אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום

תשובה שמו

תשובה שמה

שיל"ת ב' אויפאלו אסרו חג דפסח תרנ"ב לפ"ק:

בימי הספירה, עמיה ישריה נהורא, ידידי הרבני החל החריף ושנון וריח לו כלבנון, שמו ינין מו"ה משה שמואל נ"י שטערן בק"ק סערענטש:

נועם מכתבו בא עדי בי"ג ניסן העעל"ט והייתי טרוד במילי דפסחא והני נשי במאי קזכיין פנו את הבית ואין מקום מנוחה ואחרי כן מנעתי פרי עטי מפני כבוד המועד יו"ט וחג הקדוש כי אין הדברים להלכה ולמעשה והיום תהיה ראשית מלאכתי להשיב לאהובי דבר מפני הכבוד אין כבוד אלא תורה:

בדבר שליחות במילה שדעת הש"ך בחו"מ סי' שפ"ב שלמד מדברי הרא"ש פ' כיסוי הדם דאין האב יכול לעשות שליח במילה וכן הוא דעת או"ז הביאו ד"מ יו"ד סי' רס"ד וד"מ שם ותב"ש ביו"ד סוס"י כ"ח תמהו ע"ז הא קי"ל בכה"ת שלוחו של אדם כמותו וכתב מעלתו דלא מהני שליחות אלא במקום שאם לא יוכל לעשות שליח לא יתקיים המעשה ע"י אחרים ולא ע"י עצמו כמו בפסח אם ראה קרי וטבל בע"פ שא"י לכנס בשעת שחיטה לעזרה ולערב מותר לאכול או שהוא חולה קצת בשעת שחיטה לכן יכול לעשות שליח כדי שלא יתבטל מן המצוה וכן בגירושין אם הוא אנוס שא"י לגרש בעצמו ואי אדם דר עם נחש בכפיפה יתבטל המצוה לכן הרשה לו תורה לעשות שליח אבל במילה וכיסוי גם אם הוא לא ימול ויכסה הלא כל ישראל חייבין למול ולכסות ואפשר להתקיים ע"י אחרים לכן לא מהני ביה שליחות ובפדיון נמי שא"א להתקיים ע"י אחרים שפיר מהני ביה שליחות:

ולפענ"ד אין סברא זו מתקבלת דהא במילה וכיסוי נמי אם א"י לעשות שליח הוא מתבטל ממצוה דיליה ומה בכך שאחר מקיים מצוה ואם נתנה לו תורה קדומה במצוה אמאי לא יהיה לו קדומה ג"כ לעשות שליח והרי בפסח נמי אחרים מקיימין מצות פסח אלא שהוא מתבטל ממנה וכ"ת עכ"פ בפסחו יתבטל המצוה משא"כ במילה וכיסוי אחרים יכולים לקיימם בבן זה ודם זה הא בפסח נמי אחרים יכולין לקיים בפסח זה דהרי מושכין ידיהם ממנו עד שיש שישחוט ויכולין למנות עליו עד שישחוט עיין פסחים פ' ע"א, מיהו בזה יש לחלק דבשלמא בפסח יכולין אחרים וגם הוא לקיים מצות פסח לכן אכפת לן בביטולו אבל במילה וכיסוי אם יקיים הוא לא יקיימו אחרים ואם הוא לא יקיים אחרים יקימוהו לא אכפת לן אם הוא יתבטל ממצותו וכעין סברא זו כתבו תוס' בשבת קל"א ד"ה ושווין אבל הוא דוחק שהרי חזינן שהוא קודם במצוה זו לכל אדם ובמצותיו חפץ התורה מאוד ואמאי לא איכפת לן אם הוא יתבטל ממצותו:

ועוד בפסח נמי אם הוא אנוס באופן שאינו יכול לעשות פסח אם א"י לעשות ע"י שליח אינו מתבטל ממצותו שהרי נדחה לפסח שני ועיין ברמב"ם פ"ה מק"פ ואם הוא רק אנוס קצת הרי לא יתבטל ממצותו ויאנוס עצמו שלא יעבור מ"ע שיש בה כרת ובגירושין ודאי סברתו דחוקה דמה בכך אם יתבטל ולא יגרש יתבטל ויתבטל דהא קשין גירושין כמבואר באה"ע רס"י קי"ט ובשלהי גיטין:

ומכ"ש מ"ש ליישב בזה דעת הרמב"ם רפ"ד מתרומות שכתב עושה אדם שליח להפריש לו תרומות ומעשרות שנאמר כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם וכו' והקשו עליו הא בגמ' מסקינן דשליחות בתרומה ילפינן מפסח וגירושין וגם אתם צריך למעוטי נכרי אף דאיתיה בתרומה דנפשיה אינו נעשה שליח דבעינן מה אתם בני ברית וכו' ולר"ש דנכרי ליתא בתרומה דנפשיה צריך גם אתם דעושה שליח בתרומה משום דס"ל אתם ולא שותפין וכו' והו"א אתם ולא שלוחכם נמי קמ"ל אבל הרמב"ם דפסק כר"ש דנכרי ליתא בתרומה דנפשיה ופסק דשותפין ואפטרופסין תורמין א"כ שפיר ילפינן שליחות בתרומה מפסח וגירושין ולמה כתב דילפינן מגם אתם עיין שעה"מ ובעצמות יוסף וכתב מעלתו דלפי סברתו הנ"ל הא בנדרים ל"ו איבעיא לן בתורם משלו על של חבירו אי מהני בלא דעת בעלים משום דזכות הוא לו אי לא מהני עיי"ש וא"כ לפי הצד דמהני איך אפשר לילף תרומה מפסח וגט הא התם א"א להעשות ע"י אחר ולהכי עושה שליח אבל בתרומה אפשר ע"י אחר ואין לומר דבתרומה הא דאפשר ע"י אחר הוא משום דזכין לאדם שלא בפניו וזכיה מטעם שליחות דהא כתבו ראשונים בקידושין דף מ"ב בתא דר' גידל דזכיה לאו מטעם שליחות וע"כ לומר דסוגיא דקידושין קאי לצד האיבעיא בנדרים הנ"ל דלא מהני אבל הרמב"ם דפסק פ"ד מתרומות ה"ב דמהני א"כ ליכא למילף מפסח וגט ושפיר כתב דילפינן מגם אתם:

ולפענ"ד ז"א דבתרומה לא משכחת כלל ע"י אחרים דהפי' זכיה מטעם שליחות היינו משום דבדבר שהוא זכות לו אנן סהדי דניחא ליה דליהוי האי שלוחיה וכמו"ש תוס' בכתובות י"א וא"כ אם אין שליחות אין זכיה והראשונים שכתבו דזכיה לאו מטעם שליחות היינו שבדבר שהוא זכות גילתה תורה שאחר יכול לעשות בשבילו בלי דעתו אבל אפשר שבדבר שאינו זכות אפי' עשאו שליח לא מהני ועיין קצו"ח סימן רמ"ג אות ח' ותבין אבל עכ"פ גם בזכיה הוא עושה בשביל הבעלים והמצוה הוא לבעלים רק טוה"נ שלו כמ"ש רמב"ם פ"ד מתרומות ה"ב לפי שהתרומה הוא ממונו אבל המצוה הוא של הבעלים והא דאמרינן בנדרים או דילמא מצוה דיליה הוא וניחא ליה למיעבדיה היינו שיעשנה בעצמו דמצוה בו יותר מבשלוחו או שיעשנה בממונו דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו וא"כ לא משכחת בתרומה שאחר יעשה המצוה רק הוא כמו פסח וגט ושפיר איכא למילף שליחות בתרומה מפסח וגט, ועוד דלפי סברתו אמאי א"י לעשות שליח בתרומה כיון שאם הוא אנוס אין אחרים יכולין לעשות משלו ואי שיכולין לתרום משל עצמם אטו בשופטני עסקינן שיתרום משלו על של חבירו וכמו שהוכיח הרא"ש בגיטין נ"ד דהא דאמרינן ביבמות פ"ח משום דבידו לתקוני ע"כ מטעם בעלים ולא מטעם מיגו דאטו בשופטני עסקינן וכו' ע"ש, ויותר היה לו לומר דתרומה ליכא למילף מפסח וגט משום דשם אם יאנוס ולא יוכל לעשות ע"י שליח יתבטל המצוה אבל בתרומה לא משכחת כ"כ שלא יוכל לעשות בעצמו שהרי ניטלת במחשבה:

ואשר אנכי אחזה לי ביישוב קושי' ד"מ ותבו"ש דל"ש שליחות אלא במקום שאמרה תורה דהמעשה לא מהני אא"כ הבעלים עושין כמו בגירושין וקידושין ותרומה בזה גילתה תורה שגם אם שלוחו עושה מהני המעשה או במקום שהטילה תורה חיוב עליו לעשות המצוה כמו שחיטת פסח גילתה תורה שיוכל לפטור עצמו מחיובו ע"י שליח אבל במילה וכיסוי מצד חיוב מצוה שנתנה לעול על צוארו כמ"ש רש"י ר"ה כ"ח אין חיוב על האב ועל השוחט יותר מעל כל ישראל אלא רצה התורה לזכות את האב ואת השוחט שאם הם רוצים לעשות מצוה זו אין אחר רשאי לעשותה א"כ התינח כל זמן שהוא בגופו רוצה לעשותה אבל אם הוא בעצמו אינו רוצה לעשותה שוב הרי הוא רק ככל ישראל ואין לו זכות יותר ואיך יהיה יכול לעשות שליח שיהי' כאלו שעשה הלא מיד שהוא בעצמו אינו עושה אין לו זכות במצוה זו יותר מכל ישראל לכן לא מהני בי' שליחות וזה מדויק בדברי הרא"ש שכתב אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו ואיך יעשה הוא שליח כיון שפקע להיות עליו שם בעלים ולכן בדיבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה פי' לא האב ולא המוהל לחייב לאחר אם קדמו וא"ש:

אמנם קצו"ח שם הק' סתירת רמ"א דפסק כדברי הרא"ש דאם האב צוה לאחד למול בנו וקדמו אחר פטור והרי הרא"ש פסק דיש שליחות במילה, ונ"ל דלכאורה קשה כיון דאם אין האב מל כל ישראל מחויבים למולו א"כ איך יכול לעשות שליח כלל הא הוי כמו תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא מהני שליחות אך י"ל דזה הוי כמו מגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו משום מיגו דזכי לנפשיה זכה נמי לחבריה וה"נ כיון שיכול למולו בשביל עצמו שגם הוא חייב למולו יכול למולו גם בשביל האב בתורת שליחות והתינח אם מלו השליח באמת מהני השליחות אף דחב לאחרים משום דבשעה שמלו מיגו שיכול למולו בשביל עצמו יכול למולו בשביל אביו אבל אם קדמו אחר שפיר פטור שהרי לא היה יכול למולו בשביל עצמו וגם בשביל מה שחטף ממנו מה שיכול למולו בשביל עצמו פטור וממילא פטור נמי על שהיה יכול למולו בשביל אביו דהראשון לא נעשה שליח כלל כיון דהוי חייב לאחרים הואיל ול"ש מיגו דזכי לנפשיה ועיין תוס' ב"מ יו"ד סד"ה ר"נ וא"ש:

ושנית נ"ל דיש להבין אמאי בחוטף ממנו מצוה צריך לשלם י' זהובים הא אמרינן בברכות וי"ו וכמה דוכתי חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה וא"כ לא הפסידו כלום במה שחטף ממנו המצוה אך עיין בחי' חת"ס סוכה ל"א דהפירוש דנותנים לו שכר כאלו עשאה והרי קי"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא ע"מ לקבל פרס רק לעול על צוארם וא"כ אף שלא הפסידו שכר המצוה מ"מ הפסידו גוף המצוה:

ובזה יובנו דברי, מהרש"ל שכתב דוקא בחטף ממנו מצוה דאורייתא צריך לשלם עשרה זהו' ולא בחטף ממנו מצוה דרבנן ובקצו"ח סי' שפ"ב ס"א כתב שא"י טעם לחלק ולפמ"ש נכון דהא דעת הרז"ה בר"ה דף כ"ח דבמצוה דרבנן ליהנות ניתנו וא"כ לא הפסידו כלום כיון דנאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה:

אבל יותר נכון לפמ"ש מג"א סי' תל"ב סק"ו בעושה שליח לבדוק אמאי מברך השליח הא המצוה של משלח ותירץ דמ"מ השליח מצוה קעביד דומיא דמילה שהמצוה על אבי הבן ומ"מ אם אחר מל אותו מברך ע"ש מבואר דאף דהמצוה של משלח מ"מ עשיית המצוה בגופו הוא נמי מצוה ומברך עליה, ונ"ל דמה"ט מצוה בו יותר מבשלוחו משום דכשעושה בעצמו יש לו גם שניהם המצוה ועשיית המצוה בגופו, ולפ"ז א"ש דמשלם עשרה זתו' דנהי דיש לו שכר כאלו עשה מ"מ חסר לו עשיית המצוה בגופו והתינח אם האב בעצמו רוצה למולו אבל אם האב עשה שליח למולו שפיר אינו משלם לאב דלא הפסידו כלים שהרי נאנס ולא עשאה כי קושיין ואי משום שהפסידו עשיית המצוה בגופו הא בלא"ה לא היה עשאה בגופו ונגד השליח אינו מחוייב כיון שלא זכה במצוה כמ"ש האשר"י וא"ש [ועיין בי"ש או"ח סימן שנ"ה, ולעיל סימן שכ"ח]:

וביישוב דברי רמב"ם רפ"ד דתרומות הנ"ל נ"ל פשוט לפמ"ש רש"י בקידושין דף מ"א ד"ה לכדר"י שכתב להכי כתב גם לרבויי שליח משום דבעי לאקושי למשלחו למימר דבנכרי פסול ע"ש הכונה מבואר דל"ש למדרש מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית רק אם דורשין תחילות גם לרבויי שליח שיהיה נזכר כאן שליח להקישו למשלחו ולהכי אף דהוי ידעינן שליחות בתרומה מפסח וגט צריך למכתב גם בתרומה לרבויי שליח כדי לדרוש מה אתם בני ברית והיינו נמי כוונת הרמב"ם לפי שרצה לכתוב שם בהלכה זו ואין עושין שליח עכו"ם שנאמר גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית הוצרך להקדים שנזכר כאן שליחות בתרומה שנ' כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם אף דאפשר למילף תרומה מפסח וגט ותמהני על האחרונים שלא שתו לבם לדברי רש"י אלו:

אלא דהא גופא קשי' שגם זה דאין עושין שליח עכו"ם בתרומה לא צריך קרא כיון דליתא בתרומה דנפשיה כקושי' הגמ' דהא הרמב"ם פסק פ"ד מתרומות הט"ו כר"ש דנכרי שתרם אין תרומתו תרומה וכבר עמדו בזה האחרונים ע"י ושעה"מ, אבל גם הא לק"מ דלא ללמד עליהם יצא דבתרומה מסברא ידעינן דאין הנכרי נעשה שליח משום דליתא בתרומה דנפשיה אלא ללמד בעלמא יצא היכא דאיתא בדנפשיה שאין הנכרי נעשה שליח והכי דייק לשון הרמב"ם דבתחילה כתב עושה אדם שליח להפריש לו תרומות ומעשרות ואח"כ כתב ואין עושין שליח עכו"ם ולא כתב להפריש תרומות ומעשרות ע"ש:

אלא דלכאורה לא מצינו בהנך דכתיב שליחות גירושין וקידושין ופסח ותרומה שיהא נכרי איתיה בדנפשיה ודוחק דקאי קרא על מה דילפינן מינייהו בעלמא שליחות דשייך בדנפשיה כגון בקנינים ועיין תוס' שבועות י"ב ד"ה אשם ושם כ"ג ד"ה שכר, אמנם י"ל בקדשים שים גופא מצינו דנכרי איתא בדנפשיה שהרי נדרים נודרים ונדבות כישראל כדילפינן בחולין י"ג ע"ב והו"א שנכרי נעשה שליח להקדיש בהמתו של ישראל קמ"ל קרא דאינו נעשה שליח משום דאינו בן ברית:

אך תקשי א"כ אמאי לא משני בגמ' הכי ונלענ"ד דלכאורה הא ליתא דהרי כתב מהרי"ט בתשו' סי' קכ"ז דאפילו ישראל אינו נעשה שליח להקדיש משום דהוי מילי ולא מימסרן לשליח ותרומה שאני דמחשבת תרומה חשובה מעשה דכתי' ונחשב לכם תרומתכם, אף במח"א ה' שלוחין הק' הא גבי הקדש נמי חשוב מחשבה כמעשה מדכתיב כל נדיב לב ע"ש וכתבתי בתשובה [עיין בי"ש או"ח סי' שכ"ו ד"ה ומה שנ"ל] עפ"י דברי תוס' קידושין נ"ט ומהרי"ט שם דחילוק הוא כן דמחשבת הקדש אינו כמעשה דאם מקדיש במחשבה ודיבור אפשר להתבטל ע"י שאלה וכשעשה מעשה שנתנה ליד גזבר בקדושת בדק הבית או בקדושת הגוף שהביאו לעזרה שזהו תכלית ההקדש שוב ליתא בשאלה כמ"ש ש"ך חו"מ ס' רנ"ה סק"ה ותוס' חולין כ"ב ע"ב ד"ה והביא וטהרת הקודש ריש זבחים אבל בתרומה נהי דמחשבה ודיבור אפשר להתבטל בשאלה מ"מ גם אם מפריש במעשה נמי איתיה בשאלה א"כ הוי שפיר מחשבה כמעשה ולא מיבעיא לר"א ממיץ שבפירוש הרא"ש נדרים נ"ט דאפי' בתרומה ביד כהן איתי' בשאלה וודאי גם מעשה דתרומה איתיה בשאלה אלא אפי' לדעת הסוברים דביד כהן ליתא בשאלה מ"מ הנתינה ליד כהן מצוה אחריתא הוא כמו שביארתי שם באורך אבל הפרשה במעשה איתיה בשאלה ולכן בתרומה הוי כמעשה ומימסרן לשליח אבל בהקדש דמעשה ליתא בשאלה ודיבור איתיה בשאלה לא הוי כמעשה והוי רק מילי ולא מימסרן לשליח ואתיין כהוגן דברי מהרי"ט:

ועיין בספר טה"ק הנ"ל ריש זבחים דהא דאם הביאו לעזרה א"י לישאל עליה תליא בפלוגתא דר"י ור"ש במפילה י"ט במוציא מעות הקדש ולקח מהן קיני זבים וכו' כיון שהוציא מעל דברי ר"ש ופירש"י כיון שהביאו לעזרה יצא ידי חובתו ידי אחריות ומעל רי"א עד שיזרק הדם ולפי"ז לר"ש כיון דמשהביאו לעזרה נפטר מאחריות וכבר קנאו הקדש שוב א"י לישאל עליו אבל לר"י שפיר יכול לישאל עליו ע"ש ולפ"ז לר"ש שפיר י"ל כדברי מהרי"ט ול"ק קושי' מח"א כנ"ל וא"כ א"י להקדיש אפי' ע"י שליח ישראל אבל לר"י דגם בהקדש אפי' עשה מעשה שהביאו לעזרה איתיה בשאלה א"כ אין חילוק בין תרומה להקדש וגם מחשבת הקדש חשוב כמעשה ושפיר יכול לעשות שליח להקדיש דלא כמהרי"ט, ומעתה א"ש דבגמ' פריך ולר"ש ור"ש לשיטתו לא מצי לשנויי כנ"ל דצריך קרא דנכרי אינו נעשה שליח להקדיש דהא לר"ש אפי' ישראל אינו נעשה שליח להקדיש וכדעת מהרי"ט אבל הרמב"ם דפסק פ"ו ממעילה הי"ב כר"י ע"ש וא"כ שליח ישראל יכול להקדיש שפיר צריך קרא דאין נכרי נעשה שליח להקדיש אף דאיתיה בדנפשיה כתב שפיר הכל כנ"ל וא"ש נכון:

ועוד נ"ל ליישב דעת הרמב"ם דרש"י ב"מ ע"א ע"ב כתב קטן לית לי' שליחות דכי כתיב שליחות בגדול כתיב בראוי לתרום שיהא הקדישו הקדש ודיבורו חל דגבי הקדישות ונדרים איש כתיב וגבי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וכו' ע"ש ולפ"ז למאי דאמרינן בנדה מ"ו דמופלא הסמוך לאיש הקדישו הקדש ותרומתו תרומה וכן פסק הרמב"ם פי"א מנדרים ופ"ד מתרומות ה"ה א"כ מסל"א שפיר עושה ונעשה שליח ועיין קצו"ח סוס"י קפ"ח ולפ"ז תקשי מאי קאמר אלא לא לכתוב רחמנא בתרומה ותיתי מהנך הא אי ילפינן מהנך מופלא סל"א אינו עושה ונעשה שליח רק גדול גמור ולהכי איצטריך גם אתם בתרומה דאפי' מסל"א ישנו בתורת שליחות ואפי' אי לא ילפינן מיני' בעלמא עכ"פ בתרומה גופא אפי' מופלא סל"א תורם בשליחות, וצריך לומר דסוגיא דקידושין קאי אליבא דר"י בנדה שם דס"ל אין תרומתו תרומה ואפי' אי מופלא סל"א דאו' מ"מ להקל לתקן טבל לא איתרבי להיות כגדול כמ"ש תוס' שם ד"ה אא"ב ע"ש ולפ"ז הרמב"ם דפסק בה' תרומות הנ"ל כר' יוסי דתרומתן תרומה שפיר כתב שליחות בתרומה מגם אתם בגופא כדי שנלמוד דאפי' מופלא הסמוך לאיש ישנו בשליחות דתרומה וא"ש:

אבל יותר נ"ל דמל"מ פי"א דנדרים נסתפק במופלא שהקדיש ונהנה גדול מהקדישו אם חייב קרבן מעילה ופשיט לי' מהא דאמרינן בנדה מ"ו לפי שהשווה הכתוב הקטן כגדול לזדון לאיסור ולבל יחל יכול יהא חייב על הקדישו קרבן ת"ל זה הדבר ופירש"י לאיסור ולבל יחל אמרת שיהא איסורו אי' ונדרו בבל יחל ולא לקרבן מעילה וכו' מבואר דאין מועלין בו ע"ש ועיין תוס' פסחים ל"ג ד"ה אף דכ"ע ס"ל גז"ש דחטא חטא מעילה מתרומה אלא דלענין מיתה בהזיד במעילה ס"ל לחכמים דהזיד במעילה באזהרה משום דכתיב בתרומה ומתו בו ודרשינן בו ולא במעילה ע"ש ועיין שם בתוס' ד"ה ומינה דדוקא אכילה דהקדש ילפינן מא מאכילה דתרומה אבל בשאר נהנה ליכא מעילה במיתה אלא באכילה ע"ש ולפ"ז ה"נ להיפוך ילפינן אכילה דתרומה מאכילה דהקדש בגז"ש דחטא חטא כמו דליכא מעילה באכילת הקדש קטן ה"נ ליכא באכילת תרומה שתרם קטן דין אכילת תרומה בשוגג לחייב קרבן וחומש ולפ"ז כיון דאין תרומת מופלא לגמרי כתרומת גדול שוב אמרי' דאין מופלא נעשה שליח גם בתרומה ופריך שפיר לא לכתוב רחמנא בתרומה וניתי מהנך:

אלא דהמל"מ שם תמה למה לא ביאר הרמב"ם דין זה בשום מקום, ונ"ל משום דבנדה שם מעיקרא בעי לסיועי מהאי ברייתא לפי שמצינו שהשווה הכתוב וכו' לר"ה דהקטן גופא לוקה ודחי לי' אימא לאיסור בל יחל ופריך ממנ"פ אי מופלא וכו' דאו' ואיכא איסורא לקטן מילקא נמי לילקי כמ"ש תוס' שם ד"ה אי ואי לאו דאו' איסורא נמי ליכא ומשני לאותן המוזהרים עליו ופריך ש"מ קטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו ומשני הב"ע כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים והק' מל"מ פי"ז ממ"א הכ"ז מאי פריך ש"מ דמצווין להפרישו דילמא הפירוש לאותן המוזהרים עליו דלא ליספי ליה בידים דאסור לכ"ע כמבואר ביבמות קי"ד ותי' למ"ש הר"ן שם בשם הרשב"א דאי באיסור דאו' מצווין להפרישו ספי ליה בידים אסור אפי' באי' דרבנן אבל אי באיסור דאו' אין מצווין להפרישו אז באיסור דרבנן אפי' ספי ליה בידים מותר ולפ"ז למאי דמשני לאותן המוזהרין עליו היינו דמופלא לאו דאו' וא"כ אי ספי לי' בידים אסור באיסור דרבנן ש"מ דמצווין להפרישו בדרבנן ע"ש ולפ"ז ס"ל לרמב"ם דלמסקנא דמסיק כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים דמופלא דאו' מיירי הברייתא בין באכל הקטן עצמו בין באכלו אחרים ומ"מ בקטן עצמו אינו לוקה דאפי' איסור ליכא עליו רק לאותן המוזהרים עליו ואף דאין מצווין להפרישו מ"מ ליספי לי' בידים אסור כיון שהוא איסור דאו' וה"פ דברייתא שהשוה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה באכלו אחרים ולאי' באכל הקטן עצמו למוזהרין עליו דלא ליספי ליה בידים ולבל יחל באכלו אחרים יכול יהא חייב על הקדישו קרבן בהאכילו את הקטן בידים בשוגג ת"ל וזה הדבר וא"כ לא ממעטינן מקרבן אלא בהאכילו אחרים לקטן בשוגג אבל באכלו אחרים עצמן בשוגג קרבן מעילה נמי איכא כיון דהקדשו הקדש מה"ת ושפיר לא כתב הרמב"ם דאין בו מעילה:

ולפ"ז הדק"ל לימא דצריך קרא בתרומה דאפי' מופלא הוא בר שליחות בתרומה כיון דאיכא נמי מעילה בהקדישו ונ"ל דביבמות שם איכא ג' קראי דאסור ליספי ליה בידים ומצריך להו צריכי דאי אשמעינן שקצים משום דאיסורן במשהו וכו' ולפ"ז לר"ש דס"ל בכל התורה כ"ש למכות ליתא להאי צריכותא וא"כ הוי שני כתובין וכו' ואין מלמדין וא"כ בשאר איסורין כמו נדר ושבועה והקדש אפי' ספי ליה בידים מותר ועיין בב"י או"ח סי' שמ"ג וא"כ ל"ל דברייתא מיירי באכל הקטן גופא ולאותן המוזהרים כמ"ש וע"כ דקאי רק באכלו אחרים דאין בו מעילה ולפ"ז סוגי' דקידושין דבעי לשנויי גם אליבא דר"ש כדקאמר ולר"ש דפטר וכו' לא מצי לשנויי דאיצטריך בתרומה דמופלא הוא בר שליחות דר"ש לשיטתו כיון דלית ביה מעילה בהקדישו גם בתרומה אינו בר שליחות כתי' הנ"ל אבל להלכתא דלא קי"ל כ"ש למכות ואיכא צריכותא וא"כ בכל איסור אסור ליספי ליה בידים שפיר י"ל דאית בי' מעילה וא"כ בתרומה מופלא נמי בר שליחות שפיר כ' הרמב"ם שליחות בתרומה מגם אתם כי קושיין הנ"ל, וד' יהיה לנו לחומה, ונאיר כאור פני חמה, כנפשו ונפש ידידו נאמנו דוש"ת באהבה:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה