אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום

תשובה תיח

תשובה תיז

שיל"ת ב' אויפאלו ארבעים במספר עש"ק לס' ונתתי שלום בארץ תרנ"ט לפ"ק:

שוכ"ט לידידי מחותני הרב המאוה"ג חו"ב כמו"ה ליב פריעדמאנן נ"י דיין מצויין בהלכה בק"ק פ"ב:

כתבו בא אלי ולא הגיע זמנו לומר שור"ה עד היום ובד"ת כתיב ענה ומה שהתעורר על דברי רש"י ב"מ ט' ע"ב ד"ה מ' שליקט את הפיאה אדם בעלמא שאינו בעל השדה דאי בבעל השדה לא אמר ר' אליעזר זכה לו דל"ל מיגו דזכה לנפשי' דאפילו הוא עני מוזהר הוא שלא ללקט פאה משדה שלו כדאמר בחולין קל"א לא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו והר"ש פ"ד דפיאה מ"ט תמה על רש"י מירושלמי פ"ה משנה ב' ותויו"ט פ"ה מ"ה מיישב דעת רש"י ע"ש וכ"ת תמה על רש"י ויותר על תויו"ט ממשנה וי"ו פ"ה דפאה דקתני המוכר את שדהו המוכר מותר והלוקח אסור אע"ג דהשדה הי' מקודם שלו וא"כ מ"ש ממפקיר דאם מפקיר שדהו אמאי אינו רשאי ליטול וא"כ שפיר שייך מיגו דאי בעי מפקיר שדהו ויהא מותר ליטול מתנת עניים לעצמו, ואין לו דמיון למ"ש תויו"ט שם במפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו דשם חוזר וזוכה בכל התבואה משא"כ כאן המיגו דאי בעי מפקיר לנכסי' ומותר ליקח לקט שכחה ופיאה לעצמו אלו דבריו:

ולפענ"ד נראה דהא ודאי אחר שקצר שדהו ונשאר לקט שכחה ופיאה אפילו מפקיר עכשיו כל נכסיו וגם שדה זו ופירותיו מ"מ הרי הוא הפקר רק מיכן ולהבא אבל בשעה שחייב בלקט שכחה ופיאה הי' שלו וא"כ הוא בעל השדה של לקט שכחה ופיאה זו וישנו בלא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו. ועוד דהלקט שכחה ופיאה גם עכשיו אינו יכול להפקיר דהא אינו שלו והפקירא דמלכא הוא לעניים ואין לו בה אפילו טובת הנאה ועיין תוס' ר"ה ד' ע"ב ד"ה לקט וקצו"ח סימן רמ"ג סט"ו אות ד', אלא דנימא מיגו למפרע מיגו דאי בעי הי' מפקיר לנכסי' קודם שקצר שדהו והי' יכול לזכות במתנות עניים והרי גם אם מפקירו קודם שקצרו ואח"כ משכים וקצרו וזוכה בכל התבואה מקרי בעל השדה ושנו בלא תלקט ועיין בפירוש הרא"ש נדרים מ"ד ע"ב אם דוקא בתורת חזרה או אפילו בתורת זוכה מן ההפקר ע"ש ומכ"ש כשלא הפקירו וקצר כל התבואה לעצמו דישנו בלא תלקט שהרי אפילו הי', מפקירו והי' עושה כמו שעושה עכשיו שקצר כל התבואה לעצמו הי' נקרא בעליו ולזה נתכווין תויו"ט פ"ה דפאה שכתב דודאי דכי האי דכרם דרמב"ם ה"נ דכוותי' דודאי שקוצר כל השדה וא"כ אפי' הי' מפקירו קודם הקצירה הי' נקרא בעליו אם הי' קצרו כולו אח"כ ועדיפא דהא התם הפקיר בפועל והי' שעה אחת שאינו בעליו והכא לא הפקיר אלא דאמרינן מיגו וכמ"ש וא"כ מה שחילק כבוד מעלתו דהתם זוכה בכל התבואה משא"כ כאן אנא לא חילוק ידענא דהרי עכשיו ל"ש להפקיר אלא מיגו שהי' מפקיר קודם קצירה והרי גם אם הי' עושה כן הי' זוכה בכל התבואה דאל"כ שלא הי' קוצר לא הי' כאן לקט שכחה ופאה משא"כ במוכר הר' בשעת קצירה שנתחייב במתנות עניים אינו בעליו ובעשיר שמלקט לעני דשייך מיגו דאי בעי מפקיר נכסי' והוי עני בשעת לקיטה וא"ש:

ועוד נ"ל סברא ישרה דלא מהני מיגו אלא אם יש לו מיגו לזכות בו בתורת לקט שכחה ופאה כמו בעשיר מיגו דאי בעי מפקיר נכסי' והוי עני ויכול לזכות בו בתורת מתנות עניים אבל גבי בעה"ב במתנות עניים ל"ל מיגו דאי בעי מפקיר שדהו ותבואתה וחזיא לי' דהא קי"ל דהפקר פטור ממתנות עניים כדקתני מ"ד פ"א דפאה ופסקוהו הרמב"ם פ"ב ממתנות עניים ה"א וא"כ אי מפקיר לי' אינו יכול לזכות בתורת מתנות עניים רק בתורת הפקר ואפילו עשירים יכולין לזכות בו וא"כ אין לומר שיכול לזכות לעני בתורת מתנות עניים במיגו שהי' מפקיר והי' יכול לזכות בתורת הפקר:

ועוד בה שלישיה לחלק בין מכירה להפקר דרמב"ם פ"ב מנדרים הי"ד כתב ההפקר אעפ"י שאינו נדר הרי הוא כמו הנדר שאסור לחזור לו בו עיי"ש וכן הביא הטור דבריו בחו"מ סי' ער"ג וכן לשון המחבר שם ס"ב וביאר בקצו"ח שם דהפקר הוא של המפקיר עד שיזכה בו אחר ומשו"ה ס"ל לרש"י דהפקר מיקרי דעת אחרת מקנה אלא שאינו יכול לחזור בו אפילו קודם שיזכה בו אחר עיי"ש באריכות ולא תקשי מסוגיא דשלהי פ"ד דנדרים דלא קי"ל דהפקר כמתנה עד דאתי לרשות זוכה עיי"ש בראשונים דהתם מיירי רק לענין חזרה דלר"י ס"ל לר"י דיכול לחזור עד דאתי לרשות זוכה ובזה לא קי"ל כן אלא דאינו יכול לחזור מה"ת מיד שהפקיר ומדרבנן עד אחר ג' ימים אבל מ"מ ממונו דמפקיר הוא עד דאתי לרשות זוכה [ומה שחקר קצו"ח שם דא"כ בהפקיר ומת לא יהי' הפקר דהא אין היורשים חייבים לקיים נדרו כמבואר בחו"מ סימן רנ"ב ס"ב בהג"ה לפענ"ד לא קשי' מידי לפמ"ש תוס' גיטין י"ג סד"ה והא לא משך דבישראל לא פסק כחו מממונו דמכחו יורשים [עי' רשב"א נדרים דל"ד ד"ה א"ל] וא"כ בממון שאחר יכול לזכות בו בע"כ שלו וא"י לעכב דהא אינו יכול לחזור משום נדר ופסק כחו מממונו אינו בתורת ירושה כלל ואינו מוריש אותו לבניו דהא אפי' דבר שאין בו ממש או טובת הנאה קי"ל בחו"מ סוס"י ער"ו דאין היורשי' יורשים וה"נ דכוותי' אינו מוריש לבניו וממילא הוי הפקר גמור כמו נכסי הגר שמת שאינו בא לרשות יורשים כלל וא"ש], ולפ"ז במכירה שפיר המוכר מותר אף דהשדה הי' מעיקרא שלו מ"מ בשעה שנתחייב במתנות עניים אינו שלו כלל ויצאה מרשותו לרשות לוקח אבל אם מפקיר שדהו כל זמן שלא זכה בו אחר עדיין הוא ממון שלו וכי הדר זכי במתנות עניים שפיר מיקרי בעליו ומוזהר בלא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו, והיינו שכתב הרמב"ם ספ"ה ממתנות עניים גבי המפקיר כרמו וכו' מפני שהיתה שלו והרי הוא שלו פירוש שהיתה שלו דהפקר הוא ממונו של המפקיר עד שלא זכה בו אחר וא"כ דברי רש"י נכונים דבבעל השדה ל"ש מיגו דאי בעי מפקיר ולק"מ:

ועל רבעים לו אשיב הנה בגיטין י"ב אמרינן ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא דכתיב לא תלקט לו לעני אבל הכא לא והקשו בתוס' למ"ד כל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אי עביד מהני א"כ קנה העני ותרצו דהכא בתר לא תלקט כתיב לעני ולגר תעזוב אותם משמע דלא קני ע"ש, מבואר אע"ג דבעלמא קנה הכא לא קנה דגילתה תורה בפירוש דאי עביד לא מהני וכמ"ש התוס' והכי משני בהדיא בגמ' תמורה וי"ו. ומעתה אני אומר דס"ל לרש"י דהא דאמרינן בגיטין שם ור"א האי לא תלקט מה עביד ליה מיבעיא לי' להזהיר לעני על שלו ופירש"י עני הראוי ליטול פאה ויש לו שדה הזהירו הכתוב להניח בה פאה גם זה בכלל האזהרה שלא ילקט לענ' אחר וכמו שדרשו חכמים לא תלקט לו לעני אפילו בשל אחרים דריש ר"א בשלו שלא ילקט לעני אחר הבעל השדה עני שאסור ללקט לעצמו אסור ללקט גם לעני אחר וכיון דכתיב תעזוב בתר לא תלקט גלי רחמנא דאעל"מ ולא קני וא"כ לא מהני שום מיגו דבהדיא גלי רחמנא דלא קני וזה שכתב רש"י בב"מ דאפילו הוא עני מוזהר הוא שלא ללקט פאה משדה שלו ופי' שלא ללקט בין לעצמו בין לאחרים דאל"כ הי' לרש"י לפרש שלא ללקט לעצמו וא"ש:

אבל גם בלאה"נ נ"ל דברי רש"י נכונים דהרי בגיטין שם הוי ס"ל לר"ח דפליגי בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ולא מטעם מיגו אלא דר"פ דחי ליה דילמא טעמא דר"א משום דס"ל תרי מיגו וטעמא דחכמים משום דכתיב לא תלקט וכתבו תוס' דדיחוי בעלמא הוא וכו' וא"כ פליגי באמת בתופס לבע"ח ועייו תוס' ב"מ ט' ד"ה ולימא ולפ"ז רש"י בב"מ פירש לפ"מ דס"ל לעולא שם דפליגי מטעם מיגו דבבעל השדה לא אמר ר' אליעזר זכה לו דל"ש מיגו אבל הירושלמי ס"ל דפליגי בתופס לבע"ח כר"ן בב"מ וכר"ח בגיטין וכר"פ כמ"ש תוס' ושפיר גם בעל השדה שאינו יכול לזכות לעצמו יכול לתפוס ולזכות בשביל העני וקאמר שפיר מ מיחלפא שיטתי' דר"א, ושוב הראני בני הבחור החרוץ ושנון מו"ה בן כיון נ"י באס"ז והוא שמ"ק לב"מ שכתב דרש"י פירש כן למאן דמוקי פלוגתא דר"א וחכמים אי אמרינן חד מיגו אבל תרי מיגו ר"א נמי ל"ל ומשו"ה פרש"י באדם בעלמא שאינו בעל השדה ע"ש והנלע"ד כתבתי:

אבל גוף קושי' הר"ש תמוה בעיני דהרי שם במ"ב פ"ה אר"א וכי האיך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו אלא מזכה את העני בכל הגדיש וכו' והרי כתב ר"ן בגיטין כ' שאין הסופר יכול לזכות לבעל במה שהוא שלו ע"ש ועיין באהע"ז רס"י ק"כ וכ"כ הרא"ש שאין אדם מזכה שלו לאחר ע"י עצמו ועיין בחו"מ סי' קפ"ה ובמ"מ פ"ו מעירובין ה"כ וא"כ ע"כ כשהוא מזכה את העני בכל הגדיש היינו ע"י אחר דהבעה"ב שהגדיש שלו א"י לזכות לעני במה שהוא שלו וגם לשון מזכה הכי משמע וכיון דאיכא אחר אמאי צריך לזכות לו בכל הגדיש הלא די לזכות לו רק בשבולת הלקט ובשיבלין שמתנה עליהם ע"ש בר"ש ובשלמא לחכמים י"ל דאותו אחר שמזכה לו כל הגדיש הוא עשיר ולא זכה בלקט אבל לר"א דס"ל דזכה שפיר יכול לזכות לו הלקט ע"י אותו אחר שאינו בעל השדה ומאי קאמר ר"א וכי האיך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו ושפיר קאמר בירושלמי מיחלפא שיטתי' דר"א והוצרך לשנויי לדבריהם דרבנן קא"ל ואינני יודע מהיכא משמע ליה לר"ש דבעל השדה גופא יכול לזכות בשביל העני וצ"ע, ובזה אתן החותמת בדברי שלום ואמת כנפשו ונפש ידידו מחותנו דוש"ת באהבה:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה