בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה תיד
שיל"ת ב' אויפאלו עש"ק וישב תרס"ג לפ"ק:
להרבני האברך רך בשנים, וברוחו פי שונים, אבן מעשה הבונים, שמו תורק כשמנים מו"ה אלימלך נ"י פריעדלאנדער:
כתבו משבוע זו קבלתי והק' לדעת תי' רמב"ן ביבמות פ"ד דבלאו שאינו שוה בכל ליכא משום לפני עור א"כ איך יפרנס משנה פ"ה דמעשרות מ"ג לא ימכור אדם וכו' וכתב הרע"ב משום דקעבר על לפ"ע אף דכהנים אין חייבין במעשר ומ"מ שייך לפ"ע ע"ש, זו אינה קושי' לפי שהקדמה אינו אמת וז"ל הרמב"ם פ"א ממעשר ה"ג לוים וכהנים מפרישין מעשר ראשון כדי להפריש ממנו תרומת מעשר וכן הכהנים מפרישין שאר תרומות ומעשרות לעצמו לפי שהכהנים נוטלין מן הכל יכול יאכלו פירותיהן בטבלן ת"ל כן תרימו גם אתם מפי השמועה למדו אתם אלו הלוים גם אתם לרבות את הכהנים מבואר דכהנים חייבין בתרומה ומעשר ואיסור טבל והוי שוה בכל ושפיר אית ביה משום לפ"ע רק מצות נתינה לכהן אחר אינו צריך רק מקיים זה במחזיק לעצמו:
אמנם מה שהק' מנדה נ"ז דפריך והא לית להו לפ"ע תיפוק ליה דבלא"ה ליכא ליכא לפ"ע דרק כהנים מוזהרים על טומאת מת ואינו שווה בכל ומתחילה עלה בדעתי דאין כוונת הרמב"ן דבלאו שאינו שווה בכל אין שום אדם עובר על לפ"ע דאפי' מי שמצווה בלאו זה אינו עובר על לפ"ע כשמכשיל אחרים רק כוונתו דמי שאינו מצווה בלאו זה אינו עובר בו על לפ"ע [עי' חת"ס חו"מ סי' ר"ב] וכסברת אמונת שמואל שהביא פתחי תשו' יו"ד סי' ס"ב אות ג' וא"כ עכ"פ כהן כותי נאמן ועיין רש"י שם בכהן עומד שם בכהן כותי עומד שם ולהכי עדיפא פריך דאפי' כהן כותי אינו נאמן משום דלית להו לפ"ע:
אבל א"צ לזה רק דקשה מה פריך והא לית להו לפ"ע מ"מ אית להו דאסור להעיד שקר והוא בעצמו עושה עבירה שמעיד שקר אבל זה שיבוש דהרי קי"ל בסי' קי"ט דחשוד למכור דברים אסורים ולא קפיד על לפ"ע אינו נאמן להעיד בשל אחרים ועיין ש"ך שם סק"ה וזה היה קושית הגמ' והא לית להו לפ"ע וחשודים בשל אחרים וא"כ אינם נאמנים בשל אחרים וכ"ז אם לית להו לפ"ע אבל אם ל"ש בזה לפ"ע ואינם חשודים בשל אחרים שפיר נאמנים דלא יעידו שקר ולק"מ:
ומה שהק' לריב"א שלהי חולין דהא דאין עדל"ת ועשה היינו דל"ת נדחה רק העשה נשאר והא דאין עשה דוחה עשה הוא משום מה אולמא דהאי עשה מהאי עשה א"כ אמאי א"ר אשי בשבת קל"ג דמילה שלא בזמנה אינו דוחה יו"ט משום דיו"ט עשה ול"ת והא עשה דמילה עדיף שכן נכרתו עליה י"ג בריתות ול"ש מה אולמא וא"כ לידחי עול"ת דיו"ט, פשוט דלק"מ דנהי דעשה דמילה יש לה עדיפות שנכרתו עליה י"ג בריתות מ"מ עשה דיו"ט נמי יש לה עדיפות שא"א לקיימה למחר ועשה דמילה אפשר לקיימה למחר ועיין ברמב"ם סוף פ"א ממילה ועוד דעשה דיו"ט הוא בשעתה וחביבה מצוה בשעתה שדוחה שבת אע"ג דאפשר לעשותה במו"ש כדאמרי' במנחות ע"ב משא"כ מילה שלא בזמנה אינה בשעתה ושפיר שייך מה אולמא:
ומה שהקשה בגיטין ס"א ברש"י ד"ה רבא אמר לעולם כמחצה על מחצה מספקינן להו ואסור לסייען הואיל ועבירה דאו' הוא וכו' ומשמע דאי הוי דרבנן מותר לסייען וק' הא הרמב"ם פי"א ממעשר ה"א כתב דאסור למכור דמאי לע"ה אף דהוא רק איסור דרבנן ומל"מ שם כתב שהוא מתוספתא עיניו הטעתו שמל"מ לא כתב שהוא מתוספתא רק כתב לעיין בתוס' ב"מ דנ"ו ד"ה לא אבל משנה מפורשת פ"ג דדמאי משנה ג' כמ"ש כ"מ שם, אבל אין כאן קושי' כלל דודאי אם מחצה ע"ה חשודים לעבור איסור דרבנן ומחצה אין חשודים ואנו מסופקים בע"ה מאיזה מחצה הוא וודאי מותר לסייעו דסד"ר לקולא אבל על דמאי כולן חשודים גם אותו רוב ע"ה שמעשרים ומשו"ה אסור למכור לו:
ועוד דדמאי הוא ודאי איסור דרבנן עיין בתוס' שם ועיין שבת כ"ג כיון דרבנן אסרוהו רק מספק שמא אינו מעושר לא בעי ברכה אבל עכ"פ כיון דאסרוהו רבנן מחמת ס' זה הוי ודאי איסור דרבנן כמו חלב שחלבו נכרי ואין ישראל רואהו וכגבינות הנכרים ואסור למכור לע"ה וע"ש פ"ב מ"ד וגם הע"ה יאכל ודאי דלהכי זבין ולהכי אסור למכור, ועוד דגם באיסור דרבנן לא שרי רק לסייען מפני דרכי שלום עיין ברש"י גיטין וזה ל"ש במכירה, ועוד דגם באיסור דרבנן לא שריא רק לסייען אבל במוכר לו איסור דרבנן הרי עובר אלפ"ע וזה ודאי אסור ולא שריא אפי' באי' דרבנן דהא לדעת תשובת פנ"י אפי מכשילה באיסור דרבנן עובר אלאו דלפ"ע מה"ת ועיין תשובת פנ"י ח"א חו"מ סוס"י ט' [ועיין ב"ש או"ח סי' רצ"ב ולעיל סי' רל"ב]:
והחילוק בין מסייע ידי עוברי עבירה ובין לפ"ע דלפ"ע שייך אם חבירו גורם לו שיוכל לעבור עבירה אבל מסייע ידי עוברי עבירה שהוא עובר עבירה זו גם בלי סיוע חבירו ואינו אסור לסייע רק בשעה שהוא עובר עבירה ועיין תוס' ע"ז דף נ"ה ד"ה אבל וכו' וראשונים שם ועיין ריטב"א ע"ז דף ו' ומ"ש אני בתשובה ע"ל סי' ר"כ]:
ומה שהקשה על שמ"ק נדרים דף ל"א שכתב דדוקא בז' מצות בני נח אמרינן אזהרתן זו הוא מיתתן וצ"ע מסנהדרין נ"ח אמרי' נכרי ששבת חייב מיתה אע"ג דזה אינו מן ז' מצות הנה ס' שמ"ק על נדרים לא ראיתי אבל כן הוא דעת הרמב"ם פ"י ממלכים ה"ט כמ"ש כ"מ שם וכתב דמה שאמרו בגמ' חייב מיתה היינו חייב מיתה לשמים בעלמא אבל אינו נהרג ע"ש, וה' יחיינו מיומים, ויברכנו עד בלי דים, כנפש החותם בברכת התורה,
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: