אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום

תשובה שצב

תשובה שצא

שיל"ת ב' איפאלו יום ב' לס' את הברכה אשר תשמעו תרמה"ל:

ברכתי תעלה לראש ידידי הרבני מו"ה יעקב צבי נ"י בק"ק מ. לודאש יע"א:

קבלתי מכתבו על דבר הבכור בהמה טהורה שנסדק אזנו והיינו הגשם הבולט מן הראש כעין קרן אם מותר לשחטו על זה במדינה כמבואר ביו"ד סי' ש"ט וכתב שיש קבלה מהגאון המכות מו"ה יחזקאל פאנעטה זצ"ל שהיה אב"ד דמדינה שם כי הצרימה צריך להיות בעומק תחתית האוזן למטה ממש וגם מחתני הרב המאה"ג אב"ד שם קבלתי שאלה זו ודעתו נוטה דכל שנסדק בעצם קשה ולא באליה רכה הוי מום בכל האוזן והביא קצת סמוכים לזה ויבואר לקמן אי"ה:

בשו"ע יו"ד סי' ש"ט ס"ב וכיצד צרימת האוזן שנפגמה בחסרון מן התנוך ולא העור שבשפת האוזן וכו' וכתב הטו"ז סק"ד בפרשת מצורע פירש"י גדר האמצעי שבאוזן ר"ל הוא הגבוה שבאמצע האוזן שהוא עשוי כעין גדר בפני נקב האוזן ובסק"ה כתב ולא העור שבשפת האוזן ששם הדר בריא והיינו באליה רכה שבאוזן שנקראת עור כך כתב רש"י עיי"ש והמובן הפשוט בדברי טו"ז דס"ל דגדר האמצעי שבאוזן הוא מה שהיא באוזן האדם בחלק האוזן שהוא לצד הפנים בליטה בולטת פונה לצד העורף והוא גדר בפני נקב האוזן:

וכבר תמה עליו בספר תפארת ישראל במ"א פ"ו דבכורות דרק באדם הוא כן אבל בבהמה אין גדר באמצע אוזן ומה שיש לבהמה בתחתית עומק האוזן כעין מחיצה קטנה הלא כיון דעומד בעומק לא עדיף ממחיצה אמצעי שבחוטם דהו"ל כמום שבסתר כדאמרינן בבכורות ט"ל ע"א ועיין בכ"מ פ"ז מביאת מקדש ה"ו, ולפמ"ש תוס' ב"ק צ"ח ע"א ד"ה מתיב כתבו דאין צריך שיהיה הקלקול בגלוי אלא שהאבר שיש בו קלקול יהיה בגלוי ע"ש ולדבריהם יש ליישב קושי' זו, אבל עדותו נאמנה מאוד כי הייתי בבית המטבחים ובדקתי כמה אזנים של בהמות וראיתי שהוא כן וגם אותה בליטה שהיא בעומק אינה גדר ומחיצה בפני נקב האוזן כלל בבהמה וצ"ע:

ואני תמה עוד הלא בבכורות ל"ז קתני נפגמה אזנו מן החסחוס ולחד גירסא מן הסחום ועיין בתוסיו"ט שם ופירושו עצמות הרכים עיין בפיה"מ לרמב"ם פסחים דף פ"ד ויש ממין זה הרבה בבהמה עיין פסחים שם ברש"י ורע"ב ותוסיו"ט וא"כ ממנ"פ אם יש באוזן עוד עצמות רכים לבד ממקום זה שנקרא תנוך לדעת הטו"ז א"כ תקשי מנ"ל לראשונים באמת שרק פגימה בעצם רך זה מקרי מום ולא בשאר עצם רך שבאוזן ואף שרש"י ר"פ על אלו מומין פירש החסחום תנוך האוזן וכו' וכ"כ הטור סי' ש"ט מן הסחום פי' התנוך ולכן כתב המחבר שם שנפגמה בחסרון מן התנוך וכו' כנ"ל מ"מ על כולם תקשי מנ"ל הא וע"כ לדעת טו"ז דס"ל שאין באוזן עצם רך זולת זה התנוך ולפ"ז קשי' לי הלא לפי מה דמשמע מדברי הטור שכתב מן הסחום פי' התנוך כי נראה דמה שנקרא בלשון משנה סחום נקרא בלשון תורה תנוך דאל"כ היה לו לומר מן הסחום והיינו התנוך וכן מוכח יותר מדברי תוס' בכורות ל"ז מן החסחוס לשון תנוך הוא כמו ראשי כנפים וחסחוסי' בפ' כ"צ וע"כ אין כונתם דחסחוס פירושו גדר אמצעי של אוזן כמו שהבין טו"ז בתנוך דא"כ לא א"ש מה שהביא מפ' כ"צ אעכ"ח דתנוך פירושו עצם רך כמו חסחוס וכן משמע קצת לשון רש"י שפי' החסחוס תנוך האוזן שקורין טנדרין והוא מה שאנו קורין בלשונינו קנארפ"ל וכמ"ש תפארת ישראל שם והיינו עצם רך ועיי' רש"י פ' תצוה פרשה כ"ט פסוק כ' תנוך הוא הסחום האמצעי שבתוך האוזן שקורין טנרוס וא"כ אינני מבין מ"ש רש"י בפ' מצורע תנוך גדר אמצעי שבאוזן ולשון תנוך לא נודע לי והפותרים קורין לו טנדרוס עיי"ש וכיון דליכא באוזן עצם רך אחר רק גדר אמצעי זה ותנוך פירושו עצם רך דהיינו טנדרוס א"כ שפיר נודע מהו לשון תנוך על גדר אמצעי שבאוזן ואמאי כתב רש"י ולשון תנוך לא נודע לי:

ועוד קשיא לי טובא מה דתניא בבכורות מ' ע"ב אוזן הגדי היתה כפולה אמרו חכמים בזמן שהוא עצם אחד מום בזמן שאין בו עצם אינו מום ונוסחא אחרת ואם אינו עצם אחד ופירש"י שיש לו שתי אזנים מצד אחד אוזן בתוך אוזן בזמן שהוא עצם אחד שאין להם אלא תנוך אחד שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה הרי זה מום ואם אינה עצם אחד שהתנוכים מובדלים למעלה אינו מום וטעמא לא איתפריש לי ולא דמי לבעלת חמשה רגלים דהאי אוזן בתוך אוזן אינו נראה כ"כ ובגמ' שם אזניו כפילות בחסחסיס אחת ה"ז מום בשתי חסחסיות אינו מום עיי"ש ואינימא כדעת טו"ז דלא מיקרי תנוך וחסחוס באוזן אלא גדר אמצעי זה א"כ מאי דוחקא לרש"י לפרש שאין להם אלא תנוך אחד שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה הלא יש לפרש כפשוטו שיש לגדי שתי אזנים ואין בתחתית עומק האוזן רק כעין מחיצה קטנה אחת א"ו שכל הבליטה שהוא כעין קרן דהיינו האוזן מקרי חסחוס ותנוך וכמו שנבאר לקמן אי"ה וא"כ אי אפשר באזנו כפולה שלא יהיה לו רק חסחוס ותנוך אחד באופן זה שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה ועוד קו"ח ומה אוזן בתוך אוזן אם אינו עצם אחד אינו מום משום דאינו נראה כ"כ אף שנראה קצת מכ"ש מחיצה קטנה שעומדת בעומק האוזן שאינה נראה כלל שאינו מום אם נפגמה כחגירת צפורן:

ומכ"ש לדעת הרמב"ם פ"ז מביאת מקדש ה"ג שכתב מי שהיתה אזנו כפולה לשתים אפי' הגדי שדרך אזניו להיות נוטות וכפולות ובלבד שיהיה לו שני סחוסין אבל אם אין לה אלא סחוס אחד והרי הוא כגוף שנכפל כשר והוא להיפך מפירש"י ועיין כ"מ שם ותויו"ט במשנה הנ"ל ועיין בפיה"מ שכתב ענין עצם הוא גוף אחד וגולם אחד כמו שנטל גולם רך וכפלו גזור ממה שנאמר והעצם השמים לטוהר ע"ש ועיין בתוסיו"ט ואינימא כדעת הטו"ז דסחום הוא רק מחיצה קטנה שבעומק האוזן איך הוי גוף אחד וגולם אחד ע"י שליכא רק מחיצה אחד וגם להיפך קשה איך ע"י שני חסחוסים הוי שני גופין הלא הוא אוזן בתוך אוזן יכפרש"י ואין להם רק חלל אחד ושתי המחיצות הם רק בתוך אוזן הפנימי ואיך משוי זה לאוזן החיצון העליון גוף בפני עצמו:

אבל האמת יורה דרכו נראה לפענ"ד דאין זה כונת טו"ז אבל כונתו עפמ"ש הרמב"ם בפיה"מ פי"ד דנגעים משנה ט' וז"ל ואולם תנוך אוזן הוא אשר נרשם לך עתה וזה שגשם יצא [נא"י מוקף בולט] על שטח האוזן ממה שימשך לפנים כאשר יגע בו האדם ימצאהו חזק דומה לעצם ומחוץ הוא בשר רך מקיף בסביב האוזן כולה והפנימי הוא תוך האוזן ולזה הגשם אשר מחוץ יהיה תכלית האוזן הקערורה וזה תנוך האוזן אשר על איזה חלק שיזדמן ממנו או על כולו יזה השמן והדם והוא אמרם תנוך אוזן זה גדר האמצעי וכו' עיי"ש ועיין בתוסיו"ט רפ"ו דבכורות, ובתו"כ פ' מצורע פרשתא ג' פ"ג הביאו הר"ש פי"ד דנגעים הנ"ל ונתן על תוך יכול על תוך ודאי ת"ל על נוך אי על נוך יכול על גובה של אוזן ת"ל תוך נוך הא כיצד זה גדר האמצעי וכתב קרבן אהרן שם יכול על תוך ודאי יש להם ג' חלקים האחד מחוץ לה יש לה בשר רך מקיף בסיבוב האוזן כולה והפנימי אשר הוא תוך האוזן ובאמצע אלו השנים יצא על שטח האוזן סחוס שכאשר יגע בו האדם ימצאנו חזק דומה לעצם ולזה אמר דאלו אמר קרא על תוך האוזן היה משמע שיהי' במקום הפנימי מהתנוך שהיא תוך האוזן ממש ת"ל נוך לא ידעתי פירוש מילת נוך האיך מורה על החיצון אי על נוך כלומר ואלו אמר על נוך בלי תי"ו הייתי אומר שהוא בגובה האוזן והלא הבשר הרך החיצון שהוא מקיף תוך נוך שהמלה מורכבת וירצה שיהיה שבבחינה מה יקרא חיצון וזה הגדר האמצעי שבבחינת החיצון יקרא תוך ובבחינת הפנימי יקרא נוך שהוא החיצון וא"כ הכונה לזה החלק מהאוזן שהוא פנימי בערך מה וחיצון בדרך מה וזהו גדר האמצעי עיי"ש:

מדבריהם למדנו שכל האוזן החיצוני שהוא גם חזק דומה לעצם מקרי תנוך וחסחוס חוץ מן הבשר המקיף זה התנוך והסחוס מבחוץ ומקרי ג"כ גדר האמצעי ועיין ברמב"ם פ"ה ממחוסרי כפרה ה"א כתב ג"כ איזהו תנוך אוזן זה גדר האמצעי והוא עפ"י פירושו פי"ד דנגעים הנ"ל:

ובזה תבין דתרגום אונקלוס בפרשת מצורע על תנוך אוזן על רום אודנא ויונתן בן עוזיאל תרגום על גדירא מיצעי דאודנא דעיין תויו"ט פי"ד דנגעים הנ"ל כתב על תו"כ הנ"ל שהביא הר"ש שחכז"ל ידעו שהתנוך הוא שם מורכב מן תוך ונוך והי' ידוע אצלם מאיזה לשון שהגבוה נקרא נוך והרי אונקלוס תרגמו רום וכו' עיי"ש וא"כ שניהם לדבר אחד נתכונו לדרשא דתו"כ ועל רום אודנא היינו גדירא מיצעא דאודנא ואין כאן מחלוקת:

ומעתה באדם פשיטא דאם נפגם או נסדק אזנו בכל מקום שהוא חזק דומה לעצם דמקרי תנוך וחסחוס דהיינו בכל האוזן חוץ מבשר המקיף דהוי מום ופסול לעבודה ולפ"ז בבהמה נמי הוי מום בכל האוזן במקום שהוא קשה והוי כעצם רך ומשנה שלימה מה, שנינו בבכורות מ"ג מומין אלו בין קבועין בין עוברין פוסלין באדם ויתר עליהם וכו' ופירש"י מומין אלו האמורים בבכור פוסלין לכהן לעבודה ע"ש מבואר דגם בבהמה פסול מה שפסול באדם חוץ מה שחשיב שם דיתר עליהם באדם והנה לא חשיב שם דיתר באדם דהוי מום בכל אזנו ובבהמה אינו מום אלא במחיצה קטנה שבעומק האוזן וגם הרמב"ם פ"ח מביאת מקדש כשמונה מומין המיוחדין באדם לא מנה זה ואדרבה מנה בפ"ז מי שנפגמה סחום אזנו במומין הפוסלין באדם ובבהמה ובהדיא כתב שם בה"ב ה' באוזן וכו' מי שנפגם סחום אזנו כדי שתחגור בצפורן בפגם אבל העור המוקף לסחום האוזן אין בו מום וכו' והוא מכוון ללשון שכתב בפי"ג דנגעים הנ"ל אלמא דגם בבהמה דוקא בעור המקיף לאוזן אין בו מום אבל באוזן עצמו הוי מום בכל האוזן:

ולפ"ז יוצא לנו דבכל האוזן אם נפגם או נסדק החסחוס הוי מום רק בנפגם או נסדק העור לא הוי מום רק לדידן לא סגי בכדי חגירת צפורן לפי שאינו מום מובהק היכא דלא מינכר שפיר כמבואר בסי' ש"ט אלא שראיתי לרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה רפ"ו דבכורות שכתב נפגמה ר"ל כגון שנחתך ממנה מגוף החסחוס לא מן קצה העליון שהוא דומה לעור ונקרא בשם חסחוס עיי"ש מבואר דבקצה עליון של אוזן שהוא רך כעור אין המום פוסל בו:

ובהכי א"ש לישנא דמתני' דקתני מן החסחוס אבל לא העור דהאי אבל לא העור הוא לישנא יתירא כיון דקתני מן החסחוס פשיטא דלא מן העור דעור אינו חסחוס ולהנ"ל נ ניחא דפי' אבל לא החסחוס שהוא דומה לעור, ולדעתי לזה נתכווין רש"י ז"ל שפי' והאי עור היינו אליה רכה של אוזן והמובן הפשוט דקאי על אליה רכה שבתחתית אוזן האדם וזה תמוה דהרי בבהמה איירי ולפמ"ש כונת רש"י כרמב"ם דאליה רכה מן הקצה העליון שדומה לעור אינו מום ובא ליישב דקדוק הנ"ל ייתורא דאבל לא מן העור:

ועיין בתוסיו"ט ד"ה אבל לא מן העור פי' הרב היינו אליה משמע שהוא העור שבתחתית האוזן ולשון הטור סי' ש"ט שמשפת האוזן אבל מלשון הרמב"ם שהעתקתי לעיל הוא כל המקיף וכן לשונו וכו' ולפיכך אני תמה על הכ"מ שנראה מדבריו שמשווה המדות וכו' ולפמ"ש כולם לדבר אחד נתכונו וצדקו דברי הכ"מ:

אמור מעתה שלא נפלאת הוא ולא רחוקה הוא שמ"ש טו"ז בכונת רש"י גדר האמצעי שבאוזן ר"ל הוא הגבוה שבאמצע אוזן שהוא עשוי כעין גדר בפני נקב האוזן ג"כ כונתו כדעת רמב"ם פי"ד דנגעים הנ"ל וכקרבן אהרן שקוראין לכל האוזן שהוא כעצם רך גדר אמצעי ומשו"ה הביא בסק"ד והיינו באליה רכה שבאוזן שנקראת יד וכנ"ל, ומעתה לק"מ קושי' תפארת ישראל וגם מה שה שהקשיתי מסוגי' דבכורות מ' כמובן וא"ש נמי לשון רש"י בפ' מצורע שעמדתי עליו לעיל דודאי פירוש תנוך כמו הפותרים שקורין לו טנדרוס דקורין קנארפ"ל שהוא עצם רך ומ"מ אינו מוכח מזה שהוא גדר אמצעי דילמא תוך האוזן שהוא ג"כ עצם רך אלא ידעינן שהוא גדר אמצעי מדרשה דתו"כ תוך ונוך וע"ז כתב רש"י שפיר ולשון תנוך לא נודע לי כקושית ק"א שאינו יודע איך מילת נוך מורה על החיצון או הגובה ועיין תוסיו"ט בפי"ד דנגעים הנ"ל וא"ש:

ומצאתי און לי בסוגיא דקידושין כ"א ע"ב דאמרינן ד"א המרצע להביא מרצע הגדול וכו' ועיי"ש בריטב"א ופירוש מרצע גדול היינו שהוא עב וגס והוא עושה נקב גדול כמלוא כרשינא ולפיכך היה יודן אומר שאין רוצעין אלא במילת שאלו בגובה של אוזן הרי נעשה בעל מום בכהנים וכו' ועיין בערוך סוף ערך מל אין רוצעין אלא במילת פירוש הרך שבאוזן אותו שלמטה הרי מבואר דרק אותו הרך שלמטה נקרא מילת ואם נרצע במקום אחר בגובה של אוזן הוי מום בכהנים וממילא ה"ה בבהמה שהרי הוא מן המומין השווין באדם ובבהמה וכמש"ל ועיי"ש ברש"י ד"ה אלא במילתא אליה של אוזן בבשר ולא בתנוך ועיין פני משה על הירושלמי המילת הזה אליה רכה של האוזן הוא דנרצע ולא בתנוך שלא יהא כהן ויפסל שאם העבד כהן אם ירצע בסחום יעשה בעל מום ויפסל מכל זה משמע דאליה רכה שלמטה דוקא נקרא מילת ושאר כל האוזן נקרא סחום ותנוך והוי מום:

ויותר מבואר ברמב"ם פ"ג מעבדים ה"ט שכתב ונוקב את אזנו הימנית בגופה של אוזן וכו' וכתב הכ"מ ומ"ש בגופה של אוזן פי' בתנוך ולא בבשר וזה מחלוקת בפ"ק דקידושין ופסק כחכמים ומבואר דגופה של אוזן מקרי תנוך חוץ מן האליה רכה לא רק סחוס הבולט מצד הפנים ופונה לצד אחור ומעתה אין בו ספק כלל דהוי מום בנפגם ונסדק בכל האוזן במקום הקשה וכמש"ל:

ועוד נ"ל ראיה ברורה מגמ' בכורות ל"ה דאר"י מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר עולם אמר רבא גדיא באודניה אימרא בשפוותא ופירש"י גדי אזניו ארוכות וקודם שיצא כל ראשו נראים אזניו ויכול להטיל בו מום וכו' ואי הצרימה צריך להיות בעומק תחתית האוזן הלא אינו יכול להטיל מום עד שיצא תחתית אוזן ואז כבר יצא רוב הראש ואסור להטיל מום ומה לי במה שאזניו ארוכות א"ו אין הצרימה צריך להיות רק בגשם הבולט:

מיהו למ"ש תוס' שם שאוזן הגדי גדולות אין לחוש שמא יצא רוב הראש וחזר דדרך אזנים לצאת במיעוט הראש יש לדחות דגם תחתית האוזן אפשר לעשות בו מום כשיצא מיעוט הראש רק דהו"א לחוש כיון שאוזן בחוץ שמא יצא רוב הראש וחזר קמ"ל כיון שאזניו גדולות אפשר שיצאו במיעוט הראש וצ"ע:

ומה שה שהביא חתני הרב נ"י ראי' מדהביאו תוס' רפ"ו דבכורות מקרא דעמוס בדל אוזן מתורגם חסחוס דאזנו ושם פי' מצודת ציון חסחוס והוא הקשה שבאוזן אינו ראי' דהא דחסחוס פירוש קשה אינו צריך להביא ממרחק לחמו כי כן פירש הרמב"ם בפיה"מ פסחים פ"ד שם שהם עצמות רכים והכי סוגיא דעלמא אבל עדיין אין מזה ראיה איזה נקרא קצה שבאוזן דילמא רק אותה מחיצה קטנה שבעומק האוזן והרי אתה רואה שהקצה העליון שבאוזן אף שנקרא בשם חסחוס מ"מ אין מום פוסל בו לפי שדומה לעור וכרמב"ם הנ"ל וא"כ דילמא כל האוזן דינו כן, ומכש"כ מה שהביא מקונקורדאנציוס שורש בדל שכתב בדל אוזן פירושו הקשה מן האוזן דמי להאי עורבא דמביא נורא לקוניא דהרי כתב שם ג"כ או הרך ממנה וכו':

ומה שעורר על תוס' פסחים פ"ד ע"א ד"ה הואיל שכתבו דבגדי וטלה נשאר הסחוס רך לעולם פשוט דמ"מ הוא רק עצם רך רק דמ"מ מתאכלי ובשור גדול מתקשין עד דלא מתאכלי אבל גידין שסופן להקשות אפי' בגדי וטלה מתקשין עד דלא מתאכלי:

סוף דבר הכל נשמע כי הוראת הרב בקדושת בכור יפה הורה תשובה לשואלו וקבלת מעלתו מאן יימר שהוא עשוי לקבלה ונעשו מימיו שאובין ממעיני הישיעה [עיין בשו"ע התניא ס"ה פסח ות ותשו' השיב משה יו"ד סימן נ"ז ותשובת מהרי"ל סי' מ"ב וק"ח ופסקי מהרא"י סי' רמ"ד] אבל מ"מ לחתני הרב נ"י הנני אומר כי צעיר לימים עתה פעם אחרת יהיה זהיר ברוחו שלא להורות באיסור חמור כזה קדשים בחוץ בדבר שאינו מפורש בפוסקים ואינו נחוץ לשעה עד שימלך בגדול תחילה ואל בינתך אל תשען כתיב ויהיה מתון בדין ובהוראה ויעשה פרי תבואה, ויהיה ה' עמו ויעל וכל זה להלכה אבל למעשה עדיין צריך יישוב הדעת אם לא שיסכימו עמדי עוד שני רבני גדולי הדור שיחי' לאוי"ט ושלום על דייני ישראל ידידו החותם בברכת התורה ולומדיה:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה