בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה שצח
שיל"ת עש"ק לסדר ראה תרמ"ה ב' אויפאלו תע"א:
שוכ"ט לאהובי ידידי הרב המאוה"ג מוכתר בנימוסין מעלה עשה ביוחסין כמו"ה אשר שמואל פאנעטה נ"י אבדק"ק הידאלמאש:
מכתבו הנעים הגיעני בעטו ובזמנו ולא יכולתי להשיב מפני הכבד כי כבדה ידי מפני מיחוש ועתה כי תלי"ת הוקל הכאב הנני להשיב מפני הכבוד כאשר יחונינו החונן לאדם דעת ובינה, וד' יתן לי מפיו דעת ותבונה, שלא אכשל בדבר הלכה:
נפשו היפה לשאול הגיע בבכור בהמה טהורה שנשמטה ידו דהיינו האבר שכנגדו ברגל נקרא ארכובה ויצא ממקומו ולא יחזור ואם יבריא מ"מ לא ירפא מצליעתו כי ישאר פסח ויהי' ניכר מקום הברכים כי אינו כשאר יד וכתב פר"מ דבמשנה בכורות נמנה בין מומין המובהקים נקטע היד ונשמט ודאי אינו דומה לנקטע דהא בסי' ס"ב מבואר דנשמט אבר ממקומו אינו אסור משום אבמה"ח וכתב רשב"א דאית ביה חיותא וכו' אמנם כתב הרמ"א בסי' ש"ט דיש לסמוך על הטור אף בשאר מומין וכו' והטור דמנה שחול וכסול דמתני' משמע דוקא נשמטה הירך ממקומו אבל שאר שמוטה לא וגם יש לדייק כן מדאמרי' דנשבר הרגל או היד הוי מום אבל נשמט לא עכ"ד:
תשובה: שאלת חכם חצי תשובה ולפענ"ד יש להוכיח דאפי' נשבר עצם ידו דקתני להדיא במשנה בכורות מ' דהוי מום מ"מ מום מובהק לא הוי להתיר עליו בזמן הזה מדשינה התנא בלשונו במשנה בכורות ל"ו וקתני במומין המובהקין שניתרין עפ"י שלשה בני הכנסת שלא עפ"י מומחה ושנקטעה ידו ושנשברה רגלו ולא קתני ושנקטעה ושנשברה ידו או רגלו ש"מ דוקא קתני נקטעה ידו ושבירת רגל הוי מום מובהק אבל שבירת יד לא הוי מום מובהק אלא דלפ"ז תקשי על הטור יו"ד בסי' ש"ט דמנה או שנשבר עצם היד וכו' בין המומין וסיים בסוף הסימן כל אלו, המומין מובהקין הם להתיר על ידיהם אפי' בזמן הזה א"כ למה שינה התנא בלשונו, ואולי אפשר לומר בשנדקדק דבדף ל"ו קתני ושנשברה רגלו ולא קתני עצם רגלו ובדף מ' קתני נשבר עצם ידו עצם רגלו לכן נ"ל דבדף ל"ו מיירי שלא נשבר העצם רק נשבר בתוך הפרק באופן דליכא טריפות משום צומת הגידין עיין ביו"ד סי' נ"ה ונ"ו וכשניתק ממקומו ועדיין מעורה בגידין נקרא נשמט ועיין סי' ס"ב בש"ך אבל כשאינו מעורה כלל אפי' בתוך הפרק מקרי שבירה וזה ביד לא מקרי מום מובהק אבל אם נשבר העצם חוץ מן הפרק ס"ל לטור דאפילו ביד הוי מום מובהק וצ"ע:
אבל מדקתני במתני' שחול שנשמטה יריכו ולא קתני נמי שמוטת יד דאיירי ביה ברישא דבעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלשה מיירי ביד כדמוקמינן לי' בגמ' דברגל טרפה נמי הוי ובתר הכי בנשבר קתני בין ביד בין ברגל ש"מ דשמוטה ביד לא הוי מום וכן יש להוכיח מדברי הטור בסי' ש"ט כמ"ש גם פר"מ נ"י וכנ"ל:
ויותר יש להביא ראי' מדברי הרמב"ם פ"ז מביאת מקדש ה"ט שכתב ששה בידים וברגלים ואלו הן הפסח ומי שנשמטה יריכו והוא שרוע האמור בתורה מי שאחת מיריכותיו גבוה מחברתה מי שנשבר עצם ידו והוא שיהי' ניכר מי שנשבר עצם רגלו והוא שיהי' ניכר אע"פ שאינו ניכר כשהוא עומד אם ניכר כשיהלך ה"ז מום מי שרגליו מבולמות מחמת עצמו וברייתן וכו' ומדחשיב נשבר עצם ידו ונשבר עצם רגלו בתרתי דבלא"ה ליכא ששה א"כ אי נימא דנשמטה ידו נמי הוי מום א"כ נשמטה יריכו ונשמטה ידו נמי חשיבי בתרתי וא"כ פשו להו מששה והו"ל שבעה בידים וברגלים אלא עכ"ח דנשמטה ידו לא הוי מום אלא דיש לדחות לפמ"ש הכ"מ שם בדעת הרמב"ם דברגל אע"פ שאינו ניכר כשהוא עומד רק כשהוא מהלך נמי הוי מום אבל ביד לא הוי נשבר מום אלא בנשבר ניכר כשהוא עומד עיי"ש ולכן כיון שחלוקין בדיניהם חשוב בתרתי אבל לעולם נשמטה ידו הוי מום כמו נשמטה רגלו ומ"מ בחד חשוב כיון ששווין בדיניהם:
אך מ"מ יש ראיה כיון דעכ"פ חזינן דברגל מקרי יותר מום מביד דברגל לא בעינן ניכר כשעומד וביד בעינן ניכר כשעומד א"כ אין ללמוד שמוטת יד דהוי מום מן שמוטת רגל, וגם יוצא לנו דביד אפי' בנשבר עצם ידו לא הוי מום כשניכר רק כשהוא מהלך אלא בעינן ניכר כשהוא עומד ומכש"כ בשמוטה אפי' נא נאמר דהוי מום מ"מ לא סגי במה שהוא פסח וניכר כשהוא מהלך רק בעינן דוקא ניכר כשהוא עומד:
ועוד נ"ל להביא ראיה דאפי' ברגל דוקא נשמטה יריכו במקום בוקא דאטמא עיין רש"י ותוס' בכורות דף מ' הו' מום אבל נשמטה למטה מזה לא הוי מום דהרי אהא דקתני, התם בעל ה' רגלים או שאין לו אלא ג' אמרינן בגמ' ל"ש אלא שחסר ויתר ביד אבל ברגל טריפה נמי הוי דכל יתר כנטול דמי והרי לדעת רמב"ן יתר רגל למטה מבוקא דאטמא ומצוה"ג כשר ולדעת רשב"א בתוה"ב אפי' במקום צוה"ג אם אפשר ליטול היתרת בל' קלקול צוה"ג כשר עיין כ"ז בב"י יו"ד סי' מ"א וא"כ מ"ט מוקי לה דוקא ביד הלא גם ברגל מצי לאוקמא וכגון שהיה היתרת במקום שאינו עושה טריפה אלא ודאי דבכה"ג שהיא למטה מבוקא דאטמא מום נמי לא מקרי עכ"פ ביתרת וא"כ ה"נ בנשמטה דוקא נשמטה יריכו בבוקא דאטמא הוי מום והוא שרוע האמור בתורה כמ"ש הרמב"ם אבל שמוטה למטה מזה לא הוי מום כלל אפילו ברגל ומכש"כ ביד:
ומה שנתקשה מעלתו א"כ מה הוא פסח דקרא דא"ל שהוא מאותו דמנה בבכורות השחול והכסול והנשבר והנפגם והבלום דאיתא בברייתא דהרי הרמב"ם בפ"ז מביאת מקדש הנ"ל מנה כל הני ומנה גם פסח וע"כ דכל שאינו הולך ישר ברגליו רק מדלג וקופץ הוי פסח ועיין רש"י בחומש פ' בא בפסוק פסח הוא לד' ומזרחי ושם אפרים שם א"כ אין חילוק בין נולד כך או נעשה אח"כ ע"י שמוטה ובבכור נמי כתיב פסח, לא כן הוא אהובי אבל יעיין במזרחי פ' אמור בפסוק שרוע ופירש"י שאחת מאיבריו גדולה מחברתה עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה או שוקו אחד ארוכה מחברתה וז"ל המזרחי כי שרוע מלשון יותר ויש לתמוה שבפרק על אלו מומין שנינו עינו אחת גדולה ולא קתני לה גבי שרוע ושרוע מפרש במתני' שנשתרבבה יריכו ש"מ אין שרוע אלא ברגל וא"ת כששוקו אחד ארוכה מחברתה היינו פסח דפסח הוי בין חיגר בשתי רגליו בין חיגר ברגלו אחת בתו"כ י"ל שהפסח הוא כשרגלו אחת קטועה או קצרה משיעור הרגל והאחרת היא כמנהג אבל מי שנשתרבבה יריכו יותר משיעור הרגל אין זה פסח אלא שרוע עיי"ש הרי ביאר המזרחי מהו פסח שרגלו אחת קטועה או קצרה משיעור הראוי להיות ולק"מ:
ויש ללמוד מדבריו דאפי' אם שתי הרגלים שוות ואינן קטועות רק שהן קצרות משיעור הראוי להיות לפי בנין גופו נמי מקרי פסח והוי פסח בשתי רגליו אף שהולך ישר נמי הוי מום ובנידון דידן אין נפ"מ מזה רק להתלמד במקום אחר ואף שרש"י פירש בבכורות מ' ע"ב בלשון א' רגליו מבולמות נמי רגליו קצרות אין זה דומה לפסח הנ"ל דפסח היינו שקצר באורך הרגל אבל שם הפי' שכפות הרגלים קצרים ברוחב עיי"ש היטב ומכ"ש ללשון השני שפי' רגליו מבולמות נפיח ופי' זה הביא ג"כ כ"מ פ"ז מביאת מקדש ה"ז ודאי אין לו שום דמיון כלל וא"ש:
ומה שנסתבך מה חילוק יש בין נשבר העצם לנפגם העצם שם דף מ' ע"ב והאריך בזה הדבר פשוט דנשבר היינו בלא חסרון ונפגם היינו שיש חסרון בעצם ועיין ברש"י ל"ז ע"א ד"ה פגימה אינה בלא חסרון אבל סדק משמע נמי בלא חסרון ועיין בטור סי' ש"ט שכתב או שנשבר עצם היד או הרגל אפי' אינו חסר כלום ועיין בתוסיו"ט פ"ו דבכורות מ"י ד"ה ושנפגם עצם ידו כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חריץ ה"ז מום והוא בכלל חרוץ האמור בתורה יעיי"ש עוד ד"ה עינו שכתב והא דפגימת ופסיקת עצם כללינהו הרמב"ם בפ"ז מביאת מקדש במ"ש כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חריץ ועיין בכ"מ שם מבואר כמ"ש דנשבר היינו בלי חסרון ונפגם היינו בחריץ וחסרון. ואולי יש עוד חילוק דנשבר בלא חסרון היינו דנשבר אח"כ ונפגם בחסרון אפי' נברא כך בחריץ נמי הוי מום:
ולפענ"ד נראה עוד לדון בדבר הנה בתוס' בכורות ל"ח ע"ב ד"ה וסימנך ברקא כתבו בחד תירוץ דכל מום שאינו מתרפא מאיליו אלא ע"י רפואה מקרי מום קבוע והביאו ראיות לזה ודחו כל הראיות אמנם בתירוץ הראשון שם נראה דס"ל דאפי' אינו מתרפא מאיליו אלא ע"י רפואה מ"מ מקרי מום עובר, ובתשובת מהרמ"ש יו"ד סי' שט"ז נתקשה איך אפשר דשבר יד או רגל מקרי מום קבוע הא מצינו לפעמים דעולה רפואה למכתן כמו שכתב מהרי"ק שורש ל"ח ופסקו בטוש"ע יו"ד סי' נ"ה דאם נקשר שבר על שבר יחדיו יודבקו אפי' היה במקום שעושה אותה טריפה אפ"ה כשר ונראה דבכה"ג אינו צולע בהלוכן עיי"ש, ולדעת תוס' הנ"ל דאם אינו מתרפא מאיליו הוי מום קבוע אפי' מתרפא ע"י רפואה לק"מ די"ל שאינו נקשר שעשי"י מאיליו רק ע"י רפואה ותחבולת מעשה אנוש ושפיר מקרי מום קבוע, מיהו בלא"ה יש לדחות דמה דחשבינן ליה מום קבוע היינו באמת אם כבר נקשר ואינו שעשי"י והוא צולע:
ויש לי להביא ראיה דזה מקרי מום קבוע מהא דאמרינן בבכורות ל"ג ע"ב דר"מ סבר כל מום לא יהיה בו ופירש"י וקרי ביה לא יהיה בו שלא יטיל מום ומדהו"ל למיכתב מום וכתיב כל מום לרבות אפי' בע"מ שלא יטיל בו מום אחר עיי"ש ואי נימא דמום שאינו מתרפא אלא ע"י רפואה מקרי מום עובר ואין הבכור נשחט עליו במדינה א"כ אמאי צריך להוציא הקרא מפשטיה לקרות לא יהי' וצריך כל לרשות שלא יטיל מום בבעל מום נקרי יהיה כפשטיה דתורה ציותה שאם יש בו מום שאינו מתרפא מאיליו רק ע"י רפואה שמחוייב לרפאותו שלא יהיה בו מום וממילא ידעינן כיון שאם יש בו מום שאינו מתרפא מאיליו מחויב לרפאותו כ"ש אם יש בו מום עובר מאיליו שאינו רשאי להטיל בו מום קבוע ול"ל כל לרבויי ובשלמא לרבנן דדרשינן תמים יהיה לרצון דמותר להתיר מום בבעל מום א"כ כש"כ דאינו מחויב לרפאותו וע"כ הא דאסור להטיל מום בתמים משום דקרינן לא יהי' וממילא צריך נמי קרא דכל לגרמא כדאמרינן התם אבל לר"מ קשי' כנ"ל אע"כ דזה מקרי מום קבוע ונשחט עליו במדינה ושאר קדשים נפדין ע"י וא"כ א"א לומר שיהיה מחויב לרפאותו ולכן צריכין לקרות לא יהיה ולמדרש כל:
אבל נ"ל להביא ראיה להיפך דזה מקרי מום עובר מהא דאמרינן ביומא דף ס"ד דרב יליף דבע"ח אין נדחין מבע"מ עובר עיי"ש ועיין בתוס' ד"ה התם שהקשו לר"י דס"ל דיחוי מעיקרא הוי דיחוי ובע"ח נידחין מ"ש ממחוסר זמן ותירצו דשאני מחוסר זמן שאינו מחוסר מעשה בגופו לא חשוב נדחה אבל הכא צריך להביא שנים אחרים ולהגריל עליהם הוי כמחוסר מעשה עיי"ש ולפ"ז אי נימא דבע"מ עובר היינו דוקא בעובר ממילא איך יליף רב שם מבע"מ עובר דילמא שאני בע"מ עובר שאינו מחוסר מעשה בגופו לכן לא מקרי דיחוי אבל שם בשני שעירים דהוי כמחוסר מעשה כמ"ש תוס' הנ"ל באמת לא הוי דיחוי ומכש"כ דקשה טפי לר"י דודאי אית ליה חילוק זה כמ"ש תוס' אמאי צריך לשנויי מיעט רחמנא בהם ואמאי לא משני דיש חילוק בין מחוסר מעשה לאינו מחוסר מעשה אלא ודאי דאפי' באינו עובר אלא ע"י רפואה נמי מקרי מום עובר וא"כ גם במום עובר אע"ג דמחוסר מעשה מ"מ לא הוי דיחוי ומשו"ה לא היה מצי לחלק בכך ושפיר יליף רב מיניה ור"י צ"ל מיעט ר רחמנא בהם שוב מצאתי ברי"ט אלגזי בספרו דף פ"א שהעיר קצת בזה עיי"ש היטב ועיין תוס' זבחים י"ב ע"ב סד"ה וש"מ:
וראיתי ברי"ט אלגזי שם שהוכיח דבעובר ע"י רפואה מקרי מום עובר משום דבספרי פ' ראה בפסוק בכל אות נפשך יליף דפסוהמ"ק אין נשחטין על מום עובר בגז"ש דשעריך שעריך מבכור ובבכור יליף לה מן פרטי דעיור ופסח וק"ל תרי קרא ל"ל דהא פסוהמ"ק יליף בבכורות ל"ז מאשר לא יקריבו וכו' עיי"ש אלא ודאי דאי מחד קרא הו"א דוקא מום עובר מאיליו ומשו"ה צריך עוד קרא דאפי' עובר רק ע"י רפואה מקרי נמי מום עובר עיי"ש, ולפענ"ד אין ראיה זו מוכרחת דהרי לשינוייא קמא בגמ' בבכורות ל"ז ילפינן בבכור דאינו נשחט על מום עובר בקו"ח מפסוהמ"ק דכתיב בהן אשר לא יקריבו אבל בבכור גופא ליכא קרא דליכא למילף מפרטי דעיור ופסח וכמו שאכתוב בסמוך אי"ה ולהאי שינוייא ע"כ ליתא לדרשא דספרי וליכא אלא חד קרא וא"כ אין לנו אלא במום עובר מאיליו ולא ע"י רפואה:
הן אמת שתוס' שם ד"ה השתא הקשו א"כ פסח ועיור מה אהני לי' ותי' דאי לא כתיב פסח ועיור הוי מרבינן מכל מום רע מום עובר והו"א דאתי לאפוקי מקו"ח ולא ממעטינן נמי ממום רע מומין שבסתר עיי"ש ובמהרש"א התפלא דא"כ היינו תירוץ בתרא אבל לפענ"ד התוס' נשמרו מזה במ"ש ולא ממעטינן נמי וכו' דלתירוץ בתרא דקאמר א"כ פסח ועיור ל"ל ס"ל דאי נמי לא הוי כתיב פסח ועיור הוי ממעטינן ממום רע מומין שבסתר וא"כ עכ"ח פיסח ועיור למעט מום עובר וא"צ לקו"ח אבל בתירוץ קמא ס"ל דממום רע לא הוי ממעטינן מומין אי לאו דכתיב עיור ופסח ועיין מהרש"א שם ד"ה מה הפרט וא"כ עיור ופסח שפיר אהני למעט מומין שבסתר וא"כ בלי קו"ח לא הוי ידעינן מעיור ופסח למעט מום עובר רק השתא דאיכא קו"ח נהי דאי לא הוי כתיב עיור ופסח הו"א דכל מרבי כל מומין לאפוקי מקו"ח מ"מ השתא דכתיב עיור ופסח ועכ"ח מום רע ממעט עכ"פ מומין שבסתר וא"כ כל אינו מרבה הכל דהא עכ"ח אינו מרבה מומין שבסתר שוב ילפינן מקו"ח למעט מים עובר ולא אמרינן דכל מרבה הכל לאפוקי מקו"ח דהא ע"כ אינו מר מרבה הכל דהא אינו מרבה מומין שבסתר וא"ש, וא"כ עכ"פ לתירוץ קמא לא ממעטינן מום עובר מפסח ועיור רק מקו"ח וא"כ ליכא רק חד קרא דאשר לא יקריבו ושפיר י"ל דמום שאינו עובר רק על ידי רפואה מקרי מום קבוע:
ועוד דגוף דברי ספרי שם תמוהים דקתני תחילה במה הכתוב מדבר וכו' הא אינו מדבר אלא בפסוהמ"ק שיפדו יכול יפדו מכל מום עובר ת"ל רק ע"כ הר' דמרק ממעט מום עובר ואח"כ באותה פיסקא יליף בגז"ש דשעריך מבכור דאינו נשחט על מום עובר ותרי קרא ל"ל, מיהו בזה היה אפשר לומר דמקרא קמא לא מוכח אלא דאינו נפדה על מום עובר כדי להניחו משום דאחר שיעבור מומו חוזר לקדושתו הראשונה דאפי' במום עובר ע"י רפואה ואפי' ס"ל דהוי כמום קבוע ובכור נשחט עליו מ"מ אם לא נשחט ונתרפא ס"ל לרי"ט אלגזי שם דחוזר לקדושתו ראשונה אבל לשחוט ע"י פדיון בעוד מומו עליו אכתי הו"א דמותר ולהכי יליף מוב מבכור דאינו נשחט במומו עליו במום עובר והכי דייקא לישנא דנקט תחילה יפדו ואח"כ נשחט, אלא דלפ"ז גם קושי' רי"ט אלגזי לק"מ דהרי קרא דאשר לא תקריבו נמי בפדיון מיירי כדכתיב והעמיד והעריך א"כ נמי יש לתרץ כנ"ל דאף דילפי' מבכור דאפי' אינו נשחט ומכש"כ דאינו נפדה להניח מ"מ צריך קרא דאינו נפדה להניח אפי' במום עובר ע"י רפואה אבל אכתי הא דאינו נשחט בעובר ע"י רפואה מנ"ל:
ואין להקשות תרי קרא דאינו נפדה להניח ל"ל ואי דאחד בעובר מאיליו והשני בעובר ע"י רפואה הא בעובר מאיליו ת"ל דילפינן מבכור דאפי' אינו נשחט די"ל לפמ"ש הרמב"ם בפ"א מאיסורי מזבח ה"י ומ"ע לפדות קדשים שנולד בהם מום וכו' וא"כ אי מחד קרא אפשר לומר דגלי קרא רק דאינו מצוה לפדות אבל רשות מיהו הוי לפדות וצריך קרא שני דאסור לפדות, ואולי יש לדחות עוד דאי מגז"ש מבכור הו"א דרק קדשים קלים כבכור אינם נשחטין על מום עובר אבל קדשי קדשים נשחטין אפי' במום עובר קמ"ל קרא דאשר לא יקריבו דאפי' קדשי קדשים אינם נשחטין על מום עובר ועיין בספרי שם:
ושוב הביא ראיה דהוי מום קבוע מהא דקתני בזבחים קי"ב ע"ב דלר"ש בע"מ עובר שהקריבו בחוץ הוא בל"ת והדר תני כן בתורים שלא הגיע זמנן ובגמ' דף קי"ד עביד צריכותא ואם איתא דבעובר ע"י רפואה נמי מקרי מום עובר א"כ גם זה בכלל דברי ר"ש א"כ אמאי לא קאמר דאי תני תורים הו"א משום דזמן ממילא קאתי מקרי ראוי לפתח אוה"מ אבל מום עובר ע"י מעשה רפואה כיון דמחוסר מעשה לא מקרי ראוי לפתח אוה"מ קמ"ל דגם בזה איכא ל"ת אע"כ דזה מקרי מום קבוע ובאמת אינו בכלל דברי ר"ש עיי"ש שהאריך הרבה בזה, ולפענ"ד יש לחלק בזה דיש לתמוה דהא החילוק בין עובר ממילא לעובר ע"י רפואה משום דבעובר ע"י רפואה מחוסר מעשה והלא אם הדין דבעובר ע"י רפואה אינו נשחט ונפדה פשיטא שיש עליו מצוה לרפאותו ולהקריבו וכיון שמצוה עליו לרפאותו לא מקרי מחוסר מעשה כלל רק כבא ממילא כדאמרינן בנדרים נ"ט דקונמות הוי דבר שיש לו מתירין משום דמצוה לאיתשולי עליו הוי כהיתר בא ממילא ועיין בש"ך יו"ד סי' ק"ב סק"ח וכבר השיג עליו במנח"י כלל ט"ל אות ח' ועיין במנחות ק"א ע"ב דלא אמרינן עומד לפדות כפדוי אלא היכא דמצוה לפדותה דהוי כבא ממילא ואינו מחוסר מעשה וא"כ מהיכי תיתי נימא דבמום עובר על ידי רפואה לא מקרי מום עובר כיון דאינו מחוסר מעשה, אך ז"א דהרי קיי"ל במנחות ל"ד כר"ש דמותר להטיל מום קבוע בבע"מ עובר ועיין תוס' דף ל"ג ד"ה בע"מ ומכ"ש דאינו מחויב לרפאות בע"מ עובר ע"י רפואה ושפיר הוי מחוסר מעשה ועיין יו"ד סי' שי"ג ס"ה:
אלא שמצאתי לרמב"ם בפ"א מאיסורי מזבח ה"ח שכתב הטיל מום בקדשים ובא אחר והטיל בה מום אחר השני אינו לוקה ומשמע הא איסורא דאורייתא איכא ועיין אריכות לח"מ בה"ז גבי מטיל מום בזה"ז ומה שתירץ חת"ס יו"ד סי' ש"ז והוא נגד סוגי' דבכורות ל"ג דמוכח דמה"ת אפי' איסור ליכא לכן נ"ל כמו שמחלק רי"ט אלגזי בספרו דף ע"א לענין תועבה דבנפל בו מום בידי שמים לא מקרי תועבה אבל אם נפל בו מום ע"י בריה מקרי תועבה עיי"ש ה"נ אני אומר דבנפל בו מום בי"ש אפי' מום עובר מותר להטיל בו מום קבוע ובהכי אזלא סוגיא דבכורות שאחזו דם וכן בשו"ע בנפל בו מום בי"ש אבל הרמב"ם מיירי בהטיל בו מום ע"י בריה תחילה אם הוא מום עובר יש איסור תורה לעשות בו מום קבוע רק שאינו לוקה וא"ש:
ולפ"ז יש חילוק דאם נעשה מום עובר שצריך רפואה בידי אדם או שאר בריה כיון דאסור להטיל בו מום קבוע אם זה מקרי מום עובר מה"ת ממילא מצוה נמי לרפואותו ואינו מחוסר מעשה והוי רק מום עובר אבל אם נפל בי"ש כיון דמותר להטיל בו מום קבוע אפי' הוי מום עובר ע"כ אין מצוה לרפאותו והוי מחוסר מעשה ומקרי מום קבוע אמנם כ"ז בבכור דהמצוה רק ע"ז גופא ואם לא יקריב זה לא יקריב אחר תחתיו שפיר י"ל דמצוה לרפאותו כדי להקריבו ומקרי מום עובר אבל בשאר קדשים שאם לא יקריב זה יקריב אחר תחתיו ל"ש דמצוה לרפאותו כדי להקריב ושפיר הוי מחוסר מעשה והוי מום קבוע ולפ"ז אף דמוכח משם דמקרי מום קבוע מ"מ אין ראי' מזה לבכור רק יש לחלק כנ"ל:
ושוב הביא ראיה דדינו כמום קבוע מדצריך קרא בזבחים ע"ז וביומא ס"ד מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומם ירצו ות"ל דאמרה תורה דבכור אינו נשחט וקדשים אינן נפדין על מום עובר ואי נימא דגם בעבר מומם פסולים לעולם להקרבה אמאי אינו נשחט ונפדה דלא דמי לשאר פסולי הקרבה דירעו עד שיסתאבו ואין נפדין בלא מום דהכא בא הפסול מחמת מום אלא ודאי קרא צריך במום עובר ע"י רפואה דדינו כמום קבוע ובאמת נשחט ונפדה ע"ז ואתי קרא דמום בם למימר דאם נתרפא קודם ששחטו ופדאו כשר להקרבה, לפענד"נ לפמ"ש תוס' זבחים ע"ז ד"ה הא אע"ג דדרשינן בבכורות ל"ז בכלל ופרט דמום עובר מרצה וכונתם כיון דאינו נשחט במום עובר עכ"ח כשר בעבר מומן דאל"כ אמאי אינו נשחט וכקושי' רי"ט אלגזי וכן העמיס הוא בדבריהם ותירצו דמום עובר דמוקדשין אצטריך דהו"א כיון דנדחה שוב אינו נראה עיי"ש ונ"ל בכונת תירוצם דודאי בבכור דממילא קדוש אם התורה לא פסלה לעולם מחמת מום עובר שיהיה נקרא בע"מ רק מצד דין דיחוי זה ל"ש רק בקדושת הגוף שבא מחמת דיבורו ומעשיו וכיון שנדחה ופקע דיבורו ומעשיו תו אין לו במה לחול ועיין באבני מילואים סי' כ"ח סקנ"ג וסי' ל"א סקכ"א אבל בבכור דממילא קדוש י"ל דאחר שעבר מומו חוזר לקדושתו ממילא כיון שהוא פטר רחם אבל בשאר קדשים שהם קדושת פה שפיר הו"א אף דאין נפדין במום עובר ואם עבר מומם אינם פסולים משום בעל מום מ"מ פסולים משום דיחוי כמו כל הדחוים וא"ש:
ולפ"ז לא קשה מה שהק' הנ"ל על תירוץ זה הא גם בשאר קדשים איכא קרא למעט מום עובר דז"א דשפיר מיעטי' קרא כיון דאינו פסול לעולם משום בע"מ רק אחר שעבר מומו פסול כמו כל הדחויים מהקרבה א"כ דינו כמו שאר פסולי הקרבה שאין נפדין בלא מום וכמ"ש תוס' יומא ס"ד ד"ה התם דלילה לא מקרי דיחוי כיון דלא חזיא להקרבת שום קרבן עיי"ש ה"נ פסולי לעולם לא הוי משום מום דהרי גם אם נדחה בשביל שאר פסול הקרבה שאינו נפדה בשבילו נמי פסול לעולם וא"ש:
ועוד לפמ"ש הוא עצמו דאפי' אי מום עובר ע"י רפואה מקרי מום קבוע ונשחט ונפדה בשבילו מ"מ אם עשו לו רפואה ונתרפא והקדישו מחדש כשר להקריבו עיי"ש ולמ"ש דדיחוי הוא כיון דפקע קדושת הקרבה שוב לא חייל א"כ אפשר אם מקדישו אח"כ קודם שנפדה מחדש כשר להקריבו והדבר צריך תלמוד ביומא ס"ד הנ"ל [עיין ב"ש או"ח סי' ש"כ] א"כ שפיר אפשר לומר דבע"מ עובר אינו ראוי להקרבה לעולם בלי הקדש חדש ומ"מ אמרה תורה דאינו נפדה רק צריך להקדישו מחדש כשיעבור מומו וצריך קרא דמום בם דיכול להקריבו כשעבר מומו על סמך הקדש הראשון:
וכל זה לפלפולא אבל קושטא דמילתא נראה דעת התוס' דבעובר ע"י רפואה מקרי מום עובר וכן כתבו בפשיטות בבכורות ל"ד סד"ה אי לימא א"נ חשיב כמו מום עובר שיש לו רפואה עיי"ש וא"כ בשמוטה דנידון דידן דידוע דרופא אומן יכול להחזירה ואפי' כבר נקשר באופן שצולע יכול לשמטה ולהחזירה כהוגן שלא יהיה צולע א"כ הוי מום עובר ע"י רפואה ואין הבכור נשחט עליו עד שיפול בו מום קבוע מובהק, ואף דנשמטה יריכו הוי מום קבוע בבכורות מ' לק"מ לא מיבעיא לשיטת תוס' שם ד"ה שנשמטה דפירושו דנשמטה כן מתחילת ברייתו וזה ודאי אין לו רפואה אלא אפי' לשיטת רש"י דמיירי בנשמטה אח"כ מ"מ י"ל דבוקא דאטמא דשף מדוכתי' אין לו רפואה אבל שאר שמוטה יש לו רפואה שלא יהא ניכר המום כלל והרי הרמב"ם בפ"ז מביאת מקדש כתב דנשמטה יריכו הוא שרוע האמור בתורה וא"כ התורה העידה עליו שהוא מום קבוע:
ובפתחי ספרים ראיתי בחת"ס יו"ד סי' ש"ו אהא דאמרי' בע"ז י"ג ע"ב דמטיל מום בקדשים בזה"ז גרע ממטיל מום בבע"מ משום דלא חזי לא לגופיה ולא לדמים והרי אמרינן בעירובין מ"ג דהאומר הרני נזיר ביום שבן דוד בא אסור לשתות יין משום דהיום אם בקולו תשמעו וא"כ הרי חזו כל שעתיה לגופיה, ואיני יודע מה קשי' ליה הלא אמרי' בזבחים נ"ט דקדשים שהיה עד שלא נפגם המזבח ואח"כ נפגם המזבח פסולים משום דנדחו וא"כ ה"נ כיון דליכא ביהמ"ק הוי דיחוי אפי' אם יבנה ביומא ואף דהכא הוי דיחוי מעיקרא ולא הוי דיחוי עכ"פ אפי' לר"י היכא שבידו לתקן וכמ"ש תוס' שם ד"ה עד וה"נ בידו לשמוע בקול ד' וכמ"ש תוס' בזבחי' י"ב הנ"ל דבידו לעשות תשובה מקרי בידו ז"א דנהי דבעל הקרבן בידו לשוב מ"מ אין בידו שישיבו כל ישראל [עיין ב"ש או"ח סי' קמ"ד] ואולי אפי' למ"ד בע"ח אין נדחין זה דוקא אם בשעת הדיחוי חזי לדמי קרבן שהוקדש בשבילו דלא פקעה קדושתו לכן אח"כ כשהוא עצמו ראוי להקרבה חוזר להכשירו ועיין שבועות י"א גבי הקדיש זכר לדמיו ברש"י אבל היכא דגם לדמי לא חזי כ"ע מודו דגם בע"ח נדחין, וד' יקבץ נדחי ישראל ונראה בבנין אריאל, כנפשו ונפש ידידו מחותנו הדוש"ת:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: