אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום

תשובה שצג

תשובה שצב

בעזה"י ב' אויפאלו א' לס' תצא תרמ"ה לפ"ק:

מי כמוהו מורה, שר התורה, חכמתו פניו תאירה, נאזר בגבורה גבור בתורה אדמ"ו הרב הגאון האמיתי כמו"ה מאיר פערלס נ"י האבד"ק קראל יהי כבוד ד' חופץ עליו כל הימים, לבלות שנותיו בטוב ובנעימים ויתן לנו רחמים, לברכו בברכת השנים דשנים ורעננים אכי"ר:

בתורתו של רבי מאיר כתוב חוסנו"ת אור האירו לנגד עיני אשר השיב בנידון בכור בהמה טהורה שנסדק אזנו והיינו הגשם הבולט מן הראש ואם כי בגוף הדין זכיתי לכוון לדעתו הגדולה שמותר לשחטו במדינה אמנם בדבריו הנעימים אמרתי להציע לפניו מה שיש לי לדון למען אשמע דברי פי חכם חן ואוסיף לקח:

והנה מ"ש דרש"י ורע"ב פירשו תנוך אוזן גבי מצורע גדר אמצעי ואין ספק כי הזאה צריך להיות בתוך האוזן אבל מה שבולט מחוץ לאוזן בין מעלה בין מטה אינו נקרא תנוך וכן כתב הרמב"ם פ"ג מעבדים ה"ט ונוקב את אזנו בגופו של אוזן ומה שבולט לחוץ אינו נקרא גופו של אוזן וטעמו דילפינן גז"ש אוזן אוזן ממצורע דכתיב תנוך דמשמע תוך ונוך כפי' תויו"ט שם בנגעים תמוה בעיני דדמי להאי עורבא דמביא נורא לקיניה דהרי מנוך ילפינן דאינו בתוך האוזן רק בגובה האוזן או בחיצוניות האוזן שבולט לחוץ וכמו שהבאתי בתשו' [הקודמת] מקרבן אהרן ותויו"ט ותרגום אונקלוס ועוד דתוך האוזן היינו דנקב שהוא נכנס בתוך הראש וא"א לצייר כלל שיהי' העבד נרצע שם ובפרט למ"ש הרמב"ם פ"ג מעבדים ה"ט ומגישו וכו' אל הדלת או אל המזוזה כשהם עומדים בבנין וכו' ונוקב את אזנו הימנית בגופה של אוזן במרצע של מתכת עד שיגיע לדלת שנאמר ונתתו באזנו ובדלת ואם נוקב תוך האוזן עד שמגיע לדלת הרי הוא נוקב ראשו לא רק אזנו, ועיין בכ"מ שם שכתב בגופה של אוזן פירש בתנוך ולא בבשר וזה בפ"ק דקידושין ופסק כחכמים והנה שם נחלקו אם רוצעין במילת ולדבריו כל מה שבולט חוץ לאוזן נקרא מילת דאין רוצעין לחכמים והרי רש"י פי' אלא במילתא אליה של אוזן בבשר ולא בתנוך וערוך פי' רך שבאוזן וכן פי' פני משה בירושלמי שם מילת אליה רכה של אוזן ע"ש ובהדיא אמרו פ"ק דכתובות דף ה' מפני מה אוזן כולה קשה והאליה רכה ופרש"י בשר שבסוף האוזן אלמא דשאר האוזן קשה ואינו בפי' מילת ומה שאינו מילת רוצעין גם לחכמים:

וגם מ"ש שטעמו משום דילפינן גז"ש אוזן אוזן ממצורע הוא פלא דהרי בקידושין כ"א שם אמרינן טעמא דחכמים משום דאין עבד עברי כהן נרצה דנעשה בעל מום ולא משום גז"ש ורק הא דנרצע בימין ילפינן מגז"ש בקידושין דף ט"ו עיי"ש, ומ"ש ומה שבולט לחוץ אינו נקרא גופו של אוזן איברא מה שבולט לחוץ אוזן מקרי ובית יד של כלי שבולט לחוץ ואוחזין בו הכלי מקרי אוזן עיין עירובין כ"א ע"ב בא שלמה ועשה לה אזנים ופרש"י שם ועיין פ"ד דכלים [ופכ"ה ור"מ שם ושבת דע"ח סוע"א ורש"י שם וחולין כ"ה ורש"י ד"ה אוזן ובכורות ל"ח ורש"י ד"ה אזנו] וכמה דוכתי מקרי ידות הכלים שבולטין לחוץ אזני הכלים והוא לשון מושאל מאוזן הבעלי חיים שבולטין לחוץ לכן דבריו צ"ע בזה:

ומה שהביא רש"י בכורות ל"ז פי' החסחוס תנוך האוזן וכן תוס' כתבו לשון תנוך הוא משמע דתנוך וחסחוס חדא הוא וכמו דתנוך בעינן גדר אמצעי שהוא תוך ונוך ה"נ לענין מומין הנה בדברי תוס' א"א לפרש כן כמ"ש בתשובתי דא"כ איך כתבו כמו ראשי כנפים והחסחין דפרק כיצד צולין פ"ד הלא שם פי' חסחסין כל עצמות רכין לא גדר אמצעי שבאוזן עיי"ש ברש"י ותוס' ור"מ בפירוש המשנה אבל הפי' בתוס' כמ"ש בתשובתי דפשיטא להו דבלשון הקודש מקרי עצם רך קנארפ"ל תנוך וע"ז כתבו שבלשון משנה וגמרא מקרי זה חסחוס והביאו שפיר ראיה מפכ"צ וגם ברש"י יש לפרש כן רק די"ל דס"ל לרש"י דדוקא תנוך האוזן שהוא גדר אמצעי הוי עצם רך ומקרי חסחוס ולא שאר בליטת האוזן דדינו רק כעור כמו שפת האוזן לרמב"ם בפי' המשנה ואינו נקרא חסחוס כלל או אע"פ דמקרי חסחוס אינו מום בו כמ"ש הרמב"ם שוב ראיתי שכן העלה הדגר"י בסוף דבריו:

אבל מ"ש הדרגנ"י על מה שהביאו תוס' עוד קרא דעמוס ובדל האוזן מתרגמינן הסחום דכונתם עפ"י רד"ק שם שפי' כי הארי אינו אוכל רק הבשר אבל הקשה אינו אוכל והרועה מביא זה הנשאר לב לבעליו יע"ש וכיון דמתרגמינן שם בדל האוזן הסחוס מוכח דפי' חסחוס הוא עצם רך שהוא קשה נגד הבשר יפה פירש, [עיין בפסקי מהרא"י ובהג"ה יו"ד רס"י כ'] ולרד"ק אין אנו צריכין להוציא מילת בדל מגזירתו שפירושו מופרש ומובדל והיינו שהסחוס מובדל מהבשר ועיין בקונקור דאנסיא שורש בדל שכתב בדל אוזן שפירושו הקשה מן האוזן או הרך ממנה או אשר יובדל ממנה ולמ"ש פירושו רק אשר יובדל ממנה והמתרגם תרגם הסחוס לפי הענין לא המלה:

וסמך לדבריו מצאתי מהא דאמרינן בע"ז ל"ח האי עכו"ם דחריך רישא שרי למיכל מיני' אפי' מריש אוני' וכן בחולין צ"ו ע"ב גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפי' מראש אזנו ואמאי נקט בכל מקום מראש האוזן ולא נקט מאוניה ומאזנו אלא משום דכל האוזן הוא חסחוס ואינו ראוי לאכילה רק מראשו וכמ"ש בפי' המשנה בנגעים בפי"ד הנ"ל הקצה העליון שהוא דומה לעור וא"ש:

ומה שהביא ראיה מקידושין כ"א עפ"י ערוך ערך מל גם אני כתבתי ראיה זו ומה שדחה עפ"י דברי תוס' בכורות ל"ז ע"ב ד"ה כאן שכתבו דבעבד עברי כהן אסור לעשות אפי' מום עובר שלא יפסל אפי' לפי שעה וא"כ י"ל דכיון דרוצעין בגובה אין עבד עברי כהן נרצע משום דנעשה בעל מום עובר אבל אכתי מנ"ל דהוי מום קבוע לישחט עליו בכור במדינה, הנה תוס' לא כתבו כן רק בתירוץ השלישי ובשני תירוצים הראשונים לא ס"ל כן וגם זה רק לריב"י דס"ל רוצעין במחט וקשה קושי' הגמ' שם בבכורות ל"ז וצריך לתרץ כאן לישחט כאן ליפסל אבל לרבי דקיי"ל כוותיה כדפסק הרמב"ם פ"ג מעבדים ה"ט א"כ רוצעין במרצע גדול כדאמרי' בקידושין שם ופי' הריטב"א שם היינו שהוא עב וגס והוא נקב גדול כמלוא כרשינא עיי"ש ולדידיה לא קשה קושי' הגמ' ואין אנו צריכין כלל לתי' הגמ' וממילא הוא כפשוטו דמילתא דגם עבד עברי כהן אסור לעשות בו מום עובר דשפיר קרינן בי' ושב אל משפחתו אחר שיעבור המום וכן משמע מלשון רש"י שם בקידושין וברמב"ם הנ"ל ה"ח אלא עכ"ח דלמעלה ממקום זה מקרי מום קבוע:

ועוד דלפ"ז צ"ל דבמילת אפי' מום עובר נמי לא הוי דאל"כ מנ"ל לרבנן דאין רוצעין במילת הא גם שם עבד עברי כהן נעשה בעל מום עובר ולא קרינן ביה ושב אל משפחתו וא"כ רש"י ודאי לא ס"ל כתירוץ תוס' זה שהרי פי' בקידושין אלא במילתא אליה של אוזן בבשר ולא בתנוך ובבכורות ל"ז פי' אבל לא מן העור דהדר בריא ולא הוי מומא והאי עור היינו אליה רכה של אוזן מבואר דס"ל דגם שם הוי מום עובר ובהדיא אמרו בגמ' א"ה מום עובר נמי אלמה תנן ולא מן העור ועיין ברי"ט אלגזי בספרו דף פ' ע"ב דלתירוץ הנ"ל של תוס' עכ"ח לא גרסינן זה בגמ' אלא ס"ל דלא הו' מום כלל אבל לרש"י הוי מום עובר וא"כ מנ"ל לרבנן דאין רוצעין במילת אעכ"ח משום דלא ס"ל לרש"י כתירוץ זה של תוס' ומשמע דרש"י ס"ל נמי כפירוש הערוך וא"כ ליתא לדחיה הנ"ל:

ומ"ש הדרגנ"י דלדעת רש"י ורע"ב שפירשו גב' מצורע תנוך גדר אמצעי וחסחוס דבכורות פירשו שהוא תנוך צ"ל דפירוש אבל לא מן העור כל מה שבחוץ בין למעלה ובין למטה עור מקרי ואינו מום ותמה על תוסיו"ט שכתב על הרע"ב משמע שהיא העור שבתחתית האוזן, אנכי לא כן עמדי כאשר כתבתי בתשובתי רק גם דברי רש"י ורע"ב מכוונים עם דברי הרמב"ם בפיה"מ פי"ד דנגעים ודברי ק"א אבל כל תוסיו"ט תמה שפיר וגם אני תמהתי עליו בתשובתי:

אבל מה שתירץ דס"ל דגדר שבאמצע הוי מום קבוע לישחט במדינה ובתחתית אוזן לא הוי מום כלל ושוחטין במקדש ובמה שלמעלה מזה הוי מום עובר ואינו נשחט לא במקדש ולא במדינה בזה אכתי אינו מיושב מה שהקשיתו בתשובתי דזה שייך רק באדם וכאן מיירי בבהמה וגם יפה דחה דא"כ אמאי לא חשבינן בדף מ"א בהדי הני דאין שוחטין לא במקדש ולא במדינה ויש לפקפק דמום עובר לא צריך למתני דפשיטא דאין שוחטין במקדש ולא במדינה כדאמרינן דף ל"ז סברא הוא וכו' ובכל הני דתני אשמעינן חידוש כדאמרינן שם בגמ' עיי"ש, ומ"ש שדברי הרמב"ם פ"ז מביאה מקדש ה"ב הם נגד מ"ש דכל הקשה מקרי חסחום ושוחטין עליו כבר כונתי מדעתי לזה בתשובתי ושוב כוון מדעתו דנפשי' כן ברמב"ם מ"ש אנכי עפ"י דברי רמב"ם בפי"ד דנגעים בפיה"מ ועפ"י דבר' קרבן אהרן ועכ"פ לדינא אנחנו שווים ואפי' בזה שיסכימו עוד שני גדולי הדור וברוך שכוונתי לדעת הגדול בכמה דברים והוספתי תלי"ת טעם לשבח:

ואמנם מ"ש הדרגנ"י בסוף דבריו דאם נברר הסחוס אפי' אינו בגדר האמצעי מ"מ כיון דמטיל מום בזמן הזה אינו אלא דרבנן כמבואר בע"ז י"ג יכול לעשות בו מום אחר קבוע כיון דגם הטלת מום קבוע בבעל מום עובר הוא ג"כ דרבנן הוי תרי דרבנן ולא גזרו, איננו מבין הלא הדין נפסק בשו"ע סי' שי"ג ס"ה דאסור מדרבנן להטיל מום קבוע בבע"מ עובר והשו"ע בזמן הזה איירי אלמא דאפי' בתרי דרבנן גזרו אלא שאין צריך לזה רק אף דאינו רוצה לסמוך ע"ז דהוי מוה קבוע לענין לשחט במדינה דהוא איסור כרת מה"ת מ"מ לענין להטיל בו מום קבוע שהוא רק איסור דרבנן בזמן הזה סומך לומר דהוי מום קבוע כיון דאפי' הוי רק מום עובר נמי הו' תרתי דרבנן ואפי' אי הוי ספק אם הוא מום קבוע או אינו מום כלל נמי לא הוי רק סד"ר בזמן הזה שפיר יש לסמוך דהוי מום קבוע, וד' שנותיו יאריך בטוב ובנעימים וכחול ירבה ימים, כנפשו ונפש המחכה לתשובתו הרמתה:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה