אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום

תשובה שסו

תשובה שסה

עוד להרב הנ"ל:

שיל"ת ב' אויפאלו ד' לס' בשלח תרנ"א לפ"ק:

כתבך בא אלי והנה אנכי על משמרתי אעמוד דכתיבת ס"ת לא בעי שליחות ומה שפלפלת עמ"ש דוכתבו לכם לא קאי אבעלים רק אסופר כמ"ש תוס' גיטין כ"ב גבי וכתב לה גט וכתבת דהרבה פוסקים ס"ל דבעינן שליחות בכתיבת הגט, ידעתי בני ידעתי ולא הבאתי ראיה מתוס' דע"כ לא קאי אבעל וה"נ כתבו ע"כ לא קאי אבעלים אלא הבאתי ראיה דאינו מוכרח דכתבו קאי אבעלים אלא י"ל דקאי אסופר ומעתה אפילו לפוסקים שם דבעינן שליחות היינו משום דמשמע להו התם דוכתב קאי אבעל כמו ונתן וכולי קרא בבעל מיירי אבל כתבו לכם י"ל ע"י אחרים סופרים רק שיהי' משלהם. ועוד אכתוב בזה לקמן וכדמשמע מכל הראיות שכתבתי במכתבי הקדום:

ומה שהבאת מפ"ת סי' ע"ר שהביא אחרונים דס"ל דבעי שליחות, דבר זה במחלוקת שנויה באחרונים וממקום שבא מנחת חינוך להוכיח דדעת הרמב"ם דבעינן שליחות משם משמע לי להיפוך כמ"ש במכתבי הקדום, ומה שדקדק מ"ח אמאי כתב אם א"י לכתוב אחרים כותבין לו ולמה לא כתב אם א"י לכתוב יקנה, אינו דקדוק כלל דהא קונה הוי כחוטף מצוה מן השוק ויש מקום למה"ד לחלוק שאלו בא לו בטורח ל"ה עושה כמ"ש נמ"י שהביא טו"ז סי' ע"ר:

ויש ראיה דא"צ לכתוב בעצמו דוקא מהא דאמרינן חולין דף ט' ת"ח צריך שילמוד ג' דברים כתב וכו' ופירש"י כתב לכתוב שידע לחתום שמו אלו ישב בדין או לעדות ואמאי לא פירש כדי שידע לכתוב ס"ת לעצמו ואף דיכול לכתוב ע"י שליח מ"מ מצוה בו יותר מבשליחו כדאמרינן קידושין מ"א אע"כ דאין המצוה שיכתוב משלו ויטריח בו ואם מהדר אחר סופר ומטריחו בו הוי שפיר מצוה בו, ועוד דאמאי דוקא ת"ח צריך ללמוד כתב הא כל אדם צריך ללמוד כתב כדי שיכתוב ס"ת לעצמו בעצמו שהרי כל ישראל חייבין במ"ע זו אלא ודאי דא"צ לכתוב בעצמו:

ויותר ראיה מהא דגיטין ס"ו שאפילו אמר לב"ד הגדול שבירושלים תנו גם לאשתי שילמדו ויכתבו ויתנו וכ' הרמב"ם בפיה"מ אין מן הנמנע שב"ד הגדול לא יהיו בקיאים בכתיבה לפי שהתנאי בב"ד שיהיו חכמים ולא שיהיו סופרים ע"ש, ואינימא דמ"ע לכתוב ס"ת בעצמו איך יתכן שב"ד הגדול לא יהיו בקיאים בכתיבה שיוכלו לכתוב ס"ת לעצמם וכ"ש שלא ימצא בהם א' שיוכל לכתוב דהא אחד כותב והשאר חותמים כדקתני שם במתני' ולחתום ע"כ כולם יודעין דהרי ת"ח צריך ללמוד כתב שידע לחתום שמו כבש"ס חולין הנ"ל:

ועוד ראיה לפמ"ש תוס' רי"ד בקידושין מ"ב דדוקא בגירושין וקידושין ותרומה ופסח שייך שליחות לפי שהשליח מוכח וע"כ עושה למשלח זה ולא לאיש אחר שהרי כותב בגט אנא פלוני פוטרית לפלונית, וכן בקידושין מקדשה לפלוני וכן בתרומה נותן התרומה מפירות המשלח וכן שוחט וזורק הדם לשמו, אבל בישיבת סוכה והנחת תפילין אינו מוכח שעושה בשביל משלח זה כיון שהוא אינו עושה כלום דילמא יושב בסוכה ומניח תפילין בשביל אחר ל"ש שליחות ע"ש כי זה הפשוט בכוונתו, ומה שתמה קצוה"ח סי' קפ"ב דא"כ ל"ל קרא דאשלד"ע ת"ל כיון דאין המשלח עושה כלום אינו מוכח דעושה בשבילו דילמא בשביל אחר, לפענ"ד לק"מ דדוקא בדבר שחייבו תורה לעשות לא מהני שליחות אא"כ מוכח שעושה בשביל המשלח, אבל אם אינו מוכח אין המשלח נפטר במה שהוא רוצה לפטור בעשיית השליח, אבל בדבר עבירה שהוא לחובתו שפיר מתחייב כיון שהוא רוצה שיהי' עשיית השליח בשבילו ומוכח שעושה עבורו כיון שהוא רוצה בזה ואינו עושה לאחרים שאינם רוצים בזה בדבר עבירה ועיין בתוס' שבת ע"ו ד"ה המוציא דאי חלב סתמא לגבינה מהני רצונו לשתייה לחיובא בפחות אבל אי חלב סתמא לשתייה לא מהני רצונו לגבינה לפטורה בפחות ע"ש, וה"נ דכוותיה וזה שדייק תוס' רי"ד בתחילת דבריו שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטר הוא ע"י שלוחו והוא לא יעשה כלום בודאי בגירושין וכו' שמוכח שעושה בשבילו מהני אע"ג שחייבו התורה לעשות בגופו אבל היכא שאינו מוכח לא מהני לפטור עצמו מחיובו אבל בדבר עבירה שפיר הוי מהני לחובתו אפילו אינו מוכח אי לאו דגלי קרא, ובהכי ניחא מה שהעמיד דבריו אמה דקאמר שאני התם דאשלד"ע יש מקשין א"כ לכל דבר מצוה יועיל השליח וכו' ואמאי לא העמיד דבריו לעיל אמה דילפינן שליחות מגירושין ותרומה ופסח, אבל לפמ"ש א"ש דשם פשיטא כחילוק הנ"ל דל"ש שליחות אלא אם מוכח שעושה בשביל המשלח אבל אהא דצריך קרא דאשלד"ע שפיר קשיא לי' קושית קצו"ח והוצרך לתרץ כתירוץ הנ"ל, ולפ"ז אינימא דמצות כתיבת ס"ת היא שיכתוב הוא עצמו לא הוי מהני בי' שליחות דהא אינו מוכח כלל בשביל מי שהוא עושה וכותב ומי הוא המשלח אעכ"ח דל"צ כלל שיכתוב בעצמו אלא שיהי' משלו ואחרים כותבין לו גם בלי שליחות וא"ש:

ומה שהבאת מד מדברי רמ"א סי' ע"ר שכתב אבל אם לקחו כך ולא הגיה בו דבר הוי כחוטף מצוה מן השוק ואינו יוצא בזה, נ"ל דלאו משום דבעינן שיכתוב בעצמו אלא מדכתיב לכם שמעינן דבעינן שיכתוב משלו ועיין בתשובת ב"א יו"ד סי' ס"ב אם יוצאין בשל שותפין ומדכתיב כתבו לכם בעינן שבשעת כתיבה יהי' לכם משלכם ולכן אינו יוצא אם לקחו כך לפי שבשעת כתיבה לא הי' משלו, אבל אם הגיה בו אות אחת שפיר יוצא בו לפי שאסור להשהות ספר שאינו מוגה וגם ס"ת שחסר אות אחת לא מקרי ס"ת ולכן כשמגיה הרי אז נשלם ס"ת משלו ולכן יוצא בו ולהכי כתב הרמב"ם ריש הלכות ס"ת ואם כתבו בידו הרי הוא כאלו קבלה מהר סיני והוא מגמ' מנחות ל' לפי שאם אחר כותב אפי' מקנה לבעלים הקלף והדיו והקולמס כמו שעושים בכתיבת הגט מ"מ הרי לכמה פוסקים קיי"ל דאומן קונה בשבח כלי עיין סמ"ע וש"ך חו"מ סי' ש"ו וא"כ לא הוי בשעת כתיבה כולו משלו לכן טוב לכתוב בידו ומ"מ אם א"י לכתוב אחרים כותבין לו לפי שאם אינו מקלקל הוא עושה ע"ד הבעלים והכל של הבעלים ואין לאימן בו אלא קנין שיעבוד כמ"ש נתיבות סי' הנ"ל ושפיר הוי משלו בשעת כתיבה:

ובהכי ניחא מ"ש דגבי גט דרשינן וכתב לה לשמה ואמאי לא דרשינן ג"כ כתבו לכם לשמה דהא משמע בסנהדרין כ"א וברמב"ם פ"א מס"ת ה"ב דדוקא ס"ת של מלך בעי' שיכתוב לשם המלך ולא ס"ת של הדיוט, ולפמ"ש א"ש דבס"ת דרשינן לכם משלכם לכן לא ילפינן דבעינן לשמה אבל בגט דאין הגט משלה ואדרבה צריך להיות משל בעל כדאמרינן בגיטין כ' לכן דרשינן לה לשמה או כלך לדרך זה דבס"ת כיון שהוא משל בעלים סתמא לשמו כדאמרי' בריש זבחים דכל הזבחים כיון שהם משל בעלים סתמא לשם בעלים אבל בגט שאינו משל האשה רק משל הבעל סתמא לאו לשמה לכן צריך קרא לה לשמה, ובזה ניחא דכתיב לה לשמה דוקא אף דבעינן גם לשמו ולשם גירושין משום דהגט משל בעל ודאי מסתמא עביד לשמו אבל לשמה צריך קרא דלה לשמה:

אלא דא"כ תקשי אמאי גבי מלך דרשינן בסנהדרין שם וכתב לו את משנה התורה לו לשמו א"ו דוקא היכא דכתיב בלשון יחיד שייך למידרש לו לשמו ולה לשמה דהיינו מיוחד לו או לה כמו דדרשינן ב"ק פ' החובל כספו המיוחד לו אבל הכא דכתיב בלשון רבים כתבו לכם אף דלכם על כתבו קאי לכל ישראל מ"מ ל"ש למידרש לכם לשמכם של כאו"א, אלא דז"א דלדרך א' שכתבתי י"ל דגבי מלך כיון דכתיב את משנה התורה הזאת שכותב לו שני תורות א' לשם הדיוט וא' לשם מלך וא"כ אתקשי להדדי וכשם דשל הדיוט צריך להיות משל בעלים מדכתיב לכם ה"נ של מלך וא"כ לו קרא יתירא ודרשינן לו לשמו ולדרך השני שכתבתי נהי דידעינן כיון שהוא משלו סתמא לשמו היינו לשם בעלים אבל אכתי לא ידעינן דבעי שיתכווין לשם ודרשינן לו לשמו לשם המלך וכמ"ש הרמב"ם שם וא"ש:

ומה שפקפקת על תי' ראשון שכתבתי על קושיתך ברמב"ם פ"א ממלכים שכוונתך הי' דקיי"ל כמ"ד בסנהדרין מ"ה דבעינן קרא כדכתיב כמ"ש רמב"ם פי"ד מסנהדרין דנקטעה יד העדים פטור וא"כ באשה א"א לקיים קרא כדכתיב וכתב לו את משנה התורה פשיטא דאין מעמידין אשה במלכות ול"ל מלך ולא מלכה, דע שכך עלה במחשבה לפני שכוונתך דבעינן קרא כדכתיב לכן כתבתי אלו אמרה תורה מי שאין לו שני ס"ת אין ממנין אותו מלך כדקאמרת וכוונתי הי' דל"ש בעינן קרא כדכתיב אלא מ"ש באותה מצוה ואם הי' כתיב תמנה מלך שיהי' לו או שיכתוב לו שני ס"ת הי' צריך קרא כדכתיב שאין אנו מעמידין אלא מי שמצוה עליו להיות לו שני ס"ת אבל קרא דכתיב וכתב לו אינו פרט ממצות העמדת המלך שהוא עלינו אלא מצוה של המלך ולא שלנו, ועוד שהוא רק אחר שכבר הועמד למלכות ואיך שייך בזה בעינן קרא כדכתיב הרי לא כתיב קרא כלל בענין מצות העמדת מלך שלנו וזה אמת ויציב:

ועוד רמזתי שם במ"ש דאשה כיון שאינה מחויבת כמו שהי' לה דמי כדאמרינן בע"ז כ"ז איתתא כמאן דמהילי דמיא ושפיר מתקיים קרא כדכתיב וכוונתי הי' שזה דומה למה דאמרינן בסכה בסנהדרין שם דגדמי' מעיקרא כשרים ופרש"י דזו הוא יד שלהם ולמ"ש תוס' כתובות מ"ד ע"א ד"ה אין דברוב נכרים הו' שעריך שערי ב"ד ולא שערי העיר, אלא שמזה האחרון הדרנא בי לפי שראיתי בתשו' חוו"י סי' קס"ז שהאריך הרבה בענין בעינן קרא כדכתיב [עיין בי"ש או"ח סוס"י ס"ג] והעלה דוקא אם נשאר הזרוע עכ"פ אז שייך לומר היינו שני ספרי תורה דידה אבל מ"ש ראשון נכון:

ואמנם עלה בידי עוד תשובה אחרת למ"ש חוו"י שם דמשו"ה נזיר ממורט א"צ להביא תער כיון דתורת הנזיר דכתיב בקרא יליף לן דאפילו אין לו שער ממילא ידעינן דבהא לא בעינן קרא כדכתיב ממילא א"צ העברת תער כלל ע"ש והרי כתב הרמב"ם רפ"ג ממלכים בעת שישב המלך על כסא מלכותו כותב לו ס"ת לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו וכו' ועיין בכ"מ שם שאעפ"י שהדיוט אינו יוצא בשל אבותיו מ"מ מלך שכותב ס"ת שני מדין מלך יוצא בס"ת שצריך מדין הדיוט בשל אבותיו והאי ילפינן בסנהדרין כ"א מוכתב לו ס"ת לשמו שלא יתגאה בשל אבותיו ע"ש והרי קרא כדכתיב וכתב לו משנה התורה מלמד שכותב לו שני תורות משמע שצריך לכתוב שני תורות ועיין ברמב"ם פ"א מס"ת ה"ג וא"כ גלי קרא דבזה לא בעינן קרא כדכתיב ושפיר הו"א דלא בעינן קרא כדכתיב כלל ואפילו אשה שפטורה ממ"ע דכתיבה ס"ת ממנין במלכות ולהכי צריך קרא מלך ולא מלכה:

אמנם כעת נ"ל דאין מקום לקושיתך כלל דאם האי דרשא דספרי מלך ולא מלכה אינו מייתורא רק משום דבעינן קרא כדכתיב ודאי לא קשה דנקט רישא דקרא כדכתיב ולא נקט סיפא דקרא ואם הוא מייתורא דקרא ג"כ ל"ק על הספרי ל"ל האי ייתורא תיפוק לי' משום דבעינן קרא כדכתיב דסתם ספרי ר"ש כמו דאמרינן בסנהדרין פ"ו ור"ש הא ס"ל בסנהדרין מ"ה אין לו בוהן יד וכו' נותן על שמאלו דלא בעי קרא כדכתיב ומאן דאי"ל בעינן קרא כדכתיב ע"כ מצריך האי ייתורא לדרשא אחרינא ורמב"ם דרשא דספרי נקט כדרכו ואין כונתו על הייתור רק משום דבעינן קרא כדכתיב ורישא דקרא נקט כנ"ל דהא למ"ד בעינן קרא כדכתיב ודאי מצריך האי ייתורא ואם נפשך לומר דאפילו אי בעינן קרא כדכתיב מ"מ לא שמעינן מלך ולא מלכה רק מייתורא דבלא"ה הו"א מלך וה"ה מלכה וקאמר מלך משום דכה"ת כולה בלשון זכר נאמרה א"כ אף אנו נאמר דשפיר הו"א דמעמידין אשה במלכות אף דבעינן קרא כדכתיב דהא קרא לא כתיב רק במלך וכתב לו אבל במלכה לא כתיב קרא כלל ולא בעינן כלל שתכתוב שני ס"ת ואפ"ה יכולה להיות מלכה ולהכי צריך דרשא דספרי מלך ולא מלכה וא"ש ובזה יבא שלום וברכה חיים עד העולם כנפש חמיך הדוש"ת באהבה:

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה