בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה שפט
שיל"ת מאדע יום ה' ראה תרל"ז לפ"ק:
יתענג על רוב שלום וברכה וחיים ידידי הרב הגדול בתורה ובמעשים, חכם חרשים ונבון לחשים הוותיק מלא עתיק, כש"ת מו"ה יעקב משה נ"י אב"ד דק"ק ס' קראסנא:
נועם מכתבו מעש"ק העבר הגיעני ואשר שאל אודות הבכור שהומם ביד כהן אם מותר למשכנו לנכרי ולהלות עליו וכבר נשא ונתן בזה עם חמי הרב החו"ב מו"ה חיד"ה הכהן נ"י ועיניכם שפיר חזו ברמ"א ביו"ד סי' ש"ז דמותר למכרו לעכו"ם והיא מהגהות מרדכי ספי"א דיבמות ותשובת מהרי"ל סי' מ"ב בשם הפרנס ושם במהרי"ל הביא שמהרי"ח חולק וכן בחידושי אנשי שם ביבמות הביא דעת החולקים וגם היש"ש בחולין חולק ואוסר כאשר הביא כ"ז הש"ך שם וביש"ש הוסיף לאסור אפי' היא כשר ודאי למכרו לגוי ואינו מותר רק להאכילו דרך זימנן והביאו הש"ך סק"ז:
והנה בהגה"מ ומהרי"ל שם כתוב מנהג טוב והגון למכרו לעכו"ם מחיים ובתשובת חת"ס יו"ד סי' ש"ג תמה הלא הגוי יעשהו נבלה וצריך קבורה יעיי"ש ולעד"נ דמבואר בבכורות ט"ו דמ"ד פודין קדשים להא להאכילו לכלבים דריש תזבח ואכלת אין לך בהם היתר אלא משעת זביחה ואילך ולהכי אסור גיזה וחלב אבל מ"ד דס"ל אין פודין דרשי תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך ולא דריש שאין לך בהם היתר אכילה אלא משעת זביחה וא"כ נהי היכא דנעשה נבלה או טריפה ביד ישראל אסור גם לכלבים ולנכרים משום ואכלת ולא לכלביך שלא התירה תורה לכלבים ולנכרים אלא היכא שמותר לישראל כמ"ש תוס' זבחים דף ע"א ע"ב ד"ה ובטריפה ובכמה דוכתא ועיין או"ז הלכות בכורות ס סימן תקנ"ד באריכות מ"מ אין בזה איסור מיוחד להאכיל לנכרי ולכלבים משום בזיון קדשים דזה רק מדרבנן רק שאסור להא להאכילם משום שאסור בהנאה כמו שהעור אסור כמבואר זבחים ק"ד וא"כ כשמכרו מחיים שעדיין לא הוי נבלה ואפשר שהגוי ינחנו לשחוט ע"י ישראל אז שפיר מותר בהנאה ומותר למכרו ואם הגוי יעשנו נבלה אח"כ ויאסר בהנאה אין כאן שום איסור דהרי לא לאסר לגוי והישראל נהנה בשעה שהיה מותר ליהנות:
אלא הא קשיא לי האיך מותר למכרו לעכו"ם מחיים הא אסור בגיזה ועבודה כמבואר בסי' ש"ח והעכו"ם ודאי יעבוד בו וא"כ אסור לגרום עבודה בקדשים ועיין במו"ק י"ב ובר"ן שם ומל"מ פ"א מה' מעילה ה"ט ועיין תשובת מהרי"ל סי' ר"ד בלשון השואל משמע שאין למסור בכור לרועה עכו"ם לרעות בתוך שאר בהמות מחמת חשש הרבעה והוי גרם עבודה בקדשים ובחת"ס סי' ש"ב התעורר בזה דמבואר בשו"ע סי' שי"ג דמותר למסור בכור לשומר גוי עיי"ש מ"ש, ולענ"ד בשנדייק לשון רמ"א מותר ליתן בכור לגוי כדי לגדלו וכו' מבואר דמותר רק כל זמן שהיא קטן ואין בו חשש עבודה והרבעה רק חשש שיעשה בו מום ולזה לא חיישינן שלא ירצה להפסיד שכרו עיין בש"ך שם ומהרי"ל מיירי כשהוא גדול שיש בו חשש הרבעה ועבודה ואסור מטעם הנ"ל וא"ש:
הגם שמזה נראה דלרעות לבדו מותר למסור דאין חשש הרבעה ולא חיישינן שיעשה בו עבודה אחרת היינו דוקא בשומר שנתפס עליו כגנב כשעובד בו אבל בגוי הלוקח ורובא לרדיא זבני ודאי קשה איך מותר למכור לו הא גורם עבודה בקדשים ולכאורה אפשר לחלק דדוקא בהשומר שהבהמה של ישראל שייך ביה גרם עבודה או גרם מום אבל במכירה לנכרי שהבהמה של נכרי אין בזה איסור ועיין תוס' גיטין מ"ז ד"ה אמר ותוס' ע"ז כ"א ד"ה הא מ"מ דוחק לחלק בכך ונראה דמשו"ה שינה רמ"א בשו"ע לשון הגה"מ ומהרי"ל וכתב טוב למכרו קודם שחיטה והיינו הגוי ישחטנו בפניו ואין כאן חשש עבודה בקדשים ובחת"ס כתב למכרו אחר שחיטה בלא בדיקת הריאה וע"ז יש לפקפק כיון שנשחט ברשות ישראל כיון שכבר חלה עליו חובת בדיקה אסור בהנאה בלי בדיקה כמו שאסור באכילה בלי בדיקה להמחמירים בנאבדה הריאה אפי' בדיעבד והש"ך קאי במכרו מחיים דלא חלה עליו חובת בדיקה ועיין בש"ך סי' ח"י סקכ"ה ולכן טוב יותר למכרו מחיים והגוי ישחטנו בפניו:
תבנא לדינא דמותר להלות עליו באופן שאם לא יפרע לנכרי עד זמן פלוני יהיה הבכור שלו אבל אסור למסרו להנכרי רק ישחטנו בפני ישראל ולא יבדוק הריאה וכמ"ש החת"ס וצ"ל דלהא לא חשו הני גאונים שמא ימכרני הגוי במקולין ובליטרא והוי גרם בזיון קדשים משום דהיא רק איסור דרבנן ואין כאן בית מיחוש:
שוב נתישבתי אפשר נהי דמכירה מותרת באופן הנ"ל מ"מ להשכין אסור דילמא ימות או יטרף והנושה בא לקחת ונמצא פורע חובו באיה"נ ועיין במג"א סי' תמ"א סק"ג ושמא ימות ויטרף חיישינן לכן כיון שגוף היתר המכירה במחלוקת שנוי' ומה שרצה החת"ס להעמיס במהר"מ מטיקטין הרואה יראה שקשה להעמיס כן בדבריו וקרוב יותר שנתכווין דאפי' וודאי כשרה אסור למכרו משום בזיון קדשים כדעת יש"ש ואינו מותר רק דרך זימנן לכן הבו דלא לוסיף עלה להתיר במכירה כנ"ל ולא להשכין, ובזה הנני חותם בברכה ידידו הנאמן, אחר חיתום שטרות ראיתי בספר ברכי יוסף סי' ש"ז דמסיק שהדין עם הרמ"א דמותר למכור עיי"ש באורך ומ"מ לענין איסור להשכין נ"ל כמש"ל:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: