אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום

תשובה שנג

תשובה שנב

שוכ"ט לכבוד ידנ"פ מחותני הרב הגאון וכו' כקש"ת מו"ה זוסמאן סופר נ"י אבדק"ק האלאש תע"א:

דבריו הנעימים המסולאים בפז הגיעו עדי בימי הפורים שעברו וכו' ואשר הביא קושיא בשם חת"ס איך יליף בשבת ק"ו דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת דילמא איצטריך קרא למילה בצרעת כבשבת קל"ג דאז הו' מתקן ואיצטריך קרא למישרי' בשבת, קושי' זו הקשה ג"כ בספר ישוע"י או"ח סי' ש"ך אות ח' ע"ש. [עיין בי"ש או"ח סי' קי"ז וקי"ח מש"ש] הנה בהשקפה ראשונה האמנתי ליישב עפ"מ דאמרינן בזבחים ל"ב לעולא דס"ל ביאה במקצת שמיה ביאה מצורע שחל ח' שלו בע"פ וראה קרי בו ביום וטבל מכניס ידיו לבהונות דהואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקריו, ועיין בטו"א מגילה ג' ד"ה ולאחותו שהוכיח דאפילו מקילתא לחמירתא נמי אמרינן הואיל ואישתרי אשתרי, [ע"ל סי' קע"ח] ולפ"ז במילה בצרעת בשבת לא א איצטריך למשרי' דכיון דכתיב בשר אפי' במקום בהרת יקוץ א"כ ביש בו צרעת גם בלא קרא ידעינן דמותר בשבת הואיל והותר לצרעתו הותר לשבתו ואף שהתוס' ביבמות ח' ד"ה רבא כתבו בתירוץ הב' דדוקא בשם אחד אמרינן הואיל ולא בשני שמות כגון אשת אחיו ואחות אשתו, מ"מ כבר הוכיח בטו"א שם דסתמא דגמרא ביבמות לא ס"ל האי חילוקא, וא"כ ה"נ אף דצרעת ושבת שני שמות איכיל הואיל ואשתרי אשתרי ועיין בזבחים שם פלוגתא דאביי ורבא אי גבי הותרה אמרינן הואיל או גבי הודחה ויבואר לפנינו אי"ה במילה בצרעת אי הותרה או הודחה וא"ש לכאורה:

אך באמת יש לדחות כ"ז דהרי אמרינן ביבמות ח' מי לא מודה עולא דאם ראה קרי בליל ח' שאינו מכניס ידיו לבהונות שלא יצא לשעה שהוא ראוי לקרבן ע"ש וה"נ עדיין יש להקשות דילמא איצטריך קרא לתינוק שנולד בו צרעת בשבת דלא יצא לשעה שהותר לצרעתו, והנה פר"מ תי' דליכא לאוקמא קרא בהכי דא"כ ל"ל קרא בשר להתיר מילה בצרעת הא כבר ידעינן מקרא דוביום דלא מתוקמא אלא במילה בצרעת, ולפמ"ש ג"ז אינו דאי מהתם הו"א הואיל והותר לשבתו הותר נמי לצרעתו מחמירתא לקילתא ושני איסורין באים עכ"פ בב"א, אבל מילה בצרעת דעלמא אימא דאסור ולהכי איצטריך קרא למשרי', ואמנם בלא"ה יש להשיב על תירוצו דודאי אי לא הוי כתיב בשר להתיר מילה בצרעת לא הוי מוקמינן קרא דוביום בכה"ג ולהתיר גם מילה בצרעת אלא הו"א דמקלקל בחבורה חייב רק השתא דכתיב בשר להתיר מילה בצרעת שפיר קשה מנ"ל דמקלקל בחבורה חייב דילמא צריך קרא בכה"ג דהוי מתקן כגון מילה בצרעת בשבת:

ואמנם בגוף הקושיא נלע"ד למ"ש הרשב"א בחידושיו שבת ק"ו וז"ל וכיון שכן מילה בשבת מן הסתם מותרת שהרי יש בו חבלה וקלקול אצל התינוק ותיקון המילה שהוא עושה המצוה אינו תיקון בגוף הדבר אלא שהוא מצוה ותיקון מצוה אין מתחשב לו אעפ"י שהוא מתקנו לתרומה ולקדשים ולאכילת פסחים אין אותו תיקון בגוף המילה אלא אצל אחרים ומלאכה שאצל"ג הוא וכו' עיי"ש מבואר דגם מה שמכשירו לתרומה ולקדשים ולאכילת פסח ע"י מילה נמי לא מקרי תיקון רק מלאכה שאצל"ג ולר"ש פטור עליה וא"כ גם בקוצץ בהרתו שמטהרו נמי לא מקרי תיקון רק מלאכה שאצל"ג ולר"ש פטור עליה וא"כ גם כי מוקמת קרא במילה בצרעת בשבת נמי מוכח דמקלקל בחבורה חייב לר"ש ולק"מ:

וביתר ביאור נ"ל דהא דכתבו התוס' וראשונים דלר"ש תיקון מצוה לא חשיב מתקן היינו משום דלא מקרי מתקן אלא במתקן מלאכה שיש בה תיקון לגוף והוא תיקון גם לנכרי' אבל מה שאינו תיקון גם לנכרי' כגון לטהרו מצרעתו ולהכשירו בתרומה וקדשים שזה אינו תיקון רק לישראל והוא רק תיקון לנפש לא מקרי מתקן גבי מלאכת שבת ועיין בכ"מ פ"ג מחו"מ ה"ח וכו"פ סי' יו"ד אות ג' ואין כאן מתקן כלל גבי מילה בצרעת וא"ש:

אך נ"ל דקושית הגאונים לא הי' דבמילה בצרעת הוי מתקן משום שמטהרו, אבל קושיתם הי' מצד שמרפאו מחולי הצרעת והוא תיקון הגוף ושפיר הוי מתקן, ולפ"ז ודאי דליתא לתי' מחותני נ"י דהרי כתב התוס' שבועות ג' ד"ה בקוצץ דאין אסור קציצת בהרת רק בד' מראות נגעים, והא דאמרי' שבת קל"ב תינח נגעים טמאים נגעים טהורים מה איכ"ל, איירי נמי בד' מראות וקרי טהורים בעמד בעיניו בזה ובזה או כהה לפי שאינו מוחלט וכו' ועיין רש"י שבת שם ד"ה נגעים וא"כ איכא לאוקמא קרא דוביום במילה בצרעת שאינן מנגעים שאסורים בקציצה ואפי"ה הוי מתקן שמרפאו מצרעתו ואכתי י"ל דמילה בצרעת באותן ד' מראות שאסורים בקציצה אסור ולהכי אצטריך להתיר בשר ואפילו במקום בהרת יקוץ:

ומ"מ גם בזה אני אומר דלק"מ דמבואר בראשונים ובתוספת ביאור ברמב"ן בחידושי שבת ק"ו דלא מקרי מתקן אלא אם התיקון הוא בעצם ובגוף המלאכה, אבל אם גוף ועצם המלאכה הוא קלקול אף שעי"ז בא תיקון מ"מ תיקון ההוא אינו מלאכה והוי מלאכה שאצל"ג, דגוף המלאכה הוא קלקול, ולפ"ז בחבורה דעצם וגוף המלאכה הוא הוצאת הדם דהדם הוא הנפש וכשנוטל מקצתו נוטל מקצת נשמה וחייב משום נ"נ וכמ"ש תוס' כתובות ה' ד"ה דם, והוצאת הדם שהוא המלאכה הוא קלקול גמור ואף שיש במילה בצרעת תיקון שחותך צרעתו הלא חתיבת צרעת אינו מלאכה ולכה"פ הוי משאצל"ג ול"צ קרא למשריה אי לאו דמקלקל בחבורה חייב וא"ש:

אלא אי קשיא הא קשיא ואקדים לך דברי תוס' כתובות שם שהביאו ראי' דנטילת נשמה אינו משום הכחשה שמחלישו ונוטל קצת נשמתו משבת קל"ג דאמרינן האי אומנא דלא מייץ סכנתא הוא ומעברין לי' וכו' ואי הוי משום החלשה ליכא חילול שבת דהוי מלאכה שאצל"ג דא"צ להחליש התינוק ותמה פנ"י אמאי לא הוכיחו מדאצטריך קרא למשרי מילה בשבת ועכ"ח דיש איסור חבורה מה"ת ואי נטילת נשמה הוי שמחלישו הא הוי משאצל"ג ע"ש באריכות וכבר קדמו בקושיא כעין זו בש"מ שם ותי' דהא דאיצטריך קרא במילה אינו משום הוצאת הדם אלא להתיר תלישת בשר דחייב משום תולש כדאמרינן בשבת צ"ד גבי צפורן שלא פירש וכו', ובישוע"י סי' שכ"א תמה א"כ איך ילפינן מדאצטריך קרא למשרי מילה בשבת דמקלקל בחבורה חייב דילמא פטור אלא דתולש חייב במקלקל ומילה הו"א דאסורה בשבת משום תולש עיי"ש:

ונ"ל דהנה כתב המהרש"ל בכתובות שם ד"ה את"ל שמיישב גירסת ואת"ל מקלקל הוא שמחק רש"י משום דק"ל דמלקל בבונה לכ"ע פטור רק בחובל ומבעיר חייב לר"ש וע"ז תירץ רש"ל דכל קלקול ששייך באדם בין הוא לגבי פתח ששייך משום בנין בין הוא לגבי מוציא דם שחייב משום חבורה לעולם קלקול חייב לר"ש ופטור לר"י וטעמי' דר"ש דמחייב קלקול בחבורה משום דסתם חבורה הוא קלקול מצד א' ואפ"ה חייבי' רחמנא, וטעם זה נמי שייך אפילו בפתח גבי אדם שהוא לעולם קלקול ע"ש, ודבריו מחוסרים ביאור וצריכין תבלין:

ולפענד"נ דתוס' שבת ק"ו ד"ה מדאצטריך הקשו ל"ל למילף ממילה נילף כולה מילתא מהבערת בת כהן, דבהבערה איכא נטילת נשמה וחובל נמי לא מחייב אלא משום נ"נ ותי' דלענין מקלקל בחבורה ליכא למילף מהעברה דהתם התיקון בא בשעת הקלקול אבל לענין מקלקל בהבערה יליף שפיר דאחר הבערה בא התיקון כדפי', א"נ אי לאו דילפינן ממילה דמקלקל בחבורה חייב הו"א דרציחה דוחה שבת דלאו מלאכה הוא והבערה לחודא הוא דאימעטא משום דמקלקל בהבערה חייב, ודבריהם נפלאים לכאורה ודקארי לה מה קארי להו בקושיתם ותי' הא' האיך אפשר למילף מהבערת בת כהן דמקלקל בחבורה חייב, דילמא פטור ודאסרה תורה הבערת בת כהן משום ההבערה הוא דמקלקל בהבערה חייב וכתירוצם השני, ומתחלה מאי קסברי אבל יובנו הדברים, דהך מילתא דמקלקל בחבורה חייב וכן מקלקל בהבערה י"ל משני פנים א) דלא שני לן בין קלקול שהוא אצל חבורה והבערה לשאר קלקול, ואם קלקול זה הוא בשאר מלאכה פטור רק החיוב תלוי במלאכת חבורה והבערה שאין הקלקול פוטר בהם וגם קלקול אחר חוץ מקלקול חבורה והבערה נמי אין פוטר למלאכות אלו, ב) יש לומר להיפוך דאין חילוק בין מלאכות חובל ומבעיר לשאר מלאכות, וקלקול שפוטר בשאר מלאכות פוטר גם בהם, אלא שזה הקלקול שהוא בחובל ומבעיר אינו פוטר ואפילו בשאר מלאכות אינו פוטר קלקול הזה, ולפ"ז תוס' בקושיא ותירוץ הא' ס"ל כפן השני וקשה שפיר דמהבערת בת כהן מוכח דגם קלקול של נטילת נשמה וחובל אינו פוטר דאי פוטר א"כ למה אסרה תורה הבערת בת כהן הלא הבערה הוא רק לנ"נ וא"כ קלקול של חובל ונ"נ פוטר וכמ"ש תוס' אח"כ בד"ה מ"ל ותוס' בתי' השני ס"ל כפן הראשון ולכך שפיר כתבו דל"ל מהבערת בת כהן די"ל למלאכת הבערה אינו מזיק שום קלקול, אבל למלאכת חובל ונ"נ מזיק כל קלקול ושפיר אסרתו תורה משום מלאכת הבערה:

ולפ"ז א"ש דס"ל לרש"ל כפן השני שכתבנו דאין חיוב חובל ומבעיר תלוי במלאכות אלו אלא בהקלקול שהקלקול שיש בחובל ומבעיר אינו פוטר, ועיין ברמב"ם פ"ח משבת ה"ז וח' דמקלקל בחבורה בבהמה פטור רק מקלקל בחבורה באדם חייב וכ"נ מלשון רש"י שבת ק"ו ד"ה חוץ מחובל שפי' באדם וא"כ עכ"ח מה שאינו פוטר קלקול בחובל הוא תלוי במה שהקלקול הוא באדם דהרי בבהמה פוטר אותו קלקול בעצמו ושפיר כתב מהרש"ל דס"ל להאי גירסא דכל קלקול שהוא באדם אינו פוטר שום מלאכה מצד מקלקל לר"ש וחייב כמו חובל ומבעיר, וממילא מיושב לנכון קושית ישוי"ע דשפיר ילפינן מדאצטריך קרא למשרי מילה בשבת דקלקול שהוא באדם אינו פוטר וחייב בין משום תולש בין משום נ"נ וזה פירוש מקלקל בחבורה שהוא מקלקל באדם חייב וא"ש, ולפ"ז כיון די"ל במילה איכא חיוב משום תולש הדק"ל מנ"ל דמקלקל בחבורה חייב דילמא במילה בצרעת בשבת שהוא מתקן ואי כתירוץ הנ"ל דאין התיקון בגוף המלאכה שהוא הוצאת הדם ז"א דבמלאכת תולש שפיר הוי התיקון בגוף המלאכה דחותך הערלה עם הצרעת:

ואמנם לולא דברי ש"מ הי' נ"ל דל"ש בזה מלאכת תולש כלל דהרי אמרו בשבת ע"ד תולש חייב משום גוזז וגזיזה ל"ש רק בדבר שאינו גופו ממש כגון שער וצפורן וציצי' שפירשו בשבת צ"ד או חותך יבלת בעירובין ק"ג שהוא תולש דבר שהוא משונה וחלוק משאר גופו זה מקרי שעוקר דבר מגידולו אבל תולש בשר מבשר אינו תולדה דגוזז ואינו עוקר דבר מגידולו אלא שחולק דבר אחד לשנים ועיין כי"ב רש"י שבת ח' ד"ה רחבה וראיה לזה מדברי הרמב"ם פ"ט משבת ה"ז שכתב הגוזז את הצמר או שיער בין מן הבהמה בין מן החיה בין מן החי בין מן המת וכו' חייב ועיין טו"ז סוס"י של"ו ובמג"א סי' תקכ"ו סקכ"א וא"כ אינימא דשייך תלישה בחותך בשר מן הבשר א"כ אסור לחתוך חתיכת בשר גם מבהמה מתה וזה אי אפשר שהרי בהדיא שנינו שבת קנ"ו מחתכין את הדילועין לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים וכו' וממילא לק"מ קושיא הנ"ל:

ואם כנים הדברים א"ש קושיא חמורה שהקשה בספר יריעות שלמה יו"ד סי' כ"ז לשיטת הפוסקים כר"ל דריאה כמאן דמנחא בדיקולא אמאי ל"א בשבת ע"ה דשוחט חייב נמי משום תולש ע"ש, ולפמ"ש ניחא דבחתיכת בשר מבשר ליכא משום תולש, [מיהו בלא"ה יש ליישב עפי"מ שאמרו בחולין קכ"ז דאבר ובשר המדולדלין בבהמה ומעורין כחוט השערה אינם מטמאין טומאת נבילה דהוי כמחוברין אבל מטמאין טומאת אוכלין דלענין זה הוי כתלושין ואמרינן שם מסייע לי' לרב וכו' תאנים שצמקו באיביהן מטמאין טומאת אוכלין והתולש מהם בשבת חייב חטאת דאע"ג דלענין טומאת אוכלין חשיבי כתלושין לענין שבת חשיבי כמחוברין ע"ש, וה"נ י"ל דאע"ג דלענין טריפות חשיבי כמנחי בדיקולא אבל לענין שבת חשיבי כמחוברין ואינו חייב משום תולש ועיין תוס' חולין ב' ד"ה ובמוקדשין ושם פ"ד ד"ה בעי העמדה והערכה]:

אלא דלפי דברינו דל"ש בזה מלאכת תולש הרי חזרה וניעורה קושית פנ"י אמאי לא הוכיחו תוס' כתובות דנ"נ ל"ה מה שמחלישו מדאצטריך קרא למשרי מילה בשבת, אבל לפענ"ד אי משום הא לא ארי', ואפשר לומר דבאמת מדאצטריך קרא למשרי מילה בשבת ילפינן דעיקר המצוה הוא להחליש התינוק ועל דרך אגדה יש טעמים לזה, אבל אין אנו צריכין בזה לדברי אגדה רק דגילה קרא ושפיר הוי משצל"ג וכמו"ש תוס' דתיקון מצוה הוי משצל"ג ע"ש, ובאמת אי לא הוי כתיב וביום למשרי מילה בשבת הייתי אומר דאין תכלית המצוה להחליש התינוק והוי משאצל"ג ושרי' בשבת קמ"ל מדאיצטריך קרא למשרי בשבת בזמנה דתכלית המצוה להחלשת התינוק והוי משצל"ג וממילא ידענא דלא שרי אלא בזמנה מגזה"כ אבל שלא בזמנה אסור דהוי מלאכה שצל"ג:

ואין לומר הא זה דמילה שלא בזמנה אסורה בשבת מקרא מלא הוא לבדו ולא מילה שלא בזמנה וכדרבא בשבת כ"ד, דז"א דלא מיבעי' לתוס' שם ד"ה ולא דל"ג דאתיא מק"ו דרבא ל"ל האי ק"ו כלל רק דאתי למיסר כל מצוה שאין זמנה קבוע היום, ודאי הי' אפשר לומר דגם מילה שלא בזמנה מותר בשבת דהוי משאצל"ג, וקרא דלבדו אצטריך לשאר מצות שאין זמנם קבוע היום, אלא אפילו לרש"י דגריס דאתיא מק"ו נמי ה"פ אלא דנקט כן לרבותא אעפ"י דאתיא מק"ו מ"מ ממעטינן לי' מלבדו אבל מ"מ גם אי נימא דמילה שלא בזמנה מותר משום מלאכה שאצל"ג מ"מ איצטריך קרא דלבדו למעוטי שאר מצות שאין זמנן קבוע היום דאין דוחין יו"ט וכמ"ש רש"י שם להדיא דמהתם ילפינן דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יו"ט ע"ש:

ומה"ט פלא בעיני שראיתי בספר חתן סופר שהביא קושיא בשם הגאון מהר"י אסאד זצ"ל אמאי לא ילפינן דמקלקל בחבורה חייב מדאסרה תורה מילה שלא בזמנה בשבת, ולפמ"ש קושיא מעיקרא ליתא דלא מצינו שאסרה תורה כלל מילה שלב"ז בשבת ויו"ט דקרא דלבדו לא על מילה לבדה נאמר אלא על כל מצוה שאין זמנה קבוע, וממילא אם מילה הוי מלאכה אסורה ג"כ שלא בזמנה מה"ט אבל מ"מ אפשר לומר דמקלקל בחבורה פטור ומילה אינה מלאכה כלל ושרינן בשבת אפילו שלא בזמנה וקרא דלבדו אצטריך לשאר מצות שאין זמנם קבוע היום וז"ב לדעתי:

ומה שנ"ל עוד ביישוב קושית חת"ס וישוע"י בדרך חידוד תלי"ת, דבחידושי רשב"א ברכות כ' ד"ה שב וא"ת הקשה והא דחי מת מצוה לאו דכהן ונזיר ותירץ דההיא לאו ביטול ל"ת הוא דלא נאמר לאו דטומאה מעולם גבי מת מצוה ע"ש ביאור דבריו לפענ"ד וכמדומה שכבר העירו האחרונים בזה, דדוקא היכא דאפשר לקיים המ"ע בשום פעם בלי עבירת ל"ת רק עכשיו נזדמן שא"א לקיים בלי עבירת ל"ת אז מקרי דחויה אבל האי קרא דכהן ונזיר שמטמאין למת מצוה א"א לקיים בשום פעם בלי עבירת לאו דטומאה בכה"ג מקרי הותרה לא דחויה, ולפ"ז נ"ל דאי מקלקל בחבורה פטור ול"ה מתקן אלא באיכא צרעת אם כן ממילא יש לקיים וביום אפילו בשבת בלי דחיית שבת בדליכא צרעת ממילא גם באיכא צרעת דאיכא דחיית שבת לא הוי אלא דחויה אבל אי מקלקל בחבורה חייב וא' אפשר לקיים קרא וביום אפילו בשבת רק ע"י דחיית שבת מקרי הותרה, ועיין ישועת יעקב או"ח סי' של"א אות ג', ועיין חידושי רמב"ן שבת קל"ג דללישנא בתרא דדרשינן לעשות אבל אתה עושה בסיב שעל רגלו א"כ אפילו לדבר הרשות מותר באינו מתכווין אפילו בפ"ר, ועכ"ח הא דכתיב בשר אעפ"י שיש שם בהרת ימול היינו אפילו במתכווין ואומר לקוץ בהרת בנו מתכווין ע"ש, וכיון שכן ע"כ מילה בצרעת לא הודחה אלא הותרה וממילא כיון דבחד קרא כתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו א"א לומר דמקלקל בחבורה פטור וימול דקאי אוב אוביום הודחה ולא הותרה ועל בשר הותרה ולא הודחה, דאטו בסכינא חריפא פסקינן לקרא דלענין זה נפרש ימול הודחה ולענין זה הותרה, א"ו דשבת ג"כ הותרה ושפיר מוכח דמקלקל בחבורה חייב והבן:

ויותר נ"ל דכבר הקשה בחידושי רמב"ן שם אי אפילו בדבר הרשות מותר בפ"ר אמאי אסור במתכוין, ונ"ל דהנה בחדושי רשב"א שם הקשה לל"ק מה ענין זה לדשא"מ הא מתכווין לקציצה ואינו דומה רק למשאצל"ג דאסור בשאר איסורין, ותירץ דאי כתב רחמנא השמר בנגע צרעת שלא תקוץ ה"נ אלא השמר בנגע צרעת כתב רחמנא כלומר שלא יטהרנו אלא בהוראת כהן, ואנן הוא דאמרינן דכיון שכן אסור לקוץ בהרת שנטהר הוא בקציצתו והלכך כשזה קוצץ לשם מילה הו"ל דשא"מ אצל טהרה ע"ש, מבואר דאיסור קציצת בהרת אינו מצד מעשה הקציצה רק משום הנאת טהרה וכבר כתב הר"ן פג"ה בסוגיא דריחא מילתא דלענין הנאה דשא"מ מותר אפי' בפ"ר והביא ראיה ממוכרי כסות ע"ש, וביארתי דבריו במק"א, ולפ"ז א"ש כיון דגם כאן משום הנאת טהרה היא מותר אפי' בפ"ר אבל במתכווין להנאה זו אסור, ולפ"ז בקוצץ בהרתו בשבת נמי ליכא איסור שבת אלא במתכווין לטהרו אבל באינו מתכווין לטהרו אף דהוי פ"ר אין כאן איסור שבת דהנאת טהרה הוי כבא ממילא, והנה הקשה השעה"מ פי"ב מעכו"ם למ"ד מילה בעכו"ם כשירה אמאי דחי שבת נימהלי' ע"י נכרי ואפילו למ"ד פסולה נמהלי' ע"י קטן, ובחת"ס יו"ד סי' שכ"א תירץ דנהי דהתינוק נימול אבל האב לא קיים המצוה דוביום השמיני ימול, ע"י שליחות נכרי וקטן ע"ש, ולפ"ז א"ש דליכא למימר מקלקל בחבורה פטור וקרא מיירי במילה בצרעת בשבת דממנ"פ אי באינו מכווין לקוץ בהרתו, שוב אין כאן איסור שבת אף דהוי פ"ר כמש"ל, ואי במתכוון לקוץ שוב ודאי האב לא קיים מ"ע דוביום השמיני דהא הוי מצהב"ע דאפשר שלא יתכוון לעבירה לקוץ בהרת וכיון שאינו מקיים מצוה זו שוב אפשר ע"י וקטן ובכה"ג לא התירה תורה ועכ"ח מוכח דמקלקל בחבורה חייב וא"ש:

ואמנם נ"ל דקושיא לק"מ דבלא"ה יש להקשות עוד אפילו בלא בהרת משכחת מתקן במלאכת נ"נ שהוא הדם כגון שצריך להוציא ממנו הדם לרפואה ועיין באו"ח סי' שכ"ח סמ"ח ובמג"א שם סקנ"ג והוא פלא לכאורה, אבל האמת יורה דרכו דהכל ל"ק ולא מידי) דלשיטת רש"י בשבת ק"ו שם לא משכחת חובל ומבעיר שיהי' מתקן וכל שיש בו תיקון מקרי משאצל"ג ולא מקרי צל"ג אלא בשחפץ בקלקול דוקא וכו' וכמ"ש מגיני שלמה שם בדעת רש"י עיין עליו, וכ"נ שם להדיא מדברי חידושי הרמב"ן שכתב דחובל בחבירו מאחר שהוא מתכוון לאותו קלקול ולא לדבר אחר ומצינו שקלקול בחובל חייב מצל"ג מקרי שהרי הוא צריך לקלקול והתורה עשאתו מקלקל כמתקן בחבורה ובמילה עצמה לא חייבה אותו התורה אלא מפני הקלקול וכו' ע"ש, ולדעת בעה"מ שם כל שהוא לסלק הנזק מעליו מקרי מלאכה שאצל"ג ע"ש באריכות וא"כ כשמל לרפואה להוציא הדם או במילה בצרעת בין שקוצץ הצרעת לרפואה בין להסיר הטומאה הוי רק לדחות הנזק מעליו והוי מלאכה שאצל"ג ופטור לר"ש אי לאו דמקלקל בחבורה חייב ולק"מ:

ולדעת התוס' שבת דף צ"ד ד"ה ר"ש דס"ל אפילו לדחות הנזק הו' מצל"ג ע"ש וכ"נ מחדושי רמב"ן שבת ק"ו אלא משאצל"ג הו' אם אין הצורך כעין הצורך שהי' במשכן וא"כ אפשר דבמל לרפואה או לטהר הוי כעין הצורך שהי' במשכן מ"ש בתוס' מ"מ נ"ל דלק"מ דכבר כתב תוס' שם דבמקלקלי' לא חשיב מצל"ג אלא עד דהוי לגופו ולגופה ע"ש, וכוונתם דכיון שהוא מקלקל מצד א' לא די בתיקון שהוא רק לגופו וצרכו של העושה רק צריך גם לגופה שיהי' גוף המלאכה מיתקנת בכך גם לשאר אנשים ואל"ה מקרי משאצל"ג וא"כ במילה שהוא מקלקל בחבורה מצד א' עיין בחי' רמב"ן אי מקלקל בחבורה פטור ואינו חייב אלא מצד התיקון לא מקרי צריכה לגופה אלא כשהמלאכה מיתקנת לכל העולם ובמל לרפואה או לטהרה ליכא תיקון רק לדידי' והוי צריכה לגופו ולא לגופה והוי משאצל"ג ופטור לר"ש א"ו דמקלקל בחבורה חייב ומקלקל בחבורה כמתקן בשאר מלאכות והוי שפיר משצל"ג והוכיח ר"ש שפיר מדאצטריך למשרי מילה בשבת דמקלקל בחבורה חייב ועיין שעה"מ פ"ג מיו"ט ה"ד ד"ה אך וא"ש ואכ"מ להאריך עוד יותר ידידו דו"ש, מחותנו השוחר טובתו כל הימים:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה