ברה"ר ולכאורה קשה כיון דעבירה גוררת עבירה א"כ גם מצוה גוררת מצוה ולא יבא לידי עבירה ולמה חששו ע"ז אמנם י"ל דהנה אמרי' עירובין דכ"א ע"ב בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהן עול"ת וד"ס כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה דלכאורה טעמא בעי אמאי חמורים ד"ס יותר מד"ת וי"ל דכתוב בספרים דכל איסור דרבנן הוא אסור מה"ת אך לא היה צריך לצוות כי השיגו הראשונים מעצמם שדבר זה אסור כמו שקיים אאע"ה כל התורה עד שלא ניתנה רק אחר שנתמעט השגה היו צריכין רבנן לאסרו ולכן חמורים ד"ס שהאיסור חמור כ"כ שא"צ ציווי עליו, ובזה מובן סברת טו"ז יו"ד סי' קי"ז ובשאר דוכתי דהיכא דהיתר מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסרו ולהנ"ל מובן היטב כיון דכל הטעם שאיסורו חכמים מהני יען שכן היה רצון הבורא אבל אם ההיתר מפורש הרי חזינן שרצון הבורא שיהיה מותר א"כ לא היה אסור וא"י לאסרו וא"כ מיושב קושי' הנ"ל דאף אי מצוה גוררת מצוה יכולים לעקור כי הם באו בסוד ד' שרצון הקב"ה לאסרו ולפ"ז היינו דפריך כיון דרק בן י"ג למצות וקודם רק משום עבירה גוררת עבירה אסור א"כ וכ' יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת ולאסור תק"ש ונטילת לולב משום שמ"י הא מצוה גוררת מצוה וע"ז שפיר השיב דאפי' מצוה גוררת מצוה כמו דהוי בעבירה א"ל אין דחמירא ד"ס יותר מד"ת והיינו כנ"ל משום דבאו בסוד ד' שיש לאסרו:
אך כ"ז ניחא אי הטעם דחמורים ד"ס יותר מד"ת כמו"ש אבל באמת כתב היע"ד ח"ר דרוש שני טעם אחר על זה דכל העובר עד"ס ח"מ משום דד"ת אין צריכין חיזוק בעונש גדול כ"כ דבלא"ה יפרוש מפחד ד' והדר גאונו אבל דברי חכמים צריכין חיזוק בעונש חיוב מיתה דבלא"ה יעבור על דבריהם כדאמרינן תענית י"ז סוף ע"ב ד"ת אין צריכין חיזוק דברי סופרים צריכין חיזוק וא"כ ליתא להנ"ל:
ויש זכר לדבר טעם השני דאמרינן בשבת מ"ט ע"ב הא דתנן אבות מלאכות מ' חסר אחת כנגד מי א"ל רב' יונתן וכו' כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה ארבעים חסר אחת והק' בתוסיו"ט ר"פ כלל גדול הא טובא הוי יותר מארבעים ותירץ שאין להכניס במנינם אלא מלאכה שאין בהם לא אזהרה ולא עונש ולא אותן שיש בהם אזהרה ועונש ע"ש ונראה הטעם כנ"ל דכיון שצריך חיזוק ע"י אזהרה ועונש אינו חמור כ"כ להקרא אב, וזה קושי' המד' א"ל למה אמרו חכמים אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הא קשה קושי' תוסיו"ט ועכ"ח כתירוצו וכנ"ל א"כ גם הא דחמורים ד"ס הוא מטעם השני ולא כטעם הראשון והדק"ל וכי יש כח ביד חכמים לעקור וכו':
אמנם י"ל דשני הטעמים אמיתיים עפמ"ש האלשי"ך סוף פ' תשא בפסוק ויהי שם עם ד' ארבעים יום וארבעים לילה וכו' ועי"כ נזדכך כ"כ עד כי ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים שיכתוב בעצמו הרוחניות אשר ע"ש וה"נ דברי כרקה שכלעל להם מה שהיה נחקק בראשונים ע"י הקב"ה ע"ש וה"נ דברי סופרים צריכין חיזוק בתחילה ע"י העונש ועי"כ נזדכך להיות חכם ומבין מדעתו חומר דברי סופרים כנ"ל ושפיר יש כח ביד חכמים לעקור ד"ת וזה א"ל זש"ה ויהי שם עם ד' מ' יום וכו' וכפי' האלשי"ך ומתורץ הכל וכמ"ש:
ועוד י"ל ארישא דדברי המד' דלכאורה קשה למה שהביא ב"י אה"ע סי' א' בשם הריטב"א מ"כ על בן חרש ושוטה אמאי לא קיים מצות פו"ר וכו' ואי משום דרב אסי דאמר עד שיכלו נשמות שבגוף האי נמי נשמה יש לו ובר מצוה הוא ופקחים מוזהרים עליו וכו' וא"כ גם קטן קודם אמרו י"ג נשמה יש לו ובר מצוה הוא ופקחים מוזהרים עליו ולמה אמרו בן י"ג למצות, ונ"ל לפמ"ש רש"י בנדה מ"ו ע"ב דקטן לאו בר קבולי עליה תקנתא דרבנן הוא וא"כ קודם י"ג אינו במצות דרבנן ושפיר הוי בן י"ג למצות להתחייב גם במצות דרבנן אך מנלן דמצות דרבנן חשיבי כ"כ מדאמרינן במכות דף כ"ב ע"ב כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה דאלו בס"ת כתיב ארבעים יכנו ואתי רבנן ובצרי חדא וזה ששאלו התלמידים מנין הא דתנינן בן י"ג למצות כקושי' הנ"ל הלא לריטב"א הנ"ל גם מקודם בר מצוה הוא לזה תי' א"ל זש"ה והכהו לפניו וכו' ארבעים יכנו דזה מורה על חש חשיבות מצות דרבנן ובזה הוי בן שלש עשרה למצות:
ובהדי שותא נפל בדעתי לפרש דברי המד' בן שלש עשרי למצות מאי קרא דכתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו זו בגימטרי' י"ג, ונ"ל דרמב"ם פ"י ממלכים ה"ב כתב ולעולם אין עונשין מהן [פי' מבני נח] לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצות והקשו עליו הא פסק הרמב"ם שם פ"ט ה"י דב"נ חייב על אבמה"ח ובשר מן החי בכל שהוא שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד והרי כתב הרא"ש בתשובה כלל ט"ו דגדלות הוא בכלל שיעורין הללמ"מ [ועיין בתשו' מהרי"ל סי' נ"א ובראב"ע עה"ת ויקרא כ"ט] וכיון דלא נאמרו שיעורין לב"נ אמאי אין ב"נ קטן נענש ותי' חת"ס יו"ד קפ"ד סי' שי"ז דהא דאין ב"נ קטן נענש היינו דלא בא לכלל דעת כלל אבל אם הוא בר דעת אע"פ שאינו בן י"ג נענש משום דלא נאמרו שיעורין לב"נ אבל ישראל אע"פ שהוא בר דעת אינו נענש עד שיהיה בן י"ג ועיין ברמב"ם פ"ח ממלכים הי"א כל המקבל עליו שבע מצות ונזהר לעשותן ה"ז מחסידי או"ה ויש לו חלק לעוה"ב וא"כ קשה דלאו דוקא עם ישראל יצר לספר תהלתו אלא גם ב"נ רק החילוק מחיוב מי"ג ואילך שאצל ישראל מתחיל אז החיוב לספר תהלת ה' וזה בן י"ג למצות מאי קרא שאינו מחויב קודם אפי' הוא בר דעת דכתיב עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו זו בגימטריא י"ג וזה דוקא בעם זו ישראל ולא בב"נ וא"ש:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: