בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה שעא
עוד להנ"ל
שיל"ת מאדע עש"ק לס' ואהבך וברכך והרביך תרט"ל לפ"ק:
יקרת מכתבך הגיעני שבוע זו ויען טרדות רבות סביב שתו עלי לא הי' בידי די השב עד היום והיום שמתי עיני ולבי על דבריך וראיתי כ' שמוא"ל דוחה וימין מקרבת מלמד ידו לקרב ואצבעותיו למלחמת תורה והנני להשיב כיד ה' הטובה עלי והוא ינחני במעגלי צדק למען שמו
פתח דבריך יעי"ר כי נ"ל יותר להגיה בש"ך סי' רפ"ו סקכ"ה או במקום ואם יברך מתחילה וכן הוא בבאה"ט והגהות רע"א והבנתי למחוק וי"ו מן וכשיתלה נ"ל דוחק בלשון הש"ך והנה קשה לפלפל בזה אבל אני על משמרתי אעמודה בהגהתי ואתהלכה ברחבה בלשון הש"ך אבל על הגהות או הגם שכן הוא בבאה"ט קשה לי קצת הלא דבר זה לברך על אחרת אין בידו דליטול בידים מזוזה ממקומה אדעתא לחזור ולקבוע אותה הלא א"צ לברך כמו בציצית בסי' ח' ובתפילין בסי' כ"ה ואם יש לו פתח שצריך לקבוע בה מזוזה למה תלה הדבר בבחירתו אם ירצה יקבע זו בלא ברכה הלא ודאי טוב יותר לברך על אותו שקובע בחיוב ודאי ולפטור את זו בשלמא למטה כתב כשיתלה בה הדלת יקבענה בלא ברכה אם אין לו לקבוע אחרת וא"א לו להמתין בתליית הדלת עד שיהי' לו לקבוע מזוזה או יברך על אחרת וכו' אם אפשר לו להמתין בתליית הדלת עד שיהי' לו אחרת, אבל לעיל ע"כ צריך לקבוע מזוזה מספק וא"א לו להמתין עד שיהי' לו לקבוע אחרת ולומר דכונתו יקבענה בלא ברכה, אם אין לו לקבוע אחרת, או יברך תחילה וכו' אם יש לו ודאי אין לשונו סובל זה והיה צ"ל ואם יש לו לקבוע גם אחרת יברך וכו' הא חדא, וזאת שנית דאם עצה טובה קמ"ל הש"ך הי' לו לומר כשיברך מתחילה על אחרת ויהא דעתו לפטור גם את זו שלא יכווין לפוטרה רק עד שיטלנה ויקבענה שנית ואז יהי' יכול לברך כשיקבענה שנית כמו"ש מג"א סי' מ"ז סקי"ב לענין ברכת התורה, אבל לדידי ניחא דמיירי באי עביד שברך על אחרת והי' דעתו לפטור את זו לגמרי לכן אינו מברך בקביעות הב' כמו בציצית, ויש לפלפל בזה אבל לא על הלוח"ם לבדו יחי' האדם:
ומ"ש דכוונתי במ"ש דהאחרונים תמהו על תוס' גיטין נ"ה דא"כ גם בלולב גזול שקנאו בייאוש ושינוי שם לא יברך ולא משמע כן בשום דוכתא הוא הוא על קושית מהרש"א ומהר"ם מלובלין ומג"א סימן תרמ"ט מהנהו אוונכרי יפה כתבת ויתר הדברים בדברי מג"א אלו יבוארו לקמן:
אבל מ"ש לפלפל על החילוק שכתבתי בין חלה ללולב הנה אינו נחוץ לחזור ולשנות דבריך אבל החילוק ברור וקצרתי קצת במובן, הנה דעת תוס' דכיון שקנאו מתחילה ביאוש ושינוי שם לא הוי מצהב"ע אף שבא לו מתחילה בעבירה מ"מ כיון שבשעת קיום המצוה אין הלולב בעבירה אצלו שפיר יוצא בו ומקיים מצות לולב והנה מטבע ברכה הוא שמברך ד' על שצוהו וחייבו במצות לולב לא על שנתן לו לולב לקיים מצות לולב וא"כ החילוק מבואר כמו"ש דבלולב חיוב המצוה עליו אפילו אין לו לולב רק שהוא אנוס וא"י לקיים וא"כ חיוב מצות לולב לא בא לו בעבירה כלל רק קיומו בא לו בעבירה ושפיר יכול לברך דאינו מזכיר ש"ש על קיומו שבא לו בעבירה רק על חיובו שבא לו בהיתר אלא שחכמים תקנו לברך על חיובו בשעת קיום המצוה והרי הוא מקיים עתה המצוה דלענין קיום המצוה לא מקרי מהב"ע כיון דבשעת קיום המצוה אינו בעבירה בידו אבל בחלה שאין חיוב מוטל אגברא לחזור אחר עיסה להפריש חלה אלא אם יש לו עושה מחויב להפריש וא"כ נהי עתה שקנאו בשינוי מעשה מחויב במצוה זו ומקיימה ולא הוי מצהב"ע כיון שבשעת קיום המצוה אינו בעבירה בידו אבל הברכה שאינו על קיום המצוה רק על חיוב המצוה איך יזכיר ש"ש על חיוב המצוה הלא חיוב המצוה בא עליו בעבירה ע"י שעשה עבירה וקנאו בשינוי מעשה להיות שלו ושפיר כתבתי דלא קרב זא"ז:
ועל דרך זה יש לחלק עוד דבשלמא בלולב מברך על שצוה ד' לכל ישראל לקיים מצות לולב והרי כולם חייבים במצוה זו עתה ואם הוא אינה מקיימה אלא ע"י עבירה אחרים מקיימי' אותה כתקנה ואינו מזכיר ש"ש על העבירה דוקא רק חכמים תקנו שיברך ויתן שבח זה דוקא בשעה שהוא עושה המצוה והרי הוא עושה עתה המצוה שהרי לענין קיום המצוה לא הוי מצהב"ע, אבל אינו יכול לברך על שכל ישראל מחויבים להפריש חלה דמי יימר שיש לשום בר ישראל עתה עיסה שמחויבת בחלה וכיון שאינה מצוה המוטלת אקרקפתא דגברא אינם מחויבים במצוה זו וא"כ אינו מברך אלא על חיוב שלו והרי חיוב שלו בעבירה הוא אף שעתה בשעת ברכה אינו בעבירה בידו כיון שעכ"פ מתחילה בעבירה בא לידו אינו ראוי להזכיר ש"ש עליו וע"ז רמזתי לעיין בטו"ז יו"ד סי' א' שהוא כעין סברא זו הגם שאינו דומה לגמרי:
ועוד בה שלשי' דבלולב שהוא מוטל אקרקפתא דגברא לקיים מצות לולב ואינו קשור החיוב בלולב זה דוקא ויכול לקיים המצוה או בזה או באחר שפיר יכול לברך דאינו מזכיר ש"ש על העבירה רק על חיוב המוטל עליו וחיוב המוטל עליו אפשר לקיים גם שלא בעבירה בלולב אחר רק עתה מקיים בלולב שבא לידו בעבירה וכיון שעכ"פ מקיים עתה המצוה דלענין קיום המצוה לא הוי מהב"ע שפיר מברך על חיוב המוטל עליו בשעת קיום המצוה, אבל בחלה על כל עיסה ועיסה שיש לו הוא מצוה בפ"ע וא"כ מצוה זו להפריש מעיסה שגזל א"א לקיימה רק בעבירה דהא מתחילה בעבירה בא לידו שפיר כתבו תוס' דאין להזכיר ש"ש על העבירה, שמא תאמר גם בלולב אם אין לו לולב אחר הרי א"י לקיים חיוב המוטל עליו רק בעבירה והרי מזכיר ש"ש על העבירה, אף אני אומר לך דכבר כתבו אחרונים דבאין לו לולב אחר יוצא בגזול אפילו לפני ייאוש משום עדל"ת וכל הרעש רק ביש לו לולב אחר ושפיר י"ל כנ"ל, אבל קושטא קאמינא דלא נ"ל דבריהם והארכתי בזה במק"א, אבל גם הקושיא לא קשה בעיני כיון שהוא מברך על חיוב המוטל עליו וזה אפשר שלא בעבירה אף שמתה א"י לקיים החיוב רק בעבירה לא מקרי מזכיר ש"ש על העבירה ואל כ"ז כוונתי במכתבי הראשון אלא שקצרתי:
ומה שהבאת דברי השו"ע סי' תרמ"ט וסי' תנ"ד ודברי טו"ז או"ח סי' כ"ה סקי"ז דאעפ"י שקנאו קנין גמור קודם המצוה מ"מ לא יברך והוא דלא כמ"ש דדוקא גבי חלה אינו מברך אבל בשאר מצות שהם חיבת גברא מברך, הנה מדברי טו"ז אין ראיה דאני לא כתבתי רק לשיטת הסוברים דאחר שקנאו ליכא מצהב"ע רק לענין ברכה מחמרינן וע"ז כתבתי דזה דוקא לענין ברכת חלה וכדומה שאינו מחויב לחזור אחריה אבל בלולב וכדומה שפיר מברך אבל לדעת ר"ת דס"ל גם לענין מהב"ע דאפילו קנאו קודם המצוה בלי סיוע מצוה הוי מהב"ע ודאי אינו מברך כיון דלא עשה מצוה כלל והטו"ז בסי' כ"ה ציין על מ"ש בסי' י"א ושם מבואר דעתו דהכריע כר"ת הנ"ל ואינו יוצא כלל בציצית ותפילין כאלו רק אם אין לו אחרים יוצא בהם ומחויב להניחם וללבשם לצאת ידי הראשונים דאחר שקנאם לא הוי מהב"ע אבל עכ"פ אינו מברך משום דבאמת הלכה כר"ת ואינו יוצא בהם כלל דוק שם ותשכח אבל באמת לדעת ר"י דלא הוי מהב"ע שפיר י"ל דמברך ג"ב וכמ"ש רק גבי חלה ס"ל דאינו מברך:
ולפ"ז גם בדברי שו"ע תרמ"ט ורמ"א תנ"ד י"ל כן דאף דהם הכריעו כדעת ר"י דאם קנאו יוצא בו וליכא משום מהב"ע ומשמע אפילו יש לו אחר לצאת בו מ"מ א"צ ליקח אחר מ"מ לענין ברכה מחמירי' כדעת ר"ת שלא לברך וכמו"ש המג"א בכמה דוכתי דלענין ברכה לבטלה מחמרי' טפי מלענין לצאת ידי מצוה, ואולי אף דברכה לבטלה הוי דרבנן וכמ"ש בשם תוס' ומג"א סי' רט"ו מ"מ הענין הזכרת ש"ש חמור ועיין סוף יומא דלאו דלא תשא חמור כמו כריתות ומיתות ב"ד או משום דהוי קום ועשה אף שהוא דרבנן חמור יותר משב וא"ת בד"ת וא"כ אין מזה סתירה לדברינו:
אבל האמת יורה דרכו דדברי שו"ע בסי' תרמ"ט נובע ממ"ש בב"י דברי הר"ן בפ' לולב הגזול ומדבריו משמע דלא משום דחש לדברי ר"ת ס"ל דאינו מברך רק דס"ל לגמרי כר"י ואפ"ה אינו מברך משום דהזכרת ש"ש חמיר ואף שהר"ן לא כתב כן רק גבי חלה לתרץ קושיתו מ"מ למד ב"י בשו"ע מזה גם לענין לולב דאינו מברך והוא סתירה למ"ש:
ומעתה כך הוא הוצעת הדברים דמג"א בקושיא שלא היה סובר דטעם המחבר שאינו מברך משום דלמד מדין חלה שכתב הר"ן וכמ"ש לבסוף וע"ז קשי' לי' מאוונכרי ואלא מאי מוכח דלולב לא דמי לחלה וכחילוק שכתבתי ולהכי לא קשה לי' למג"א אהר"ן כלל ומשום דלא דמי לולב לחלה, רק על המחבר דמדמי להו קשי' לי' וע"ז תי' דבאמת אין כוונת המחבר דאם אפילו לא הוי מהב"ע אחר הקנין מ"מ אין מברך משום שמזכיר ש"ש דזה ל"ש רק בחלה ולא בלולב וכדברינו אלא כוונתו משום דלענין ברכה לבטלה חושש לדברי ר"ת דגם אחר הקנין הוי מצהב"ע וכמ"ש מקודם ואז ל"ק מאוונכרי דהתם בשינוי השם וייאוש עדיף טפי דאפילו ר"ת מודה דוקא אחר קנין אחד הוי מהב"ע ולא אחר שני קנינים וכמו"ש מהרש"א שם בסוכה ברש"י וכיון דאין לחוש גם לר"ת משום מהב"ע שפיר מברך וע"ז רמז ועיין ברש"א ועיין במחה"ש שם, ולפ"ז אדרבה מוכח מדברי מג"א דס"ל כחילוק שכתבתי בין חלה ללולב דבלולב שפיר מברך אי לא הוי מהב"ע דאי נימא דס"ל דגם גבי לולב אינו מברך אפילו אי לא הו' מהב"ע משום הזכרת ש"ש אלא דס"ל לחלק דוקא בקנין א' אינו מברך אבל בשני קנינים מברך א"כ מאי מייתי מדברי מהרש"א שהרי חילוק זה לא הוזכר ברש"א לענין ברכה והזכרת ש"ש רק לענין מהב"ע וא"ו כמ"ש בדברי מג"א ומוכח דס"ל כסברתי:
אמנם יש לדחות דכוונת מג"א דכמ"ש רש"א לחלק לענין מצוה הבא בעבירה לדעת ר"ת דאף דאחר קנין אחד הוי מהב"ע מ"מ אחר שני קנינים לא הוי מהב"ע כן מחלק הוא לדעת ר"י לענין ברכה דלדעתו אחר קנין לא הו' מהב"ע ולברך אסור מ"מ דוקא בקנין א' ולא בשני קנינים:
אבל אביא לך ראיה ברורה מגמ' ותוס' מפורש דע"כ ס"ל לחלק בין חלה ללולב וכוונתו כמ"ש דאי אין חילוק א"כ גם בחלה אחר שני קנינים שפיר מברך הלא מפורש אמרו בב"ק דף צ"ד הרי שגזל סאה של חטים טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך וכו' והרי יש כאן ג' קנינים בשינוי מעשה טחינה ועיין ב"ק דף ס"ה לענין אתנן לישה ואפייה ואפ"ה אינו מברך ועיין בתוס' שם שהקשו למה נקט ואפאה הלא משעת גלגול חייב בחלה ותי' דקמ"ל דאעפ"י שעשה כל השינוים הללו הוי מנאץ, ואפילו לתירוץ השני דנקט הכי משום דהיכא דאין תחילתו עיסה אינו מחויב בחלה עד לאחר אפייה מ"מ מוכח דגם אחר ג' קנינים אינו מברך ודוחק לחלק בין אם הג' קנינים הם מסוג א' שינוי מעשה ובין אם השני קנינים הם שני סוגים ייאוש ושינוי מעשה או שינוי שם דמ"ש הלא סכ"ס בא' מן הקנינים הללו יכול לקנות אלא ודאי דלענין ברכה והזכרת ש"ש אין לחלק בין קנין אחד לשני קנינים ומטעמים שכתבתי, אלא דזה ל"ש רק גבי חלה וכדומה שאינו חובת גברא ולא בלולב ודכוותי' שהם חובת גברא וכמש"ל רק לענין מהב"ע מחלק מג"א וכרש"א וכוונתו כמו שפירשתי וזו ראיה שאין עליה תשובה, ומעתה מ"ש שבחנם טרחתי ליישב דעת הגאון מליסא לפי שהוא פסק במקו"ח סי' תנ"ד כמג"א בסי' תרמ"ט וא"כ ע"כ לא ס"ל כחילוק שכתבתי, ולפמ"ש אדרבה מדפסק כמג"א ע"כ ס"ל כסברתי הנ"ל ואתה הראית לדעת כי אני עמל ומקבל שכר:
ומה שהקשית על דברי הלא יש תקנה דיוציא כל כלי תשמישו ויצא מהבית ואח"כ יסיר המזוזה ולא יעשה עבירה דמזוזה חובת הדר הוא ושפיר יכול לברך לפי טעם שכתבתי אני אומר דאם מפנה כליו ויוצא אדעתי' להחזירם מיד חייב במזוזה אף דמזוזה חובת הדר דכן הוא דרך דירה דלפעמים מפנה כליו מהבית ויוצא לפנות הבית ועיין מה שאכתוב לקמן אי"ה ע"ד תוס' מנחות ועיין באו"ח סי' תרט"ל לענין סוכה דבעינן תשבו כעין תדורו ומ"מ אכילת עראי ופירות מותר חוץ לסוכה וכן תפילה בביה"כ ולימוד אם אין דעתו צלולה וכן לענין גרמי' אם הי' יוצא מהבית יוצא מסוכה ועיין סי' תר"מ שם ובכל זה מקרי דר בסוכה כיון דכן דרך דירה וה"נ דכוותי', ותדע לך דאל"כ בכל אופן תקשי אש"ך למה לא יפנה כליו ויצא ושפיר יוכל לברך כשיקבענה בשניה אפילו לדיעה א' שבשו"ע שם כיון שהי' שעת פטור בינתים ועיין רש"י סוכה דף מ"ו ד"ה כל זמן אלא ודאי דלא נפטר בזה מחיוב מזוזה דעדיין נקרא דר בו כיון שדעתו להחזיר מיד ובפ"ת סימן רצ"א אות ג' הביא בשם הגאון רע"א נגד זה והשיב עליו שם בנ"ץ ועוד יש תשובות בדבר ואכ"מ ומ"מ נ"ל עיקר כמו"ש:
ומה שפלפלת כיון שנוטלה מספק אין עבירה בידו יוכל לברך והארכת דיוכל לברך מכח ס"ס אינני מכניס עצמי בזה דאלו היה הש"ך מכריע כן לדינא היה מקום לדבריך אבל הש"ך כתב לצאת ידי שניהם וע"ז שפיר כתבתי דלצאת דיעה ראשונה אינו יכול לברך דלדידהו ליכא ספק שמא הדין כי"א:
ומה שהבאת שבהגהות ישויע"ק תפס על טו"ז יו"ד סי' א' סקי"ז מרש"י גיטין מ"ז ע"ב ד"ה מדאורייתא, גם אנכי בלמדי מס' גיטין עמדתי ע"ז, אבל לק"מ דסברת רש"י שם הוא כך דבשלמא ביכורי' לא טבלי פירות וכל הפירות מותרים ואפי' הביכורים כ"ז שלא הקדישן ועיין ברמב"ם פ"ב מביכורים הי"ט וע"כ המצוה רמיא על הגברא אם יש לו שדה ועושה פירות לחזור אחר המצוה להקדיש ביכורים ולהביאם ולכן גם כשהפירות של נכרי צריך לחזור וליקח כדי להביא ביכורים אבל במעשר ותרומה ודאי דחל על הגברא חיוב הפרשה אבל לא משום שמחויב לחזור לעשות תרומה ומעשר אלא דתרומה ומעשר ממילא הוא בתוכו וכל זמן שאינו מופרש ומובדל כל הפירות טבולי' ואסורי' באכילה ואם אינו רוצה ליהנות מהפירות רק להקריבם או להפקירם רשאי או ליתנם כולם לכהן שכיון שאינו רוצה בפירות חולין שבהם א"צ להפריש ולהפריד המעשר והתרומה מחולין שבהם ומי שרוצה בחולין שבהם צריך להפריש ולהפריד מהם התרומה ולכן כשהפירות של נכרי שאין לו בחולין שבהם כלום א"צ ליקח ולהפריד המעשר והתרומה וזה שדייק רש"י אא"כ אוכלין או מוכרן דקא משתרשי לי', פירוש היכא שרוצה לאוכלן או למוכרן אפילו לנכרי דאין צריך להפריש משום איסור טבל מ"מ צריך להפריש כיון שרוצה בפירות חולין ליהנות מהם מוטל עליו חיוב הפרשת מעשר ותרומה, כיון דקא משתרשי לי' בפירות חולין והוא בעלי' של הפירות מוטל עליו חיוב להפריש חלק הכהן והלוי אבל אינו מחויב להכניס עצמו ליהנות ולהיות בעלי' של הפירות וליקח אותן אבל כשרוצה ליהנות מהם ולהיות בעלי' של הפירות ודאי מוטל עליו חיוב הפרשה עוד קודם שאוכלן ומוכרם, וזה שדייק הטו"ז שמצות הפרשה חיוב עליו אפילו אם אינו ראוי לאכול מן התבואה עדיין אלא שרוצה לאכול אח"כ אז מוטל עליו חיוב הפרשה מיד ורש"י מיירי שאינו רוצה לאכלם כלל אז אין עליו חיוב הפרשה וזה ברור:
ומ"ש על דברי פמ"א שהביא פמ"ג או"ח סימן קצ"ו באשל אברהם יפה כתבת והוא פלא גדול עליו שהבין דעל בהמ"ז קאי והוא נגד משמעות קיצור פסקי הרא"ש ר"פ הגוזל קמא ונראה דלשון והפריש ממנה חלה כיצד מברך דמשמע דאחר שהפריש מברך והלא כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן והכי הו"ל למימר ובא להפריש חלה כיצד מברך וכו' ולכן פירש דעל בהמ"ז קאי, אבל נ"ל פרפרת נאה ודבר חדש בזה ואקדים ג' הוצעות:
א) דנ"ל דאם הפריש חלה ולא בירך קודם הפרשה מברך אח"כ עד שלא נתנה לכהן או בשעת נתינה לכהן שעוסק במצוה דאכתי מקרי זמן משך המצוה ועיין ברא"ש סוכה דמ"ו דתכלית הפרשה הוא נתינה לכהן דאין הברכה על איסור טבל רק על מצות הפרשה וכמ"ש טו"ז יו"ד ס"א הנ"ל לענין תרומה. ב) סברת תוס' ר"פ לולב הגזול דהיכא דאין המצוה בא ע"י העבירה לא מקרי מהב"ע ועיין פנ"י שם מ"ש על מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול. ג) דאמרינן בנדרים ל"ו דתורם משלו על של חבירו א"צ דעת בעלים דזכות הוא לו אבל משל חבירו על של חבירו צריך דעת בעלים, ולפ"ז י"ל דודאי כשבא להפריש חלה שפיר יכול לברך ולא מקרי מזכיר ש"ש על העבירה דהרי הי' יכול לבא לידי חיוב ברכה זו בלי עבירה אפילו לא הי' גזלו הי' יכול להפריש משלו חלה על של חבירו ולברך לכן גם עתה אף שהוא בעבירה מברך דהרי אין חיוב הברכה בא ע"י העבירה ועיין מג"א סי' תל"ב סק"ו ודגמ"ר שם אבל כשכבר הפריש מעיסה זו חלה ובא לברך זה לא הי' אפשר שלא בעבירה דהא מפריש משל חבירו על של חבירו בלא דעתו לא מהני וא"כ חיוב הברכה בא ע"י העבירה ולכן נקרא מנאץ ולהכי נקט הגמ' והפריש ממנה חלה היינו מן העיסה הגזולה גופא ולא והפריש עלי' חלה די"ל ממקו"א וא"כ שפיר נקט כיצד מברך אחר הפרשה:
ובזה י"ל קושית תוס' ב"ק שם שהבאנו לעיל למה נקט ואפאה הא חיוב חלה משעת גלגול, ולפמ"ש א"ש דכבר הביא רמ"א ביו"ד סי' שכ"ח דהיכא דהעיסה מתקלקלת יכולין להפריש משל בעל העיסה על של בעל העיסה בלא רשותו דזכות הוא לו ועיי"ש בטו"ז וש"ך בשם ת"ה וא"כ בהפריש מן העיסה לא פסיקא לי' דהוא מנאץ דהרי הי' אפשר לבא לחיוב ברכה זו ולהפריש בלי עבירה אפילו מהעיסה גופא אם מתקלקלת אבל באפאה דל"ש קלקול והפריש ממנה כנ"ל ודאי הוי מנאץ כיון דא"א בלי עבירה:
ומ"ש בתפילין שאם הניחם אפילו רגע א' ביום שוב אינו מחויב להניחם רק אם מניחם עושה מצוה והארכת בזה הנה בתוס' סוכה מ"ה ע"ב ד"ה אחד מבואר להיפוך שכ' וה"ט דסוכה דאי מיתרמי לי' סעודה לא אפשר למיכל חוץ לסוכה אעפ"י שכבר אכל בו ביום בסוכה וכן בתפילין כל היום מצותן שיהי' מונחים בראשו ובזרועו ומשמע דלא אפשר בלא זה, כמו בסוכה דא"א למיכל חוץ לסוכה אבל לולב אין עיקר מצותו, אלא פ"א ביום כדאמר מדאגבהי' נפיק ביה ומדכתבו בלולב שאין עיקר מצותו אלא פ"א ביום משמע דעיקר מצוה לא הוי אבל מצוה מיהא הוי כל היום וכאנשי ירושלים בסוכה מ"א ע"ב אלא דעיקר המצוה הוא רק פ"א ביום וממילא משמע דתפילין עיקר מצותן שיהיו מונחים כל היום וכל רגע שמסלקן בלי צורך עבירה הוא בידו וכמו"ש במכתבי הקדום:
ונ"ל ראיה לזה מגמ' מנחות ל"ז ועד מתי מניחן עד שתשקע החמה רי"א עד שתכלה רגל מן השוק וחכ"א עד זמן שינה ובודאי כאן הפי' לשיעורא שצריך שיהיו מונחים כל הזמן הזה דאין לומר דאי לא מנח מנח לה וכדאמרינן בריש פ' ב"מ לא דאי לא אדליק מדליק שהרי קתני אח"כ ומודים חכמים לר"י שאם חלצן וכו' ושקעה חמה שוב אינו חוזר ומניחן וע"כ שיעור שאמרו חכמים עד שתשקע חמה אינו לענין תחילת הנחה רק לענין שיהי' מונחים עד זמן שינה וא"כ לר"י ות"ק נמי כן הוא שצ"ל מונחים כל הזמן הזה, ועוד דלדעת תוס' שם ד"ה רי"א ר"י וחכמים ס"ל לילה זמן תפילין רק דחיישינן שמא יישן בהם ועביד ר"י הרחקה טפי מדרבנן עיי"ש ובודאי דעכ"פ צריך אדם ומחויב להניח תפילין בכל יום ולא סגי בלא"ה להניח בלילה וא"כ בדברי חכמים ודאי אין הפירוש דאי לא מנח בכל היום מנח להו בלילה עד זמן שינה דודאי ביטל מ"ע דתפילין ביום ההוא אלא דצריך שיהי' מונחים כל היום עד זמן שינה וא"כ בת"ק ור"י נמי הפירוש כן הוא ומוכח דבעי שיהי' מונחים כל היום, וסברא נמי הוא דודאי במצוה שיש בה מעשה או דיבור כיון שגמר המעשה ודיבור פ"א ביום כבר עשה המצוה, ואפי' הוא מצוה לעשות כמה פעמים אבל אינו חיוב עליו אבל מצוה שאין בו מעשה רק שנעשה על גופו ולא נתנה בו תורה שיעור ל"ש לומר שבשעה חדא כבר נתקיים המצוה, וכן מורים דברי הראב"ד סוף ה' ברכות שהבאת וה"נ מצות מעשה הנחת תפילין שבגופו ודאי סגי בפ"א ביום אבל מצוה שיהי' תפילין מונחים על גופו ודאי צריך כל היום ועיין קצוה"ח סי' פק"ח:
ומה שהפלאת על הש"ך ביו"ד סי' רמ"ו סקט"ו שכתב דשינת עראי הוא מדת חסידות דמדינא מותר כמו שנתבאר באו"ח סי' קנ"א ס"ג, וקשיא לך הלא מקור הדין מהני ציפי דבי רב ברכות כ"ה דהני גנז והני גרסי וכמו"ש ב"י שם ושם ע"כ בשינת קבע מיירי דבשינת עראי אין מפיחי' כמ"ש רש"י בסוכה כ"ו סד"ה רבא, ואני תמה עליך למה העמדת קושיתך על הש"ך ולא על המחבר דפסק אין ישנים בביהמ"ד והלא מהני ציפי מוכח דשרי אפילו שינת קבע, אבל לק"מ דאין כונת רש"י בסוכה דשינת עראי אינו גורם הפחה דודאי גם שינת עראי גורם הפחה כמו שינת קבע וכמ"ש רש"י בברכות שם שדרך הישינים להפיח אבל אינו מפיח ודאי וכמ"ש תוס' בסוכה שם דשינה גופא אינה אלא גזירה שמא יפיח, ולפ"ז ביחיד שפיר מותר לישן שינת עראי בתפילין דבניים פורתא לא אתי לידי הפחה, היינו דלא חיישינן בזמן קצר כזה שיהא אתי לידי הפחה אבל בשינת קבע זמן ארוך חיישינן שמא בזמן מרובה יארע שיפיח, וכ"ז ביחיד אבל בהני ציפי דהוי רבים וכ"א ישן שינת עראי בזה אחר זה גם בשינת עראי דידהו חיישינן שיפיח א' מהם דהוא זמן ארוך ואפילו היו ישנים בפ"א י"ל דזמן קצר ברבים הוי כזמן ארוך דיחיד וחיישינן שיפיח א' מהם כיון דדרך ישנים להפיח אפי' שינת עראי גורם הפחה והאיך השאר גרסי וע"כ דריח רע שאין לו עיקר מותר ללמוד ולעולם בשינת עראי מיירי ומוכח מינה דשינת עראי מותר בבהמ"ד אבל לעולם שינת קבע אסור וא"ש:
ומ"ש ביישוב קושית מג"א מאוונכרי דשאני התם שאינו מברך על ההדס רק על הלולב והלולב אינו גזול, יפה כתבת וכבר קדמוך רבנן בס' כפ"ת אבל מ"ש בשיטת רשב"א הובא ברמ"א סי' תרנ"א דהברכה לא קאי רק אלולב ואידך ג' מינים הוא רק הכשר מצוה כמו תפילין ורצועות לא כן הוא אבל כך אמרו חכמים בסוכה ל"ז ע"ב דמשו"ה מברכין אלולב הואיל ובמינו גבוה מכולם וע"ש וגם ל"ש בזה הכשר מצוה כמו שרמזת מספר המצות (וכעת הספר אינו תח"י) דל"ש הכשר מצוה אלא למשל שהתורה אמרה מצות עולה ואח"כ ביאר איך יהי' זה העולה או מצוה לדון ואח"כ ביארה התורה באיזה דינים ידונו אבל כאן וכי האתרוג והדס וערבה עושים בהם דבר בכפות תמרים הלא קי"ל א"צ אגד אלא למצוה משום נוי כרבנן דר"י ועיין סי' תרנ"א ס"א ואפי' לר"י דצריך אגד עכ"פ האתרוג אינו באגד ול"ד לרצועות דתפילין דשם ביארה תורה דטוטפות שאמרתי לא מקרי טוטפות רק ברצועות אבל כאן וכי כפות תמרים לא מקרי כפות תמרים בלי שאר מינים אלא כל הד' מינים הם מצוה אחת כמו ד' פרשיות של תפילין ומברך על לולב שהוא גבוה במינו כמ"ש מגמ' הנ"ל:
אבל עיקרן של דברים כך הוא הנה הלולב בפ"ע נקרא לולב וגם הג' מינים ביחד נקרא לולב ועיין ברש"י ר"פ לולב הגזול ובכפ"ת שם וכמ"ש רש"י ורמב"ן בחומש דכל ז' אומות נקראים כנעני ויש בהם אומה א' שנקראת בשם פרטי כנעני וכדאמרי' בסוכה ל"א מעיקרא נמי לאסא הושענא קרו לה ופרש"י ע"ש שרגילין לאגדו להושענא בחג כן כל הד' מינים נקראים לולב ע"ש שנוטלם עם הלולב בחג וגם יש להם שם לווי אתרוג הדס ערבה ולהכי כשנוטלם ביחד מברך על כולם על נטילת לולב, אמנם אם נוטלם בפ"ע ס"ל לאו"ח וראב"ד בסימן תרנ"א דאז שאר מינים אינם נקראים לולב ומברך על כ"א בפ"ע ורשב"א ורמב"ן סברו דגם אז נקראים לולב ופוטרן ברכת הלולב אם דעתו עליהם:
ועל קושית מג"א סי' תרנ"א סקכ"ה מ"ש דאם סח בין תקיעות מיושב למעומד דא"צ לברך כיון דהיא חדא מצוה ובד' מינים שבלולב פסק רמ"א דבסח צריך לברך עיין במג"א סי' ר"ו סק"ו ובמחה"ש שם מבואר חילוק בין אם פירות הכל של מין ברכה א' פרי עץ או פרי האדמה אז אם בירך על מין אחד פוטר אחרים אפילו אינן לפניו בשעת ברכה אבל יין אף שפוטר שאר משקין מ"מ כיון שאינן מין ברכה זו צריך שיהיו המשקין לפניו בשעת ברכה וה"נ תקיעות שופר הכל מין ברכה אחת ומצוה א' פוטר אפילו סח אבל ד' מינים שבלולב אם מברך על כל אחד בפ"ע אינו מברך על נטילת לולב רק על נטילת ערבה או הדס ואתרוג וא"כ אינו מין ברכה אחת אלא שאם נוטלם ביחד ברכת על נטילת לולב פוטרן כמו בפה"ג שאר משקין לכן בסח צריך לברך אף שהם מצוה אחת:
ומה שנתקשית האיך יברך על כ"א בפ"ע מרא"ש פ"ב דבכורות שאין לברך ברכה שלא הוזכרה בגמ' והבאת דברי טו"ז או"ח סי' מ"ו סק"ז וכנה"ג יו"ד סי' ש"ה ואחרונים אה"ע סוס"י ס"א, נ"ל דלק"מ דע"כ לא אמר הרא"ש אלא דעל מצוה או הנאה או מקרה שלא מצינו בגמ' שתקנו חז"ל לברך עליה אין לנו לבדות מלבינו לברך עלי' דודאי הם באו בסוד ה' ליריאיו שאין לברך ע"ז אבל במקום שתקנו חז"ל לברך על מצוה זו כמו בד' מינים רק שתקנו לשון הברכה על הלולב ובזה יפטור כל הד' מינים שפיר אמרינן דהיכא דלא פטרן בעל נטילת לולב דמברך על כל מין בפ"ע כיון דחז"ל תקנו ברכה עליהם ומתקנים הלשון כראוי למין זה ערבה או אתרוג או הדס וזה פשוט: