בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה שפו
שיל"ת ב' אויפאלו מוצאי יוהכ"פ שנת סתר"ו יושר לפ"ק:
וסוכה תהי' לצל יומם, לידידי מחו' המרומם הרב הגדול בתורה, אבן יקרה, מעוטר בתפארה חו"ב, זך ונקי כמו"ה משה שמואל נ"י שטערן:
מכתבו הגיעני ובד"ת כתיב ענה על מה שפסק הש"ך ביו"ד סי' ש"ה סקי"א שהאב יכול לפדות את בנו ע"י שליח דלא כרמ"א שם בשם ריב"ש והעיר מעלתו דבקצו"ח סי' שפ"ב כתב ליישב דעת הש"ך שלמד מדברי הרא"ש פרק כיסוי הדם דאין האב יכול לעשות שליח במילה וכן הוא דעת או"ז הביאו ד"מ יו"ד סי' רס"ד וד"מ שם ותבו"ש ביו"ד סי' כ"ח בסופו תמהו ע"ז הא קי"ל בכה"ת שלוחו של אדם כמותו ותי' קצו"ח שם עפ"י דברי תוס' רי"ד שהק' לכל דבר מצוה יועיל שליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי הנח תפילין עבורי ותי' ולאו מילתא הוא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטר הוא ע"י שלוחו והוא לא יעשה כלום בודאי בקידושין וגירושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח שכותב בגט אנא פלוני פטרית פלונית וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו והיא אשתו וכן בפסח הוא אוכל ועל שמו ישחט ויזרק הדם אבל בסוכה ה"נ יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והלא יושב בה אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן לולב וכן ציצית וכל המצות ע"ש ולפ"ז ה"נ במילה וכיסוי דם לא מהני שליחות דאם מל או כיסה שלוחו לא קיים הוא כלום אלו דברי קצו"ח וכתב מעלתו דלפ"ז בפדיון הבן אם השליח פודה לא עשה האב כלום ואמאי כתב הש"ך דמהני שליחות:
ולפענ"ד תימה על דבריו הלא השליח פודה בממונו של האב ושפיר עשה האב המצוה שנתן דמי הפדיון וגם ניכר שהשליח עושה המצוה בשביל האב שהרי פודה בממון של האב:
ואמנם יתכנו דבריו לפ"מ שנתקשה בחת"ס יו"ד סי' רצ"ז מה שליחות שייך בפדיון הבן ובשלמא בקידושין מלבד הגעת המעות לאשה צריך שיאמר דיבור הקידושין ובעינן שיהיה אמירת השליח כאמירת המשלח ובגט אפי' טלי גיטך מעל גבי קרקע לא מהני ואי לאו דיד שליח כיד בעל אינה מגורשת שת אבל הכא לא יהא אלא מניח מעותיו על הקוף ומשלחו לכהן ומודיעו לו שהוא שולח בפדיון בנו יצא יד' חובתו מה"ת ואצ"ל דבר רק שידע הכהן שבשביל פדיון נותן לו וא"כ מה לי הוא מה לי שלוחו וזה שנים רבות אשר גם אני עמדתי בזה ותי' דמיירי שהשליח נותן ממון של עצמו ואינו מזכה ממונו לאב אלא רוצה לפדות בנו של פלוני בממון עצמו בשליחות פלוני ויהיה האב יי"ח פדיון מטעם שלוחו כמותו וכמי שמפריש מתבואת עצמו על כריו של פלוני וכו' ע"ש ועיין פ"ת סי' ש"ה סקט"ז ולפ"ז שפיר תמה מעלתו דא"כ אין האב עושה כלום שהרי אינו נותן המעות ולמה פסק הש"ך דמהני שליחות לפי דברי קצו"ח בדעת הש"ך סי' שפ"ב:
אבל מ"מ לק"מ דנראה ברור לא מיבעיא אם השליח פודה בממון עצמו וודאי צריך שיאמר שהוא נותנו בפדיון הבן או הבכור של פלוני עיין יו"ד סי' ש"ה ס"י וכדפסקינן באו"ח סי' תל"ד בשליח המבטל חמץ של אחרים דצריך לומר חמצו של פלוני יהיה בטיל אלא אפי' אם פודה בממון האב די"ל כיון שהוא ממונו ממילא בנו נפדה בו מ"מ נראה לפמ"ש תוס' רי"ד קידושין מ"א דבקידושין אפי' מוסר חפץ לשליח לקדש בו אשה אין שליח עושה שליח דהוי רק מילי כיון שאם נאבד החפץ יכול לקדשה לו משלו וכו' ע"ש וא"כ ה"נ כיון שהשליח יכול ליתן ממון אחר בפדיון בנו ממילא אינו נתפס בפדיון בנו עד שיאמר שנותנו בפדיון בנו של פלוני והרי כתב תוס' רי"ד דמשו"ה בקידושין וגירושין מהני שליחות אף שהמשלח אינו עושה כלום לפי שניכר במעשה השליחות שעושה בשביל המשלח שכותב בגט אנא פלוני פטרית פלונית וכן בקידושין אומר הרי את מקודשת לפלוני וכן בפסח שוחט וזורק על שמו ע"ש וא"כ ה"נ בפדיון הבן כיון שאומר שנותן בשביל פדיון בן פלוני א"כ ניכר במעשה שליחות שעושה בשביל משלח ושפיר מהני שליח אבל במילה וכיסוי דם אין נפ"מ בן של מי מימהל או דם של מי מכסה ואינו ניכר במעשה שליחות שעושה בשביל משלח לכן לא מהני ע"י שליח וסברת קצו"ח נכונה ואין כאן סתירה בש"ך:
איברא גוף תירוץ חת"ס הנ"ל תמוה שכתב דמיירי שפודה השליח בממון של עצמו דבזה שייך שליחות כמו במפריש מתבואתו על כריו של פלוני ומי שמע כזאת שאם אחד מחויב לתת ממון לחבירו מממונו שעושה שליח שיתן ממונו תחתיו ובמפריש מתבואתו על כריו של חבירו אין ענין השליחות על שנותן מכריו שגם הבעלים אין מחויבים להפריש מתבואתם דוקא אלא השליחות הוא על קריאת שם תרומה בין אם מפריש מתבואת המשלח ובין אם מפריש מתבואת שליח ואפי' אינו מזכה למשלח ותורם משלו על של חבירו בנדרים ל"ה היינו בלי דעת בעלים ומשום זכיה ולהכי בעינן דוקא מתבואת השליח דאם הוא משל משלח אין כאן זכות אבל שיתן ממונו בשביל חיוב ממון חבירו בתורת שליחות לא שמענו מעולם רק מדין עבד כנעני בקידושין ז' הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני וכתב ריטב"א שם דצריך שאותו פלוני יאמר לה הרי את מקודשת לי בכסף שנתן לך פלוני שתתקדש לי ולא אמרינן הכא אלא דנתינת אחר בשבילו חשיבא כנתינתו ע"ש וה"נ נתינת אחר בשבילו בפדיון הבן חשיבא כנתינתו מדין עבד כנעני ואם כשהוא עצמו נותן ל"ש ביה שליחות כקושי' חת"ס א"כ גם כשאחר נותן דמהני מדין עבד כנעני נמי ל"ש ביה שליחות ועיין כעין סברא זו במל"מ פ"ה ממלוה ריש הי"ד ברבית ע"י שליח כיון שהממון של המשלח אף ששולח הרבית ע"י מ"מ הוי כעושה הוא המעשה ול"ש ביה אשלד"ע:
אמנם לפענ"ד מעיקרא לק"מ דפר"ח בתשו' מים חיים סי' ד' העלה דבמתנות כהונה ופדיון הבן אם הכהן אינו רוצה לקבלם נתינה בעכ"ח שמה נתינה ע"ש ואף דלא אמרינן נתינה בעכ"ח שמה נתינה אלא אם מחויב לקבלם והכא אין הכהן מחויב לקבלם דהא יכול ליתנם לכהן אחר מ"מ כיון דטובת הנאה לבעלים ליתנם לאיזה כהן שירצו אותו הכהן שבורר לו ראשון ליתן לו הוי כמחויב לקבלם ונתינה בעכ"ח שמה נתינה ע"ש וא"כ שפיר שייך בין דין שליחות שיהיה לו כח האב המשלח שיוכל ליתנו לכהן בעכ"ח של כהן:
ויותר מזה נראה לפמ"ש רשב"א גיטין כ' דאף דעודר בנכסי גר וכסבור שלו הן לא קנה משום דליכא כוונת קונה לקנין אבל ביש דעת אחרת מקנה קונה בלי כוונת הקונה וכן כתב נמ"י ב"ב מ"א גבי רב ענן בשם הראב"ד ועיין קצו"ח סי' ער"ה סכ"ה ולפ"ז בנותן לכהן ואינו רוצה לקבל דליכא כונת קונה שפיר בעינן דליהוי שליחו של אב שיהיה שליח המקנה כי היכי דליהוי כונת מקנה כיון דליכא כוונת קונה ועיין בר"ן כתובות צ"ח שכתב ומהא שמעינן שאין השליח יכול לקנות לעצמו אפי' באותן הדמים שהרשהו הבעלים למכרו לפי שכיון שהוא שליח הרי הוא כיד בעלים ולפיכך א"י להקנות לעצמו שאין מכר אלא הוצאת הדבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו שהרי במקום בעלים עומד ע"ש מבואר דהשליח הוא המקנה והוי דעת אחרת מקנה דהוי בלי כונת קונה ושפיר שייך ביה תורת שליחות וא"ש:
ועוד נ"ל ביישוב קושי' חת"ס על סגנון הנ"ל לפמ"ש מים חיים סי' ד' הנ"ל דלשיטת רוב ראשונים דבדעת אחרת מקנה יש לקטן זכיה מה"ת יי"ח אם נותן מתנות כהונה לכהן קטן ע"ש ועיין יד אפרים יו"ד סי' ס"א א"כ בפודה בכו מכהן קטן שפיר צריך שליחות כדי שיהיה השליח דעת אחרת מקנה כנ"ל:
אלא שאני חוכך בזה בפדיון הבן אם יכול לפדות מכהן קטן לפמ"ש הריב"ש סימן קל"א הטעם שתקנו ברכה לכהן כשמקבל ה' סלעים בפדיון הבן אע"פ שאין הכהן עושה מצוה [וע"ש נוסח הברבה והטעם שאין אנו נוהגין כן לפי שלא הוזכרה ברכה זו בגמרא] וכתב שהטעם משום שהכהן זכה בבן ונותנו לאב בפדיונו ע"ש והרי אמרינן בסוכה מ"ו ע"ב דקטן אקנויי לא מקני וא"כ א"י להקנות הבן לאביו וצ"ע:
ובהכי יש ליישב תמיהת הש"ך סימן ש"ה על הריב"ש אמאי אין עושין שליח בפדיון הבן והוא לפמ"ש תוס' ב"מ דף ע"א ע"ב ד"ה בשלמא דאם אחד זוכה לחבירו צריך להיות שלוחו של המקנה ואם המקנה נכרי ואינו בר שליחות א"י לזכות להקונה ע"ש ולפ"ז ה"נ כיון שבפדיון שנותן השליח לכהן זוכה בבן לאביו צריך להיות שליח של הכהן המקנה ואין הכהן יכול לעשות שליח בזה דהוי חב לאחרים דהיינו לכהנים אחרים דאם לא יועיל הפדיון שמא ימלך האב ויפדה מכהן אחר בשלמא האב כיון שנתנה לו רשות לתת לכל כהן שירצה לא מקרי חב לאחרים כמו הלוה אם אמר זכה בחפץ זה לפלוני כמבואר בחו"מ סי' ק"ה ס"ג אבל הכהן שפיר מקרי חב לאחרים ולכן לא מהני שליח וא"ש:
ועוד נ"ל ליישב תמיהתו בדברי הש"ך לפמ"ש בתשובה אחת [ע"ל סי' שכ"ה וסי' י"ז] בהבנת קצו"ח בדברי תוס' רי"ד דדוקא במעשה שנמשך ממנו פעולה אחר עשייתה כמו בגירושין שנמשך אחר מעשה נתינת הגט שהוא מגורשת מבעלה ע"י מעשה הנתינה או בקידושין שהוא קנוי לבעלה והיא א"א וכן תרומה הפירות מתוקנים וכן בפסח שאפשר לזרוק הדם ולאכלו והפעולה הנמשך מן המעשה הוא למשלח בזה שייך שליחות אבל בסוכה ותפילין אחר שיוצא מסוכה וחולץ תפילין לא נמשך שום פעולה אח"כ ממנה למשלח ובשעת מעשה אין המשלח עושה כלום ל"ש ביה שליחות ולפ"ז במילה נמי כיון דאם נימול פעם אחת כדינו אף שנתכסה אח"כ א"צ למולו פעם שנית כמ"ש טו"ז סי' רס"ד סק"ט ע"ש וכן בכיסוי דם אם כסהו ונתגלה פטור מלכסות דאמרינן בחולין פ"ז וא"כ א"צ שום פעולה להיות נמשך ממעשה המילה והכיסוי רק בשעת מעשה שמל ומכסה ואז אין המשלח עושה כלום לכן כתב קצו"ח דלא מהני ביה שליחות אבל בפדיון הבן שיש פעולה נמשך ממעשה הפדיון שבנו פדוי והאב זוכה בבנו כמ"ש ריב"ש הנ"ל שפיר כתב הש"ך דמהני ביה שליחות:
ועוד בה שלשיה לפמ"ש שם בתשובה ההיא דהבנת קצו"ח בתוס' רי"ד הוא דל"ש שליחות אלא בדבר שאין המעשה מועיל בלי דעת ורצון המשלח ואז שפיר יכול לעשות שליח שהרי המשלח יש לו חלק במעשה זו דהיינו דעתו ורצונו אבל בדבר שא"א לבטל המעשה והיא קיימת בלי רצון המשלח כמו ישיבת סוכה שא"א לבטל הישיבה וכן א"א לבטל הנחת תפילין על יד וראש בזה לא מהני שליחות שהרי המשלח אינו עושה כלום ואין לו חלק במצוה זו בדעתו ורצונו ולהכי במילה וכיסוי דם נמי לא מהני שליחות דאין האב עושה כלום דגם אם אין רצונו במילה מ"מ התינוק נימול והדם מכוסה ולכן כתב קצו"ח דדעת הש"ך דלא מהני ביה שליחות אבל בפדיון הבן אם האב אינו רוצה שיהיה בנו פדוי אינו פדוי וכיון דבעינן רצונו שפיר כתב הש"ך דמהני ביה ג"כ שליחות וא"ש ובזה יבא ברכות יניח על ראשו כנפש ידידו הדוש"ת באהבה:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: