בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה שצט
שיל"ת ב' אויפאלו ב' פנחס סת"ר לפ"ק.
שוכ"ט לידידי הרב המופלג חריף ובקי כמו"ה שלמה קליין נ"י רב בק"ק קערעסטש:
מכתבו מיום ה' חוקת הגיע לידי בזמנו אבל כתבתי תשובה ארוכה וגם הי' לי מניעות הרבה ולא יכולתי להשיב עד היום ונפשו בשאלתו באיש אחד משם שהיה לו פרה מבכרת ורצה למוכרה לעכו"ם כדי לפוטרה מבכורה אך לא היה מעות לעכו"ם לתת אנגאבע ואמר לבעל הפרה שרצונו לקנות אך מעות אנגאבע יתן לו לעת מצוא וביני לביני ילדה הפרה בכור וצידד מעלתו להקל אף דאין כאן לא כסף ולא משיכה עפ"י תשובת כנסת יחזקאל שהביא פ"ת ביו"ד סי' ש"ך אות ד' שכתב דקנין צו-שלאק לבד בלי שום אויף גאב כסף נמי מהני במקום שמנהג בין התגרים לקנות בו כמ"ש בחו"מ סי' ר"א ס"ב והא דתקנו בבכור שהקנין יהיה בכסף ומשיכה משום דהשוו מדותיהם דין דמהני בכל מקום משא"כ צו שלאק לא מהני בכל המדינות אבל במדינות אלו קונה בלי ספק ונהירנא שהתירו בשר בכור שנמכר בצו שלאק בלי שום כסף וכו' ע"ש וה"נ מכירה וקנין בדיבור גרידא רגיל הרבה בין התגרים ובמדינתינו גובין בערכאות עפ"י קנין כזה ושוב כתב דתשובת משאת בנימין סי' צ"ז שהביא מג"א סי' תמ"ח סק"ג נמי ס"ל דקנין שהוא מנהג הסוחרים מהני להפקיע איסור חמץ אלא שכתב שהמג"א שם חולק על המ"ב:
תשובה: אגב שיטפא כתב זה דמג"א שם לא השיג על המ"ב רק במה דס"ל דאזלינן בתר דיניהם אבל במה דס"ל דמהני מנהג הסוחרים לא פליג ואדרבה משמע דמודה ליה למ"ב בהא, והטעם לחלק נ"ל עפמ"ש חת"ס יו"ד סי' שי"ד דסטומתא הוי קנין דאורייתא והיינו מנהג שנהגו הסוחרים ועדיף מקנין דרבנן דהתם הסוחרים לא מחלו ברצונם אלא אנוסים בתקנתא דרבנן מטעם הפקר ב"ד ואין כח ביד ב"ד אלא להפקיר ולא להקנות אבל מה שהנהיגו הסוחרים ברצונם כל תנאי שבממון קיים מה"ת ע"ש וה"נ אני אומר אף שדיניהם לא מהני היינו מפני שהסוחרים לא קבלו מרצונם אלא אנוסים בדיניהם אבל מנהג הסוחרים שהוא מרצונם שפיר י"ל דמהני ולזה משמע דמודה מג"א דמהני:
איברא בנתה"מ סי' ר"א כתב דסטומתא רק קנין דרבנן דהא קנין דרבנן ודאי לא גרע ממנהג שנהגו הסוחרים ואפ"ה לא חשבינן אותו רק לקנין דרבנן לענין קידושין ע"ש וזה נראה שהוא דעת תשובת נחלת שבעה סוס"י ל"ג דקנין מצד מנהג שנהגו הסוחרים לא מהני לענין מכירת דבר אי' משום דלא עדיף מקנין דרבנן דלא מהני לענין להקל באיסור דאורייתא:
ולפ"ז אין ראי' מדברי מ"ב הנ"ל כלל דס"ל דמהני קנין סטומתא להפקיע מבכורה די"ל דאיהו נמי ס"ל דסטומתא ומנהג שנהגו הסוחרים הוא רק קנין דרבנן ולא מהני להפקיע קדושת בכור שהוא איסור תורה רק דהוא מיירי שם לענין לאסור היי"ש לאחה"פ משום חמץ שעבר עליו הפסח שהוא רק איסור דרבנן דר"ש קנסא קניס ולענין זה מהני קנין דרבנן אף דמה"ת עבר בב"י מ"מ לא קנסו חכמים לאסרו אחר הפסח כיון שמכר החמץ בקנין דמהני מדרבנן והם אמרו והם קנסוהו והם אמרו דאם מכר בקנין דהוי מדבריהם לא נקנסיה:
אמנם מצאתי בשל"ה דפוס פיורדא דף קמ"א שכתב אך אם הוא במקום שהמנהג הוא בין הסוחרים להקנות המטלטלים במסירת המפתח שמוסרין לקונה די בזה ואז א"צ למכור לו החדר ע"ש ושם קאי לענין איסור דאורייתא שלא יעבור בפסח בב"י ומ"מ מהני מנהג הסוחרים אלמא דס"ל דהוי קנין מה"ת ומהני אפי' לענין דאורייתא וממילא דמהני נמי לענין להפקיע קדושת בכורה:
ובכל זה נ"ל דא"א ללמוד מזה לענין בכור לפמ"ש רי"ט אלגאזי והוא בספרו דף ב' ע"ב ד"ה איברא דאע"ג דתניא בתוספתא פ"ב דבכורות בהמת המדבר וההקדש וגר שמת ואין לו יורשין פטורין מן הבכורה דהיינו דוקא כל זמן שהם הפקר ואין להם בעלים פטורין ואין קדושין בפטר רחם ואם זכה בהם נכרי מן ההפקר פטורים לעולם אפי' מכרו או נתנו אח"כ הנכרי לישראל אבל אם זכה בו ישראל מן ההפקר משעה שזכה בו ישראל חל עליו קדושת בכור דקדושת פטר רחם מיתלא תלי וקאי עד שיהיה לו בעלים וכיון שזכה בו ישראל חל עליו קדושת בכור וכו' ע"ש, ולפ"ז י"ל דגם של"ה ס"ל דקנין סטומתא הוי רק מדרבנן ומצד הפקר ב"ד אתאינן עלה ולא מהני רק להפקיר ולהפקיע מרשות מקנה אבל לא להקנות ולהכניס ברשות הקונה ולפ"ז בשלמא בחמץ דקיי"ל שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה את שאינו שלך ובחמץ של הפקר אינו עובר בב"י שפיר מהני קנין שהוא מנהג הסוחרים שהוא קנין דרבנן משום הפקר ב"ד יצא מרשות ישראל ואינו עובר בב"י אף שהגוי לא קנהו אבל לגבי בכור אם לא קנהו הגוי והוי רק הפקר שיצא מרשות ישראל כשחוזר ישראל וזוכה בו הרי הוא קדוש בבכורה וא"כ לא מהני סטומתא ומנהג הסוחרים כלל ודלא ככנסת יחזקאל הנ"ל ויחידאי הוא בדבר זה והארכתי בזה במק"א ליישב קושי' מג"א על מ"ב מבכורות [עיין בי"ש או"ח סימן קנ"ה]:
ואמנם אפי' לדעת כנסת יחזקאל דקנין סטימותא מהני לענין בכור מ"מ נ"ל דבנידון דידן הוא קדוש וודאי בבכורה חדא שכבר כתב של"ה הנ"ל גם בחמץ וצריך לידע בבירור שהמנהג כן ואז מועיל ונקנה החמץ לגוי ע"ש וכאן הדבר מסופק ביותר אם המנהג כן בין הסוחרים לקנות באמירה בעלמא בלי נתינת דמים לערבון ואפי' אם הוא רגיל מ"מ אינו מנהג וכש"כ שאין דיני דערכאות כך עפ"י חוקי המדינה וכ"ש בנכרי אשר העיד הכתוב עליהם אשר פיהם דיבר שוא וכ"ש שלא נזכר בשאלתו שהיה פיסוק דמים דאפי' בקנין גמור נמי לא מהני כלום כדאמרינן ב"ב פ"ה ע"ב והכי קיי"ל בטוש"ע חו"מ סי' ר' ס"ז ועיין ע"ז ע"א ויו"ד סימן קל"ב וא"כ אין כאן מכירה וקנין כלל:
אבל גם מלבד זה אפי' ידעינן בבירור שמנהג הסוחרים לקיים המקח בדיבור בעלמא וגם היה פיסוק דמים העלתי בתשובה אחת [עיין ב"ש חו"מ ה' מו"מ] דלא מהני להיות קנין עפ"י דין תורה אפי' מדרבנן ואפי' לענין ממון וכש"כ לענין איסור והא דאמרינן ב"מ ע"ד הא סיטומתא קניה וכו' ובאתרא דנהיגי למקני ממש קני והכי פסקינן בחו"מ סי' ר"א היינו דוקא במעשה ולא באמירה בעלמא והבאתי הרבה ראיות לזה ע"ש ועיין תשו' הרא"ש כלל י"ב דין ג' שכתב חדא דסתומתא היינו דוקא שנעשה מעשה כדפרש"י ז"ל שרושמין על החביות ור"ח ז"ל פי' פאמיא כמו שרגילין הסוחרים תוקע כפו בכף חבירו וזהו גמר המקח וקורין לו בלשון אשכנ"ז יאאו"ף ואותו מעשה שעושין הו' במקום סודר אבל דיבור בעלמא לא אפי' אי נהוג מנהג גרוע הוא ולא אזלינן בתריה ע"ש ומבואר להדיא כמ"ש דקנין סיטומתא לא מהני בדיבור בעלמא וסוף דבר דהולד הנולד הוא בכור גמור ודאי, ידידו דוש"ט: