בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה שפה
שיל"ת ב' אויפאלו ד' ויגש הרי"ן לפ"ק:
ביומי חנוכה חיים שלום וברכה, לכבוד ידידי הרב המאוה"ג, מעוז ומגדול, חו"ב, זך ונקי, כש"ת מו"ה נתנאל הכהן נ"י אבדק"ק אויוואראש:
אחדש"ת הנני למבוקשו אשר שאל ממני בבכור שנולד לאחר מיתת אביו כדת מה לעשות בפדיון הבן, ואשיב אמרי לו כאשר יחנני החונן לאדם דעת ויה"ר שלא אכשל בדבר הלכה:
בהגהת רמ"א יו"ד סי' ש"ה ס"י כתב ואין האב יכול לפדות ע"י שליח וגם אין ב"ד פודין אותו בלא האב והוא מתשובת הריב"ש סי' קל"א וכתב טו"ז סקי"א דזה דעת השואל שם בריב"ש ולמד רמ"א מזה דכיון דלא סתר הריב"ש דבר זה ש"מ דניחא ליה בכך, ואני תמה הלא גם מתשובת הריב"ש שם מוכח להדיא כן שהרי כ' טעם לדעת הרמב"ם דאב הפודה בני הבכור מברך בעל לפי שאפשר להעשות מצוה זו ע"י הבן כשיגדל ואי איתא דהאב יכול לעשות שליח לפדות את בנו לא היה צריך לזה שאפשר לעשות ע"י אחרים דהיינו ע"י הבן כשיגדיל דהא גם עכשיו אפשר להעשות ע"י אחרים דהיינו ע"י שליח, וגם מדכתב טעם על הפודה עצמו דמברך בלמ"ד משום וכשיגדיל אז א"א להעשות אלא ע"י עצמו א"י לעשות שליח וא"כ ה"נ אב הפודה א"י לעשות שליח דמ"ש וטו"ז עצמו מביא דברי ריב"ש אלו בסק"ח וצ"ע:
וטו"ז סקי"א וש"ך סקי"א הקשו הא קי"ל בכל התורה שלוחו של אדם כמותו ומה נשתנה פדיון הבן דא"י לעשות שליח ע"ש, וחת"ס יו"ד סי' רצ"ה תירץ דהרי קי"ל דמילתא דליתא בדנפשיה לא מצי להיות שליח וא"כ אין אדם יכול להיות שליח עכ"פ לפדות את הגדול דהא הוא מילתא דליתא בדנפשיה וכיון דאמרינן בקידושין כ"ט תפדה תיפדה כל שאינו בתיפדה אינו בתפדה ומהכא ילפינן דאין אשה מצווה למיפרק בנפשה ה"נ אמרינן כשם שאין שליחות בתפדה כך אין שליחות בתיפדה וגם האב א"י לעשות שליח לפדות את בנו במקומו, ובעיני יפלא נהי דמקשינן תיפדה לתפדה מ"מ שליחות מאן דכר שמיה ולדבריו תקשי הא אמרינן בכתובות ע"ד דאיתקוש הוויות להדדי א"כ נימא כמו דקידושי ביאה אינו בשליחות ה"נ קידושי כסף ושטר ובהדיא קתני בקידושין מ"א האשה מתקדשת בה ובשלוחה:
ובנזיר נ"ז ס"ל לרב אדא בר אהבה דלא תקיפו אחד המקיף וא' הניקף במשמע ואיתקש מקיף לניקף וכו' וא"כ נמי נימא כי היכא דניקף ליתא בשליחות ה"נ מקיף ליתא בשליחות וא"כ איך יפרנס סוגי' דב"מ י' ע"ב איש דאמר לאשה אקיפו לי קטן וכו' להך לישנא דאמר כל היכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו ה"נ כיון דלאו בני חיובא נינהו מיחייב שולחן והא כיון דניקף ליתא בשליחות גם מקיף אינו בשליחות כלל ועיין תוס' שבועות ג' ד"ה ועל שנדחקו להוכיח דהך סוגי' דלא כר' אדא ולהנ"ל מוכח בפשיטות להדיא דהוא דלא כר' אדא א"ו דלענין שליחות לא איתקש להדדי וה"נ דכותי':
וגם גוף דבריו תמוהים דפשיטא לי' דגדול שכבר נפדה או שאינו בכור אינו נעשה שליח לגדול הצריך לפדות עצמו כיון דליתא בדנפשיה אף דעדיין אפשר שישא בתולה ויהיה לו בן בכור פטר רחם שיהיה צריך לפדות ולפ"ז אין איש יכול להיות שליח קבלה לגירושין דהא ליתא בדנפשיה לקבל גט וכן אשה אינה יכולה להיות שליח הולכת גט משום דליתא בדנפשה לתת גט והרי באמת איבעיא לן בגיטין ס"ב ע"ב איש לקבלה ואשה להולכה מה"ט ע"ש בתוס' ד"ה איש ואיפשיטא דאיש נעשה שליח קבלה ואשה להולכה ובשל ובשלמא באיש י"ל דגם קבלה איתיה בדנפשיה שכן אם מקבל גט לבתו הקטנה אבל באשה להולכה קשיא הא ליתא בדנפשה ועכ"ח כיון שהיא בתורת גיטין לקבלה מיקרי איתיה בדנפשה גם לקבלה וה"נ כיון דהוא בתורת פדיון בכור ביש לו בן בכור נעשה נמי שליח לבכור גדול לפדות אותו:
והנ"ל בזה עפמ"ש רשב"א בחולין י"ב בשם רבו דמשו"ה בכתיבת הגט עע"ג לפי שהסופר שליח לבעל והוי כאלו הבעל כותב והעומד ע"ג ומכווין לשמה הוא ג"כ שליח הבעל והוי כאלו הבעל מכווין וא"כ הוי כאלו איש אחד כותב ומכווין לשמה משא"כ בשחיטה דלא בעי שליחות וא"כ אפי' עשאו שליח לא הוי כאלו המשלח שוחט לכן לא מהני עע"ג דבעינן מעשה וכונה מאחד וכאן השוחט אינו מכווין והמכווין אינו שוחט ע"ש מבואר דהיכא דלא בעינן שליחות אפי' עשאו שליח לא הוי כאלו עשה המשלח, ועיין בריב"ש סי' קל"א שכתב דבשאר מתנות כהונה אין הכהן עושה כלום רק שזוכה במתנות משולחן גבוה אבל בפדיון הבן אעפ"י שאינו עושה מצוה וכו' מ"מ זכה בבן ונותנו לאב בפדיונו וכו' ועיין קידושין כ"ט ר"י סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי וכו' ואזיל כהן וטריף לי' לה' משועבדים וכו' ע"ש ברש"י ותוס' ד"ה ואזיל עכ"פ מבואר דה' סלעים של פדיון הבן הוי כמלוה על האב וע"י נתינתם לכהן נותן הכהן הבן לאב שזכה בו הכהן כעין בע"ח קונה משכון:
ולפ"ז ממנ"פ אם האב שולח ה' סלעים לכהן בפדיון בנו ע"י שליח מממון שלו אין בזה דין שליחות כלל רק האב הוא הפודה ואפי' שלחו ביד גוי שאינו בר שליחות דהא אפי' אומר לכהן טלי הפדיון מע"ג קרקע מהני ואפי' תקפו כהן בתורת פדיון הבן מהני כדמשמע בתוס' ב"מ וי"ו ד"ה והא ועיין תשובת נחלת יעקב סי' ד' ואם שלח שליח לפדות בממון השליח הלא אם פורע חובו בלי ידיעתו דהיינו שהכהן מקבל החמש סלעים בפדיון בנו של זה נמי פדוי ועכ"פ מהני מדין עבד כנעני עיין קידושין ז' וכיון דאין צריך שליחות אפי' עשאו שליח נמי לא הוי שלוחו ולא קיים האב מצותו ושפיר כתב רמ"א דאין האב יכול לפדות ע"י שליח:
ולפ"ז דוקא האב א"י לעשות שליח לפדות בנו אבל הכהן שפיר יכול לעשות שליח לזכות לו בדמי הפדיון ובזה מיושב הקושי' שהקשו אחרונים דאינימא דלא מהני פה"ב ע"י שליח א"כ איך מהני בנותן ע"מ להחזיר כמבואר בסי' ש"פ ס"ח רבנו פדוי הא הוי תנאי שא"א לקיים המעשה ע"י שליח עיין נחלת יעקב הנ"ל ולפי האמור ניחא כיון דאפשר לקיים ע"י שליח הכהן שפיר מהני תנאי, ומכש"כ דא"ש טפי למ"ש תוס' ב"מ ע"א ע"ב ד"ה בשלמא דצריך להיות גם שלוחו של בעל הממון וא"כ שליח קבלה של הכהן הוי נמי שליח האב ושפיר אפשר לקיומי ע"י שליח ולכן מהני תנאי וא"ש:
ובזה מיושב נמי מה שהקשה הש"ך בסקי"א מדברי הר"ן בפסחים דכתב להדיא שיכול לפדות ע"י שליח דר"ן שם לא כתב רק דמברכינן בעל כיון שאפשר להעשות ע"י אחרים וזה פירוש ע"י שליח אבל לא מדין שליחות וכי שליח שאין בו דין שליחות לא מקרי שליח ולק"מ:
ובעל צידה לדרך פסק דבכור שמת אביו תוך ל' יש ביד ב"ד לפדותו וטו"ז הקשה מנדרים ל"ו דאמרינן בתורם משלו על של אחרים או דילמא מצוה דיליה הוא וניחא ליה למעבדי' ונהי דמסקינן דתרומתו תרומה היינו משום דזכות יותר מחובה אבל עכ"פ איכא חובה קצת והרי כתבו תוס' כתובות י"א דבדבר שיש בו חובה קצת אין זכין לקטן ואין לו שליחות ודוקא לגדול זכין אם הזכות עדיף מן החוב ע"ש ולפענ"ד נראה דהש"ך בנקוה"כ הוכיח דהך סברא מצוה דילי' לאו סברא הוא כלל דא"כ בגר קטן דמטבילין אותו ע"ד ב"ד איך כתבו תוס' דזכות גמור הוא התם נמי נימא דאיכא קצת חובה שרוצה לגייר עצמו ולעשות מצוה זו בעצמו ובזכרון יוסף יו"ד סי' כ"ו הק' כיון דהגדילו יכולין למחות א"כ הרי יכול למחות ולחזר ולגייר עצמו ולעשות המצוה בעצמו ותי' עפ"י דברי הר"ן שם דדוקא אם הגדיל וראינהו שעה אחד נוהג בדת יהדות א"י למחות אבל אם לא ראינום נוהג בדת יהודית יכול למחות וא"כ התינח אם מוחה בשביל דניחא לי' בהפקירא אבל אם מוחה בשביל לגייר עצמו והוא חפץ ונוהג בדת יהדות ממילא א"י למחות ע"ש וכ"ז בגר קטן אבל כאן פשיטא דאם פדו אותו בקטנותו אף דהוא זכות גמור מ"מ מטעם זכין לאדם שלא בפניו אתאינן עלה דקטן כשלא בפניו דמי והרי אם זכין לאדם שלא בפניו אם שמע ומוחה בטל הדבר ויעיין רשב"א קידושין כ"ג ד"ה ולענין דאפי' בזכות גמור שאין בו שום צד חובה יכול למחות רק בעבד שיכול לשחררו בעכ"ח מסתפק אם יכול למחות בזכות גמור וא"כ כשיגדיל הקטן יכול למחות בפדיונו כדי לפדות עצמו ולקיים המצוה בעצמו וא"כ אין בו שום צד חובה ושפיר יכולין ב"ד לפדותו משום זכין לאדם שלא בפניו וא"ש:
מיהו לפענ"ד אין ראיות הש"ך נכונה דאפי' נימא שיש מצוה על גוים שיתגיירו מ"מ אין המצוה מעשה הגירות רק שיהיה יהודי והרי גם אם מגיירין אותו בקטנותו הרי הוא יהודי גם בגדלותו ול"ש מצוה דיליה הוא משא"כ הפרשת תרומה ופדיון שמעשה הפרשה ופדיון הוא המצוה שפיר י"ל מצוה דידיה וניחא ליה למיעבדיה:
ואפשר עוד לומר לפמ"ש חת"ס יו"ד סי' שי"ז דגוי קטן שהוא בר דעת נהרג אם עובר על מצות ב"נ דשיעור גדלות הוא מכלל שיעורין הלכה למשה מסיני כמ"ש הרא"ש בתשובה ריש כלל ט"ז ולא נאמרו שיעורין לב"נ כמ"ש רמב"ם פ"ט ממלכים ה"ט ע"ש וא"כ י"ל דתוס' לא ס"ל כרש"י דאמו הביאתו להתגייר רק דמיירי בגוי קטן בר דעת וא"כ בעודו גוי הו"ל כגדול וא"כ בבא להתגייר הרי עושה המצוה בעצמו ויש לעיין בזה הרבה [ע"ל סי' שנ"ט]:
והש"ך בנקה"כ השיג כיון דקיי"ל בתורם משלו על של חבירו תרומתו תרומה ע"כ דהאי סברא דמצוה דילי' הוא לאו סברא הוא כלל ע"ש באריכות, והאחרונים הקשו מפסחים ד' דאמרינן ניחא לי' לאינש לקיומי מצוה בממוני' ואינני יודע מאי קושי' דהתם לא אמרינן ה"ט אלא לענין דלא הוי מקח טעות דאינו חובה לקיים מצוה בממוני' אבל אינו מוכח משם דהוי חובה שלא לקיים מצוה בממונו ולק"מ:
אבל לפענד"נ לחלק דדוקא בתרומה דלאו מצוה דרמיא עליה הוא כמ"ש רש"י בגיטין מ"ז ע"ב ד"ה מדאורייתא ועיין טו"ז יו"ד סי' א' סקט"ז בזה אמרינן דמצוה דילי' לאו סברא הוא אבל פה"ב דהוא מצוה דרמיא עליו שפיר י"ל דמצוה דיליה הוי סברא, ובזה נדחה נמי מה שהביא מתוס' כתובות שכתבו דהוי חובה קצת משום שמא ירצה לפחות או להעדיף ולא כתבו משום דמצוה דיליה הוא דשאני תרומה דלאו מצוה דרמיא עליה הוא:
ושוב כתב דכאן מזכין המעות לקטן ופודין אותו במעות שלו א"כ הוי מצוה דיליה והאריך בזה ובעיני יפלא כיון שפודין אותו בממון שלו ודאי הוי קצת חובה לפחות ממונו כיון שכבר זכה בהממון ואפי' נימא שמזכין לו הממון ע"מ לפדותו וא"ל לא יזכה בו מ"מ הרי קיי"ל זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו וא"כ לזכות לו בממון שהוא זכות זכין לו אבל התנאי שהוא חוב לא מהני וכמדומה ראיתי סברא זו בספרן של צדיקים מרבינו משולם טיסמניץ זצוק"ל ואם אין מזכין לו הממון שוב לאו מצוה דיליה הוא וכל מה שהביא הש"ך ראיה מהא דמדינא תורמין בין להאכיל בין להניח אינו ראיה דשם שפיר מצוה דיליה ואין בו הפסד ממון דלא מצינו שיקיימו מצות נתינה לכהן רק לתקן איסור טבל:
ושוב האריך להביא ראיה מקידושין מ"ב דב"ד יכול לזכות לקטן אפי' בדבר שיש בו חובה קצת ותמה על תוס' כתובות הנ"ל גבי גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד שהקשו הא זכיה מטעם שליחות ואין שליחות לקטן ועמ"ש דהיכא דאיכא חובה קצת אין זכין לו רק בגר קטן הוי זכות גמור הא ב"ד שאני דזכין לו אפי' אין זכין לקטן מה"ת ואפי' איכא חובה קצת ע"ש ובחת"ס יו"ד סי' רצ"ה התפלא מי מינם ב"ד על קטני אוה"ע והאריך בזה, ואינני יודע מה ק"ל הא אם ידינו תקיפא אנן יש לנו כח ב"ד יפה גם על אוה"ע ובהדיא כתב הרמב"ם פ"י ממלכים הי"א חייבין ב"ד של ישראל לעשות שופטים לאלו הגרים התושבים לדון להם עפ"י המשפטים האלו וכו' אם ראו ב"ד שיעמידו שופטיהן מהן מעמידו ואם ראו שיעמידו להם מישראל מעמידין ועיי' רמב"ן פ' וישלח בפסוק ויענו בני יעקב:
ושוב רצה חת"ס שם להוכיח דכח ב"ד יפה אפי' באים להיות שלוחו של כל אדם אפי' בעכ"ח מדאמרי' יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול אפי' בעכ"ח ת"ל לרצונו וקשה איך אפשר לומר בעכ"ח הא שחיטת קדשים צריך שליחות והוא צוח לא בעינא ומי ישחוט קרבנו אלא עכ"ח דצריך שיאמר רוצה אני וא"כ לרצונו ל"ל אלא עכ"ח דאי אמרי' אפי' בעכ"ח ב"ד נעשין שלוחו אפי' בעכ"ח ע"ש, ותמהני אפי' אי אמרינן דשחיטת קדשים צריך שליחות היינו דמצוה על הבעלים לשחוט ואם שחט אחר בלי דעת בעלים לא קיימו בעלים מצוה אבל אין הקרבן נפסל בכך ושפיר סד"א שישחוט קרבנו בלא שליחות ובאמת לא יקיים מצות שחיטה ומ"מ תיהוי ליה כפרה כיון שהקרבן כשר:
וראיה לזה מדברי הר"ן נדרים ל"ו שכתב דבשלמא במזיד נהי דשלוחו דידן נינהו פיגולן פגול דכיון שמפגל במזיד אינו עושה שליחותו אלא אדעתיה דנפשיה קעביד וקי"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה וכו' ואינימא דבמקום שצריך שליחות ועושה בלי שליחות הקרבן פסול איך הוי פיגולן פגול הא קי"ל זבחים כ"ח ע"ב כהרצאת כשר כך הרצאת פסול ועיי' זבחים כ"ט ע"ב אלא עכ"ח דאף אם עושה בלי שליחות אין הקרבן נפסל אלא שהבעלים חסרו מצוה וצ"ע:
אבל מה דקשיא טובא איך אפשר שהב"ד יפדוהו בעודו קטן משום זכין לאדם שלא בפניו הא קטן לאו בר חיובא הוא והו"ל כאלו פדאוהו האב קודם שלושים יום דאינו פדוי וכבר עמד בזה בס' מע"מ הביאו הש"ך סוס"ק י"א ועיין חת"ס סי' רצ"ה ולא ידעתי מה היה לכבוד מעלתו נ"י שהאריך בזה מדנפשאי וכבר קדמוהו רבנן קשישאי, ולפענ"ד דש"ך יו"ד סי' ס"א סקכ"ז הביא בשם עט"ז דקטן כיון שעדיין לא הגיע לחובת שחיטה מה"ת אינו בר זביחה ושחיטתו פסולה וש"ך דחה דקטן מצווה על השחיטה שהרי אסור לו לאכול בלא שחיטה ופי' פמ"ג משום דספי ליה בידים אסור ועיין תבו"ש שם אות מ"ט הביא מסנהדרין נ"ה כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עליה וכו' אלמא דבר מצוה הוא הוא וכן בשוטה מוכח בנדרים ל"ו דבת כפרה הוא והביא בשם תשובת מהרי"ל דחרש ושוטה בני מצוה ופקחין מוזהרין עליהם וז"ל דאי הוי כבהמה יחשב שחיטתו אפי' אחרים עומד על גבו כשחיטת גוי וקוף וכו' ע"ש וקרוב בעיני דזהו המ"כ שהביא ב"י באה"ע סי' א' שכתב על בן חרש ושוטה לא ידענא אמאי לא קיים פו"ר וכ' גרע מגר שנתגייר דקי"ל כר"י דאמר קיים והאי נמי אי משום שבת יצרה איכא שבת ויכול לישא אשה ולהוליד בנים בן חכם וא' משום דר"א עד שיכלו נשמות שבגוף האי נמי נשמה יש לו ובר מצוה הוא ופקחין מוזהרין עליו וכו' כנ"ל מבואר מזה דבר מצוה הוא ובר חיובא אלא דבמצות ל"ת אסור למספי ליה בידים ובמ"ע ל"ש ספי ליה בידים, והא דאמרינן בחגיגה ב' הואיל ופטורין מכל המצות היינו נמי משום דחס רחמנא עליהו, כבגמרא סנהדרין הנ"ל או כמ"ש טו"א בר"ה כ"ח שרמז עליו מעלתו כיון דהוי רק מתעסק בעלמא והמתעסק לא יצא ע"ש וכיון שכן שפיר מהני מה שפודין אותו ב"ד דשפיר הוי בזמן חיובא:
ועוד נ"ל כיון דכתיב תפדה וקרינן תיפדה א"כ גם זה הוא מצוה שיהיה נפדה ובזה שיהיה נפדה שפיר י"ל דהוי בר חיובא גם בקטנותו דהרי זה נמשך גם לזמן גדלותו שהוא פדוי וכיון שהוא בר חיוב תיפדה הוי נמי בר חיוב תפדה ושפיר פודין אותו ב"ד משום דזכות הוא לו וא"ש:
ויותר נ"ל לפמ"ש הריב"ש בסי' קל"א וגם שאם היה לו לפדות עצמו ובנו קי"ל דהוא קודם לבנו דאלמא עיקר המצוה בעצמו אלא שבקטנותו אי אפשר ע"ש אמנם מצאתי בספר החינוך סוף מצוה שצ"ב שכתב ולפי הדומה שהאב חייב לעולם לפדות בנו ואפי' אחר שהגדיל הבן המצוה מוטלת על האב וכמש"ה וכל בכור אדם בבניך תפדה שהטיל המצוה על האב ע"ש ולכאורה הם חולקין מהיפך להיפך:
אבל לפענ"ד אין כאן מחלוקת דמדכתיב תפדה וקרינן תיפדה כמ"ש רש"י בקידושין כ"ט למדנו שיש בזה שתי מצות האחת שיהי' נפדה כמו שיש מצוה במילה שיהיה נימול ואפי' לא היה מצוה על הב"ד למולו ומלו אותו מ"מ נימול הוא וכן בפדיון הבן אף שאין ב"ד מצווין לפדותו ופדוהו פדוי הוא ושנית יש מצוה על האב לפדותו ולפ"ז מ"ש בחינוך דאפי' הגדיל מצוה על האב לפדותו הוא אמת שמצוה זו אינה מוטלת רק על האב ולא על הבן ולא על הב"ד רק על הבן מצוה שיהיה נפדה ולכן אם לא פדאו האב או שמת צריך לפדות עצמו אבל לא משום שצריך לעשות מעשה הפדיון רק כדי שיהיה נפדה ואין חילוק בין פודה עצמו ובין פדאוהו אחרים נתקיים מצוה זו ודומה לשור העומד להריגה ואילן מעומד לקציצה ב"ק צ"א ע"ב דכל מי שהורגו וקוצצו מקיים המצוה אע"פ שאינו מחויב בה אלא שהבעלים מחויבים וקודמין במצוה שיהיה השור נהרג והאילן נקצץ ובזה כתב הריב"ש שעיקר המצוה בעצמו שיהיה נפדה אלא שבקטנותו א"א והיינו דאמרינן בקידושין כ"ט הוא קודם לבנו מ"ט מצוה דגופיה עדיף פי' מצוה שהוא בגופא שהוא פדוי עדיף ממעשה פדיון בנו ובטלה מחלוקת, ולפ"ז לא קשה איך פודין אותו בקטנותו הא אינו בר חיובא ז"א דדוקא במצוה שהוא צריך לעשות אינו בר חיובא אבל במצוה שצריך להעשות בו שפיר הוי בר חיובא שיהיה פדוי כמו שיהיה נימול וא"ש:
ומעתה מיושב קושי' טו"ז איך זכין לקטן הא הוי חובה קצת משום מצוה דיליה הוא וניחא ליה למעבדיה דדוקא גבי תרומה שמעשה הפרשה הוא מצוה שייך ה"ט דניחא לי' למעבדי' אבל כאן דהמצוה הוא רק עליו שיהיה פדוי והרי הוא פדוי גם כשהוא גדול ומקיים מצוה המוטלת עליו שפיר פודין אותו ב"ד ואפי' הי' חובה קצת ג"כ יכולין לפדותו דכל אדם יכול לפדותו אלא שאינו מחויב רק אם לא היה זכות לא היה ב"ד נזקקין לפדותו אבל כיון שזכות הוא נזקקין ב"ד לזה וכמ"ש תוס' סנהדרין ס"ח ע"ב סד"ה קטן דהא דמטבילין גר קטן אינו מטעם שליחות רק הוא זוכה בעצמו אלא שאם היה חובתו לא היה לב"ד להתמצע להכניס גופו בדבר שיש לו חובה וה"נ דכוותיה וא"ש:
ולפי האמור מיושב דעת רמ"א דאין האב יכול לפדות ע"י שליח לפמ"ש תשובת ב"א סי' ס"ז בחו"מ דל"ש שליחות אלא אם המעשה לא מהני בלי שליחות וע"כ עושה בשביל הבעלים אבל היכא דהמעשה מהני בלי שליחות ואינו מוכח שעושה בשביל הבעלים לא מהני שליחות א"כ ה"נ כיון דמהני הפדיון בלי שליחות ואינו מוכח שעושה בשביל האב לא קיים האב מצותו ע"י שליח, ולהכי גם ב"ד אין פודין אותו בלי האב כדי שלא יבטלו אותו ממצותו, וכ"ז בשהאב חי אבל במת האב תוך ל' נראה דמודה דיכולין ב"ד לפדותו ולהכניס עצמם בזה דזכות הוא לו דשמא לא יפדה עצמו כשיגדיל שלא ידע שהוא בכור:
ולפי דברינו יתכנו מאוד דברי הרמב"ם שעמד עליהם בריב"ש סי' קל"א דבאב הפודה בנו מברך בעל לפי שמעשה הפדיון אפשר להעשות ע"י אחרים ופודה עצמו מברך לפדות לפי שהפודה עצמו אין המצוה אלא שיהיה נפדה והוא נעשה בו וזה א"א ע"י אחרים לכן מברך בלמ"ד, וא"ש נמי מה שעמד דאב מברך על פדיון הבן לפי שמצות האב אינו אלא לפדות הבן ולא שיהי' נפדה דזה אינו מצות האב אלא מצות הבן לכן מברך ברכה מבורכת אבל פודה עצמו מברך לפדות כיון שהמצוה הוא רק שיהיה הבכור פדוי, ועיין תשובת יד אליה סי' נ"א האריך להוכיח דא"י לפדות ע"י שליח ובמ"ש יש להשיב על הרבה מדבריו ועיין תשו' מהרי"א יו"ד סי' רס"ה ועיין תשו' מהרמ"ש סי' ד"ש וש"ז וע"ש שהאריכו בענין זה:
סוף דבר הכל נשמע גם דעתי נוטה שהב"ד יכול לפדותו בממון של היתום או יזכו לו הממון וכמ"ש חת"ס סי' רצ"ה:
ומה שפלפל מעלתו אם אשה חייבת בפדיון בנה אם מת האב והביא דברי תשובת מהר"ח או"ז סי' י"א הספר הזה אין אתי ולא ראיתיו מעולם אבל הא דיכולה לפדותו נראה לפענ"ד נכון עפ"י דברים הנאמרים לעיל ומ"מ למעשה יש להתישב בדבר, וד' יראינו מתורתו נפלאות, עדי יחוש ישועות הניבאות כנפש ידידו דוש"ת באהבה:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: