בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה תז
שיל"ת ב' אויפאלו ה' פקודי כ"י ע"ת לחננ"ה לפ"ק
שוכ"ט לכבוד ידידי הרבני המופלג בתורה ויראה, עושה פרי תבואה, חו"ש לפני שמש שמו ינון כש"ת מו"ה ישעי' פריעדמאן נ"י, כאור בהיר בק"ק ברעזנא יע"א:
מכתבו שנית וכו' וע"ד מה שהקשה על דברי תוס' חדשים פ"א דדמאי דתמה אליבא דר"מ אמאי מקלי' באיסור לאו נהי דרוב ע"ה מעשרין הן הא ר"מ חייש למיעוטא, שנעלם ממנו דברי תוס' יבמות קי"ט ד"ה מחוורתא שהקשו לר"מ דחייש למיעוטא היכי משכחת לה דמאי כיון דאיכא מיעוט ע"ה שאין מעשרין ועוד דאיכא חזקה דטבל ומיהו אי לא חייש ר"מ למיעוטא מה"ת אפילו היכא דאיכא חזקה בהדיא אלא מדרבנן הוי א"ש ותי' דלא חיישינן כה"ג למיעוט דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו ע"ש ובתוס' בכורות כ' ע"א וא"כ לק"מ קושית תו"ח ועוד כיון דלא ידע תי' התוס' אמאי לא הקשה מדמאי גופא כקושית התוס' ולפענ"ד דברי תו"ח נכונים וקיימים:
הנה דברי תוס' יבמות צריכים ביאור דסותרים עמ"ש תוס' בשבת י"ג ד"ה רבא וז"ל והא דחשו הכא טפי למיעוט מבמק"א משום דהוי מיעוט דשכיח טובא והיו הרבה נכשלים עי"ש וא"כ איך אפשר דלרבנן חיישי' הכא טפי למיעוט מבעלמא משום דהוי מיעוט טוב ולר"מ בעלמא חיישי' טפי מהכא משום דהוי מיעוט גרוע והוא פלא לכאורה ונ"ל דכוונת התוס' הוא עפמ"ש תוס' בחולין פ"ו ד"ה מ"ט שהקשו לרבנן אי ס"ל דאין רוב מעשיהם מתוקנים ולא מקולקלים רק פלגא ופלגא א"כ נוקי הבהמה אחזקת איסור, ותי' דודאי אי כל חש"ו חצי מעשיו מתוקנים וחצי מקולקלי' ואנו דנין רק על בהמה זו אם היתה שחיטתו מפלגא דמתוקנים או פלגא דמקולקלים שפיר אמרי' דהעמד בהמה על חזקת איסור ואמרי' דשחיטתם הי' מפלגא דמקולקלים אבל רבנן מספקא להו אי רוב מעשיהם מתוקנים או מקולקלים ואם מתוקנים ודאי גם בהמה זו שחט שפיר לא מהני חזקת איסור דבהמה כיון דאין הספק על בהמה זו ובשביל שבהמה זו יש לה חזקת איסור אין לומר שודאי רוב מעשיהן מקולקלים עייש"ה, וה"נ אני אומר דודאי אי כל ע"ה רוב פעמים מעשר ומיעוט פעמים אינו מעשר והי' הספק רק על פירות אלו שאנו רוצים לאכול אם הם מרוב שהע"ה מעשר או מיעוט שאינו מעשר והיו דנין על הפירות שפיר אמרינן סמל"ח דהי' לפירות חזקת איסור טבל ואמרינן שמא לא מישרן מה"ת, אבל לא כן הוא אלא רוב ע"ה מעשרים והם מעשרים תמיד אפילו פ"א אינם אוכלים ומאכילין שאינו מעושר ואם הוא מרוב פירות אלו ודאי מעושרים ויש מיעוט שאין מעשרין בשום פעם ואם הוא מהמיעוט ודאי אינן מעושרין והספק על הגברא ולא על הפירות ובשביל חזקת איסור של הפירות א"א לומר שהגברא הוא מהמיעוט שאין מעשרין, ולפ"ז א"ש דודאי ס"ל לתוס' דהכא הוא מיעוט טוב מבעלמא וכתוס' שבת הנ"ל ולא חידשו רק די"ל בעלמא ס"ל לר"מ היכא דאיכא חזקה בהדי מיעוט חיישינן מה"ת אבל הכא דל"ש סמוך מיעוטא לחזקה כנ"ל לא חיישינן מה"ת רק מדרבנן ושפיר תירצו קושיתם דלא משכחת דמאי לר"מ:
ועיי"ש בתוי"ט פ"א דדמאי דהא דא"צ להפריש מעשר רא ראשון ומעשר עני הוא או משום דאין חשודין עליהם או משום דלא טבלי או כמ"ש תוס' חדשים שם דמשמע מפרש"י בכ"מ שבאמת ג"ז צריך להפריש אלא שא"צ ליתנם ללוי או לעני אך לרמב"ם א"צ להפריש כלל אף דטבלי וחשודין עליהם מ"מ כיון שאין במיתה רק בלאו בעלמא לא גזרו רק בתרומת מעשר ומע"ש שהם במיתה עייש"ה, ולכאורה יפלא הא אמרינן ביבמות קי"ט מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מ"ל איסור כרת מ"ל איסור לאו ומכ"ש דקשה טפי למ"ש המג"א סי' קפ"ד סק"ז דאם נסתפק אם בירך ביה מ"ז צריך לברך מפני שהוא מה"ת דאז צריך לברך גם הטוב והמטיב אף שהוא רק מדרבנן ועיין פר"ח ובאה"ט או"ח סי' מ"ז ועיין מחה"ש סי' תל"א סק"ז וה"נ כיון דלענין איסור כרת חיישינן שמא הוא מהמיעוט שאין מעשרין אמאי לא ניחוש באותן פירות עצמן לחשש זה גם לענין איסור לאו:
אך באמת לק"מ למ"ש נובי"ק או"ח סי' כ"א עפי"ד רש"י שם ביבמות דדוקא מה שאסור משום ספיקא דשמא איסור דאורייתא ממש קעביד בזה סובר רבא דאין חילוק בין איסור לאו לאיסור כרת אבל בדבר שהוא רק משום הרחקה בדבר המותר שפיר י"ל דלאיסור כרת עבדי רבנן הרחקה ולא לאיסור לאו ע"ש, ולפ"ז א"ש כיון דבכה"ת אין אנו חוששין למיעוט אפילו מדרבנן וכדקי"ל להלכה רק הכא בדמאי גזרו על מ"ה שלא יהי' נאמנים ויהי' כס', ועיין רמב"ם פרק ט' ממעשר ה"א והוי רק כעין הרחקה בדבר המותר שפיר י"ל דבאיסור כרת עבדי הרחקה ולא באיסור לאו, אמנם כל זה לרבנן אבל לר"מ דס"ל דחוששין מדרבנן מיהא בכה"ת כולה למיעוטא ודאי יפה הקשה תוס' חדשים אמאי מקלי' בא באיסור לאו הא כל בדאורייתא מ"ל איסור כרת מ"ל איסור לאו, ובשלמא תוס' ביבמות תירצו שפיר דאין כאן חשש למיעוט מה"ת כנ"ל ואף דמדרבנן חוששין למיעוט והוי דמאי מ"מ הא דא"צ להפריש מעשר ראשון ומעשר עני היינו משום דאין חשודים ע"ז או דלא טבלי, אבל לרמב"ם דחשודים וטבלי שפיר קשיא לר"מ אמאי מקלי' באיסור לאו ומשו"ה ל"ק, לתו"ח קושית התוס' דשפיר ראו עיניו הבדולחים תירוצם ולא נעלם ממנו מ"מ על הרמב"ם הק' שפיר גם לפי תירוץ התוס' כיון דעכ"פ מדרבנן חוששין למיעוט ומ"ל אי' לאו או אי' כרת וכמ"ש:
ואמנם נ"ל ליישב קושית תו"ח הנ"ל בהקדם להסביר דברי:
תוס' יבמות ונ"ל דכוונתם דכאן אין חוששין למיעוט לר"מ אפילו מדרבנן דעד כאן לא שמעינן לי' לר"מ דחייש למיעוטא אלא דוקא אם המיעוט הוא בטבע ויש ודאי המיעוט בעולם אבל אם המיעוט אינו בטבע וליכא ודאי מיעוט בעולם אלא ספק אם יש כאן מיעוט כלל בעולם גם ר"מ מודה דלא חיישינן למיעוטא אפילו מדרבנן ועיין בראשונים קידושין נ' לענין רובא דתליא במנהגא ועיין רשב"א חולין צ"ד דאם ליכא מיעוט ברור ל"א קבוע, ולפ"ז בדמאי נהי דשלחו ב"ד בימי יוחנן כה"ג ובדקו ומצאו שמיעוט ע"ה לא היו מעשרין מעשר ראשון ומע"ש ומעשר עני אין מיעוט זה בטבע וא"א לומר שבכל דור ודור יש ודאי מיעוט ע"ה שאין מעשרין וכי משום שאז הוחזקו מיעוט שאין מעשרין הוחזק כן לעולם לכן בכה"ג אין חוששין למיעוטא מדינא לר"מ אפילו מדרבנן וזה כוונת תוס' ביבמות דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו לעולם וז"ב לדעתי בכוונת התוס':
אלא דא"כ הדר קושיין מתוס' שבת י"ג הנ"ל לדוכתה, ואמנם מאז מרגלא בפומי לפרש דברי תוס' שבת להבין אריכות דבריהם מיעוט דשכיח טובא והיו הרבה נכשלים, ונראה עפמ"ש דג"מ יו"ד סי' ט"ו שהקשה למה בהמה שנשחטה חטה תוך זי"ן מעל"ע אפילו בדיעבד אסור משום ספק נפל וגב' יבמה משמע בחידושי רשב"א פ' החולץ שאפי' לא נגמר שערו וצפרניו ומת תוך ל' מותרת בלי חליצה משום דרוב נשים וולד מעליא ילדן ותירץ עפי"ד תוס' בנדה מ"ד ד"ה דקי"ל שכתבו דנפלים הוי מיעוט דשכיח טובא ודבר ההווה הוא ולכך החמירו חכמים ומזה הוציא סברא לחלק דבשלמא בבהמה דספק זה הוא בכל הבהמות אם מותר לשוחטן תוך ז' ואם נאמר דמותר לשוחטן בודאי נתיר גם המיעוט שאינו וולד מעליא לכן החמירו חכמים אפילו בדיעבד דהא ודאי יש עכ"פ מיעוט נפלים, אבל ביבמה שהוא מקרה דלא שכיח שימות בלי זרע וישאר רק זרע זו שימות אחר מותו תוך ל' ללידה, במקרה זו שפיר סמכינן על רוב נשים וולד מעליא ילדן ע"ש, וה"נ אני אומר נהי דכ"א הלוקח פירות מע"ה א"צ לחוש שמא הוא מהמיעוט שאין מעשרין וכסברת תוס' יבמות הנ"ל מ"מ כיון דשכיח הרבה שיקנו פירות מע"ה ושום אדם לא יעשר א"כ בודאי הרבה יכשלו באיסור לכן אסרו חכמים לאכול דמאי בלי עישור וזה כוונת תוס' בשבת והא דחשו הכא טפי למיעוט מבמק"א משום דהויא מיעוט דשכיח טובא, היינו דשכיח טובא שיקנו גם מאותו המיעוט אבל לא דשכיח טובא מיעוט ע"ה שאין מעשרין, וזה שכתבו והיו הרבה נכשלים אף שהוא לא הי' צריך לחוש על הפירות שקנה והי' יכול לסמוך על הרוב מ"מ היו הרבה נכשלים לפי שכ"א הי' סומך על הרוב וכסברת תוס' נדה ודג"מ שזכרנו:
ועיין חידושי הר"ן סנהדרין פ"ד ע"ב אהא דאמרינן התם אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק דדוקא באיסור שיש בשגגתו חטאת או גלות דצריך כפרה על מעשיו בלי מחשבתו לאיסור אז דשא"מ אסור אבל בשגגת לאו שאין עונש ואפשר דאפילו בדיני שמיא אינו חייב דשא"מ מותר עיי"ש, ולפי"ז נכון גם לר"מ דחייש למיעוטא מ"מ הכא דעל גוף הפירות שאנו דנין אין חשש אפילו לר"מ וכתוס' יבמות הנ"ל רק דחכמים חייבו לעשר פן יכשל א' והתינח איסור כרת שיש איסור בשוגג אבל באיסור לאו דליכא איסור בשוגג לא חשו חכמים כלל ודברי הרמב"ם נכונים גם לר"מ וא"ש ועיין נובי"ק תשו' הנ"ל שהביא ראיה מהא דסנהדרין פ"ד דאפילו בדאורייתא יש חילוק בין איסור לאו לאיסור כרת ולפי הנ"ל אין ראיה דהתם טעמא אחרינא איכא וכמ"ש חידושי הר"ן: