בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה שמז
בעה"י: בתינוק שנולד מהול והטיפו ממנו דם ברית ואח"כ מחמת שמנו נתרבה ונמשך הערלה למעלה ולא נראה כל העטרה אפי' אחר הקישוי צידד בטו"ז יו"ד סי' רס"ד סק"ט שצריך למולו כדין מה"ת אף שאין הערלה בתולדה כיון שלא נימול בשום פעם כראוי מה"ת ובנולד רק מהול קצת ואח"כ נמשך פשיטא שצריך למולו מה"ת ע"ש ובשג"א סי' נ"ה חולק עליו דכל כה"ג א"צ למולו מה"ת כלל אלא דינו כשאר משוך לאחר שנימול דאינו אלא מדרבנן הלכך להא מילתא נמי דינו כנימול ובגילוי מיעוט עטרה נמי סגי וא"צ למולו עיי"ש:
ולפענ"ד נראה דבשבת דף קל"ה אמרינן ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ספק וכו' עד ולא אנדרוגניס וכו' ולא נולד כשהוא מהול וכו' וכתבו תוס' שם דכולהי אסמכתא אלא עיקר האי קרא אתי לאנדרוגניס ונולד כשהוא מהול ומיהו לאו מחד קרא נפקא וכו' אלא תרי קראי כתיבי וכו' ע"ש ועיין באשר"י שם בשם בה"ג דפוסק דנולד כשהוא מהול א"צ להטיף ממנו דם ברית והק' עליו דא"כ ל"ל ערלתו ולא נולד כשהוא מהול דוחה שבת כיון דא"צ להטיף ממנו דם ברית מאי ידחה שבת ע"ש ונ"ל דס"ל כטו"ז הנ"ל דבנמשך אח"כ ערלתו צריך למולו מה"ת וע"ז גלי קרא דדוקא ערלתו מן התולדה דוחה שבת ולא נולד כשהוא מהול ואח"כ נמשכה ערלתו וא"ש:
ובזה יש ליישב מה שתמה שג"א ע"ד טו"ז מיבמות ע"א דפריך הש"ס זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשייה המ"ל והשתא אי ס"ד דכל כה"ג צריך למולו מה"ת בנמשך העור כיון דלא נימול עדיין בשום פנים כראוי שפיר משכחת זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנייהו בשעת עשייה כגון שנולד מהול ונמשך העור בין עשייה לאכילה ע"ש ועיין תשובת מהרי"א יו"ד סי' רנ"ז, ונ"ל דמג"א סי' תמ"ד סקי"א כתב דעשה דתשביתו חמיר טפי שכל שעתא עובר עליו משא"כ במילה ואינך ותמה מחהש"ק שם הא גם במילה אפי' שלא בזמנה כל שעתא עובר עליו וחידש כיון דילפינן בקידושין כ"ט דאב חייב למול את בנו מן וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים א"כ אין חיוב על האב רק ביום ח' אבל אח"כ אינו מחויב רק מדרבנן רק הבן כשיגדיל כל שעתא עובר אך דלשון רמ"א ביו"ד סי' רס"א ותוס' קידושין שם קשיתיה דמשמע דגם אחר שמונה הוי מ"ע מה"ת על האב והב"ד ע"ש וכתבתי בתשובה אחת [עיין בי"ש או"ח סי' שס"ט וק"ע ולעיל סי' ט"ז ולקמן סי' ש"נ] דלק"מ דהרי הא דב"ד חייבין למולו ילפינן בקידושין שם מדכתיב המול לכם כל זכר ושם לא כתיב יום ח' לכן שפיר גם אחר ח' חיוב על הב"ד ועל כל ישראל ואב בכלל למולו מה"ת אבל לאו מצוה דאב הוא בפרטות כמו ביום ח' שהוא עליו מצוה בפרטות וזה כונת מג"א דמצות תשביתו מצוה דילי' הוא וכל שעתיה עובר עליו משא"כ מצות מילה מה שהוא מצוה דילי' אינו רק ביום ח' ואינו עובר כל שעתא ומה שעוברין אח"כ כל שעתא לאו מצוה דילי' הוא וא"ש:
והנה אמרי' שבת קל"ה ע"ב דמה שדוחה שבת נימול לשמונה ומה שאינו דוחה שבת אינו נימול לשמונה והא בהא תליא וא"כ בנידון דטו"ז נהי דצריך לימול מה"ת מ"מ אינו נימול לשמונה כיון דאינו דוחה שבת מקרא דערלתו וכיון דאינו נימול לח' שוב אין חיוב על האב יותר משאר ישראל וא"כ לא נקרא מילת זכריו ואינו מעכבו מאכילת פסח כמו שאינו מעכב כל ישראל מעשיית ואכילת פסח אם יש בעולם ישראל שאינו נימול כיון דלאו מצוה דיליה הוא דוקא ושפיר ליכא לאוקמא בכה"ג ונכון [עיין לקמן סי' ש"נ]:
ויש סיוע למ"ש מהא דאמרינן ב"ב קכ"ז דטומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נימול לשמונה דאמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר וביום השמיני ימול עד שיהא זכר משעת לידה ע"ש וה"נ אינו נימול לח' אלא אם הוא ערל מלידה אבל בערל אח"כ ניהו דנימול מה"ת מ"מ אינו נימול לח' אלא דמ"ד בגמ' דמוקי ליה בטומטום שנקרע ועכ"ח או דלית לי' דרשא דר' שזבי ב"ב הנ"ל או דלית ליה סברא הנ"ל אבל עכ"פ המקשן פריך שפיר דאית ליה דר' שזבי וכסברא הנ"ל ועיין נובי"ת יו"ד סי' קס"ג:
ושנית נ"ל ביישוב דברי טו"ז לפמ"ש האשר"י סוף מו"ק עמ"ש הר"מ דקטן שמת אביו ותוך שלושים נעשה בן י"ג דחייב להתאבל כמו בשמע שמועה קרובה ברגל והק' ע"ז דלא דמי דהתם גברא בר חיובא ויומא הוא דקגרים אבל הכא גברא לאו בר חיובא וא"כ נימא כיון דבשעת מיתה לא היה ראוי להתאבל יעבור עולמית ותירץ דאין דיחוי אצל מצות והביא ראיה מחולין פ"ז ועוד מיבמות ל"ג דקאמר זר ששימש בשבת הוי איסור בת אחת כגון דאייתי שתי שערות בשבת דהו"ל זרות ושבת בהדי הדדי ואע"ג דבתחילת שבת קטן היה לא אמרינן הואיל ואידחי אידחי וכתב ע"ז הרא"ש דהא דאמרינן אין דיחוי אצל מצות היינו רק אם החפץ שאדם צריך לעשות בו מצוה נדחה אז אמרינן אין דיחוי כי אין החפץ מחויב לעשות בו מצוה ועיין תוס' שבועות כ"ה ד"ה מה אבל האדם מחויב לעשות המצוה לכן אף שנדחית ממנו עתה לכשתראה לעשותה יעשנה כי האדם לא נדחה מלעשותה אבל אם היה האדם דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם ואין לה תשלומין אפי' לכשיראה לעשותה כיון דבשעת חיוב נפטר ממנה ומה שהביא ראיה מאייתי שערות בשבת אינה ראיה דאין סוף התשלומין לתחילתו והוי כמו פסח אליבא דרבי בפסחים צ"ג כי סוף שבת פגע בחיוב וחייב לשמור שבת ע"ש, ביאור סוף דבריו דל"ש תשלומין אלא בדבר שאם עושה פ"א א"צ לעשות עוד הפעם רק אם לא עשה בתחילתו עושה אח"כ אז אמרינן שהחיוב הוא בתחילתו ומה שעושה אח"כ הוא תשלומין לתחילתו ועיין תוס' שבת קל"א ד"ה ושווין שכתבו דמסתבר דמילה אם עבר זמנה לא בטלה מצותה שאותה מילה עצמה שהוא מיחייב בשמיני הוא עושה בתשיעי שאם הי' מל בח' לא היה חוזר ומל בט' אבל סוכה ציצית ומזוזה בכל יומא מיחייב בהם אפי' קיימה היום חייב לקיימם למחר הלכך כשעבר היום ולא קיימם מצות היום לא יקיים עוד לעולם ע"ש וה"נ בשבת אם לא שמר בתחילתו אפי' משמר בסופו בטלה מצותו דגם אם משמר בתחילה צריך לשמור אח"כ וכל רגע ורגע הוא מצוה בפ"ע ואין כל השבת תשלומין לתחילתו ולהכי אף שנדחה גברא בתחילת שבת אינו נדחה אח"כ, מבואר מזה דדוקא הואיל ושמירת שבת הוא בכל רגע משו"ה לא הוי סוף תשלומין לתחילתו אבל במצוה אחרת שאינו מחויב לעשותה רק פ"א ביום אפי' ביום א' נמי אמרינן דעיקר חיובו בתחילת היום ושאר היום הוא רק תשלומין לתחילתו ואם אדחי גברא בתחילת היום אידחי לגמרי לדעת הרא"ש הנ"ל ועיין ביו"ד סי' שמ"א ס"ב ובטו"ז שם וסימן שצ"ו וטו"ז סק"ב ועיין מג"א רס"י ע"א ולפ"ז במילה נמי אם אדחי גברא בתחילת יום ח' אדחי לגמרי:
והנה הטו"ז בעצמו הק' איך אפשר שנולד מהול ונמשך ערלתו שיהיה מחויב למולו מה"ת הא אדחי ליה ותי' דאין דיחוי אצל מצות ע"ש ולפ"ז נ"ל דזה דוקא שיהיה ב"ד וכל ישראל מחויבים למולו או הוא עצמו כשיגדיל דבחפץ אין דיחוי אצל מצות וב"ד וכל ישראל מחויבין למול כל בר ישראל ואם עתה נדחה מהם לכשתראה לעשותה יעשוה וגם בודאי יש א' בעולם שצריכין למולו ועיין ריטב"א קידושין ע"ז ורא"ש יומא פ"ג וב"י או"ח סימן שכ"ח אבל לגבי מצות אב ביום השמיני שהוא מצוה מיוחדת לו ואם אינו מחויב בתחילת יום שמיני אין כאן חיוב יותר רק תשלומין וכיון דאז אדחי ליה מקרי אדחי גברא דעיקר חיוב מצוה זו שוב לא יבא עליו לעולם לקיים היום מצות וביום השמיני ימול דאב וכיון דאידחי בשעת עיקר חיובו אידחי לגמרי מצות האב וכיון דביארנו לעיל דהיכא דליכא מצות האב בייחוד לא מקרי מילת זכריו ואינו מעכבו מפסח א"כ לא מצי לאוקמא שנמשכה ערלתו בין עשייה לאכילה דבכה"ג אינו מעכבו מן אכילת פסח כלל וא"ש:
אבל בהנך אוקמתא דגמ' ל"ש סברא זו דלא אידחי האב כלל בתחילת יום שמיני דחיובא רמיא עליה אלא שהוא אנוס מחמת חולי התינוק ועיין טו"ז יו"ד סי' שמ"א סק"ה ואם היו מלו היו מקיים מצות מילה ועיין כת"ס או"ת קכ"א אבל אם לא היה לו ערלה בתחילת יום שמיני אין כאן חיוב כלל והטפת דם ברית לא מהני כלל לענין זה לדעת הטו"ז:
אלא דיש לעיין למ"ד דמוקי לה בטומטום שנקרע דג"נ לא רמיא חיובא עליה כמ"ש תוס' ריש הערל שאינו מחויב לקרוע ולמול וא"כ נימא דאדחי לה אבל גם הא לא תברא חדא דעכ"פ אם קרע ומל שפיר מהני ועוד לא מיבעיא לדעת הרא"ש סוף מו"ק דגבי כיסוי הואיל ובידו לגלות לא הוי דיחוי ה"נ לא הוי דיחוי כיון דבידו לקרוע ולמול אלא אפילו לדעת תוס' סוכה ל"ג דגבי כיסוי מקרי דיחוי כיון שאינו מחויב לגלות היינו לענין דיחוי חפץ אבל דיחוי גברא ודאי לא מקרי היכא שהוא בידו:
עוד הק' שג"א אטו"ז מיבמות דף ע"ב דקאמר אלא דכ"ע משוך דרבנן וכו' ואמאי לא מוקי ליה במשוך דאורייתא ובנולד מהול ואח"כ נעשה משוך ואע"ג דכבר תני ליה נולד מהול היינו בלא נמשך ולענין הטפת דם ברית ותרי גווני נולד מהול ע"ש ולפענד"נ סברא ישרה דאפי' למ"ד שם דדריש וביום השמיני דגם מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום היינו דוקא במילה שלא בזמנה שהוא תשלומין למילה דיום ח' וכיון דמילה דשמיני אינה אלא ביום גם התשלומין אינו אלא ביום אבל בנולד מהול ונמשכה ערלתו לא מיבעיא לפמש"ל דאינו דוחה שבת ואינו נימול לח' א"כ אפי' נמשכה תוך ח' נמי אין לה שייכות למילה דשמיני וא"כ לכ"ע הוי אפי' בלילה דל"ש לרבוי מוי"ו דוביום השמיני אלא למילה שהוא תשלומי שמיני אלא אפי' נימא דבנמשכה תוך ח' לטו"ז דוחה שבת ונימול לשמיני מ"מ כיון דמשוך דברייתא במשוך אחר ח' נמי מיירי וכיון דלא הוי משוך בח' א"כ אינו תשלומי שמיני ונימול גם בלילה מה"ת כנ"ל ואפי' מדרבנן נמי נימול בלילה דכיון דצריך למולו מה"ת וכשר אפי' בלילה לא עשו חכמים תקנה כלל לפסול בלילה ולהכי מוקי לה במשוך דרבנן וכיון דרבנן תקנו למולו כעין דאורייתא תקנו ביום דוקא וכמו שפירש"י שם וא"ש דברי טו"ז:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: