בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה שעד
שיל"ת ב' אויפאלו עש"ק וישלח כ"י ע"ת לחננ"ה לפ"ק:
שוכ"ט לאהובי תלמידי הרבני החו"ש, שמו ינון כש"ת מו"ה אברהם סג"ל לעוויא בק"ק ליסקא חתן הגאב"ד דשם:
מכתבך השני קבלתי ויען הי' לי מיחוש גדול וגם הייתי מוטרד בכמה ענינים אחרתי עד הנה להשיבך, ועתה באתי להשיב לאות אהבה אבל רק בקיצור על אשר הקשית בקידושין נ"ז דילפי' מן כל צפור טהורה לרבות המשולחת ל"ל קרא תי"ל דאמרינן בחולין קי"ז אין לך דבר שנעשית מצוותו ומועלין בו א"כ ה"נ מיד ששלחוהו נעשית מצוותו ופקע שם הקדש מיני' ומה"ת לאסרו, והנה מדעת רש"י שם ד"ה משעת שחיטה נראה דלר"י דס"ל דשחוטה אינה נאסרת אלא משעת שחיטה המשולחת מותרת לגמרי ואפילו קודם שילוח ועיין במקנה שם ושפיר איצטריך קרא דמותרת אפי' קודם שנעשית מצותו דהיינו קודם שילוח, ולר"ל דס"ל משעת לקיחה וגם המשולחת אסורה קודם שילוח, י"ל דס"ל לאמת דקרא רק אסמכתא בעלמא וכמ"ש רש"י שם ע"ב אליבא דרבא אלא דלרבא קשיא דמטעם דלא אמרה תורה שלח לתקלה אין ראיה להתיר רק משעת שילוח ומשעת שילוח תיפ"ל משום דנעשית מצותו, ולשיטת התוס' שם ד"ה משעת שחיטה דגם לר"י אסורה המשולחת משעת השחיטה עד השילוח ודאי קשיא קושיתך:
והנ"ל בזה לחדודי דהנה התוס' שם ד"ה וזה הקשו מנ"ל איה"נ בשחוטה לחזקי' דס"ל לא תאכלו לא משמע איה"נ, ועיין במקנה שם דגם לר"א קשה כיון דגבי עופות טמאים כתיב ובזה גילה קרא בהדיא דלא תאכלו הוי רק איסור אכילה, ותי' תוס' דגמיר משולחת משחוטה מה שחוטה אסורה אף משולחת אסורה ואי' דמשולחת הנאה היא דמחיים ל"ש אכילה ע"ש, וכ"ז בתר דגלי קרא דמשולחת מותרת אחר שילוח וע"כ אסורה מחיים, אבל אי לאו קרא הו"א אדרבה להיפוך כיון דאיסור שחיטה הוי רק אכילה גם משולחת אינה אסורה רק באכילה וזה ל"ש מחיים ועכ"ח דאסורה לאחר שילוח אם שחטה והיינו במכירה להכי אצטריך קרא וא"ש:
ומה שנ"ל עוד אקדים דבתשו' אבני מילואים סי' י"ט עמד על מה שהקשו תוס' בע"ז דמ"ג דגבי חמץ ס"ל לחכמים מפרר וזורה לרוח הא נעשה זבל ומגדל צמחים הלא האי דנשרפים אפרן מותר ונקברין אפרן אסור היינו משום דנשרפין איתעבד מצוותו ולא בנקברין וכמ"ש תוס' סוף תמורה וא"כ הכא דבמפרר וכו' נמי נעשה מצותו שוב מותר אח"כ ע"ש, ולפענד"נ סברא ישרה ואקדים סוגיא דע"ז ס"ב ע"ב דפריך וליקברינהו בעיניהו מי לא תנן וכו', והקשיתי מ"פ בשלמא ביי"נ אף דשכרו אסור מ"מ אין מצוה לקברו רק דלא ליתי לידי תקלה ואסבה"נ גם לאחר קבורה משו"ה צריך למיקלינהו קודם קבורה שלא יטלנו אדם, אבל אבן שנסקל בה וכו' דמצותו בקבורה וכיון שקברו כבר נעשה מצותו שוב שרי בהנאה דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בה ומה בכך שיטלנו אדם וצ"ע:
אבל האמת יורה דרכו דאין כאן קושיא כלל דבשלמא בנשרפין שפיר אמרינן דאפרו מותר דכבר איתעבד מצוותו שנשרף ובמה שנהנה מן האפר אכתי נשאר נשרף אבל כאן נהי דמצותו בקבורה אבל המצוה שיקברנו ולא יצא מידי קבורה א"כ במה שקברו עדיין לא נעשה מצוותו, רק במה שנשאר קבור תמיד ואם אדם יקחנה משם ויהנה א"כ אינו נשאר קבור ואסור וז"ב ואמתי:
ולפ"ז ה"נ בחמץ אמת שמקיים תשביתו במה שמפרר וזורה לרוח דבזה משביתו מן העולם ואינו נהנה ממנו אבל ל"ש לומר כבר נעשה מצותו שהמצוה הוא שיהא נשאר מפורר וזרוי לרוח שיהא מושבת מן העולם ולא יהנה והקשו תוס' שפיר כיון שנעשה זבל ומגדל צמחים אינו נשאר מושבת ואכתי לא נעשה מצותו ואסור בהנאה:
ומעתה הגענו ליישוב קושיתך דגם כאן כתבה התורה וישלח ע"פ השדה אבל המצוה הוא שיהא נשאר משולח ע"פ השדה וא"כ אי לאו דגלי קרא דמותר לאחר שילוח הו"א דאסור ול"ש לומר כבר נעשה מצוותו ואכתי אסבה"נ דבעינן שיהא נשאר משולח ינעזב ע"פ השדה ולא שיקחנו משה וישחטנו ויאכלנו:
ומה שהקשית בחולין קי"ז דקאמר משום דהוי עגלה ערופה ותה"ד ב' כתובין וכו' ופריך אלא למ"ד מלמדין מאכ"ל ואמאי לא משני דכאן הוי ג' כתובין ולכ"ע אין מלמדין כדאמרינן בקידושין ל"ו דגם בצפור שחוטה גלי קרא דאסור לאחר שנעשה מצותו, הנה לר"י דקיי"ל כוותי' דמשעת שחיטה נאסר וכדפסק הרמב"ם פי"א מה' טומאת צרעת אין התחלה לקושיא כלל דבתה"ד וע"ע האי' שהי' טרם שאיתעבד מצותו נשאר גם אח"כ, אבל כאן קודם שנעשה המצוה לא נאסר כלל רק אחר שנעשה המצוה נאסר ואין לזה ענין כלל להא דנעשה מצותו ומועלין בו ואין כאן קושיא אלא לר"ל דמשעת קיחה נאסר וממילא דלק"מ דבעי הגמ' לשנויי גם לר"י:
אמנם אמינא דגם לר"ל לק"מ בהקדם מ"ש במק"א ביישוב דברי הטור או"ח סי' תמ"ה שכתב דלר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה אפרן מותר אבל לרבנן הוא מן הנקברין ואפרן אסור, ובמקו"ח שם הקשה הא לרבנן אף מפרר, אבל גם בשריפה מקיים תשביתו וא"כ כששורפו איתעבד מצותו ואפרן מותר ע"ש, ולפענד"נ דבאמת הדבר תמוה אפילו לר"י אמאי אפרו מותר הלא הטעם דנשרפין אפרו מותר משום דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין וזה שייך דוקא היכא דאיה"נ קשור בהמצוה כמו בהקדש דעד שנעשה בו מצותו מקרי קדשי ד' ומשו"ה אסבה"נ ואחר שנעשה מצותו לאו קדשי ד' קרינן בי' כיון דכבר נעשה צורך גבוה וממילא מותר בהנאה וכמו שפרש"י בחולין קי"ז, וכן בנשרפין אשר איה"נ קשור בשריפתן כמו כה"כ דכתיב פן תקדש תוקד אש וכן ערלה דאיתקש לכה"כ כמבואר ברש"י ותוס' שלהי תמורה וא"כ מצות שריפה הוא משום איסה"נ שבהן שייך שפיר לומר כיון דאישתעבד מצוותו בשריפה פקע איה"נ אבל בחמץ אין שייכות לביעורו עם איה"נ שבו שהרי גם לריוה"ג דחמץ מותר בהנאה כל ז' מ"מ מחויב הוא לבערו משום מ"ע דתשביתו וב"י וכן לר"י דחמץ אח"ז נמי אסבה"נ מה"ת מ"מ תשביתו ליכא אח"ז ואינו מחויב לבערו וא"כ אין שייכות למצות ביעור עם איה"נ שלו ואיך נימא כיון דנעשה מצות ביעור בשריפה פקע איה"נ שלו:
אמנם בזה י"ל דר"י יליף חמץ בשריפה מנותר א"כ לא מיבעי' לפי מה שדן תחילה חמץ אסור באכילה ובהנאה וכו' א"כ ודאי קשור מצות שריפה באיה"נ אלא אפי' לפ"מ שדן בסוף דין אחר וכתב התוס' ד"ה חזר דהשתא ל"צ לאיסור אכילה והנאה מ"מ אף דא"צ זה לדין בנין אב אבל כיון דמנותר יליף ובנותר מצות שריפה קשור באיה"נ אף חמץ כן וכיון שקיים מצות שריפה בחמץ שוב מותר בהנאה וכ"ז לר"י אבל לרבנן דלא ילפי' מנותר אף דגם בשריפה מקיים מצות ביעור מ"מ כיון דאין מצות ביעור תלוי באיה"נ שוב אף שקיים מצות ביעור מ"מ נשאר איה"נ וא"ש דברי הטור:
ומעתה נ"ל לחדש הנה לר"ל דצפורי מצורע נאסרין משעת קיחה הוא מדילפינן מע"ע כמבואר בגמ' אך מצד איסור זה הוי אמרינן דאתי' שחיטה ומכשרא להו וילפינן מוזה לא תאכלו דגבי עופות טמאים דאסור גם אחר שחיטה אבל זה איסור חדש לא שנשאר האיסור הראשון והוי אמרי' אפילו דמותר בהנאה רק דילפינן משולחת משחוטה ואח"כ שחוטה ממשולחת כתוס' שהבאנו לעיל ועיין במקנה, וא"כ א"ש ודאי ע"ע ותה"ד שנשארין באיסור הראשון אחר שנעשה מצוותו הוי ב' כתובין, אבל צפורי מצורע דבאמת פקע אי' הראשון אחר שנעשה מצותו רק שנתחדש חדש איסור אחר חדש ל"ש לומר דאיתעבד מצוותן ומועלין דהרי אחר חלות איסור החדש אין כאן שום נעשה מצותו ושפיר לא קאמר דהוי ג' כתובין וא"ש, ויתר הדברים אשר פלפלת בחכמה נהניתי מהם, וד' יהי' עמך ויצליחך בתורה וביראת שמים כנפשך ונפש רבך הדוש"ת:
עמרם הק' בלוהם: